זכויות עובד זר תאילנדי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובד זר תאילנדי: 1. התביעה שבפנינו עניינה עתירתו של התובע, עובד זר אזרח תאילנד, לתשלום שכר עבודה, החזר הוצאות נסיעה, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, פדיון דמי חגים, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי הלנה. הצדדים לתובענה 2. הנתבע 1 היה הבעלים והמנהל של רשת המסעדות "יוסי פקין" במועדים הרלנטיים לתביעה. 3. הנתבעת 3 היתה במועדים הרלבנטיים לתביעה בעלת זיכיון להפעלת מסעדת "יוסי פקין" בבית הכרם בירושלים (להלן: "המסעדה"). 4. הנתבע 2 הוא בעלה של הנתבעת 3. 5. התובע, עובד זר אזרח תאילנד, עבד כטבח במסעדת "יוסי פקין" בבית הכרם מחודש 7/04 ועד ליום 23.4.05, סה"כ 21 חודשים. טענות הצדדים 6. לטענת התובע, הנתבעים כולם היו מעסיקיו בתקופה הרלוונטית לתביעה. לטענתו, הנתבע 1 חתם עימו על הסכם העבודה והינו הבעלים של מסעדת "יוסי פקין" והנתבעים 2 ו- 3 הינם הזכיינים של המסעדה בה עבד ומי שקיבלו היתר להעסיקו כטבח. לטענתו, הנתבעים לא שילמו לו שכר בהתאם להוראות החוק ולהתחייבות שנתנו למשרד התמ"ת לתשלום שכר בסיס שלא יפחת מ- 7,000 ש"ח בשנת 2005. התובע טען כי בניגוד להתחייבות, לא שולמה לו משכורת ראשונה, מחודש 8/04 ועד לחודש 1/06 הוא השתכר 575$ בלבד, מחודש 2/06 עד חודש 3/06 הוא השתכר 650$ בלבד ובחודש 3/06 השתכר 450$ בלבד. התובע צירף לתצהירו מספר מעטפות עליהן נרשם בכתב יד סכום בדולרים לתמיכה בטענתו בדבר השכר ששולם לו. לטענת התובע, הוא עבד במשך 13 שעות עבודה בימי חול, ביום שישי עבד עד כניסת השבת ובמוצאי שבת עבד עד חצות, כך שעבד במשך שעות נוספות רבות, מבלי ששולם לו על כך כל גמול. לפיכך עתר התובע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות בסך של 223,155 ש"ח. בנוסף טען התובע כי לא שולמו לו הוצאות נסיעה בסך של 11 ש"ח ליום (330 ש"ח לחודש) ועל כן עתר לתשלום החזר הוצאות נסיעה בסך 6,930 ש"ח. כמו כן, לטענת התובע, הוא לא קיבל חופשה בחגים הדתיים ועל כן עתר לתשלום 5,040 ש"ח בגין 9 ימי חג בשנה. בנוסף טען התובע כי לא קיבל חופשה שנתית ודמי הבראה במשך כל תקופת עבודתו ועל כן עתר לתשלום פדיון חופשה בסך 7,000 ש"ח ופדיון דמי הבראה בסך 3,672 ש"ח. לטענת התובע, ביום 23.4.06 הוא הגיע עם חבר בשם אבישי פינפרסרט על מנת למסור מכתב מעורך דינו לנתבעים, במסגרתו הוא דרש לקבל את מלוא זכויותיו. בשל חששו של התובע מהנתבע 2, נכנס החבר למסעדה על מנת למסור את המכתב והנתבע 2 אמר לו שהתובע לא יעז להראות את פניו במסעדה ושאם יראה אותו שם הוא יזמין משטרה שתעצור אותו. לטענת התובע, הוא הבין מכך שהוא מפוטר. לאור האמור טען התובע לזכאותו לפיצויי פיטורים עבור 21 חודשי עבודה בסך של 12,250 ש"ח ולתמורת הודעה מוקדמת של 19 ימי עבודה בסך 4,400 ש"ח. התובע טען כי הנתבעים הלינו את שכרו ואת פיצויי הפיטורים ללא כל הצדקה, תוך ניצול חולשתו וחוסר יכולתו לעמוד על זכויותיו ועל כן עתר לתשלום פיצויי הלנה הן על שכר העבודה הנתבע והן על פיצויי הפיטורים. 