מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוב ארנונה לעיריית ירושלים: העתירה 1. לפניי עתירה מינהלית המופנית נגד הודעה ששלחה המשיבה, עיריית ירושלים, לעותרים, מרדכי ויונה ורטהיימר, בדבר "התראה אחרונה לפני נקיטת צעדי אכיפה" בגין אי-תשלום ארנונה עבור דירה שבבעלות העותרים ברחוב וולנשטיין בירושלים. העותרים טוענים, כי הודעה זו ניתנה בהיעדר סמכות ובחוסר תום לב, שעה שהעותרים כבר נשאו בתשלומי הארנונה שהושתו עליהם; כי העירייה פעלה בשרירותיות ובחוסר סבירות כשהטילה צו עיקול על חשבון הבנק של העותרים, לצורך גביית הסכום הנקוב בהודעה הנ"ל; וכי לאור האמור יש להורות על ביטולה. כן גורסים העותרים, כי מנהל הארנונה בעיריית ירושלים נמנע מלהשיב על ההשגות שהגישו בגין ההודעה האמורה, ועל-כן, בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, יש לקבל את השגותיהם במלואן. רקע עובדתי 2. עתירה זו נוסבת על שומת חוב לתשלום ארנונה לעיריית ירושלים, בנוגע לדירת מגורים ברחוב וולנשטיין 91 בירושלים (להלן - הדירה או הנכס), לגבי השנים 2008, 2009 ו-2010. העותרים רכשו את הדירה בשנת 1991, ולמן אותה העת ועד ליום 31.3.97 שילמו את תשלומי הארנונה לעיריית ירושלים באמצעות הוראת קבע; זאת, על-סמך הודעה לתשלום ארנונה כללית לשנת 1991 שנשלחה לעותרים ביום 3.3.91, ובה צוין כי השטח לחיוב בארנונה הִנו 101 מ"ר. יודגש כבר עתה, כי בשנת 1994 עודכן שטח הדירה כך שהועמד על 110 מ"ר, זאת על-סמך "דירת טיפוס" המצויה בבניין ומבלי שבוצעה בדירה מדידה בפועל, לאחר שבמספר ביקורים בגדרו של סקר שנערך במקום נמצא הנכס סגור. לאור האמור, עודכנה שומת הנכס החל מיום 1.1.95 בהתאם, ולטענת העירייה, הודעה על כך נמסרה לעותרים; אולם האחרונים טוענים כי הדבר מעולם לא הובא לידיעתם. 3. ביום 31.3.97 השכירו העותרים את הדירה לעיריית ירושלים, על-מנת שזו תפעיל במקום "תחנה לאם ולילד"; ובהתאם להוראות הסכם השכירות בין הצדדים הוארכה תקופת השכירות עד ליום 31.3.08, שבמהלכה היו העותרים פטורים מתשלום ארנונה בגין הדירה. ביום 31.3.08 הוחזרה הדירה להחזקת העותרים, אולם הם לא נשאו בתשלומי הארנונה עבור יתרת שנת 2008; זאת, היות שלטענתם לא נשלחה להם הודעת תשלום. לאור האמור, הגישה המשיבה ביום 25.10.09 תביעה בסדר-דין מקוצר בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, לתשלום החוב שנזקף לעותרים בגין אי-תשלום הארנונה לשנת 2008, בסך 25,462.97 ₪, בתוספת ריבית והצמדה. עם הגשת התנגדות על-ידי העותרים, הועבר ההליך לבית-משפט השלום בירושלים (בש"א 8893/09). ההליך בבית-משפט השלום כאמור, בנוגע לחוב הארנונה לשנת 2008, התנהל במהלך שנת 2009 ושנת 2010; והוכרע - כפי שיובהר בהמשך - רק ביום 2.1.11. ביני לביני, נרשמו לעותרים חובות נוספים בגין אי-תשלום ארנונה, לשנת 2009 ולשנת 2010, כמפורט להלן. 4. העותרים לא נשאו בתשלום הארנונה לשנת 2009, היות שלטענתם לא נשלחה להם הודעת תשלום מתאימה; אולם, לכתב-התשובה מטעם המשיבה צורף העתק "הודעת תשלום ארנונה כללית לשנת 2009" שהונפקה לעותרים ביום 18.12.08, בסך 31,657.23 ₪. יוער, כי בהודעת חיוב זו צוין ששטח הדירה לצורכי החיוב בארנונה הִנו 110 מ"ר. מכל מקום, העותרים פנו מיוזמתם ביום 18.11.09 למנהל הארנונה בעיריית ירושלים (להלן - מנהל הארנונה), בבקשה כי תונפק להם הודעת תשלום לשנת 2009 על-מנת שיוכלו לשאת בתשלום הנדרש; וכן פנו בבקשות נוספות כאמור בימים 31.11.09 ו-14.12.09. ביום 27.12.09 נשלחה לעותרים הודעת תשלום שכללה שלושה סכומים: 35,978.79 ש"ח עבור שנת 2009, 28,275.141 ₪ בגין חוב קודם משנת 2008, וסכום של 32,497.30 ש"ח בהתייחס לשנת 2010 - ובסך הכל 96,652.23 ₪. בד בבד, כפי שעולה מכתב-התשובה של העירייה, הונפקה לעותרים ביום 22.11.09 "הודעת לתשלום ארנונה כללית לשנת 2010" על-סך 32,172.33 ₪, אשר לטענת העותרים לא נתקבלה אצלם. 5. בין הצדדים הוחלפה תכתובת עניפה בנוגע לחובות אלו, שבה הלינו העותרים - הן על סיווג הדירה, אשר לטענתם ייעודה הוא "למגורים", והן על השטח שנקבע לחישוב הארנונה, שלגרסתם שונה שלא כדין מ-101 מ"ר ל-110 מ"ר. כפועל יוצא, השיגו העותרים אף על שיעורי החובות. בעקבות שיחות טלפוניות בין העותרים לבין מנהל הארנונה, ולאחר תכתובות שונות שהוחלפו בין הצדדים, שונה סיווג הנכס ל"מגורים" וסכום החוב הופחת לסך של כ-20,000 ₪, כפי שעולה ממכתבו של מנהל הארנונה מיום 19.1.10 וכן ממכתבו של מנהל הגבייה בעיריית ירושלים, מיום 2.2.10. כמו-כן, צרפה העירייה העתק מ"הודעה לתשלום ארנונה כללית" ביום 25.1.10, אשר נשלחה לטענתה לעותרים בהתאם לסכום האמור. 