מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות פנסיה של פרופסור: האם פרופ' אדן, פרופ' מוערך לכלכלה, אשר עבד בין היתר בטכניון ובאוניברסיטת חיפה, זכאי לפנסיה בגין שנות עבודתו במוסדות אלו? ואם לא - האם זכאי הוא לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתו? על כך יסוב פסק דיננו להלן. רקע עובדתי פרופ' אדן, התובע שבפנינו, עבד החל מיום 1.3.1987 ועד 30.9.1995 בטכניון ולאחר מכן עבר לעבוד ברציפות באוניברסיטת חיפה (להלן גם - האוניברסיטה). ביום 26.10.1995 הועלו על הכתב תנאי העסקתו באוניברסיטת חיפה, על תוכנם נתעכב בהמשך דברינו. ביום 18.6.1996 נחתם הסכם בדבר רציפות זכויותיו של פרופ' אדן בין המוסדות הנ"ל, וזאת בהתבסס על הסכם לשמירת רציפות זכויות הפנסיה, שנחתם ביום 11.7.1973 בין המוסדות להשכלה גבוהה בישראל לבין קרנות הפנסיה בהן מבוטחים עובדיהם (להלן - הסכם הרציפות, נספח ג' לכתב התביעה). פרופ' אדן החל אפוא לעבוד באוניברסיטת חיפה, בחוג לכלכלה, ביום 1.10.1995. החל מיום 1.10.2003 ועד ליום 30.9.2005, שהה פרופ' אדן בשבתון ומיד לאחר מכן, המשיך, באישור האוניברסיטה, בחופשה ללא תשלום, שנמשכה בסך הכל, לאחר שתי הארכות, 3 שנים (עד ליום 30.9.2008). את תקופת השבתון, כמו גם את תקופת החל"ת, עשה פרופ' אדן באוניברסיטת וונדרבילט (Vanderbilt) בנשוויל, טנסי, ארצות הברית (להלן - וונדרבילט). במהלך שנת החל"ת השניה, בחודש ינואר 2007, התכתב התובע עם רקטור האוניברסיטה דאז, פרופ' יוסף ניסים בן ארצי (להלן, בהתאם לתפקידו דאז - הרקטור), ביחס לאפשרות חזרתו בסוף החל"ת ללמד באוניברסיטה. התובע ביקש לחזור ללמד בעומס הוראה מופחת, כפי שלימד לטענתו בטכניון ומאז שהחל ללמד באוניברסיטה (מייל מיום 14.1.2007). בין השניים התנהל דו-שיח בנושא, באמצעות הטלפון ובתכתובת אלקטרונית, במסגרתו הציג התובע את הטיעונים בעד חזרתו ללמד בעומס הוראה מופחת ואילו עמדתו של הרקטור היתה, שאין לתובע זכות קנויה ללמד בעומס הוראה מופחת, אלא שעליו לעבוד במשרה מלאה, תוך שניתן להתחשב בצרכיו, בהתאם ליכולות וצרכי החוג (מייל מיום 25.1.2007). בסופו של דבר, ביום 5.2.2007, בעודו בשנה השנייה של החל"ת, פנה פרופ' אדן לאוניברסיטת חיפה בבקשה להאריך את החל"ת לשנה שלישית. בבקשתו שטח פרופ' אדן נסיבות אישיות חריגות, בגינן הוא ביקש להישאר שנה נוספת בארצות הברית (בתמצית - רצונו לסייע ולתמוך בהורי אשתו, אשר אינם זכאים לעלות לישראל). הרקטור אישר את הבקשה, תוך שהוא מציין בהחלטתו (נספח 4 לתצהירו), כי זהו אישור אחרון לחל"ת עבור פרופ' אדן ובסוף החופשה יידרש לחזור לעבודתו באוניברסיטה, או שהעסקתו בה תופסק. הודעה בהתאם נשלחה לתובע ביום 19.4.2007 (נספח 5 לתצהיר הרקטור). במהלך החודשים יוני-יולי 2007 ביקר התובע בארץ וערך בירור ביחס לזכויותיו לעת פרישה. שוב התנהלה בין הצדדים התכתבות, בסופה שלח הרקטור לתובע ביום 6.8.2007 מכתב בו פירט את תנאי העסקתו של התובע, אשר לפיהם - כך לפי המכתב - על מנת להיות זכאי לפנסיה, על התובע לעבוד ברציפות ובמשרה מלאה עד לגיל 68. לבסוף ציין הרקטור כי על התובע להחליט בסוף החל"ת האם הוא אכן שב לעבודה רצופה עד פרישתו. התובע השיב (8.8.2007) שלמיטב הבנתו עליו לעבוד 10 שנים רצופות בלבד, בכדי להיות זכאי לפנסיה. מחלוקת זו שבין הצדדים תבחן על ידינו, עת נדון בזכאותו של התובע לפנסיה. ביום 24.1.2008 כתב ראש החוג לתובע שדיקן הפקולטה מבקש לדעת מהן תוכניותיו לסמסטר ב' של השנה הבאה (שנת הלימודים תשס"ט, המתחילה ב-1.10.2008) ואילך. התובע השיב בו ביום, כי הוא מתכוון לשוב לסמסטר ב' של אותה שנה, אך אינו יודע מה יעשה לאחר מכן, נוכח אילוציו האישיים. ביום 24.2.2008 שלח דיקן הפקולטה למדעי החברה מכתב אל התובע ובו ביקש שוב לדעת, עד ליום 10.3.2008, מהן תוכניותיו של התובע לשנה"ל תשס"ט. בתגובה, הודיע התובע ביום 10.3.2008 שהוא מצטער להודיע שלא יוכל לחזור לאוניברסיטה כלל בשנה"ל הבאה. התובע הוסיף וכתב שהוא מבין שמשמעות הדברים היא שעליו להתפטר מעבודתו. הודעתו זו של התובע הובילה לשרשרת