מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזה מכירת מוניטין של עסק: רקע עובדתי וטענות הצדדים: 1. התובע (להלן: "התובע") הינו בעל עסק, הפועל תחת השם "מעיין ניקוי יבש", המתמחה בניקוי יבש לבגדים, שטיחים וספות, לרבות שירותי כביסה למוסדות ולגורמים פרטיים. בשנת 2002 הייתה בבעלות התובע מכבסה, בשני סניפים, האחד בקצרין והשני בצפת, ברחוב ירושלים. 2. בין התובע לנתבעת (להלן: "הנתבעת") נחתם חוזה וזיכרון דברים ביום 31/6/2002, לפיו החנות בצפת תימכר לנתבעת על ציודה והמוניטין שלה לפי התנאים שבהסכם (להלן: "ההסכם"). הנתבעת לא הכחישה כי חתמה על ההסכם. 3. תביעת התובע היא על-סך 180,000 ₪, בגין הפרת ההסכם הנטענת מצד הנתבעת, וסכום התביעה נאמד לפי הפסד בגובה הרווח השנתי בסך 60,000 ₪ לשנה, במכפלת 3 שנים. התובע טוען כי הסניפים בקצרין ובצפת השלימו זה את זה, באופן שחלק מהעבודה שהתקבלה בצפת בוצעה בקצרין, ולהיפך. משכך, סרב למכירת הסניף בצפת במכירה מוחלטת, אלא רק מכירת הציוד והמוניטין שלו, כנגד התחייבות הנתבעת ליצירת שותפות ושיתוף פעולה בין הסניפים, והתחייבות מפורשת, כמפורט בסעיף 8 להסכם כי: "במידה וגב' אלמקיס תרצה בעתיד למכור את החנות תהיה למעיין זכות ראשונים בקניה גב' אלמקיס תוכל למכור את החנות לצד שלישי רק במידה והקונה יחתום על חוזה זה ובהסכמת מעיין". עוד הוסכם, כי השם "מעיין" ניקוי יבש, הינו סימן רשום בבעלות התובע, והתובע נתן רשות לנתבעת להשתמש בשם המסחרי רק עפ"י תנאי החוזה. עוד הוסכם כנטען כי הנתבעת תבצע אצל התובע את הניקוי היבש שתקבל מלקוחותיה, בתמורה המפורטת בסעיף 4 להסכם, ומאידך הפדיון המלא בגין הכביסה הרטובה, שתבוצע בחנות בצפת, ללקוחות פרטיים ומוסדיים, יהיה שייך לנתבעת (סעיף 5). 4. הנתבעת הפרה כנטען את ההסכם הואיל וביום 12/8/2009 שלחה לתובע מכתב לפיו סגרה היא ביום 30/4/09 את הסניף בצפת עקב הפסדים, וכי מכרה הסניף לצד שלישי - מר אשמוז קוגאן. היא כתבה באותו מכתב כי המכבסה החדשה נקראת "מכבסת צפת 2010", והם ימשיכו לבצע הכביסה לפי מחיר שסוכם עד לתאריך 30/8/09, וכי החל מיום 1/9/09 על התובע יהיה לדאוג למכבסה חלופית. עוד נכתב שם, כי הקונה אינו מעוניין להמשיך לעבוד דרך גוף שלישי עם הלקוחות. 5. התובע טוען כי מעשי ומחדלי הנתבעת מהווים הפרה להסכם, כי סגירת הסניף בצפת הוא הפרה לסעיף 7א להסכם; מכירת הסניף בצפת הוא הפרה של סעיף 8 רישא; מכירת הסניף לצד שלישי מבלי לחייבו להיות צד להסכם הוא הפרה לסיפא של סעיף 8, ובכלל זה הפרה לסעיף 7ט' להסכם הקובע כי: "כל שינוי במבנה החנות או בשירותים שהיא מציעה חייב לקבל אישור בכתב ממעיין". לטענת התובע, הנתבעת הסתירה ממנו המכירה לצד שלישי, וממילא מנעה ממנו את זכות הסירוב הראשוני והזכות לאכוף עליה חיוב של הצד השלישי להיכנס לנעליה, במידה והיה הוא מחליט שלא לממש את זכות הסירוב הראשוני. 6. התובע טוען עוד כי מעשי ומחדלי הנתבעת מהווים עוולות נזיקיות, התנהגות הלוקה בחוסר תום לב ובדרך לא מקובלת, תוך עשיית עושר ולא במשפט. על כן, יש לחייבה לטענתו בסך של 180,000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה. 7. הנתבעת טוענת כי לא הפרה את ההסכם, לא גרמה לנזקים ולא התעשרה שלא כדין, ובכלל זה בין הצדדים לא נכרת הסכם שותפות, אלא מכירה של העסק לידיה, תוך כדי הבטחה שחלק מהשירות הניתן בו יעשה על-ידי סניף התובע בקצרין. אלא מאי, התובע ניצל את תמימותה, חוסר ניסיונה והבנתה, וכרת עימה הסכם מבייש בעל סעיפים דרקוניים, כאשר מחד מכר לה את הציוד הקיים בחנות ואת הזיכיון להשתמש בשם "מעיין" עבור הניקוי היבש, ומאידך חייבה לעבוד רק דרכו. 8. היא טוענת כי טרם נכתב זיכרון הדברים, הראה התובע לה דו"ח הכנסות משותף לשני העסקים, תוך שטען, כי הרווח הנקי בצפת עומד על-סך 5,000 ₪ (אחרי תשלום עבור מרכיב הניקוי היבש), דבר שהתברר בדיעבד כשיקרי. עם כניסתה לעבודה הבינה, כי העסק אינו מרוויח כלל, ה"מוניטין" לו טען התובע, התברר כמוניטין שלילי, ספקים שהכירו ועבדו עם התובע סירבו ליתן לה אשראי ולא "אהבו" לפקוד את פתח עסקה, בטענה שהתובע "שיגעם" מבחינת העבודה והתשלום, ולכן העדיפו לא לבוא. בשל כך, נאלצה לשלם במזומן במקרים רבים. 9. הנתבעת טוענת כי בשנת 2007 פתחה עסק אחר וחדש באזור התעשייה בצפת, בו ניהלה מכבסה. המקום שופץ על חשבונה, היא קנתה מכונות תעשייתיות בסכום העולה על 100,000 ₪, והחלה להעסיק 12 עובדים נוספים. מנגד, העסק הישן, נשוא התביעה, כלל ציוד ישן, רשות להשתמש בשם "מעיין", ותוך התחייבות לקבל השירותים בגין הניקוי היבש מאת התובע בלבד. 10. הנתבעת טוענת, כי בשל האמור לעיל, ולאחר שבמשך שנים הבינה כי לא תוכל לפרנס את משפחתה בכבוד, וכי העבודה בעסק גורמת לנזקים חמורים למשפחתה בשל היעדרותה, הציעה לתובע לרכוש מחדש את העסק שבנתה ופתחה, אלא שהתובע בסופו של דבר סרב, ולכן בלית ברירה, בחודש 4/09 נאלצה לסגור את העסק הישן, לאחר הפסדים ניכרים, ובחודש 7/09 מכרה את העסק החדש. הנתבעת הדגישה, כי היא לא מכרה את המוניטין, השם "מעיין" ו/או העסק הישן, אלא אך ורק הציוד אשר פורט בהסכם בין הנתבעת לצד ג', ומכאן שהיא לא הפרה את ההסכם בין הצדדים. 11. הנתבעת הסבירה כי במשך תקופה ארוכה ניסתה להבריא את ה"עסק הישן" והחולה שקיבלה, ולאחר שהפסידה סכומי כסף ניכרים, וכן לאחר שעבודתה בעסק פגעה בה ובמשפחתה, פנתה לתובע שוב ושוב בהצעות לקניית העסק הישן והחדש, אך ללא הועיל. משנואשה למכור העסק הישן, נאלצה לסגרו, והודיעה על כך לתובע מייד משגמלה ההחלטה בליבה. במקביל ובמשך מספר חודשים ניסתה למכור את ה"עסק החדש", ואף יידעה בכך את התובע. התובע אף הפנה אליה לקוחה פוטנציאלית לקניית ה"עסק החדש", מתוך ידיעה ברורה שאין לו חלק בזה. הואיל והנתבעת נתנה לו שירותי כביסה, עדכנה אותו כי תוכל ליתן לו שירותים עד ליום 30/8/09 בלבד. התובע שכעס, ביקש מהנתבעת שתוציא לו מכתב מסודר בעניין ובכתב יד, והנתבעת בתמימותה עשתה כמבוקשו. בכל אופן, הנתבעת הכחישה את הסכום הנתבע, אשר הינו מופרז וללא כל אחיזה במציאות ו/או בדין. 12. הנתבעת העלתה בכתב ההגנה טענת קיזוז על-סך 14,129 ₪, אשר היא מושא כתב התביעה בתיק 27406-01-10, כמפורט להלן. הנתבעת כאמור הגישה כתב תביעה בסדר דין מקוצר, בגין שירותים אשר נתנה לתובע. בהתאם לכרטסת המנוהלת על-ידי התובע עולה, כי בגין שירותים שניתנו לו עד חודש 8/09 חייב לה הוא סך של 8,886 ₪, ובגין שירותים נוספים אשר נתנו לו וחשבונית מס, אשר יצאה עבור חודש 8/09 חייב סך נוסף של 5,243 ₪, בסה"כ חייב סך של 14,129 ₪, בצירוף מע"מ, ריבית והצמדה מיום החתימה על ההסכם ועד לביצוע התשלום בפועל. 