זכויות עובדי מוסך

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת עובד מוסך כנגד המעביד / זכויות עובדי מוסך: פתיח עניינה של תובענה זו בשאלה, האם זכאי התובע (להלן: התובע), לזכויות שונות מתחום משפט העבודה - פיצויי פיטורים, הפרש הודעה מוקדמת, פידיון חופשה, דמי הבראה וחגים, ופיצוי בשל הפרשות בחסר לביטוח מנהלים - בגין תקופת עבודתו כמכונאי בנתבעת, (להלן: הנתבעת ו/או המוסך). רכיב התביעה לתשלום עבור "ביגוד" - נמחק, בהסכמה, בהחלטת הרשם מיום 25.2.10. כבר בעת הדיון המוקדם הוסכמו עובדות הרלבנטיות להכרעתנו, כדלקמן: התובע הועסק ע"י הנתבעת כעובד שכיר, במשרה מלאה, במתכונת העסקה של 6 ימים בשבוע. שכרו של התובע שולם לו לפי תלושי השכר שהנפיקה הנתבעת. תקופת ההעסקה היתה החל מיום 2.6.95 ועד 3.9.08. אין מחלוקת, כי הנתבעת היא מוסך והתובע הועסק בעבודות המוסך. התובע פוטר במהלך המחצית הראשונה של חודש 8/08 כאשר מועד סיום ההעסקה היה 3.9.08. לא שולמו לתובע פיצויי פיטורים. לשם ייעול הדיון, ומבלי לפגוע בטענת מי מהצדדים בנוגע לעצם הזכאות לפיצויי פיטורים, הוסכם - כי ככל שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים הרי שיעורם עומד על 74,025 ₪. בתקופת 3 השנים האחרונות להעסקת התובע בנתבעת, יחד עם השנה השוטפת האחרונה להעסקתו (היינו מיום 1.1.05 ואילך) - שהה התובע בחופשה עפ"י הפירוט הבא: בשנת 2008 התובע קיבל 14 ימים; בשנת 2007 - 24 ימים; בשנת 2006 - 23 ימים; בשנת 2005 - 20 ימים. לגבי הבראה - התובע קיבל תשלום תמורת 8 ימים בחודש 8/08, ובחודש 7/07 עבור 8 ימים. עוד סוכמו בדיון המוקדם הפלוגתאות הללו: האם על תנאי העסקת התובע אצל הנתבעת חלות הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים (כטענת התובע), או, שמא, אין תחולה לצו האמור בשל העובדה שבין הנתבעת לבין התובע נחתם הסכם העסקה אישי (כטענת הנתבעת)? זכאות התובע לדמי חגים; בעניין זה - האם יש לומר שהתובע הוא עובד במשכורת, שאינו זכאי לדמי חגים (כטענת הנתבעת), או שמדובר בעובד בשכר, הזכאי לתשלום דמי "חגים" (כטענת התובע)? האם נסיבות פיטורי התובע מצדיקות לשלול ממנו פיצויי פיטורים וכן את השלמת הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים? ככל שיוגש כתב תביעה מתוקן - זכאות התובע לפיצוי בגין הפרשות בחסר לביטוח מנהלים [כתב-תביעה מתוקן הוגש ביום 15.4.10]. זכאות התובע לדמי הבראה ופדיון חופשה. נדון בפלוגתאות להלן, אף אם לא כסדרן, וטענות הצדדים, בקשר לכל רכיב ורכיב, יוזכרו במסגרת דיוננו בהן יחד עם הכרעתנו בקשר אליהן. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי עדותו של התובע הותירה בנו רושם עגום. הוא השיב בחקירה הנגדית בצורה מתנשאת וחצופה, ואף סתר את עצמו; עם זאת, קיבלנו את תביעתו בחלקה, כפי שיפורט בהמשך, מטעמים משפטיים. תחולת צו הרחבה בענף המוסכים טענת הנתבעת היא, כי התובע הועסק במוסך כעובד במשכורת, כאשר משכורתו המוסכמת ע"י שני הצדדים, בסמוך לסיום עבודתו, היתה 6,075 ₪, ברוטו, לחודש עבודה מלא. שכר זה היה קבוע, לפי 27 ימים בחודש, וכאשר התובע לא החסיר ימי עבודה, שולם לו מלוא השכר, ללא קשר למספר ימי העבודה בחודש נתון (28 ימים או 31 ימים); כאשר ניצל ימי חופשה, נרשמו ימים אלה כימי חופשה בתלוש השכר, למעט מקרים בהם לא נותרו ימי חופשה צבורים, שאז הופחת שכרו של התובע; בימי חג, שעה שהתובע נעדר מעבודתו, נרשמו ימים אלה כימי עבודה והתובע זכה למשכורת החודשית המלאה ואילו כאשר נעדר מעבודתו היעדרות שאינה מזכה בתשלום - הפחיתה הנתבעת ממשכורתו החודשית המוסכמת [תצהיר של מנכ"ל הנתבעת, מר עמי בר (להלן: עמי) - נ/2, ס' 11; חקירתו הנגדית - עמ' 33-32]. הנתבעת סבורה, כי מדובר בהסכמות העולות כדי "הסכם אישי", אף שלא הועלו על הכתב [נ/2, ס' 7; עדות עמי - עמ' 31, ש' 12-3]. כפועל יוצא מכך - לדעתה - מדובר בעובד שהועסק על-פי חוזה אישי ולכן, לא חל על יחסי הצדדים צו ההרחבה בענף המוסכים. לטענת התובע - "הנתבעת מנהלת מספר מוסכים ועל המוסך חל ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים ו/או צו ההרחבה המחייב כל מוסך כהגדרתו בהוראות מורחבות בצו ההרחבה ..." [ס' 14 לסיכומיו]. בבסיס טענה זו עומד מצב עובדתי שונה - אם מדובר בתחולת הסכם קיבוצי, להבדיל מצו הרחבה - וראוי היה שהתובע ידע, מראש, מה הוא המצב הרלבנטי, שהתקים בעניינו, לטענתו; ויוער, שבכתב-התביעה המתוקן נטען, כי "הנתבע משתייך לאיגוד המוסכים ...", דווקא, ועילת התביעה נסמכה על הסכם עבודה קיבוצי כללי לענף המוסכים [ס' 17, שם]. על מנת שיחול על הצדדים הסכם קיבוצי - על הנתבעת להיות חברה בארגון המעבידים החתום על הסכם כזה, ועובדה כזו לא הוכחה; נהפוך הוא - עמי הצהיר, כי הנתבעת מעולם לא היתה שייכת לאיגוד המוסכים [נ/2, ס' 7], ועובדה זו לא נסתרה. מכאן, שלא הוכח שקיים הסכם קיבוצי החל על הצדדים. ביום 24.12.95, פורסם צו הרחבה בענף המוסכים (להלן: צו ההרחבה) ולפי הפתיח שלו, ההוראותיו יחולו - "על כל העובדים והמעבידים