מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזה תכנון תב"ע: א. הצדדים והרקע העובדתי 1. התובעת, אורבך מהנדסים ואדריכלים בע"מ (להלן: "אורבך"), הינה חברה פרטית שעיסוקה בתחום התכנון ההנדסי והאדריכלי. 2. הנתבעת, רכבת ישראל בע"מ (להלן: "הרכבת"), הינה חברה ממשלתית שהוסמכה על פי חוק להפעיל, להקים, לפתח ולתחזק קווי תחבורה באמצעות מסילות ברזל לשינוע בני אדם וסחורות תמורות דמי נסיעה. 3. בין אורבך לרכבת נחתמו שני חוזים בהם שכרה הרכבת את שירותיה של אורבך לתכנון אזור תחנת הרכבת בעיר בני ברק. הראשון חוזה מס' 5605 מיום 20.9.1993 שעניינו הכנת תוכנית בנין עיר מפורטת (להלן: "חוזה התב"ע"); השני חוזה מס' 15/2518/010/96 מיום 28.4.1996 שעניינו תכנון תחנת רכבת בני ברק (להלן: "חוזה המתנ"ח"). בעת ההתקשרות בין אורבך לרכבת היתה הרכבת חלק מרשות הנמלים והרכבות (להלן: "הרנ"ר"). החל מיום 1.7.03, בעקבות תיקון מספר 11 לחוק רשות הנמלים והרכבות, התשס"ג-2002, הופרדה הרכבת מרנ"ר, כאשר הרכבת לקחה על עצמה את התחייבויות הרשות הרלוונטיות לרכבת, שקדמו למועד ההפרדה. אורבך תובעת בתביעה זו תשלום יתרה התמורה בגין עבודות שביצעה, לטענתה, על פי שני החוזים הללו. ב. עיקרי טענות הצדדים 4. אורבך טוענת כי היא השלימה 94% מהיקף העבודות אותן התחייבה לבצע על פי חוזה התב"ע, וכן את העבודות הכלולות בשלב התכנון המוקדם על פי חוזה המתנ"ח שהן 18% מכלל העבודות שבחוזה זה. על כן, לטענתה, הינה זכאית לתשלום תמורה עבור ביצוע עבודות אלה, בסך של 521,445 ₪, סכום אשר חושב בהתאמה לשטח הפרוייקט נשוא התכנון. 5. הרכבת טוענת מנגד כי יש לדחות את התובענה בשל התיישנות. לגופו של עניין, טוענת היא כי אורבך לא עשתה את העבודות אותן התחייבה לבצע על פי החוזים, כל שכן בהיקף השיעור החלקי לו היא טוענת. בנוסף חולקת הרכבת על שטח הפרוייקט לגביו נעשו עבודות התכנון על פי חוזה התב"ע, וכן על ערך המבנה עליו מבוססת דרישת התשלום בגין עבודות תכנון המתנ"ח. את טענותיה לגבי ההתחשבנות סומכת הרכבת על חוות דעת מומחה מטעמה, מר אלי ארמון (להלן: "המומחה ארמון"), שנחקר על ממצאיו ומסקנותיו בבית המשפט. ג. השאלות השנויות במחלוקת 6. הכרעה בתביעה זו מחייבת דיון בשאלות אלה: א. האם עילת תביעתה של אורבך התיישנה, או לחילופין האם פרק הזמן שחלף מהמועד בו נולדה עילת התובענה ועד ליום הגשתה עולה כדי שיהוי ניכר. ההכרעה במחלוקת זו מחייבת אף הכרעה בשאלת מועד התגבשות העילה. ב. ככל שאין לסלק התביעה בגין הטענות הקודמות - יש לבחון אלו עבודות ביצעה אורבך על פי חוזה התב"ע וחוזה המתנ"ח, ומהי התמורה החוזית לה זכאית אורבך בהתאם לעבודות שבוצעו על ידה בפועל. להלן אדרש תחילה לשאלת ההתיישנות שהעלתה הרכבת כנגד התביעה. ד. דיון והכרעה הראיות 7. ההכרעה בשאלות שבמחלוקת מחייבת קביעת ממצאים לגבי פעולות שנעשו שנים רבות לפני מועד שמיעת הראיות והגשת כתבי הטענות. את הממצאים יש לקבוע על פי עדויות ומסמכים. עדי התביעה הם בני הזוג אורבך, שפעלו מטעם התובעת בהתקשרות ובמתן השירותים הרלוונטיים. עדים אלו הינם בני זוג מבוגרים, שנדרשו ליתן עדות לגבי מעורבותם בפעולות ובהתקשרויות שאירעו בעיקר בין השנים 1993-1996, כשמונה עשר שנה לפני מועד מתן העדות. מטבע הדברים התבססה עדותם על זכרון רחוק, שמהימנותו, ככל שאינו נלמד מרישומים, אינה רבה, ועל מסמכים. עד ההגנה, מר פנחס בן שאול (להלן: מר בן שאול), ששימש כנושא תפקיד אצל הנתבעת בעת הרלוונטית והיה מעורב באופן חלקי בלבד באירועים, העיד בעיקר מתוך המסמכים שנשארו אצל הרכבת. במצב דברים זה, נוכח חלוף הזמן הרב מאז האירועים למתן העדויות, ונוכח פגמי הזכרון ראוי שתתבסס ההכרעה על מסמכים שהוצגו ועל נטלי ההוכחה. על כן, להלן יסקרו תחילה המסמכים אשר מהם ניתן ללמוד על ההתקשרות, תקופתה, ועל השירות אשר ניתן במהלכה. 8. המוצגים והראיות שהוגשו הם כדלקמן: 8.1. תוכניות וטיוטות עבודה שהוכנו על ידי אורבך בין השנים 1993 עד 1996. 8.2. תכתובות בין אורבך לרכבת בקשר לקידום התוכניות ואישורן מהשנים 1993 עד 1998. 8.3. תכתובות בין אורבך לגורמים שונים בקשר לתוכניות וקידומן מהשנים 1994 עד 1996. 8.4. תיעוד דיונים בוועדות התכנון והבניה לקידום הטיפול בתוכניות מהשנים 1994 עד 1995. 8.5. מכתבי דרישת תשלום מהשנים 1995 עד 1999. כל אלה רוכזו בעיקר בשני כרכים עבי כרס ובתיקיית מוצגים, שחלקם צורפו לכתבי הטענות ואליהם הפנו התצהירים והסיכומים. התיישנות 9. הרכבת טוענת כי תביעתה של אורבך התיישנה בחלוף שבע שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה, ולכן התיישנה קודם למועד הגשתה ביום 21.5.2006. לטענתה, מועד היווצרות העילה לצורך חישוב תקופת התיישנות הינו מועד ההפרה הנטענת של החוזים, כאשר מועד זה נגזר מהמועדים הקבועים בלוח התשלומים שבחוזים וממועד ביצוע העבודות בפועל. לעניין חוזה התב"ע מפרטת הרכבת, כי בהתאם ללוח הזמנים לו התחייבה אורבך היה עליה לבצע את המטלות תוך 8 שבועות ממועד חתימת החוזה בשנת 1993. משחלפו למעלה משבע שנים מהמועד שנקבע להשלמת העבודות על פי החוזה הרי שהתביעה התיישנה. בנוסף טוענת הרכבת כי המסמכים שהגישה אורבך לבית המשפט להוכחת ביצוע העבודות מתייחסים לשנים 1994-1995, ועל כן חלפה תקופת ההתיישנות גם ממועד סיום ביצוע העבודות בפועל. עוד ציינה הרכבת כי גם אם היה נדחה מועד תחילת מניין ההתיישנות ליום 10.5.1995, לנוכח סיכום הצדדים כי אורבך תשלים את העבודות על פי החוזה עד לתאריך זה (נספח ה'), הרי שבחלוף 11 שנה ממועד זה התיישנה התביעה. לגבי חוזה המתנ"ח טוענת הרכבת, כי היה על אורבך לסיים את שלב התכנון המוקדם תוך 3 חודשים מיום חתימת החוזה, בחודש אפריל 1996. משחלפה תקופה של למעלה מעשר שנים מהמועד שנקבע לסיום ביצוע העבודות על פי החוזה ועד למועד הגשת התביעה, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לכך הוסיפה הרכבת כי בהתאם לדרישת התשלום של אורבך מיום 8.8.1999, ניתן ללמוד כי הפעולה האחרונה שבוצעה על פי החוזה נעשתה ביום 13.10.1996 (נספח ט1), ומשכך חלפה תקופת התיישנות גם ממועד בו הושלמו העבודות בפועל לפי גירסת אורבך. 