האירועים הבאים: ביום 11.3.2008 הודיע דיקן הפקולטה לתובע כי הוא מצטער על החלטתו של התובע שלא לחזור לעבוד באוניברסיטה, הזקוקה לו נואשות. עוד הוא הודיע, שלצורך המשך הליכי הפסקת עבודתו של התובע, יש לערוך לו שימוע שמטרתו לאפשר לתובע להציג את עניינו, לצורך אפשרות קבלת החלטה על הפסקת עבודתו באוניברסיטה. לבסוף ביקש הדיקן מהתובע לתאם מועד לעריכת השימוע כאמור. השימוע נערך טלפונית, בשיחה בין התובע לדיקן הפקולטה, ביום 18.3.2008 וסיכומו הועלה על ידי הדיקן על הכתב ביום 23.3.2008 (נספח 9 לתצהיר הרקטור). בהתאם לאותו סיכום, שהצדדים לא היו חלוקים באשר להיותו משקף את הדברים שנאמרו באותה שיחה, הסביר פרופ' אדן שלמרות שהיה רוצה לשוב לארץ, נבצר ממנו לעשות זאת נוכח אותן נסיבות אישיות בגינן ביקש חל"ת לשנה שלישית. במהלך השיחה עלתה האפשרות שפרופ' אדן יחזור ללמד סמסטר אחד בלבד ויקבל חל"ת עבור הסמסטר השני, אותו יעשה בוונדרבילט, אך כעולה מסיכום הדברים, לאחר שפרופ' אדן הסכים לאפשרות זאת, היא לא אושרה על ידי הרקטור. ביום 26.3.2008 נשלח אל התובע מכתבו של מר תמיר נוימן, ראש אגף משאבי אנוש, בו נרשם כי נתבקש להביא לידיעת התובע את החלטת הגופים המוסמכים לסיים את מינויו באוניברסיטה ביום 30.9.2008. בתחילת חודש אוגוסט 2008, כעולה מהודעת מייל ששלח התובע לרקטור ביום 15.9.2008, נפגשו השניים בכדי לדון בזכויותיו של התובע, נוכח הפסקת עבודתו באוניברסיטה. לדברי התובע, למרות שבאותה שיחה עלתה שוב האפשרות שימשיך ללמד באוניברסיטה, לא חזרו אליו בעניין זה ולכן ביקש להסדיר את זכויותיו הכספיות/פנסיוניות, בהתאם לחוות דעת שקיבל מעו"ד. הרקטור השיב (16.9.2008) שמבירור עם ראש החוג, האחרון כבר הודיע לתובע כי הוא מעוניין בהמשך העסקתו של התובע ובלבד שהתובע מתחייב לחזור לתחילת הסמסטר השני של אותה שנה ומתחייב למשרה מלאה לאוניברסיטה, ללא אפשרות פיצול המשרה בין האוניברסיטה לבין מוסד נוסף. ביום 29.1.2009 (4 חודשים לאחר ההודעה שקיבל מהרקטור), הודיע התובע כי ההצעה אינה רלוונטית, שכן התחייב לכל השנה לאוניברסיטת וונדרבילט ולכן ביקש להסדיר תשלום זכויותיו הכספיות/פנסיוניות. עבודתו של התובע באוניברסיטת חיפה נפסקה אפוא ביום 30.9.2008 ועקב כך התגלעו מחלוקות בין הצדדים באשר לזכויותיו של התובע לפנסיה או לפיצויי פיטורים, בנסיבות סיום עבודתו. ההליך בפנינו ועדויות הצדדים בתחילת ההליך הודיע הטכניון כי אינו נוקט עמדה בהליך דנן וכי יכבד כל הכרעה שתינתן בעניין, בהתאם לחלקו בזכויות שתפסקנה לתובע, אם בכלל. אף על פי כן, לא הסכים התובע למחוק הטכניון מההליך ולפיכך שלושת הצדדים הציגו ראיותיהם בפנינו בדרך של תצהירי עדות ראשית ומסמכים. התובע העיד לבדו מטעם התביעה. מטעם האוניברסיטה העידו כאמור הרקטור דאז וכן גב' ליאת סהר קרן, ממונה על מדור פרישה וסיומי העסקה סגל אקדמי באגף משאבי אנוש. מטעם הטכניון העיד מר יגאל כהן, סגן סמנכ"ל משאבי אנוש החל מנובמבר 1999 ולפני כן ראש מדור שכר. כל העדים נחקרו בחקירות נגדיות. דיון והכרעה א. זכותו של התובע לפנסיה, במועד הפסקת עבודתו או בהגיעו לגיל פרישה. כתשתית לדיון בעניין זה, נפרט תחילה מהם תנאי העסקתו המוסכמים של פרופ' אדן עם אוניברסיטת חיפה. אין מחלוקת בין הצדדים כי תנאים אלו מפורטים במסמך מיום 26.10.1995 (נספח ג' לכתב התביעה ונספח 1 לתצהיר קרן-סהר. להלן - התנאים המוסכמים), בו הוסכם כך, לפי סעיפי המסמך: האוניברסיטה תחתום עם הטכניון על הסכם רציפות זכויות פנסיה ושבתון ותישא בתשלום המתחייב מכך, אשר כונה "הלוואה מתחסלת". כנגד התחייבות זו, התחייב פרופ' אדן לעבוד באוניברסיטה 10 שנים וככל יעבוד פחות מכך, יחזיר לאוניברסיטה את החלק היחסי של ה"הלוואה המתחסלת". האוניברסיטה הכירה ברצף הזכויות של פרופ' אדן בקופת הגמל תמר. "מעבר לאמור בסע' 1 לעיל, ובהסתמך על מקומות עבודה קודמים, מוכנה האוניברסיטה באופן יוצא מן הכלל, להעניק לך במועד גיל הפרישה (שהוא גיל 68) השלמה של זכויות הפנסיה ל-70%. אישור זה מותנה בעבודה רצופה בהיקף משרה מלאה באוניברסיטת חיפה, במהלך