בענף המוסכים, למעט ..."; נמנו 3 סוגי עובדים, ובינהם לא נזכר עובד בחוזה אישי, אלא רק: "(1) עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם; (2) עובדי חברת המשקם לתעסוקת קשישים ובעלי כושר גופני מוגבל בע"מ; (3) עובדים עם מגבלות פיזיות, נפשיות או שכליות, המועסקים במפעלים מוגנים שאוצר המדינה משתתף בהחזקתם." בקבלנו את הטענה, שהנתבעת לא חברה באיגוד המוסכים - המסקנה המתחייבת היא, כי חל על יחסי התובע והנתבעת צו ההרחבה בענף המוסכים, כעוד ומעבידה בענף זה. מקרה ממנו ביקשו ללמוד גזירה שווה [ע"ע 282/08 בארי - מפעלי תובלה בע"מ (9.2.2011, במאגר ממוחשב)], אינו הולם לענייננו, מאחר שדן ב"עובד בכיר", עמו נחתם הסכם, בכתב, עם הוראות מפורשות, שקיבלו אישור של שר התמ"ת, מה שלא קיים עם התובע. בהמשך נבחן, אפוא, את הזכויות הכספיות הנתבעות גם בשים לב להוראות צו ההרחבה. לנתבעת היו טענות מספר בדבר "הרחבת חזית אסורה" [ס' 9-4 לסיכומיה], ובהן טענה כנגד הנטען בסיכומי התובע, בדבר אי מתן טופס הודעה לעובד, במסגרתו יפורטו תנאי העסקתו, דבר המלמד - לשיטת התובע - שלא התקיים בין הצדדים הסכם עבודה אישי, בכתב או בעל-פה. נוכח לשון צו ההרחבה - טענת הנתבעת, לקיום הסכם עבודה "אישי" אינה רלבנטית, ברם, בכל מקרה, טיעוני התובע, בהקשר זה, הינם בתשובה לטענת ההגנה ואין לקרוא לכך הרחבת חזית. נסיבות הפסקת העבודה לטענת התובע - קיבל ביום 13.8.08 מכתב פיטורים, הנושא את התאריך 3.8.08 ובו הודעה על פיטוריו, החל מיום 3.9.08 [תצהירו - ת/2, ס' 7 ונספח ב', שם (להלן: מכתב הפיטורים)]. לגרסתו - מכיוון שפוטר, הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מלאים, עבור כל תקופת עבודתו הארוכה, 13 שנים וחודשיים. לטענת הנתבעת - כבר במהלך 2007 התחיל עמי לשמוע שמועות בדבר כוונתו של התובע לפתוח מוסך, וכשבירר עמו נקודה זו, ענה התובע, כי תמיד רצה להיות עצמאי וכשיבחר לפתוח מוסך, יודיע לו. אולם, בחודש 5/07, אנשים מסרו לעמי שהתובע פתח עסק מתחרה במרחק לא רב מהמוסך של הנתבעת ולדאבונו גילה, אכן, שכך הדבר וכששאל את התובע, מדוע פתח מוסך בסמיכות לנתבעת, השיב התובע, שהוא מכיר את האנשים באזור. עמי ביקש מהתובע שלא יפנה בשום פנים ואופן ללקוחות הנתבעת וינהל את עסקו מחוץ לשעות העבודה בה. לאחר שיחה זו, המשיכה העבודה להתנהל על מי מנוחות, עד שהתובע החל להפר הפרות משמעת רבות ולהזיק לפעילות המוסך באופן בוטה ומכוון, וגם קצב עבודתו ירד פלאים. מוסיף עמי וטוען, כי לא רק שהתובע פתח עסק מתחרה לנתבעת, אלא, אף שידל את לקוחותיה לעבור לטפל ברכבם אצלו [נ/2, ס' 13 ואילך]. נוכח התנהגות זו, זימן עמי את התובע לשיחה עמו, במהלך חודש 6/07, בה ביקש ממנו להפסיק לפנות ללקוחות הנתבעת בהצעות שונות, תוך הבהרה, כי שידול לקוחות הנתבעת לעבור לטפל במוסך הפרטי של התובע, הינה התנהגות חמורה ביותר. אולם, התובע לא חדל מהתנהגותו הקלוקלת, ואף החל לבצע עבודות במוסך בצורה מזלזלת, והובאו דוגמאות לכך. בנוסף, התובע החל לפתע לשתות בירה במהלך הפסקת הצהריים וכשראה שעסקו המתחרה מצליח, ביקש, בתחילת חודש 7/07, לעזוב את עבודתו בשורות הנתבעת וביקש מעמי שישלם לו פיצויי פיטורים. עמי סירב לכך ולאור זאת איים עליו התובע שיעשה לו צרות, ובלשונו - "אם לא ילך בטוב ילך ברע." [נ/2, ס' 23]. עוד הצהיר עמי, כי נוכח התנהגות התובע, שלח לו עמי, במהלך חודש 7/07, מכתבי התראה, על מגוון הליקויים בהתנהגותו - גניבת לקוחות, שיחות עם ספקים פרטיים על חשבון שעות העבודה במוסך, איחור לעומת שעות העבודה במוסך, היעדרות ללא הודעה והופעה שלא בבגדי העבודה היצוגיים של המוסך, אלא - "בבגדים פרובוקטיבים אחרים (של מוסכים אחרים)" [נ/2, ס' 29-25, ונספחים א'-ד', שם; הציטוט מהמכתב האחרון, מיום 30.12.07, ס' ו']. התובע לא חדל מהתנהגותו הנלוזה, ותחת זאת, הגיעו אל עמי "שליחים" מטעם התובע, על מנת לנסות לשכנעו לוותר לתובע ולפטרו, ולחילופין, לשלם לו את מלוא הפיצויים חרף התפטרותו. עמי המשיך להעסיק את התובע בעסקו, חרף התנהגותו הקלוקלת המנוגדת לכל הנחיה שלו, בשאיפה שהתובע ישוב לעבוד כשהיה, עד לאירוע, בסוף חודש 7/08, בו, בעת שעמי נעדר מהמוסך, שחרר התובע רכב של לקוחה, גב' עינת עמיחי, שהיתה לו בעיה בטיחותית, ובירור של עמי עם אביה העלה, שהתובע אמר ללקוחה שבנתבעת "סתם מנסים לרמות אותה" [נ/2, ס' 37], והיא נאלצה לפתור את הבעיה במוסך אחר. בעקבות זאת, הצהיר עמי בזו הלשון [נ/2, ס' 38]: "... כאשר שמעתי דברים אלו, החלטתי שהעיקרון וההתעקשות שלי, להוכיח לתובע כי לא יכול להכריח אותי לפטרו, עשויים להביא את התובע למוטט את הנתבעת והמוניטין שלה והחלטתי לפטר לאלתר את הסוס הטרויאני אצלי במוסך - הוא התובע. ואכן, הריני להצהיר כי כבר באותו יום (03/08/08) הודעתי לתובע בע"פ כי הוא מפוטר, ולאחר מס' ימים קיבל התובע את מכתב הפיטורים לידיו. קרי הריני להצהיר כי התובע קיבל, לכל המאוחר, את מכתב הפיטורים ביום 05/08/08." בכתב התביעה המתוקן - נטען, כי התובע פוטר מעבודתו "ללא כל סיבה