10. אורבך חולקת על טענות הרכבת. לתפיסתה, עילת התביעה נולדה עם משלוח דרישת התשלום מטעמה בתאריך 20.5.1999, ולא במועד שנקבע לסיום העבודות על פי החוזים. אשר לחוזה התב"ע מפרטת אורבך כי העבודה לא הושלמה בתום 8 שבועות לאחר חתימתו, ועל כן במועד זה טרם התגבשה עילת התביעה. לגבי חוזה המתנ"ח ציינה כי נקבעה בחוזה הוראה מפורשת כי התשלום יבוצע תוך 30 ימים מיום הגשת החשבוניות, ולפיכך יש למנות תקופת ההתיישנות רק ממועד משלוח דרישת התשלום. הרכבת השיבה לטענות אלו בציינה כי משלוח הדרישה אינו מהווה חלק מעילת התביעה לעניין חוזה התב"ע, וממילא לא הותנה בחוזה זה תשלום שכר התכנון במשלוח דרישה. בהתייחס לחוזה המתנ"ח טענה הרכבת, כי עילת התביעה התיישנה ביום 13.10.2003 בחלוף שבע שנים מיום שנעשתה הפעולה האחרונה על-ידי אורבך כנטען במכתבה מוצג נ/4. 11. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה עילתה. המבחן המקובל לקביעת מועד לידתה של עילת התביעה, לצורך מרוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו היה בידי התובע "הכוח" לפנות לבית המשפט בתביעה ולזכות בסעד המבוקש, לו היה מוכיח את כל העובדות המהותיות (ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 24.5.2010), סעיף 17; ע"א 735/07 צמרות חברה לבנין נ' בנק מזרחי טפחות (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 5.1.2011), סעיף 37). הצדדים חלוקים אודות מועד גיבוש העילה ואודות מועד יצירת חוב התשלום בגין העבודות. הרכבת טוענת כי חובת התשלום נוצרה עם השלמת העבודות וכי השלמתן היא לפי המועד להשלמה שנקבע בחוזה, ואילו אורבך טוענת כי בחוזה אין מועדי תשלום וכי החיוב נוצר עם דרישה. 12. כאמור, עילת התביעה היא קיומו של חוב בגין עבודות שעשתה אורבך בהתאם לחוזים שחתמה עם הרכבת. עילת תביעת החוב קמה עם גיבוש זכותה של אורבך לתשלום על פי כל אחד מהחוזים. בחוזים אלו נקבעה חובת תשלום כנגד ביצוע עבודות וכן נקבעו שלבי ביצוע העבודות בזיקה ללוחות תשלומים, אך לא נקבעו מועדים מסויימים לתשלום. מקום שלא נקבעו תאריכים לביצוע התשלום, מבחינה ההלכה הפסוקה בין שני סוגי חיובים לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות: האחד, חוב שפירעונו עם דרישה, דהיינו - הדרישה היא יסוד בגיבוש מועד הפירעון, שאז תקופת ההתיישנות מתחילה עם מתן הדרישה; השני, חוב שלא נקבע מועד פירעונו, שההלכה לגביו כי פירעונו יהיה תוך זמן סביר לאחר יצירתו כך שמניין תקופת ההתיישנות יחל לגביו במועד שהנושה מודיע עליו לחייב. הן הדרישה (בחוב שפירעונו עם דרישה) והן ההודעה (בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון) חייבות להתבצע תוך זמן סביר ממועד היווצרות החוב (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (in liquidation), פד"י מד(2), 265, עמ' 274, 277, 283, 284 (1990)). הלכה זו תומכת יתדותיה על ארבעה טעמים: הקושי לשמור לזמן רב על אמצעי ההוכחה; זכותו של כל אדם לדעת מה הן חובותיו; עבור הזמן ממנו משתמע ויתור או מחילה; והאינטרס הציבורי שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה ולא בחובות שאבד עליהם הכלח. חוזה התב"ע - חוזה 5605 13. בסעיף 4.א. לחוזה התב"ע נרשם כך: "תמורת מילוי כל התחייבויותיו של המתכנן לפי הסכם זה, תשלם הרשות למתכנן שכר תכנון על פי התעריף הקבוע של מערכת הבטחון/מרץ 1989, בתוספת עדכון למדד תשומות הבנייה, ובהתבסס על הצעתו מיום 31.5.93, המצ"ב כנספח לחוזה. מועדי התשלום יהיו כמפורט בהצעתו הנ"ל". בהתאמה קובע סעיף 2 להצעתה של אורבך מיום 31.5.1993, כי שכר התכנון יהיה מבוסס על תעריף מערכת הביטחון לחודש מרץ 1989. אורבך העריכה בהצעתה כי פרק הזמן שיידרש לה לשם השלמת ביצוע העבודות הוא 8 שבועות, אך לא נקבע מועד מוסכם שבו יעשה התשלום. לא נקבע בחוזה מועד להוצאת חשבונית ואף לא נקבע כי תנאי לתשלום הוא דרישה מוקדמת. גם בתעריף משרד הביטחון שצורף להצעת אורבך לא נרשם כי תנאי לגיבוש זכות התשלום הוא משלוח חשבונית, או דרישת תשלום. במקרה האמור, ובהמשך לפסיקת בית המשפט העליון בפסק דין עיזבון וויליאמס, מכיוון שהרכבת אינה יכולה לדעת מתי עליה לפרוע את החוב, בגבולות הזמן הסביר, היה על אורבך ליתן לה הודעה תוך זמן סביר לפירעון החוב. מסקנה זו מתיישבת עם תכליות מוסד ההתיישנות, שאינה מאפשרת לתובע לישון על זכויותיו ולהאריך ללא קץ את תקופת ההתיישנות, כשמנגד עומדת חובת הנתבע לשמור על מסמכים וראיות במשך פרק זמן סביר לצורך הגנתו מפני תביעה. לפיכך יש לבחון האם חלף זמן סביר מאז הושלמה העבודה והתגבשה הזכות החוזית של אורבך לתשלום בגינה ועד למועד בו נשלחה דרישת התשלום. 14. הגם שבהצעתה של אורבך נרשם כי העבודות יסתיימו תוך 8 שבועות ממועד כריתת החוזה, אין מחלוקת כי העבודות נמשכו תקופה משמעותית וארוכה יותר לאחר מכן. על כן, תקופת שמונת השבועות אינה רלוונטית לחישוב מועד התמורה החוזית. מכאן נודעת חשיבות לקביעת המועד בו הסתיימו העבודות בפועל לשם קביעת מועד התגבשות העילה. אורבך טוענת בקשר לחוזה התב"ע כי היא השלימה את העבודות עד לשלב הצגת תוכנית התב"ע בוועדה המחוזית, שהן בבחינת 94% מכלל העבודות. על כן, יש לבחון מתי נעשו עבודות אחרונות אלה, כאשר בתוך זמן סביר מתום ביצוע העבודות היה על אורבך להודיע לרכבת על שיעור התשלום בו היא נדרשת לשאת. כפי שעולה מגרסת אורבך, השלימה אורבך את העבודות במסגרת חוזה התב"ע עד לשלב הגשת התוכנית לאישור הוועדה. על כן, יש לראות במועדי הישיבות של הוועדה המחוזית בה השתתפו נציגי אורבך את המועד שבו הושלמה העבודה על פי גרסת אורבך. מתוך העדויות והמסמכים הוכח נלמד כי הדיונים בוועדה המחוזית היו בין השנים 1994-1995 (ראה נספח ב' לסיכומי הנתבעת). אורבך טוענת כי השלימה את העבודות במסגרת חוזה התב"ע עד לשלב הגשת התוכנית לאישור הוועדה. על כן יש לראות במועדי הישיבות של הוועדה המחוזית בה השתתפו נציגי אורבך כמועד שבו הושלמה העבודה על פי גרסת אורבך. 