6. ביום 25.2.10 שילם העותר סך של 1,574.85 ₪ עבור החוב לשנת 2008, כפי שהסכימו הצדדים במסגרת ההליך שהתנהל בבית-משפט השלום בגין החוב לשנה זו; אולם בהודעה שהגישה המשיבה לבית-משפט השלום בגדר הליך זה ביום 8.4.10 צוין, כי "בעקבות תשלום הסך של 1,574.85 ₪ ששולם על חשבון החוב ע"י המבקשים [העותרים], נותרה יתרת חוב בתיק זה שעומדת על סך של 4,506 ₪". כך עולה גם ממכתב ששיגר ב"כ המשיבה בבש"א 8893/09 לידי העותרים, מיום 7.4.10. בד בבד, ביקשו העותרים בשיחות טלפוניות ובתכתובות שונות, בימים 17.2.10, 22.2.10 ו-7.3.10, כי יונפקו להם שוברי תשלום עבור השנים 2009 ו-2010, תוך פירוט החשבונות בהתאם, לצורך תשלום החובות. עוד בטרם נענו פניותיהם של העותרים על-ידי מנהל הארנונה, שלחו הם ביום 8.3.10 המחאה בסך 6,299.37 ₪ לפקודת גזברות עיריית ירושלים כתשלום הארנונה עבור שנת 2010, תוך שציינו, כי הסכום מבוסס על פרטי הסיווג של הדירה ועל התעריף למ"ר כפי שקבעה מועצת העירייה לשנת 2010. כמו-כן ביקשו העותרים, כי יועבר אליהם התעריף למ"ר שקבעה מועצת העיר לשנת 2009, לצורך תשלום הארנונה לשנה זו. 7. ביום 3.3.10 השיב מנהל הארנונה במכתב לטענות העותרים, ובו צוין, בין-שאר, כי בשנת 1995 נערכה מדידה בנכס שעל-פיה עודכן שטחו ל-110 מ"ר; כי העותרים לא הלינו על כך עד ליום זה; וכי למכתב מצורף שרטוט של הנכס, והעותרים מתבקשים לציין על-גביו אילו שגיאות, לטענתם, מופיעות בו. בפועל, השרטוט לא צורף למכתב זה. כמו-כן ציין מנהל הארנונה כדלהלן: "יתרת החוב בגין הנכס האמור הִנה 19,196.97 ₪ בחלוקה הבאה: בגין שנת 2008 סך של 4,503.41 ₪; בגין שנת 2009 סך של 7,710.12 ₪; בגין שנת 2010 סך של 6,983.44 ₪". 8. בעקבות האמור פנו העותרים במכתב מיום 22.3.10 למנהל הארנונה, ובו טענו, כי החוב לשנת 2008 סולק, בעקבות ההליך שהתקיים בבש"א 8893/09; כי חוב הארנונה לשנת 2010 נפרע, עם תשלום ההמחאה בסך 6,299.37 ₪ ששלחו העותרים כאמור ביום 8.3.10 על-סמך התעריף למ"ר כפי שקבעה מועצת העירייה לשנת 2010; וכי באשר לתשלום עבור שנת 2009 - לא נשלחה לעותרים הודעה בדבר התעריף למ"ר שנקבע לשנה זו כדי שיוכלו לשלם את החוב. אשר על אלו ביקשו העותרים, כי יועברו להם הנתונים הרלבנטיים לצורך תשלום החוב לשנת 2009, וכן יישלח אליהם שרטוט הדירה לצורך חישוב שטחה. משלא נתקבלה תשובה לפנייה זו, העבירו העותרים ביום 16.4.10 המחאה נוספת לפקודת גזברות עיריית ירושלים על-סך 5,959 ₪ עבור תשלום הארנונה לשנת 2009, סכום אשר חושב על-ידם על-פי הערכה של 59 ₪ למ"ר; וכן ביקשו, פעם נוספת, כי יועבר אליהם שרטוט הנכס של-פיו נקבע שטחו. 9. בסמוך לאחר מכן, שלחה המשיבה הודעה לבית-משפט השלום בירושלים, במסגרת בש"א 8893/09, ובו ציינה, כי העותרים "שילמו את יתרת חוב הארנונה נשוא התביעה המשפטית המוזכר בהודעה שהוגשה ביום 8.4.10". לאור האמור, נסתיימה המחלוקת העיקרית בין הצדדים בנוגע לשנת 2008, והם נותרו חלוקים אך בשאלת ההוצאות הכרוכות בהליך הבש"א; זאת, כפי שניתן ללמוד מהחלטתו של בית-משפט השלום, אשר ניתנה לימים בהליך זה, ביום 2.1.11 (בש"א 8893/09 ורטהיימר נ' עיריית ירושלים (2.1.11)). 10. ביום 20.10.10 נתקבלה אצל העותרים "התראה אחרונה לפני נקיטת צעדי אכיפה" לתשלום חוב ארנונה בסך 7,504.99 ₪, אשר עומדת במוקד עתירה זו, ובה צוין כי "החוב מתייחס לתקופה מיום 10.3.09 ועד ליום 31.12.10 לא ברציפות; כי החוב עבור שנת 2010 הִנו 740.93 ₪ וכי החוב עבור שנים קודמות עומד על 6,764.06 ₪ (להלן - הודעת ההתראה). במכתב מיום 11.11.10, שכותרתו "דירת המגורים ברח' וולנשטיין 91 רמות - תשלום ארנונה" השיגו העותרים על הודעת ההתראה, ובין השאר ציינו, כי לא קיבלו כל הודעת חיוב לתשלום בטרם נשלחה אליהם הודעת ההתראה; כי שילמו את חוב הארנונה לשנים 2009 ו-2010 בהמחאות שנמסרו במכתביהם מיום 8.3.10 ומיום 16.4.10, כאמור לעיל; כי לוּ היו נשלחות לעותרים הודעות תשלום במועדן, היו יכולים הם לשלם את הארנונה מראש, ולזכות בהנחה בשווי 1% מגובה החוב; וכי במחדליה מנעה העירייה מהעותרים את ההנחה האמורה. לאור האמור ביקשו העותרים לבטל את הודעת ההתראה, להשיב להם סכומים בגין הנחה שלא ניתנה להם עבור התשלום לשנים 2009 ו-2010 וכן להחזיר את תשלום היתר ששילמו לטענתם עבור שנת 2009 לפי הערכה. ביום 7.12.10, לאחר שהתקבל אצל העותרים שרטוט הדירה שעל-פיו חויב שטחה לצורכי ארנונה, שיגרו הם פנייה נוספת למנהל הארנונה ובה הלינו על שטח הדירה הרשום אצל המשיבה כבסיס חיובי הארנונה, על-סמך השרטוט הנ"ל, וביקשו לשנות את פרטי החיוב כך ששטח הדירה יירשם כ-101 מ"ר. פנייה דומה נוספת שלחו העותרים גם ביום 13.12.10. 