חוזה לבניית מעלית חיצונית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזה לבניית מעלית חיצונית: בין שני דיירי בניין ובהם התובע לבין הנתבע נחתם בשנת 2003 הסכם שעל-פיו התחייב הנתבע לבנות ולהתקין מעלית חיצונית בבניין. על-פי ההסכם, היה על הנתבע להשיג היתר בנייה לבניית המעלית, לבנות את כל הדרוש לבנייתה וכן לבצע עבודות בניה נוספות הדרושות לשם כך ובהן הרחבת מרפסות שיאפשרו גישה אל המעלית וכיוצא באלו. על-פי הנטען, הנתבע קיבל את מלוא התמורה שנקבעה ואף מעבר למה שנקבע, אך הפר את התחייבותו בכך שבנה בניגוד להיתר הבניה שניתן לבניית המעלית, לא השלים את העבודות וממילא שלא השלים אותן במועד שנקבע להשלמתן. כתוצאה מכך, במשך שנים מאז נחתם ההסכם, המעלית לא הופעלה, וככל הנראה, זה אף מצבה עד עצם היום הזה. לפיכך הגיש התובע את התביעה הנדונה שבה עתר לחייב את הנתבע להרוס את המעלית, להחזיר את מלוא הסכומים ששולמו לו, לפצות את התובע בגין הוצאות שנגרמו לו בשל מחדליו הנטענים של הנתבע וכן לפצותו בסכומים נוספים. סך כול הסכום הנתבע בכתב התביעה המתוקן הוא בסך של 241,460 ₪. א. שתי הערות מקדימות בעניין מתן פסק הדין הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249). גילוי נאות 3. כאמור בפתח הדברים וכפי שעוד יבואר להלן, עניינה של התביעה במעלית חיצונית לבניין שנבנתה בניגוד להיתר בניה. נושא עבירת בניה זו נדון בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים במסגרת כתבי-אישום שהוגשו נגד המעורבים, כפי שיוזכר בהמשך הדברים, אשר חלקם הורשעו בעבירה של בניית המעלית ללא היתר בניה מתאים. הליכים אלו לא היו שנויים במחלוקת במסגרת התביעה הנדונה, אולם כפי שיובהר עוד בהמשך, במסגרת התביעה הנדונה לא הגישו הצדדים את כתבי האישום, את הכרעות הדין ואת גזרי הדין. עם זאת, אחד מאותם הליכים, שעניינו היה כתב-אישום שהוגש נגד המהנדס (שאף הוא יוזכר בהמשך), נדון לפניי עת כיהנתי בבית המשפט לעניינים מקומיים. בסופו של ההליך, זוכה המהנדס - בשונה מהאחרים - מן האשמה שיוחסה לו (ת"פ 3791/08 בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים). העובדות הידועות לי אפוא, מאותו הליך הן אותן עובדות שנפרסו בתביעה הנדונה, שהן כי אחרים הורשעו בעבירת הבניה האמורה. בנסיבות האמורות, לא ראיתי מקום לפסול את עצמי ממתן פסק הדין ואף לא להביא את הדברים תחילה לידיעת בעלי הדין, כדי לאפשר להם להעלות טענות בעניין, וזאת מטעמים אלו: ראשית, כאמור לעיל, לא הייתה כל עובדה שנודעה לי מההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים אשר לא הועלתה במסגרת התביעה הנדונה. העובדות היחידות שהיו ידועות לי אז ולא היו שנויות במחלוקת עתה, הן כאמור, שהמעלית נבנתה ללא היתר בניה כדין. שנית, בכל מקרה, לא היה בעובדות האמורות כדי להביא לפסילתי מלתת את פסק הדין בתביעה הנדונה (ראו על כך בהרחבה: יגאל מֶרזל, דיני פסלות שופט, התשס"ו-2006 בפרק העוסק ב"עמדה קודמת לגבי נושא הדיון" בעמ' 281-264 ובמיוחד בעמ' 275-273). ב. עיקרי העובדות וההליכים 4. בתקופה הרלוונטית לתביעה, גר התובע בדירה בקומה השלישית ברחוב טשרניחובסקי 30 בירושלים (להלן - הבניין). בשל בעיות בריאות שבעטיין הפך לנכה שדרגת נכותו 100%, החליט התובע וכך גם החליטו ילדיה של שכנה נוספת שגרה בקומה הרביעית, שאף דרגת נכותה הייתה בשיעור של 100%, לבנות מעלית בבניין. אותה שכנה, הגב' גיבלי ז"ל, נפטרה מאז מן העולם. לשם כך, ביום 12.8.2003 התקשרו התובע ובתה של הגב' גיבלי ז"ל עם הנתבע בהסכם, שעל-פיו התחייב הנתבע לבנות מעלית חיצונית שהגישה אליה תהיה דרך מרפסות, שאף אותן התחייב הנתבע לבנות, בדירותיהם של התובע ושל הגב' גיבלי ז"ל. בהסכם נקבע, כי הנתבע יהיה אחראי לקבלת היתר בניה מתאים וכי יבצע את כל העבודות כמפורט בהסכם, הדרושות לשם בניית המעלית. בהסכם גם נקבע, כי הנתבע יתחיל בביצוע הדרוש לקבלת היתר הבניה סמוך לאחר חתימת ההסכם וכי יסיים את כל העבודות תוך ארבעה חודשים מיום קבלת היתר הבניה. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת על כך שרובן של עבודות הבניה שאותן התחייב הנתבע לבצע, אמנם בוצעו. כך גם לא הייתה מחלוקת כי המעלית נבנתה בחריגה מהיתר הבניה שהתקבל לשם בניית המעלית. 5. על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע הפר את התחייבויותיו על-פי ההסכם בכך שלא הוציא היתר בניה לבניית מרפסת מאבן בקומה השלישית, שבה גר התובע, ולכן בנה מרפסת מברזל ללא היתר בניה לבנייתה. כמו כן, הנתבע חרג ובנה בגובה שעולה על 3.5 מטר מעבר למה שמותר היה לבנות על-פי היתר הבנייה. בשל כך, הוגש נגד התובע ואשתו - היא באת-כוחו של התובע (להלן גם - אשתו של התובע) - כתב אישום אל בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר אף הורשעו בכך שעברו עבירות בניה. עוד נטען, כי הגם שהנתבע קיבל את מלוא התמורה ואף מעבר לסכום שעליו הוסכם, הוא לא השלים את העבודות. מאחר שהמעלית מעולם לא הופעלה ומאחר שהתובע לא יכול היה לעלות לביתו במדרגות, הוא נאלץ לעבור להתגורר במקום אחר. 6. כתב התביעה המקורי בתביעה הנדונה הוגש ביום 10.11.2004. בתביעה זו התובעים היו דוד גיבלי (להלן גם - דוד), בנה של הגב' גיבלי ז"ל והתובע. מאז תוקן כתב התביעה מספר פעמים ובפעם האחרונה תוקן ביום 8.7.2008, ובמסגרתו נעשו מספר תיקונים ובין השאר, נמחק דוד גיבלי בתור תובע. כתב ההגנה המתוקן הוגש ביום 10.12.2008. מאוחר יותר הגיש גיבלי תביעה נפרדת נגד הנתבע (ת"א 12479/08). ביום 9.9.2009, סמוך לישיבת ההוכחות בתביעה הנדונה (שהתקיימה כפי שיפורט להלן, ביום 17.9.2009), הגיש הנתבע בקשה לאיחוד שתי התביעות. בתגובת התובע מיום 15.9.2009 הודיע כי מטעמי יעילות, אינו מתנגד לאיחוד התביעות, הגם שהבקשה הוגשה סמוך למועד הדיון שנקבע. בהחלטה מיום 16.9.2009 הורה בית המשפט לצרף את עמדתו של דוד גיבלי, התובע בתביעה האחרת, בעניין הבקשה וכן נקבע כי הדיון (ישיבת ההוכחות) יתקיים במועד שנקבע. בפתח ישיבת ההוכחות, נדונה רק בקשתו של בא-כוח הנתבע להשתחרר מייצוג הנתבע ובקשתו זו נדחתה, אך לא ניתנה החלטה בבקשה לאיחוד התביעות. כך בסופו של דבר, נדונה במסגרת התובענה הנדונה רק התביעה של התובע הנדון. עם זאת נעיר, כי בדיקת התביעה שהגיש דוד גיבלי העלתה כי בירורה הושהה עד תום בירור התביעה הנדונה. 7. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 26.3.2009 נקבעה ישיבת הוכחות ליום 17.9.2009, מבלי שהצדדים נדרשו להגיש תצהירי עדות ראשית. ביום 18.6.2009 הגיש התובע בקשה להורות על מועדי הגשת תצהירי עדות ראשית. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 22.6.2009, שבה נקבע כי לא יוגשו תצהירי עדות ראשית, כי גם העדויות הראשיות תשמענה בעל-פה, וכי בתום שמיעת העדויות יסכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. ישיבת ההוכחות התקיימה כפי שנקבע, ביום 17.9.2009, ובמהלכה העידו התובע וכן העיד מטעמו מר דוד גיבלי. כן העיד הנתבע ומטעמו העיד גם המהנדס הרצל שועי. במהלך שמיעת הראיות לא הוגש אף לא מסמך אחד. בתום ישיבת ההוכחות, ביקשו הצדדים לדחות את מועדי הגשת סיכומיהם, מתוך מחשבה שאולי יצליחו להביא לפתרון המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט. לאחר שבדיון מיום 28.10.2009 הודיעו הצדדים כי הדבר לא עלה בידיהם, נקבע כי יגישו את סיכומי טענותיהם בכתב, ונקבעו מועדים להגשתם. בהתאם להחלטה זו, הוגש סיכום טענותיו של התובע ביום 29.11.2009. משלא הוגש סיכום טענותיו של הנתבע במשך זמן רב, הגיש התובע בקשות למתן פסק-דין מטעם זה. בהחלטה מיום 27.7.2010 נקבע דיון בבקשה זו ליום 13.9.2010, שבמהלכו נעתר בית המשפט לבקשת בא-כוחו של הנתבע ושחרר אותו מלייצג את הנתבע. דיון נוסף נקבע ליום 12.10.2010 ובמהלכו התברר פעם נוספת, בדומה לדיונים קודמים, כי הסחבת בהתנהלות הנתבע נבעה מכך שהחליף מספר עורכי-דין שלהם לא שילם את שכרם (ראו גם הדיון בפתח ישיבת ההוכחות מיום 17.9.2009). למרות זאת, דחה בית המשפט את בקשת התובע למתן פסק-דין על סמך החומר המונח בפני בית המשפט ובהיעדר סיכום טענות מטעם הנתבע, ונקבע מועד אשר עד אליו יוגשו סיכומי הנתבע. בסופו של דבר וחרף בקשה נוספת למתן פסק-דין מהנימוק שהנתבע לא הגיש את סיכום טענותיו במועד (בקשה מיום 11.1.2011), לא ניתן פסק-דין כפי שהתבקש, וסיכום טענות הנתבע הוגש רק ביום 24.1.2011; למעלה משנה לאחר שהתובע הגיש את סיכומיו, אשר הוגשו במועד שנקבע לכך. ג. ראיות הצדדים וטענותיהם בסיכומי הטענות 8. כפי שכבר נאמר, מטעם כל אחד מהצדדים העידו שני עדים ובמהלך עדויותיהם לא הוגשו מסמכים כלשהם. כך שהראיות היחידות שהובאו הן כאמור, דברי העדים עצמם. למרות זאת, אל סיכום טענותיו של התובע צורפו שישה-עשר מסמכים, אשר אין מחלוקת כי לא הוגשו כראיות בעת שמיעת ראיות הצדדים. בצדק רב, טען הנתבע בסיכום טענותיו, כי בית המשפט אינו רשאי להידרש אל כל אותם מסמכים, אשר הובאו לפניו לראשונה בשלב סיכום טענות התובע. חרף טענות אלו של הנתבע ולמרות בקשתו כי בית המשפט יתעלם מכל אותם מסמכים שצורפו אל סיכומי התובע, לא הגיש התובע כל תגובה או בקשה בעניין המסמכים שצירף. 9. בנסיבות אלו, אכן אין מנוס מלהתעלם מכל אותם מסמכים שהגיש התובע רק בשלב סיכום הטענות, גם אם מקצתם (ורק מקצתם) צורף אל כתב התביעה. שכן גם מסמכים אשר צורפו אל כתב התביעה או רק בשלב סיכום הטענות, אינם בגדר ראיה, אם לא הוגשו במהלך שמיעת הראיות. לפיכך מובהר בזה כי אף לא עיינתי באותם מסמכים, לא בדקתי את תוכנם וכן התעלמתי מן הטענות אשר נסמכות על אותן מסמכים, אשר נטענו לראשונה בסיכומיו של התובע. נסיבות אלו יוצרות קושי רב לדון בטענות הצדדים. אולם בהיעדר אפשרות אחרת על-פי הדין, לא נותר אלא לבחון את עיקרי טענות הצדדים ואת העובדות, כפי שהן עולות מהעדויות, שאת עיקריהן נפרט בהמשך הדברים. 10. תחילה נעמוד על עיקרי טענות הצדדים כפי שהובאו בכתבי הטענות מטעמם. לאחר מכן נפרט את עיקרי העדויות שנשמעו, ולאחר מכן נדון בטענות הצדדים, ככל שהוכחו. ד. עיקרי טענות הצדדים בכתבי הטענות עיקרי טענות התובע בכתב התביעה 11. בהסכם שנחתם ביום 12.8.2003 בין התובע ובתה של הגב' גיבלי ז"ל מצד אחד לבין הנתבע מצד שני, הוסכם כאמור לעיל, שהנתבע יבנה בבניין מעלית חיצונית שהגישה אליה תהיה דרך מרפסות אשר ייבנו בקומה השלישית ובקומה הרביעית, כחלק מן העבודות שיבצע הנתבע. בהסכם נקבע, כי הנתבע יהיה אחראי לקבלת היתר בניה מתאים וכי יבצע את כל העבודות הדרושות לשם בניית המעלית, כפי שנקבע בהסכם. בהסכם גם נקבע, כי הנתבע יתחיל בביצוע הדרוש לקבלת היתר הבניה סמוך לאחר חתימת ההסכם וכי יסיים את כל העבודות תוך ארבעה חודשים מיום קבלת היתר הבניה. 12. על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע קיבל את מלוא התמורה שעליה הוסכם בהסכם ואף מעבר לכך. למרות זאת, התברר שחברת המעליות השהתה את התקנת המעלית בשל כך שהנתבע לא שילם לה את מלוא התמורה עבור המעלית, שאותה קיבל מהתובע ומגיבלי. בנוסף לכך, וכפי שכבר נאמר, התברר שהנתבע לא הוציא היתר בניה מתאים, בכך שלא ביקש היתר לבניית מרפסת מאבן בקומה השלישית, שתאפשר גישה מדירת התובע אל המעלית. בשל כך בנה הנתבע מרפסת מברזל ללא היתר בניה וכן חרג בגובה פיר המעלית ב-3.5 מטר מעבר למה שנקבע בהיתר הבניה. הנתבע אף הפסיק את עבודות הבניה קודם להשלמתן, והשאיר את ביתו של התובע פרוץ במצב שבו מעקה המרפסת נבנה בצורה מסוכנת. הנתבע אף לא השלים את החיבור לחשמל, והדבר שחייב את הנתבע לשלם עבור כך סך של 15,000 ₪. כמו כן, מאחר שהתובע לא יכול היה להוסיף ולעלות במדרגות, הוא נאלץ לעבור לגור בדירה אחרת ולשלם בגינה דמי שכירות. 13. בשל עבירות הבניה המתוארות, הוגש אל בית המשפט לעניינים מקומיים כתב-אישום נגד התובע ואשתו, אשר אף הורשעו בכך שעברו עבירות בניה. התובע ואשתו פנו אל הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה כדי שתאשר את חריגות הבניה שבנה הנתבע, אך אז התברר שהתכנית שעליה חתמו כל דיירי הבניין לשם קבלת היתר בניה, הייתה שונה מזו שהוגשה בפועל לשם קבלת היתר בניה. כך גם לא הגיש הנתבע אישורים על כך שהתובע והגב' גיבלי הם נכים הזקוקים למעלית. אילו עשה כן, יש להניח שהבקשה להיתר בניה שיאפשר בניית מעלית המתאימה לעגלת נכים, הייתה מאושרת. בנוסף לכך, העובדה שהבקשה להיתר בניה כללה תכנית השונה מזו שעליה הסכימו דיירי הבניין, גרמה לתרעומת קשה מצד דיירי הבניין ולהתנגדותם לתכנית השינויים שביקשו התובע וגיבלי להגיש כדי לקבל היתר בניה בדיעבד אשר יתאים למה שנבנה בפועל. לפי טענת התובע, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה הביעה תרעומת על כך שהקבלן בנה באופן שונה מההיתר, תוך בקשה להתאים בדיעבד את היתר הבניה לתכנית. אף נטען כי מדובר בהתנהלות שיטתית של הנתבע, אשר בונה בניגוד להיתר ורק בדיעבד מבקש להתאים את היתר הבניה למה שבנה בפועל. מטעם זה גם נדחתה העתירה המנהלית שהגישו התובע וגיבלי והם אף חויבו בתשלום הוצאות בסך של 30,000 ₪. לטענת התובע, הנתבע סירב להשתתף בהוצאה זו או בתשלום אגרת המשפט ששילמו בגין הליך זה. 14. בנסיבות שנוצרו, טוען התובע, כי אין מנוס מחיוב הנתבע להרוס את פיר המעלית ולהחזיר לתובעים את כספם. הסכום הנתבע הוא כאמור 241,460 ₪, המורכב מאלו: תשלום עבור המעלית - 128,700 ₪; חיבור המעלית לחשמל - 15,000 ₪; החזר הוצאות עבור השלמת המרפסת - 1,240 ₪; ריצוף קרמיקה - 600 ₪; חלונות - 2,600 ₪; לוחות גבס לתקרת הגג של המרפסת, תיקון הריצוף וצביעה - 2,300 ₪; הוצאות לבית המשפט לעניינים מנהליים - 15,000 ₪; אגרת משפט לבית-משפט השלום - 1,045 ₪; אגרת משפט לבית המשפט המחוזי - 1,675 ₪; פיצוי עבור הפרת ההסכם - 20,000 ₪; דמי שכירות - 34,000 ₪; פיצוי עבור עוגמת נפש - 20,000 ₪; הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין. עיקרי טענות הנתבע בכתב ההגנה 15. טענתו העיקרית של הנתבע היא שרובן של העבודות הדרושות להתקנת המעלית בוצעו ובהן, בניית פיר המעלית, בניית המרפסות, התקנת רוב חלקי המעלית, התקנת דלתות המעלית ודלתות פלדה (רב בריח) ועוד כיוצא באלו. לטענת הנתבע, העובדה שהעבודות הדרושות להפעלת המעלית לא הושלמו, לא נובעת מהתנהלות הנתבע, אלא התובע או מי מטעמו, הוא שאחראי לכך. 16. לטענת הנתבע, הסיבה לכך שמלכתחילה הבקשה להיתר הבניה לא כללה גם תכנית לבניית מרפסת בקומה השלישית, נבעה מבקשת התובע שביקש לחסוך בהיטל השבחה. לאחר שהתקבל היתר הבניה, הוגשה תוכנית שינויים לשינוי היתר הבניה, אשר כללה את המרפסת בקומה השלישית ואת חדר המכונות של המעלית על גג הבניין. לטענתו, דיירי הבניין התנגדו לכך שתיבנה מעלית הידראולית, ולכן היה צורך בתכנית שינויים שתאפשר את בניית חדר המכונות על הגג. עוד טען, כי החל בחפירה לשם בניית מרפסת מאבן על עמודים, אך השכנים בבניין התנגדו ולכן הוסכם על בניית מרפסת מברזל. אולם לטענתו, כל השינויים נעשו בידיעת התובע וגיבלי ובהסכמתם. מסיבה זו, לטענת הנתבע, אף אינו אחראי לכך שנגד התובע הוגש כתב אישום על כך שהמעלית נבנתה בחריגה מהיתר הבניה שניתן. בעניין המרפסת והעובדה שהעבודות בדירת התובע לא הושלמו טען הנתבע, כי לאחר שהשלים את בניית מעקה המרפסת, ביקשה אשתו של התובע שבנייתה תהיה על-פי מפרט שונה. באשר לעבודות בתוך ביתו של התובע, הרי שדובר בעבודות שאינן קשורות לבניית המעלית (הריסת שירותים, פתיחת מעבר מהשירותים אל המרפסת, התקנת דלת ועוד), אשר בגינן על התובע לשלם בנפרד. 17. בעניין התשלומים טען הנתבע, כי לא קיבל את מלוא התמורה, וכי אשתו של התובע הודיעה לו שלא תשלם את מלוא התמורה שעליה הוסכם ואמנם אחת מההמחאות ששילמה, לא נפרעה. לפיכך, לטענת התובע, בשל הפרת ההסכם והעובדה שישנה כוונה להפר אותו, אין הנתבע חייב להשלים את העבודות. בכל מקרה, לא הייתה כל מניעה שהתובע ישלם ישירות לחברת המעליות עבור התקנת המעלית, אך הוא בחר שלא לעשות כן. 18. בנוסף לכך, הנתבע חלק על תוכנו של המפרט לבניית המעלית כפי שצורף אל כתב התביעה. בנוסף טען, כי לא התחייב לבנות לתובע מרפסת אבן, וכי העובדה שהשכנים של התובע מסרבים לחתום על הסכמה לתכנית השינויים, היא הסיבה שמסכלת את השלמת בניית המעלית והפעלתה. עוד טען הנתבע, כי התובע לא הכין מונה חשמל תלת-פאזי למעלית ולכן חברת המעליות לא השלימה את התקנת המעלית ואת הפעלתה. דיירי הבניין הסכימו בעל-פה לבניית חדר מכונות על הגג אך חזרו בהם מהסכמתם. אילו הסכימו לכך, לא הייתה מניעה לאשר את תכנית השינויים ולא היה מוגש כתב אישום בשל החריגה מהיתר הבניה שאושר. 19. בעניין סכומי הנזק הנתבעים טען הנתבע טענות אלו: התובע הפר את ההסכם ולכן הוא זה שחייב בתשלום הפיצוי המוסכם; ככל שנגרמו נזקים, הם נובעים ממעשי התובע ומחדליו, ולכן אינו זכאי לפיצוי בגין אובדן ימי עבודה ועגמת נפש; אין מקום לתביעה להחזר כספי, מכיוון שהנתבע ביצע את העבודה ולא קיבל את מלוא שכרו; חיבור החשמל צריך היה להיות ממומן בידי מזמיני המעלית (התובע וגיבלי), ולכן אין מקום לתביעת סכום זה; על-פי ההסכם, הנתבע נדרש לבנות מרפסת אחת ולא שתיים; הוצאות המשפט שבהן חויבו בעתירה המנהלית נבע ממחדלי התובע והעותר הנוסף ואינן קשורות בנתבע; התובע עזב את הדירה עוד בטרם החלה בניית המעלית ולכן אינו זכאי לדמי השכירות עבור הדירה הנוספת, ובכל מקרה יש לקזז את דמי השכירות ששילם עבור הדירה ששכר מדמי השכירות מהשכרת הדירה בבניין. ה. עיקרי העדויות 20. בשל היעדר מסמכים כלשהם, וזאת משלא הוגשו במהלך שמיעת העדויות או בכל מועד אחר במהלך המשפט, ישנה חשיבות רבה לתוכנן של העדויות. לפיכך נעמוד תחילה על עיקרי הדברים שעליהם העיד כל אחד מהעדים באשר לארבעה נושאים אלו: עניין ההתקשרות והתחייבות הנתבע לקבל היתר בניה לבניית המעלית (ההסכם לבניית המעלית); בניית המעלית בפועל והמצב המשפטי בשל כך; עצירת בניית המעלית וניסיון להגשת תכנית שינויים; נושא הנזקים והפיצוי הנתבע. עדות התובע, מר אורי רפ (עמ' 27-23) 21. ההתקשרות וההתחייבות לקבלת היתר בניה - הצורך בבניית מעלית התעורר בשל נכותו של התובע והעובדה שלא יכול היה לעלות במדרגות. לפני החתימה על החוזה, התקיימה אסיפה של דיירי הבניין, שבה הציג הנתבע את התכנית לבניית המעלית. דיירי הבניין אף יצאו לראות בניין ברחוב סמוך שבו בנה הנתבע מעלית דומה, ולאחר מכן חתמו על הסכמתם לתכנית לבניית המעלית. על-פי תכנית זו, חדר המכונות תוכנן להבנות מעל פיר המעלית (על הגג). בהסכם נקבע שעל הנתבע לדאוג להוצאת היתר בניה, וכן נקבע שהנתבע יבנה את פיר המעלית ויתקין אותה (עמ' 24-23). 22. בניית המעלית בפועל והמצב המשפטי בשל כך - התכנית שהגיש הנתבע לשם קבלת היתר הבניה לבניית המעלית, שונה מזו שעליה הוסכם. הנתבע הציג לדיירים היתר בנייה מזויף, שלפיו הורשה לכאורה, לבנות את חדר המכונות של המעלית למעלה (על הגג), וכך בנה בפועל. זאת בעוד שלא ניתן היתר לבניית חדר המכונות מעל פיר המעלית, אלא, לפי דברי הנתבע, אושרה בניית מעלית עם חדר מכונות בקומה התחתונה. מאחר שהנתבע בנה את חדר המכונות למעלה (על הגג, מעל פיר המעלית) ובניגוד להיתר הבניה, הוצא צו הריסה (עמ' 24). לטענת התובע, לא ידע שהמעלית נבנתה בחריגה מהיתר הבניה, והדבר לא היה בהסכמתו. מעולם לא הסכים לחריגה מהיתר הבניה, ואף לא ידע על כך עד שקיבל את כתב האישום בשל כך (עמ' 25). 