זכויות עובדי הווקף המוסלמי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובדי הווקף המוסלמי: זהו פס"ד בדבר זכויותיהם של התובעים, להפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורין, דמי פדיון חופשה, הבראה, שעות נוספות ופיצויי הלנה. העובדות הרלבנטיות בתיק: א.         כל התובעים עבדו אצל הנתבעים, פרט לתובעים 18 עד 21, לגביהם קיימת מחלוקת האם הועסקו על ידי הנתבעים או - כטענת הנתבעים   - על ידי הווקף. ב.          כל  התובעים עבדו בבית ספר הממוקם בעטרות. ג. יצויין, כי בי"ד זה קבע, בתחילה, כי לא יישמעו כל העדים אלא מספר מצומצם ומייצג שלהם, אלא שבהכרעת בית הדין הארצי בבר"ע שהוגשה, נקבע כי כל התובעים יעידו. אלא שתובעים 1,2,5,7 לא הופיעו לדיון ולכן נמחקה תביעתם (מבלי לגרוע מזכותם לשוב ולתבוע, במגבלות ההתיישנות). ד. עוד יצויין, כי בסיכומי ב"כ התובעים הועלו טענות חדשות שלא בא זכרן בכתבי התביעה - כמו למשל היעדר שימוע או בעניין פיטורין שלא בחוסר תום לב - טענות אלו מהוות הרחבת חזית אסורה ואין מקום להידרש להן. המחלוקות: א.          מהו הדין החל על העסקת התובעים, הדין הישראלי או הדין הירדני, והאם לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה. בהקשר זה, האם בית הספר ממוקם בשטח המצוי בתחום השיפוט של ירושלים. ב.         האם שררו יחסי עובד ומעביד בין הנתבעים לבין התובעים 18 עד 21. ג.          ככל שחל הדין הישראלי, האם זכאים התובע ים לזכויות הנתבעות - בהתאם לטבלאות שהגישו הצדדים, המפרטות את הזכויות. ד.         האם נכונה טענת הנתבעים (תובעים שכנגד) כי הנתבעים שכנגד קיבלו משכורות ביתר עבור תקופה בה לא עבדו, והאם הם זכאים להשבת הסכומים. דיון: התובעים (פרט לתובע מס' 19), הינם תושבי שטחים, אשר עבדו שנים ארוכות (כל אחד על פי התקופה, שאינה שנויה במחלוקת), בשירות הנתבעים - חלקם כמורים, חלקם כטבחים כעובדי תחזוקה ועובדי מנהלה. תובע מספר 16 - נפטר, ועל כן התביעה הינה בשם יורשיו (כשאלמנתו הגישה תצהיר על דברים שידעה מתקופת עובדתו), וכן נפטר תובע מס' 13. ב-13/6/07 קיבלו התובעים הודעה בדבר החלטת נתבעת מס' 2 על הפסקת עבודתם החל מיום 1/9/07, כיוון שלא הורשו להיכנס יותר לשטח ישראל וכי לא הושגו עבורם אישורי כניסה להמשך עבודתם.חלק מהתובעים (בהתאם לתפקידם) נדרשו להחזיר ציוד לנתבעים. לגבי תובע מס' 19 יצאה הודעה מתקנת כי הסיבה לפיטוריו הינה הגיעו לגיל פרישה. לטענת ב"כ הנתבעים , אין לבית דין זה סמכות עניינית כלל לדון בתביעה, מאחר וביה"ס ממוקם מחוץ לתחום השיפוט של עיריית ירושלים. עוד נטען, כי מי שמעסיק את התובעים הינו גוף ירדני, שמקום מושבו ברבת עמון וכי אף החוזה נערך לפי החוק הירדני. לאור זאת נטען כי גם הדין החל אינו הדין הישראלי, אלא החוק הירדני אשר מסדיר את היחסים בין הצדדים ואת זכויות התובעים, כעובדי הנתבעים. מעבר לשאלת הסמכות העניינית - המוכחשת, ושאלת הדין החל, גם לגופם של דברים, הנתבעים מכחישים את האמור בכתב התביעה ובתצהירי התובעים, בכל אחד מהרכיבים הנתבעים. לעניין הטענה בדבר זכאים לשכר מינימום ולתוספת שעות נוספות - נטען כי בכל מקרה לא עבדו משרה מלאה, ולכן אין מקום לטענתם בדבר השלמה לשכר מינימום ושעות נוספות. לגבי פיצויי פיטורין - לטענת הנתבעים, הם הגישו בקשות להתיר לתובעים להיכנס לישראל, אלא שהמינהל סרב לתת להם אישורים, מבלי שהנתבעים יודעים מה הסיבה. ולהיפך - התובעים ישבו בחיבוק ידיים ולא עשו דבר כדי לקבל היתרים, ומאחר שישבו בבית ולא הגיעו לבית הספר - אינם זכאים לקבל לידיהם פיצויי פיטורין. בנוסף, התובעים לא התייצבו לעבודה משך שנה ויותר, וקיבלו שכר חודשי מלא, אף שלא הייתה כל אפשרות לנתבעים להעסיקם ללא אישורי כניסה, לכן, לא רק שאינם זכאים לפיצויי פיטורין או לכל השלמת שכר, ויש לנתבעים זכות קיזוז/תביעה שכנגד בשל השכר שקיבלו ביתר. לעניין ימי החופשה, על פי הנטען, כל התובעים ניצלו בפועל את ימי חופשתם, ואף