13. התובע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחיקת כותרת ובקשה למתן רשות להתגונן, בה טען בעיקר כי הנתבעת לא פירטה מהם שירותי הכביסה שסופקו ומסתפקת בצירוף חשבונית לקונית, אשר הוכנה על ידה. כן העלה טענת קיזוז מכל סכום אשר יפסק, אם יפסק, בגין עבודה לקויה אשר בוצעה על-ידי הנתבעת וטען כי רק בשנה האחרונה לקשר ביניהם התובע נאלץ לשלם ולוותר ללקוחות בגין עבודה לקויה, אשר בוצעה על-ידי הנתבעת סך של 3,812 ₪. הוא טען עוד כי היו לקוחות אשר עזבו את התובע בגלל שירות ועבודה לקויים אשר ביצעה הנתבעת כקבלן משנה של התובע, ואשר בגין כך נגרם לו נזק בסך של 33,960. כן טען התובע טענת קיזוז בגין הפרת הסכם וגרימת נזק בסך 180,000 ₪. 14. כב' הרשם (כתוארו אז) נעמאן אדריס נתן לתובע רשות להתגונן, ביום 23/1/2011, בקובעו, כי ההוצאות ייקבעו בהתאם לתוצאות הסופיות של ההליך. דיון : 15. השאלות העיקרית הטעונות הכרעה הינן אם הופר ההסכם, ובכלל זה האם היה קיים הסכם שותפות בין הצדדים בנוגע לחנות בצפת. במידה וייקבע כי ההסכם הופר נעבור לשאלה של הנזק ו/או ההפסד אשר נגרם לתובע בעקבות ההפרה, אם בכלל. לבסוף יש להכריע בשאלה אם נותר התובע חייב לנתבעת בגין שירותים אשר ניתנו לו על ידה, ואם כן באיזה סכום. הסכם שותפות : 16. התובע טוען כי בינו לבין הנתבעת היה הסכם שותפות בעסקי המכבסה, וכי הוסכם ביניהם על מכירת הציוד והמוניטין, כנגד התחייבות הנתבעת ליצירת שותפות ושיתוף פעולה בין הסניפים והתחייבות מפורשת, כמפורט בסעיף 8 להסכם. מאידך טוענת הנתבעת כי בין הצדדים לא נכרת הסכם שותפות, אלא מכירה של העסק לידי הנתבעת, תוך כדי הבטחה שחלק מהשירות הניתן בו יעשה על ידי הסניף של התובע בקצרין. 17. לא שוכנעתי כי נכרת בין הצדים הסכם שותפות באשר לחנות בצפת, אלא כטענת הנתבעת, התקיים ביניהם שיתוף פעולה בלבד, ואנמק; 18. התובע סתר את עצמו במהלך עדותו בנוגע לקיום הסכם שותפות, ביניהם, כמפורט להלן: התובע העיד בנוגע לסניף בחיפה כדלקמן: "ש.הסניף בחיפה היה שותפות או שיתוף פעולה. ת. אותו דבר כמו החוזה הזה. זה לא היה עסק שנקרא שותפות, אך היינו קשורים בשיתוף פעולה, מתוך חוזה". (ישיבה מיום 3/10/2011, עמ' 16). דהיינו, כמו כאן, שיתוף פעולה, ולא שותפות. התובע הודה, כי עבד עם הסניף בצפת באופן קבלני. דהיינו, אין המדובר בהסכם שותפות, כדלקמן: "...לעומת זאת הסניף בצפת זה סניף שאני הקמתי מאלף ועד תו, בנוסף לניקוי יבש שהיה לי עם צפת, היה קשרים של כביסה רטובה, וניקוי שטיחים שאנו עשינו לצפת ניקוי שטיחים וספות, עבדנו איתם באופן קבלני בכל הקשור לכביסה, כביסה של מטיילים, אני קשור עם תגלית". (שם, עמ' 17). התובע הצהיר בסעיף 10 לתצהירו מיום 10/4/2011 על ההחלטה להכניס שותף לחנות בצפת. בחקירתו, כאשר הופנה למוצהר על ידו, העיד כי: "ש. מפנה לנספח ב', מפנה לסעיף 10 לתצהירך, אתה אומר שלקחת שותף לעסק. ת. לא בקטע של שותף, אלא אדם שיקח את העסק לידיו...התכוונתי שיכנס בן אדם שיקנה את העסק כעסק חי ויהיה לו אינטרס לפתח את העסק ולשמור אותו, זה להבדיל מעובד שכיר שניהל את החנות. אם האדם שיכנס לשם יקנה את החנות ויהיה שותף לרווחים גם לו ירווח וגם לי ירווח שנינו נרוויח". (שם, עמ' 20-21). דהיינו, מעדות זו עולה, כי התובע כלל לא התכוון להכניס שותף לעסק. 19. המסקנה המתבקשת אם כך היא כי הכוונה הייתה לפתח בין הצדדים יחסי שיתוף פעולה, אשר יביאו רווחים לשניהם, להבדל מיחסי שותפות. סתירה זו בין הנטען על-ידי התובע בכתב התביעה ובתצהירו לבין עדותו, יש בה להשליך על מהימנותו, ולתמוך בגרסת הנתבעת כי אין המדובר בהסכם שותפות. המכבסה באזור התעשייה בצפת: 20. תחילה נשאלת השאלה אם המכבסה באזור התעשייה בצפת הייתה עסק חדש ונפרד מהחנות ברחוב ירושלים בצפת, ואשר לא חל עליה ההסכם, או שמא הייתה היא חלק ו/או סניף מהחנות ברחוב ירושלים בצפת, ועל-כן חל עליה ההסכם. 21. התובע טען, כי הסניף בצפת פרח, ועי בשנת 2007 פנה אליו חננאל, בעלה של הנתבעת, וטען שהחנות ברחוב ירושלים צרה וקטנה והם מבקשים להתרחב ולהקים שלוחה באזור התעשייה בצפת. הואיל ועל-פי תנאי ההסכם, כל שינוי בעסק ו/או מעבר, חייב את הסכמתו, הודיע לנתבעת שאין לו התנגדות, וכי הוא מסכים להתרחבות, כאשר היה ברור לטענתו, שהרחבת החנות לאזור התעשייה הינו חלק מהסניף בצפת, וכי לא חל כל שינוי בהמשך העבודה לאחר המעבר לאזור התעשייה בצפת. מנגד טענה הנתבעת כי בשנת 2007 לערך, פתחה עסק אחר וחדש באזור התעשייה בצפת בו ניהלה מכבסה, וכי עסק זה אינו שייך לממכר אשר סוכם בין הצדדים, כאשר המכירה בין הצדדים התייחסה אך ורק לנושא "ניקוי יבש", הציוד הקיים בחנות ולשימוש בשם "מעיין" בלבד. מלבד קיומה של הנהלת חשבונות משותפת בין שני עסקיה הרשומים על אותו עוסק מורשה (דבר שחייב אותה בהוצאת חשבוניות מס עם השם מכבסת "מעין") לא היה פרסום לגבי המכבסה באזור התעשייה בשם הזה ולא השתמשה במוניטין, שגם לא היה קיים לטענתה. 22. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שהונח לפני בית-המשפט, איני מקבלת את טענת הנתבעת כי המכבסה באזור התעשייה הינה עסק חדש ונפרד מהחנות ברחוב ירושלים. רוה"ח שחאדה ג'ול, אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבעת, ושימש גם כרואה החשבון שלה העיד כך: "ש. מבחינתך העסק ברח' ירושלים בצפת (להלן: "החנות") והעסק באזור תעשיה, מבחינתך היה עסק אחד. ת. לא מבין את השאלה, מבחינת דיווחים למס היה עסק אחד, אך ניתן להפריד בין תוצאות העסק הזה לשני". (ישיבה מיום 3/10/2011, עמ' 11). בדומה העידה הנתבעת כך: "ש. מבחינת שלטונות המס ודיווחים למס, העסק באזור תעשיה וברח' ירושלים, אחד היה. ת. כן, לגביי, כי שניהם היו עוסק מורשה שלי". (שם, עמ' 38). לו טענת הנתבעת הייתה נכונה, והמכבסה ברחוב התעשייה בצפת הייתה עסק אחר, יש להניח, כי הייתה מדווחת עליה בנפרד מהחנות ברחוב ירושלים, נשוא דיוננו. העובדה, כי שני העסקים דווחו כאחד, מעידה יותר מכל, כי גם הנתבעת ראתה בהם כעסק אחד בלבד, ולא שני עסקים נפרדים. הנתבעת עוד העידה כי: "ש. בשנת 2007 את מתרחבת בגלל שהמקום ברח' ירושלים היה צר ואת משקיעה 100,000 ₪ על שטח של 100 מטר באזור תעשיה. למה התרחבת לאזור תעשיה. ת. המקום היה קטן והכביסה הרטובה עבדנו עם המון כביסה רטובה, ולא היה מקום. ש. מקום הכוונה ברח' ירושלים. ת. כן". (שם, שם). בדומה העידה כי: "ש. באיזה שלב אתם מרגישים שהחנות קטנה ומחליטים להרחיב. ת. נכון לאזור תעשיה למקום גדול יותר". (שם, עמ' 33) משמע, מעדות הנתבעת עולה, כי אין המדובר בפתיחת עסק אחר וחדש, אלא התרחבות העסק הקיים ברחוב ירושלים, הכל מפאת היעדר מקום. 23. העובדה כי עסקינן באותו עסק של החנות שהייתה קיימת ברחוב ירושלים בצפת, זוכה למשנה תוקף לאור העובדה שגם לאחר שהנתבעת הודיעה לתובע, כי סגרה את החנות ברחוב ירושלים בתאריך 30/4/09 (ראה מכתבה מיום 12/8/09, נספח ו' לתצהיר התובע מיום 10/4/2011), הוציאה חשבונית מס ביום 30/8/2009 תחת השם : "מכבסת מעיין א.ת.ח 15 צפת..." (נספח ד' לתצהיר התובע מיום 10/4/2011). הנתבעת אישרה בעדותה, כי החשבוניות שהוצאו היו תחת השם מכבסת מעין, והעידה כך: "ש. מפנה לנספח ד' לתצהיר חיים. בחשבוניות שיצאו השם של העסק בין אם יצאו מאזור תעשיה או מרח' ירושלים היה מכבסת מעין. ת. כן". (שם, עמ' 38). בעניין זה הצהירה הנתבעת כי: "מלבד קיומה של הנהלת חשבונות משותפת בין 2 עסקיי הרשומים ממילא על אותו עוסק מורשה ולפיכך היה צורך בהוצאות חשבונית מס עם השם מכבסת "מעיין", לא היה פרסום לגבי המכבסה באזור התעשייה בשם הזה ולא השתמשתי במוניטין (שגם לא היה קיים) לגבי השם הנ"ל". (סעיף 26). 24. איני מקבלת טענה זו. הנתבעת לא הוכיחה, כי לא היה קיים מוניטין לשם הזה, ומעבר לכך עצם הוצאת חשבונית עם השם "מכבסת מעיין" מעידה על השימוש במוניטין של השם הזה, וכי המכבסה באזור התעשייה הייתה חלק אינטגראלי מהחנות ברחוב ירושלים, והמדובר בעסק אחד. 25. מעבר לכך, במכתב אשר שלחה הנתבעת לתובע ביום 12/8/2009, כתבה בין היתר כי: "בהמשך לשיחתינו הטלפונית, ולאחר עיון נוסף בחוזה להלן מס' נקודות: * אני סגרתי את החנות ברח' ירושלים 37 עקב הפסדים בתאריך 30-04-09. * את המכבסה בא.ת - שהקמנו אני וחננאל - מכרתי לאשמוז קוגאן. מכרתי את הציוד ולא מכרתי את השם או המוניטין שלך....". לו המכבסה באזור התעשייה לא הייתה חלק אינטגראלי מהחנות ברחוב ירושלים, הנתבעת לא הייתה כלל טורחת לעדכן את התובע אודות מכירתה לצד ג'. עובדה זו מקבלת משנה תוקף לאור עדותה כי הנתבעת פנתה לתובע בהצעה לקנות את העסק באזור התעשייה, וכך העידה: "ש. לפני רגע אמרת שפנית לחיים והצעת לו לקנות את העסק תמורת 180,000 ₪, לאיזה עסק התכוונת. ת. באזור תעשיה. ש. למה את פונה לחיים ומציעה לו לקנות את החנות מאזור התעשיה. ת. מכיון שרציתי לתת ללקוחות שלי את השרות הכי טוב, חיים בא מאזור המכבסה ויודע להפעיל מכבסה. זה דברים שנאלצתי בחודש אוגוסט שהמכבסה לא היתה בבעלותי, ייתי צריכה לרדת מספר פעמים ולעזור להם לפתור בעיות ואת הבעיות האלה רציתי מלכתחילה למנוע". (שם, עמ' 37). עדותה של הנתבעת לעיל אינה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעת, כי התובע הציג בפניה מצג שווא שהחנות ברחוב ירושלים מרוויחה, בעוד שהתחוור לה כי המוניטין לו טען התובע הוא מוניטין שלילי. לו טענתה הייתה נכונה, היא לא תרצה לעשות עימו עסקים נוספים ואף לא הייתה מאמינה לו כי יש ביכולתו ליתן ללקוחותיה את השירות הטוב ביותר. לו היו דברים בגו, והיה מדובר בעסק אחר לחלוטין כטענתה של הנתבעת, לא היה זה מעניינה למי הוא נמכר ברגע שהיא עזבה את העסק. 26. לסיכום נקודה זו, אין לקבל את טענת הנתבעת, כי המכבסה באזור התעשייה הייתה עסק חדש ונפרד מהחנות ברחוב ירושלים. לפיכך, ככל שיקבע, כי הנתבעת לא עמדה בסעיפי ההסכם, וסגרה סניף אחד ומכרה את השני בלא שנתנה לתובע זכות סירוב ראשונית, וכן לא חייבה את הקונה - צד ג', לחתום על ההסכם נשוא דיוננו, הרי שהיא הפרה את החוזה. היעדר יריבות: 27. טרם דיון בשאלה אם הופר ההסכם, אדון בטענת היעדר יריבות אשר הועלתה בסיכומי ב"כ הנתבעת. הוא טען כי התובע העיד, שהעסק הועבר לידי חברת "מעיין ניקוי יבש בע"מ", החברה היא שהוציאה חשבוניות וקנתה את הפעילות מידי התובע, והסיבה היחידה לתביעת התובע הינה, שהוא זה שחתם על ההסכם הראשוני משנת 2002. התובע "שיער" שהפעילות נמכרה חזרה אליו, אולם הוא לא ידע להגיד אם הוא הוציא חשבונית לחברה עבור קניית העסק. משכך וכל עוד לא הוכיח, כי הוא בעל הזכות הקניינית בעסק שמכר, הרי שאין הוא יכול כנטען לתבוע את התובעת בהעדר כל יריבות ביניהם. 28. התובע אכן העיד על השינוי שבצע במהלך השנים מעוסק מורשה לחברה ושוב לעוסק מורשה כדלקמן: "ש. נכון שהמכבסה בצפת וקצרין שייכים למעין ניקוי יבש בע"מ. ת. חלק מהשנים היינו עוסק מורשה וחלק מהשנים היינו חברה בע"מ, עד 2005 הייתי עוסק מורשה, ובשנת 2005 נכנס שותף שיעיד ואז הקמנו חברה בע"מ. ש. אז העברת את הכל לחברה. ת. כן. והחשבוניות הוצאו ע"י החברה. ש.למה אתה תובע באופן אישי ולא החברה. ת. משני טעמים, האחד בחוזה המקורי החוזה נחתם ביני לבין שלומית כעוסק מורשה, וכששלומית הפרה את החוזה, הייתי כבר בחזרה עוסק מורשה, נפרדתי מהשותף. ש. המשכת להוציא חשבוניות של החברה בשנת 2009. ת. לא זוכר, אני צריך לבדוק. ש. כשעברת להיות עוסק מורשה מכרת את הפעילות של החברה אליך בחזרה. ת. זה מה שרואה החשבון שלי כנראה עשה. ש.