שהוזכרה במכתב הפיטורים ..." [שם, ס' 37], והדרישה לפיצויי פיטורים נסמכה על הטענה הכללית - "הנתבע הבטיח לתובע, כי הזכויות המגיעות לו בדין תשולמנה לו במועד הקבוע בחוק, ואולם, עד למועד הגשת תביעה זו לא שילם לתובע דבר." [שם, ס' 10]. בתצהיר התובע, כל שנאמר לענין נסיבות הפסקת העבודה, הוא, כי התובע קיבל את מכתב הפיטורים מהמזכירה, בסוף יום העבודה 13.8.08, כשהוא נושא תאריך 3.8.08, עם הודעה על פיטורים החל מיום 3.9.08 [ת/2, ס' 7], וכן, כי - "כחודש בקירוב לפני שפוטרתי ניסה מר עמי בכל דרך להצר את צעדי ולהביא אותי לידי התפטרות כאשר בכלל לא רציתי ו/או חשבתי על התפטרות ו/או עזיבה במועדים הללו." [שם, ס' 8]. עוד הצהיר התובע [שם, ס' 10]: "... מר עמי הגדיל לעשות, עת שלח אליי כחודש לפני שפוטרתי אדם בשם רומי סוכן ביטוח של חברת הפניקס הישראלי שאמר לי שעמי שלח אותו אליי בהצעה כי אם אתפטר מרצוני מהעבודה עמי יסכים לשלם לי-45% 40% מהפיצויים המגיעים לי." ולאחר תיאור עבודתו הטובה במוסך, הוסיף התובע [שם, ס' 18]: "קיבלתי את הודעת הפיטורים בהפתעה גמורה שכן תקופה ארוכה בטרם מכתב הפיטורין (לפחות 6 חודשים למיטב זיכרוני) לא היו כלפיי כל תלונות ו/או טענות מצד עמי בשום נושא ועניין." התובע הכחיש את טענותיו של עמי, בדבר איומים שהשמיע התובע כלפיו, הצהיר שלא הסתיר את כוונותיו להפוך לעצמאי באחד הימים, והציג תעודת עוסק מורשה מיום 29.4.07 [ת/2, ס' 22-20 ונספח ה', שם - אם כי, בתצהירו נרשם התאריך 29.7.07, עם הפניה לנספח ג', כביכול]. התובע סבור, כי העובדה שפוטר לאחר חודשים רבים, בהם עמי ידע על עבודתו במוסך פרטי שלו במקביל לעבודתו במוסך של הנתבעת, מדברת בעד עצמה, לכן - "זוהי עזות מצח לבוא ולטעון לאחריהם על שידול לקוחות, ולטעון לגרימת נזק תוך ניצול עובדה קיימת לקיפוח זכויות התובע שבעמל רב שנים ובזכות מגיעים לו." [ס' 88 לסיכומיו]. בנקודה זו אין דעתנו כדעתו ונבהיר להלן. כפי שהעיד עמי בחקירתו הנגדית, ייתכן שהיתה זו טעות שלא לפטר את התובע קודם לכן [עמ' 34, ש' 26], ברם, לאחר ששמענו את שני הצדדים, אנו מאמינים לעמי, ללא כל היסוס, כי ניסה להתיר לתובע להמשיך לעבוד במוסך תוך כדי ניהול מוסך פרטי של התובע, במקביל - למרות שהתובע לא הודיע לו על כך, מראש, כפי שההגינות ותום הלב ביחסי עבודה מחייבים. אולם, התובע, שרצה לעבור לעבוד בעסקו הפרטי, בלבד, הוא ששינה את התנהגותו במוסך במגמה לגרום לעמי לפטרו, דבר שנעשה, בסופו של יום, בעקבות האירוע עם הלקוחה, בו עמי האמין שהתובע לא רק שפגע במוניטין של המוסך, אלא, גם פעל באופן שהיה עלול לסכן את אחת מלקוחותיו. בין הטענות שעלו לראשונה בסיכומי התובע, באה גם זאת האומרת, כי "הפיטורים נעשו בניגוד להוראות תקנון העבודה באיגוד המוסכים." [ס' 67-58]. לכך לא היתה כל הצדקה, כאשר התובע לא סמך תביעתו על עילה זו, וניסיונו לקשור שינוי טיעון זה, לאמור בס' 46 לתצהיר של עמי, אף הוא לא יצלח. מלכתחילה נטען בכתב-ההגנה, עוד טרם תיקון כתב-התביעה, כי נסיבות הפיטורים נובעות מהתנהגות התובע, הוזכרו איומיו - לגרסת עמי - צורפה הודעה על הגשת תלונה במשטרה כנגדו [שם, נספח א'], ומכתבי ההתראה אודות התנהלותו [שם, נספחי ב'-ד'], המצביעים על עבירות משמעת חמורות שעבר התובע - לגרסת הנתבעת - ואף הוזכר תקנון העבודה בענף המוסכים, המלמד, כי מי שהתנהג כאמור, צפוי לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים. התובע בחר שלא להתייחס לנקודות אלה בכתב-התביעה המתוקן ואף לא בתצהירו - לא למכתבי ההתראה, ולו כדי להכחיש את קבלתם, ולא להוראות התקנון, שבאו להמחיש את הסנקציה המתאימה, לדעת הנתבעת. בנסיבות אלה, ודאי שאין להתיר לתובע הוספת "עילת תביעה", בדמות הטענה של פעולת הנתבעת בניגוד לתקנון הנזכר. שונה הדבר באשר למסקנות שניתן להסיק מהאמור בתקנון העבודה בענף המוסכים, לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. האפשרות לשלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם קבועה בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ו-1963. בסעיף 16 לחוק נאמר: "לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים, בלבד, הכל לפי העניין, אם פוטר בנסיבות שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד." ובסעיף 17 לחוק נקבע: "בענף עבודה שאין  בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בעניין זה יונחה  בית הדין האזורי  לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים". מאחר שבענף המוסכים יש הסכם קיבוצי, אף שאינו חל על הצדדים שלפנינו בתחולה ישירה - מובן, כי ההוראה הרלבנטית למקרה שלפנינו היא בהתאם לסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים והקביעה הנורמטיבית, ביחס למספר גדול של עובדים בענף המוסכים - כאמור בתקנון העבודה במוסכים, מכח ההסכם הקיבוצי, בענף זה - משליכה על האופן בו יש להתנהג גם במקרה של התובע. סעיף 20, של ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים, קובע: "פיטורים בו