קיבלו חופשה שנתית בכל שנה, בחודשי החופש. לגבי הבראה - נטען להתיישנות. לגבי תובעים מספר 18-21, כנטען באופן ספציפי - כי הם היו עובדי הווקף, אשר קיבלו משכורות מהווקף, ולאחר פרישתם מקבלים תשלומי פנסיה מהווקף, לכן - לגביהם באופן ספציפי, אף לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. מנגד טוענים התובעים כי כולם עובדי הנתבעים בלבד, גם אם חלקם קיבלו מענק ממלך ירדן, או שהכספים לתשלום הועברו באמצעות הווקף. על פי הנטען - הם זכאים לפיצויי פיטורין, כיוון שהנתבעים לא עשו די על מנת להשיג להם אישורים, וכן זכאים לכל הזכויות הנתבעות. נבדוק תחילה את מעמדם של תובעים, 18-21, האם הועסקו על ידי הנתבעים, והאם זכאים לכל זכות שהיא מהנתבעים. יצויין, כי אף שהתעוררה שאלה מהם הסכומים ששולמו לתובעים אלו באמצעות הווקף והאם לא מדובר בשכר עבודה לכל דבר (ולאחר פרישתם - כפנסיה), העדיפו התובעים שלא לצרף את הווקף כצד, למידה ובית הדין יקבע כי הנתבעים לא העסיקו אותם. מכיוון שהווקף אינו צד לתיק, לא נוכל לקבוע אופרטיבית כי הווקף הוא המעסיק, וכל שנוכל לקבוע הוא האם התובעים הללו הועסקו על ידי הנתבעים, והאם זכאים לזכויות הנתבעות על ידם. רפיק נסאר - תובע מס' 20, הועסק, על פי האמור בתצהירו, כיועץ חינוכי. בתצהירו אין התייחסות לשאלה ממי קיבל משכורת, אלא רק כי עבד בשירות הנתבעים החל מ-1/11/67 ועד 1/9/07, ופוטר בשל כך שלא השיג אישורי כניסה לישראל. על פי תצהירו, קיבל משכורת חודשית על סך 295 דינר ירדני בהפקדה ישירה לחשבון הבנק שלו, ללא תלושי שכר. בחקירתו הנגדית (עמ' 14 שורה 13) נשאל:"ש. האם זה נכון שהמשכורת שלך אתה מקבל מהווקף המוסלמי?ת. זה היה מענק, זאת לא משכורת....ש. נכון שאת השכר שלכם קיבלתם ממשלת ירדן?ת. כן.ש. האם זה נכון שהמינוי שלכם היה גם ממשלת ירדן, מהמוסד הזה שנמצא בירדן?ת.לא, אנחנו היינו ירדנים, בעיקר היינו פקידים ירדנים. ביום 1/11/67 הייתה חתימה בפני ראש הוועד העיתון הערבי בירושלים.ש. אני מציג לך מסמך מהווקף המוסלמי בו כתוב שאתה מקבל משכורת מהווקף המוסלמי.המתורגמן (מקריא): "... משכורת הפקידים הנ"ל...""ת. זה היה מגיע אלי באמצעות הווקף המוסלמי כי הוא היה המבצע היחידי לממשלת ירדן בירושלים.ש. כשרצית לקבל חופשה, האם זה נכון שביקשת מהווקף המוסלמי חופשה?ת. לא.ש. האם זה נכון שבנוסף לשכר שקיבלת מהווקף המוסלמי קיבלת גם מענק מבית הספר?ת.כן, משכורת מבית הספר, זה נכון"ובהמשך, עמ' 15 משורה 3:"ש. האם זה נכון שכיום אתה הגעת לגיל פנסיה ואתה מקבל פנסיה מרבת עמון באמצעות הווקף המוסלמי?ת. לא, זה לא באמצעות הווקף המוסלמי.ש. אז באמצעות מי?ת.ירדן, פנסיה ירדנית" (ההדגשות לא במקור - י.ש). גם תובע מס' 21 חסן סלאח חסן ח'ליל, קיבל כספים מהווקף, כשעבד כטבח בבית הספר. עד זה נשאל בחקירתו הנגדית (עמ' 17 מושרה 5:"האם נכון שהמוסד שאתה עובד בו נמצא בירדן?ת. כן.ש. האם זה נכון שאתה קיבלת משכורת מהווקף המוסלמי?ת. זה מענק ממלכתי מהמלך חוסיין. לא רק אנחנו אלא כל הפקידים שעבדו בירושלים.ש. ואם אני מראה לך מסמך שבו כתוב שאתה קיבלת משכורת מהווקף המוסלמי?ת. אנחנו ידענו שזה מענק ממלכתי מהמלך חוסיין. קוראים לזה "סומוד" שזה "מענק הישרדות", למי שנשאר לפני המלחמה ונשאר לעבוד אחרי המלחמה.ש. המענק הזה היה קבוע כל חודש?ת. כל חודש.ש. אותו סכום כל חודש?ת. כן, לפעמים הוא גדל במשהו קטן". (ההדגשות לא במקור - י.ש).התובע המשיך והעיד כי קיבל מענק מהווקף בסך של 641 דינר מהווקף, ומביה"ס קיבל גם 248 דינר.התובע נשאל בהמשך (עמ' 18 שורה 20) האם הוא מקבל כיום פנסיה מממשלת ירדן והוא השיב:"ת. זה ביטוח סוציאלי".ש. כמה אתה מקבל?ת. 195 דינר.ש. ומתי התחלת לקבל את זה?ת. אחרי גיל 60.ש. ואתה מקבל את זה כל חודש?ת. כן.ש. וזה נכון שאתה מקבל את זה דרך הווקף המוסלמי?ת. לא, זה דרך המוסד בירדןש. איזה מוסד? מה השם שלו?ת. מוסד מביטוח סוציאליש. זה נכנס לחשבון שלך דרך הווקף המוסלמי?