המבחן המכריע, לצורך בחינת חלות צו הרחבה על עובד ומעביד, נקבע בפסיקה לפי עיקר עיסוקו של המעביד. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובדים בענף המתכת: פתיח לפנינו תביעתו של התובע (להלן: התובע), נגד מעסיקתו בתקופה הרלבנטית לתביעה - חברת דלתון עבודות אלומיניום בע"מ (להלן: הנתבעת), אשר עוסקת בביצוע עבודות אלומיניום. בבסיס התביעה, דרישת התובע לתשלומים שונים, בגין: אי ביצוע הפרשות לפנסיה, קיזוז משכר 4/07, הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, פיצויי הלנה, דמי חגים, תוספת וותק, תוספת משפחה, ודמי כלכלה. נציין, כי התובע תבע גם תשלומים בגין הפרש תעריף שכר עבודה יומי, בתחשיב החגים והחופשה וימי מלחמה, הפרש דמי הבראה, הפרש פדיון חופשה, ביגוד, וקרן השתלמות, אולם - רכיבי תביעה אלה נמחקו, לבקשתו, או נזנחו על ידו, ואנו לא נדון בהם. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, בה טענה, כי במהלך עבודתו אצלה התובע נהג להיעדר רבות, ללא הודעה וללא אישור, ובדיעבד התברר לה, כי היה זה לצורך ביצוע עבודות עבור אחרים, והדבר היה אף על חשבון עבודתו בנתבעת ותוך גרימת נזק לנתבעת או למהלך עבודתו הסדירה (להלן: התביעה שכנגד). לפיכך, טענה, כי על התובע להשיב לה הפרשי שכר ולפצותה על הנזקים שנגרמו לה. להלן נציג את העובדות הרלבנטיות, הדרושות לענייננו, כפי שהוכחו מתוך מכלול הראיות בתיק, ואת עיקר טענות הצדדים. לאחר מכן, נפנה להכרעה במחלוקות, על פי סדרן, לא לפני שנדון תחילה בשאלה - מהם צווי ההרחבה החלים על יחסי העבודה בין הצדדים שלפנינו. תמצית העובדות וטענות הצדדים התובע החל לעבוד בנתבעת ביום 1.8.04, במחלקה הטכנית, ותפקידו היה, בין היתר, הכנת תוכניות עבודה, תכנון וליווי של פרויקטים, פגישות עם מנהלי עבודה באתרי בניה, ביצוע מדידות ופיקוח באתרים. התובע עבד 5 ימים בשבוע, בתמורה לשכר שעתי. על פי תלושי המשכורת: מתחילת העבודה ועד לחודש 10/04 - עמד שכר התובע על סך 27.5 ₪ לשעה; והחל מחודש 11/04 ועד סיום עבודתו - היה 30.8 ₪ לשעה [תלושי השכר, למעט עבור חודש 8/04, צורפו לתצהיר התובע, ת/1, כנספחי א']. ביום 16.1.07 התובע כתב למנהל הנתבעת, מר יוסי נאור (להלן: נאור), כי בניגוד לדברים שאמר נאור לתובע - לפי צו הרחבה בענף המתכת התובע זכאי שיבוצעו עבורו הפרשות לפנסיה; התובע ביקש שישלימו אותן לכל תקופת עבודתו, עד אז, ונאור ימסור לו תשובה בתוך 7 ימים [ת/1, בין נספחי ה'], אך, לא נענה. ביום 13.3.07, במכתב ששלחה הנתבעת לתובע, נטען, כי למרות שבקשתו לחופש לא אושרה, הוא הודיע שאינו מגיע לעבודה. עוד נכתב, שם, שהיעדרויות התובע והודעותיו על כך רק ברגע האחרון, בשעות הבוקר, מבלי לתת סיבה מוצדקת ותוך העמדת הנתבעת בפני עובדה מוגמרת, הפכו לעניין שכיח, והדבר גורם נזק למהלך העבודה הסדיר ומהווה הפרת משמעת חמורה. בסיום המכתב התובע הוזהר שלא לחזור על כך [ת/1, בנספחי ה'; תצהיר נאור - נ/1, נספח ט']. התובע השיב על מכתב זה, ביום 14.3.07, במכתב בו טען, כי במשך תקופה ארוכה אין לו מה לעשות בעבודה בנתבעת, כך שהיעדרותו אינה גורמת כל נזק, ובלשונו - "לפעמים גם לעובדים יש צורך להיעדר מסיבות אלו או אחרות ואם ממילא במקרה הנדון אין להם מה לעשות בעבודה - אין צורך להקשות את חייהם של העובדים" [ת/1, נספח ה']. כן נטען במכתב זה, שהתובע גילה אחריות לתפקידו, ואם בשל חוסר עבודה בכוונת נאור לפטרו, אזי, שלא יחפש סיבות ויהיה הוגן. בסיום המכתב התובע מציין שלא קיבל תשובה למכתבו מיום 16.1.07, בעניין ההפרשות לפנסיה. ביום 20.3.07 העביר התובע לנאור מכתב נוסף, בו הלין על הוראה שניתנה לו בהתראה קצרה בקשר לחפיפה על פרויקטים בהם טיפלה עובדת שעזבה, על כך שאין די כוח אדם לביצוע אותם פרויקטים, על שינויים תכופים שנאור עושה בתפקידו של התובע, ועל חוסר סדר בעבודת המחלקה הטכנית באופן כללי [ת/1, נספח ה']. לאור זאת נטען במכתב כי התובע מסיר אחריותו על טעויות שסביר להניח שיקרו, ועל עמידה בזמנים. ביום 17.5.07 התובע שלח לנאור עוד מכתב, שכותרתו "הרעת תנאים מוחשית לח"מ אוחיון עמנואל", בו טען התובע, כי בניגוד לצו ההרחבה בענף המתכת, ולמרות מכתביו מיום 16.1.07 ומיום 14.3.07, לא מבוצעות עבורו הפרשות לפנסיה; כי משכורת חודש 4/07 שולמה לו באיחור, כמו משכורות קודמות, קוזז ממנה סכום