כל תקופה זו עד הגיעך לגיל 68." על מנת לסייע במימוש סעיפים 2-3 לעיל, מוכנה האוניברסיטה להאריך במקרה הצורך את שירותו של התובע עד לשנתיים מעבר לגיל הפרישה. הותק שצבר פרופ' אדן באוניברסיטת IOWA הוכר, כך שהוא התקבל לעבודה באוניברסיטת חיפה בוותק של 21 שנים. את סע' 3 לתנאים המוסכמים ציטטנו במדויק נוכח חשיבותו להכרעה שבפנינו. בהתאם לתנאים המוסכמים, מסר התובע בידי האוניברסיטה מכתב בחתימתו לפיו הוא מתחייב לעבוד 10 שנים, כנגד תשלום ההלוואה המתחסלת על ידי האוניברסיטה לטכניון ובו אישר לאוניברסיטה לנכות משכרו את החלק היחסי של ההלוואה, ככל שיפרוש מהעבודה מיוזמתו, בטרם יחלפו 10 שנים. נוסף לתנאים המוסכמים, חל על העסקת התובע הסכם פנסיה מיום 21.5.1968, בין עירית חיפה לבין ארגון הסגל האקדמי של האוניברסיטה (אז "המכון האוניברסיטאי של חיפה", שהיה בבעלות העירייה) ולבין קופת התגמולים של עובדי העירייה (נספח 4 לתצהיר קרן-סהר, להלן - הסכם הפנסיה) ולפיו (סע' 4) גיל הפרישה, בו מחויב עובד לפרוש מעבודתו, הוא 68, אך זכאי עובד לפרוש בגיל 58 לאחר 25 שנות וותק לפחות "בשירות המכון האוניברסיטאי", או בגיל 55 לאחר 30 שנות וותק כאמור, ולקבל פנסיה מיום פרישתו. לטענת התובע, בהתאם לתנאים המוסכמים מחויבת האוניברסיטה לשלם לתובע פנסיה בשיעור 70% בהגיעו לגיל 68 לאחר עבודה רצופה עד אז, או פנסיה בשיעור יחסי, ככל שעבודתו הסתיימה לפני גיל 68, כפי שקרה בפועל. התובע מבהיר בטענותיו, כי כל פרשנות אחרת, אינה הגיונית שכן היא מאפשרת לאוניברסיטה לשלול מהתובע כליל את זכויותיו הפנסיוניות גם אם היה ממשיך לעבוד בה שנים ארוכות, אך מפסיק לעבוד בסמוך לפני גיל 68. לטענת התובע, הזכות לפנסיה, בין אם היא פנסיה צוברת ובין אם היא פנסיה תקציבית, הינה זכות נצברת ולכן שיעוריה נקבעים בהתאם לתקופת העבודה, גם אם לא עבד עד גיל הפרישה (סע' 3 לסיכומיו). אין כל בסיס לטענות התובע בעניין זה. זכויותיו הפנסיוניות של התובע נקבעות לפי ההסכמים החלים על העסקתו, כפי שפורטו לעיל. לתובע אין כל טענה המבוססת על הסכם הפנסיה ומכאן שהוא מודע לכך שאינו עומד בתנאים המצטברים של גיל+וותק, המזכים לפי הסכם הפנסיה עובד פורש בתשלומי פנסיה. בתנאים המוסכמים, ניתנה לתובע זכות נוספת על הסכם הפנסיה והיא השלמת שיעור הפנסיה ל-70%, ככל שיעבוד ברציפות עד גיל 68. זכות זו הייתה חיונית לתובע, שכן הוא החל לעבוד בטכניון בשנת 1987 בהיותו בן כ-40 שנים ולכן במועד הגיעו לגיל פרישה, בשנת 2015, היה צובר פחות משיעור הפנסיה המרבי האפשרי (לפי הטבלה בסע' 6 להסכם הפנסיה ובהינתן שהיה עובד 28 שנים רצופות, היה זכאי לכל היותר ל-66%). לפיכך, במטרה לשכנע את התובע לעבוד בין שורותיה עד גיל הפרישה, הסכימה האוניברסיטה להטבה משמעותית, בדמות השלמת הפנסיה, בגיל פרישה, ל-70%, שהוא המקסימום האפשרי. בכך, הוסיפה האוניברסיטה לטובת התובע על הוראות הסכם הפנסיה, אך מדובר בתוספת אשר הותנתה באופן מפורש בעבודה רצופה עד גיל 68. מדובר אפוא במקרה ייחודי, לנסיבות בהן יעבוד התובע ברציפות באוניברסיטה עד גיל 68 ואילו בכל מקרה אחר, חל הסכם הפנסיה. באשר לטענת התובע כי אין בפרשנות זו הגיון, הרי שגם בה אין ממש. גם בהתאם להסכם הפנסיה יכול עובד לעבוד ברציפות 20 ו-25 שנים ולא להיות זכאי לפנסיה במועד פרישתו, אם פרש לפני הגיל המזכה. הטענה כי לכל עובד זכות לפנסיה בהתאם לשנות עבודתו, יהא מספרן אשר יהא, אינה מעוגנת לא בהסכם הפנסיה ולא בתנאים המוסכמים. אף בפסק הדין שצירף התובע לסיכומיו אין כדי לסייע, שכן לא ברור מאותו פסק דין מהם תנאי הפנסיה החלים בין הצדדים וממילא ברור שאין מדובר בתשתית הסכמית דומה לזו שלפנינו. מצאנו לנכון להוסיף ולהתייחס בקצרה לטענה, שאין לדעת אם נטענה ממש או רק נרמזה, ולפיה זכאותו של התובע לפנסיה קמה לאחר 10 שנות עבודה רצופות, כעולה מסע' 1 לתנאים המוסכמים. טענה זו עולה במפורש במייל שכתב התובע לרקטור ביום 8.8.2007 ובמרומז בסע' 5 לכתב התביעה המתוקן ובסע' 4 לסיכומי התובע. מכאן שיש מקום להבהיר שסע' 1 לתנאים המוסכמים עניינו ה"ההלוואה