15. אורבך אמנם טענה כי המשיכה לעבוד על פי חוזה התב"ע גם לאחר שנת 1995, והפנתה למסמכים משנים מאוחרות יותר, אך בדיקת מסמכים מאוחרים אלה מלמדת כי אינם מוכיחים פעילות נוספת המזכה בשכר לאחר שנת 1995, כמובהר להלן: לכך יש להוסיף כי המסמכים שבתיק המוצגים שמועד עריכתם לאחר חודש אוקטובר 1996, דהיינו - מועד סיום השלב התכנוני שגיבש את החיוב החוזי לפי גירסת אורבך, אינם מלמדים על עבודות נוספות המזכות את אורבך בתשלום שכר התכנון. למען השלמת התמונה אפרט, כי ביום 13.10.1996 נמסרה לרכבת התוכנית שגובשה עם חברת מ.ת.ן על סמך הפרוגרמה שהכינה חברת אנוש. ביום 22.12.1996 נערכה ישיבת וועדת היגוי, בה נכחה גב' אורבך כמתכננת התב"ע, ועיקרי הפגישה סוכמו ונשלחו לנתיבי איילון ביום 7.1.1997 (נספחים 61 ו- 64). ביום 29.12.1996 שלחה אורבך מכתב עדכון למר אמנון אברהם בנוגע לתב"ע (נספח 62א). ביום 8.1.1997 הוזמנה גב' אורבך לדיון בנושא תכנון מתחם בני ברק בעת ביקור נציגי חברת systra (נספח 83). וביום 5.7.1998 השתתפה גב' אורבך בפגישה עם נציגי הרכבת ויועצת התנועה, בה נדונה הבדיקה הכלכלית של השפעת מיקום המסילה הראשית וכביש רוקח (נספח 205א). על פניו, מסמכים אלה, אמנם כולם משנת 1996 ואילך, אך אינם אין ענייננו במוכיחים עבודות הקשורות לגיבוש התוכנית המזכות את אורבך בתשלום נשוא הדרישה שנשלחה לראשונה בשנת 1999. 16. כאמור, דרישת התשלום נשלחה לרכבת ביום 25.5.1999 (מוצג נ/2). בנסיבות אלה, חלף פרק זמן של כארבע שנים ממועד השלמת העבודות לפי חוזה התב"ע ועד למשלוח הדרישה. הרכבת טוענת כי מדובר בחלוף זמן ארוך מהסביר. אורבך לא התייחסה די הצורך לטיעון זה הן בראיות והן בסיכומים, כנראה מהטעם שלא הפרידה בהתייחסותה לכלל העבודות ודרישת התשלום ביחס לשני החוזים. אורבך מיקדה את טיעוניה במשמעות שיש לייחס לחסר החוזי של תאריכים לתשלום, ועל כן עיקר התייחסותה למועד דרישת התשלום. יחד עם זאת לא מצאתי בראיותיה ובסיכומיה הסבר מניח את הדעת לפרק הזמן הרב שחלף מסיום העבודות ועד למועד הדרישה, שעשוי ליישב את השיהוי במשלוח הדרישה עד לשנת 1999. על כן, קבעתי כי חלוף ארבע שנים בין מועד השלמת העבודות לבין מועד הדרישה אינו מוסבר דיו ואינו סביר. חוזה המתנ"ח - חוזה 15/2518/010/96 17. סעיף 13 לחוזה המתנ"ח קובע כהאי לישנא: "כל חשבון, הן חלקי והן סופי, שיוגש בהתאם לחוזה זה, ייבדק על ידי המהנדס. אושר החשבון או חלקו על ידי המהנדס תשולם החשבונית תוך המועדים הנקובים בסעיף קטן (2) להלן, לא אושר החשבון האמור - יחזיר המהנדס את החשבונית למתכנן כדי לתקנה. הוחזרה החשבונית - יחול מנין הימים כאמור, מיום שקיבל המהנדס את החשבונית המתוקנת". 18. הרכבת דרשה לראשונה תשלום בגין עבודותיה לפי חוזה המתנ"ח בפנייתה לרכבת מחודש מאי 1999 שכונתה חשבון מס' 2 (מוצג נ/3). מדובר למעשה בדרישת תשלום, וניתן לראות בה חשבונית כנדרש בסעיף 13 של החוזה. בדרישת תשלום זו טוענת אורבך כי השלימה את שלב התכנון המוקדם של העבודות ובגינו היא דורשת 18% מהתמורה החוזית. 18.1 בנספח ב' של חוזה המתנ"ח מופיעה טבלה האומדת את התקדמות העבודה לפי כל שלב של שירות. התכנון המוקדם הוא שלב א' של העבודות ובגינו זכאי המתכנן ל- 18% מהתמורה החוזית. סעיף 3.1 בנספח זה קובע, כי השלמת שלב א' צפויה להסתיים תוך שלושה חודשים מיום הוצאת "צו התחלת תכנון". אין מחלוקת כי צו התחלת תכנון נמסר לאורבך בסמוך למועד ההתקשרות בחוזה המתנ"ח. על כן, צפוי היה כי שלב התכנון המוקדם יסתיים בחלוף שלושה חודשים מיום חתימת חוזה המתנ"ח, דהיינו בחודש יולי 1996. כאמור דרישת התשלום נשלחה כשלוש שנים לאחר מכן. 18.2 ביום 9.6.1999 דחתה הרכבת את דרישת אורבך שבמוצג נ/3, ובתשובתה נרשם כי לא נמצאו רישומים לגבי חוזה התב"ע משנת 1995 ובהתחשב בזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבודות אין אפשרות להתייחס לחשבון המפורט בדרישה (נספח ז'). בעקבות דחיית הדרישה התקיימה פגישה בין הצדדים, בה התבקשה אורבך לפרט את העבודות שנעשו על ידה בהתאם לחוזים. ביום 8.8.99 שלחה אורבך פירוט של דרישתה הכספית (מוצג נ/4), ממנה נלמד כי דרישת התשלום מתייחסת לפעולות תכנון שונות שהאחרונה בהן נעשתה ביום 13.10.96. למחרת, ביום 9.8.99, שלחה אורבך לרכבת דרישת תשלום נוספת - חשבון מס' 3 (מוצג נ/5) במסגרתה נסקרו המטלות שבוצעו על ידה במסגרת תכנון המתנ"ח. 18.3 הרכבת מפנה למכתבו של עד ההגנה מר בן שאול, מיום 21.10.1999, ששימש במועד זה כראש מנהל תכנון ופיתוח (נספח יב'2), ובו דחתה הרכבת את דרישת אורבך נשוא ההתחשבנות (מוצגים נ/4-נ/5) במלל הבא: "בהמשך למכתביך מיום 8.8.99 ומיום 9.8.98 לדוד חיים, סמנכ"ל הכספים וכלכלה, ולפגישה שהתקיימה אצלו יום 2.8.99, זימן מנכ"ל הרכבת דיון נוסף בנושאים שהעלתם, בהשתתפות כל גורמי הרכבת הנוגעים בדבר. בסיכומה נמצא כי רכבת ישראל שילמה לכם את מלוא התמורה המגיעה לכם עבור העבודות שבוצעו על ידכם בהתאם לחוזים התקפים, ולפיכך אני רואה מקום לכל תשלום נוסף". אורבך, יש לציין, הכחישה קבלת מכתב זה, ולטענתה מכתב זה נמסר לה לראשונה רק במצורף למכתב סירוב מאוחר שנשלח על ידי הרכבת ביום 28.10.2003 (נספח יב' 1). מכל מקום, כל אלה מלמדים על דרישת תשלום שנשלחה בחודש מאי 1999 בגין עבודות שהושלמו לכל המאוחר בחודש אוקטובר 1996, דרישה אשר סורבה כבר בחודש יוני 1999 בשל העדר תיעוד ופעם נוספת בחודש אוקטובר 1999 לאחר בדיקה ממנה נלמד על גמר תשלום. 19. הרכבת טוענת כי חלף פרק זמן לא סביר בין מועד יצירת חובת התשלום למועד תשלום דרישת התשלום. אורבך לא התמודדה עם טענה זו ובעיקר טענה לעניין ההתיישנות כי לא חלפה תקופת ההתיישנות בין מועד הדרישה בשנת 1999 ועד להגשת התביעה בשנת 2006, בשל ימים ספורים שנותרו עד לתום התקופה. אורבך אף הוסיפה כי נעשו מטעמה פעולות נוספות במהלך התקופה משנת 1996 ועד לדרישת התשלום והפנתה למסמכים שנערכו בין השנים 1997 ו- 1998. וכפי שציינתי כבר צויין לעיל, כי המסמכים שבתיק המוצגים שמועד עריכתם לאחר חודש אוקטובר 1996, דהיינו - המועד שגיבש את החיוב החוזי עת הושלמה עבודת התכנון האחרונה לפי גירסת אורבך, אינם מלמדים על עבודות נוספות המזכות את אורבך בתשלום שכר התכנון (ראה סעיף 15 לפסק הדין). 20. לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות הרלוונטיות ואת המסמכים עליהם מבססת אורבך את טענתה כי נעשו פעולות בקשר לחוזים בין השנים 1997 ו- 1998, מצאתי כי הוכח חלוף שלוש השנים מיום השלמת הפעולה האחרונה ועד להגשת החשבון ללא הסבר מניח את הדעת. על כן, עסקינן בשירות חוזי שהושלם בחודש אוקטובר 1996 - כנטען בדרישת התשלום שהגישה אורבך, כאשר התביעה בגינו הוגשה בשנת 2006 והתבררה בשנת 2011. ענייננו, איפוא, בהתנהלות המותחת את ההתרחשות על פני כעשר שנים עד להגשת התביעה, ושנים רבות עד לבירורה, וכפי שיובהר להלן, תביעה זו התנהלה בדלות ראייתית ובחסר. דלות זו קשורה, בהכרח, לדחייה לא סבירה של מועד העלאת הדרישה הכספית מצד אורבך, דחייה שאינה מוסברת על ידה כדבעי. אורבך, כאמור, טוענת כי לא קיבלה את מכתב הסירוב של הרכבת נספח יב'2. אולם, נוכח השיהוי בהגשת תביעתה, החסר במסמכים המשקפים את כלל הפעולות הרלוונטיות וההכבדה המוכחת בדרך ניהול המשפט, התנהלות העומדת כולה לפתחה של אורבך - לא קיבלתי טענה זו. גם אם אורבך לא מצאה המכתב בין מסמכיה בעת שניהלה את המשפט אין ללמוד מכך, שנים רבות לאחר שנשלח, כי לא הגיע לייעדו או כי לא נשלח על ידי הרכבת, ואין לייחס משקל של ממש לטענה כי לא התקבל. בכל מקרה, את הסבירות בחנתי לאור מועד משלוח דרישת התשלום שהיא תנאי לגיבוש העילה. 21. בסיכומו של דבר, ראיתי לנכון לקבל את טענת ההתיישנות בקשר לתביעה על פי חוזה התב"ע וחוזה המתנ"ח. 21.1 המועד שהקים את החבות הקונקרטית של הרכבת לתשלום בגין העבודות לפי חוזה התב"ע, הוא מועד סיום העבודות. משכך התחיל מרוץ ההתיישנות ממועד ההודעה של אורבך על תום העבודות ובלבד שנשלחה זמן סביר לאחר שהסתיימו. 21.2. החיוב בגין העבודות לפי חוזה המתנ"ח התגבש והפך לחיוב קונקרטי רק לאחר משלוח דרישת התשלום, אלא שדרישה זו צריכה להישלח זמן סביר לאחר השלמת העבודות. 21.3 במקרה דנן, דרישת התשלום של אורבך, שהיא גם הודעת התשלום, לא נשלחה בחלוף זמן סביר ממועד השלמת העבודות, ולפיכך יש לראות את המועד שממנו יתחיל מניין תקופת ההתיישנות המועד שבו ראוי היה שאורבך תשלח את הדרישה. משחלף פרק זמן של כשלוש שנים מתום העבודות בפועל ועד למשלוח דרישת התשלום, לא ניתן לראות באורבך כמי שפעלה תוך זמן סביר לגביית חובה, ועל כן תביעתה התיישנה.. 21.4 תוצאת ההתיישנות מוכחת אף כצודקת בנסיבות העניין - כאשר בירור הראיות היה חסר עדויות "טריות", וכאשר רוב המסמכים שהוגשו היו מסמכים מטעם אורבך, ובלט חסר משמעותי במסמכים של הרכבת. צידקת התוצאה אף מוכחת מראיות שכן הוגשו, ואשר על פיהן כבר במענה ראשון של הרכבת לאורבך, משנת 1999, טענה הרכבת כי לא נמצאו בידיה רישומים המוכיחים את החוב. השיהוי הרב בהגשת תביעת חוב זו, כשבע שנים לאחר טיעון זה, יוצרת את הרושם כי אורבך הניחו כי חלוף הזמן עולה עם האינטרס של התביעה דווקא. דיני ההתיישנות באים להגן על נתבעים מפני תביעות שכאלה, ועל כן מצאתי כי קיימת הצדקה עניינית ומהותית ליישמם בענייננו. 22. טענה נוספת שהעלתה אורבך לדחיית טענת ההתיישנות מבוססת על מכתבו של ב"כ הרכבת משנת 2000, בו היא מוצאת הודאה מטעם הרכבת בחובותיה כלפי אורבך מכוח ההסכמים שנחתמו עם הרנ"ר, וזו לשונו: "מרשתנו עומדת ותעמוד מאחורי ההסכמים שחתמה רשות הנמלים והרכבות עמכם" (נספח ב' לתגובת אורבך לבקשה לדחייה על הסף אליו התייחסו הצדדים בסיכומיהם). גם טענה זו לא קיבלתי. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע את הכלל לפיו הודאת הנתבע בקיום זכות התובע עוצרת את מרוץ ההתיישנות, אשר תקופתה נספרת מחדש רק ממתן ההודאה. לפרשנות הוראה זו נדרש לאחרונה בית המשפט העליון בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 19.4.12). בעומדו על היקף ההודאה "בזכות" הנדרשת על מנת להתחיל מחדש את תקופת ההתיישנות, הבחין כב' השופט עמית בין הזכות המושגית והזכות הקונקרטית וקבע כי, די בהודאה בזכות המושגית כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. ברי כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים, ודי אם יודה בעובדות המבססות את הזכות הקונקרטית (ראה גם: ע"א 2808/10 עזבון חיים שיף נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 29.5.12)). אם ניישם את הדברים לענייננו, הרי שניתן לראות במכתב ב"כ הרכבת מיום 28.10.2000, הכרה בעצם קיומה של מערכת יחסים חוזית בין הרכבת לאורבך, המקנה לכל צד את הזכות המושגית כי התחייבויותיו של הצד השני יקויימו. אולם, לא ניתן להסיק מתוכן המכתב הודאה בדבר זכותה המושגית של אורבך לקבלת תשלום מהרכבת, או בעובדות המקימות זכות נטענת זו; כל שכן הודאה בהפרת התחייבות כלשהי כלפי אורבך. מכתב ב"כ הרכבת נוסח בלשון כללית וסתמית, על רקע השינוי באישיות המשפטית של הרכבת לאחר הפרדתה מרשות הנמלים והרכבות, וזאת מבלי לנקוב בחוזה מסוים, התחייבות מסוימת או זכות כלשהי הנובעת ממערכת היחסים החוזית שבין הצדדים. בראיות נמצא אף מכתבו של מר דרור יעקובסון, סמנכ"ל כלכלה כספים ומסחר ברכבת, מיום 28.10.2003 (נספח יב' 1) שזו לשונו: "הודעתנו לגבי השינוי העסקי ומעבר לחברה הינה הודעה טכנית לכל ספקי רכבת ישראל על שינוי המבנה הארגוני ואופן תשלום לספקים מבחינת האישורים הנדרשים לרשויות מס וכו' ובוודאי שלא היה בה משום התחייבות לתשלום כל שהוא". אומנם מכתב הרכבת נחזה כהודעה אחידה שנשלחה לגורמים נוספים. ממילא, כאמור, לא מצאתי כי יש במכתב זה משום הודאה בהפרת החוזה עם אורבך, שהוכרה בפסק דין רובאב כהודאה בזכות המושגית במסגרת תביעה חוזית ה"מאפסת" את תקופת ההתיישנות. על כן, קבעתי כי בענייננו לא מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, על מנת להתחיל מחדש את תקופת ההתיישנות מיום שליחת המכתב בשנת 2000. 