של 3,777 ₪ מבלי ליידע אותו וסכום זה יש להשיב לידיו, וכן תשלום דמי החגים במסגרתה נמוך מהמגיע לו; הוסף, כי הינו זכאי להפרשים בגין ימי חג חופשה ומלחמה; ולבסוף - כי ישנם "עיוותי שכר נוספים", שיפרט בנפרד [ת/1, בנספחי ה'; נ/1, נספח א'; (להלן: המכתב מיום 17.5.07)]. התובע הודיע, במכתב מיום 17.5.07, כי אם לא יקבל תשובות לטענותיו האמורות, בתוך 30 יום, יראה עצמו "מתפטר כדין פיטורין", בלשונו [ההדגשה במקור], ומכתבו מהווה "הודעה מוקדמת". ביום 13.6.07 נשלחה תשובת הנתבעת, בה הוכחשו טענות התובע, נטען שהוא עושה מאמצים ליצור באופן מלאכותי הרעה מוחשית בתנאי העבודה, מקום שאין כל הרעה כאמור, וצוין, כי התובע מתעלם מכך שניתנו לו התראות בעניין הפרות משמעת על ידו. עוד נטען, שם, כי הסכום שקוזז ממשכורת 4/07 אינו מגיעים לתובע, שכן, זהו סכום עודף ששולם לו והוא יודע זאת. לגבי עיוותי השכר, שהזכיר התובע, נטען, כי הם לא פורטו והטענה מחוסרת יסוד, ולגבי ההפרשות לפנסיה נטען, כי אין צו הרחבה שמחייב את הנתבעת בביצוע הפרשות פנסיוניות לעובדים [ת/1, מסמך אחרון בנספחי ה']. ביום 14.6.07 התובע סיים את עבודתו בנתבעת. לטענת התובע - התפטרותו היתה התפטרות "בדין מפוטר", על כן, הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, בנוסף לרכיבי התביעה האחרים, כפי שפורט לעיל, שחלקם מתבסס על הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה שונים, שהתובע טען לתחולתם. לטענת הנתבעת - התובע לא זכאי לזכויות שתבע, ולדעתה, הוא ביצע הפרות משמעת - נעדר מעבודתו, ללא אישור, ועבד במקומות אחרים תוך כדי עבודתו אצלה - מעשים אשר גרמו להתעשרותו, שלא במשפט, וכן לנזקים לה. לכן, תבעה החזר של תשלומי יתר, בסך 40,000 ₪, לצרכי אגרה [ס' 27 לכתב-ההגנה המתוקן, עם כתב-תביעה שכנגד], וגם בגין "הנזקים ו/או הפסדים", אותם העמידה על סך 30,000 ₪, לצרכי אגרה [ס' 28, שם]. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי אף אחת מהגרסאות שהוצגו לפנינו איננה מקובלת עלינו במלואה. באשר לחלק מרכיבי התביעה, העדפנו את גרסת התובע, בעוד שלגבי רכיבים אחרים עדיפה בעינינו גרסת הנתבעת. לפיכך - קיבלנו את תביעת התובע, לפיצוי עקב אי ביצוע הפרשות לפנסיה, הפרשי שכר ופיצויי פיטורים; יתר רכיבי תביעת התובע נדחו, וכך גם התביעה שכנגד. להלן יובאו נימוקינו. א. צווי הרחבה התובע לא פירט בתביעתו בדיוק איזה הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה חלים, לטענתו, על יחסי העבודה, במקרה דנן. רק בדיון ביום 27.3.11 הובהר, כי התביעה נסמכת על שלושה צווי הרחבה: צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה והתוכנה, מיום 16.12.74, על תיקוניו במהלך השנים, כפי שהיה בתוקף בתקופת עבודתו של התובע בנתבעת; צו הרחבה כללי בתעשיה, בקשר לחובת הביטוח הפנסיוני; וצו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות, משנת 1998 [עמ' 7, ש' 23-16]. לטענת התובע, הנתבעת נכללת בשני ענפי עיסוק - הן ענף המתכת, שכן, היא מייצרת מוצרי אלומיניום, והן ענף הבניין, שכן, היא מתקינה את חלונות האלומיניום בבתים שנבנים, ומכאן תחולתם של הצווים הנ"ל, לדעתו. לעומת זאת, בסיכומיו, טען התובע, כי עיסוקה העיקרי של הנתבעת הינו בתעשיית המתכת. בהתאם, טען לתחולה של צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית זקנה משלימה (יסוד), על תיקוניו, שהרחיב הוראות הסכמים קיבוציים משנת 1964 ו-1965 וחל על כל העובדים והמעבידים בישראל בתעשיה, במלאכה ובתחנות דלק [י"פ 1292, התשכ"ו, עמ' 2027, מיום 31.7.66; ובהמשך, מיום 1.2.89, צו הרחבה מתקן: י"פ 6377, התשמ"ט, עמ' 3411 - נספח ח' לסיכומי התובע (להלן: צו ההרחבה בעניין פנסיית זקנה)]; צו הרחבה בענף התעשייה - מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף בתעשייה, שהרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי משנת 2005 וחל על כל העובדים והמעסיקים בתעשיה, במפעלים מעל 20 עובדים [י"פ מס' 5525, התשס"ו, עמ' 3105, מיום 7.5.06 (להלן: צו ההרחבה בעניין פנסיה בתעשיה)]; ושני צווי הרחבה בענף המתכת: צו הרחבה בענף המתכת, החשמל, האלקטרוניקה והתוכנה (1973), וכן צו הרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה משנת 1983 למפעל בו עובדים מעל 20 עובדים [נספח