23. עצירת בניית המעלית וניסיון להגשת תכנית שינויים - טענת הנתבע שהתובע מונע את המשך הבניה, אינה נכונה. הסיבה לעצירת הבניה היא, שהנתבע אינו יכול להשלים את בניית המעלית ללא היתר בניה. לפי היתר הבניה שהנתבע הציג, אין היתר לבניית מרפסת בקומה השלישית, שבה דירת התובע, ובכל מקרה, לא ניתן היתר לבניית מרפסת אבן גם בקומה הרביעית. אמנם הנתבע טען שהגיש תכנית שינויים להיתר הבניה, אבל לדברי התובע, לא ראה תכנית כזו. דיירי הבניין סירבו לחתום על תכנית השינויים, מאחר שלטענתם, הנתבע הונה אותם. שכן, הם חתמו על הסכמה לבניית המעלית, אך ניתן היתר בניה השונה מזה שעליו הסכימו (עמ' 25-24, 26). טענת הנתבע שנאלץ לבנות מעלית חשמלית (עם חדר מכונות על הגג), ולא מעלית הידראולית, עם חדר מכונות בקומה התחתונה, בשל התנגדות השכנים לכך שחדר המכונות יהיה בקומה התחתונה, אינה נכונה. בכל מקרה, בהסכם נקבע שהמעלית תהיה חשמלית. התנגדות השכנים לבניית מרפסת אבן נבעה מכך שלא היה היתר לבנייתה (עמ' 25-24). 24. נושא הנזקים והפיצוי הנתבע - התובע העיד כי בשל נכותו ומאחר שבניית המעלית התעכבה ולא יכול היה לעלות יותר במדרגות, נאלץ לעזוב את דירתו ולעבור לגור בדירה שכורה. תחילה ברחוב בן-טבאי ולאחר מכן ברחוב אורגוואי (עמ' 23). הנזק הכספי שנגרם לתובע, לפי עדותו, הוא כמפורט בכתב התביעה. בנוסף נגרם לתובע נזק מכך שנאלץ לעבור לגור בבית אחר, כך שהוא ואשתו גרים בשתי דירות (עמ' 25). תמורת הדירה ששכר הוא משלם דמי שכירות ואילו את הדירה הנדונה לא השכיר (עמ' 26-25). עלות המעלית על-פי ההסכם הייתה בסך של 220,000 ₪ לשני השכנים (התובע וגיבלי), סך של כ-110,000 ₪ לכל אחד. בנוסף לכך שולם סך של 15,000 ₪ לחברת החשמל וסכום נוסף של 30,000 ₪ שעליו הוסכם עם הנתבע. הוצאות הבנייה התחלקו רק בין התובע לגיבלי ולא הייתה השתתפות של שאר דיירי הבניין. בהסכם גם נקבע כי במקרה של הפרה, ישלם המפר 20,000 ₪ וכי חלות גם הוראותיו של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (עמ' 27-26). עדות דוד גיבלי (עמ' 33-28) 25. ההתקשרות וההתחייבות לקבלת היתר בניה - העד, דוד גיבלי, העיד כי הוא ואחותו ביקשו לבנות מעלית בבניין שבו גרה אמו, שבינתיים נפטרה, אשר בשל מחלתה, התקשתה ללכת. הם התקשרו עם הנתבע, לאחר שהציג לדיירי הבניין את התוכנית, שהייתה לפי דרישותיהם. בין השאר דרישת משפחת לב, הגרה שתי קומות מתחת לקומת הכניסה, שחדר המכונות יבנה על הגג ולא למטה, כדי שלא ירעיש. על ההסכם עם הנתבע ועל המפרט של המעלית, חתמה אחות של דוד (עמ' 28). אמנם אחותו חתמה על ההסכם, אך דוד העיד שהיה מעורב בדברים מראשיתם (עמ' 31). 26. בניית המעלית בפועל והמצב המשפטי בשל כך - המעלית מעולם לא חוברה לחשמל ואינה פועלת. חלק מרכיבי המעלית מצוי עדיין על מרפסת הדירה של אמו של דוד. הבנייה לא הסתיימה והנתבע הפסיק את העבודות לאחר שההתקשרות עימו הופסקה. המרפסת לא נסגרה, הושארה באופן לא בטיחותי, ואף לא רוצפה, ולכן הזמין חברה אחרת כדי שתסיים את העבודות במרפסת (עמ' 29). 27. עצירת בניית המעלית וניסיון להגשת תכנית שינויים - טענת הנתבע שהתובע מונע את סיום העבודות אינה נכונה. לאחר שנודע לשכנים שהמעלית לא נבנתה על-פי הסכמתם, שעליה חתמו, הם הגישו תלונה בעיריית ירושלים והעבודה הופסקה. דוד ואחותו לא קיבלו תכנית שינויים להיתר הבניה. חריגת הבניה התבטאה בכך שהנתבע בנה את חדר המכונות של המעלית על הגג, כפי שסוכם עם התובע ועם גיבלי, אבל בדיעבד התברר לדוד שהיה זה בניגוד להיתר הבניה. על חריגת הבניה נודע לדוד רק לאחר שדיירי הבניין הגישו תלונה בעירייה. בעניין המרפסת, העיד דוד שלא ניתן היתר לבניית מרפסת מאבן וכי המרפסות נבנו רק בשלב הסופי. את ההיתר דוד מעולם לא קיבל. ידוע לדוד שהנתבע הראה לדיירי הבניין מעלית דומה שבנה ברחוב סמוך, אך הוא עצמו לא ראה את אותה מעלית. באשר לטענה שהתובע ידע על חריגות הבניה העיד דוד, כי "חד משמעית" אין זה נכון. לפי דבריו, הם גם מעולם לא קיבלו התראה מהמהנדס שליווה את הבניה על כך שהמעלית נבנתה בחריגה מהיתר הבניה (עמ' 30-29). כאמור לעיל, הסכמת הדיירים לבניית המעלית הותנתה בכך שחדר המכונות יהיה על הגג ולא בקומת הכניסה, מכיוון שזה היה מפריע לדיירי הקומות התחתונות. לאחר שהנתבע בנה בניגוד להיתר הבניה, אחד הדיירים התנגד לחתום על הסכמה להגשת תכנית שינויים (עמ' 32). בפועל המעלית לא חוברה לחשמל, דבר שאמור היה להיעשות על-ידי התובע וגיבלי. הסיבה לכך היא שכבר הוגשה תלונה לעירייה והתברר שהבניה בניגוד להיתר, כך שלא היה טעם לחבר את המעלית ולהוציא הוצאות כספיות נוספות. גם ידוע לו שנדרש "טופס 4" (אישור מהעירייה על גמר העבודות. להלן - "טופס 4"), אך לא זכר אם בשל העדרו של טופס זה לא נעשה החיבור לחשמל (עמ' 33). 28. נושא הנזקים והפיצוי הנתבע - דוד העיד שידוע לו שהתובע הפסיק לגור בבניין. בעניין התשלומים לנתבע העיד, כי הם שולמו לפי התקדמות עבודות הבניה. בעקבות אחד התשלומים התברר לדוד ששילם הגם שהעבודה לא בוצעה, ולכן הפסיק לשלם. על שלבי התקדמות הבניה ידעו ממה שדיווח הנתבע עצמו ובהתאם לכך ניתנו התשלומים (עמ' 31-30). עדות הנתבע, מר רמי כהן (עמ' 43-34) 29. ההתקשרות וההתחייבות לקבלת היתר בניה - הנתבע עוסק בבניית מעליות ומרפסות כחמש-עשרה שנה (עד מועד עדותו). הוא אינו קבלן רשום, אך עבודותיו נעשות בפיקוח של מהנדס צמוד, שהוא קבלן רשום. קודם לחתימה על ההסכם, נערכה פגישה עם דיירי הבניין, שבמהלכה גם הראה לדיירים מעלית דומה לזו שתוכננה, שאותה בנה בבניין אחר ברחוב סמוך. הדיירים הסכימו לבניית המעלית ובלבד שחדר המכונות ייבנה על הגג ולא בקומת הכניסה, כדי שלא ירעיש. הנתבע התקשר עם המהנדס הרצל שועי (להלן - המהנדס), כדי שיגיש בקשה לקבלת היתר הבניה למעלית (עמ' 35-34). הנתבע אישר שעל-פי ההסכם התחייב לבנות את המעלית רק בהתאם להיתר בניה, אך לטענתו, לשם קבלת היתר בניה היה דרוש שיתוף פעולה של הדיירים. עם זאת, אישר שהדיירים הסכימו לכך שהמעלית תיבנה כך שחדר המכונות ייבנה על הגג, אך התכנית שאושרה הייתה שונה, עם חדר מכונות בקומת הכניסה, ולכן המהנדס הגיש תכנית (שינויים) לעירייה עוד לפני שנבנה חדר המכונות. כשסיים את בניית פיר המעלית, התייעץ עם המהנדס, שאמר לו שיגיש תכנית שינויים שתאפשר קבלת היתר בניה לחדר המכונות על הגג כאמור להלן (עמ' 37-34). 