ת. לא. זה מופקד לחשבון הבנק.ש.זה נכנס מירדן ישירות לחשבון הבנק שלך?ת. כן, זה מופקד בחשבון שלי." דברים דומים העיד תובע מס' 18 איוב מוחמד זאיד. עד זה העיד בחקירתו הנגדית (עמ/ 20 שורה 6) כי כשהתחיל לעבוד בבית הספר הוחתם על חוזה וכי החוזה חודש כל שנה "בערך".עד זה השיב עוד (שם משורה 14):"ש. והמינוי שלך היה מממשלת ירדן לא ממשלת ישראל, נכון?ת. לא. נכון שהייתי עובד ירדני בעבר, ואחרי 67 הלכה ירדן, והפכנו להיות עובדים לוועד היתום. ש. נכון שהשכר שלך אתה מקבל מהווקף המוסלמי? ת. לא. זה וועד נפרד, אני לא יודע מאיפה מביאים את המשכורות. דרך המנהל הוא זה שנותן.ש. אני מראה לך אישור שמראה שאתה מקבל שכר מהווקף המוסלמי, זה נכון?ת. לגבי הווקף המוסלמי זה מענק ממלכתי מהמנוח המלך חוסיין.ש. אז כן קיבלת שכר מהווקף המוסלמי? ת. זאת לא משכורת, זה מענק, שלחו לנו את זה בצ'ק.ש. האם זה נכון שזה נכנס ישירות מירדן לחשבון שלך?ת. לא. הם מסרו לנו צ'ק והייתי פורע את הצ'ק אצל חלפן כספים.ש. צ'ק של איזה בנק?ת. אני חושב מבנק השיכון בירדן.ש. כמה קיבלת שכר מבית הספר עצמו חוץ ממה שקיבלת מהווקף המוסלמי?ת. המשכורת האחרונה 315 דינר".בהמשך נשאל על ידי בית הדין:" ש. בתקופה שלא עבדת וקיבלת משכורת, קיבלת גם מענק?ת. כאשר פיטרו אותי לא קיבלתי משכורת.ש. היתה תקופה שלא עבדת וקיבלת משכורת?ת. לא. אני המשכתי לעבוד עד שפיטרו אותי.ש. אם לא היית מקבל את הכספים מהווקף, מה היית עושה? ת. לא הייתי מקבל את המשכורת הזאת. ש. היית מוותר, היית פונה אליהם?ת. הייתי מחפש תפקיד אחר. העד פהמי אבו דבור (תובע מס' 19) העיד (בעמ' 7 לפרוטוקול) כי "לא הייתה דרך לקבל את המשכורת מהירדנים אז היינו מקבלים את המשכורת דך הווקף המוסלמי אבל לא מהם".יצויין, כי לגבי עד זה אין חולק כי הוא תושב ישראל, וכי הפסקת עבודתו לא הייתה בשל אי יכולת כניסה לישראל, וכי הנתבעים תיקנו לגביו את סיבת הפיטורין לכך שהגיע לגיל פרישה. במסמך של מנהל הווקף המוסלמי מיום 8/7/09 (שצורף לתצהיר עדות ראשית של הנתבעים) ואשר נכתב על נייר פירמה של הווקף ונשלח למ"מ מנהל בית הספר התיכון התעשייתי, נאמר (בתרגומה של מתורגמנית בית הדין, בדיון):"... במענה למכתבך... הנני מפרט את משכורת הפקידים שצויינו שם, שהם... (וכאן הובא פירוט של משכורתיהם של תובעים (18-21 ). המכתב נחתם על ידי שיך עזם סלהב, עוזר המנהל הכללי לענייני ירושלים (בווקף). כאמור, כל ארבעת התובעים הללו, טענו אמנם שלא מדובר במשכורת אלא במענק. גם במכתב מאת הווקף לא מצויין באופן מפורש כי הווקף הוא המעסיק. אלא שברור כי הכספים ששולמו באמצעות הווקף שולמו להם משך כל תקופת עבודתם, בשל עבודתם ולאחר מכן - כשהפסיקו לעבוד - קיבלו תשלומים קבועים כפנסיה. מעדויותיהם של התובעים לא שוכנענו כי מדובר ב"מענק" בלבד שאינו קשור לעצם עבודתם. מדובר בתובעים שהחלו עבודתם לפני שנת 1967, (כאשר אין חולק כי לפני 1967 היו עובדים של הווקף/ממשלת ירדן), והמשיכו לעבוד באותה מתכונת גם לאחר מכן. גם לאחר 1967, הועברו לתובעים אלו סכומים חודשיים קבועים (סכומים אשר עלו מפעם לפעם, כפי שהעיד חסן ח'ליל), כאשר התשלום היה מגיע מירדן ישירות לבנק, באמצעות הווקף המוסלמי, או בצ'ק מירדן. גם גובה הסכומים הראה כי מדובר (באופן יחסי) בסכומים גבוהים, ולא ברור מדוע שולמו להם סכומים אלו במשך שנים ארוכות כ"מענק", אם לא היה בכך משום שכר עבודה. האם "מענק" זה היה ממשיך להיות משולם להם לולא המשיכו לעבוד כל השנים? על פניו התשובה שלילית. כל עוד עבדו - קיבלו מענק זה. יתרה מזו, וכפי שהיד תובע מס' 18:ש. אם לא היית מקבל את הכספים מהווקף, מה היית עושה? ת. לא הייתי מקבל את המשכורת הזאת. ש. היית מוותר, היית פונה אליהם?ת. הייתי מחפש תפקיד אחר".