ט' לסיכומי התובע (שני הצווים, להלן: צווי ההרחבה בענף המתכת)]. בנוסף לכל אלה, טען התובע "מתוך זהירות" - כי אם יקבע שהנתבעת שייכת לענף הבנייה, אזי, חל בענייננו צו הרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות משנת 2001 [נספח י' לסיכומי התובע (להלן: צו ההרחבה בענף הבנייה)]. הנתבעת, מצידה, הכחישה תחולתם של צווי הרחבה אלה, מסיבות שונות. אכן, היעדר פירוט מספיק לאורך ההליך, בדבר צווי ההרחבה שלטענת התובע חלים על יחסי העבודה, היה בו כדי להקשות על יכולתה של הנתבעת להתגונן. אף על פי כן, צווי הרחבה שפורסמו ברשומות הם "מן המפורסמות", והנתבעת, חברה ותיקה בתחום תעשית האלומיניום, לא הראתה שעשתה מאמץ סביר לבדוק מהו הדין החל עליה, ומתוך נוחות, בחרה להתעלם מנושא זה, בכלל, ובפרט, כאשר במהלך הדיון, ביום 27.3.11, קיבלו הצדדים מבית-הדין עותק של צו ההרחבה בעניין פנסיית זקנה [עמ' 8, ש' 14-10]. המבחן המכריע, לצורך בחינת חלות צו הרחבה על עובד ומעביד, נקבע בפסיקה לפי עיקר עיסוקו של המעביד. בענייננו, למעשה, לא היתה כל מחלוקת שהנתבעת עוסקת בביצוע עבודות של ייצור מוצרי אלומיניום והתקנתם. על כן, אין ספק, שהיא נכנסת לתחולת ענף התעשייה, בכלל, וענף המתכת, בפרט. כמו כן, הוכח, כי אף לשיטת התובע, זהו עיקר עיסוקה של הנתבעת, גם אם לעבודות אלו יש קשר מסוים לענף הבנייה. כן הוכח, כי הנתבעת העסיקה בתקופה הרלבנטית לתביעה מעל 20 עובדים [נ/1, נספח ג']. איננו מקבלים את טענת הנתבעת, שצו ההרחבה בעניין פנסיית זקנה אינו חל כאן - לאור סעיף 31 לחוק הסכמים קיבוציים, התשיז"-1957, כיוון שההסכמים שהרחיב הוחלפו על ידי הסכם קיבוצי משנת 1979, לגביו לא הוכח שהורחב בצו הרחבה, ובנוסף לכך, לא ניתן לבצע הפרשות לקרן הפנסיה הותיקה של מבטחים; טענה שנטענה בהסתמך על פסיקת ביה"ד האזורי לעבודה בירושלים, אך, אין הנדון שם דומה לענייננו [תע"א 1719/08, מיום 9.8.11]. צו ההרחבה בעניין פנסיית זקנה עודכן, מעת לעת, בהתאם לשינויים בהסכמים הקיבוציים שהרחיב, לרבות במסגרת צו הרחבה נוסף, שפורסם ביום 25.6.89 - קרי, לאחר המועד הנטען על ידי הנתבעים ובתקופה הרלבנטית להעסקת התובע - ובהזדמנות זו הוגדלה חובת ביצוע הפרשות המעביד לקרן הפנסיה של "מבטחים", מ-5% מהשכר הכולל הרגיל של העובד ל-6%, על חשבון המעסיק [י"פ מס' 3672, התשמ"ט, עמ' 3411]. יחד עם זאת, לגבי צווי ההרחבה בענף המתכת, הרי שהם חלים על כל העובדים והמעבידים בענף המתכת, כאשר "עובד" מוגדר שם - "כל עובד העובד בעבודת כפיים (פועל בעל מקצוע, פועל מאומן או בלתי מקצועי) כולל נוער עובד", ובענייננו לא הוכח, כי עבודת התובע נכנסת בגדר הגדרה זו. התובע העיד, כי במסגרת עבודתו עסק בניהול טכני של פרויקטים, שכלל תכנון, עריכת פגישות עם מנהלי עבודה באתרי בניה, ביצוע מדידות ופיקוח על עבודות באתרי בניה, הזמנת חומרים, עריכת חשבונות, הצעות מחיר, התחשבנות שוטפת עם לקוחות וספקים [ת/1, ס' 4]. אמנם, על פי עדותו, בחקירתו, ביצוע המדידות והפיקוח על עבודות שבוצעו התבצע הן במפעל הנתבעת, והן באתרי הבניה תוך טיפוס על פיגומים [עמ' 17, ש' 7-1], אבל, בכך, כשלעצמו, אין די כדי להביא למסקנה שעבודתו היתה עבודת כפיים, ושוכנענו, כי עיקר עבודת התובע - על פי תיאורו של התובע עצמו - אינו נכנס להגדרה האמורה. תמיכה לכך ניתן למצוא גם בדו"חות הנוכחות של התובע [ת/1, נספחי ד'], לפיהם - יציאותיו ממפעל הנתבעת הסתכמו, על פי רוב, לכדי יציאה אחת בשבוע, אם בכלל, מה גם, שהתובע הודה, כי לעיתים היה זה בשביל קיום ישיבות באתרי הבנייה ולא לצורך עבודה פיזית שם [ת/1, ס' 4; עמ' 17, ש' 16-15]. אנו קובעים, אפוא, כי - על יחסי העבודה בין הצדדים שלפנינו חלו צו ההרחבה בעניין פנסיית זקנה וצו ההרחבה בעניין פנסיה בתעשיה, ואילו צווי ההרחבה בענף המתכת וכן צו ההרחבה בענף הבנייה לא חלו עליהם. ב. הפרשות לפנסיה צו ההרחבה בעניין פנסיית זקנה, כפי שתוקן, קובע חובת הפרשה של המעסיק לקרן הפנסיה, בשיעור 6%. צו ההרחבה בעניין פנסיה בתעשיה, שחל משנת 2006, קובע גם הוא הפרשות מעביד בשיעור 6%. נעיר, כי צו זה קובע גם הסדר של הפרשות לביטוח, לפיו הפרשות המעביד הן בשיעור נמוך יותר העומד על 5%, אולם, הסדר זה רלבנטי רק לגבי עובד ששכרו המבוטח עולה על 80% מהשכר הממוצע במשק והוא ביקש זאת מהמעביד, ובהיעדר