30. בניית המעלית בפועל והמצב המשפטי בשל כך -מספר חודשים לאחר ההתקשרות התקבל היתר לבניית המעלית עם חדר מכונות בקומת הכניסה, בניגוד להסכמת דיירי הבניין. לאחר בניית הפיר של המעלית, הגיע הנתבע אל שלב בניית חדר המכונות על הגג וביקש מהמהנדס להגיש בקשה לתכנית שינויים, כדי שאפשר יהיה לסיים את בניית המעלית. לטענת הנתבע, המהנדס הורה לו לבנות את חדר המכונות על הגג, ואמר שבמקביל יגיש בקשה עם תכנית שינויים לשינוי היתר הבניה. בהתאם לכך, בנה הנתבע את חדר המכונות על הגג ביום אחד וללא היתר בניה, והמהנדס הגיש את הבקשה האמורה לשינוי היתר הבניה. לאחר סיום הבניה וכדי שהמעלית תוכל לפעול, ביקש מאשתו של התובע לחבר את המעלית לחשמל בביתה באופן זמני, עד קבלת היתר הבניה (עמ' 35-34). ההצעה להתחברות זמנית זו, הייתה של חברת המעליות. ידוע לנתבע כי לשם חיבור המעלית לחשמל באמצעות מונה יש צורך ב"טופס 4", אך לטענתו, בשביל התחברות זמנית, אין צורך. הדרישה לקבלת "טופס 4" למעלית היא דרישה חדשה, שהחלה רק באותה תקופה. לטענתו, גם לא ידע שלא אפשרו הזמנת מונה לשם חיבור לחשמל (עמ' 36). 31. עצירת בניית המעלית וניסיון להגשת תכנית שינויים - לאחר בניית פיר המעלית וחדר המכונות (על הגג), החל הנתבע בחפירת יסודות לבניית העמודים למרפסות מאבן. עם התחלת עבודות אלו, התברר לאחד השכנים שהתנגד לבניית מרפסת מאבן, שאין היתר בניה לבניית חדר המכונות על הגג, והוא הגיש תלונה לעירייה. אשתו של התובע אמרה לנתבע להמשיך בבניה ושהיא תחתים את השכנים על הסכמה לתכנית השינויים. המהנדס מסר את התכנית לאשתו של התובע, אך השכנים לא חתמו על תכנית השינויים. מסיבה זו הבניה לא הושלמה והתובע וגיבלי גם לא שילמו לנתבע את כל הסכומים שנדרשו לשלם (עמ' 35-34). תכנית השינויים אינה אצל הנתבע, אלא אצל המהנדס (עמ' 36). הנתבע התבקש להתייחס לכך שבתכנית שצורפה לבקשה להיתר בניה כלולה רק בניית מרפסת אחת בקומה הרביעית, אך לא גם בקומה השלישית (בדירת התובע), אך לא נתן לכך תשובה ברורה (עמ' 38). הנתבע גם אישר שלא בנה את המרפסות בגלל שהשכנים התנגדו לבנייתן מאחר שלא ניתן לכך היתר בניה. הנתבע גם אישר שהתחייב להשיג היתר לבניית מרפסות מאבן, אך לטענתו, לא ניתן היתר בניה למרפסות. לטענתו, כן דיווח על כך לתובע ולגיבלי ולטענתו, אשתו של התובע אף קיבלה לידיה את היתר הבניה לפני שהתחילו לבנות (עמ' 42-41). 32. נושא הנזקים והפיצוי הנתבע - הנתבע טען שלא שולם לו מלוא התשלום. בעת עדותו הוצגו לו קבלות על כך שהתובע שילם לו סך של 178,000 ₪, בעוד שעל-פי ההסכם היה עליו לשלם לו סך של 110,000 ₪ בתוספת מע"מ. על כך השיב, כי בביתם של התובע ואשתו נעשו עבודות נוספות שעבורן נדרשו לשלם את היתרה, אולם בקבלות נכתב שזה עבור בניית המעלית, בשל בקשת אשתו של התובע, כדי שתוכל לקבל כסף מהמוסד לביטוח לאומי. לאחר שאשתו של התובע (באת-כוחו) הכחישה זאת בתוקף, השיב הנתבע, שאין לכך הסבר אחר (עמ' 38). בהמשך התבקש הנתבע לפרט אלו עבודות ביצע בביתו של התובע, ולאחר שפירט זאת הובהר כי דובר בשינויים שנדרשו כדי לאפשר גישה אל היציאה אל המעלית והנתבע אף אישר זאת (עמ' 43-42). הנתבע אישר שנותר חוב לחברת המעליות, בשל כך שהבניה לא הושלמה. באשר לתשלום שהתובע שילם במישרין לחברת המעליות, טען שזה חלק מהסכום שבכל מקרה נדרשו לשלם. הנתבע גם הכחיש שחברת המעליות סירבה להתקין את המעלית בגלל שלא קיבלה את מלוא התשלום, שכן לטענתו, קיבלה את מלוא התשלום ואמורה הייתה להתקין את המעלית. הסיבה שהפעלת המעלית לא הושלמה לטענתו, היא בשל כך שלא נעשה חיבור לחשמל. החלקים שטרם חוברו, אמורים להיות מחוברים בעת הפעלת המעלית. הנתבע גם הכחיש שקיבל את מלוא התמורה, הגם שהקבלות הוצגו לו במהלך עדותו (עמ' 40-39). הנתבע גם אישר שלא גבה את יתרת התשלום בגלל שלא ניתן היתר בניה, הגם שלטענתו, הוצאותיו עבור המעלית עלו על התמורה שקיבל (עמ' 41). עדות הרצל שועי (המהנדס) (עמ' 51-43) 33. המהנדס, מר הרצל שועי, העיד בעניין נסיבות הוצאת היתר הבניה ובעניין הניסיון להגיש תכנית שינויים אשר תאפשר קבלת היתר בניה בדיעבד, שיהיה תואם למה שנבנה בפועל. על-פי עדותו, הנתבע הזמין מהמהנדס את הטיפול בנושא קבלת היתר הבניה לבניית מעלית חשמלית שחדר המכונות שלה יבנה על הגג, ושתי מרפסות גישה למעלית. הוכנה הבקשה להיתר והוגשה, אך הוועדה המקומית לא אישרה את הבקשה. לאחר שהוגש ערר והופעלו לחצים, אושרה מעלית הידראולית, שחדר המכונות שלה יכול להיבנות בכל מקום. הקבלן בנה פיר למעלית חשמלית, ואחד הדיירים הגיש תלונה, שבעקבותיה ניתן צו להפסקת העבודות. בעקבות זאת, ביקש הנתבע שתוגש תוכנית שינויים להיתר בניה למעלית חשמלית (שחדר המכונות שלה על הגג). בקשה כאמור, הוגשה, אך לא אושרה בשל התנגדות שכנים בבניין. הוגש ערר על כך, אך נדחה. הדיירים שהזמינו את המעלית הגישו עתירה מנהלית, אך גם היא נדחתה. הדרך היחידה לאשר את הבניה היא בהשגת הסכמת כל השכנים לתכנית השינויים, ואמנם נעשה ניסיון כזה כשנה לפני מועד מתן העדות. תוכנית השינויים נמסרה לאשתו של התובע כדי שתנסה להשיג את הסכמת השכנים, אך אחד השכנים התנגד, ולכן התכנית לא הוגשה. התנגדות השכנים אינה רק למעלית עם חדר המכונות על הגג, כפי שנבנה בפועל, אלא גם לבניית המרפסות (עמ' 45-43). ההוראות שנתן המהנדס לנתבע היו לבנות על-פי היתר הבניה שניתן. הנתבע בנה בניגוד להיתר מעלית חשמלית (שחדר המכונות שלה כאמור, על הגג), שהיא זולה יותר בכ-30,000 ₪ ממעלית הידראולית. הסכמת השכנים בהתחלה הייתה לבניית מעלית חשמלית עם חדר מכונות על הגג ועל כך הם חתמו, אך התכנית נדחתה בנימוק שזה לא אסטטי. אולם כאמור, זו הייתה התכנית שעליה הסכימו דיירי הבניין ועל תכנית זו הם חתמו כי הם מסכימים לבניה. דיירי הבניין לא ידעו שהתכנית שהסכימו לה, לא אושרה. רק המהנדס והנתבע ידעו שהתכנית לא אושרה. אמנם אשתו של התובע נכחה בדיון בוועדת הערר, אך לא בעת מתן ההחלטה (עמ' 47-46). לכן יכול להיות