7. לטענת הנתבע 1, מעולם לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין התובע. לטענתו, כמנהל רשת המסעדות "יוסי פקין", הוא דואג להסדרים ולהבאת הטבחים הזרים לעבודה במסעדות הרשת, כאשר כל עובד שמגיע לישראל משובץ למסעדה והינו עובד של אותה מסעדה. לטענת הנתבע 1, נספח א' לכתב התביעה אינו מהווה הסכם עבודה עם התובע. לטענתו, מסמך זה נדרש לצורך קבלת אשרת כניסה לישראל לעובד זר תאילנדי, המסמך נחתם על ידו מטעם הרשת וכשלוחה של הנתבעת 3 ולא נחתם על ידי התובע. הנתבע 1 טוען כי כשהתובע הגיע לישראל והחל לעבוד אצל הנתבע 2 ו/או הנתבעת 3, נחתם עימו הסכם עבודה מסודר, כנהוג במסעדות הרשת ולאחר מכן נחתם עמו הסכם עבודה חדש. לטענת הנתבע, הסכמי העבודה שנחתמו עם הנתבעים 2 ו- 3 ביטלו את נספח א' לכתב התביעה. לטענת הנתבע 1, מאחר ולא היה מעסיקו של התובע, אין בידיו כל נתונים לגבי העסקתו. 8. לטענת הנתבעים 2 ו- 3, נתבעת 3 הינה בעלת הזיכיון למסעדה ובעלת היתר ההעסקה לתובע, ואין כל יריבות בין הנתבע 2 לבין התובע. על פי הנטען, הנתבעת 3 הינה בעלת 100% נכות ועל כן מקום בו נדרש סיוע בהפעלת המסעדה, עשה זאת הנתבע 2 כבעלה של הנתבעת 3 ולא כמעסיק. לטענת הנתבעים 2 ו- 3, בהסכם הזיכיון מוגדר נתבע 1 כ"מומחה" בכל הנוגע לתפעול מסעדה סינית כשרה והנתבעת 3 פעלה בהתאם להדרכתו והנחיותיו גם באשר להעסקת עובדים זרים ועל כן מלוא האחריות להעסקת התובע רובצת לפתחו של הנתבע 1. לטענתם, התובע הגיע לישראל עם ידע בסיסי בעבודת מטבח, ללא נסיון וללא כישורים והמסעדה השקיעה בהכשרתו עלות גבוהה וזמן רב. לטענת הנתבעים 2 ו-3, עד לחודש 8/05 עבד התובע על פי ההסכם שנחתם מול נתבע 1 וקיבל משכורת בסך 800$ ובחודש 8/05 הועלה שכרו ל- 900$. לטענתם, בניכוי הסכומים המותרים עבור מגורים ושירותים רפואיים, השתכר התובע בהתאם להסכם העבודה, לחוק עובדים זרים ולדרישות יחידת הסמך, הדורשות תשלום שכר חודשי שלא יפחת מ- 5,000 ש"ח בגין שנת 2005, ו- 7,000 ש"ח בגין החודשים ינואר-יוני 2006. לטענת הנתבעים 2 ו- 3, התובע קיבל את שכרו במלואו במהלך החודש כמפורט בתלושי המשכורת, והמעטפות שהציג לבית הדין היו מעטפות בהן קיבל את יתרת שכרו בסוף החודש בדולרים, על מנת להקל עליו. לטענתם, התובע קיבל גם הטבות רבות בשווה כסף, כגון מזון, ביגוד, ביטוח בריאות, חשבונות נלווים לדירה, דמי מעון לילד ומזון וחיתולים לילדה של בת זוגו וכן ניתנו לו הלוואות שלא הוחזרו. מעבר לאמור טענו הנתבעים 2 ו- 3 כי הנתבעת 3 כלל לא היתה מחוייבת לתשלום שכר בהתאם לדרישות יחידת הסמך שכן התובע לא היה טבח מקצועי אלא עובד מתלמד. הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי התובע ושאר העובדים ערכו ביניהם את סידור העבודה והמסעדה לא התערבה בכך ומעולם לא דרשה מהתובע לעבוד יותר משמונה שעות ביום. עוד נטען כי התובע קיבל החזר נסיעות בסך של כרטיס חופשי חודשי כעולה מתלוש המשכורת ובמקרים רבים דאגה המסעדה להסעות למסעדה או למקום מגוריו. כמו כן לטענתם, התובע קיבל חופשה שנתית. על פי הנטען, התובע לא היה זכאי לדמי הבראה ולא חלה על המסעדה כל חובה לשלם לו דמי הבראה, לא מכוח דרישות יחידת הסמך, לא מכוח דרישות החוק ולא במישור ההסכמי. לטענת הנתבעים 2 ו- 3, התובע נתפס לא אחת שתוי ואף נתפס גונב וודקה ומשקאות אלכוהוליים נוספים. לטענתם, ביום 21.4.06 התובע גנב את תיק היד של הנתבע 2, יצא לחופשת שבת ולא שב ממנה וביום 23.4.06 עדכנה הנתבעת 3 את משרד הפנים בפקס כי העובד נעלם וביקשה להקפיא את אשרת השהייה שלו. הנתבעים 2 ו- 3 טוענים כי בנסיבות אלו בהן התובע נטש את מקום עבודתו אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. ההיפך הוא הנכון - התובע הוא שהתפטר ללא הודעה מוקדמת