הודעה כאמור מצד העובד ברירת המחדל היא ביצוע הפרשות לקרן פנסיה; והמעביד חייב בביצוע. בענייננו, אין מחלוקת, כי הנתבעת לא ביצעה הפרשות לפנסיה לטובת התובע. מאחר שהתובע העלה נושא זה, מפורשות, בהתכתבותו עם הנתבעת, עובר להפסקת עבודתו - היתה זו חובתה לבחון נקודה זו לעומקה ולהשיבו דבר ולא להסתפק בהכחשה סתמית. משחובת ההפרשה לפנסיה, מכח "צו הרחבה לענף המתכת או התעשיה" נטענה, במפורש, גם בכתב התביעה [ס' 2] - אין לקבל טענות להרחבת חזית בסיכומים. משלא הציגה הנתבעת חישוב חלופי לחישובו של התובע בתצהירו, ברכיב הפנסיה, אנו מקבלים את חישובו. בהתאם - התובע זכאי לפיצוי בסך 10,647 ₪ חלף חלק תגמולי המעסיק בהפרשות הפנסיוניות, שלא בוצעו על ידי הנתבעת. ג. קיזוז משכר העבודה בחודש 4/07 התובע טוען - כי הנתבעת הפחיתה משכר העבודה עבור חודש 4/07 סכום של 3,777 ₪, במכוון, באופן חד צדדי, ומבלי שהובהרה לו סיבת ההפחתה. לטענתו, מנהלת החשבונות של הנתבעת, אשתו של נאור (להלן: אינגה), סיפקה הסברים לא ברורים להפחתה זו, והסכום שהופחת לא הוחזר לו. לטענת הנתבעת - ביום 15.10.04 התובע קיבל המחאה על סך 6,732 ₪, בגין שעות עבודתו בחודשים 8/04 ו-9/04, אך, מסכום זה שכחו להפחית סך של 4,000 ₪, שניתן לתובע ביום 22.9.04, כמקדמה, על פי בקשתו. לפיכך, הסכום של 4,000 ₪ שולם לתובע ביתר, והנתבעת היתה זכאית לנכותו משכרו, כאשר אינגה הבהירה לתובע את פשר ההפחתה שנעשתה. הנתבעת לא הביאה לעדות את אינגה, שהיא עדה שבשליטתה, אשר כמנהלת החשבונות שלה יכלה לשפוך אור על המחלוקת בעניין זה, כמו גם בנוגע לטענות התובע להפרשי שכר, בשל טעויות שנעשו בחישוב תשלומי המשכורות החודשיים, ואילו נאור עצמו התקשה לתת הסברים בטענה, כי לא הוא עסק בכך. אף על פי כן, אנו מעדיפים, בהקשר זה, את גרסת הנתבעת. הצדדים הציגו בפנינו כרטסת הנהלת חשבונות, בנוגע לתשלומים ששולמו לתובע - לשנים 2004, 2005 ו-2007 [ת/1, נספח ב'1; נ/1, נספח ד']. אמנם, אין בידינו את הכרטסת לשנת 2006, אבל, בדיקת הכרטסות לשנים 2004 ו-2005 מראה שהרישום הוא מסודר, במובן זה, שלגבי כל חודש מצוין הסכום שהתובע זכאי היה לקבל, על פי תלושי המשכורת, וכן הסכום שקיבל בפועל, והיתרה לשנת 2004 הועברה לשנת 2005 (היתרה היא תוצאה של תשלום הסכום של 4,000 ₪, ביום 22.9.04, מבלי שהקביל לו תלוש משכורת, אי התאמה מלאה בין הסכומים ששולמו לתובע בפועל לעומת הסכומים על פי תלושי המשכורת, ורישום הזכאות לתשלום עבור חודש 12/04 על פי התלוש כאשר ביצוע התשלום בפועל נרשם בשנת 2005). משלא הוכח, כי נפלה טעות בנתוני כרטסת 2006, שכאמור לא הוצגה, נקודת המוצא היא שיתרת הפתיחה משנת 2006, כפי שנרשמה בכרטסת 2007, נכונה. בדיקת כרטסת 2007 מעלה, כי אילו שולם לתובע מלוא השכר בחודש 4/07, אזי, הוא היה מקבל בסופו של דבר תשלום משכורות העולה על המגיע לו על פי תלושי המשכורת, בסכום של 3,777 ₪. מכאן, שהנתבעת רשאית היתה להפחית את התשלום ששולם לתובע ביתר. נבהיר, כי סכום זה הינו תשלום שכר ביתר, לעומת הסכומים שצוינו בתלושי המשכורת, אך, אין בכך כדי לפגוע בטענת התובע, כי הסכומים בתלושי המשכורת אינם משקפים את מלוא התמורה המגיעה לו, עבור עבודתו בחודשים 8-10/07, וכן ביתר חודשי עבודתו - בהתאם לשעות המצוינות בדו"חות הנוכחות, כפי שיוסבר בהמשך. לאור המצטבר, התביעה להחזר קיזוז - נדחית. ד. הפרשי שכר התובע טוען - כי בתחילת עבודתו סוכם עמו שב-3 החודשים הראשונים יקבל תשלום משכורת באמצעות מקדמות, על חשבון שכר העבודה, ולאחר שהנתבעת תעריך את כישוריו, היא תקבע את שכרו ויושלמו הסכומים המגיעים לו, בהתאם למוסכם. לטענתו, ביום 15.11.04 נאור ערך איתו ישיבה וסוכמו תנאי העסקתו, ולשם כך הונפקו 2 תלושי שכר פיקטיביים, לצורך תרגול והערכה לחודשים 9/04 ו-10/04, כשהנתונים שנרשמו בהם אינם נכונים - לא מבחינת מספר שעות העבודה שעבד, בפועל, ולא מבחינת גובה השכר לשעה, שסוכם שיעמוד על 30.8 ₪. עוד לטענת התובע - בהתאם לרישום שעות העבודה בדו"חות הנוכחות, ושכר שעתי בסך 30.8 ₪, הוא היה אמור להשתכר 5,074 ₪ בחודש 8/04, 6,200 ₪ בחודש 9/04, ו-5,570 ₪ בחודש 10/04, ובסך הכל 16,844 ₪ [טבלת תחשיבי התובע - ת/1, בנספחי ד']. המקדמות ששולמו לתובע הסתכמו לכדי 14,000 ₪: 4,000 ₪ עבור חודש 8/04, 6,000 ₪ עבור חודש 9/04, ו-4,000 ₪ עבור