משמע - תובע מס' 18 עצמו ראה את הסכומים ששולמו לו באמצעות הווקף כמשכורת, ואם לא היה מקבל אותה - היה מחפש תפקיד אחר על מנת לקבל משכורת ממקור אחר. ברור, אפוא, כי לו היה מדובר ב"מענק" ללא קשר לעבודתו - לא היה צריך לחפש תפקיד אחר. מתשובתו עולה, כי יש קשר בין עבודתו בנתבעים לבין קבלת התשלומים מהווקף, ובמילים אחרות - מדובר במשכורת, אשר קיבל כל עוד עבד, וכי לולא היה מקבל משכורת זו - היה מחפש עבודה אחרת. בנוסף, לאחר הגיעו לגיל פרישה המשיך התובע לקבל את הפנסיה באותו אופן. אמנם איוב מוחמד זאיד, העיד כי כיום לא מקבל פנסיה אלא "ביטוח פנסיוני", אלא שברור מעדותו כי מדובר בפנסיה לכל דבר, גם אם בחר לכנותה "ביטוח פנסיוני" ולא "פנסיה". כך לגבי כל אחד מארבעת עובדים אלו. יש להתפלא שתובעים אלו לא ציינו כלל בתביעתם ובתצהיריהם כי קיבלו כספים, ובשיעורים גבוהים, באמצעות הווקף, ואף טענו להפרשי שכר מינימום, כאילו לא קיבלו כספים אלו כלל. היה עליהם לציין זאת במפורש כמה קיבלו מהווקף וכמה מביה"ס, וכי לטענתם מדובר במענק. מכל מקום, ומכיוון שהחלק הארי של שכרם שולם שלא על ידי הנתבעים - לא ניתן לראות את הנתבעים כמעסיקם. ודוק: נכונה טענת התובעים כי גם במכתב מהווקף לא צויין באופן מפורש כי הועסקו על ידי הווקף. יחד עם זאת, אף אחד מהצדדים לא הביא לעדות מי מעובדי הווקף. לכן, משהווקף אף לא צורף כנתבע, ולא הובא לעדות מי מטענו, ומשעל פניו החלק הארי של משכורתם שולם שלא באמצעות הנתבעים - די לנו כי נקבע כי לא הנתבעים העסיקו אותם, אף שעבדו ,פיזית, באותו מקום בו עבדו התובעים האחרים. בעניינם של תובעים אלו הסביר מר תמימי את ההבדל בינם לבין האחרים:"אני אמרתי שכל העובדים שהיו לפני 67 קיבלו מינוי מטעם המשרד החינוך הירדני, וכל העובדים שעבדו אחרי 67 קיבלו מינוי מטעם וועדת היתום הערבי בירדן, לכן הממשלה הירדנית היא זו שלקחה אחריות". דברים אלו אכן מתיישבים עם דברי התובעים, וכיצד קרה שרק הם קיבלו שכר מהווקף. ונקודה נוספת - כל ארבעת תובעים אלו מקבלים פנסיה (שוב - באמצעות הווקף/ממשלת ירדן). לכן בכל מקרה, לא ניתן היה לקבוע כי זכאים גם לפיצויי פיטורין. כך גם - בהתחשב בסכומים שקיבלו מהווקף - לא ניתן לראות בהם כמי שלא קיבלו שכר מינימום - כאשר לדידנו, כל הכספים שהתקבלו היוו חלק ממשכורתם. לכן, אף שלגופם של דברים - לא היו תובעים אלו זכאים לזכויות הנתבעות על ידם (ומאידך - גם אין מקום לחייבם בתביעה שכנגד, כמו את שאר התובעים). שאלת הדין החל לגבי שאר התובעים :נציין כבר עתה כי על פי מבחן של מרבית הזיקות, יש לעשות הבחנה בין השנים הרבות בהם עבדו התובעים בזיקה לדין הירדני, כאשר החוזים נעשו עם ממשלת ירדן, וע"פ זכויות שאינן זכויות על פי הדין הישראלי (כולל לעניין גובה השכר והזכויות הסוציאליות, כולל שפת החוזים ואופן התשלומים), לבין השינוי שחל בנתבעים עת ביקשו להשתייך לעיריית ירושלים ולמלא חובותיהם כנדרש. אמנם אין מסמך מדוייק לעניין מועד תחילת הקשר עם עיריית ירושלים, ומתי נעשתה הפנייה הראשונה לעירייה על מנת לקבל ממנה רישיון ולפעול על פי החוק בנושא המשכורות, לפיכך אנו קובעים כי המועד הראשוני בו פעלו הנתבעים על פי החוק הישראלי היה בנובמבר 2006, עת לראשונה הגישו בקשה לקבל היתרי כניסה לישראל לעובדיה. נכון אמנם כי קבלת אישורי כניסה לישראל מחוייבים על - פי החוק בכל מקרה, אלא שנראה שיש קשר בין העיתוי של הגשת הבקשה להוצאת אישורי כניסה לבין הפנייה לעיריית ירושלים על מנת לקבל רישיון (שהותנה גם בקיום החוקים, כדוגמת חוקי השכר ואי העסקת עובדים פלסטינים ללא אישורי כניסה), ואף תשלום ארנונה לעיריית ירושלים. זאת על מנת לעמוד בדרישות עיריית ירושלים ולקבל רישיון עסק מהעירייה (ואולי גם תמיכה כספית). ואכן - בשנת 2008, לאחר שהנתבעים עמדו בדרישות עיריית ירושלים - כפי שהעיד מר וספי תמימי - קיבלו רישיון מעריית ירושלים. לכן ממועד זה (נובמבר 2006) אנו רואים את מרבית הזיקות לדין הישראלי (גם אם נותר אופן התשלום, במטבע ירדני, כפי שהיה מקובל אצל עובדי הנתבעים לאורך השנים). הדברים עולים גם מעדותו של מר תמימי, סגן המנהל, - שהינו העד היחידי שהעיד מטעם הנתבעים. וכך נשאל והשיב:"ש. איפה מיקום בית הספר, כתובת מדוייקת?