שהתובע לא ידע שהשינויים של התכנית לא אושרו. המהנדס אישר שהתובע לא קיבל לידיו את תכנית השינויים ולא חתם עליה ואילו התכנית שעליה התובע כן חתם, המקורית, לא אושרה (עמ' 48). ככלל, חלה על המהנדס חובה להודיע לדיירים שהבניה בניגוד להיתר, אבל מפקחי הבניה הגיעו לפני שהנתבע הודיע להם על כך שהמעלית נבנתה בניגוד להיתר הבניה שניתן (עמ' 49). המהנדס אישר שיש צורך ב"טופס 4" לבניית מעלית, ולטענתו, מדיניות זו היא מאז המקרה של המעלית הנדונה, שאז שונתה המדיניות בעניין זה. כן אישר, שבתחילה התבקש היתר בניה רק למרפסת אחת, בקומה הרביעית. לאחר מכן בתוכנית השינויים, התבקש היתר לשתי מרפסות, אך לטענתו, הוא אינו אחראי לכך שזה לא נרשם ברישומי העירייה. המהנדס לא ידע אם התובע ידע בעת בניית המרפסת לדירתו, שאין היתר בניה לבנייתה (עמ' 50-49). המהנדס אישר שהמליץ לאשתו של התובע לשלם במישרין לחברת המעליות, כדי להבטיח את כספה. לגבי היתר הבניה אמר המהנדס, כי הבהיר לה כי רק אם תהיה הסכמה של כל השכנים, ניתן יהיה לקבל בדיעבד, היתר בניה שיתאים למה שנבנה בפועל (עמ' 51-50). ו. דיון בטענות הצדדים בעניין הנזק המסקנות בעניין העובדות 34. המסקנות העולות ממכלול העדויות הן, שבמסגרת הסכם ההתקשרות בין התובע וגיבלי לבין הנתבע, התחייב הנתבע לבנות מעלית לאחר שידאג לקבלת היתר בניה מתאים. היתר הבניה שהתבקש היה על-פי הסכמת דיירי הבניין, והתייחס למעלית חשמלית חיצונית, שחדר המכונות שלה נבנה על הגג. עוד התחייב הנתבע על-פי ההסכם שנחתם עימו, שלמעלית תהיינה שתי מרפסות גישה, האחת בקומה השלישית, מדירתו של התובע, והשנייה בקומה הרביעית, מדירתה של גיבלי. המרפסות שעליהן הוסכם, היו מרפסות אבן. הבקשה להיתר הבניה הייתה בהתאם למוסכם, אולם כללה בקשה לבניית מרפסת אחת בלבד, בקומה הרביעית, של גיבלי. בקשה זו לא אושרה, ולאחר שהוגש ערר על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ניתן היתר בניה לבניית מעלית הידראולית, שחדר המכונות שלה בקומת הכניסה, וזאת בניגוד להסכמת דיירי הבניין, שהתנגדו לכך שחדר המכונות יהיה בקומת הכניסה. היתר הבניה גם לא כלל היתר לבניית שתי מרפסות אבן. זאת הגם שהמהנדס אישר במפורש, שנדרש להגיש בקשה להיתר בנייה שתכלול בניית שתי מרפסות גישה למעלית. 35. עוד עלה מן העדויות, הנתבע בנה את פיר המעלית החיצונית בעוד חדר המכונות מצוי על הגג, בחלקו העליון של פיר המעלית וזאת בניגוד להיתר הבניה שניתן. כמו כן, הנתבע החל בבניית מרפסות אבן, הגם שלא ניתן היתר בניה לבנייתן. בשל החריגה מהיתר הבניה שניתן בפועל, הגיש אחד מדיירי הבניין תלונה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה, שבעקבותיה ניתן צו להפסקת העבודות לבניית המעלית והוגשו כתבי-אישום נגד התובע ואשתו ונגד הנתבע. התובע וגיבלי אף הגישו עתירה מנהלית על ההחלטה שלא לאשר את בניית המעלית כפי שנבנתה, אך עתירה זו נדחתה. במסגרת העדויות שהובאו, לא עלה בידי הנתבע להוכיח שהתובע ידע שהמעלית נבנתה בניגוד להיתר הבניה ובחריגה ממנו. גם מתקבלת יותר על הדעת האפשרות שהתובע לא ידע על כך וכך אף השתמע מעדותו של המהנדס. שכן, חזקה על אדם שלא ירצה לעבור על החוק ושיבנה רק בהתאם להיתר בניה. כך במיוחד בשים לב לכך שהוצאת היתר בניה מתאים הייתה אחד מתנאיו של ההסכם. ראיה נוספת לכך שהתובע לא ידע על כך שהמעלית נבנתה בניגוד להיתר הבניה, היא שהבקשה להיתר בניה הייתה בהתאם להסכמת השכנים, שהסכמתם הייתה כאמור, לבניית מעלית חשמלית עם חדר מכונות על הגג. בנסיבות אלו, לא הייתה כל סיבה שהתובע יניח שהבניה היא בניגוד להיתר הבניה. כך שכל עוד לא הוכח שהנתבע הביא לידיעתו של התובע או של מי מטעמו, באופן ברור ומפורש, את העובדה שהוא בונה בחריגה מהיתר הבניה, המסקנה היא, שהתובע, או מי מטעמו, לא ידעו על כך שהבניה היא בניגוד להיתר הבניה. ראייה נוספת לכך שהתובע לא ידע שהבניה היא בניגוד להיתר הבניה, היא בכך שהיתר הבניה לא כלל מרפסת גישה למעלית מדירתו של התובע בקומה השלישית. חזקה על התובע, שלא היה מסכים לכך שהיתר הבניה לא יכלול אפשרות גישה אל דירתו. גם מעדות המהנדס עלה, שהתובע ביקש שהיתר הבניה יכלול גם בניית שתי מרפסות גישה אל המעלית. עוד נוסיף, כי אין בהרשעת התובע בעבירה של בניה ללא היתר בניה, או בחריגה מהיתר הבניה, כדי ללמד על כך שהתובע ידע בעת הבניה, כי היא בניגוד להיתר הבניה (שכן, לא מן הנמנע שהרשעת התובע נבעה מאחריותו הרחבה מכוח סעיף 208 בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965). מכל מקום, אפילו נקבע אחרת במסגרת ההליך הפלילי, הרי שהיה על הנתבע להגיש את הכרעת הדין ואת גזר הדין בעניינו של התובע, והוא לא עשה כן. כך שאינו יכול להיבנות מכך שהתובע לא הגיש זאת. 36. בסופו של דבר וכאמור, פיר המעלית בנוי וכך גם חדר המכונות שנבנה בחלקו העליון, על הגג, כבר בנוי. בנוסף לכך, נבנו שתי מרפסות מברזל, כדי לאפשר גישה אל המעלית מהדירות של התובע ושל גיבלי, בקומה השלישית ובקומה הרביעית. כך גם ביצע הנתבע את העבודות שהיו דרושות לביצוע בדירת התובע, כדי לאפשר גישה אל המרפסת המהווה את דרך הגישה אל המעלית, הגם שהעבודות במרפסות הושלמו בידי חברה אחרת, ולא הנתבע השלים זאת. בנוסף לכך, המעלית עצמה הותקנה, הגם שנותרו חלקים של המעלית במרפסת של גיבלי, שטרם הותקנו. עם זאת, המעלית עצמה לא חוברה לחשמל ולא הופעלה, מאחר שבהיעדר היתר בניה לא ניתן אישור על גמר העבודות ("טופס 4"), ולכן לא ניתן היה להזמין מונה מחברת החשמל ובכך לחבר את המעלית לחשמל ולהפעילה. 37. עוד נוסיף, כי כפי שעולה מסיכום טענות הצדדים, למצער עד מועד הגשתם, לא חל שינוי במצב המתואר. סיכום טענותיו של הנתבע הוגש כאמור לעיל, לפני כשנתיים, ביום 24.1.2011, ומאז לא הגיש מי מבין הצדדים עדכון כלשהו באשר למצב המעלית. 