ועבר למסעדה מתחרה. כמו כן, לטענתם, התובע לא הגיע לקבל את משכורתו האחרונה על אף מסרים שנמסרו לו על ידי הנתבעת 3 באמצעות הנתבע 1. הנתבעים 2 ו- 3 טוענים כי עם עזיבתו העלים התובע מהמסעדה מספר חפצים, כסף ופנקס שיקים. הנתבעים 2 ו- 3 אישרו שביום 23.4.06 הגיע חברו של התובע והותיר מכתב במסעדה, כשלטענתם הנתבע 2 אמר לחבר שימסור לתובע להשיב את התיק שנגנב על ידו ושישוב לסיים את ההליך בין הצדדים באופן מכובד וראוי, טרם נקיטת צעדים משפטיים. תצהירים ועדויות 9. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ונחקר עליו במהלך דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו. כן הוגש מטעם התובע תצהיר עדות ראשית של מר אבישי פינפרסרט, חבר של התובע אשר עבד עמו במסעדה. הנתבע 1 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ונחקר עליו במהלך דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו. הנתבע 2 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומטעם הנתבעת 3 ונחקר עליו במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו. דיון והכרעה זהות המעסיק 10. התובע טען כי הנתבעים כולם היו מעסיקיו. הנתבע 1 טען כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין התובע וכי התובע היה עובד של הנתבע 2 ו/או הנתבעת 3. הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי נתבעת 3 הינה בעלת הזיכיון למסעדה ובעלת היתר ההעסקה לתובע, כך שאין כל יריבות בין הנתבע 2 לבין התובע. מכל מקום לטענתם, האחריות להעסקת התובע רובצת לפתחו של הנתבע 1, אשר הוגדר בהסכם הזיכיון כ"מומחה" בכל הנוגע לתפעול מסעדה סינית כשרה והנתבעת 3 פעלה בהתאם להדרכתו והנחיותיו גם באשר להעסקת התובע. 11. שאלת זיהוי המעסיק של עובד המועסק בתבנית העסקה מורכבת היא שאלה מורכבת שבירורה טעון תשתית עובדתית מתאימה. לעיתים סימני ההיכר של המעסיק אינם חד משמעיים, ורק בהצטבר כל המאפיינים ניתן יהיה להשיב על השאלה מיהו המעסיק שעימו התקיימו בפועל יחסי עובד-מעביד, ושהוא זה הנושא בחובות המוטלות כלפי העובד (ר' ע"ע (ארצי) 1334/04 טופר נ' מועצה מקומית תל שבע, ניתן ביום 29.12.2004). כפי שכבר נפסק לא אחת, במקרים מעין אלה, מחוייב בית הדין לבחון את זהות המעביד על פי העובדות והנסיבות אשר מתקיימים בפועל, להבדיל מהכסות המשפטית שנותנים הצדדים ליחסים ביניהם. (ר' ע"ע 1189/00 אילנה לוינגר נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג (1), 25). בכל הנוגע לסוגיית זהות המעסיק יש להתייחס לעקרון תום הלב, שגם לאורו יש לבחון את סוגיית זהות המעסיק. ביה"ד יטה לקבל את הטענה בדבר העסקה במשותף, כאשר יווצר מצב בו "אי הכרה בקיומם של מעבידים במשותף תעמיד את העובד בפני שוקת שבורה ותאפשר למי שנהנה מעבודתו, בין ישירות ובין בעקיפין, להתחמק מכל אחריות כלפי העובד". (ר' דב"ע מו 3/155 אלכסנדר תעשיות נעליים בע"מ נ' יצחק חילו, עבודה ארצי, כרך כ', 118). עקרונות אלו מקבלים משנה תוקף עת עסקינן בהגנה על זכויותיהם של עובדים זרים, למענה מצווה בית הדין לאמץ גישה גמישה יותר משום היותם ציבור חלש ובלתי מאוגד הזקוק להגנתם של בתי הדין. (ר' ע"ע 1218/02 Xue Bin ואח' נ' חברת א. דורי נ' חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(12), 37); ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי ואח' נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(52),24). 