במקום ובלי הודעה מוקדמת יכולים לצאת לפועל באותם המקרים המפורטים בתקנון העבודה המצורף להסכם זה המהווה חלק בלתי נפרד ממנו."; סעיף י"ג לתקנון האמור כותרתו "עונשין" והוא דן במעשים של עובד במוסך, המביאים לכך שיהיה צפוי לסנקצות המנוייות באותו פרק. בין השאר, נקבע שם, כי עובד יהיה צפוי לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ולשלילה מלאה, או חלקית, של פיצויי הפיטורים - אם "הפר משמעת באופן חמור" או "גנב, מעל או חיבל במהלך תקין של העבודה". הלכה פסוקה היא מימים ימימה, כי "שלילת פיצויי פיטורין ותמורת הודעה מוקדמת נעשית במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר" [ע"ע 1126/00 מלון עציון בע"מ - אביעזר שרוני (22.10.2002, במאגר ממוחשב); באשר "הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש" [דב"ע לא/3-3 רים בע"מ - נסים יוסף, פד"ע ב' 215, 219]. נפסק, כי התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שתי פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי הפיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו "מהתנהלותו הפסולה של העובד" [ע"ע 60/06 מייזר (בבליוביץ) - צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ (30.10.2006, במאגר ממוחשב)]. להכרעה, האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, יש לזכור את תכלית החקיקה, ולאזן בין שיקולים נדרשים, לרבות: לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה; ולקולא - אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו. החלטה בדבר הפחתת פיצויי פיטורים ושיעורה, נתונה, בדרך-כלל, לשיקול-דעת של הערכאה הדיונית, השומעת את העדים ומתרשמת מהם. במקרה שלפנינו - כפי שכבר ציינו, עדותו של התובע הותירה בנו רושם עגום, ואנו משוכנעים, כי בשנת עבודתו האחרונה במוסך שינה את התנהלותו כלפי הנתבעת ולקוחותיה, כפי שתיאר עמי. עמי, כמנכ"ל הנתבעת, האריך ברוחו כלפי התובע, מאחר שהתובע היה עובד וותיק וטוב, רוב הזמן, והנתבעת נזקקה לו. עמי העיר לתובע, בכתובים, אודות בעיות בעלות אופי "משמעתי", שהחלו להיות בהתנהגותו השוטפת ולא פסקו, חרף זאת. מהעובדה שהתובע לא שלל מכתבים אלה, שהוצגו כבר בכתב-ההגנה הראשון - בכתב-התביעה המתוקן או בתצהיר מטעמו - איננו מאמינים לו שלא קיבל אותם ולא היה מודע לטענות כלפיו ואיננו מקבלים את גרסתו, כאילו הופתע בעת קבלת מכתב הפיטורים, עקב כך. נציין, כי במהלך המשפט - נפסקה חקירתו הנגדית של התובע, על מנת לאפשר לו לקבל עותק של קלטת שיחה, שנערכה בינו לבין עמי [החלטה מיום 27.12.11]. מתוך השיחה המוקלטת, שהוגש לנו תמליל שלה [נ/1], יחד עם תצהיר מצורף של עמי, מיום 5.1.12, ניתן ללמוד, כי עמי מעיר לתובע על כך שאינו מגיע לעבודה, ללא הודעה, ולשאלה "אתה רוצה לעשות בעיות? תגיד לי - עמי אני רוצה לעשות בעיות", השיב התובע - "זה מה שנראה."; לשאלה נוספת - "מה?", חזר התובע ואמר - "זה מה שנראה לי"; וליתר הדגשה, כשנשאל - "זה מה שנראה לך? אתה רוצה לעשות בעיות?", חזר ואמר - "כנראה כן." [נ/1, עמ' 2]. הדברים הושמעו באוזנינו גם תוך כדי חקירתו הנגדית של התובע והם מדברים בעד עצמם, לעניין היחס שהפגין התובע כלפי עמי [פ' עמ' 25]. בהמשך השיחה אמר התובע לעמי, באופן מפורש - "אתה לא יודע מה אני מסוגל לעשות" ועוד: "אני הרבה דברים מסוגל לעשות עמי ... אתה יודע מה שאני יכול לעשות." [שם, שם]. התבטאויות התובע, בהקשר בו הוקלטו - לא בדבר כושר העשייה במוסך, אלא, כאיום בצרות - תואמות את עדותו של עמי, על התרשמותו שהתובע הפסיק להיות "עובד טוב" ולאחר השיחה המשיך לגרום לנתבעת בעיות מבעיות שונות, מתוך כוונה של התובע להביא לכך שיאלצו לפטרו ולשלם לו פיצויי פיטורים, כיוון שעמי סירב להבטיח לתובע פיצויי פיטורים במקרה שיפסיק את העבודה מיוזמתו, בשל רצונו לעשות לביתו במוסכו. אין בעובדה שאיננו יודעים את מועדה המדויק של השיחה, כדי לשלול את המשמעות של דברי התובע הנשמעים בה. אף התובע מסכים, שהיא התנהלה "לפני ספטמבר 2007" [ס' 124 לסיכומיו], דבר התואם להצהרת עמי, בתצהירו לעניין ההקלטה, בו אמר שהיא הוקלטה "במהלך שנת 2007" [שם, ס' 2], מה גם שבקשת התובע להפסיק לעבוד, הסירוב לשלם לו פיצויי פיטורים אם כך יהיה, והבעיות המשמעתיות בהתנהגותו לאחר מכן - התרחשו בחודשים 5/07 - 7/07. דברי התובע בהקלטה מלמדים על כוונותיו לעתיד והתנהגותו בשנה שקדמה לפיטוריו, לאחר אותה שיחה, עולה בקנה אחד עם כוונות מוצהרות אלה. אנו מאמינים לעמי, כי "הקש ששבר את גב הגמל", היה האירוע בו עזבה את המוסך הלקוחה עינת עמיחי [כמתואר בתצהירו - נ/2, ס' 37-35], שכן, מבחינתו - במקרה זה, גרם התובע לנתבעת גם לאובדן הלקוחה וגם לפגיעה בשם הטוב, התנהגותשהובילה למכתב הפיטורים, בו ניתנה לתובע "הודעה מוקדמת" עד מועד הפסקתה העבודה, כחודש לאחר מכן [נשוב בהמשך למחלוקת בנקודה זו]. למרות האמור לעיל, אנו בדעה, כי התנהגותו של התובע, מטרידה ככל שהיתה, אמנם הצדיקה את פיטוריו, אך, אין בה כדי להצדיק את