המתחסלת" בלבד. בהתאם לסעיף זה, הסכימה האוניברסיטה לשלם עבור קניית זכויותיו של התובע, לצורך רציפות הזכויות עם הטכניון, ובלבד שהתובע יעבוד בה 10 שנים רצופות. עבודה לתקופה קצרה יותר, היתה מחייבת התובע בהחזר החלק היחסי של ההלוואה המתחסלת. בכך מסתיים סע' 1 לתנאים המוסכמים וזהו כל עניינו. וזאת נדגיש - אין בין הצדדים מחלוקת כי ההלוואה המתחסלת שולמה במלואה על ידי האוניברסיטה ולא נטען בפנינו כי התובע לא מילא חובתו כנגד כך. לא מצאנו בתנאים המוסכמים כל קישור בין 10 השנים, אותן נדרש לעבוד התובע כתנאי למימון מלא על ידי האוניברסיטה של ההלוואה המתחסלת, לבין התחייבות התובע לעבוד עד גיל 68, כתנאי לתשלום פנסיה בשיעור 70%. מדובר בשני חיובים נפרדים זה מזה, כנגד שתי התחייבויות נפרדות זו מזו. סע' 3 לתנאים המוסכמים, כמצוטט לעיל, אף פותח במילים "מעבר לאמור בסע' 1 לעיל", ללמדנו - כי הזכות לפנסיה בשיעור 70% בגיל 68, בכפוף לעבודה רצופה עד אז, הינה זכות נוספת לזכות הקבועה בסע' 1 להסכם ביחס להלוואה המתחסלת ואין האחת מותנית בשנייה (ראה גם עדות התובע, בעמ' 8, ש' 27-32). משכך, לא מצאנו כל יסוד לטענה כי בתנאים המוסכמים הובטחה לתובע פנסיה בחלוף 10 שנות עבודה. הבהרה מפורשת בעניין זה נשלחה לתובע במכתב שצורף להודעת מייל מהרקטור, מיום 6.8.2007, כפי שפורט בחלק העובדתי לעיל (צורף לתצהיר התובע, ללא מספור). לבסוף, טוען התובע כי האוניברסיטה התעשרה שלא כדין על חשבונו (סע' 10 לסיכומיו). לפי טענתו זו, מכיוון שהסכם רציפות הזכויות מחייב את הטכניון להעביר לאוניברסיטה את מימון הפנסיה עבור תקופת עבודתו של התובע בטכניון, יוצאת האוניברסיטה נשכרת שלא כדין מקבלת תשלומים אלו מהטכניון, אם לא תעבירם לידי התובע. ראשית, מדובר לכל היותר בטענה שיש להעלותה ביחסים בין הטכניון לבין האוניברסיטה ואין בה כדי להקנות לתובע כל זכות. זכויותיו של התובע מעוגנות בהסכמים החלים על העסקתו, בין אם המוסדות פעלו נכון לפי אותם הסכמים ובין אם לאו. שנית, לא מצאנו כל בסיס לטענה כי הטכניון העביר לאוניברסיטה סכום כלשהו בגין זכויותיו הפנסיוניות של התובע עבור תקופת עבודתו אצלו. נספח 1 לתצהירו של כהן מטעם הטכניון, מלמד כי האוניברסיטה הודיעה לטכניון שמכיוון שהפסקת עבודתו של התובע נעשתה בנסיבות שאינן מזכות אותו בפנסיה או בפיצויי פיטורים, אזי בטל ההסכם בין המוסדות לשמירה על רציפות זכויותיו. מכל האמור לעיל עולה, כי טענת התובע לזכאות לפנסיה במועד הפסקת עבודתו, לאחר תקופת עבודתו המצטברת (ראה בסע' 12 לסיכומי התובע בו הוא מאשר כי תקופת עבודתו לצורך הפנסיה הינה 17.5 שנים) ובגיל 61 לערך, אינה מבוססת על התשתית ההסכמית החלה על יחסי הצדדים ולפיכך - דינה להידחות. באשר לטענתו החלופית של התובע ולפיה זכותו לפנסיה קמה מכוח העובדה שהפסקת עבודתו באוניברסיטה נכפתה עליו - הרי שלמסקנה כאמור ניתן היה להגיע, אם בכלל ובתלות בנסיבות, רק אם היה התובע מוכיח שעבודתו הופסקה במטרה למנוע ממנו את זכויותיו הפנסיוניות; אחרת, לפי התשתית ההסכמית שלעיל, זכותו של עובד האוניברסיטה בכלל והתובע בפרט לפנסיה, אינה תלויה בשאלה אם עבודתו של העובד/התובע הופסקה מרצונו אם לאו. כפי שיעלה מניתוח הדברים שיובא להלן, לא זו בלבד שלא השתכנענו כי עבודתו של התובע לא נכפתה עליו, אלא שבוודאי שאין כל יסוד לקביעה כי האוניברסיטה פעלה מתוך מטרה למנוע מהתובע את זכויותיו הפנסיוניות. ב. זכאות התובע לפיצויי פיטורים. שתי טענות טוען התובע לביסוס עתירתו לתשלום פיצויי פיטורים: האחת, כי פוטר מעבודתו באוניברסיטה והשנייה, כי הסכם הפנסיה מקנה לו זכות לפיצויי פיטורים, תהא הסיבה להפסקת עבודתו אשר תהא. באשר לטענה הראשונה, מפנה התובע בין היתר לעובדה שביקש לחזור לאחר החל"ת לעבוד בעומס הוראה מופחת, כפי שעבד בעבר, אך הדבר לא אושר לו וכן לעובדה שהאוניברסיטה קיימה לו שימוע לפני הפסקת עבודתו, דבר המלמד על כוונתה לפטרו ועל כך שמדובר היה בהפסקת עבודה יזומה על ידי המעסיק והיא אף מסרה בידיו מכתב המודיע על הפסקת עבודתו. כפי שציינו לעיל, אין בידינו לקבל טענותיו