38. בשולי הדברים נבקש להעיר שהנתבע בסיכומיו הלין על כך שאשתו של התובע, שהייתה מעורבת בכל תהליך בנית המעלית, כפי שאף עלה מן העדויות, הייתה מי שייצגה אותו בהליך הנדון ולא העידה במסגרתו. טענה זו אין לקבל עתה, בשלב הגשת סיכומי הטענות. שכן דבר לא מנע מהנתבע עצמו לזמן את אשתו של התובע למתן עדות, ובמקרה זה היה עליה להתפטר מן הייצוג, כפי שציין הנתבע בסיכום טענותיו. אולם משלא ביקש זאת הנתבע, אין הוא יכול לבוא עתה בטענות בעניין זה. 39. על רקע העובדות האמורות, נבחן את טענות הצדדים בעניין הסעדים הנתבעים. דיון בסעדים הנתבעים 40. אין מחלוקת על כך שהנתבע התחייב לבנות את המעלית על-פי התכנית שעליה הוסכם, אשר הייתה בהתאם להסכמת דיירי הבניין, רק לאחר שיהיה בידיו היתר לבנייתה ורק בהתאם להיתר הבניה שיינתן. גם אין מחלוקת על כך שהנתבע בנה את המעלית בניגוד להיתר הבניה שניתן. כך גם כאמור לעיל, לא רק שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שהביא לידיעת התובע את העובדה שבפועל המעלית נבנתה בחריגה מהיתר הבניה, אלא האפשרות שהתובע היה מודע לכך, אף נסתרה. מטעם זה, הגם שבניית המעלית הושלמה, או כמעט הושלמה, היא אינה פועלת זה כעשר שנים, ובכל מקרה הצדדים לא הודיעו אחרת לבית המשפט, כך שלא ניתנה לתובע (ולגיבלי) תמורה עבור כספם. עם זאת, כפי שעולה בעיקר מעדותו של המהנדס, לא מן הנמנע כי ניתן יהיה לאפשר קבלת היתר בניה למעלית בדיעבד, אם אמנם תינתן הסכמת כל דיירי הבניין לתכנית שינויים אשר תאפשר הוצאת היתר בניה למעלית, כפי שנבנתה בפועל וכפי שדיירי הבניין הסכימו מלכתחילה. אולם גם אם אמנם הדבר יתאפשר, לא יהיה בכך כדי לשנות מן העובדה שמאז חודש אוגוסט 2003, עת נחתם ההסכם בין הצדדים ועד היום, חלפו כעשר שנים, שבהם המעלית לא פעלה - ואפשר שעדיין אינה פועלת - ואילו התובע לא יכול היה ליהנות ממנה ולהשתמש בה. בשל כך ובשל מגבלותיו הפיזיות של התובע, שהוא כאמור, נכה ששיעור נכותו 100%, שבעטיין התקשה לעלות במגרדות, הוא נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לגור במקום אחר. 41. בהקשר זה ראוי להעיר, כי הנתבע וגם המהנדס ניסו לצייר תמונה כאילו העובדה שהמעלית אינה פועלת נובעת רק מהתנגדות אחד השכנים לחתימה על תכנית השינויים, וכי אילו אותו שכן היה מסכים לכך, זה מכבר ניתן היה לקבל היתר בניה מתאים ולהביא לכך שהמעלית תפעל. אכן מצד אחד, מדובר בהתנגדות תמוהה - בלשון המעטה - של אותו שכן, שכן הגם שהמעלית נבנתה בניגוד להיתר הבניה, בפועל, היא נבנתה על-פי התכנית שכל דיירי הבניין הסכימו לה. מצד שני, מאחר שהתכנית כפי שהשכנים הסכימו לה לא אושרה, היה על הנתבע להביא עובדה זו לידיעת התובע ולידיעת השכנים, כדי שישקלו את הדברים ויכלכלו את צעדיהם, בטרם הבניה, ולא בדיעבד. לא כך נהג הנתבע, אלא הציב את כולם בפני עובדה, שלפיה המעלית אמנם נבנתה לפי התכנית שהסכימו לך, אך בניגוד להיתר הבניה שניתן. 42. עובדה נוספת אשר עלתה במהלך העדויות היא שהיה מי שהורשע (בין השאר, התובע ואשתו), בבית המשפט לעניינים מקומיים בכך שבבניית המעלית כפי שנבנתה, עבר עבירה של בנייה ללא היתר בניה. כפי שכבר נאמר, הכרעות הדין וגזרי הדין לא הוגשו בדרך שבה ניתן להגיש ראיות ועל כן אינן בפניי. עם זאת, חזקה היא, שכמו בכל גזר-דין הניתן בעקבות הרשעה בעבירת בניה, גם במסגרת גזרי הדין שניתנו בעניין הנדון, ניתן צו המחייב את מי שהורשע בכך שעבר עבירת הבניה להתאים את הבניה להיתר הבניה. זאת, בין בדרך של הריסת המעלית שנבנתה בניגוד להיתר הבניה ובין בדרך של קבלת היתר בניה בדיעבד, התואם את הבניה בפועל (ראו סעיפים 204 ו-205 בחוק התכנון והבניה). 43. כל העובדות האמורות, יעמדו ביסוד הדיון בסעדים הנתבעים. 44. הריסת המעלית על כל רכיביה והשבת הכסף ששילם התובע לנתבע - הגם שהקבלות שנתן הנתבע בתמורה לתשלומים ששילם לו התובע עבור בניית המעלית לא הוגשו, הנתבע לא חלק על אותן קבלות, אשר צורפו אל כתב התביעה המתוקן ואף לא חלק על הסכומים ששולמו בפועל. זאת גם במסגרת עדותו, בעת שהקבלות הוצגו לו וגם במסגרת סיכומי טענותיו (שם, פסקה 13). כפי שפורט לעיל, גם לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לסכום התמורה שנקבעה בהסכם ובאשר לסכומים הנוספים ששילם התובע כדי להתאים את הגישה מהדירה שלו אל היציאה אל המרפסת שתוביל אל המעלית. גם עבודות אלו יש לראות כחלק מן העבודות שבוצעו לשם בניית המעלית. על-פי הקבלות שצורפו שילם התובע סך של 174,580 ₪ עבור בניית המעלית (חשבונית/קבלה מס' 219 מיום 12.8.2003 בסך של 25,960 ₪; קבלה מס' 1013 מיום 12.8.2003 בסך של 25,960 ₪; קבלה מס' 1024 מיום 19.5.2004 בסך של 25,960; קבלה מס' 1001 מיום 11.6.2004 בסך של 25,740 ₪; קבלה מס' 1025 מיום 15.9.2004 בסך של 25,960 ₪; קבלה מס' 1014 מיום 20.9.2004 בסך של 45,000 ₪. יוער, כי הנתבע טען שבעניין התשלום שבגינו ניתנה קבלה מס' 1001 הוגשו גם החשבונית וגם הקבלה, ואמנם הסכום המתייחס לקבלה זו חושב כאן רק פעם אחת). עם זאת וכאמור, לא ברור אם אמנם התובע וגיבלי בחרו באפשרות של הריסת המעלית על כל רכיביה (לרבות חדר המכונות, המרפסות וכל הקשור בבניית המעלית), או שמא בחרו לפעול לקבלת היתר בניה בדיעבד, אשר יאשר את הבניה בפועל. כפי שכבר נאמר, חרף חלוף כעשר שנים מאז נחתם ההסכם וחרף חלוף מספר שנים מאז ההרשעה בעבירת הבניה בבית המשפט לעניינים מקומיים ומאז נשמעו העדויות, לא הובא לידיעת בית המשפט באיזו דרך בחרו הצדדים. כך גם לא הובא לידיעת בית המשפט, מה המצב המשפטי של ההליכים שעניינם צו ההריסה שניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים, אשר חזקה היא שניתן. בנסיבות אלו לכאורה, התובע אכן זכאי לסעד הנתבע, אשר יורה לנתבע להרוס את המעלית על כל רכיביה ולהשיב לתובע את מלוא התמורה ששילם לנתבע עבור בניית המעלית. אולם משני טעמים לא ראיתי מקום להורות על סעד זה מבלי שתינתן הודעה מוסכמת מטעם התובע וגיבלי שכך הם מבקשים. הטעם האחד, עניינו ההליכים שהתנהלו בעניין עבירת הבניה בבית המשפט לעניינים מקומיים. לאור ההנחה שאף שם ניתן צו המורה על התאמת הבנוי להיתר הבניה - בין בדרך של הריסת המעלית על כל רכיביה ובין בדרך של קבלת היתר בניה המתאים לבניה בפועל - ובהיעדר עדכון באשר לאותם הליכים, לא ראיתי מקום להורות על הריסת המעלית. הטעם השני, אין מחלוקת שהמעלית נבנתה לא רק עבור התובע, אלא גם עבור גיבלי, שאף שילם תמורתה, ולפיכך לא נראה שניתן להורות על הריסת המעלית מבלי לקבל את עמדתו בעניין סעד זה. כפי שכבר הוזכר, תביעתם של גיבלי לא אוחדה עם התביעה הנדונה, ובירורה הושהה עד תום בירור התביעה הנדונה. לפיכך, אם התובע, בהסכמת גיבלי, יבחר בדרך זו, יודיע על כך לנתבע תוך שישים יום מיום מתן פסק-דין זה. במקרה זה, יהרוס הנתבע את המעלית על כל רכיביה תוך תשעים יום מהיום שיקבל הודעה זו ובתוך פרק זמן זה ישלם לתובע את מלוא הסכום ששולם לו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום כל אחד מן התשלומים ועד התשלום בפועל. לחלופין, בתוך המועד האמור יהיו התובע וגיבלי רשאים להרוס את המעלית על כל רכיביה, ובמקרה זה יהיו זכאים לקבל מהנתבע החזר מלא עבור הוצאות ההריסה, כנגד המצאת קבלות מתאימות. אם התובע יבחר שלא להביא להריסת המעלית, אלא לקדם קבלת היתר בניה בדיעבד למעלית כפי שנבנתה בפועל, כי אז יהיה על הנתבע לשאת בכל העלויות הכרוכות בכך, בכפוף להמצאת קבלות. במקרה זה, חובת הנתבע כאמור, תחול רק אם התובע יודיע על כך לנתבע תוך שישים יום מיום מתן פסק הדין והתובע ידאג להסכמת השכנים תוך תשעים יום נוספים מהיום שיודיע על כך לנתבע. במקרה זה, לא יידרש הנתבע להשיב לתובע את מלוא הסכום ששולם עבור בניית המעלית ורכיביה. 