שלילת פיצויי הפיטורים במלואם: ראשית, עמי התרה בתובע, שיחדל "מיידית לשדל ולגנוב את לקוחותי", במכתבו מיום 8.7.07, אך, המשיך להעסיקו עוד כשנה, בידיעה על העסק הפרטי; שנית, המעשה האחרון המיוחס לתובע, בעניינה של עינת עמיחי - אשר הביא לפיטוריו, הלכה למעשה - נסמך על דברים ששמע עמי מהלקוחה או מאביה, אבל, לא הוצג לנו שלובן במלואו מול התובע, גם אם נקבל כנכון שמכתב הפיטורים הוצא, ככתוב בו - "בהמשך לשיחתנו ...", שכן, עמי לא פרט בתצהירו את תוכן השיחה האמורה והסתפק באמירה, שבאותו יום הודיע לתובע בעל-פה שהוא מפוטר [נ/2, ס' 38]; שלישית, טענותיו של עמי, כי לאחר הפסקת עבודתו של התובע, גילה שהיקף שידול לקוחות הנתבעת לעבור למוסך של התובע לא היה מזערי, אלא, במימדים גדולים, כעולה מחשבוניות שהוציא התובע במקביל לעבודתו [נ/2, נספח ו'], הינן מסקנות שלאחר מעשה, שלא היו נגד עיניו בעת שפיטר את התובע. יחד עם זאת, ברור לנו, כי הסיבה לפיטורים היתה העובדה שהתובע פתח מוסך פרטי במקביל לתקופת עבודתו האחרונה בנתבעת, כשנה ויותר לפני פיטוריו, מבלי ליידע את עמי, מראש, ותוך שהוא נסמך על לקוחות הנתבעת כלקוחות פוטנציאליים שלו, ומרשה לעצמו לזלזל במחויבותו להתייצב לעבודה בנתבעת ולבצעה באותם סטנדרטים בהם עבד במוסך קודם לכן, ואף כאשר הוא מבצע באותו זמן עבודות עבור אותם לקוחות במוסכו הפרטי - התנהגות שאיננה הולמת את הנאמנות הנדרשת מעובד, שהתובע לא שינה גם אחרי התראה. אף אם נכון, שאין התנהגות זו עולה כדי "גניבה ממעביד", כפשוטה, התובע עצמו אישר בחקירתו הנגדית, כי "זה לא בסדר" שבזמן שעבד אצל עמי, במוסך הנתבעת, וקיבל ממנו כסף טיפל בלקוחות של הנתבעת גם במוסך הפרטי שלו [עמ' 15, ש' 21 - עמ' 16, ש' 3], התנהגות החותרת תחת המעביד ומחבלת במהלך העבודה התקין אצלו. התובע אף אישר, כי את הלקוחות שבאו למוסכו הפרטי הכיר במסגרת עבודתו בנתבעת [עמ' 17, ש' 5] ועלינו לזכור, כי היה זה כשעדיין עבד בנתבעת - גם אם אין ראיה ישירה ששכנע אותם לעבור אליו. יש בהצטברות המתמשכת של תחרות זו במוסך של הנתבעת וחבלתו של התובע בעבודתה, לאורך זמן, כדי להצדיק את פיטורי התובע, תוך שלילת חלק מפיצויי הפיטורים להם היה זכאי, לו פיטוריו היו באים בשל טעמים הקשורים רק בשיקולים של מעבידתו ולא נובעים, בעיקר, מהתנהגות שלילית מודעת שלו. גם אם עמי לא כתב לתובע "ברחל בתך הקטנה" את הסיבה הקונקרטית לפיטוריו, במועדם, אין בליבנו ספק, כי התובע ידע גם ידע, מה גדש את הסאה. עובדה, שאין עליה חולק, היא שהתובע לא השיג על כך במכתב מצידו ולא תבע את ביטול פיטוריו, בשעתו, או בתביעותיו לפנינו. צודק ב"כ הנתבע בטענותיו, כי התובע העלה רק בסיכומיו, לראשונה, טענות בדבר פיטורים בהיעדר "שימוע". בטענה משפטית שכזו, מעורב גם יסוד עובדתי, אותו היו חייבים לפרט כבר בכתבי הטענות, ולכל המאוחר בתצהיר, ומשלא עשה כן התובע - לא יישמע בעניין זה, כעילה המעניקה לו סעד, במועד המאוחר בו העלה אותו לראשונה. עמי הצהיר, שהתובע הציג את המוסך בפני הלקוחה כעסק הפועל "במרמה"; כזאת עשה התובע גם לפנינו, בתצהירו [ת/2, ס' 27], וגם בתצהיר של עדה נוספת מטעמו, גב' מאי סולטאני [ת/1], שכל כולו הוגש לשם הבעת דעה שלילית על הנתבעת. לעומת זאת, עמי ניסה "להיות בסדר" עם התובע ולהגיע עמו למצב, בו פעילותו הפרטית של זה האחרון, תוכל להימשך במקביל לעבודתו של התובע בנתבעת, מבלי שזו תיפגע, אולם, התובע העמיד עצמו במצב של תחרות מתמשכת וחזיתית מול הנתבעת, תוך כדי עבודתו אצלה ודיבור סרה בה, ולא הותיר לעמי ברירה, אלא, לפטרו. גם אז, גילה עמי התחשבות בתובע, כאשר לאחר הודעת פיטורים בעל-פה נתן לו את מכתב הפיטורים, בכתב, והעניק לו תקופה של הודעה מוקדמת, לפני מועד שקצב לסיום יחסי העבודה, אף שיכול היה לסיים את עבודת התובע במוסך לאלתר, נוכח הפגיעה ביחסי האמון. בהביאנו בחשבון את תקופת העבודה הארוכה - כ-13 שנים, לעומת התקופה האחרונה, של כשנה וחצי, בה מעל התובע באמון שעובד חייב למעבידו, יחד עם תפקידו המרכזי של התובע במוסך וההתראות החוזרות ונשנות לתובע, לשוב לעבודתו כסדרה מבלי לפגוע בנתבעת, שלא עזרו שיחדול מהתנהגותו המזלזלת, מחד, ואיומיו, שהתממשו, שהוא מסוגל לעשות "הרבה דברים" לעמי, מאידך, אנו בדעה, כי יש להעמיד את פיצויי הפיטורים לתובע, על 50%, בלבד [השוו: ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ - צ'רניאקוב (31.5.07, במאגר ממוחשב)]. בהתאם לסכום הפיצויים המלא, המוסכם - על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 35,012.5 ₪. נעיר, כי לא מצאנו ממש בטענת התובע, שלפי צו ההרחבה חל בעניינו ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים ומימלא קמה לו "הזכות להתפטר ולקבל את פיצויי הפיטורים." [ס' 51 לסיכומיו]. הן משום שבצו ההרחבה עצמו, בפרק 17, ניתנת בחירה להנהלות המוסכים - אם לבטח את העובדים בקרן פנסיה "יסוד" או "מקיפה" ורק תשלום לקרן פנסיה מקיפה, יבוא במקום חובת תשלום פיצויי פיטורים, אבל - בשיעור 72%, בלבד, בעוד שהפקדת "השלמת פיצויים" בקרן פיצויים היא אופציונאלית ואז תבוא במקום חובת תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 28%; והן משום שהוראת ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים מאפשרת, בתנאים מסויימים, לראות הפרשה לקופת תגמולים, קרן פנסיה או קרן כיוצא באלה כבאה במקום פיצויי פיטורים, כאשר קמה לעובד זכות לקבל אותם, אך, אין היא קובעת כלל וכלל את הזכות לקבל את הפיצויים, במקרה של עובד ספציפי, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. מנגד, לדעתנו - אין מקרה זה מגיע בחומרתו למקרה אליו הפנתה הנתבעת, כתקדים לשלילת מלוא פיצויי הפיטורים [עב (נצ') 1029/06, קרצובניק - אלי כהן מנדסים בע"מ (10.3.2009, במאגר ממוחשב)], הואיל ושם הוכח, כי העובד פעל במשך שנים, במזיד, לביצוע עבודות פרטיות תוך שימוש במשרדי מעבידתו, במחשבהּ, בתוכנות שלה, ובזמן העבודה שלו אצלה ובאופן שיטתי ניצל את זמן העבודה שלו ואת משאביה, כדי להפיק רווחים אישיים (כספיים מיידיים ותוך בניית קשרים עסקיים לעתיד), בביצוע עבודות פרטיות ללקוחותיו. הוא גם לא בחל בנסיון להתקשר עם לקוח פוטנציאלי של מעבידתו ולהעביר אותו להיות לקוח פרטי שלו, ואף לקח עימו פלאג של תוכנה, שבהעדרולא ניתן היה לבצע עבודות בעסק של המעבידה. חומרה כזו המתוארת במקרה של קרצובניק לא הוכחה ביחס לתובע כאן, גם אם נסתפק במידת הוכחה בינונית - בין אזרחית לפלילית - כבקשת הנתבעת. למרות החיוב בתשלום פיצויי פיטורים - בשל חילוקי דעות כנים, בדבר עצם החוב, איננו מוצאים לנכון לחייב גם בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. השלמת הודעה מוקדמת במכתב הפיטורים ניתנה, לכאורה, הודעה מוקדמת של חודש ימים, לפני המועד שנקבע לסיום העבודה. התובע טען, כזכור - כי קיבל את מכתב הפיטורים רק ביום 13.8.08, והצדדים קבעו כמוסכמה, כי התובע "פוטר במהלך המחצית הראשונה של חודש 8/08.". אין פירושו של דבר, שהתקבלה גרסת התובע - כטענתו בסיכומיו - שכן, כל התאריכים בין 3.8.08 ל-13.8.08 נופלים במחצית הראשונה של החודש. עמי הצהיר, מטעם הנתבעת, כי לאחר שהודיע בעל-פה לתובע על פיטוריו, בעקבות הארוע עם הלקוחה ביום 3.8.08, קיבל התובע את מכתב הפיטורים לידיו רק אחרי מספר ימים [נ/2, ס' 38]. ככלל, הודעת פיטורים והודעה מוקדמת לפיטורים, אמורות להינתן בכתב, מראש, כאמור בסעיף 2(ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. במקרה שלפנינו - גם אם נקבל, שמכתב הפיטורים נמסר לתובע רק בתאריך שהוא נקב בו, ועד ליום שנקבע כיום הפסקת העבודה נותר פחות מחודש ימים - ובשל כך הוא תובע תשלום עבור "הפרשי ימי הודעה המוקדמת" [ס' 122 לסיכומיו], ללא כימות או הסבר - אנו סבורים, שבנסיבות שהובילו לפיטורי התובע, כמפורט לעיל, ניתן היה לפטרו לאלתר, ללא הודעה מוקדמת לפיטורים, או תמורתה. לפיכך - התביעה להפרשי הודעה מוקדמת - נדחית. חגים מחלוקת מרכזית נוספת בין הצדדים, נוגעת לשאלה - האם היה התובע עובד במשכורת, או עובד בשכר; ההכרעה בשאלה זו, יש בה כדי להשפיע על רכיב התביעה בעניין תשלום עבור "חגים", המגיע רק לעובד בשכר. לגרסת הנתבעת, כעולה מתצהירו של עמי - התובע הועסק בכל תקופת עבודתו "כעובד במשכורת", לפי הסיכום עמו, והתייחסו אליו כאל עובד "חודשי" ולא כאל עובד "יומי". נזכיר, כי לשיטת הנתבעת - משכורתו של התובע לא הושפעה ממספר ימי העבודה המשתנה מדי חודש, אלא, חושבה לפי 27 ימי עבודה בכל חודש, לפי תעריף יומי, שעמד בסמוך לסיום עבודתו, על 225 ₪ ליום - סה"כ 6,075 ₪, ברוטו, לחודש עבודה מלא, והתובע קיבל תשלום זה ללא קשר למספר ימי העבודה, בפועל, בכל חודש, אלא אם כן, היה באותו חודש יום שאינו מזכה בתשלום כלל - כגון: ניצול חופשה ללא מכסת זכות צבורה, או יום מחלה ראשון שלא משלמים עבורו; ובסיכומיה ניתנו דוגמאות לחישוב זה [ס' 42-28]. מנגד, התובע - לא התייחס כלל לנושא זה בתצהירו, ורק בסיכומיו ביקש לקבוע, כי לפי תלושי שכרו, הוכיח שהועסק לאורך כל תקופת העסקתו על בסיס יומי ולא חודשי, ואף הביא דוגמאות מספר לתשלומים שונים שקיבל בחודשים מסוימים [ס' 43-22 לסיכומים]. כטענה חדשה, העלה התובע רק בסיכומיו, את הטיעון העובדתי, שהפסיד 18 ₪ בכל יום עבודה, בשל כך שכר העבודה היומי עמד על 225 ₪ ליום, כמצויין בתלושי המשכורת, ולא 243 ₪, אם היו מחלקים את הבכום הכולל ל-25; ומהסיכומים נדמה, שהינו תובע הפרש תשלום זה עבור "מספר ימי עבודה במשך 7 שנים לאחור - 37,800 ₪." [שם, ס' 25]. מובן, כי לא ניתן במשיכת קולמוס להוסיף תביעה כספית, שלא בא זכרה בכתבי הטענות. בעניין שכר העבודה - לא נמצאת בכתב התביעה המתוקן טענה כלשהי על הפרשים, הנובעים, כביכול, מכך ששולם לתובע שכר יומי בחסר. נהפוך הוא - התובע ציין שכר יומי של 225 ₪, לפיו נגזר שכרו החודשי, אותו רשם כשכר קובע גם לעניין זכויות שתבע, כגון פיצויי פיטורים [ס' 18 ו-38, שם]. אשר לדעתנו - שיטת חישוב השכר לה טענה הנתבעת, הינה בעייתית, משלא הוצגה הסכמה כתובה לנטען מצידה ומשהיא נסמכת על תמורה ששולמה לפי