23. אם כן, תוצאת הדיון בפרק זה היא שקיבלתי את טענת ההתיישנות ועל כן ראיתי להורות בפסק זה על דחיית התביעה. למעלה מן הצורך, משבוררה התביעה ראיתי מקום להכריע בקצרה אף בתביעה לגופה, שממילא נדחות רוב טענותיה של אורבך, הכל כמפורט להלן. ה. ההתקשרויות בין אורבך לרכבת חוזה 5605 - חוזה התב"ע 24. ביום 20.9.1993 חתמה רנ"ר על חוזה עם אורבך, על פיו התחייבה אורבך לתכנן תוכנית מפורטת (תב"ע) לשטח של כ- 300 דונם סמוך לתחנת הרכבת בבני ברק (נספח ג'). לפי סעיף 4.א. לחוזה התב"ע, שכר תכנון של אורבך עבור ביצוע העבודות ייקבע בהתאם לתעריף משרד הביטחון מחודש מרץ 1989, ובהתבסס על הצעת אורבך מיום 31.5.1993 שצורפה לחוזה. בהצעת אורבך הוגדר שכר התכנון על סמך ההתקדמות בעבודה, ובהתאם לשיעורו החלקי של השלב שהושלם מהיקף הפרוייקט כמפורט בטבלה הפרוגרסיבית של תעריף משרד הביטחון שצורפה לחוזה. השכר שהוצע נאמד בסך של כ- 45,000 ₪ בהתייחס לשטח של כ- 240 דונם, מתוך הנחה כי השטח שנדרש בתוכנית יהיה כ- 300 דונם לפחות. בסיפא הוראה זו נאמר כי במידה ויתברר הצורך להרחיב את השטח, יתואם השכר על פי הערכים המפורטים בטבלה הפרוגרסיבית. 25. אורבך שלחה לרכבת שתי דרישות תשלום בגין עבודותיה לפי חוזה התב"ע: חשבון מס' 1 הוצא בחודש פברואר 1995 בסך 28,588 ₪ לא כולל מע"מ, בגין השלמת שלבים א' ו- ב' של עבודות התכנון המהווים על פי ההצעה 57% משכר התכנון (מוצג נ/1); וחשבון חלקי מס' 2 שנשלח ביום 25.5.99 בסך 60,815 ₪, בגין ביצוע 37% מהיקף העבודות הכולל, בצירוף בקשה להגדיל את היקף הפרוייקט לצורך השלמת התכנון (מוצג נ/2). הרכבת טוענת, בקצרה, כי התמורה עבור ביצוע העבודות שולמה לאורבך עובר למועד דרישת התשלום. כן נטען כי הסכום שדרשה אורבך בחשבון מס' 2 אינו משקף את העבודות שנעשו על ידה בפועל. עוד נטען כי דרך החישוב של אורבך מבוססת על תעריף משרד השיכון החורג מעל 300% מההצעה, ולפיכך סותרת את ההוראה החוזית לגבי התעריף המחייב של משרד הביטחון. זאת ועוד, דרישת התשלום הוצאה כשש שנים לאחר חתימת החוזה וביצוע העבודות, וכארבע שנים לאחר המועד שבו נעשתה הפעולה האחרונה על פי החוזה בהתאם לגירסת אורבך. העבודות שבוצעו על פי חוזה התב"ע - חוזה 5605 26. הצדדים חלוקים בשאלת היקף העבודה שנעשתה בפועל על ידי אורבך ואשר בגינה היא זכאית לתמורה. מחלוקת זו קשורה הן בשאלת פעולות התכנון שנדרשו בקשר למתחם נשוא התכנון והן לשאלה האם פעולות אלו נעשו על ידי אורבך. ויצויין, לגבי המתחם הרלוונטי הוגשו שלוש תוכניות בניין עיר מטעם שלושה גופים ציבוריים: עיריית בני ברק, רכבת ישראל ונתיבי איילון. בסופו של יום, התוכנית שיזמה עיריית בני ברק קיבלה את המלצת הוועדה המקומית, והופקדה בוועדה המחוזית ביום 7.1.08 תחת השם "בב/572" (להלן: בב/572). בבסיס המחלוקת, על כן, גם העובדה שעבודות התכנון של אורבך לא הבשילו לכדי תוכנית תב"ע מאושרת, הואיל ויזם התוכנית שהופקדה בוועדה המחוזית היתה עיריית בני ברק והיא תוכננה על ידי משרד אדריכלים מזור פירשט. 27. אורבך טוענת כי היא זכאית לתשלום עבור ביצוע העבודות עד לשלב ג' כולל, שהינם 94% משכר התכנון. הרכבת חולקת על טענה זו. לגישתה, אורבך ביצעה עבודות בשיעור מרבי של 57% מכלל העבודות על פי החוזה. הרכבת ביססה עמדתה על חוות דעת המומחה ארמון, אשר מצאתיה ממצה, מקיפה ומקצועית. אורבך, מנגד, לא הגישה חוות דעת מקצועית כלשהי על מנת להתמודד עם ממצאיו ומסקנותיו של המומחה ארמון. לא קיבלתי את טענת אורבך לגבי פגמים שהתגלו בחוות הדעת, או במקצועיותו של המומחה. בתמצית אציין כי התרשמתי ממקצועיותו של המומחה ארמון, כפי שזו משתקפת מחוות הדעת ומהתייחסותו העניינית לשאלות שהופנו אליו בחקירתו. שוכנעתי כי מקצועיות זו נותנת מענה לקושי שהתעורר עקב העברת חלק מנספחי התביעה למומחה לאחר כתיבת חוות הדעת, ומקובלת עלי תשובתו כי הוא בחן את המסמכים שהובאו לעיונו והגיע למסקנה כי אין בהם כדי לשנות את קביעותיו. 28. המומחה ארמון בחן וניתח את העבודות שנעשו על ידי אורבך, בהסתמך על החלוקה לחמישה שלבי עבודה המצויה בתעריף משרד הביטחון מחודש מרץ 1989 שצורף לחוות דעתו. 28.1. לגבי שלב א' קבע המומחה כי אורבך ביצעה את כל העבודות הכוללות בשלב תכנוני זה המהוות 17% מכלל העבודות על פי החוזה. על כן, איפוא, אורבך זכאית לתשלום 17% משכר התכנון. 28.2. לדעת המומחה ארמון, הבדיקות האנליטיות של האלטרנטיבות בוצעו באופן חלקי, לא נערכו אומדנים תקציביים מוקדמים, ולא הוכנה טיוטת תקנון. על כן המליץ להפחית 25% משכר התכנון בגין העבודות המנויות בשלב ב'1 לחוות הדעת. לא מצאתי בראיותיה של אורבך משום סתירה למסקנות המומחה כי הושלם 75% מהיקף העבודה בשלב תכנוני זה, הן משום שחלק מהמסמכים משקפים עבודה שנעשתה על ידי גורם אחר. כך לדוגמה, הבדיקה הכלכלית שנערכה על ידי חברת "יוזמה" (נספח 174); והן משום שאין בהם די להוכחת ביצוע העבודות הנטענות. כפי שניתן להיווכח מנספח 183א המוכיח, לכאורה, כי גב' אורבך השתתפה בדיון הוועדה המחוזית בישיבתה מיום 16.1.1994 אך אין בו כדי להפריך את ממצאי המומחה ארמון. כך גם לא מצאתי בסיכום ישיבת וועדת ההיגוי מיום 22.12.1996 אמירה מפורשת או מרומזת, כי אומדן העלויות שהוצג בישיבה זו הוכן על ידי אורבך או לבקשתה (נספח 61א), ולא מדובר באומדן העלויות שהוכן על ידי אינג' י' גשורי לדו"ח של חברת מ.ת.ן. (נספח 58). הסבריו של המומחה ארמון לא הופכו בחקירתו הנגדית גם לעניין קביעתו כי אורבך הציגה פרוגרמה רעיונית שלא הבשילה לכדי תוכנית, ואין די במסמכים שהוגשו כדי לענות על דרישת שלב תכנוני זה (עמ' 40, שורות 19-27; עמ' 41, שורות 3-16, 20-29 לפרוטוקול). לאור האמור, אורבך זכאית ל- 7.5% מהתמורה בגין שלב תכנוני זה במקום 10%. 