חודש 10/04 [כרטסת הנהלת חשבונות - ת/1, נספחים ב'1 ו-ו'], ולפיכך - התובע סבור, שהוא זכאי לתשלום הפרשי שכר, לחודשים 8/04, 9/04 ו-10/04, בסכום המצטבר לסך 2,844 ₪. כמו כן, לטענתו - גם ביתר חודשי עבודתו שכר העבודה חושב לא נכון, והוא אינו תואם את שעות העבודה, לפי דו"חות הנוכחות, ועל כן - מגיעים לו הפרשים בסך 4,987 ₪ (בעיגול), בהתאם לתחשיבים שצירף לתביעתו [התחשיבים וכן דו"חות הנוכחות של התובע לחודשים 8/04 עד 5/07 - ת/1, נספחי ד']. תחשיבים אלה מורכבים מחישוב פרטני לכל חודש וחודש, החל מחודש 11/04 ועד 5/07, של השעות שהתובע היה אמור לקבל לפי דו"חות הנוכחות (בחלוקה לשעות רגילות בתעריף 100%, שעות נוספות בתעריף 125% ושעות נוספות בתעריף 150%), והשוואה לשעות בגינן קיבל תשלום, לפי הרישום בתלושי המשכורת, וחישוב כולל של סיכום הפרשי השעות לכל התקופה האמורה והתמורה המגיעה לתובע בגין כך. כמו כן, ישנו תחשיב פרטני, על פי אותו עיקרון, לכל אחד מהחודשים 8-10/04, של המשכורת, נטו, שהיה התובע זכאי לקבל בגינם. לעומת זאת, הנתבעת טוענת - כי נאור סיכם עם התובע שבמשך שלושת חודשי העבודה הראשונים, שיהוו תקופת ניסיון, התובע ישתכר שכר שעתי של 27.5 ₪, ולאחר מכן, החל מחודש 11/04 ועד לסיום עבודתו, שכרו של התובע הועלה לסך 30.8 ₪ לשעה. לטענתה, תלושי השכר שהנפיקה משקפים את שעות עבודתו של התובע ואין בהם טעויות, שכן, חישוב שכר עבודתו של התובע, בכל חודש, נעשה בהתאם לדו"חות הנוכחות, לאחר שהתובע אישר אותם וחתם עליהם, ואין מגיעים לתובע הפרשים כלשהם. בעניין זה, מקובלת עלינו גרסת התובע, עליה חזר באופן עקבי בחקירתו, והיא מהימנה בעינינו ועדיפה על גרסת הנתבעת. כך, הן בנוגע לסיכום אודות קבלת השכר באמצעות מקדמות, בתחילת עבודתו - כפי שעולה אף מכרטסת הנהלת החשבונות לשנת 2004, הן בנוגע לגובה השכר השעתי שסוכם, והן בנוגע לחוסר ההתאמה בין הרישום של שעות העבודה, בדו"חות הנוכחות של התובע, לבין השעות בגינן שולם לתובע, בפועל, לפי תלושי המשכורת. בדיקה מדגמית של דו"חות הנוכחות, תלושי המשכורת, וטבלאות החישוב של התובע, מעלה, שאכן, יש חוסר התאמה בין שעות העבודה, המצוינות בדו"חות הנוכחות, לבין השעות בגינן שולם לתובע בתלושי המשכורת. כך, למשל, על פי דו"ח הנוכחות לחודש 4/05, שלטענת הנתבעת נבדק ואושר על ידי התובע בחתימתו [נ/1, נספח ז'] - בהתאם לתחשיב שהציג התובע - הוא היה זכאי לתשלום עבור 117.5 שעות בתעריף רגיל, 16.32 שעות בתעריף 125%, ו-8.57 שעות בתעריף 150%; ואילו בתלוש השכר לחודש זה שולם עבור 130 שעות בתעריף רגיל, 14 שעות בתעריף 125% ולא שולם כלל עבור שעות בתעריף 150%. דוגמא נוספת ניתן לראות בחודשים 8/04 ו-9/04, שלטענת הנתבעת, המשכורת שהגיעה לתובע עבור עבודתו בשניהם שולמה לו במסגרת תלוש המשכורת לחודש 9/04. על פי דו"חות הנוכחות, לחודשים אלה - בהתאם לתחשיב שהציג התובע - הוא היה זכאי לתשלום עבור 254.275 שעות בתעריף רגיל, 13.33 שעות בתעריף 125%, ו-2.83 שעות בתעריף 150%; ואילו בתלוש השכר לחודש 9/04 שולם לתובע עבור 186 שעות בתעריף רגיל ו-34 שעות בתעריף 125% ולא שולם כלל עבור שעות בתעריף 150%. נבהיר, שטבלאות התחשיבים, שהציג התובע, מבוססות על הנתונים בדו"חות הנוכחות, שהנתבעת לא רק שלא הכחישה, אלא, היא עצמה ביקשה להסתמך עליהם. הנתבעת לא סתרה בראיות את תחשיבי התובע בדבר הפרשי השעות עבורן לא שולם לו, והם מקובלים עלינו. נעיר, שהתובע הפחית בכל יום חצי שעת הפסקה וטענות הנתבעת כנגד זה הועלו רק בסיכומיה. לפיכך, עבור החודשים 11/04 עד 5/07, התובע זכאי לתשלום הפרשים בסך 4,987 ₪, ברוטו. אשר לחודשים 8-10/04, התובע, כאמור, הציג תחשיב בנוגע לכל אחד מהם, של השכר שהיה זכאי לקבל, נטו, על פי שעות העבודה שצוינו בדו"חות הנוכחות. אולם, בחישוב ההפרש המגיע לו, התובע השווה בין סכומים אלה לבין סכומי המקדמות שקיבל, בעוד שההשוואה צריכה להיות בין סכומים אלה לבין הסכומים בתלושי המשכורת - שהם נמוכים מסכומי המקדמות. זאת, מכיוון שסכומי המקדמות, העודפים על הסכומים בתלושי 9-10/04, קוזזו לאחר מכן במסגרת ההפחתה של 3,777 ₪, בחודש 4/07. בהתאם לתחשיב התובע - שכאמור, מקובל עלינו - הוא היה זכאי לסכום כולל של 16,844 ₪, נטו, בגין עבודתו בחודשים 8-10/04. לפי תלושי המשכורת הגיע לתובע סך של 6,732 ₪, עבור 9/04, 