תעריף שכר יומי, בהתחשבנות כזו או אחרת, ולא על סכום חודשי, קצוב מראש, עליו הוסכם עם התובע, מלכתחילה, שהתעדכן במשך השנים וממנו הופחתו סכומים, במקרה המתאים, בחודש זה או אחר. עם זאת, עובדה היא, כי משך שנים רבות שולם לתובע באותו אופן, יחד עם עדכון של השכר, והוא לא בא בטענות על כך, עד לאחר הפסקת עבודתו, למרות תקופת העבודה הארוכה. מאופן רישום השכר בתלושי המשכורת החודשיים נחזה, כי התמורה משולמת לפי ימים, על כן, אין לקבל את הטענה שמדובר בעובד במשכורת. למרות זאת, התובע - שעומד על כך שהיה בגדר "עובד יומי" - מנוע מלטעון שהיה זכאי לשכר העולה על התעריף היומי ששולם לו, לפי תלושי המשכורת, מאחר שלא השיג על כך ולא תיאר הסכמה אחרת, מתחילת הדרך. תשובותיו המתחמקות של התובע, בעניין זה, מוסיפות לחוסר האמון שלנו בגרסתו [ראו: עמ' 13, ש' 4-1], כמו גם הודאתו המפורשת - בנושא אחר - כי נרשם בשמו דבר לא נכון, כאילו פנה מספר פעמים אל עמי, כנציג הנתבעת, כדי לקבל זכויות המגיעות לו והוא סירב, בעוד שהתובע העיד שכלל לא פנה אליו [עמ' 13, ש' 15-14]. כאשר מעיינים בתלושים, צודקת הנתבעת, שעולה מהם תשלום גם עבור ימים בהם חלו חגים והמוסך היה סגור. נדגיש, כי סכום התשלום היומי עולה על המתחייב מחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, ואין איסור להוסיף על כך. משכך - ובהיעדר התייחסות ספציפית לימי חג מסוימים, בגינם סבור התובע שהיה צריך לשלם לו ולא שולם לו, כטענתו - אנו קובעים, כי התשלומים השוטפים שקיבל התובע במשכורותיו כללו גם תשלומים עבור "חגים", שחלו בימים בהם המוסך היה סגור, משום שהתובע לא עבד וכן קיבל תמורה עבורם. על כן - התביעה עבור "חגים" - נדחית. הבראה בכתב התביעה המתוקן נתבע תשלום 4 ימי הבראה, עבור השנתיים האחרונות - לפי צו ההרחבה. בתצהיר התובע לא היתה התייחסות לנקודה זו, ואילו בתצהיר מטעם הנתבעת נטען שהתובע קיבל דמי הבראה מלאים, לאחר הכחשת חלות צו ההרחבה [נ/2, ס' 69]. נוכח קביעתנו, שחל צו ההרחבה - מובן, שהמכסה לתשלום "הבראה" היא זו הקבועה בו; ובפרק 12 של צו ההרחבה נקבע, כי עבור השנה השתים-עשרה ואילך, יהיה עובד זכאי לתשלום של דמי הבראה במכסה של 10 ימים לשנה, כשהמחיר ליום בהתאם לקבוע בהסכם שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין האגף לאיגוד מקצועי, מעת לעת. מאחר שלפי המוסכמות בתיק זה, בשנתיים האחרונות לעבודתו קיבל התובע דמי הבראה רק עבור 8 ימים בשנה - ברור, כי על מנת להתאים את התשלום למכסה הקבועה בצו ההרחבה, חייבת לו הנתבעת תמורה עבור עוד יומיים לשנה, סה"כ - 4 ימי הבראה. הנתבעת לא חלקה על התעריף ליום הבראה, שציין התובע בתביעה ובסיכומים - 331 ₪ ליום. משכך - על הנתבעת לשלם לתובע, ברכיב זה, 1,324 ₪ (4 X331). פידיון חופשה התובע טוען - כי הנתבעת קיפחה את זכויותיו במשך כל תקופת העסקתו, משום שהשלימה את שכרו באופן שרירותי ל-27 ימי עבודה פיקטיביים ברכיב "תמורת חופשה", למרות שבאותם חודשים לא קיימים כלל 27 ימי עבודה פוטנציאליים והוא כלל לא שהה בחופשה באותם חודשים. לטענתו, אין להכיר בשכר הכולל דמי חופשה, בניגוד לס' 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, האוסר על "שכר כולל". משכך, תבע תשלום עבור מכסה מקסימלית של ימי חופשה בשנה, בהתאם לותק שצבר מהשנה התשיעית לעבודתו בנתבעת. את התביעה ברכיב זה ניתן היה לדחות, כבר מן הטעם הפשוט, שהתובע לא התייחס בתצהירו לרכיב זה ולא תמך את הטענה, העובדתית, שהתובע "לא שהה בחופשה כלל" במהלך עבודתו [כאמור בס' 29 לתביעה המתוקנת], בהצהרה אישית שלו. ברם, למעלה מכך, עמי הצהיר, כי התובע ניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו על פי חוק, כפי שעולה מתלושי השכר, ועובדה היא, כי במסגרת הדיון המוקדם, ביום 25.2.10, הוסכם שהתובע ניצל 81 ימי חופשה בשנים 2008-2005 [נ/2, ס' 71; וראו: מוסכמה ח' לעיל]. מעבר לכך, שההסכמה על ניצול חופשה סותרת טענה שהתובע לא יצא לחופש - יש להוסיף את ההלכה, שתלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ונטל ההוכחה מוטל על המבקש לסתור את תוכנם; התובע לא עמד בנטל זה. משאנו מוצאים בתלושי השכר מעקב מפורט אחר ניצול ימי החופשה, תוך פירוט מפורש של "חופש קודם", "תוספת חופש", "ניצול חופש", בפועל, וכן סיכום של "יתרת חופשה" - בכל חודש בחודשו, באופן שכאשר יש ניצול של יום חופש יש גם רישום על שיעור תמורתו, משמע - החופשה בתשלום, בעוד שבחודשים בהם ניצול החופש הינו "0.00" אין תשלום תמורתו - לא מדובר בתשלום "פיקטיבי", שנועד רק להשלים את השכר החודשי לסכום מסויים, כטענת התובע. בתלוש השכר האחרון, לחודש 9/08, עומדת יתרת החופשה על "0.02". היה על התובע להציג נתונים מפורטים על אי ניצול החופשה, כנחזה מתלושי השכר - לו, באמת, זו היתה טענתו העובדתית. משלא עשה כן - נדחית התביעה לתשלום פדיון חופשה. "הפרשי גמולים" בהחלטת הרשם, מיום 25.2.10, ניתנה לתובע רשות להגיש כתב תביעה מתוקן "אשר יכלול רכיב הפרשות בחסר בגין פנסיה ..." [ס' 