28.3 המומחה ארמון מצא כי הכנת החתכים וחזיתות בוצעה באופן חלקי, לא הוכן מבחן כלכלי, לא בוצע ניתוח עלויות ולא נוסחו השיקולים שהביאו לבחירת הפתרונות. על כן המליץ להפחית 25% משכר התכנון גם בגין העבודות נשוא שלב ב'2 לחוות הדעת. שוכנעתי כי המסמכים אליהם הפנתה אורבך להזמת ממצאיו של המומחה ארמון, אינם מלמדים כשלעצמם את הנטען כי כלול בהם, וכאמור לא הוכחה דיותם בעדות מומחה מקצועי. אומנם התרשמתי כי נספחים 66, 56, 61א ו- 45א ו- 41, מעידים, כביכול, על פעולות שונות שנעשו על ידי אורבך בקשר לתוכנית התב"ע, אך אין בידי בית המשפט את הכלים המקצועיים לקבוע כי פעולה מסויימת עונה על דרישה תכנונית כזו או אחרת, על סמך התרשמות כללית. אשר לתקנון, אציין כי על אף שנספח 40 נחזה להיות גירסה ראשונית של תקנון הרי שאין במסמך זה כדי לתמוך בגירסת אורבך יותר מאשר בעמדתו הנוגדת של המומחה ארמון, שלא נסתרה בעניין זה. בנוסף לכך מקובלת עלי קביעתו של המומחה ארמון כי נספח 45 מהווה שלד תקנון ראשוני ואינו כולל את הצרופות שנלוות לתקנונים בסדר גודל שכזה (עמ' 42, שורות 17-25 לפרוטוקול). על כן, אורבך זכאית ל- 22.5% משכר התכנון בגין שלב תכנוני זה במקום 30%. 28.4 לדעת המומחה ארמון, תוכנית התב"ע שהוכנה על ידי אורבך לא אושרה על ידי היזם והרשויות ולפיכך לא נעשו עבודות התכנון נשוא שלב ג' לחוות הדעת. 28.4.1 סכימת השיעורים החלקיים של כל שלבי העבודה בסעיף ב.1. לתעריף משרד הביטחון שצורף לחוות הדעת, מסתכמת ב- 86% (בהשוואה לחלוקת השלבים שבהצעת אורבך הנסכמים ל- 100%). 28.4.2 השלב התכנוני השלישי מהווה בתעריף שצורף להצעת אורבך 37% מהיקף העבודות, בעוד שלפי התעריף שצורף לחוות הדעת משקפות העבודות בשלב זה 13% מכלל העבודה. הוראה זו מפנה להערת שוליים בה נרשם: "היה ויידרש אישור "מוסדות תכנון" יהיה האחוז המשולם עבור שלב זה 27% (במקום 13%) והסה"כ יהיה 100% (במקום 86%)". 28.4.3 אורבך התחייבה בהצעתה להכין תב"ע ולדאוג לאישורה על ידי היזם ונציגי רשויות התכנון. מאחר ושלבי העבודה המפורטים בהצעת אורבך הם שמהווים את הבסיס לשכר התכנון, ניתן לקבוע כי השלב התכנוני השלישי מהווה 27% מהיקף עבודות הכנת התב"ע. 28.4.4 גב' אורבך אישרה בחקירתה כי התוכנית שהוכנה במשרדה לא אושרה על ידי מוסדות התכנון, אולם לגירסתה, התוכנית הוגשה לוועדה המחוזית לאחר שאושרה על ידי הרכבת (עמ' 4, שורות 25-29 לפרוטוקול). לא מצאתי בין ראיותיה של אורבך אישור מטעם הרכבת לתוכנית שהוכנה על ידי אורבך. אך הדעת נותנת, כי התוכנית הובאה בפני הוועדה המחוזית על ידי הרכבת כמי שיזמה אותה רק לאחר שקיבלה את אישור הגורמים הרלוונטיים. זאת ועוד, בעקבות דיוני הוועדה המחוזית, החליטה הרכבת להשתמש בתוכנית שהכינה אורבך לצורך ההתנגדות לתוכנית שהגישה עיריית בני ברק (נספח 119ב; עמ' 3, שורות 5-6 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, מן הראוי היה כי הרכבת תזמן לעדות בבית המשפט את נושאי המשרה שעבדו ברנ"ר בתקופה הרלוונטית, וניהלו קשר רציף מול אורבך על מנת להפריך הנחה מסתברת זו (ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2), 606). 28.4.5 על כן, יש לאמוד מהו השיעור החלקי שיש לייחס לאישור מוסדות התכנון מתוך היקף העבודה בשלב השלישי. לצורך אומדן זה ניתן לפנות לתעריף משרד הביטחון שבחוות הדעת ממנו למדים, כי היחס בין רכיב האישור על ידי מוסדות התכנון (רכיב שלא הושלם לגירסת אורבך) לבין אישור התב"ע על ידי היזם (רכיב שהושלם לגירסת אורבך), הוא כמעט שקול. אם נחיל את היחס השווה בתוך השיעור החלקי של 37% שבהצעת אורבך, ניתן לקבוע כי לכל היותר בוצעו 19% מהיקף העבודות בשלב תכנוני זה. יחד עם זאת: עיון בפרוטוקולים של ישיבות הוועדה המחוזית (נספח ב' לסיכומי הרכבת) מלמד כי מדובר בתוכנית "סכמטית" מעין "אילוסטרציה", כהגדרתו של מר בן שאול בישיבת הוועדה מס' 556 מיום 24.10.1994 וכפי שביטאה זאת גב' אורבך בישיבת הוועדה מס' 564 מיום 13.3.1995: "זה הכל סכמתי, זה לא תב"ע, זה הצעה לתב"ע" (עמ' 28). ניתן להניח כי תיאור התוכנית תוך שימוש בביטוי "סכימה" נועדה להבהיר לנוכחים כי הצעת הרכבת טרם גובשה לכדי תוכנית סופית. לאור האמור, זכאית אורבך לתשלום בגין ביצוע 19% מהעבודות בשלב ג'. 28.5 אורבך אינה עותרת לחיוב הרכבת בתשלום בגין העבודות המפורטות בשלבים ד' ו-ה' לחוות הדעת. הגדלת היקף פרוייקט התב"ע 29. כפי שעולה מתעריף משרד הביטחון שצורף להצעת אורבך, שכר התכנון נקבע לפי שטח בנוי של 100,000 מ"ר ושטח תוכנית של 300 דונם. התאמת רכיבי שכר אלה לטבלה הפרוגרסיבית שבהצעת אורבך מסתכמת בסך של 41,468 ₪ מעודכן למדד אפריל 1993. המסמכים אליהם מפנה אורבך אכן מאמתים את טענתה כי שטח התוכנית המפורטת התפרש על 720 דונם (ראה: נספח 57ב; נספח 41ד; נספח 166; נספח 134ג; נספח 179, נספח 136ב; נספח 135ג; נספח 138א). בחשבון חלקי מס' 2 מיום 10.6.99 ציינה אורבך כי היא פנתה לרכבת בבקשה להגדיל את החוזה עוד ביום 21.11.1995, וכי הובטח לה כי הנושא בטיפול אך מושהה עקב סדרים מנהליים בין הרכבת לרנ"ר (ראה גם: עמ' 22, שורה 25; עמ' 25 שורות 31-32 עד עמ' 26, שורות 1-2 לפרוטוקול). יחד עם זאת, כפי שאישרה גב' אורבך בחקירתה, אין בידה אסמכתא מפורשת לכך שהרכבת הסכימה לשינוי תנאי החוזה (עמ' 10, שורות 16-18 לפרוטוקול; ראה גם: עמ' 28, שורות 7-8, עמ' 37, שורות 16-18 לפרוטוקול). בשל חסר ראייתי זה, קשה להלום אתלא קיבלתי את טענת אורבך לפיה יש ללמוד מאמירות בן שאול בוועדה המחוזית קיומה של משתמעת הסכמה מצד הרכבת להגדלת שטח התוכנית והיקף הבנייה. מאמירותיו של בן שאול בוועדה המחוזית. כמו כן, אינני בדעה כי ניתן לראות בהוספת המילה "לפחות" לאחר נתוני גודל השטח ועוצמת הבנייה משום גושפנקא להסכמת הרכבת להגדלה בכ- 50%. חיזוק לדעה זו ניתן למצוא בדרישת תשלום מס' 1 שנשלחה כשנתיים לאחר חתימת חוזה התב"ע, במסגרתה חושב שכר התכנון על יסוד השכר הנקוב בחוזה ללא ההגדלה המבוקשת (מוצג נ/1). עוד אציין כי התייעצות עם קונסטרוקטור פנימי אצל אורבך, אינה מהווה תחליף לקבלת האישור להגדלת היקף הפרוייקט לצורך השלמתו, במיוחד כאשר מדובר בהגדלת עוצמת הנתונים פי 3 מאלו עליהם הסכימו הצדדים בחוזה. אם כן, קיבלתי את טענת הרכבת כי הגדלת שטח התוכנית לא אושרה על ידי הרכבת, לא נבדקה ולא תומחרה על ידי יועצי הרכבת. לפיכך, קבעתי כי יש לחשב את שכר התכנון על יסוד שטח של 300 דונם. 30. לכל האמור אוסיף, כי קיבלתי את טענת הרכבת בעניין מקדם משרד הביטחון. החוזה שבין הצדדים קובע את מנגנון חישוב התמורה עבור העבודות הכלולות בו, כשהוא משלב בתוכו את מקדם ההנחה של 0.9. הצדדים לא התייחסו בחוזה לטעמים למתן ההנחה ולא לנסיבות שבהן תבוטל, ועל כן אורבך אינה רשאית לבטל את ההנחה הגלומה במחיר התמורה שהוצעה על ידה. לכך יש להוסיף את עמדת המומחה ארמון, שלא נסתרה, כי לא ניתן להשתמש בתעריף משרד ביטחון מבלי להחיל את מקדם ההנחה. לפיכך נדחית התביעה לביטול רכיב מקדם 0.9 בתעריף משרד הביטחון. 