4,422 ₪ עבור 10/04, ובסך הכל 11,154 ₪, נטו. מכאן, שהתובע זכאי לקבל ההפרש בסך 5,690 ₪, נטו. אמנם, סכום זה גבוה מהנתבע על ידי התובע, ברכיב זה, אבל, כפי שכבר הסברנו, הסכום של 3,777 ₪, שהופחת משכרו כתשלום ביתר לעומת המגיע לפי תלושי המשכורת, נבע, בין היתר, מהיעדר תלוש לחודש 8/04 וכתוצאה מכך היעדר רישום הזכאות לתשלום עבור חודש זה בכרטסת הנהלת החשבונות. הסיכום של סכום זה, יחד עם הסכום הנתבע על ידי התובע, בגין הפרשי שכר לחודשים 8-10/04, אינו עולה על הסכום של 5,690 ₪, שמצאנו שמגיע לתובע עבור הפרשים אלה, ולמרות שדחינו את תביעת התובע לקבלתו בדרך של "החזר הפחתה או ניכוי", אין מניעה לפסוק לתובע את מלוא המגיע לו כהפרשי שכר. אשר על כן - על הנתבעת לשלם לתובע סכום של 4,987 ₪, ברוטו, בגין הפרשי שכר לחודשים 11/04-5/07, וסכום של 5,690 ₪, נטו, בגין הפרשי שכר לחודשים 8-10/04. שוכנענו, כי תשלום משכורות התובע בחסר נבע מטעות כנה של הנתבעת, והתובע עצמו הודה, כי לא פנה אליה בטרוניה כלשהי בעניין [עמ' 12, ש' 28 ואילך]; לפיכך - אנו מוצאים לנכון לא לפסוק לתובע פיצויי הלנה, על הפרשי השכר שפסקנו לו, כאמור לעיל. ה. פיצויי פיטורים התובע טוען - כי התפטרותו מעבודתו בנתבעת הינה התפטרות "בדין מפוטר" - המזכה אותו בפיצויי פיטורים - בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה עבורו, הקיזוז ממשכורת 4/07, הטעויות שהיו בתשלום משכורותיו לאורך תקופת עבודתו, אי תשלומן בזמן, ואי תשלום תוספת וותק משפחה וכלכלה. המסגרת הנורמטיבית, לעניין התפטרות שדינה כפיטורים, שמקורה בהרעה מוחשית בתנאי העבודה, או בנסיבה אחרת המצדיקה זאת, מצויה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח-1963 (להלן: החוק). על מנת להיכנס בגדר החלופה הראשונה הקבועה בסעיף זה על העובד להראות, בראש ובראשונה, כי הייתה "הרעה מוחשית" בתנאי העסקתו, כלומר, אין די בהרעה סתם בתנאי העבודה, אלא, נדרשת הרעה ממשית, שפורשה בפסיקה כהרעה רצינית עד כדי ייחוס למעביד הרצון להפטר מן העובד [עד"מ 21/03 חברת השמירה בע"מ - מילר, ס' 5 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 3.3.04)]. בכדי להיכנס בגדר החלופה השניה, העובד נדרש להוכיח, כי התקיימו נסיבות ביחסי העבודה בהן אין לדרוש ממנו שימשיך לעבוד אצל אותו מעביד. המבחן לקביעת ממשיות ההרעה, או קיומן של נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד את המשך העבודה, הוא מבחן אובייקטיבי, על-פי נסיבות כל מקרה, היינו -האם עובד סביר היה ממשיך לעבוד בנסיבות המקרה הנדון, והדבר תלוי במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד ועליו להוכיח תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו [ע"ע 197/03 אסייג - חנה גורן הפקות בע"מ, ס' ב' לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 16.6.05)]; ע"ע 1354/01 כהן - טרייד אין א.ר. בע"מ, ס' 6 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 21.8.03)]. כפי שקבענו לעיל, במקרה שלפנינו, בכל תקופת עבודתו של התובע, הנתבעת לא קיימה את חובתה לבצע עבורו הפרשות לפנסיה - בהתאם להוראות צווי הרחבה שחלו עליה - ודי בכך על מנת לקבוע, כי התקיימו נסיבות שהצדיקו את התפטרותו. זאת, אף אם דרישות אחרות של התובע מהנתבעת נמצאו לא מוצדקות. אולם, אין די בהוכחת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד שימשך בעבודתו, על מנת שתקום זכאות לקבלת פיצויי פיטורים, מכוח סעיף 11(א) לחוק. כלל הוא, כי כאשר עסקינן במצב בו יש בידי המעביד הכח להסיר את ההרעה או הנסיבה שאינה מאפשרת המשך עבודה, מוטלת על העובד חובה להתריע בפני המעביד על כוונתו להתפטר, בשל תנאי העסקתו. התכלית העומדת מאחורי הלכה זו, היא מתן אפשרות למעביד לתקן את הדברים, כמו גם המשך קיומם של יחסי העבודה, והדבר אף נובע מחובת תום הלב ביחסי העבודה [עניין אסייג, לעיל, ס' ב' לפסה"ד; עד"מ 21/03 חברת השמירה בע"מ - מילר (במאגר ממוחשב, 3.3.04), ס' 5 לפסה"ד]. רק במקרים חריגים, בהם הסבירות שהמעביד יבצע שינוי היא מזערית, לא יחול כלל זה, ואי מתן התרעה, כאמור, למעביד לא יאיין את זכות העובד לפיצויי פיטורים [ע"ע 618/06 וינברג - מזרחי (במאגר ממוחשב), 23.12.07, ס' 12 לפסה"ד]. בענייננו, הוכח שהתובע דרש מהנתבעת את ביצוע