הוצאת חשבונית לחברה עבור קנית העסק. ת. למיטב זכרוני החברה הוקפאה ולא נמכרה, הקפאנו פעילות של החברה, מי שמפעיל את המכבסות הוא אני כעוסק מורשה". (ישיבה מיום 3/10/2011, עמ' 17-18). 29. איני מקבלת את טענת הנתבעת להיעדר יריבות. טענת התובע, כי ההסכם בינו לבין הנתבעת נחתם בהיותו עוסק מורשה לא נסתרה על ידי הנתבעת. חיזוק לכך מוצאת אני בעדות מר גדעון חומרי, העד מטעם הנתבעת, כי הוא היה שותף עם התובע בעסק "מעיין ניקוי יבש" מתחילת ינואר 2005 עם הקמת חברת "מעיין ניקוי יבש בע"מ", והסתיימה בהסכם ביניהם על פירוד באפריל 2008 (סעיף 3 לתצהירו). בחקירתו העיד מר חומרי כדלקמן: "ש. בתקופה שהיית שותף עם חיים ראית את ההסכם בין חיים לשלומית. ת. כן, אך זה היה מזמן בשנת 2005 ולא זוכר מה כתוב". (ישיבה מיום 3/10/2011, עמ' 31). דהיינו, מר חומרי היה מודע להסכם, והקמת החברה הייתה לאחר חתימת ההסכם. מכוח זה התובע היה רשאי לתבוע את הנתבעת. הפרת ההסכם: 30. בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן : "החוק"), נקבע כי: "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. (ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. (ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו. (ג)ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת ...". אומנם, חלק מסעיף 25 הינו תיקון משנת 2011, דהיינו לאחר חתימת ההסכם, אך גם הפסיקה עובר לתיקון, צידדה בין היתר, בפרשנות על-פי לשון החוזה. בע"א 10849/07 חסיב נעים פוארסה נ' שאוקי יוסף פוארסה ואח' (12/11/09) נפסק כי: "ככלל, בבוא בית המשפט לפרש הסכם כתוב, נפתח תמיד תהליך הפירוש בלשון החוזה כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, זאת מכח הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סבור אני כי מקום שבו לשון החוזה ברורה וחד משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו...". בע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש ואח' והפסיקה ששם (7/12/09) נפסק עוד כי: "פרשנותו של כל חוזה נלמדת, כידוע, מאומד דעתם הסובייקטיבי והמשותף של הצדדים, על פי לשון החוזה והנסיבות בהן הוא נערך ונחתם". 31. במקרה דנא, לשון ההסכם ברורה לחלוטין ואינה משתמעת לשתי פנים, וכל ניסיון ליתן פרשנות אחרת, כפי שיובהר בהמשך, תדחה על הסף. יחד עם זאת כלל הוא כי את החוזה יש לקיים בתום לב ובדרך מקובלת. גם בשלב טרם קיום ההסכם, דהיינו, כבר בשלב המשא ומתן לקראת כריתתו, יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב (סעיף 12 לחוק). דא עקא, במקרה דנא, ספק אם התובע נהג בתום לב, שכן רשם בהסכם כי השם "מעיין" ניקוי יבש הינו סימן רשום בבעלותו המלאה, וכי הוא נתן רשות לנתבעת להשתמש בשם המסחרי רק על פי תנאי החוזה (סעיף 2 להסכם), בעוד שבחקירתו הנגדית התברר, כי לא כך פני הדברים, וכי "מעיין" כלל אינו סימן רשום, וכך העיד: "ש. השם מעין ניקוי יבש האם הוא סימן מסחרי רשום. ת. לא. ש. על ההסכם שציינת בסעיף 2 שמדובר בסימן רשום אתה שיקרת לשלומית. ת. ממש לא, הוא לא היה סימן רשום, הכוונה היתה שמכיון שהעסק התפתח לרשום את זה בעתיד. ש.למה לא רשום שזה יהיה סימן רשום. ת. זה משהו שנשכח מזכרוני". (שם, עמ' 15). ככל שהייתה כוונה מצד התובע לרשום את סימן העסק בעתיד כסימן רשום, הדבר היה אמור להירשם בהסכם באותיות קידוש לבנה, ולא לכתוב, כי "השם "מעיין" ניקוי יבש הינו סימן רשום". הדבר מקבל משנה תוקף הואיל ועסקינן בפרט מהותי, בעל השלכות משפטיות, ככל שמדובר בעסקה למכירת עסק. אין לקבל את גרסת התובע כי הדבר נשכח מזיכרונו - זוהי התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המצופה מצד לחוזה. ככל שהתובע דרש מהנתבעת עמידה דווקנית בתנאיי ההסכם, מצופה היה ממנו לנהוג בצורה דומה, ולא להעלות בפני הנתבעת מצג עובדתי נתון שאינו נכון, וזו בלשון המעטה. 32. התובע סתר את עצמו במספר נתונים נוספים. פעם מסר כי נתן כביסה רטובה לנתבעת לפני 2008 ופעם אמר שהתחיל לעבוד עם הנתבעת על כביסה רטובה רק בשנת 2008. פעם מסר כי קבל עמלות ותשלומים על כביסה רטובה לפני 2008 ופעם מסר כי החל לקבל עמלות כאלו רק לאחר שנת 2008. ההתרשמות הכללית מהתובע אם כך לא הייתה חיובית. 33. ככל שיקבע שהופר ההסכם, הפיצוי שייפסק לתובע יהיה מופחת, הן בשל חוסר תום ליבו כפי שפורט לעיל, והן לאור הפגמים והסתירו שנפלו בגרסתו. 34. מאידך, גם אין מקום לקבל את ניסיונות הנתבעת, אשר חזרו על עצמם לאורך עדותה, כי הייתה ה"שה התמים" בחוזה, או שחתמה בלי להבין אותווכך העידה: "על החוזה לא הבנתי בחוזים" (ישיבה מיום 3/10/2011, עמ' 34); "בשלב הזה של חתימת ההסכם וגם היום אני לא מבינה את ההסכם ולא מבינה בחוזים" (שם, עמ' 35). חזקה על הנתבעת, שהיא קראה והבינה את ההסכם עליו היא חתמה, שכן בע"א 6916/04, 7680/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (18/2/2010), והפסיקה ששם, נפסק כי: "הלכה היא משכבר, כי אדם החותם על הסכם (שלא בלחץ או בנסיבות פסולות) לא ישמע בדרך כלל בטענה כי חתם מבלי להבין את תוכן המסמך או כי אין די בחתימתו לבטא את הסכמתו לתנאיו. "כלל הוא כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו… עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה..." הנתבעת לא הכחישה, כי חתמה על ההסכם. היא לא טענה וגם לא הוכיחה כי חתמה עליו תחת לחץ, או בנסיבות פסולות, וככל שלא הבינה את שחתמה, אין לה להלין, אלא על עצמה. הנתבעת לא יכולה לטעון עתה, ובדיעבד, כי היא לא מבינה בחוזים, וככל שלא הבינה, מחובתה הייתה להתייעץ טרם חתימת החוזה. 35. בעניין זה, אין לקבל גם את טענת ב"כ הנתבעת כי לא הייתה לה כלל יכולת מיקוח או כי תנאי ההסכם הוכתבו לה ע"י התובע. אומנם התובע העיד כי: "לכן בשעה שניהלתי איתה מו"מ לפני חתימת החוזה, הבהרתי לה שאלה התנאים הבסיסיים שלי לחתימת החוזה, תרצה תחתום לא תרצה לא תחתום". (שם, עמ' 16), ואומנם התובע ככל הנראה הכתיב את תנאיי ההסכם. יחד עם זאת לא נטען ולא הוכח כי לא היה ביכולתה של הנתבעת להבין את תנאיי ההסכם. לא נטען או הוכח כי היה פער בכוחות המיקוח בינה לבין התובע, או שהיא חתמה תחת כורח הנסיבות ותוך ניצול מצוקה כלשהי בה הייתה שרויה. כאמור לעיל, הנתבעת לא הייתה חייבת לחתום או להסכים לתנאים אלו, ולא הייתה חייבת להתקשר בעסקה זו עם התובע. היא בחרה להתקשר עם התובע באותה עסקה כי מצאה בה הזדמנות עסקית עם פוטנציאל רווחי, ומשעשתה כן, לא תישמע כל טענה מפיה כנגד ההסכם ו/או תנאיו. הפרת ההסכם: 36. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במכלול המסמכים בתיק הגעתי למסקנה כי הנתבעת הפרה ההסכם, הואיל וסגרה באופן חד צדדי את החנות, ולא דאגה להחתים את הקונה - מר אשמוז - על ההסכם ובהסכמת מעיין. הנתבעת שלחה לתובע ביום 12/8/09 מכתב בו כתבה כי: "בהמשך לשיחתינו הטלפונית, ולאחר עיון נוסף בחוזה להלן מס' נקודות: *אני סגרתי את החנות ברח' ירושלים 37 עקב הפסדים בתאריך 30-4-09. * את המכבסה בא.ת - שהקמנו אני וחננאל - מכרתי לאשמוז קוגאן. מכרתי את הציוד ולא מכרתי את השם או המוניטין שלך.... * אנו מעדנים אותך לגבי המשך הפעילות - אני נמשיך לבצע את הכביסה לפי המחיר שסוכם עד לתאריך 30-08-09 החל מה- 01-09-09 עליך לדאוג למכבסה חלופית. * הקונה החדש אינו מעונין להמשיך לעבוד דרך גוף שלישי עם הלקוחות...לכן, ולאור האמור לעיל אין בינינו מחויבות" (נספח ו' לתצהיר התובע מיום 10/4/2011). אני מקבלת את טענת ב"כ התובע לפיה יש מכתב משום הודאת בעל דין, לפיה הנתבעת סגרה את החנות ברחוב ירושלים, ללא אישור התובע, ומכרה את המכבסה באזור התעשייה למר אשמוז, ללא הסכמת התובע. ויודגש, הנתבעת הודתה, כי זהו כתב ידה וחתימתה על המכתב (שם, עמ' 35), ועל כן כל טענה שלה, כנגד או בנוגע לאמור במכתב זה, היא טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, אשר לא הוכחה ודינה להידחות. 37. בסעיף 7א' להסכם נקבעו שעות הפתיחה של החנות, ובסעיף 7ט' להסכם נקבע כי: "כל שינוי במבנה החנות או בשירותים שהיא מציעה חייב לקבל אישור בכתב ממעיין", ובסעיף 8 להסכם נקבע, כי במידה והנתבעת "תרצה בעתיד למכור את החנות תהיה למעיין זכות ראשונים בקניה גב' אלמקיס תוכל למכור את החנות לצד שלישי רק במידה והקונה יחתום על חוזה זה ובהסכמת מעיין". הנתבעת הודתה בחקירתה, כי הפרה סעיפים אלו, כדלקמן: "ש. תאשרי שסגרת את החנות בלי לקבל אישור מחיים. ת. נכון, לא קיבלתי אישור ולא הייתי צריכה לקבל אישור של חיים כדי לסגור. ש. מפנה לסעיף 7ט' להסכם. את זה את זוכרת שהתחייבת. ת. זוכרת שקראנו את כל החוזה, לא זוכרת בפרט את הסעיף הזה. ש. תסכימי איתי שסגירת החנות מהווה שינוי כמשמעו באותו סעיף שהתחייב לו. ת. לא חושבת שזו הכוונה. זה לא שינוי במבנה החנות או השירותים... ש. בסעיף 7ט' שדיברשם על שינוי השירותים אזי סגירת החנות זה השינוי הכי גדול שחייב את אישורו של התובע. ת. עכשיו אתה מסביר את זה, אני לא חושבת שזו היתה הכוונה. אני גם לא מקבלת את ההסבר שלך". (שם, עמ' 35-36). הנתבעת לא קיבלה כל אישור לסגור החנות, וניסתה להתחמק מהתחייבותה האמורה בסעיף 7ט' להסכם, ניסיון אשר חזר על עצמו, להתחמק מכל סעיף בהסכם הפועל לרעתה ולחובתה, כמפורט לעיל, תוך שהיא נותנת פרשנות אחרת להסכם, שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה, או תוך ניסיון להציג עצמה כמי שאינה הבינה את משמעותו, ורק עתה משמעות זו הפכה לה לנהירה. 38. בסעיף 8 סיפא להסכם נקבע כי הנתבעת תוכל למכור את החנות לצד שלישי רק במידה והקונה יחתום על חוזה זה ובהסכמת מעיין. הנתבעת הודתה, כי הפרה סעיף זה כדלקמן: "ש. את מאשרת לי שהקונה החדש לא חתם ולא התחייב להתחייבויות. ת. הוא לא התעסק בניקוי יבש. ש. הוא לא התחייב למערכת היחסים בינך לבין חיים. ת. נכון. ש. לא קיבלת את הסכמת חיים למכירה. ת. לא ולא הייתי צריכה. ש. האם ביקשת מהקונה שימשיך לעבוד במערכת יחסים עם חיים. ת. ביקשתי שימשיך עם הפעילות של הכביסה הרטובה של רמה"ג, היה לאשמוז כמה שיחות לא נעימות עם חיים ולא הסכים. ניקוי יבש הוא לא הסכים בכלל לקבל. ש. פנית אל אשמוז וביקשת ממנו לעבוד עם חיים בגלל ההסכם. ת. לא, בגלל הלקוחות". (שם, עמ' 37-38). נראה שהנתבעת אינה מייחסת כל משמעות להסכם, באומרה כי ביקשה ממר אשמוז לעבוד עם התובע לא בגלל ההסכם, אלא בגלל הלקוחות. על פי תנאי ההסכם היה על הנתבעת לדאוג לכך כי הקונה יחתום על החוזה, ובמידה ואשמוז לא היה מסכים, היה עליה לחפש קונה אחר שיסכים לכך. אין כל חשיבות לשאלה אם מר אשמוז התעסק בניקוי יבש או לא, שכן סעיף 8 אינו דן רק בנוגע לניקוי יבש, אלא נקבע בו, כי הנתבעת תוכל למכור החנות לצד שלישי רק במידה וצד שלישי, יחתום על החוזה ובהסכמת מעיין. וכאמור לעיל, המכבסה באזור התעשייה הייתה חלק ו/או סניף של החנות ברחוב ירושלים, ולכן חל עליה ההסכם. 39. לעניין זכות הסירוב הראשונית הצהיר התובע כי ביום 12/8/09 באופן חד צדדי וללא התראה, הודיעה לו הנתבעת על סיום ההסכם ביניהם (ראה : סעיף 7.1 לתצהיר מיום 20/7/2011). מנגד טען ב"כ הנתבעת כי התובע ידע על סגירת העסק הישן של הניקוי היבש כבר במהלך חודש 4/09 ולא טען להפרת ההסכם (ראה עדותו בעמ' 27 לפרוטוקול, שורה 16). הגם שלא הייתה מחויבות לגבי עסק המכבסה כטענת הנתבעת, היא פנתה כטענתה לתובע פעם אחר פעם והציעה לו לקנות את העסק, אך הוא לא היה מעוניין בכך (ראה סעיפים 27-36 לתצהירה, ראה גם תצהיר מר חומרי). בעניין זה הצהיר התובע הצהיר בתצהיר תשובות לשאלון, כי במשך השנים שבין הקנייה לבין המכירה הוצע לו או למי מטעמו לקנות העסק שבצפת (תשובה 9 - ת/2), ובנוגע לשאלה האם במשך השנים שבין הקנייה לבין המכירה הוצע לו, או למי מטעמו, לקנות המכבסה שהקימה הנתבעת, השיב : "לא ידוע לי על מכבסה שהוקמה ע"י הנתבעת, אם כוונתך להתרחבות המכבסה לאיזור התעשייה התשובה כנ"ל (תשובה 10). בחקירתו העיד, כי הנתבעת ובעלה פנו אליו פעם אחת בשנת 2006 לקנות את העסק ברחוב ירושלים, ולאחר מכן לא פנו אליו עוד פעם. כשהופנה לתצהיר תשובות לשאלון שלו, השיב כי למיטב זכרונו הנתבעת לא פנתה אליו לקנות הסניף של אזור התעשייה, ותשובתו לשאלה מספר 10 לעיל, הינה טעות (שם, עמ' 29). 