ת. רחוב היוזמה 111 בעטרות.ש. זה בשטח מדינת ישראל נכון?ת. כן". בהמשך (עמ' 52) העיד מר תמימי כי:"ש. בית הספר שלכם מוכר בעיריית ירושלים? ת. מ 2008 כן.ש. אתם מקבלים תמיכה כספית מעיריית ירושלים?ת. רק רישיון.ש. מי הוציא את הרשיון?ת. מישהו שמונה.ש. מי הגיש את הבקשה מול עיריית ירושלים על מנת להכיר בבית הספר? ת. מה שקרה זה דבר כזה, יש וועדה בשם היתום הערבי, ירושלמית, מונו אנשים והם אלה שהתחילו עם כל התהליך של הניירת והבקשה.ש. כלומר, עמותת היתום הערבי רשומה בישראל היום? ת. יש שם אחר, נוסף בעצם, חברת היתום הערבי. היא לא קשורה לכל העובדים האלה.ש. אם היא לא קשורה לכל העובדים האלה, איך היא קשורה לבית הספר?ת. היא שכרה את בית הספר דרך הוועדה היתום הערבי.ש. לחברה הזאת יש ח.פ. והכל או שזו עמותה לא רווחית?ת. זו עמותה לא רווחית.ש. מה התנאי שביקשה עיריית ירושלים על מנת להכיר בכם, מה היו הדרישות שלה? ת. דבר ראשון הם הכריחו אותנו לגבי השכר של העובדים, לעשות שינויים טכניים שיתאימו לדרישות בישראל.ש. אתם מעסיקים כרגע מורים מהשטחים?ת. כרגע כן". בסיכומיו, הירבה ב"כ התובעים לצטט מפס"ד של כב' השופט אילן סופר -עב 2142/06, עיצאם מוחמד אשכנתא ו87 - אח' - עוז רום מפעלי מתכת בע"מ- שם נאמר כי:"המבחן המקובל לברירת הדין בדיני חוזים הוא מבחן הסכמת הצדדים, ובהעדרה, מבחן "מירב הזיקות". כאשר עוסקים דנים בברירת הדין החל על יחסי עבודה יש לבחון אותו לפי המסד הכפול של תחום זה (הסכמי וקוגנטי). כפי שנפסק בבג"ץ גבעת זאב, הזיקה הטריטוריאלית אינה מביאה למסקנה חד משמעית, כך גם במקרה דנא. זיקות אחרות הלקוחות מעולם דיני העבודה מלמדות על קשר אמיץ לדין הישראלי מאשר לדין המצרי. המכתבים שהעובדים קיבלו היו בעברית, תלושי שכר בעברית, השכר שולם בשקלים, ימי החג והמנוחה היו לפי המקובל בישראל ואצל הפלסטינאים".בפס"ד זה קבע כב' השופט סופר כי באותן נסיבות, מירב הזיקות הן למשפט הישראלי. אלא, שעל פס"ד זה הוגש ערעור ובית הדין הארצי הפך את פסה"ד וקבע כי במקרה זה מירב הזיקות הן למשפט המצרי. וכך אמר בית הדין הארצי בערעור על פסה"ד הנ"ל, ע"ע 207/08 - עוז רום מפעלי מתכת בע"מ - עיצאם מוחמד אשכנתא ו-87 אח' ביום 13/1/12: "בהעדר הסכמה - ייבחר דין החוזה לפי מבחן "מירב הזיקות", מתוך מטרה לאתר את "מרכז הכובד", היינו את "אותה שיטת משפט, אשר בהסתמך עליה נכרת החוזה; זוהי השיטה אשר לעסקה הקשר הקרוב ביותר אליה". הזיקות הרלוונטיות הן, דרך כלל, מקום כריתת החוזה, מקום עריכת המשא ומתן קודם לכריתתו של החוזה, מקום ביצועו - היחיד, העיקרי או השגרתי - של החוזה, זהות הצדדים לחוזה - לרבות מקום מושבם, אזרחותם, התאגדותם ופעילותם העסקית, שפת החוזה, מטבע התשלום, מקום תשלום המיסים וכוונת הצדדים לעניין ברירת הדין במישורים אחרים של יחסיהם. כל זאת, כאשר "הוכחת הזיקה נעשית באופן איכותני (qualitative), ולאו דווקא כמותני (quantitative)", וכאשר "הנטל להוכחת קיומה של זיקה פלונית מוטל על הצד הטוען לקיומה" (ליישום מבחן "מירב הזיקות" ראו, למשל, את ע"ע 723/07 עו"ד מחאג'נה מחמוד קאסם - עמותת המרכז לדמוקרטיה, מיום 6.7.2009)".עוד קבע בית הדין הארצי כי:"טיבן ומשקלן של הזיקות שתילקחנה בחשבון ישתנו "בהתאם לדינים הספציפיים שתחולתם נבחנת ובהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל חוזה נתון". בהתאם, יש לקחת בחשבון את המסד הקוגנטי של דיני העבודה בעת יישומו של מבחן "מירב הזיקות". במסגרת זו, ובין היתר, יש להתאים את משקלן של הזיקות העולות מחוזה העבודה, ככל שנקבעו על ידי המעביד, לפערי הכוחות בין המעסיק לעובד על פי נסיבותיו של המקרה הקונקרטי.