31. לפיכך, ככל שלא הייתי דוחה התביעה מחמת התיישנות, הייתי פוסקת לאורבך בגין חוזה התב"ע, תשלום יתרת תמורה בגין ביצוע 66% מכלל העבודות על פי חוזה התב"ע בסך של 62,604 ₪ ... 62,604 ₪ (41,468 ₪ מעודכן למדד הידוע, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (21.5.2006) ועד לתשלום המלא בפועל. חוזה 15/2518/010/96 - חוזה המתנ"ח 32. הצדדים חלוקים לעניין חוזה זה על ערך המבנה לצורך חישוב שכר התכנון והן על היקף העבודה. 33. ביום 28.4.1996 חתמה רנ"ר על חוזה עם אורבך לתכנון תחנת הרכבת בבני-ברק, באזור הגיאוגרפי אליו מתייחס חוזה התב"ע (נספח ד'). ביום 20.5.1999 שלחה אורבך לרכבת דרישת תשלום - חשבון מס' 2 בקשר לפעולות שבוצעו לתכנון המתנ"ח (מוצג נ/3). בעקבות דרישה כספית זו, נערכה פגישה בין נציגי הצדדים בתאריך 2.8.1999. מספר ימים לאחר מכן, בתאריך 8.8.1999, שלחה אורבך לרכבת מכתב המפרט את העבודות שנעשו על ידה בצירוף חשבון מס' 3 (מוצגים נ/4, נ/5). חישוב שכרה של אורבך בדרישת התשלום נ/5 התבסס על שטח של 25,000 מ"ר בעלות משוערת של בנייה בסך 2,000 ₪ למ"ר. לפי אומדן זה הוערך שווי המבנה בסך של 50 מיליון ₪, ומערך זה נגזר שכר התכנון. בהתאמה לשלב התכנוני אליו הגיע הפרוייקט, כפי שיובהר להלן, דרשה אורבך תשלום בסך של 335,214 ₪ (לאחר קיזוז תשלום ששולם על ידי הרכבת בסכום של 21,292 ₪). 34. הרכבת טוענת כי דרישת התשלום מתייחסת לפרוייקט שהיקפו גדול פי עשרה מזה שהתבקשה אורבך לבצע. שכן, בנספח א' לחוזה נקבע ערך המבנה לצרכי חישוב שכר התכנון בסך של 5 מיליון ₪, בעוד שערכו בדרישת התשלום נאמד ב- 50 מיליון ₪, מבלי ששינוי זה אושר על ידי הרכבת. 35. סעיף 10 לחוזה המתנ"ח קובע, כי תמורת ביצוע העבודה ההנדסית ויתר התחייבויותיה של אורבך תשלם לה הרכבת שכר טרחה בהתאם לנקוב בנספח א' של החוזה. שכר התכנון המשוער שנקבע בנספח א' נאמד בסך של 447,000 ₪. שכר זה יותאם על סמך תעריף משרד הביטחון מחודש יולי 1993 כמפורט בנספח ב', ובניתוח השכר שבנספח ג'. לפי טבלת ניתוח השכר שבנספח ג', שכר המתכנן יחושב על פי השיעור החלקי של השירות מתוך ערך המבנה שנקבע, בכפוף למכסת השכר עבור כלל עבודות התכנון שהינה 3.7% מערך המבנה, במכפלת מקדם משרד הביטחון של 0.9. סעיפים 10 ו- 11.ב. לחוזה המתנ"ח קובעים, כי בנסיבות בהן לא נקבע שכר תכנון בסכום סופי, או לפי תשומות, יחושב ערך המבנה לצורך שכר התכנון בהתאם להתקדמות הפרוייקט ובהתאם לנספח א'. כך הוא בענייננו. הואיל ולא נטען כי הפרוייקט נשוא התכנון הגיע לשלב פרסום מכרז, הרי שיש להפעיל את מנגנון החישוב הקבוע בסעיף 11.ב.(1) לפיו ייקבע ערך המבנה בהתאם לאומדן שבנספח א', או לפי אומדן מאושר על ידי המהנדס, לפי הנמוך מבין השניים. גם בעניין זה לא נטען כי מהנדס הרכבת אישר אומדן שונה ונמוך מזה שנקבע בנספח א', ולפיכך ייקבע ערך המבנה לצורכי חישוב שכר התכנון על בסיס אומדן השכר שנקבע לשלב שעד קבלת תוצאות המכרז בין הקבלנים, דהיינו 5 מיליון ₪ (סעיף 4.1.1 לנספח א'). 36. אך בכך לא סגי, וראוי להוסיף כי הגדלת שכר התכנון כנגזרת מהגדלת ערך המבנה פי 10 מערכו המשוער והמוסכם שנקבע בחוזה, מחייבת קבלת הסכמתה ואישורה של הרכבת בטרם המשך ביצוע עבודות התכנון. על כן, מובנית בעיני טענת הרכבת כי הצעת אורבך נבחרה משום היותה הזולה ביותר מבין ההצעות שעמדו על הפרק, ובשל כך ששיקפה מחיר ראוי עבור העבודה. סביר להניח כי הרכבת לא תבצע שינויים בסדר גודל של הגדלת היקף פרוייקט פי 10 מבלי שיהיה לכך תיעוד בכתב. על כן, קיבלתי את טענת הרכבת כי ערך המבנה לצורכי חישוב שכר התכנון של פרוייקט המתנ"ח הינו 5 מיליון ₪. העבודות שבוצעו על פי חוזה המתנ"ח - חוזה 15/2518/010/96 37. אורבך טוענת כי עבודות התכנון המוקדם של המתנ"ח שנעשו על ידה הינן 18% מהיקף הפרוייקט (מוצגים נ/3 ו- נ/5; ראה גם: עמ' 13, שורות 12-14 לפרוטוקול). בעניין זה ראוי להפנות לטבלת השירותים החלקיים שבנספח ג' לחוזה, לפיה מהווה התכנון המוקדם 18% מהיקף העבודות בפרוייקט. הרכבת טוענת, מנגד, כי מרבית עבודות התכנון המוקדם של המתנ"ח בוצעו לצורך הכנת התב"ע ותמורתן שולמה לאורבך במלואה, כפי שהוכח בחוות דעת המומחה ארמון שלא נסתרה. 38. המומחה ארמון חילק בחוות דעתו את שלב התכנון המוקדם לחמישה תתי סעיפים: 39. לדעת המומחה ארמון, מירב הבירורים המוקדמים, לרבות איסוף חומר רקע, נעשו בשלב הכנת התב"ע ולפיכך אין מקום לשלם לאורבך תשלום כפול בגין העבודה נשוא סעיף 3.2.2.1 לחוות הדעת. המומחה ארמון חזר על קביעה זו בחקירתו הנגדית, והדגיש כי נספחים 26, 28, 29, 39, 40ג, 134ג, 138ג, 155, 156, 168,א-ה ו- 192, מלמדים על פעולות שונות שנעשו על ידי אורבך, אך הן נעשו במסגרת הכנת התב"ע (עמ' 47, שורות 6, 9-10, 15 לפרוטוקול). עמדתו של המומחה משכנעת בעיני לנוכח העובדה כי בין החלופות שהוצעו במסגרת התב"ע, נכלל גם המתנ"ח. בנסיבות אלו, ניתן לשער כי לצורך תכנון חלופה זו, ניתוחה ועיבודה, ערכה אורבך את הבירורים הדרושים עוד בשלב הכנת התב"ע. אישוש לכך ניתן למצוא בחקירתה של גב' אורבך שאישרה כי בשלב הפרלימינארי לא נזקקה לבדיקות כלשהן למעט בדיקות עקרוניות של מצב התנועה (עמ' 14, שורות 27-29; ראה גם: עמ' 17, שורה 12 לפרוטוקול). זאת ועוד, בחינת הנספחים עליהם נסמכת אורבך להוכחת ביצוע עבודות תכנון המתנ"ח, מגלה כי הם נושאים תאריכים מוקדמים למועד חתימת החוזה בסוף