40. יש להצר על כך כי התובע לא דבק באמת, וכי בתצהיר תשובות לשאלון לא הצהיר אמת, ועולה החשש כי ניסה בחקירתו ליפות את הדברים. יחד עם זאת, גם אם אניח, כי ניתנה לתובע זכות סירוב ראשונית, כמתחייב בסעיף 8 להסכם, ואף אם אקבל את הצהרת מר חומרי, כי הנתבעת ובעלה פנו אליו ואל התובע במשך תקופה ארוכה, מספר רב של פעמים, וטענו כי קשה להם להמשיך ולהחזיק בעסק של הניקוי היבש, ושהם רוצים למכרו ועל כן הציעו להם לקנות את העסק, הרי גם אז אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מחבות בגין הפרת ההסכם. הנתבעת הודתה, כאמור לעיל, כי הפרה את ההסכם, בכך שמשצד ג' - הקונה - סרב לקיים ההסכם עם התובע, ביכרה היא להפר את ההסכם עם התובע ולכרות הסכם עם הקונה, במקום למצוא קונה אחר שיבוא בנעליה ויקיים ההסכם עם התובע. 41. ב"כ הנתבעת הפנה כאמור לעדות התובע כדי להוכיח כי התובע ידע מראש על סגירת החנות, אך למקרא מלוא עדות התובע בעמוד זה עולה כי רק בדיעבד התברר לו, כי הנתבעת סגרה את החנות, וכך העיד: "ש. יש סיבה שלא צירפת את הדו"ח של 2009 לתצהירך. ת. בשנת 2009 הסיפור בינינו הסתיים לצערי. לא ראיתי לנכון לצרף את זה כי סגרה את החנות והניקוי יבש צנח לאפס. לא צירפתי כי מאפריל לא היה ניקוי יבש כי היא סגרה את החנות. ש. בחודש אפריל אתה יודע שסגרה את העסק ברח' ירושלים. ת. בדיעבד. היא הציבה בפניי עובדה מוגמרת. ש. אתה ידעת. ת. אני ידעתי את זה ברגע האחרון, אני התנגדתי לזה. ש. בחודש אוגוסט קיבלת ממנה הודעה שגם כביסה רטובה לא יכולה לעשות לך. ת. נכון. ש. ביום 14.9.09 אתה מקבל ממנה את החשבונית של הסכומים ובתאריך 15.10.09 אתה מקבל ממנה מכתב שהיא אומרת לך שחוץ מהחשבונית הזו יש לך חוב בסך 14,129 ₪. ת. נכון. ש. אז ורק אז אתה רץ להגיש תביעה בבימ"ש באוקטובר ומגיש בקשה לעיקולים, למה לא עשית את זה באפריל שידעת על הפרת ההסכם. ת. כשהיא באה והודיעה לי שהיא רוצה לסגור את המכבסה היא הודיעה כעובדה מוגמרת ואמרה שהיא מעבירה את השלט של מעין ניקוי יבש מרח' ירושלים לאזור תעשיה, אני לא צריך לדאוג כי אקבל את הניקוי יבש ואני האמנתי שיקרו כך הדברים, אך עובר חודש מאי ואין כביסה וגם יוני, ואני מבין לאט לאט שמשהו מתבשל מתחת לאפי. באוגוסט היא שלחה לי שהיא מפסיקה לתת ניקוי יבש, לבוא ולהיערך לכביסה של צימרים זה לא ביום אחד. קודם ניהלתי איתה מו"מ וניסיתי להבין למה עשתה את המעשה הזה, היא תיכמנה אותי, ניהלתי איתה מו"מ, אני לא תבעתי בגלל 14,000ש"ח" (ישיבה מיום 3/10/2011, עמ' 27, הדגשות לא במקור - ר.נ.). גם אם הנתבעת פנתה לתובע כדי שיקנה ממנה את החנות, אין לשלול לאור גרסתו זו, כי רק בדיעבד נודע לו על מכירתה, מסקנה המתחזקת לאור המכתב אשר שלחה לו רק ביום 12.8.09, בו הודיעה לו, כעובדה מוגמרת, אודות סגירת החנות ביום 30/4/09. 42. הנתבעת העלתה בסיכומיה טענה נוספת לפיה העסק של ניקוי יבש גרם להפסדים ניכרים לנתבעת מידי שנה, ועל כך העידה הנתבעת, הרואה חשבון מטעמה ומר חומרי. גם אם טענה זו הייתה נכונה, אין בה להועיל לנתבעת, שכן נאסר עליה מכוח החוזה לסגור חד צדדית את העסק, בלא לקיים את תנאיי ההסכם, כמפורט לעיל. הטענה לגופה גם אינה עולה בקנה אחד עם עדות הנתבעת בדבר גדילת העסק והוספת נהג כדלקמן: "ש. בתקופה שאת ניהלת את העסק בצפת בעלך היה שותף לניהול. ת. לא, הוא עזר ותמך בכל דרך באשתו. הגבר שלי מסוג התומך ועוזר. ש. מה הוא עזר. ת. הוא היה המוביל את הכביסה בעסק ביני לבין קצרין בשעות הפנאי שלו. עם הזמן הכנסתי גם נהג לעסק ברגע שזה פגע לו בשעות לימוד. העסק גדל והוא לא יכל לעזור לי. .. ש. התוספת של הנהג בעקבות גדילת העסק. ת. כן". (ישיבה מיום 3/10/2011, עמ' 33, הדגשות לא במקור - ר.נ.). כשהובהר לנתבעת כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המוצהר על-ידה, הסבירה זאת כדלקמן: "ש. מפנה לסעיף 9 עד 17 לתצהירך, וכן לסעיף 20 . יש סתירה להבנתי בין הטענה שמכרו לך עסק גרוע לבין העובדה שהעסק הזה אחרי חמש שנים מחייב התרחבות. ת. ברגע שנכנסתי לעסק אני זו שהתחלתי לעבוד ולהגדיל אותו, אני הרמתי טלפונים ללקוחות פוטנציאלים, צימרים, קיבלתי צימר אחד שעבד איתנו". (שם, שם). אין כל משמעות לסיבה בגינה התרחב העסק, הא ראיה שלטענה הוא גדל. ויודגש, הנתבעת העידה, כי התרחבו, הואיל ו"המקום היה קטן והכביסה הרטובה עבדנו עם המון כביסה רטובה, ולא היה מקום" (שם, עמ' 38). הנתבעת לא הוכיחה, כי רק בשל הכביסה הרטובה של צפת, הורחב העסק, באמצעות העדת מי מעובדיה. בנוסף, רואה החשבון מטעמה שחאדה ג'ול, העיד כדלקמן: "ש. מה היה אחוז הרווח של העסק בצפת בשנת 2007 ת. נתתי חוו"ד, אתה לא יכול לחקור אותי על דברים שלא באתי מוכן להם. לא אוכל לענות על דברים שלא התכוננתי מראש. ש. אתה יודע מה אחוז הרווח. ת. אני אבדוק בנתונים. לאחר שבדקתי אני משיב, העסק התחלק לשניים ניקוי יבש וכביסה רטובה. ש. מבחינת הרווח עשית הפרדה. ת. כן, לצורך התחשיב לבעל העסק. ש. אתה זוכר אם העסק היה רווחי. ת. תלוי בשנה. לגבי הענף של ניקוי יבש היתה ירידה בהכנסות, זה מופיע בחוו"ד. לא היה רווח. בכביסה הרטובה, היה רווח. ש.ובסה"כ. ת. בסה"כ העסק בשנה האחרונה בשנת 2009 היה רווחי".