של התובע ולהלן נפרט טעמינו. אין בליבנו ספק שהגורמים הרלוונטיים באוניברסיטה רצו בכל מאודם להעסיק את פרופ' אדן בין שורות האוניברסיטה. הדבר עולה מהתנאים המשופרים שהוצעו לו במטרה לשכנע אותו להצטרף לשורותיה (התנאים המוסכמים); מהנכונות לעמוד בדרישותיו של התובע גם כאשר היו חריגות (אישור 3 שנות חל"ת רצופות לאחר 2 שנות שבתון רצופות) ולבסוף מהתכתובות והדברים שהוחלפו בין הצדדים, המלמדים ללא כחל וסרק שעד לרגע האחרון (9/2008) חפצה האוניברסיטה בהעסקתו של התובע. הדברים הובהרו היטב אף בעדותו של הרקטור בפנינו ולפיה: "גם היום בדקה הזו אם התובע ירצה לחזור למדינת ישראל ולחיות בה וללמד בנתבעת 1 בחוג לכלכלה, אני מניח שהחוג ואני אומר זאת בסיכוי סביר שהחוג יסכים לקבלתו לנתבעת 1 בחזרה וימצאו כל הדרכים המנהליות לצורך זה למרות התביעה הזו משום שאנו זקוקים לשירותים של אנשים ברמתו ולא רצינו לוותר עליו" (עמ' 28, ש' 25). מכאן, שלא מצאנו כל סיבה לפיטורי התובע ביוזמת האוניברסיטה, כפי טענתו. התובע מתמקד בטענה כי בהסכמתה של האוניברסיטה לחזרתו לעבודה, שינתה מתנאי עבודתו שכללו עבודה בעומס הוראה מופחת. לטענתו, אותה אנו מקבלים, יציאתו של עובד לחופשה ללא תשלום אינה אמורה לשנות מזכויותיו לעת חזרתו מהחופשה. בתום חופשה הניתנת לעובד באישור המעסיק, בין אם בתשלום ובין אם לא בתשלום, אמור העובד לחזור לעבודתו הרגילה, אלא אם הותנה אחרת. אנו נכונים אף לקבל את טענתו של התובע כי בפועל אכן עבד באוניברסיטה בעומס הוראה מופחת עד צאתו לשבתון בספטמבר 2003 (מאז לא שב למעשה לעבודה בפועל). זאת שכן, הדברים עולים מפורשות מהודעותיו אל גורמים שונים באוניברסיטה בזמן אמת, ומתשובותיו של הרקטור אשר עולה מהן כי בדק את הדברים ולא מצא שהם אינם נכונים. אף בעדותו בפנינו אישר הרקטור שאמנם לא מצא התחייבות להעסיק התובע בעומס הוראה מופחת, אך אינו שולל את האפשרות כי הועסק כך בפועל (עמ' 29, ש' 14; עמ' 30, ש' 3). יחד עם זאת לא הוצגו בפנינו ראיות באשר להיקף עומס ההוראה בו עבד התובע בפועל בכל השנים בהן עבד באוניברסיטה. באשר לעבודתו בטכניון, מעבר לכך שאין היא רלוונטית, הרי שלא נסתרה טענתו של עד הטכניון ולפיה לא עבד שם בעומס הוראה מופחת (עמ' 23, ש' 14 ואילך). ואולם - אף אם בפועל עבד התובע בעומס הוראה מופחת, כפי שקבענו לעיל, הרי שעל פי התנאים המוסכמים התחייב התובע לעבוד באוניברסיטה במשרה מלאה. התובע אישר בפנינו שהמשא ומתן שערך עם אוניברסיטת חיפה עד שהושגו התנאים המוסכמים ארך מספר חודשים (עמ' 7, ש' 5) ואף על פי כן, אין שם כל התחייבות להעסקה קבועה בעומס הוראה מופחת. לפיכך, סוגיית עומס ההוראה שיוטל על התובע מוסדרת בכללים החלים על כלל חברי הסגל האקדמי. מסקנה זו מתקבלת ביתר תוקף, נוכח העובדה שהתובע אישר שהאוניברסיטה לא הסכימה להתחייב לתובע להעסקה קבועה בעומס הוראה מופחת (עמ' 16). בהתאם לנוהלי העבודה לסגל האקדמי שהוצגו בפנינו (נספח 10ב לתצהיר הרקטור) נקבע מהו עומס ההוראה המקובל לחברי הסגל וכן נקבעו "כללים להקלה בעומס הוראה לבעלי תפקידים". בהתאם לכללים אלו, קיימת אפשרות להפחית בעומס ההוראה בו מחויב חבר סגל וזאת בהתאם לשיקול דעתה של האוניברסיטה, בין היתר על פי קריטריונים המפורטים שם, וככל שמשאבי החוג מאפשרים זאת. בהתאם לכללים "קביעת הזכאות להפחתת העומס תיעשה על ידי ראש החוג בהתאם לאפשרויות וטעונה אישור דיקן הפקולטה ויידוע הרקטור". מכאן, שבתום שנת החל"ת היה על התובע להודיע באם הוא חוזר לעבודה במשרה מלאה אם לאו. ככל שהיה מודיע על חזרתו לעבודה באוניברסיטה, יכול היה לבקש להפחית מעומס ההוראה ובקשתו היתה נבחנת בהתאם לאמור לעיל. כאמור, לא מצאנו כל מחויבות של האוניברסיטה להעסיק התובע באופן קבוע בעומס הוראה מופחת. טענה למחויבות כאמור סותרת את התנאים המוסכמים כאמור לעיל. מקובלת עלינו טענת האוניברסיטה כי סוגיית הפחתת עומס ההוראה נבחנת בהתאם לנקודת הזמן הרלוונטית ואין היא מהווה חלק מתנאי עבודתו הקבועים של חבר הסגל, אף אם עבד כך מספר שנים. הרקטור אף הבהיר בפנינו, כפי שעולה גם מהתכתובת בינו