12. אין חולק כי הנתבע 1 הינו הבעלים של רשת מסעדות "יוסי פקין", וכי התובע עבד באחת ממסעדות הרשת. כמו כן, אין חולק כי הנתבע 1 חתם על הסכם עבודה עם התובע (נספח א' לתצהיר התובע). הנתבע 1 טען אמנם כי חתימתו על ההסכם נעשתה כשלוחה של הנתבעת 3, רק מכיוון שהיה בתל אביב והנתבעים היו בירושלים, אולם כשנשאל מדוע לא ביקש מהנתבעים 2 ו-3 לחתום בפני נוטריון בירושלים השיב כי לתובע ניתנה מלכתחילה ויזה למסעדה אחרת של הרשת מתוך כוונה לניידו בתוך הרשת, ועל כן לא היה טעם להעביר לנתבעים 2 ו-3 לחתימה בעניין זה. הנתבע 1 העיד כי באותה תקופה הוא נייד עובדים זרים בתוך הרשת בלי צורך לקבל היתרים ממשרד הפנים (פרוט' 6.7.09, עמ' 19, ש' 2-20). מהאמור עולה כי בכל הקשור להעסקת עובדים זרים, הנתבע 1 התייחס לכל הרשת שבבעלותו כמעסיק אחד. לעניין זה יש אף לציין כי בטרם הועסק התובע במסעדה בבית הכרם הוא ביצע התלמדות במסעדה אחרת של הרשת ברחוב פרישמן בתל אביב (ר' עדותו, עמ' 11 לפרוט' 2.3.09, ש' 23-30), דבר המעיד אף הוא על התייחסותו של הנתבע 1 לכל הרשת כאל מעסיק אחד. מכל מקום, יש לציין כי בהסכם ההעסקה או באימות הנוטריוני להסכם לא צויין דבר באשר לחתימת הנתבע 1 בשם הנתבע 2 ו/או הנתבעת 3, כפי שמתבקש היה שיצויין לו היה הנתבע חותם בשמם. יתרה מכך, הנתבע 1 העיד כי ביקר במסעדה ונכנס למטבח כדי לשוחח עם העובדים, לשמוע את הרגשתם ולראות את פעילותם (סעיף 9 לתצהירו, עמ' 20, ש' 13-20), דבר המצביע אף הוא על מעורבות יתרה בענייני המסעדה בבית הכרם, המחזקת את המסקנה כי שימש כמעסיק של התובע. 13. הנתבעת 3 היתה בעלת הזכיון למסעדה בה עבד התובע ובעלת היתר ההעסקה לתובע, והנתבעים 2 ו- 3 אינם חולקים על כך שהנתבעת 3 שימשה כמעסיקתו של התובע. הנתבע 2 טען כי לא היה מעסיקו של התובע, כשלטענתו סייע בכל שנדרש להפעלת המסעדה, בשל נכותה של אשתו. אלא שמהעדויות והראיות שהוצגו עולה כי הנתבע 2 נהג בפועל כמעסיקו של התובע, ביחד עם הנתבעת 3. הנתבע 2 אישר כי חתם על הסכם העבודה שנחתם עם התובע (נספח ז' לתצהיר הנתבעים) ביחד עם הנתבעת 3 ואישר כי ייתכן והוא חתום גם על הסכם העבודה השני (נספח ו' לתצהיר הנתבעים) (ר' עדותו, עמ' 27, ש' 6-15). הנתבע 1 העיד כי כל התשלומים שקיבל בעקבות הזיכיון, הוא קיבל מהנתבע 2 ולא מהנתבעת 3 (עמ' 24, ש' 5-7). התובע העיד כי הנתבע 2 היה הגורם ממנו היה מקבל את המשכורת מדי חודש, אליו היו פונים לשם קבלת ימי חופש וממנו קיבל לעיתים הוראות לגבי עבודתו (עמ' 4 לפרוט' מיום 2.3.09, ש' 16-17, עמ' 5, ש' 20-24, עמ' 6, ש' 10-12). 14. לאור האמור ולאור ההלכות עליהן עמדנו לעיל, שוכנענו כי בנסיבות המקרה שבפנינו יש לראות בשלושת הנתבעים מעסיקים במשותף של התובע. התביעה לתשלום שכר עבודה 15. התובע טען כי הנתבעים לא שילמו לו את מלוא שכרו, בהתאם להתחייבות שניתנה ליחידת הסמך. לטענתו, לא שולמה לו משכורת ראשונה, מחודש 8/04 ועד לחודש 1/06 הוא השתכר 575$ בלבד, מחודש 2/06 עד חודש 3/06 הוא השתכר 650$ בלבד ובחודש 3/06 השתכר 450$ בלבד. הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי לתובע שולם מלוא שכרו. 16. בהתאם לפסיקה, נטל הראיה לתשלום שכר עבודה מוטל על המעביד, כיוון שמדובר בטענת "פרעתי" (דב"ע נב/188 - 3 חליל אחסן מוחסן נ' מרכז מוסדות זוועהיל, עבודה ארצי כרך כה (3) 315; סעיף 12 לפסק הדין). על פי דרישות