45. הוצאות נוספות בבניית המעלית - התובע עתר להחזר הוצאות נוספות שהוציא לטענתו, לשם בניית המעלית, ובהן הוצאות חיבור המעלית לחשמל - 15,000 ₪ וכן החזר הוצאות עבור השלמת המרפסת - 1,240 ₪; ריצוף קרמיקה - 600 ₪; חלונות - 2,600 ₪; לוחות גבס לתקרת הגג של המרפסת, תיקון הריצוף וצביעה - 2,300 ₪ (סך הכול: 4,900 ₪). בעניין הוצאות אלו טען הנתבע, כי המעלית טרם חוברה לחשמל בפועל, ועל כן הוצאה זו, שאף לא נתמכה בקבלה עבור התשלום בפועל, לא הוכחה. כך גם טען כי שאר ההוצאות לא הוכחו, משלא הובאו ראיות לכך שההוצאות היו קשורות בבניית המעלית. אולם, הנתבע לא חלק על עצם העובדה שהוצאות אלו, שנתמכו בקבלות, הוצאו בפועל (ראו פסקה 15 בסיכום טענותיו של הנתבע). עם זאת, במהלך עדותו וכפי שפורט לעיל, הנתבע אישר שלא השלים את העבודות, לאחר שניתן צו הפסקת עבודה והתברר שבנה ללא היתר בניה. בנסיבות אלו, ככל שהדברים אמורים בהוצאות החיבור לחשמל, הרי שאם יבחר התובע באפשרות של השארת המעלית ולא בהריסתה, כאמור לעיל, כי אז יישא הנתבע בכל ההוצאות שיהיו כרוכות בהפעלתה, לרבות חיבורה לחשמל, וזאת כנגד מסירת קבלה על התשלום בפועל. באשר לשאר ההוצאות, בסך של 4,900 ₪, מאחר שלא נסתרה העובדה שהן הוצאו בפועל, על הנתבע לשאת בהן בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום על-פי הקבלות ועד התשלום בפועל. 46. הוצאות העתירה המנהלית - התובע תבע את חלקו בהוצאות שבהן חויבו הוא וגיבלי במסגרת העתירה המנהלית בסך של 15,000 ₪, וכן את חלקו באגרת המשפט ששילם, בסך של 1,675 ₪. הנתבע לא חלק על הוצאות אלו, אך טען כי לא היה צד לעתירה המנהלית, אשר מלכתחילה הייתה נעדרת סיכוי, בשל התנגדות השכנים לאישור הבניה בדיעבד. טענה זו נכונה בעיקרה, אולם נראה כי הייתה חלק מפעילותם של התובע ושל גיבלי להקטנת נזקיהם, אשר נבעו מכך שהנתבע בנה את המעלית בניגוד להיתר הבניה מבלי ליידע את התובע. לפיכך, הנתבע יישא במחצית מסכומים אלו, בסך של 6,337 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום הוצאות אלו ועד התשלום בפועל. 47. דמי שכירות עבור דירה חלופית - התובע טען, כי בשל כך שלא יכול היה להוסיף ולעלות במדרגות, נאלץ הוא לעבור דירה וכי עבור דמי השכירות שילם עד מועד הגשת התביעה סך של 34,000 ₪. טענת התובע כי נאלץ לעבור דירה אמנם הוכחה, אך עם זאת, יש לקבל את טענות הנתבע, כי התובע אינו זכאי לסכום הנתבע משני טעמים: ראשית, התובע לא הוכיח את הסכום הנתבע וכיצד חושב. שנית, הדירה בבניין הנדון לא הושכרה ובפועל התובע החזיק בשתי דירות. 48. פיצוי מוסכם בשל הפרת ההסכם - הנתבע לא חלק על כך שבהסכם שנכרת בין הצדדים נקבע פיצוי מוסכם בסך של 20,000 ₪, אך לטענתו, הלכה היא שלא ניתן לתבוע את הנזק הממשי וגם פיצוי מוסכם. אולם הנתבע לא הצביע על פסיקה שכך קובעת ולא בכדי. שכן, במקרה של הפרת הסכם, זכאי התובע גם לפיצוי המוסכם וגם לסעדים נוספים ובלבד שלא יהיו בגדר כפל פיצוי (ראו על כך בהרחבה בספרם של ג' שלו ויהודה אדר, דיני חוזים - התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, התשס"ט-2009, בעמ' 524-521). מכאן אפוא, שהתובע זכאי להשבת הסכומים ששילם, אם לא קיבל בפועל כל תמורה עבורם, וגם לפיצוי בגין נזקיו המוכחים. שכן נוסף על הפיצוי המוסכם עומדת למי שההסכם עימו הופר הזכות לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בפועל בשל הפרת ההסכם, וזאת כדי להבטיח שלא יעמוד בפני שוקת שבורה, אם ההשבה בתוספת הפיצוי המוסכם אינה מכסה את נזקיו בפועל. דומה כי בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת שתשלום ניכר תמורת מעלית, שהגם שנבנתה, לא פעלה במשך שנים רבות, כך שבפועל לא ניתנה תמורה עבור התשלום, וכל זאת בשל בנייתה בחריגה מהיתר הבניה, מחייב למצער, גם את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובע גם את הפיצוי המוסכם, בסך של 20,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. 49. פיצוי בגין עגמת נפש - קשה לתאר עגמת נפש רבה יותר מהמצב שנוצר במקרה הנדון, שבו, מעלית נבנתה ועמדה - או שמא, עודנה עומדת - במשך שנים רבות כאבן שאין לה הופכין, רק בשל כך שנבנתה ללא היתר בניה כדין. לכך גם מתווספת עוגמת הנפש אשר נגרמה לתובע בשל כל ההליכים הרבים שאותם נאלץ לנהל בשל כך. הנתבע הניח כי יהיה בידיו להשיג היתר בניה מתאים בעקבות תכנית השינויים שתוגש, אולם ראוי היה שלא יתחיל בבניה כל עוד לא היה בידיו היתר בניה מתאים לבניית המעלית. משבחר הנתבע לבנות ללא היתר בניה, נטל את הסיכון שהעבודה תופסק ושלא יינתן אישור על גמר הבניה ("טופס 4"), כך שבפועל לא יוכל לספק לתובע את המעלית שאותה התחייב לספק ושבגינה קיבל את מלוא התמורה. בנסיבות אלו, התובע זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש בסכום שתבע, בסך של 20,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. ז. סיכום ותוצאה 50. לאור כל האמור, התביעה מתקבלת. תוצאת פסק הדין היא כמפורט לעיל, בפסקאות 44 עד 49. כל התשלומים שנקבעו לעיל, ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. לאור התוצאה שאליה הגענו, ישלם הנתבע לתובע עבור שכר-טרחת עורך-דין ועבור הוצאות המשפט סך של 25,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. 51. הצדדים רשאים להגיש פסיקתה לחתימה בהתאם לאמור לעיל, ובכפוף לאמור בפסקה 44, תוך עשרים ואחד יום מיום המצאת פסק הדין. חוזהבניהחוזה בניהמעלית