לבין התובע, שככל שהיה התובע מודיע על חזרתו לעבודה, ניתן היה להגיע עימו להסכמות אודות היקף ההוראה (עמ' 28, ש' 2). נציין עוד, כי התובע לא טען בפנינו להתפטרות מחמת הרעת תנאים וממילא שלא ביסס עובדתית ומשפטית טענה כאמור. יתרה מכך. במועד הפסקת עבודתו של התובע כלל לא נוכחנו לראות שסוגיית עומס ההוראה היתה הסוגיה שהכריעה בשאלת המשך עבודתו של התובע באוניברסיטה, ונסביר: אמנם מהלך שנת החל"ת השניה התכתב התובע עם הדיקן והרקטור אודות עומס הוראה מופחת וכבר אז הובהר לו שלא ניתן להתחייב לכך, אך סופה של התכתבות זו היה בבקשת התובע להארכת החל"ת לשנה שלישית, כפי שאף אושר לו. מכאן, שבאותו שלב קיבל התובע את עמדת האוניברסיטה כי אינו זכאי לעבוד בעומס הוראה מופחת והסתפק בשנת חל"ת נוספת. לעומת זאת, כפי שפירטנו לעיל בחלק העובדתי, כאשר נשאל התובע מהן תוכניותיו לסוף שנת החל"ת השלישית, השיב שהחליט שלא לחזור לעבודה תוך שהבהיר כך: "I understand that this means that I have to resign" (ראה הודעתו מיום 10.3.2008, נספח 8 לתצהיר הרקטור). התובע לא חזר וביקש באותה הודעה לחזור לעבוד בעומס הוראה כזה או אחר אלא הודיע כלה ונחרצה, שלא יוכל לחזור לאוניברסיטה בסוף החל"ת. גם לאחר מכן, לא הוצג בפנינו כל דין ודברים הנוגע לעומס ההוראה, כפי שהתקיים בשנת החל"ת השנייה, אלא רק תכתובת קצרה בסוף חודש אוגוסט 2008, בה שוב הודיעה האוניברסיטה לתובע על נכונותה ועל רצונה לקבלו אל בין שורותיה, אך התובע היה זה שהשיב בשלילה, שכן כבר התחייב לאוניברסיטת וונדרבילט. מכאן, שלא הוכח בפנינו כלל שעומס ההוראה הוא שעמד ביסוד ניתוק היחסים בין הצדדים, אלא החלטתו של התובע להישאר בוונדרבילט. לייתר דיוק - התרשמנו כי התובע שהבין שלא יקבל התחייבות מוקדמת לעבודה בעומס הוראה מופחת, לא היה נכון לחזור לחיפה, תוך ניתוק יחסי העבודה שלו עם אוניברסיטת וונדרבילט, בין אם מחמת האילוצים האישיים ובין אם מסיבות אחרות. התובע הביע אמנם נכונות מסוימת, לרבות בשימוע (ראה להלן) ובמייל מיום 25.9.08, לחזור ללמד באוניברסיטת חיפה, אך ברי כי היה זה באופן שיאפשר המשך עבודתו בהיקף כזה או אחר באוניברסיטת וונדרבילט, בה הוא עובד כבר משנת 2003 כפרופ' במשרה מלאה במינוי קבוע (עמ' 5-6). עמדתו זו סותרת את מחויבותו לעבוד באוניברסיטת חיפה במשרה מלאה (ראה עדותו בעמ' 19, ש' 20). התובע אמנם טען בפנינו שכבר היה נכון לחזור לארץ על מנת ללמד באוניברסיטת חיפה, אך טענתו זו אינה מתיישבת עם הדברים שאמר וכתב בזמן אמת. מכל מקום, גם אם היתה נכונות כזאת, הרי שהיא היתה בשנת החל"ת השניה, שסופה כאמור בהארכת החל"ת לשנה שלישית. למרות התכתובות הענפות בין הצדדים, לא מצאנו בהן כל עדות לקראת סיומה של שנת החל"ת השלישית לחזור וללמד בחיפה במשרה מלאה, אפילו לא בעומס הוראה מופחת. מהאמור עד כה עולה, כי האוניברסיטה לא פיטרה את התובע, אלא שעבודתו בה הופסקה מיוזמתו, לאחר שהודיע ביום 10.3.2008 באופן חד משמעי וללא תנאי, שאין בכוונתו לחזור ללמד בה. נותר לנו לבחון אפוא, האם יש בשימוע שנערך לתובע ובהודעת האוניברסיטה מיום 26.3.2008, כדי לשנות ממסקנה זו. אכן, כעולה מהפרק העובדתי, לאחר שהודיע התובע שאין בכוונתו לחזור ללמד באוניברסיטה, הודיע לו הדיקן שיש לקיים לו שימוע שמטרתו (בתרגום הדברים לעברית) לאפשר לתובע להציג עמדתו נוכח החלטה אפשרית לסיים עבודתו באוניברסיטה. עוד הובהר באותו מכתב שרק לאחר שמיעת עמדתו של התובע תתקבל ההחלטה הסופית בעניין (נספח 8 לתצהיר הרקטור). בהתאם, כאמור, נערכה שיחת שהוגדרה שיחת שימוע בין התובע לבין הדיקן ואשר עיקריה פורטו בסיכום שצורף כנספח 9 לתצהיר הרקטור. לאחר מכן, ביום 26.3.2008 הודע לתובע על החלטת הגורמים המוסמכים לסיים את מינויו באוניברסיטה. התובע מבקש למעשה, כי נבחן את השימוע וההחלטה האמורים, במנותק מכלל הנסיבות שהוצגו בפנינו ולזאת אין בידינו להיעתר. משהוצגה בפנינו הודעתו המפורשת של התובע לפיה אין בכוונתו לחזור ללמד באוניברסיטה לאחר תום שנת החל"ת השלישית, הרי שמדובר בהפסקת עבודה שיזם התובע. הניסיון להציג