יחידת הסמך לעובדים זרים, בשנת 2005 התחייבו הנתבעים לשלם לתובע שכר חודשי שלא יפחת מ- 5,000 ש"ח ובשנת 2006 התחייבו לתשלום שכר שלא יפחת מ- 7,000 ש"ח (ר' נספח ד' לתצהיר התובע, נספחים ח' ו- ט' לתצהיר הנתבעים). הנתבעים 2 ו- 3 טענו לשם הזהירות כי התובע לא היה טבח מקצועי ועל כן לא היה מקום להחיל עליו את דרישות יחידת הסמך. עם זאת, מהעדויות עלה כי התובע שימש כטבח גם בארץ מוצאו, כאשר לא ניתן לקבוע על פי העדויות אם הוא עונה על הקריטריונים הנדרשים להגדרתו כטבח "בעל מומחיות מקצועית בתחום הבישול האתני" אם לאו. מאחר ואין חולק כי התובע הועסק על פי ההיתר שניתן למסעדה להעסקת עובדים זרים טבחים מאת יחידת הסמך, מאחר והנתבעים טענו טענה זו כטענה "מעבר לנדרש, ולמען כל זהירות", כשטענתם המרכזית היתה כי שילמו לתובע שכר בהתאם לדרישות יחידת הסמך, מתייתר הדיון בטענה זו ויש לבחון באם עמדו בהתחייבות שניתנה אם לאו. 17. הנתבעים 2 ו- 3 צירפו לתצהיר מטעמם תלושי שכר של התובע (נספח י' לתצהיר). על פי הפסיקה "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'ירת נ' שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 19). התובע טען כי תלושי השכר לא נופקו לו בזמן אמת, דבר המתיישב עם תאריך ההפקה המצויין על גבי התלושים שצורפו (18.6.06). עם זאת, התובע לא טען דבר באשר לאותנטיות התלושים ואף הסתמך על האמור בהם בסיכומיו. משכך, חזקה שהאמור בתלושי השכר שיקף את המציאות. 18. על פי עדותו של הנתבע 2, על מנת להקל על התובע שולמו לו מקדמות במזומן מדי סוף שבוע בשקלים לצורכי מחייה, כאשר מתוך אמון הוא לא הוחתם תמיד על ידי הנתבעת 3 על אישור בדבר קבלת המקדמות ואת היתרה קיבל התובע בסוף החודש בדולרים (סעיפים 30-31 לתצהירו). הנתבעים לא הציגו ולו ראיה אחת שתתמוך בגרסתם בדבר תשלום הן במזומן והן בדולרים ולא הציגו ולו חתימה אחת של התובע המעידה על קבלת הכספים. כמו כן, הגם שבסעיף 33 לתצהירו ציין הנתבע 2 כי קיימות "עדויות למכביר שיעידו כי (התובע) קיבל את משכורתו במועד, במהלך החודש והיתרה בסופו" לא הובאה ולו עדות אחת או ראיה אחת להוכחת האמור. מאחר והתובע צירף לתביעתו 3 מעטפות בלבד עליהן צויין בכתב יד סכום בדולרים (נספח ג' לתצהיר), מעטפות אשר לטענת הנתבע 2, היו המעטפות בהן קיבל התובע את יתרת השכר בסוף החודש, ומאחר והנתבעים הציגו תלושי שכר לתקופת עבודתו במלואה, ואין חולק על אמיתות הנתונים שבהם, נסתמך על האמור בתלושים לצורך בחינת התביעה לתשלום יתרת שכר. 19. על פי התלושים, בחודש יולי 2004 השתכר התובע 1,563 ש"ח, בחודש אוגוסט 2004 השתכר 4,225 ש"ח, בחודשים ספטמבר 2004 - ינואר 2005 השתכר 3,247 ש"ח, בחודש פברואר 2005 השתכר 3,292 ש"ח, בחודש מרץ 2005 השתכר 3,032 ש"ח, בחודש אפריל 2005 השתכר 2,826 ש"ח, בחודש מאי 2005 השתכר 3,561 ש"ח, בחודש יוני 2005 השתכר 3,533 ש"ח, בחודשים יולי 2005 - ספטמבר 2005 השתכר 3,247 ש"ח, בחודשים אוקטובר 2005 - דצמבר 2005 השתכר 4,784 ש"ח בניכוי 700 ש"ח "השתתפות בהוצאות", בחודשים ינואר 2006 - מרץ 2006 השתכר 6,784 ש"ח בניכוי 700 ש"ח "השתתפות בהוצאות" ובחודש אפריל 2006 השתכר 4,749 ש"ח בניכוי 490 ש"ח "השתתפות בהוצאות. 