2, שם]. בכותרת כתב התביעה המתוקן, במסגרת "מהות התובענה", צויין גם "הפרשי גמולים", אבל, הסכומים אותם תבע לא כללו רכיב זה, אלא, רק סכומים מעודכנים של רכיבי התביעה האחרים, שהיו כבר בכתב התביעה המקורי, למעט - "ביגוד", רכיב עליו ויתר התובע, בצדק. למעשה, חרף התבטאויות שונות בדבר אי קיום חובת הנתבעת, לבטח את התובע בקרן הפנסיה "מבטחים" ותחת זאת ביטוחו בחברת "הפניקס" בתוכנית ביטוח חיים מסוג מניב - כללה התביעה המתוקנת, ברכיב שכותרתו: "הפרשי דמי גמולים לקרן הפנסיה", רק בקשה להורות לנתבעת "להמציא לתובע מכתב שחרור לכל כספי התגמולים והפיצויים שנצברו לזכות התובע, בהתאם לפוליסה" [שם, ס' 47, עם הפניה לנספח ג', שהוגדר "עותק מפוליסת הפניקס"]. בכתב ההגנה המתוקן, הוכחשה תחולת צו ההרחבה, נטען, שהתובע בוטח לפי בחירתו בביטוח מנהלים עם פוליסת ביטוח טובה יותר מזו הנטענת בתביעה, וכי בנסיבות הפסקת העבודה - "אין התובע זכאי שישוחררו לטובתו הפרשות המעביד (פיצויים ותגמולים כאחד) ...", לכן - ביקשו לשחררם לנתבעת [ס' 48]. התובע לא התייחס לנושא בתצהירו ובסיכומיו, חזרו רק על הבקשה לחייב את הנתבעת להמציא לידי התובע מכתב שחרור לכל כספי הגמולים והפיצויים שנצברו לזכותו בחברת "הפניקס" [ס' 136, הראשון, לסיכומיו]. מכאן, שניתן לדחות כל תביעה ערטילאית לתשלום "הפרשי גמולים", כאילו לא העבירה הנתבעת את מלוא המגיע ממנה, ברכיב זה, ליעדו. בתצהיר מטעם הנתבעת, חזרו על הטענה, כי פוליסת הביטוח שנרכשה עבור התובע טובה יותר מהנטען בתביעתו, אבל, הוא אינו זכאי לסעד, ברכיב זה, נוכח אופן הצגת טענותיו [נ/2, ס' 75]. בסיכומים, טענו כנגד אי כימות הפרשי הגמולים שנטענו וחזרו על הטענה שיש להורות לשחרר את כספי הגמולים שהפריש המעביד, לידי הנתבעת [ס' 225-223]. לתמיכה בטענה זו הפנו לפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, אשר קבע, כי ניתן לשקול את שלילתה של פוליסת ביטוח מנהלים, בנסיבות מסויימות של הפסקת עבודה [דב"ע/3-147 רבלון (ישראל) בע"מ - יעקב ברק ואח', פד"ע כה' 115 (להלן: פס"ד רבלון)]. לטעמנו - אין הנדון דומה לראיה. בפס"ד רבלון נדון מקרה של פוליסת ביטוח מנהלים עם נספחים המורים על "העברת בעלות אוטומטית", בעת עזיבת העובד את עבודתו "מכל סיבה שהיא" וניתנה פרשנות לכוונת הצדדים שם, בעקבותיה הוחזר הדיון לבית-הדין האזורי, על מנת שישמע ראיות ויכריע אם יש הצדקה לשלול את הפוליסה. ויוטעם, דובר על כספים שהפקידה המעבידה מכספיה, ברם, דומה שהתייחסו לרכיב הפיצויים [ראו: פס"ד רבלון, עמ' 124, ס' 16 לפסה"ד]. מכל מקום, לא הוצג לנו המשך הפסיקה, לאחר שהנושא הוחזר לשמיעת ראיות, ולא הצביעו על נסיבות בהן נמצאה הצדקה לשלילת תגמולים - חלק המעסיק. עוד יש לזכור, כי להבדיל מהמקרה שנדון בפס"ד רבלון, בעניינו של התובע, היו אמורים לנהוג לפי הוראות צו ההרחבה וביטוח המנהלים לא היה "דרך המלך". בנסיבות שהוכחו לפנינו - יש להסתפק בצמצום פיצויי הפיטורים ואין כל הצדקה לפגוע גם בתשלומים הפנסיוניים. אנו קובעים, כי - על הנתבעת לאפשר את שחרור כספי התגמולים, בביטוח המנהלים שנעשה לטובת התובע, הן חלק העובד והן חלק המעבידה. סיכום התובע, שהיה בתפקיד מרכזי כמכונאי במוסך, פוטר בשל עבודתו במוסכו הפרטי במקביל לעבודה בנתבעת, תוך תחרות עם מעבידתו, על לקוחותיה, ולאחר שבשנה האחרונה לעבודתו חיבל בעבודה התקינה במוסך, כשהוא מזלזל בנהלי הנתבעת, ולא שיפר התנהגותו למרות אזהרות בכתב ואף האשים את הנתבעת במרמה כלפי הלקוחות, באזניהם. בנסיבות אלה - יש להעמיד את זכותו לפיצויי פיטורים על 50%, בלבד, בהתחשב - לקולא - בתקופת העבודה הטובה הארוכה. עקב מחלוקת כנה בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים - על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 35,012.5 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הפסקת העבודה - 3.9.08 - ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת רשאית לסלק את הסכום הנ"ל באמצעות שחרור כספים הצבורים בפוליסת ביטוח חיים בחברת "הפניקס" לזכות התובע, על חשבון "פיצויים", להשלימו אם נצבר שם סכום נמוך יותר ולקבל לידיה את היתרה, אם יש שם סכום גבוה יותר לפדיון. יחד עם זאת חייבת הנתבעת לתת לתובע, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין, מכתב לשחרור כספי התגמולים, הצבורים על שמו בחברת "הפניקס" - חלק עובד וחלק מעביד, גם יחד. עוד חוייבה הנתבעת - לאחר שנקבע, כי על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף המוסכים - להשלים לתובע תמורה עבור 4 ימי הבראה, בסך 1,324 ₪; לתשלום בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הפסקת העבודה - 3.9.08 - ועד התשלום המלא בפועל. נדחו - התביעות לתשלום עבור חלף הודעה מוקדמת, "חגים", פדיון חופשה והפרשי גמולים. מאחר שהתביעה התקבלה רק חלקית, אבל, מנגד - הנתבעת צרפה הקלטה ותמלולה בשלב מאוחר במשפט - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום מקבלת פסק-הדין. מוסךזכויות עובדים