מהלכים מאוחרים לכך כמשנים מכך אינו מקובל עלינו. יתרה מכך, כעולה מתוכן השימוע, מטרתו היתה למעשה לבחון אפשרות המשך העסקתו של התובע באוניברסיטה ולא לבחון אפשרות הפסקת עבודתו. הדברים אף עולים מסע' 11 לתצהיר הרקטור. השימוע נערך על רקע הודעת התובע על הפסקת עבודתו ובמסגרתו ניסה הדיקן לבחון אם קיימת אפשרות לשנות מהחלטתו זו. במסגרת השימוע הבהיר התובע לדיקן שנבצר ממנו לחזור לארץ בשל נסיבות אישיות ואין בו כל אזכור לדרישת התובע לחזור לעבוד בעומס הוראה מופחת. עוד עלתה בשימוע אפשרות שהתובע יחזור לעבוד במינוי מפוצל בין אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת וונדרבילט - סמסטר אחד ומחצית המשרה בכל מוסד. אפשרות זו עלתה ככל הנראה על ידי הדיקן ובתחילה נדחתה על ידי התובע. לאחר מכן, משהביע התובע הסכמתו לכך, לא התקבל, כפי שעולה מסיכום השימוע, אישור הרקטור. אלא שאפשרות זו ממילא לא דנה בתנאי העסקתו הרגילים של התובע, כי אם בניסיון למצוא פתרון להמשך העסקתו באוניברסיטה, מבלי שהוברר כיצד היה בה כדי להשליך על התנאים המוסכמים שבבסיסם עמדה התחייבותו למשרה מלאה. סיכום השימוע מעלה במפורש, באין חולק כי הוא משקף את הדברים שנאמרו באותה שיחה, את החלטתו הסופית של התובע להישאר בארצות הברית ולוותר על עבודתו באוניברסיטת חיפה. אין בו כל ניסיון של התובע לשכנע את הדיקן להמשיך ולהעסיקו, שהרי גם הניסיון של הדיקן להציע לתובע מחצית המשרה, נדחה באותה שיחה על ידי התובע. אין מדובר אפוא בשימוע המצביע על כוונה להפסיק עבודתו של התובע. עמדנו על כך לעיל, שהתובע לא הציג בפנינו כל ראיה ואף לא טען כי במועד זה - דהיינו, מרץ 2008 - הביע בפני הגורמים הרלוונטיים רצון לחזור לעבודה באוניברסיטה. התובע מסתמך על נכונות מסוימת שהביע לכך בשנת 2007, אך אותה נכונות לא חזרה על עצמה בשנת 2008 וממילא שגם אז היתה זו נכונות תוך התניית חזרתו לעבודה בתנאים חדשים. מכתב האוניברסיטה מיום 26.3.2008 אינו משנה מהותית את הדברים. משהודיע התובע שאינו חוזר לעבוד באוניברסיטה הבהירה האוניברסיטה באותו מכתב כי משמעות הדברים הינה הפסקת מינויו. האוניברסיטה הבהירה באותו מכתב (נספח ה' לכתב התביעה) כי הפסקת המינוי נעשית "בהסתמך על מכתב הרקטור מיום 19.4.2007", דהיינו אותו מכתב בו הודע לתובע שאושרה לו באופן חריג שנת חל"ת שלישית וכי לא תאושר שנה נוספת (נספח 5 לתצהיר הרקטור). מהבחינה המהותית, הוצגה בפנינו אפוא סיטואציה של הפסקת עבודה מפורשת על ידי התובע ואין אנו מקבלים את טענת התובע כי פוטר מעבודתו. המהלכים שנעשו על ידי האוניברסיטה לאחר הודעת התובע כי לא יחזור ללמד בה לאחר תום החל"ת, אין בהם כאמור כדי לשנות ממסקנה זו. נותר לנו אפוא לבחון, האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים, אף אם התפטר מיוזמתו. טענתו זו מבסס התובע על הוראת סע' 9(ב) להסכם הפנסיה שזו לשונו (אין חולק שהתחייבויות ה"עירייה" בהסכם, היא עיריית חיפה, הוסבו לאוניברסיטה): "עובד שיפסיק את שרותו מאיזו סיבה שהיא (חוץ ממוות ונכות) לפני הגיעו לגיל הפרישה וכן עובד שמספר שנות שרותו במכון האוניברסיטאי עד הגיעו לגיל הפרישה היה פחות מ-10 שנים לא יהיה זכאי לקבל פנסיה מהעיריה. עובד כזה יקבל פיצויים מהעיריה, באם ובמכסה שיגיעו לו. נוסף על זאת יקבל אותו עובד מהקופה את הסכום שיצטבר עד אז מתשלומיו היא (כך במקור, מ.נ.ד) בחשבונו, כולל את חלקו בערך הפדיון של ביטוחו אם ישנו כזה. אשר לסכום שיצטבר עד אז בקופה מתשלומי העירייה בחשבונו של אותו עובד (כולל את החלק המתאים מערך הפדיון כנ"ל) הרי עם הפסקת שירותו כנ"ל יקבל העובד מסכום זה אחוזים בהתאם לותקו בשרות המכון האוניברסיטאי לפני פיטוריו או התפתרותו (כך במקור, מ.נ.