11. בטרם נתקבלה אצל העותרים תגובתו של מנהל הארנונה לאמור לעיל, הטילה העירייה ביום 14.12.10 צו עיקול בסך 7,504 ₪ על חשבון הבנק של העותרים, בגין החוב שצברו. ביום 22.12.10 פנו העותרים במכתב נוסף למנהל הארנונה לאחר שטרם קיבלו את התייחסותו לפניותיהם הקודמות, ובו חזרו על הטענות שהועלו במכתבם מיום 11.11.10, וכן הלינו נגד הטלת העיקול, ובין-היתר על כך שהודעה אודותיו לא נמסרה להם. ביום 27.12.10 נתקבלה אצל העותרים תגובתו של מנהל הארנונה לפניותיהם, אשר נשלחה אליהם ביום 16.12.10. בתשובתו הבהיר מנהל הארנונה, כי ככל שלטענת העותרים החלוקה הפנימית בדירה שונה מהשרטוט הנמצא אצל העירייה - באפשרותם להגיש השגה לביצוע מדידה מחודשת, כדי שטענותיהם תיבדקנה; אולם עד אז עליהם להסדיר את יתרת החוב בהתאם לרישומים במחשבי העירייה. 12. לאור האמור פנו העותרים למנהל הארנונה במכתב נוסף מיום 29.12.10, ובו חזרו על הטענות בדבר הודעת ההתראה שהשמיעו בעבר, וכן דרשו, בין-היתר, כי תיערך מדידה של הדירה. במכתב נוסף מיום 3.1.11 פנו העותרים בדרישה למנהל הארנונה כי יסיר את העיקול שהוטל על חשבון הבנק וכי יימנע מלפרוע את התשלום שיועבר אליו מהבנק בעקבות זאת, שאחרת יפנה לבית-המשפט. ביום 3.1.11 מומש העיקול ונקלט בחשבון הארנונה על-שם העותרים ביום 12.1.11, כתשלום עבור יתרת החוב משנת 2009 וחלק מהחוב לשנת 2010. ביום 6.2.11 השיב מנהל הארנונה לפניות העותרת, וציין, כי יש לבצע מדידה עדכנית בנכס, בנוכחותם, וכי לאור האמור פניותיהם נדחות עד לביצוע המדידה. 13. בטרם התקבל המכתב האמור אצל העותרים, הגישו הם את העתירה המינהלית דנן ביום 8.2.11, וביקשו כי בית-המשפט יורה על - ביטול הודעת ההתראה מיום 20.10.10; ביטול צו עיקול שהוטל על חשבון הבנק של העותרים; השבת תשלומי הארנונה ששילמו העותרים כתשלום ארנונה לשנים 2009 ו-2010, וכן הכספים שעוקלו מחשבון הבנק של העותרים; ביצוע מדידה בדירה, שעל-פיה תקבע הארנונה מיום המדידה ואילך; וכן פיצוי העותרים בגין הנזק, עגמת הנפש, הצער וההטרדות שנגרמו להם, לטענתם, על-ידי העירייה. לאחר שהתקיים דיון מקדמי בעתירה, הוסכם - כי תבוצע בדירה מדידה; כי בעקבות המדידה תיערך שומה מחודשת החל מיום 1.4.08 (המועד בו הוחזרה החזקה בנכס מידי העירייה לידי העותרים); כי לאחר קבלת השומה המפורטת תחושב על-ידי מנהל הארנונה שומה על-בסיס המדידות לתקופה שמיום 1.4.08 ואילך; וכי עובר לדיון הבא תשלח העירייה לעותרים תחשיב המפרט את החוב נושא הודעת ההתראה, שבעטייה הוגשה העתירה. להסכמה ניתן תוקף של החלטה, בדיון שהתקיים ביום 23.5.11. 14. ביום 6.7.11 התבצעה מדידה בנכס. ביום 10.7.11 העבירה ב"כ המשיבה לעותרים פירוט באשר לחוב נושא הודעת ההתראה, שבו מצוינים סכומי החיובים בארנונה שנזקפו לחובת העותרים בשנים 2009 ו-2010, בתוספת ריבית והצמדה, אשר הרכיבו את הסכום של 7,504.99 ₪. ביום 12.7.11 הודיעה ב"כ המשיבה לעותרים, כי בעקבות ביצוע המדידה נמצא ששטח הדירה הִנו 105 מ"ר (זאת על-אף שהחל משנת 1995 נקבעו סכומי החיוב בארנונה לפי שטח של 110 מ"ר, כאמור), כי בהתאם לכך תוקנה השומה לנכס, בתחולה מיום 31.3.08, וכי בעקבות עדכון השומה נוצרה בחשבון הארנונה של העותרים יתרת זכות ע"ס 617.05 ₪ (זאת לאחר חישובים הקשורים אף בתשלום הארנונה לשנת 2011, אשר אינו חלק מעתירה זו). ביום 17.7.11 נשלחה לעותרים הודעה לתשלום ארנונה כללית, שבה עודכן שטח הדירה לצורך חישוב הארנונה ל-105 מ"ר, בתעריף מגורים של 63.24 ₪ למ"ר (ולא נקבע בה כל סכום לתשלום). 15. ביום 2.9.11 הגישו העותרים, על-פי החלטתי, כתב עתירה משלים, ובו חזרו על בקשתם לביטול הודעת ההתראה מיום 20.10.10 על-סך 7,504.99 ₪, כאמור; וכן עתרו להחלת ממצאי המדידה הסופיים בנכס מיום 1.1.95 ולביטול ההודעה בדבר שטח הארנונה מיום 17.7.11. בדיון שהתקיים ביום 9.7.12 החליטו העותרים לזנוח את הטענות בדבר המדידה ושטח הדירה, כך שוויתרו על שני הסעדים האחרונים שלעיל. הסעד העומד במוקד העתירה כעת הִנו, אפוא, ביטול הודעת ההתראה שנשלחה לעותרים ביום 20.10.10, שבעקבותיה הוטל צו עיקול על חשבון הבנק שלהם, אשר הוסר עם גביית החוב בדרך זו. טענות הצדדים 16. העותרים טוענים, כי פניותיהם למנהל הארנונה, בימים 11.11.10 ו-22.12.10, שבהן