בעת יישומו של מבחן "מירב הזיקות", יילקחו בחשבון גם "שיקולי מדיניות רחבים יותר המשרתים אינטרסים נורמטיביים כלליים", לרבות "עקרונות היסוד של התחום החוזי לגביו מתבקשת ברירת הדין". במסגרת זו ניתן יהא להחיל עקרונות יסוד של דיני העבודה באמצעות עקרון תקנת הציבור, או "כעקרון בסיסי של משפט הפורום". כדוגמא, "יש לשאוף לכך שברירת הדין תביא לכך שבתחום יחסי העבודה יוחל דין זהה ושווה על כל העובדים שאין ביניהם שונות רלוונטית בהיותם מבצעים עבודה שווה או שוות ערך" ואכן, גם בענייננו - בדקנו את מירב הזיקות, ועל פי מסקנתנו, כאמור, יש הבדל בין שתי התקופות. יצויין כי אכן, שטח בית הספר הינו בעטרות, ולפי עדות מר ווספי תמימי - נמצא בישראל (בניגוד למה שהיה בעניינם של עיצם מוחמד ואח' -בפסה"ד דלעיל- שם עבדו בחסום ארז), אלא שבענייננו, המיקום כשלעצמו לא היווה גורם משפיע בזיקה לדין הישראלי עד נובמבר 2006. רק ממועד זה ואילך עשו הנתבעים מאמצים - כפי שהעיד מר תמימי - "לעשות שינויים טכניים שיתאימו לדרישות בישראל", ולמעשה הסכימו בכך להכפיף את עצמם לדין הישראלי. עוד יצויין כי מחומר הראיות בתיק עולה, כי לכל הפחות בתקופה האחרונה נייר הלוגו שונה, ומספר הטלפון הרשום עליו הינו של בזק (דבר שלא נמצא במסמכים ישנים). מכל מקום, וכפי שעולה מהמסמכים שהומצאו על תחילת העסקתם, ולמשך שנים ארוכות, נראה שהיו זיקות רבות יותר לדין הירדני, וגם התובעים וגם הנתבעים ראו את עצמם כקשורים לדין הירדני, וכך גם נראה מלשון החוזים. מאידך, במועד סיומם של יחסי העבודה בין הצדדים , כבר נהיה השינוי, ואז , מרבית הזיקות נוטות לישראל (כולל תשלום ארנונה לעיריית ירושלים, הקפדה על תשלומי משכורות על פי החוק הישראלי, ועוד). לפיכך, יש לקבל את הטענה בדבר זכאותם, העקרונית, של התובעים לפיצויי פיטורין על פי הדין בישראל, על פי מירב הזיקות בסיום העסקתם - זאת בשונה מזכויות אחרות לתקופה שקדמה לנובמבר 2006 (כמו חופשה הבראה ושעות נוספות לתקופה שקדמה לשנה זו). למען הסר ספק יצויין כי בכל מקרה, התובעים לא עבדו בפועל בכל שנת 2006, וקיבלו שכר, ולכן אינם זכאים (מעבר לשכר ששולם להם), לקבל תשלומים נוספים, בגין חודשים נובמבר ודצמבר 2006. ונקודה נוספת:לטענת ב"כ התובעים, גם העובדה שהתובעים פוטרו לאחר ה-31/5/06 וקיבלו שכר עד ליום 1/9/07, יש ללמד על כך שהנתבעת קיבלה על עצמה את הדין הישראלי. אלא, שכפי שיובא בהמשך - אין בכך כל ראיה , כאשר בכל מקרה אין מדובר בבי"ס המוכר על ידי משרד החינוך או אשר קיבל על עצמו בהסכם קיבוצי או אחר את תנאי משרד החינוך. הנטל להוכיח כי מדובר במוסד חינוכי הכפוף להוראות תקנון עובדי ההוראה הוא על התובעים, ונטל זה כלל לא הורם. מעבר לכך, על פי הפסיקה, ואפילו אם היה מוכח כי הנתבעים החילו את תנאי העסקת התובעים על הסכמים קיבוציים החלים על עובדי הוראה וחינוך (דבר שלא הוכח), עדיין הנטל עליהם להוכיח כי יש ליישם הסכמים אלו לגביהם בעניין הליכי הפיטורים. לעניין זה נפסק כי: "העובדה שהמערער הוא מורה במקצועו ובהכשרתו והוא חבר בהסתדרות המורים, אינה קובעת, בהכרח, את תחולת ההסכמים הקיבוציים של עובדי ההוראה לגביו, גם אם להסכמים אלה יש תחולה במקום העבודה בו הוא מועסק" (דב"ע נז/ 9-2 הנרי אסלנוב - המועצה האזורית גליל תחתון, עבודה ארצי לא(2) 197, סע' 20 לפסה"ד).ו מעבר לכך - אף לא כל התובעים הינם מורים, ובוודאי שעל מי שהוא טבח או עובד מנהלה אין חובה שלא לפטר אחרי ה-31/5. לכן, בעניין הזיקות לדין הישראלי - לא לקחנו נקודה זו בחשבון, אם כי יש לה חשיבות בשאלת התביעה שכנגד כפי שיובא בהמשך. זכאות התובעים לפיצויי פיטורין:בכתב ההגנה נאמר, כי התובעים לא פוטרו וכי יש לראותם כמתפטרים, לאור העובדה שלא הגיעו לבית הספר ללמד , וכי לא עשו די על מנת לקבל אישורי כניסה לישראל. איננו מקבלים טענה זו. התובעים אכן פוטרו, וקיבלו הודעה כי עבודתם תופסק ב-1/9/07, לאחר שהנתבעים לא הצליחו להשיג עבורם אישורי כניסה לישראל.