20. כשנשאל הנתבע 2 מהו סעיף "ההשתתפות בהוצאות" שמופיע בתלוש השכר השיב "אם אני לא טועה זה חלק יחסי של שכר דירה אבל אני לא מתחייב..." (פרוט' 14.3.11, עמ' 42, ש' 2-4). יש לציין כי על פי סעיפים 6 ו- 7 להסכם העבודה, התובע זכאי היה למגורים ולביטוח רפואי על חשבון המעביד. יתרה מכך, סכום ה"השתתפות בהוצאות" נוכה משכר התובע רק החל מחודש אוקטובר 2005, כשסביר שלו היה מדובר בניכוי שכר דירה, היה ניכוי זה מופיע במשך כל תקופת עבודתו של התובע. לא זו אף זו, מחודש יולי 2005 צויין בתחתית התלושים "שכר יסוד זה הינו לאחר קיזוז אוכל ביטוח דיור וכו'" כך שלא היה מקום לנכות סכומים נוספים משכר התובע בחודשים אלו. לאור אמור, משלא סופק כל הסבר למהות הניכוי האמור, אנו קובעים כי לא היה מקום לנכות סכום זה משכר התובע. 21. הנתבעים 2 ו- 3 טענו בנוסף כי לתובע ניתנו הטבות רבות בשווה כסף, אשר ניתן לנכות משכרו ובין היתר, מזון, ביגוד, מעון לילד של בת זוגו, מטרנה וחיתולים לילד. מעבר לכך שמדובר בהטבות שלא ניתן לנכות משכר העובד בהיעדר סיכום בכתב לעניין זה, הנתבעים אף לא הוכיחו כי ניתנו לתובע ההטבות הנטענות (מלבד מזון) ואת הסכומים שהוציאו בפועל בגינן. משכך, הנתבעים לא היו רשאים לנכות כל סכום משכר התובע בגין הטבות שנתנו לתובע בשווה כסף, ככל שנתנו. 22. מעיון בתלושי השכר עולה אפוא כי הנתבעים לא שילמו לתובע את שכרו בהתאם להתחייבותם ליחידת הסמך, דהיינו, 5,000 ₪ בגין החודשים ינואר - דצמבר 2005 ו- 7,000 ₪ בגין החודשים ינואר - אפריל 2006 (עד מועד סיום העסקת התובע). משכך, יש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום הפרשי השכר שבין השכר ששולם לתובע בהתאם לתלושי השכר לבין השכר שהיה עליהם לשלם לתובע בהתאם להתחייבותם ליחידת הסמך. 23. אשר על כן, התובע זכאי לתשלום יתרת שכר בסך של 22,371 ש"ח. 24. נוכח קיומה של מחלוקת כנה בדבר עצם זכאותו של התובע לקבלת השכר הנתבע על ידו בגין השנים 2005 ו- 2006 מצאנו לנכון להפחית את פיצויי ההלנה הנתבעים ולהעמידם על הפרשי ריבית והצמדה כחוק בלבד ממועד סיום ההעסקה ועד למועד התשלום בפועל. החזר הוצאות נסיעה 25. הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בעניין הזכאות לדמי נסיעות מוטל על העובד. על העובד הנטל להוכיח מה היו הוצאותיו ומתי הוציא אותן בפועל (דב"ע נו/ 64- 3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב (ניתן ביום 10.9.96).   על אף זאת, בתי הדין לעבודה נוהגים בגמישות רבה עם העובד בכל הקשור לדרכי הוכחת הוצאות הנסיעה לעבודה ונפסק כי לצורך הוכחת הזכאות לדמי נסיעה, די באמירה כללית של העובד כי לא קיבל נסיעות, כאשר ברור כי לאור מקום עבודתו המרוחק של העובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע אליה (דב"ע נא/60-3 עטאללה בלוט נ' עזרא לוי ובניו בע"מ, פד"כ כג 409). 26. בסעיף 9 להסכם העבודה נקבע: “…The Employee shall be reimbursed by the Employer for any costs incurred by him on account of transportation to or from or during work” צו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה קובע את החובה על המעביד להשתתף בהוצאות הנסיעה של עובדיו לפי תעריף תחבורה ציבורית, כאשר תקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום עבודה נקבעת בצו ומתעדכנת מעת לעת (סעיפים 2-3 לצו). סעיף 4 לצו קובע כי: "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה". 