ההפרשות לפנסיה כבר במכתבו מיום 16.1.07, ולאחר שלא נענה, הזכיר זאת במכתב נוסף מיום 14.3.07, ולבסוף נתן לנתבעת התרעה אחרונה, עם עוד הזדמנות לתקן את הדברים, במכתבו מיום 17.5.06. אולם, הנתבעת, אשר סברה שאין עליה חובת הפרשה, כאמור, סירבה שוב ושוב לדרישתו. איננו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה - העובדה שהתובע המשיך לעבוד אצלה תקופה ארוכה, מעידה על היעדר קשר סיבתי בין אי ביצוע ההפרשות לפנסיה לבין התפטרותו. על פי עדותו של התובע, שמהימנה בעינינו, בתחילת עבודתו בנתבעת הוא פנה בעניין זה לנאור, אשר השיב לו שהוא אינו זכאי לכך, התובע קיבל זאת, ורק בחודש 1/07 התברר לו שהדין עומד לצידו ומחייב את הנתבעת בהפרשות פנסיוניות לטובתו [עמ' 15, ש' 24-23; עמ' 16, ש' 10-1]. גם עדותו של נאור בחקירתו תומכת בגרסת התובע בהקשר זה [עמ' 21, ש' 13-6]. התפטרותו של התובע נכנסה לתוקף רק לאחר שהנתבעת עמדה בסירובה, לבצע עבורו הפרשות לפנסיה. לאור כל האמור, התפטרות התובע נכנסת בגדר סעיף 11(א) לחוק. גם בקשר לרכיב זה - הנתבעת לא הציגה תחשיב חלופי לתחשיב התובע, ואנו מקבלים את החישוב שערך בסיכומיו. אשר על כן - התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, בסך 14,788 ₪. עם זאת, שוכנענו, כי התקיימה מחלוקת אמיתית באשר לעצם זכאותו של התובע לקבלת פיצויי הפיטורים, על כן, איננו פוסקים לתובע פיצויי הלנה על אי תשלומם במועד. ו. פיצויי הלנה לטענת התובע - שכרו שולם לו כל חודש רק ב-15 לחודש ולפיכך הולן מדי חודש בחודשו. כמו כן, לטענתו, משכורתו האחרונה, עבור חודש 6/07, שולמה לו רק באופן חלקי, והיתרה שולמה רק כעבור 35 ימים. לכן, הוא טוען, כי הינו זכאי לפיצויי הלנה על תשלומי שכר מאוחרים אלה. איננו מקבלים זאת, ונסביר מיד. הנתבעת הודתה, כי תשלום השכר נעשה מדי 15 לכל חודש, אלא, שלטענתה לא ידעה שזו "הלנה" והיא שילמה במועד זה לאור מצב תזרימי הכספים של החברה, כאשר הדבר היה ידוע לתובע, מראש, והוא הסכים לכך ומעולם לא הביע טרוניה בעניין. סעיף 10 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע, כי - "שכר עבודה המשתלם על בסיס של שעה, יום, שבוע או לפי כמות התוצרת, ישולם, אם לא נקבע מועד אחר בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה, בתום מחצית החודש בו הועבד העובד" [ההדגשה שלנו]. לטעמנו, במקרה זה נקבע בחוזה העבודה שבין הצדדים, כי המועד לתשלום שכר העבודה יהיה מדי 15 לחודש. הנתבעת עמדה במועד המוסכם בדייקנות, לכן, שכרו של התובע כללל לא "הולן". למעשה, התובע עצמו לא חש שנפגע מהמועד בו שולם לו שכרו, בכל חודש וחודש, ותביעתו בעניין זה קנטרנית. כך באשר לתשלום המשכורות השוטף; ואילו בנוגע לתשלום היתרה שהגיעה לתובע בסיום עבודתו - אשר כפי שעולה מכרטסת הנהלת החשבונות שולמה לו מספר ימים לאחר תשלום המשכורת, הרי שהיא שולמה עבור "פדיון חופשה" ו"הבראה" - שאינם נושאים זכות לפיצויי הלנה [כרטסת הנהלת חשבונות - נ/1, נספח ד'; תלושי השכר הרלבנטיים - נ/1, נספח ה', ת/1, נספח ב'2]. לאור זאת - דין התביעה ברכיב זה להידחות. ז. דמי חגים התובע טוען - שלא שולם לו עבור 8 ימי חג, מתוך מכסת ימי החג, שהיה זכאי לתשלום בגינם. אולם, הוא לא פירט מהם ימי החג שלטענתו לא קיבל תשלום עבורם, והסתפק בציון החודשים בהם הוא סבור שלא קיבל תשלום עבור מלוא הימים, מספר ימי החג, ומספר ימי החג שלא שולמו. איננו מקבלים זאת. לאור קביעתנו, בדבר היעדר תחולתם של צווי ההרחבה בענף המתכת, רלבנטי, בהקשר זה, צו ההרחבה הכללי להסכם מסגרת, משנת 2000, העוסק, בין השאר, בנושא "דמי חגים" [י"פ התש"ס 4003-4002; (להלן: צו ההרחבה הכללי)]. על פי צו זה, הוחלה חובת תשלום מלא, עבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות), על - "כל העובדים והמעבידים בישראל", בסייגים המפורטים בפתיח לצו ההרחבה הכללי, שאינם נוגעים למקרה שלנו. זכאותו של העובד לדמי חגים, לפי צו ההרחבה הכללי, מתחילה לאחר שעבד 3 חודשים והיא מותנית בעבודה בפועל בימים הסמוכים לחג - לפני ואחרי - אלא אם המעביד נתן את הסכמתו להיעדרות בימים אלה. ככלל, נקבע, כי - "חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להיעדרות." [דב"ע מג/3-91 מולה נוהד - חברת אל וו בע"מ, פד"ע ט"ו 163, בעמ' 168]. בפסק-דין אחר של בית-הדין