הלינו על הודעת ההתראה שנשלחה אליהם ביום 20.10.10 לתשלום חוב ארנונה בסך 7,504.99 ₪ - מהוות השגות, כמשמעותן בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר). לפיכך, לטענת העותרים, משלא השיב מנהל הארנונה להשגותיהם באופן ענייני עד למועד הגשת העתירה, הרי שיש לראות את ההשגות כמתקבלות, בהתאם לסעיף 4 לחוק הנ"ל. כן גורסים העותרים, כי העירייה נהגה בשרירות, בחוסר תום לב ובחוסר סבירות, בניגוד לחובותיה כרשות מינהלית, ותוך הפרת חובת ההגינות שלה כלפי העותרים, זאת, בין-היתר - בכך שהתעלמה מפניות העותרים ומהשגותיהם; בכך שהסתירה מהם מידע בדבר מדידת הדירה ושטחה; וכן בכך שעשתה שימוש לרעה בסמכותה לפי סעיפים 4 ו-5 לפקודת המיסים (גביה), והטילה עיקול על חשבון הבנק של העותרים ללא בירור העובדות לאשורן ומבלי שניתנה לעותרים זכות טיעון בטרם ננקטו נגדם הליכי העיקול, והכל בשעה שהעותרים כבר סילקו את חובותיהם לעירייה, באמצעות המחאות שונות שהפקידו, כאמור. העותרים גורסים, כי הודעת ההתראה שנשלחה להם ביום 20.10.10, נושא עתירה זו, שבעקבותיה הוטל העיקול כאמור, הִנה שגויה, בלתי מבוססת, ועל-כן חורגת ממתחם הסבירות ודינה בטלות; וכי אין כל בסיס לגביית סכום של 7,504.99 ₪ בגין חוב לתשלום ארנונה לשנים 2009 ו-2010, שעה שהעותרים הסדירו את החוב מיוזמם באמצעות המחאות ששלחו קודם לכן לעירייה, ואשר הופקדו על-ידה. 17. המשיבה טוענת, כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי בהגשתה, היות שהעותרים מלינים על חיובים שהוטלו עליהם בשנים 2010-2008, אשר המועד להלין עליהם חלף; זאת, היות שבראשיתה של כל אחת מהשנים הללו נשלחה לעותרים הודעת גבייה, ולכל המאוחר - הודע לעותרים מהם סכומי החיוב לכל אחת משנות הגבייה, במכתבו של מנהל הארנונה מיום 3.3.10. לגופה של העתירה גורסת המשיבה, כי אין לראות במכתבי העותרים למנהל הארנונה כהשגות, ממכלול טעמים, וביניהם - הגשת הפנייה באיחור, מעבר לתקופה בת 90 הימים שנקבעה לכך בחוק הערר; העלאת טענות הקשורות בהודעת התראה, במובחן מהודעת תשלום ארנונה כללית, שרק בעטייה ניתן להגיש השגה; ועריכת הפניות כך שאינן נחזות להיות השגה, אינן נושאות כותרת מתאימה, וממילא לא מוזכרת בהן טענה אשר מנהל הארנונה מוסמך לדון בה לפי סעיף 3 לחוק הערר. העירייה מוסיפה, בהקשר זה, כי ממילא פנייתם של העותרים מיום 11.11.10 נענתה במכתביו של מנהל הארנונה, מיום 16.12.10 ומיום 6.2.11. לחלופין טוענת היא, כי יש להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית אף במקרה של השגה שלא נענתה, שכן למול האינטרס האישי של העותר - ניצב האינטרס הציבורי לגביית מס אמת ממי שחייב בו, בפרט בשים לב לכך שמיסי הארנונה נועדו לממן את פעילות הרשות המקומית לטובת הציבור כולו. המשיבה מבהירה, כי לעותרים נשלחו הודעות תשלום כדין, לכתובת שנרשמה במחשבי העירייה, וככל שסברו העותרים כי קיימת בעיה בקבלת דברי דואר בכתובת הנכס, היה עליהם לפנות לעירייה בבקשות מפורשות לעדכון מענם. עוד מדגישה העירייה, כי לעותרים נשלחו הודעות תשלום בטרם נשלחה הודעת ההתראה, ביום 25.1.10 וביום 7.2.10, לכתובת שונה שעדכנו העותרים במחשבי העירייה. ממילא, לעמדתה, חוב הארנונה הִנו חוב מס הנוצר מכוח דין ולא מכוח דרישת תשלום או הודעה כלשהי; והעדרה של הודעת חיוב אינו גורע ממהות החיוב. לגופם של חיובי הארנונה מטעימה העירייה, כי בניגוד לטענת העותרים, חובם בגין אי-תשלום ארנונה לא נפרע בטרם בוצע העיקול. כך, לצורך כיסוי החוב עבור שנת 2008 העבירו העותרים בתחילה סכום של 1,574.85 ₪, ובהמשך הועבר סכום נוסף על-סך 5959 ₪, אשר התקבל לפירעון חוב פיגורים, ונזקף בגין יתרת חוב לשנת 2008 וחלק מחובות שנת 2009. העותרים אף העבירו סכום נוסף על-סך 6,299.37 ₪, אשר ניתן בגין חוב שוטף לשנת 2010; אולם בנסיבות אלו, נותרה יתרת חוב לתשלום, שבגינה הונפקה הודעת החיוב נושא עתירה זו, ושבעטייה הוטל צו העיקול על חשבון הבנק של העותרים. העירייה מבהירה, כי פעלה בהתאם לסמכות המהותית המוקנית לה הן מכוח סעיף 315 לפקודת העיריות [נוסח חדש], הן לפי פקודת המיסים (גבייה) והן בהתאם לאכרזת המיסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) התש"ס-2000. דיון והכרעה "השגה" לפי חוק הערר 18. סעיף 3 לחוק הערר קובע, כי מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים להשיג עליה לפני מנהל הארנונה, על-יסוד אחת מארבע טענות: "(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג..." סעיף 4 לחוק זה קובע, כי מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה, וכל אימת שלא נתן מנהל הארנונה תשובה כאמור - "ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר... את מועד מתן התשובה". 