(ישיבה מיום 3/10/2011, עמ' 11). הנתבעת הצהירה, כי במקביל להעדר כדאיות כלכלית בהפעלת העסק הישן, נפתח באותו רחוב במרחק של כמה עשרות מטרים, מתחרה, עסק לניקוי יבש וכביסות רטובות, אשר לקח ממנה את רוב הלקוחות ונתח רווח גדול ומשמעותי (סעיף 28). טענה זו, אודות המתחרה לא הוכחה כלל ע"י אסמכתא בדבר קיום עסק מתחרה באותו רחוב. בנוסף, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתה בדבר עליית מספר עובדיה כדלקמן: "ש. כמה עובדים היו לך בשנת 2002. ת. אני לא חושבת שהעסקתי עובדים בשנת 2002, לא זוכרת. ש. כמה עובדים היו לך בשנת 2009. ת. לפי תקופות, זה נע בין 4,5 והיו תקופות שהגעתי גם ל- 10,12" (שם, עמ' 33-34). אומנם, מר חומרי העיד, כי משנה לשנה כמות הכביסה של הניקוי היבש, אשר הגיעה מצפת ירדה, עם זאת יכל הוא להעיד, רק ביחס לתקופה שהיה שותף עם התובע, מינואר 2005 עד אפריל 2008, וכאמור ההסכם בין הצדדים הוא עוד קודם לכן מיוני 2002, ואף נמשך עוד שנה לאחר עזיבתו, דהיינו עד סגירת החנות ב- 30/4/09. מעבר לכך, צד ג' -מר אשמוז, לא העיד בפניי, ומשלא נשמעה עדותו, לא ניתן לקבוע בוודאות מתי החל המשא ומתן בינו לבין הנתבעת לקניית המכבסה. בהסכם ביניהם מיום 1/7/09, התחייבו הנתבעת ובעלה "שלא לעסוק בעסק דומה למכבסה ולא להיות שותף גלוי או סמוי למשך שנתיים". הואיל והחנות נסגרה ביום 30/4/09, דהיינו בסמוך לכריתת החוזה בין השניים, עולה החשש, שמא עסקינן במהלך מתוכנן לסגירת החנות, שלא נבע מהפסדים, אלא מהתחייבות הנתבעת למר אשמוז, שלא לעסוק בעסק דומה. ההפסדים בגין הפרת ההסכם: 43. התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת החוזה בגבוה ההכנסה הצפויה מהעסק בסך 60,000 ₪ לשנה, וכי אילו לא הפרה הנתבעת את החוזה היה צפוי להמשיך ולהרוויח כך במשך 3 שנים, לפיכך העמיד את התביעה ע"ס 180,000 ₪. הנתבעת הכחישה את הטענה בדבר גובה הכנסה שהיה יכול לקבל התובע מהעסק אלמלא הופר ההסכם ע"י הנתבעת. טענת התובע בדבר גובה ההפסד שנגרם לו נותרה בגדר טענה לא מוכחת. לשם הוכחת טענתו, היה על התובע לצרף חוות דעת חשבונאית המבוססת על ספרי החשבונות והדו"חות החודשיים והשנתיים של העסק. התובע נמנע מלהגיש חוות דעת כאמור, ואין להסתפק בהערכה כללית בלתי מבוססת מטעמו של התובע לשם הוכחת ההפסדים הנטענים. 44. התובע העיד בנוגע להערכתו כדלקמן: "ש. למה תבעת הפסדים עבור שלוש שנים. ת. לא רציתי לבוא לבימ"ש בתביעה גרנדיוזית ושהתביעה תהיה צנועה. לקחתי נקודה שיקח לי לשקם את הנזקים שלי סכום של 180,000 ₪, זה הערכה שלי, וגם זה מתבססת על נתונים שהבאתי לבימ"ש. הכביסה היא רווח נטו,4 ₪ היא גבתה ממני, אני גביתי 6.5 ₪. ניקוי יבש שהתבסס על הוצאות שכבר היו לי. .. ש.. 60,000 ₪ אתה מעריך כהפסד רווחים, על סמך זה. ת.נדבך אחד זה כביסה בקבלנות משנה, על ק"ג שהיא עשתה הרווחתי 2.5 ₪ ללא הוצאות, לגבי ניקוי יבש, 95 אחוז מהפדיון של ניקוי יבש היה רווח נטו כי הוא ישב לי על הוצאות קבועות בעסק וכך הגעתי ל 60,000- ₪ שזו הערכה שמרנית ולא מפורזת" .(ישיבה מיום 3/10/2011, עמ' 28, הדגשה לא במקור - ר.נ) . אין לקבל גרסה זו, שכן מעבר לכך שהמדובר בהערכה שאינה מבוססת כלל וכלל, יש להניח, כי לו היו נגרמים לתובע הפסדים גדולים יותר, היה תובע אותם. המדובר בסעד כספי שניתן היה בנקל לאומדו, לו היה התובע פועל כשורה, ומגיש חוות דעת מטעמו, ולא טוען טענות בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי ולו מינימאלי. 45. ב"כ התובע ביקש בסיכומיו לקבוע, כי מרבית ההכנסה בגין הכביסה שהגיעה מצפת הייתה רווח, הואיל וההוצאות בגין כביסה זו ממילא הוצאו לצורך הכביסה מקצרין. אם הנתבעת לא הייתה מפרה ההסכם לטענתו, היה התובע ממשיך לפדות את הסכומים הנ"ל, שנים נוספות. ב"כ התובע ניסה לבסס את הערכות התובע גם על חוות הדעת של רואה החשבון ג'ול שחאדה שהובא כאמור לעדות מטעם הנתבעת. הוא טען כי אפילו אם נקבל גרסת רו"ח שחאדה ג'ול לפיה ההכנסות ב- 4 השנים האחרונות עמדו ע"ס 274,562 ₪, קרי ממוצע של 70,000 ₪ לשנה (בהתעלם מההכנסה בשנת 2008 בגין כביסה רטובה). הואיל וההוצאות השוליות בגין הכביסה שהגיעה מצפת היו מזעריות, מרבית ההכנסה היוותה רווח. משמע, הנזק הישיר מהפרת ההסכם הינו בגובה ההכנסה, לשיטתו. יתכן וטענה זו הייתה נכונה, לו הייתה מאושרת בחוות דעת מומחה מטעמו, משלא הגיש חוות דעת, הרי המדובר בטענה בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי, והיא מצטרפת לאמור לעיל כי המדובר בהשערות ובהערכות בלבד של התובע. גם אין בחוו"ד של רו"ח ג'ול כדי לסייע לתובע, שכן היא אינה חוות דעת מטעמו. מה גם, שרו"ח ג'ול בדק את ההכנסות מהסניף בצפת על סמך כרטסות הנהלת החשבונות של התובע בעצמו אשר צורפו לכתב התביעה, דא עקא שהתובע העיד באשר לכרטסות כדלקמן: "ש. מפנה לכל נספחי א' וה' לתצהירך. נכון שלא ערכת את הכרטסות. ת. נכון. ש. לא תוכל לאשר שלכרטסת הוכנסו נתונים שלא שייכים לצפת בטעות. ת. כמו מה ? כל מה שרשום מעין צפת למיטב ידיעתי שייך לצפת". (שם, עמ' 26, הדגשה לא במקור - ר.נ.). התובע לא העיד את עורכי הכרטסות, ולכן המשקל שיש ליחס להם הוא אפסי, במיוחד כאשר התובע טען, כי "למיטב ידיעתו" כל מה שרשום מעיין צפת שייך לצפת. מה עוד, שאף הלה חיווה דעתו, בנוגע להפסד הנטען, אשר נגרם לתובע, כי לא יכל ללמוד מכתב התביעה והנספחים, את שיטת חישוב הרווח השנתי שהיה לתובע מביצוע עבודות ניקוי יבש עבור הנתבעת, ואשר הוערכה על ידו בסך של 60,000 ₪ לשנה, ולא יכל ללמוד אודות שיטת חישוב ההפסד כביכול שנגרם לתובע כתוצאה מהפסקת ביצוע עבודות הניקוי היבש עבור הנתבעת. בנוסף, בחישוב הרווח השנתי ע"י התובע, לא הייתה התייחסות לירידה המשמעותית בהיקף ההכנסות מניקוי יבש בשנת 2009, עובדה שיש לה משמעות רבה לצורך הסקת מסקנות, וגם לא ניתן הסבר מדוע ההפסד כביכול, חושב לפי הרווח לשלוש שנים. לאור הנתונים הללו, אין בחוו"ד רו"ח ג'ול לסייע לתובע, לצורך חישוב והוכחת הפסדיו הנטענים. 46. לצורך קביעת הפיצוי של התובע בגין הפרת ההסכם יש להביא בחשבון גם את חובת הקטנת הנזק החלה על התובע. בעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבעת, לפיה התובע לא עשה דבר להקטנת נזקיו, דבר הפועל אף הוא לחובת התובע, וכך העיד התובע: "ש. החנות ברח' ירושלים פונתה לפני כשנתיים וחצי במאי 2009, מאז ועד היום עשית משהו להקטין את הנזק, הלכת לפתוח את החנות מחדש. ת. לא". (שם, עמ' 28). התובע יכול היה להפעיל את החנות ברח' ירושלים בצפת מייד לאחר קבלת ההודעה על פינויה, ובכך להקטין את נזקיו, אך הוא בחר לא לעשות כן במשך מספר שנים, בה עמדה החנות ריקה. נתון זה בהחלט רלוונטי לצורך קביעת גובה הפיצוי לו זכאי התובע. 47. אומנם התובע לא הוכיח את הפסדיו הנטענים בסך 180,000 ₪, אך אין בכך כדי לפטור את הנתבעת כליל מחבותה לפצות את התובע בגין הפרה ההסכם איתו. בהתחשב במכלול הנתונים דלעיל, לרבות התנהלות שני הצדדים להסכם, יש בסכום של 30,000 ₪ כדי להוות פיצוי הולם בנסיבות העניין. תביעת הנתבעת - ת.