הארצי, בו הוכיח העובד, כי עבד תקופה ארוכה באופן סדיר, הועבר נטל ההוכחה אל המעביד, להוכיח שהעובד לא עבד סמוך ליום החג [ע"ע 778/06 מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, ס' 12-10 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 28.5.07)]. אלא, שבענייננו, אף לפי גרסתו של התובע - הוא נעדר פעמים רבות מעבודתו, ולמעשה, לא עבד בהיקף משרה מלא [עמ' 14, ש' 11-9]. בהיעדר פירוט ספציפי של ימי החג בגינם נתבע תשלום דמי "חג", והמועד בו חלו, התובע לא הוכיח שהתקיים התנאי לתשלום האמור. לא זו אף זו - צו ההרחבה הכללי מתנה את תשלום דמי החגים גם בכך שהחג בגינו נתבע התשלום לא חל בשבת; שעה שהתובע לא פירט את מועדי החגים, עליהם סמך תביעתו, ברכיב זה, הוא לא הוכיח עמידתו בתנאי ההכרחי הנדרש. לפיכך - התובע לא הרים את הנטל להוכיח, כי לא שולמו לו דמי חגים, כראוי, ודין תביעתו להידחות, אף ברכיב זה. ח. תוספת וותק, תוספת משפחה, דמי כלכלה התובע ניסה לבסס תביעה לתשלום תוספות "וותק", "משפחה" ו"כלכלה" על הוראות צווי ההרחבה בענף המתכת, או צו ההרחבה בענף הבנייה. נוכח קביעתנו לעיל, כי צווי הרחבה אלה אינם חלים על עבודתו של התובע בנתבעת - דין התביעה ברכיבים אלה להידחות. ט. התביעה שכנגד הנתבעת טענה - כי במהלך עבודתו אצלה התובע נהג לצאת לסידורים פרטיים, ולעיתים רבות נעדר מעבודתו, כשלטענתו, זה היה בשל חופש, אך, בדיעבד התברר לה שהיה זה על מנת לעבוד אצל קבלנים אחרים, או מתחרים שלה, שאין להם קשר לעבודתו בנתבעת. זאת, ללא קבלת רשות, מבלי לתת לנתבעת הודעה על כך, על חשבון עבודתו בנתבעת ותוך גרימת נזק לה או למהלך עבודתו הסדירה בה. לטענתה - התובע התעשר על חשבונה, שלא כדין, כאשר, מצד אחד - עבד, בו זמנית, בנוסף לעבודתו אצלה גם אצל אחרים, ומצד שני - קיבל על שעות העבודה האלה שכר ממנה. לכן, סבורה הנתבעת, כי על התובע להשיב לה תשלומי שכר, שקיבל ביתר, שלצורכי אגרה הועמדו על סך 40,000 ₪. כמו כן, טוענת הנתבעת - כי התנהלות התובע גרמה לעיכובים רבים בפרויקטים שביצעה, חיבלה במהלך העבודה הסדיר שלה, וגרמה לה נזקים רבים; על כן, לדעתה, היא זכאית לקבל מהתובע פיצוי על נזקיה, בסכום שהועמד, לצורכי אגרה, על סך 30,000 ₪. התובע, מצידו, טען - כי היה עובד מסור, הקפיד לעמוד במשימות ולעבוד בשעות נוספות, כשזה נדרש, אלא, שהיו תקופות ארוכות בהן לא היתה לו הרבה עבודה ועל מנת להשלים את הכנסתו הוא עשה במהלך עבודתו בנתבעת שתי עבודות נוספות, שבוצעו בפרק זמן קצר. לטענתו - עבודה נוספת, לשם השלמת הכנסה, במקום עבודה אחר, היתה דבר שכיח בקרב עובדי הנתבעת; שתי העבודות שעשה הן עבודות שרטוט, בתחום האלומיניום, שלא היה בהן ניגוד עניינים לעבודתו בנתבעת, והדבר לא פגע בעבודתו בה והיה ידוע לה. בהקשר זה, מהימנה בעיננו גרסת התובע, עליה חזר בעקביות בחקירתו, ושוכנענו, כי העבודות האחרות בהן עסק בוצעו מחוץ לשעות העבודה בנתבעת, ולא היה בהן בכדי לפגוע בה [עמ' 14, ש' 9-4, 19-15; עמ' 15, ש' 3-1]. לעומת זאת, טענות הנתבעת הועלו על ידה בסתמיות, מבלי שהובאה על ידה ולו ראיה אחת להוכחתן. כך, הן לעצם הטענה, כי היעדרויות התובע היו ללא אישור, הן לעצם היקף ההיעדרויות הלא מאושרות, כנטען, והן למהות הנזקים שכביכול נגרמו לנתבעת בשל כך, וכימותם הכספי. לא זו בלבד, אלא, שעדותו של נאור, בחקירתו, לפיה - נאור אפשר לתובע לעבוד בשעות גמישות, בהתאם לנוחותו [עמ' 22, ש' 10-9], דווקא תומכת במסקנה, כי היעדרויות התובע נעשו בהסכמת הנתבעת. לאור כל האמור - התביעה שכנגד נדחית. סיכום התביעה התקבלה ברכיבים הבאים, אף אם לא בהיקף שנתבע בכתב-התביעה, ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המצטברים הללו: חלף הפרשות לפנסיה - 10,647 ₪; הפרשי שכר לחודשים 8-10/04 (נטו) - 5,690 ₪; הפרשי שכר לחודשים 11/04-5/07 (ברוטו) - 4,987 ₪; פיצויי פיטורים - 14,788 ₪; הסכומים המצטברים הנ"ל, ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הפסקת יחסי העבודה - 14.6.07 - ועד ליום התשלום המלא בפועל. רכיבי התביעה האחרים, שעניינם - החזר קיזוז משכר 4/07, פיצויי הלנה, דמי חגים, תוספת "וותק", תוספת "משפחה" ודמי כלכלה - נדחו. התביעה שכנגד - נדחתה במלואה. כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. מתכתזכויות עובדים