19. בענייננו, הגישו העותרים שני מסמכים שאותם מבקשים הם לראות כהשגות אשר לא נענו לפי סעיף 4 לחוק הערר. האחד, הִנו פניית העותרים מיום 11.11.10, שבה טענו הם, כי פרעו את חובות הארנונה לשנים 2010-2008; כי נמנעה מהם הנחה בשווי 1% היות שהעירייה לא הנפיקה להם "הודעה על תשלום ארנונה כללית" לשנים 2009 ו-2010; וכי הודעת ההתראה שגויה ו"אין בה שמץ של אמת", בין היתר, הואיל והכתובת שאליה נשלחה ההודעה - שגויה, והיות שאין מדובר ב"התראה אחרונה", שכן לא התקבלה כל התראה או הודעה קודמת בעניין זה. אשר על אלו, דרשו העותרים במכתבם מיום 11.11.10 לבטל את הודעת ההתראה; להשיב להם את שווי ההנחה שנשללה מהם; ולהחזיר להם את תשלום היתר ששילמו, לטענתם, עבור שנת 2009 לפי הערכה. המכתב השני נשלח על-ידי העותרים ביום 22.12.10, ובו חזרו הם בהרחבה על הטענות שהועלו במכתב הראשון, ובנוסף ביקשו לבטל את צו העיקול שהוטל על חשבון הבנק שלהם. יוער, כי ביני לביני, נשלחו מכתבים נוספים כאמור, מהעותרים למנהל הארנונה, אולם העותרים לא ביקשו לראות בהם משום השגות. 20. מעיון במכתבים מיום 11.11.10 ומיום 22.12.10 נתחוור, כי הם אינם עולים כדי "השגה", כמובנה בחוק הערר, אשר הימנעות ממענה עליה תביא לקבלתה. הטעם העיקרי לכך נעוץ בעובדה, שאף אחת מטענות העותרים במכתבים הנ"ל אינה נופלת בגדר אחת מהעילות הקבועות בסעיף 3 לחוק הערר, אשר תוחמות את מרחב סמכותו של מנהל הארנונה. כבר נפסק, לא אחת, כי סמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר מוגבלת לרשימת העילות הספציפיות הקבועות בסעיף 3(א) לחוק הערר (בר"מ 8312/07 הסוכנות היהודית נ' עיריית טבריה (21.5.09), בפסקה 8 סיפא לפסק-הדין); וכי סעיף 3(ב) אף מבהיר במפורש שמנהל הארנונה וועדת הערר לא ידונו בטענות אי-חוקיות החורגות מהעילות המנויות בסעיף זה (בר"מ 1541/08 טכנו חשמל טכנולוגיה מתקדמת לרכב (96) בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית טירת הכרמל (27.8.08), בפסקה 16 לפסק-הדין; בר"מ 9817/06 נילי וינברג נ' מנהל הארנונה עיריית תל אביב (8.1.07), בפסקה 5 לפסק-הדין; ובר"מ 7164/06 ד"ר משה וינברג נ' מנהל הארנונה (16.10.06), בפסקה 6 לפסק-הדין). למעשה, עיקר הטענות בפניותיהם של העותרים עוסקות בפירעון החוב על-ידם ובהיעדר סמכות לעירייה להמשיך ולגבות מהם תשלום, אולם טענות אלו - אין מקומן בהליך השגה, כאמור, ומן הטעם הזה לא ניתן לראות במכתבים האמורים משום השגות לפי חוק הערר. 21. בהקשר זה יוער, כי העותרים אמנם העלו בעתירתם בקשה לסעד נוסף, שעניינו מדידת שטח הדירה, ולמעשה נסב הוא על טענות הנמצאות בסמכותו של מנהל הארנונה לפי סעיף 3(2) לחוק הערר, שכן עניינו בטעות שנפלה בהודעת התשלום לגבי "ציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו". אולם, טענות אלו לא הועלו במכתביהם של העותרים מיום 11.11.10 ומיום 22.12.10 שאותם מבקשים הם לראות כהשגות, שכן אלו עסקו בטענות הקשורות בחוקיותו של החיוב גרידא. הטענות בדבר הטעות שנפלה בנוגע לגודלו של הנכס הופיעו במכתביהם של העותרים מימים 7.12.10, 13.12.10 ו-29.12.10 (ובמועדים נוספים לפני קבלת הודעת ההתראה); אולם העותרים ממילא אינם מבקשים לראות במכתבים אלו משום השגות, זאת במובחן מהמכתבים שנשלחו על-ידם בימים 11.11.10 ו-22.12.10, אשר אינם כוללים כאמור כל טענה בעניין שטח הדירה. למעלה מזאת, במכתבו של מנהל הארנונה מיום 16.12.10, שנתקבל אצל העותרים לטענתם ביום 27.12.10, הובהר לעותרים, שככל שברצונם להלין על שטח הדירה הרשום במחשבי העירייה כבסיס לחישוב חיובי הדירה בארנונה - עליהם להגיש השגה מתאימה. העותרים התעלמו מהערה זו ונמנעו מהגשת מכתב הנושא כותרת "השגה", ואשר מפרט טענות המצויות בסמכותו של מנהל הארנונה, לפי חוק הערר. חלף זאת, לאחר קבלת המכתב האמור, שיגרו העותרים למנהל הארנונה מכתב נוסף, כאמור, ביום 29.12.10, אשר הם אינם מבקשים לראותו כהשגה, ובו דרשו לבצע מדידה חוקית של הדירה, אך התנו את קיומה בהתייחסותו של מנהל הארנונה לכל הטענות שהועלו במכתביהם הקודמים - בטרם ביצוע המדידה. מובן, כי אין מדובר בהשגה, וכי על-אף שהודע לעותרים כי עליהם להגיש השגה - בחרו הם להמשיך ולהחליף תכתובות עם מנהל הארנונה. בנסיבות אלו נהיר, כי מכתביהם של העותרים מימים 11.11.10 ו-22.12.10 אינם יכולים לבוא בגדר "השגה", וממילא אין תחולה לסנקציה החריפה הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר, לפיה השגה שלא נענתה תתקבל במלואה. 