27. התובע טען לזכאותו להחזר הוצאות נסיעה בגובה 11 ש"ח ליום (330 ש"ח לחודש) ועתר לתשלום סך של 6,930 ש"ח בגין כל תקופת העסקתו. התובע צירף לתצהירו כרטיסיות אגד ע"ס 44 ש"ח בגין 10 נסיעות כל אחת, לתמיכה בטענתו בדבר הוצאות הנסיעה שהוציא. מאחר ואין כל פרט מזהה על גבי הכרטיסיות שצורפו, הרי שאין בצירופן כדי להוכיח כי נקנו על ידי התובע וכי הוא זה שעשה בהן שימוש, כך שלא ניתן ללמוד מהן על סכום ההוצאות החודשי הנטען. יתרה מכך, מאחר ובכל כרטיסיה 10 נסיעות, בתחשיב חודשי של נסיעה יומיומית הלוך וחזור, נדרשו לתובע לכל היותר 6 כרטיסיות בסך של 264 ש"ח בלבד (44 ש"ח X 6). 28. הנתבעים טענו כי תעריף "חופשי חודשי" באותה תקופה עמד על סך של 216 ש"ח, כפי ששולם לתובע מדי חודש כעולה מתלושי המשכורת וכי מעבר לכך, המסעדה דאגה במקרים רבים לתובע להסעות למסעדה או בחזרה למקום מגוריו. התובע לא סתר את טענת הנתבעים בדבר עלות כרטיס "חופשי חודשי" ממקום מגוריו לעבודה בתקופת העסקתו ואף אישר כי לא בכל יום הוא נסע בתחבורה ציבורית הלוך וחזור וכדבריו - "כל בוקר נסעתי באוטובוס ובלילה חזרתי עם לק. אם היה אוטובוס לפעמים הייתי חוזר באוטובוס" (עמ' 10, ש' 7-8). מהאמור עולה כי הוצאות הנסיעה החודשיות של התובע בתחבורה ציבורית היו אף נמוכות מ- 264 ש"ח. 29. לאור האמור, מאחר ואין בכרטיסיות שהציג התובע כדי להצביע על הוצאות הנסיעה הנטענות על ידו (330 ₪ לחודש), מאחר והמעסיק מחוייב בתשלום החזר הוצאות נסיעה "לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל", כפי ששולם לתובע מדי חודש על פי תלושי השכר, מלבד בחודשיים הראשונים להעסקתו, הרי שלכל היותר זכאי התובע להחזר הוצאות נסיעה בגין החודשיים הראשונים להעסקתו ואף זאת בהתאם לתעריף כרטיס "חופשי חודשי" באותה העת. 30. משכך, אנו מחייבים את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום החזר הוצאות נסיעה בגין החודשיים הראשונים להעסקת התובע, בסך של 432 ש"ח. גמול עבודה בשעות נוספות 31. לטענת התובע, הוא עבד במשך 13 שעות עבודה בימי חול, ביום שישי עבד עד כניסת השבת ובמוצאי שבת עבד עד חצות, כך שעבד במשך שעות נוספות רבות, מבלי ששולם לו על כך כל גמול. לפיכך עתר התובע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות בסך של 223,155 ש"ח. הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי התובע ביחד עם שאר העובדים ערכו את סידור העבודה ביניהם, וכי המסעדה לא התערבה בכך ומעולם לא דרשה מהתובע לעבוד יותר משמונה שעות. לטענתם, התובע עבד במשך ימי החול שמונה שעות בלבד ואף פחות מכך ובשבתות לא עבד. 32. בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית. החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה חלה, על פי הודעה שפורסמה ברשומות [י"פ 4905, 27.7.00, ע' 4328], על כל מי שמעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי. בהתאם לסעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו והשכר ששולם להם, וכן חייב הוא למסור לעובדיו, בכתב, פירוט של שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו ממנו. בהודעה בדבר סוגי מעבידים החייבים לנהל פנקס שכר (י"פ התשל"ז 748; התשס"ג 3604) נקבע שעל מעביד לרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו את הפרטים הבאים: פרטים לגבי העובד והמעביד; התקופה שלגביה ניתן התשלום; רישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדן שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, פריון עבודה, דמי הבראה וכיו"ב. 33. בעבר מגמת הפסיקה היתה