א 27406-01-10: 48. הנתבעת טענה טענת קיזוז, ואף הגישה תביעה כספית על סך 14,129 ₪, המורכבת מתמורת שירותים שניתנו לתובע ע"י הנתבעת עד חודש 8/09 בסך של 8,886 ₪, וכן בגין שירותים נוספים שניתנו לתובע וחשבונית מס שיצאה עבור חודש 8/09 בסך נוסף של 5,243 ₪. 49. התובע, הלכה למעשה לא חלק על הסכומים הללו בסיכומיו, אלא טען, כי יש לדחות את תביעת הנתבעת לגופו של עניין ובטענת קיזוז. לטענתו, במשך התקופה בה העביר התובע כביסה רטובה לסניף בצפת, הנתבעת ביצעה את העבודה באופן לקוי, וגרמה לתובע נזקים והפסדים, בגינם יש לחייבה בנזקים אלו, ולקזזם מכל סכום לו טוענת הנתבעת. התובע הצהיר כי רק בשנה האחרונה לעבודה עם הנתבעת, נאלץ לפצות לקוחות על כביסה לקויה בסך 2,925 ₪, כמפורט בחשבונית זיכוי (נספח א'1), ולוותר על תמורה שהגיעה לו בסך 887 ₪ מהלקוחה ציפי וולך, אשר סירבה לטענתו לשלם בגין כביסה לקויה, כמפורט בחשבונית, נספח א'2. הלקוחות הנ"ל פנו כנטען לתובע, על מנת לבצע עבורם כביסה, אשר הועברה לביצוע אצל הנתבעת. הנתבעת ביצעה כנטען עבודה לקויה והתובע נאלץ לפצותם. 50. איני מקבלת את דרישת התובע, שכן עיון בנספח א'1 מעלה, כי המדובר במספר חשבוניות מס זיכוי, אשר הוצאו לגב' ברמי מירי, לבקתות מעלה השחר, בקתות יפניות, אמיתי טלי, ובכלל זה חשבוניות מס לכנען וילאז' וציפי וולך. חשבוניות הזיכוי אינן מצביעות על הקשר שבין הנתבעת לבין הזיכוי הנטען, והוצאת חשבוניות זיכוי, אינה מעידה על החזר כספי בפועל לידי אותם לקוחות של התובע. לשם הדוגמא, חשבוניות מס זיכוי הממוענות לבקתות מעלה השחר ולבקתות יפניות מיום 3/8/09, הינן בגין "כביסה יבוש וקיפול", ולא ברור מה הקשר בין הקיזוז הנטען לבין הנתבעת. יתרה מזו, תמוה כיצד כל חשבוניות מס הזיכוי הינן מיום 3/8/09, די בכך להעלות חשש בנוגע למהימנותן. ויודגש, במהלך חקירת התובע הוגשה חשבונית מס מיום 31/5/08, אשר כוללת בין היתר חיוב יחסי בגין פיצוי לכנען וילאג', על-סך 500 ₪ (ת/1), בעוד שהחשבונית אשר צורפה לתצהיר התובע הינה מיום 29/5/08 על-סך 1,000 ₪ (כולל מע"מ). 51. התובע העיד כך: "ש. אני מציג חשבונית מס שהוצאת לשלומית, תאשר שאתה הוצאת את חשבונית. ת. כן. .. ש. תאשר שאתה קבעת כמה שלומית תשלם פיצוי עבור כנען ויליג' . ת. זה לא היה חד צדדי. קיזזתי בהסכמתה. יש חשבונית לכנען וילג' ע"ס 1,000 ₪. היא שרפה לבנאדם את המצעים שלו, ועוד אני השתתפתי ב- 50 אחוז. (שם, 28) התובע לא העיד מי מטעם כנען ויליג' כדי לאשר טענה זו, כפי שעוד יובהר בהמשך. מחובת התובע, היה להעיד לפחות חלק מהלקוחות, אשר זוכו על ידו, על מנת לאשש את טענתו, או להעיד את רואה החשבון מטעמו, שיעיד כי בוצעו הזיכויים לעיל. משלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו, משטענתו כלל לא הוכחה. 52. התובע טען טענת קיזוז של הפסד לקוחות בטרם בוטל ההסכם עם הנתבעת ב- 8/09, בגלל שירות ועבודה לקויים, אשר ביצעה הנתבעת כנטען עבורו, לקוחות כמו כנען ויליג' בחד נס, יוסי אורן מבקתות עץ אורן, נוגה שלג מחדרי אירוח רמות, ערן חתוכה ממעלה השחר, בוקי בר, גילה גבריאלי ממעלה גמלא, ובקתות יפניות מר דודיק קופרמן. אין לקבל טענות אלו בהעדר הוכחה. התובע בחר לא להביא אפילו אחד מלקוחות אלו שכביכול הוא הפסיד אותם בגלל עבודותיה של הנתבעת. התובע אומנם צרף תצהיר עדות ראשית של מר אבי כנען, בעלי חדרי אירוח "כנען ויליג'", דא עקא, שב"כ התובע ויתר על העדתו, ונקבע כי תצהירו ימחק מהתיק האלקטרוני (ראה החלטה מיום 3/10/2011, עמ' 30). אי העדתו של עד זה פועלת לחובת התובע. מעבר לכך, ביחס ללקוח מר יוסי אורן התבררה עדות התובע, כעדות לא מהימנה כדלקמן: "ש. אתה טוען בתצהיר השני שלך שבחור בשם אורן העבודה איתו הסתיימה בחודש 8/08. ת. לא זוכר. ש. תסתכל בתצהירך. ת. יכול להיות שיש טעות בתאריך. ש. אני מראה לך שהוא המשיך לעבוד עד לפחות 30/8/09. ת. כאן הטעות במקום 8/08 צריך להיות 8/09 הכוונה לסעיף 15.2 לתצהיר השני. ש. לא מגיע לך פיצוי בגלל אותו לקוח. ת. לפי דעתי זו טעות, הוא הפסיק לעבוד ב 8/09-. ש. אז אין הפרש. ת. מהרגע שהתחילה לעבוד בשנת 2008 עד שהוא נטש אותי ב 8/09- וזאת בעקבות כביסה לקויה שהיא עשתה. בחודש 9/09 הודיע שהפסיק לעבוד איתי". (שם, עמ' 28-29). טוב היה אילו התובע היה בודק את התאריכים המוצהרים על ידו, טרם הגשת התצהיר, ולא לטעון בחקירתו "לפי דעתי זו טעות". אינני מאמינה לתובע כי הפסדי לקוח זה או כל לקוח אחר בגלל עבודה לקויה שבוצעה כביכול ע"י הנתבעת. חשוב לציין כי התובע לא מצא לנכון להזכיר טענה זו בכתב התביעה שהוגש על ידו, אלא רק במסגרת כתב ההגנה בתביעה שהגישה נגדו הנתבעת. 53. תביעת הנתבעת מתבססת על ראיות שלא נסתרו, ויש לקבל את התביעה ולחייב את התובע בסכומים הנתבעים. בכתב התביעה ביקשה הנתבעת לחייב התובע בסך של 14,129 ₪ בצירוף מע"מ, ריבית והצמדה מיום החתימה על ההסכם ועד לביצוע התשלום בפועל. הנתבעת צרפה לכתב התביעה חשבונית מס מיום 30/8/09 על-סך 5,423 ₪, ולא על-סך 5,243 ₪. עם זאת, הואיל וזה הסכום הנתבע על ידי הנתבעת אתייחס לסכום זה בלבד. חשבונית מס על סך 5,423 ₪ כוללת מע"מ, ולכן אין מקום לחייב במע"מ בשנית. לגבי דו"ח כרטסת חייבים/זכאים של התובע, על-סך 8,886 ₪, לא ברור אם כולל מע"מ ולכן אין מקום לחייב במע"מ. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום הגשת כתב התביעה, ועד לתשלום בפועל. 54. בתיק 17789-10-09: תשלם הנתבעת לתובע סך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.10.09 ועד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20%. אני מאשרת את העיקול הזמני שהוטל בתיק הנדון לטובת התובע, עד לסכום דלעיל, וכן מורה על שחרור הפיקדון בתיק לידי ב"כ התובע. בתיק 27406-01-10: ישלם הנתבע לתובעת סך של 14,129 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.1.10 ועד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20%. חוזהמוניטין