22. לכך יש להוסיף, כי העותרים ממילא אף לא טענו בעניין זה בגדר כתב העתירה המקורי, וטענות אלו הועלו לראשונה במסמך הבהרה שהגישו העותרים, בתגובה להחלטת בית-המשפט שבה נתבקשו לפרט מדוע לא פנו לוועדת הערר לענייני ארנונה בטרם פנייתם לבית-המשפט. או-אז טענו העותרים, כי פניותיהם מיום 11.11.10 ומיום 22.12.10 הן למעשה השגות שלא נענו על-ידי מנהל הארנונה. למעלה מן הצורך אדגיש, כי המכתבים ששיגרו העותרים למנהל הארנונה בימים 11.11.10 ו-22.12.10 אף אינם נחזים להיות השגות. כך למשל, המילה "השגה" אינה מופיעה בכותרות המסמכים, וטענותיהם אף אינן מנוסחות כהשגות. טענת העותרים, לפיה המסמך מהווה השגה הואיל ובסעיף 2 הופיעו המילים "לפני שאפרט את השגותיי...", אינה יכולה להועיל להם בהקשר זה, ודי בכך כדי לדחות את טענות העותרים (ראו עת"מ 3917-06-11 בני ובנות חייל (ע"ר) נ' עיריית ירושלים (3.11.11)). סיכומם ביניים: המכתבים ששלחו העותרים למנהל הארנונה בימים 11.11.10 ו-22.12.10 אינם באים בגדר "השגה" לפי חוק הערר, ודין טענות העותרים בעניין זה - להידחות. הנפקת הודעת ההתראה נושא העתירה ונקיטת הליכי גבייה מינהליים 23. סמכותה של רשות מקומית, ובכלל זה - עיריית ירושלים, להטיל חיובים בארנונה, קבועה בסעיפים 8 ו-9 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, וכן בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007); זאת כחלק מ"דיני ההקפאה" (ראו בעניין זה: עע"מ 1721/10 מועצה מקומית גני תקווה נ' זאב קופלביץ ואח' (9.8.12); ועע"מ 4068/10 עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ (20.12.11)). הארנונה הכללית היא תשלום חובה המוטל על-ידי הרשות המקומית בגין נכסים המצויים בתחומה והיא מהווה מקור מימון לפעילויותיה של הרשות, כאשר ההצדקה להטלתה הִנה ההנאה שמפיקים הנישומים ממגוון השירותים המוניציפאליים שאותם מספקת הרשות המקומית (עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.11), בפסקאות 7 ו-8 לפסק-הדין). 24. בצד סמכותה להטיל חיובים בארנונה, מוסמכת הרשות המקומית לנקוט הליכי גבייה; בין בהליכי גבייה משפטית, לפי סעיף 317 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ובין בהליך גבייה מנהלי, "אשר מאפיינו המרכזי הינו, כי לרשות המקומית נתונה סמכות לפעול לגביית חוב הארנונה מבלי שחוב זה אושר קודם לכן בפסק דין על ידי בית משפט... סמכות גבייה זו מעוגנת בשני מקורות. האחד, בפרק החמישה עשר לפקודת העיריות, החל אף על מועצות מקומיות מכוח סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. השני, מעוגן בפקודת המיסים (גביה)..." (עע"מ 10372/08, בעניין אדוט, לעיל). במסגרת סמכותה להטיל חיובים בארנונה ולפתוח בהליכי גבייה כאמור לעיל, מחויבת עיריית ירושלים, ככל רשות מינהלית, לנהוג במידתיות, בסבירות, ביעילות ובהגינות, לפעול ביושר ללא שרירות ומשוא פנים, ולהפעיל את שיקול דעתה ללא שיקולים זרים תוך עריכת איזון ראוי בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין. באשר למתחם ההתערבות בהחלטותיה ובהתנהלותה של הרשות המקומית, נפסק, כי "נקודת המוצא המנחה אותנו בהקשר זה הינה כי שיקול-הדעת בהפעלת הסמכות ניתן בידי הרשות וכי אין זה מתפקידו של בית המשפט לשים את שיקול-דעתו תחתיו. על כן, רק במקרים בהם יש בהחלטתה של הרשות משום חוסר סבירות קיצוני או משום חריגה ברורה ממתחם הסבירות, יתערב בית המשפט בהחלטתה זו" (בר"מ  867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08), בפסקה 6 לפסק-הדין; ועע"מ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (1.12.11)). בענייננו, בעת הגשת העתירה הלינו העותרים על חוקיותה של הודעת ההתראה אשר נשלחה להם ביום 20.10.10, וזאת בגין שתי טענות עיקריות: האחת, כי גובה החוב שנזקף לעותרים שגוי, היות שנפלה טעות בחישוב שטח הנכס הרשום אצל העירייה, שעל-בסיסו נערכה שומת החיוב בארנונה; והשנייה, כי החוב שנזקף לעותרים בגין אי-תשלום ארנונה לשנים 2010-2008, נפרע, לאחר שנסתיימו ההליכים במסגרת בש"א 8893/09, ובאמצעות המחאות ששלחו העותרים לעירייה ונפדו על-ידה. על-יסוד שתי טענות עיקריות אלו סברו העותרים, כי ההודעה נושא העתירה הונפקה בחוסר סמכות ובחוסר סבירות, וכי העירייה עשתה שימוש לרעה בכוח שניתן לה בדין לנקוט הליכי גבייה מינהליים, עת הטילה צו עיקול על חשבון הבנק שלהם לשם גביית החוב. 25. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורני, כי בעת הנפקת הודעת ההתראה נהגה העירייה כדין, ועל-כן דין העתירה להידחות. באשר לטענתם הראשונה של העותרים, בדבר הטעות שנפלה בחישוב שטח הדירה, הרי שנכון למועד הנפקת הודעת ההתראה - העותרים מעולם לא הגישו בעניין זה השגה מתאימה, אשר אמורה הייתה להתברר לפני מנהל הארנונה לפי חוק הערר; זאת על-אף שהשמיעו טענות בעניין זה כבר החל מראשית שנת 2010, בדרך של "התכתבות" עם מנהל הארנונה. ואולם, דרך המלך להעלות טענות אלו הִנה בהגשת השגה מתאימה לפי סעיף 3(2) לחוק הערר, כאמור לעיל. משלא בחרו העותרים בדרך זו, ולא הגישו השגה כדין - אף לא לאחר שמנהל הארנונה המליץ להם לעשות כן במכתבו מיום 16.12.10- הרי שבנסיבות אלו לא נפל פגם בעצם הנפקת הודעת החיוב, במועד ובנסיבות שבהן הונפקה, בהתבסס על חישוב שטח הדירה לפי 110 מ"ר. אמנם, לאחר הגשת העתירה הגיעו הצדדים להסכמה בדבר ביצוע מדידה בנכס, שבעקבותיה נמצא כי שטח הדירה הִנו 105 מ"ר, ולאור זאת - זוכה חשבון הארנונה של העותרים בהתאם, עבור כל אחת מהשנים שבין 2011-2008. ואולם, בכך אין כדי לבטל את הודעת החיוב מעיקרה או כדי לקבוע שהוצאה שלא כדין. כל אימת שהעותרים לא השיגו על הטעות שנפלה בחישוב שטח הדירה במועד ובהליך המתאימים - אין הם יכולים להלין על הנפקת הודעות חיוב בהתאם לנתון שנקבע. מכל מקום, משנתקבלו טענות העותרים בעניין זה והופחת סכום החיוב שנזקף לחובתם לאחר הגשת העתירה, ומשהודיעו העותרים כי הם חוזרים בהם מכל יתר הטענות הקשורות בחישוב שטח הדירה - הרי שהדיון בטענה זו מתייתר, והעותרים אינם זכאים עוד לסעד בגינה. 26. טענתם השנייה של העותרים, לפיה חובותיהם כלפי המשיבה סולקו עוד בטרם נשלחה הודעת ההתראה, הִנה הטענה העיקרית העומדת בלב עתירה זו, משחזרו בהם העותרים מיתר הטענות הקשורות בחישוב שטח הדירה. ואולם, מעיון בטענות הצדדים ובמסמכים שהוגשו לבית-המשפט נתחוור, כי לא נפל פגם בעת משלוח הודעת ההתראה בנוגע לעצם חיוב העותרים בארנונה, שכן, בניגוד לטענותיהם - במועד הגשת העתירה נזקף לחובתם חוב כדין בגין אי-תשלום הארנונה. באשר לחיוב לשנת 2008: העותרים טוענים, כי חיובם בארנונה לשנה זו נסתיים בהליך שנדון בבש"א 8893/09 בבית-משפט השלום, שכן העירייה הודיעה לבית-משפט בהליך דנא, כי "הנתבעים [העותרים] שילמו את יתרת חוב הארנונה נשוא התביעה המשפטית, המוזכר בהודעה שהוגשה [לבית-משפט השלום] ביום 8.4.10"; וזאת לאחר שהעותרים העבירו לפקודת המשיבה תשלום בסך 1,574.85 ₪. אלא מאי, שבהודעה שהגישה המשיבה לבית-משפט השלום ביום 8.4.10, כאמור לעיל, צוין, כי "בעקבות תשלום הסך של 1,574.85 ₪ ששולם על חשבון החוב ע"י המבקשים, נותרה יתרת חוב בתיק זה שעומדת על סך של 4,506 ₪ לפי מחשב העירייה" (ההדגשה אינה במקור); וכך גם עולה ממכתב ששלח ב"כ המשיבה דאז לעותרים, ביום 7.4.10. קרי, בניגוד לנטען בכתב-העתירה, כי העותרים סילקו את חובם לעירייה עבור שנת 2008 עם תשלום סכום של 1,574.85 ₪, הרי שההליכים בנוגע לשנת 2008 לא הסתיימו עם העברת סכום זה. בנסיבות אלו, הרי שבדין ציין מנהל הארנונה במכתבו מיום 3.3.10, כי לחובת העותרים נזקף חיוב לשנת 2008 בסך של 4,503.41 ₪. בהתאם לאמור, וכפי שמשתמע מכתב-התשובה של העירייה, יתרת החוב של העותרים עבור שנת 2008 - סולקה עם העברת סכום של 5,959 ₪ על-ידם ביום 16.4.10. העותרים טענו, כי העבירו לעירייה את הסכום האמור כתשלום עבור הארנונה לשנת 2009 (אשר חושב על-ידם על-פי הערכה של 59 ₪ למ"ר); אולם העירייה הבהירה, כי כל אימת שנותרו "חובות פיגור" לנישום - וכך היה בנוגע לחוב העותרים לשנת 2008 - כל סכום המועבר אליה מנוצל תחילה לצורך כיסוי חוב זה, והיתרה נזקפת לטובת יתרת התשלום הנדרש. הליך זה, מבוצע לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, המורה: "סכום ששולם לסילוק חובות שונים שאדם חייב לרשות מקומית, ייזקף תחילה כנגד תשלום החובה שמועד החיוב שלו הוא המוקדם ביותר מבין חובותיו בתוספת תשלומי הפיגורים החלים עליו; לא היה בסכום שניתן כדי סילוקו של תשלום החובה האמור ותשלומי הפיגורים החלים עליו, ינוכה מתשלום החובה חלק השווה ליחס שבין הסכום המשולם לבין סכום תשלום החובה ותשלומי הפיגורים החלים עליו, וכאשר תשולם יתרת תשלום החובה יחושבו עליה תשלומי פיגורים ממועד החיוב המקורי". בנסיבות אלו, התשלום בסך 5,959 ₪ שהעבירו העותרים ביום 16.4.10 נזקף על-ידי העירייה לפירעון החוב שנותר לשנת 2008, ורק היתרה שנותרה לאחר הקיזוז - נזקפה לכיסוי החוב לשנת 2009. העותרים אינם מלינים על סמכותה של העירייה לבצע הליך כאמור, וטענותיהם מושמעות, בהקשר זה, נגד עצם גביית הסכום עבור חוב לשנת 2008, שלטענתם נפרע, כאמור. משהובהר כי לעותרים נותר חוב לתשלום עבור שנה זו, הרי שאין כל ממש בטענות אלו, ולא נפל פגם בהתנהלותה של המשיבה. 