ד) לפי ההסדר הבא: ..." (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד). טוען התובע, כי סעיף 9(ב) להסכם הפנסיה מורה כי עובד אשר סיים עבודתו מכל סיבה שהיא ואינו זכאי לפנסיה במועד סיום עבודתו, זכאי לפיצויי פיטורים. מנגד מדגישה האוניברסיטה את המילים "באם ובמכסה שיגיעו לו", כמתְנות את הזכאות לפיצויי פיטורים, בזכאות הקבועה בדין. לטענת התובע, קבלת הפרשנות של האוניברסיטה לאותו סעיף, סותמת את הגולל על אפשרות עובד לקבל פיצויי פיטורים לפי הסעיף, שהרי אם ממילא יש לפנות למקור נורמטיבי אחר המקנה לעובד את הזכות לפיצויי פיטורים, לא היה כלל צורך בסעיף זה, שמטרתו, כך הוא טוען, לזכות עובד שעבודתו הופסקה ללא זכאות לפנסיה, בפיצויי פיטורים. אף בעניין זה אין בידינו לקבל את טענות התובע. ראשית מכיוון שעניינו של ההסכם הנדון הינו בראש ובראשונה זכויות העובדים לעת פרישה לפנסיה. זאת כעולה מהמבוא להסכם וכעולה מתוכנו. הסכם הפנסיה כעולה ממטרתו ומתוכנו לא נועד להסדיר את זכויותיהם של עובדי האוניברסיטה לפיצויי פיטורים. סע' 9 להסכם הפנסיה, בו עסקינן, עוסק בשני מקרים חריגים למקרה של פרישה לפנסיה: האחד, המוסדר בסע' א' שעניינו פיטורים מחמת משמעת במועד בו זכאי העובד לפנסיה (לפי צירוף גיל וותק) והשני, המוסדר בסע' ב' שעניינו הפסקת עבודה מכל סיבה אחרת, פרט למוות ונכות. קריאת הסעיף כמכלול מעלה כי מטרתו של סע' ב' הנדון הינה הבהרה מהן זכויותיו של עובד המסיים עבודתו ללא זכות לפנסיה. בהתאם זכאי אותו עובד לפיצויי פיטורים "באם ובמכסה שיגיעו לו" וכן לקבל את חלקו בקופת התגמולים, בתנאים ובהיקף שנקבעו באותו סעיף. זכאות אחרונה זו אכן אינה מותנית בשאלה אם העובד פוטר או התפטר, כעולה מפורשות מלשון הסעיף. נדגיש, כי אין התובע טוען כי זכאותו זו, באשר לחלקו בקופת התגמולים, לא מומשה. בשונה מהזכאות לחלקו של העובד בקופת התגמולים, אשר היקפה מפורט באותו סעיף, הרי שבאשר לזכאות לפיצויי פטורים אכן מפנה הסעיף למקורות הנורמטיביים המקנים זכות זו ואין הוא קובע את היקפה. ברי, כי אזכור סוגיית פיצויי הפיטורים באותו סעיף, נועדה לשמור על זכותם של אותם עובדים לפיצויי פיטורים, ככל שהם זכאים להם, בנוסף לזכות לקבל את חלקם מקופת הגמל וזאת על מנת שלא תקום פרשנות המקזזת בין שתי הזכויות. הפרשנות שמבקש התובע להחיל על אותו סעיף, מאיינת כליל את המילים "באם ובמכסה שיגיעו לו" וחזקה כי מנסחי ההסכם לא כתבו מילים אלו לחינם. יתרה מכך, ככל שביקשו הצדדים להסכם לקבוע ברישא לסעיף 9(ב) להסכם הפנסיה את זכותם של עובדים לפיצויי פיטורים, תהא סיבת הפסקת העבודה אשר תהא, לא מצאנו כל סיבה שזכות זו תוחרג דווקא ביחס לעובדים ששירותם הופסק מחמת מוות או נכות, נסיבות המהוות עילה לתשלום פיצויי פיטורים על פי דין. אין זאת אלא שהחרגה זו באה משום שזכויותיהם של עובדים ששירותם הופסק מחמת מוות או נכות, הוסדרו באופן אחר בהמשך ההסכם (סע' 10), ללא התייחסות לזכות לפיצויי הפיטורים, ללמדנו שוב שאין עניינו של סע' 9(ב) בקביעת הזכות לפיצויי פיטורים. מכאן, שאין בסע' 9(ב) להסכם הפנסיה לקבוע את זכותו של התובע לפיצויי פטורים ומשקבענו שהתובע התפטר מעבודתו, הרי שלא הוצג בפנינו כל מקור נורמטיבי אחר, המקים לו זכות לפיצויי פיטורים. בשולי הדברים ומעבר לצריך נציין, שככל שהיה התובע זכאי לפיצויי פיטורים, הרי שסכומם היה נקבע בהתאם לנספח נת/6, שהוא תלוש השכר האחרון של התובע מחודש ספטמבר 2003 ולא על בסיס הסכום שהתובע נקב בו ללא כל ביסוס (וראה גם הצהרת ב"כ התובע- עמ' 2, ש' 12-13). סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אנו דוחים הן את התביעה לפנסיה והן את התביעה לפיצויי פיטורים מהנתבעות או מי מהן. בטרם חתימה נציין, כי בכתב התביעה העלה התובע טענה חלופית לפיה הוא זכאי לפיצויי פיטורים מהטכניון בגין תקופת עבודתו שם (סע' 25 לכתב התביעה המתוקן). התובע לא הציג כל תשתית עובדתית ביחס לנסיבות סיום עבודתו בטכניון ואף לא חזר על הסעד האמור בסיכומיו. מובהר אפוא כי אף תביעתו זו נדחית. זכאותו של התובע למענק בגין סיום עבודתו בטכניון לא היתה בין הסעדים שפורטו בכתב התביעה ולפיכך, אף שעד הטכניון, מר כהן, נדרש לה, לא מצאנו לנכון לעשות כן אף אנו. התובע ישלם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪, לכל אחת מהנתבעות. התשלום - בתוך 30 ימים מהיום. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק דין זה.פנסיה