ע"פ הפסיקה, ע"ע 450/08 סולל בונה פיתוח וכבישים - נצרי אלחג' ואחרים, מיום 10/1/11: "מקום בו הסיבה היחידה לסיום עבודתו של העובד הינה בשל מניעה אובייקטיבית אמיתית, כגון במקרה זה סגר בשטחים, אין לחייב את המעביד לשאת באחריות כלשהי כלפי העובד, זאת שעה שהמעביד עשה את כל המאמצים על מנת לאפשר לעובד לחזור לעבודה". עוד נאמר בפס"ד זה כי:""ממכלול העדויות עולה, כי לסולל בונה היה חשוב מאוד להחזיר את העובדים לעבודה בזמן הסגר, מהר ככל האפשר, ועל כן היא פנתה פעם אחר פעם לשלטונות ועקב כך קיבלו התובעים היתרי כניסה לעבוד בישראל. התובעים חפצו לחזור לעבוד לאחר קבלת ההיתרים, ברם שלטונות צה"ל לא התירו להם להיכנס לשטח ישראל, הגם שהיו בידיהם היתרי כניסה ועבודה בתוקף. יובהר כי סולל בונה פעלה כדין כאשר התנגדה לכך שהתובעים יגיעו לעבודה בדרכים לא חוקיות, ולא דרך מחסום צה"ל. מכאן שהמניעה לחזרת התובעים לעבודה לא הייתה קשורה בתובעים ולא בסולל בונה, אלא ברשויות המדינה שלא התירו כניסתם לישראל, הגם שהיו בידיהם היתרים. ובמלים אחרות המניעה לחזרת התובעים לעבודה הייתה אובייקטיבית ולא הייתה תלויה ברצונו של צד כלשהו." בענייננו, מעבר למסמך אחד שצורף לתצהיר המשלים של מר תמימי, על עצם הגשת בקשה ב-22/11/06, לקבלת אישורים, לא הומצא כל מסמך נוסף, ואף לא תשובות מטעם המינהל מדוע לא ניתנו להם אישורים. יצויין, כי לא היה מדובר בתקופה של סגר או בתקופה ביטחונית סוערת, וכי נראה שהנתבעים העדיפו שלא לטרוח ולפנות שוב בעניין זה לרשויות. ודוק: המכתב נכתב ב- 11/06 לאחר שהתובעים כבר לא עבדו בפועל, אלא ישבו בבית וקיבלו משכורת, בהיעדר יכולת להיכנס לישראל. מפליא , אפוא, שהנתבעים לא פנו לפני כן לבקש אישורי כניסה, ואף לא פנו לאחר מכן לבירור בקשתם - כאשר רק תובע מס' 18 קיבל אישור כניסה מתוך כלל התובעים. מכל מקום לא הוצגה כל אסמכתא לפניה כזו, ככל שהייתה. נראה אפוא, כי מעבר לפניה ראשונית זו לא נעשה דבר על מנת לדאוג באמת לאישורי כניסה לתובעים (כמו שתואר, למשל בפסה"ד של סולל בונה). בנסיבות אלו לא הרימה הנתבעת את הנטל כי "המעביד עשה את כל המאמצים על מנת לאפשר לעובד לחזור לעבודה", כנדרש בפסיקה. יש להוסיף בעניין זה ולציין, כי אין לקבל את טענת ב"כ הנתבעים כי התובעים הם אלו שלא עשו די על מנת לקבל את האישורים. החובה הינה על המעסיק, ודבר זה לא נעשה באופן מספק. יתרה מכך, דווקא מתוך עדותו של מר תמימי ניתן להסיק כי לנתבעים היה עניין שלא להמשיך ולהעסיק עובדים פלסטינאים - בשל דרישות העירייה, ועל מנת לקבל רישיון לבי"ס (ואולי גם תמיכה כלכלית), וזאת - גם אם בפועל, נכון להיום ,עדיין יש מספר מצומצם של עובדים פלסטינים שעובדים בביה"ס, עם אישורי כניסה. יצויין, כי ניתן ללמוד כי לא נעשתה כל פניה לש ממש לאחר מכן, גם מכך שמר תמימי בעצמו לא ידע מדוע לא ניתנו להם אישורים (ולו היה פונה טמברר זאת, ודאי שהיה יודע מה הייתה הסיבה לכך). מכל מקום, לא ניתן לראות בעצם הגשת הבקשה, ללא כל המשכיות וללא כל פניה נוספת, כי הנתבעים עשו את המאמצים הנדרשים לצורך השגת האישורים, ולפיכך, זכאים התובעים לפיצויי פיטורין. שכר מינימום:כפי שנאמר לעיל, הנתבעים פעלו בשנים האחרונות (ועל פניו מנובמבר 2006, המועד בו פנו רשמית להסדיר את אישוריהם של התובעים להיכנס לישראל ), לצורך קידום ההכרה בביה"ס על ידי עיריית ירושלים - הכרה שבאה לסיומה במתן רישיון בשנת 2008. לכן מנובמבר 2006 אנו רואים את הנתבעים כמחוייבים על פי הדין הישראלי. דא עקא, התובעים לא עבדו בפועל לאורך שנת 2006 (אף שנחשבו עובדי הנתבעים עד 1/9/07). משמע - שבמועד סיום עבודתם אינם זכאים להשלמת שכר מינימום וזכויות אחרות עבור התקופה שקדמה לכך (כשכאמור, בשנת 2006 קיבלו שכר מבלי שעבדו), וכי עד אז מרבית הזיקות היו לדין הירדני. לפיכך , ובניגוד לנושא פיצויי פיטורין, זכות שנולדה במועד סיום העבודה - לא הייתה חובה של הנתבעים לפעול בשנים שקדמו ל-11/06, על פי הדין הישראלי. בנוסף, לא ניתן לומר כי התובעים עבדו לפי שעות של עובדי הוראה במשרד החינוך (לעניין מספר שעות העבודה) - מה גם שחלקם היו עובדי מנהלה, טבחים ועוד. מעבר לצורך יצויין, כי לעניין מספר שעות העבודה, צירף מר תמימי לתצהירו מסמכים ובהם יומני נוכחות