27. באשר לחיוב לשנים 2009 ו-2010: במכתבו של מנהל הארנונה מיום 3.3.10 צוין, כאמור, כי לעותרים עומד חוב בסך 7,710.12 ₪ עבור שנת 2009, וחוב נוסף בסך 6,983.44 ₪ עבור שנת 2010. העותרים ביקשו ממנהל הארנונה להעביר אליהם את תעריפי החיוב למ"ר שקבעה מועצת העיר לשנים אלו, וכן ביקשו לעדכן את שטח הדירה ל-101 מ"ר, על-מנת שיוכלו לשלם את חובם בהתאם לסכומים שיתקבלו, ולא בהתאם לסכום שננקב בהודעתו של מנהל הארנונה. משפניותיהם לא נענו, העבירו העותרים ביום 16.4.10 את הסכום האמור של 5,959 ₪, בחישוב של 59 ₪ למ"ר (כהערכה), לפי גודל דירה של 101 מ"ר, עבור שנת 2009; וביום 8.3.10 העבירו סכום של 6,299.37 ₪ לתשלום החוב עבור שנת 2010, תוך שציינו, כי הסכום מבוסס על פרטי הסיווג של הדירה ועל התעריף למ"ר כפי שקבעה מועצת העירייה לשנת 2010. ההמחאה ששלחו העותרים לעירייה בסך של 5,959 ₪, נזקפה, כאמור, על חשבון חובם של העותרים לעירייה לשנת 2008; הסכום שנותר מתשלום זה - נזקף לצורך כיסוי החוב לשנת 2009; והסכום שהועבר על-ידי העותרים בסך 6,299.37 ₪ עבור שנת 2010 - כיסה חלק מחובם לעירייה עבור שנה זו. בנסיבות אלו נהיר, כי העותרים לא נשאו בכל חובותיהם בגין אי-תשלום ארנונה, כפי שצוינו בהודעתו של מנהל הארנונה מיום 3.3.10, ונותר להם חוב לתשלום. משכך, לא נפל פגם בעצם הנפקת הודעת ההתראה לעותרים, בנסיבות ובמועד שבו הוצאה, משנזקף לחובת העותרים חוב שלא שולם. יתרה מזאת, המשיבה שלחה לעותרים ביום 10.7.11 פירוט אודות סכום החיוב שהופיע בהודעת ההתראה, זאת בהתאם להסכמת הצדדים אשר ניתן לה תוקף של החלטה, ביום 23.5.11; והבהירה כי סכום זה, בסך 7,504.99 ₪, חושב על-ידי עובדת אגף שומה, כשהוא כולל ריבית והצמדה. העותרים טענו בתגובה, כי לא הובהר להם "מאיפה צמח הסכום", אולם בטענה זו אין די. על העותרים הנטל להראות כי ברישומי העירייה לעיל נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית-המשפט, זאת בפרט נוכח סעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש], הקובע כי רישומי העירייה בעניין ארנונה מהווים ראייה לכאורה לאמיתות תוכנם. העותרים לא עמדו בנטל זה, בפרט כאשר העירייה סיפקה להם את פירוט החוב שהופיע בהודעת ההתראה ואת אופן חישובו; ודי בכך כדי לדחות את העתירה. 28. לפיכך, משהודעת ההתראה שנשלחה לעותרים הייתה כדין, הרי שלא מצאתי פגם בנקיטת הליכי הגבייה על-ידי העירייה, בדרך של עיקול. כאמור בסקירת הרקע הנורמטיבי לעיל, למשיבה סמכות לנקוט הליכים אלו, והעותרים לא הצביעו על פגם קונקרטי שנפל בהם, אשר מצדיק את התערבות בית-המשפט. בשולי הדברים אעיר, כי לא מצאתי מקום להידרש לטענות העותרים בדבר הפגמים שנפלו ברישום מענם המדויק של העותרים לצורך משלוח מכתבים, ובכך שלא נתקבלה אצלם כל הודעה בטרם קיבלו את הודעת ההתראה. כפי שעולה מהאמור לעיל, אף לאחר קבלת הודעה זו לא נקטו העותרים בהליכים המתאימים, ודי בכך כדי לייתר את הדיון בטענותיהם בדבר אי-קבלת הודעות קודמות. הנה-כי-כן, משנקבע כי הודעת ההתראה נשלחה לעותרים כדין, משנפרע חובם של העותרים לעירייה באמצעות העיקול שהוטל על חשבון הבנק, משהוסר העיקול לאחר סילוק החוב, משבוצעה מדידה בדירה ולאחריה עודכן שטחה וחשבון הארנונה של העותרים זוכה, ומשזנחו העותרים את יתר טענותיהם לעניין חישוב גודלה של הדירה - הרי שלא קמה עילה להיעתר לסעדים שנדרשו בכתב-העתירה המקורי ובכתב-העתירה המשלים, ודין העתירה להדחות. יוער, כי בית-משפט לעניינים מינהליים ממילא אינו מוסמך לפסוק סעד כספי של פיצויים או השבה. התוצאה 29. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית. לעניין ההוצאות, יש להתחשב, מחד-גיסא - בעובדה שהעתירה לגופה נדחתה; ומאידך-גיסא - בהתנהלותה של העירייה, אשר נמנעה משך זמן רב מלעדכן את סוג הנכס למגורים, ולכן חייבה את העותרים בשיעורי ארנונה גבוהים, שהופחתו רק לאחר הליכים משפטיים, וכן בכך שבפועל בוצעה מדידה בדירה, לאחר הגשת העתירה, ונמצא כי השטח לחישוב הארנונה החל משנת 1995 היה שגוי. בהתחשב במכלול הנסיבות, ישא כל צד בהוצאותיו. ארנונה (חובות)ירושליםעירייהחובארנונה