חודש אפריל 1996, או שאינם מוכתרים בתאריך כלל, כמפורט בקצרה להלן: נספח 26- ללא תאריך; נספח 28- 16.1.1996; נספח 29- 24.3.1996; נספח 39- 18.2.1996; נספח 40ג- ללא תאריך; נספח 134- 2.1.1995; נספח 138ג- 18.12.1994; נספח 140ג- 19.12.1994; נספח 155- 19.9.1994; נספח 156א- 19.9.1994,; נספח 168- 20.6.1994; נספח 192- 28.7.1998. אין זה מתקבל על הדעת, כי בעל מקצוע יקבל תשלום עבור ביצוע עבודה על פי חוזה אחד, ולאחר פרק זמן ידרוש תשלום נוסף בגין אותה עבודה רק משום שנכללה בחוזה מאוחר לו. ודוק: אורבך לא זימנה לעדות בבית המשפט את בעלי המקצוע עימם התייעצה במסגרת התכנון המוקדם. על כן השתכנעתי כי אורבך אינה זכאית לתמורה בגין עבודות תכנון נשוא סעיף 3.2.2.1 לחוות הדעת. 40. על פי ממצאיו של המומחה ארמון, רמת פירוט התוכניות מלמדת כי מלבד בירורים עם יועץ התחבורה, לא נערכו הבירורים הנדרשים ברשויות הרלוונטיות. על כן, לדעתו, אין הצדקה לשלם לאורבך עבור העבודות שבסעיף 3.2.2.2 לחוות הדעת. המומחה ארמון הסביר בחקירתו כי אורבך הציגה מסמכים שעניינם בפעילות פנימית של צוות התכנון במשרד, ולא מול הרשויות המוסמכות, וכי בשלב זה הפרוגרמה לא היתה מגובשת (עמ' 48, שורות 2-5, 10-11, 22-23 לפרוטוקול). קביעה זו לא נסתרה, או הופרכה. אומנם ניתן למצוא בתיק המוצגים מסמכים נוספים המתעדים מלאכת איסוף נתונים מול רשויות נוספות, וטול לדוגמה: פניית אורבך לחברת החשמל (נספח 105א) ומכתב התשובה (נספח 103); העברת תשריט למשרד חסון ירושלמי מהנדסים ויועצים (נספח 133א), העברה בחוזר של הצעה לסקיצה (נספח 127) ומכתב נוסף ממשרד חסון ירושלמי (נספח 133א); עדכון אודות הישיבה עם מהנדס העיר בני ברק (נספח 153א). אולם, אין במסמכים אלו כדי להסביר את המועדים שבהם נעשו הבירורים והתייעצויות, שהינם מוקדמים לתאריך חתימת חוזה המתנ"ח (ראה גם: עמ' 17, שורות 1-16 לפרוטוקול). כל שכן, אורבך לא הגישה חוות דעת מקצועית להערכת טיב עבודה זו ודיותה ביחס לנדרש בחוזה. יחד עם זאת מוכנה אני לקבל את טענת אורבך כי ערכה בדיקות בנושא התחבורה, כפי שאישר המומחה ארמון בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית (עמ' 48, שורות 25-26 לפרוטוקול; נספחים 56א-ה, 58). אלא שאין בידי בית המשפט את הכלים המקצועיים להערכת השיעור היחסי של אותן עבודות שנעשו מתוך כלל העבודות בשלב זה. בנסיבות אלו, אינני פוסקת לאורבך תשלום בגין העבודות נשוא סעיף 3.2.3.2 לחוות הדעת. 41. לדעת המומחה ארמון, התכנון האדריכלי של אורבך היה גושי בלבד, ולמעט תכנון התנועה שבוצע על ידי אחרים, לא כלל התכנון אלמנטים בסיסיים הכרחיים של המבנה. בנסיבות אלו המליץ לשלם רק עבור 20% מסעיף 3.2.2.3 לחוות הדעת. ממצאיו של המומחה ארמון כי תוכניות הקונסטרוקציה שהוגשו לעיונו היו בסיסיות בלבד, וכי לא נמסרה האינפורמציה הנדרשת במסגרת דוחות בדיקת הקרקע - לא נסתרו על ידי אורבך (עמ' 48, שורות 27-29; עמ' 49 לפרוטוקול). מנספחים 116, ט'1 ו- ט'2 עולה כי במסגרת התוכניות שגובשו עם חברת מ.ת.ן., על סמך הפרוגרמה של חברת אנוש, נכלל גם ניתוח שטחים, חתכים טיפוסיים, פתרונות תמרון וחניה, ובנוסף שולבה תוכנית בינוי ופרישת חניונים. יחד עם האמור, בהעדר חוות דעת מקצועית להערכת טיב העבודות ודיותן, אני מקבלת את מסקנת המומחה ארמון שלא הופרכה בחקירתו. על כן, אני קובעת כי אורבך ביצעה 20% מהעבודות המפורטות בסעיף 3.2.2.3 לחוות הדעת. שלב התכנון המוקדם מהווה 18% מהיקף הפרוייקט. מקובלת עלי החלוקה בה נעזר המומחה ארמון בחוות דעת, לחמישה תת-שלבים, כאשר כל תת סעיף שווה ערך ל- 3.6% מהיקף התכנון המוקדם. אם כן, מאחר וקבעתי כי אורבך ביצעה 20% מהעבודות בשלב זה הרי שהיא זכאית לתשלום בגין 0.72% משכר התכנון על פי חוזה המתנ"ח. 42. על פי ממצאי המומחה ארמון, העובדה שלא נערכו תוכניות כנדרש, לא איפשרה שיתוף מצד שאר היועצים, והתייחסותם לא נמצאת בתוכניות. אם כן הציע לא לשלם עבור סעיף 3.2.2.4 לחוות הדעת. מקובלת עלי קביעת המומחה כי בירורים והתייעצויות עם היועצים הפנימיים של המשרד, אינו עונה על הדרישה להעביר את התוכנית ליועצים חיצוניים לשם הערכת האומדן המשוער. ניתן להניח כי הותרת התוכניות בידי יועציה הפנימיים של אורבך, אינה עולה בקנה אחד עם הרציונל מאחורי הדרישה שנועדה לחשוף התוכנית לעיני גורמים חיצוניים שלא היו שותפים בהכנתה, לשם קבלת ביקורת. מה גם שאורבך לא זימנה לעדות בבית המשפט את אותם יועצים פנימיים בהם נעזרה לצורך הכנת האומדן המשוער. בנסיבות אלה, אין לפסוק לאורבך תשלום בגין העבודות נשוא סעיף 3.2.3.4 לחוות הדעת. 43. המומחה ארמון קבע כי לא ניתן היה להכין אומדן לפי יועצים, ועל כן המליץ שלא לשלם עבור סעיף 3.2.2.5 לחוות הדעת. אורבך לא צירפה לחשבון מס' 3 את תחשיב אומדן עלות בניית המבנה, עליו התבססה דרישת התשלום, וכך גם לא הובא מומחה שיעיד על דרך החישוב שבוצע. משכך, לא הוכח כדבעי האומדן משוער של ערך המבנה. משכך, אורבך אינה זכאית לתשלום בגין העבודות המפורטות בסעיף 3.2.2.5 לחוות הדעת. 44. על כן, לולא דחיתי את תביעתה של אורבך בגין התיישנות, הייתי פוסקת לאורבך בגין ביצוע 0.72% מכלל עבודותיה לפי חוזה המתנ"ח סך של 36,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (21.5.2006) ועד לתשלום המלא בפועל. 45. כאמור, בתביעה, מתוך ראיותיה (שסובלות מפגמים שונים בגין ההתיישנות והשיהוי), הוכחה לכל היותר זכותה של אורבך לקבלת סכומים אלה: סך 62,604 ₪ בגין יתרת תשלום לפי חוזה התב"ע, סך 36,000 ₪ בגין יתרת חוב לפי חוזה המתנ"ח. מתוך סכומים אלה יש להפחית סך 28,327 ₪, אשר כבר שילמה הרכבת לאורבך ואינו שנוי במחלוקת כמפורט במוצגים נ/2, נ/3 ו- נ/5. 46. בסיכומם של דברים: דחיתי את התביעה בשל התיישנות. לנוכח האמור, התביעה נדחית. בשים לב לתוצאת פסק הדין שבו התקבלה טענת ההתיישנות, הגם שנמצא בסיס לחלק מטענותיה הכספיות של התובעת, הנני מחייבת את אורבך, התובעת, בהוצאות שאינן גבוהות בסך 10,000 ₪. חוזהתוכנית בניהבניהתב"ע (תוכנית בניין עיר)