של התובעים, מהם אכן עולה כי התובעים לא עבדו משרה מלאה כפי שטענו בתביעתם. בנושא זה לא נחקר מר תמימי על תצהירו ולא נסתרה עדותו. מכל מקום, פירוט השעות כפי שעולה מתצהירו של מר תמימי - מקובלת עלינו כנכונה. לכן, גם מסיבה זו התובעים אינם זכאים להשלמת שכר מינימום ובוודאי שלא לשעות נוספות (שלא הוכחו כלל). משלא מתקבלת תביעתם של התובעים לשכר מינימום, הרי שגובה פיצויי הפיטורין יהיה בהתאם לשכרם האחרון, כעולה מהטבלה שהוגשה על ידי בא כוחם, וכפי שיפורט בהמשך. לגבי פדיון חופשה והבראה - מעבר לאמור לעיל - דברים הרלבנטיים גם לעניין פדיון חופשה, ב"כ התובעים הודיע בדיון מיום 4/7/10 כי אינו עומד על התביעה לדמי פדיון חופשה ולכן רכיב זה נמחק. בכל מקרה, התובעים קיבלו שכר כל השנה, כאשר לא עבדו - ע"פ עדויותיהם שלהם - בחודשי הקיץ, לפיכך ממילא לא היו זכאים לרכיב זה. גם לגבי הבראה, משקבענו שרק מ11/06 החלה הזיקה לישראל, ומשהתובעים לא עבדו כל שנת 2006 - ממילא לא יהיו זכאים לדמי הבראה. ונקודה נוספת - תובעים 13, ו-16 נפטרו, ובמקומם העידו אחרים, על סמך הידוע להם. בסיכומים נטען על ידי ב"כ הנתבעים כי לא ניתן לקבל את תביעתם כיוון שכתב התביעה לא תוקן בעניין זה לעיזבונם, ומאחר שהעדויות שנשמעו היו ממילא עדויות שמיעה. אכן היה מקום להעלות טענות אלו בכתב ההגנה (או סמוך לאחר פטירתם, אם נפטרו לאחר הגשת כתב ההגנה), תוך העלאת טענה כי לא ניתן להגיש תביעה בשמם, וכי היה על יורשיהם לתקן את כתב התביעה בהתאם. אלא שכאמור, הנתבעים לא עשו כן, ואיפשרו לעדי הנפטרים להעיד, והעלו טענות אלו רק בסיכומים. בנסיבות אלו, ומשהנתבעים לא העלו זאת בזמן הדיונים, ולאור כל מסכת העובדות דלעיל , איננו מוחקים תביעות אלו. לפיכך נפסוק גם לתובעים אלו את הפיצויים שהגיעו להם, כאשר מימוש התשלומים יהיה בהתאם לצו ירושה או צו יום צוואה שימציאו היורשים לב"כ הנתבעים. פיצויי הלנה - בנסיבות העניין, שוכנענו שפיצויי הפיטורין לא שולמו בשל מחלוקת של ממש לעניין הזכאות (ובמיוחד לאור התשלום של שכר של שנה שלמה ללא שעבדו), ולפיכך יופחתו פיצויי ההלנה לכדי ריבית והצמדה בלבד. התביעה שכנגד:אין חולק כי התובעים קיבלו שכר גם בגין שנה (ויותר) כשלא עבדו. לטענת התובעים - מדובר בזכות המגיעה להם כיוון שפוטרו לאחר ה-31/5, בעוד שהנתבעים טוענים כי בסה"כ הכספים שולמו מתוך טעות. איננו מקבלים את עמדת שני הצדדים, בנקודה זו, כשלטעמנו - הסכומים שניתנו להם, ניתנו מתוך רצון להיטיב עם התובעים לאחר שהנתבעים לא הסדירו להם אישורי כניסה לישראל (ללא קשר לכך שפוטרו לפני ה-31/5). לכן אין מקום להורות על השבתם של סכומים אלו. כאמור, נטענה על ידי מר תמימי טענה, בעלמא, כי הדבר נעשה מתוך טעות של רואה החשבון של הנתבעים, אלא שרואה החשבון כלל לא הובא לעדות, ולא הסביר כיצד ארעה "טעות" זו. יצויין, כי על פניו טעות בסדר גודל כזה, יכולה להתרחש במשך חודש אחד, או לגבי מספר מצומצם של עובדים. אבל כשמדובר בתקופה של שנה ויותר בה שולם שכרם של כל העובדים שפוטרו, ברור כי הייתה בכך כוונה מפורשת ולא טעות, להיטיב עימם לאור פיטוריהם המידיים, ומתוך הבנה כי יתקשו למצוא עבודה אחרת. הנתבעת אף לא דרשה מעולם ממי מהתובעים להשיב לה סכומים אלו, ועשתה כן רק בעקבות תביעת התובעים, לקבל פיצויים וזכויות אחרות. לא ניתן, אפוא, לראות זאת כ"טעות", ומשהנתבעת בחרה לשלם לתובעים שכר משך שנה ויותר, כאשר הייתה מודעת לעובדה שאין הם יכולים לקבל אישורי כניסה לישראל, והתובעים אף הסתמכו על כספים אלו שניתנו להם מדי חודש בחודשו - אין מקום להורות על השבת כספים אלו, לא בדרך של קיזוז ולא בדרך של השבה. והערה לסיום - אמנם תובעים מספר 1,2,5,7 נמחקו בשל אי התייצבות למועד ההוכחות, מבלי לגרוע מזכותם לשוב ולתבוע בבית הדין. יחד עם זאת, טוב יעשו הנתבעים אם ישקלו לסיים את ההתדיינות עמם, באותו אופן, מבלי שיהיה צורך בהגשת תביעה חדשה לבית הדין. בית הדין השרעי (מוסלמי)זכויות עובדים