כי אי ניהול פנקס שכר אינו מעביר את נטל הראיה למעביד (ר' לדוגמא דב"ע נה/21-2 איזידור עבו נ' יעקב הרוש, עבודה ארצי, כרך כט(1) 76; דב"ע נה/3-193 זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט(1) 141). ואולם בשנים האחרונות חלו שינויים הן בפסיקה והן בחקיקה (אשר שיאם בתיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958) כאשר המגמה היא להעביר את נטל הראיה אל המעביד, שעה שהוא מפר חובות רישומיות המוטלות עליו. יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת גליקסמן בעניין ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים ואח', ניתן ביום 12.11.08): "כללו של דבר: לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות חוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק." מגמה זו מקבלת משנה תוקף עת עסקינן בהגנה על זכויותיהם של עובדים זרים, למענה מצווה בית הדין לאמץ גישה גמישה יותר משום היותם ציבור חלש ובתי מאוגד הזקוק להגנתם של בתי הדין (ע"ע 1218/02 Xue Bin ואח' נ' חברת א. דורי נ' חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, עבודה ארצי כרך לג (12), 37); וכן ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי ואח' נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (52) , 24). 34. הנתבעים לא טענו ואף לא הוכיחו כי ניהלו פנקס שכר ו/או פנקס שעות עבודה ומנוחה המפרטים את שעות עבודת התובע ושכרו ולא הציגו כל רישום של שעות וימי עבודת התובע, על אף שהיה בידיהם לעשות כן. הנתבעים 2 ו- 3 טענו למעשה כי התובע לא נדרש לעבוד יותר משמונה שעות ביום, כי לא עבד בשבתות וכי העובדים קבעו בינם לבין עצמם את שעות עבודתם. הנתבע 2 העיד בחקירתו הנגדית: "ש. מי קבע את שעות העבודה? ת. הרשת, אבל מי שקבע זה השף לק מול שני האנשים שעבדו לצידו. לק הכתיב לשניהם. שום קשר לא היה. ש. יכול להיות שלק קבע לתובע שעות עבודה רבות מאוד? ת. יכול להיות. ויכול להיות שהיו ימים שפחות שעות. אני לא התערבתי..." (פרוט' 13.5.10, עמ' 29, ש' 32-37). (הדגשה אינה במקור). בהמשך טען הנתבע 2 כי סגן השף, שהיה הטבח המבוגר שבחבורה הכתיב את סידור העבודה לעובדים (ר' פרוט' 13.5.10, עמ' 29-30) 35. הותרת האחריות לקביעת שעות העבודה על השף או הטבח המבוגר, אשר אין מחלוקת כי היו שכירים של המסעדה, אינה מסירה מהנתבעים את האחריות להעסקת התובע בשעות נוספות. על הנתבעים היה לפקח על שעות עבודתו של התובע ולוודא שאינו מועסק מעבר לשעות ששולם לו בגינן. יש לציין כי הנתבע 1 העיד כי בביקוריו במסעדה - "הדברים שהם התלוננו עליהם באופן ישיר שהיו שייכים גם לתנאים של התובע, שעות העבודה הארוכות שהם עבדו והדחיות הקשות בתשלומי שכר העבודה" (עמ' 23 לפרוט', ש' 3-5), כך שאף עדותו של הנתבע 1 מאשרת את שעות העבודה הנטענות על ידי התובע. 36. משהנתבעים לא הציגו כל רישום של שעות וימי עבודת התובע, על אף שהיה בידיהם לעשות כן, משלא הובאה כל עדות לתמיכה בגרסתם, לרבות עדותו של השף או הטבח המבוגר או הנתבעת 3, הם לא עמדו בנטל להוכיח את היקף העבודה הנטען על ידם. משכך, אין לנו אלא לקבל את גרסת התובע בדבר העסקתו במסעדה במתכונת קבועה של 13 שעות בימי חול, בימי שישי עד כניסת השבת ובמוצאי שבת עד חצות. 37. הנתבעים הכחישו באופן כללי את אחריותם לקביעת שעות העבודה של התובע, לא התייחסו לגופו של עניין לנתונים שנטענו על ידי התובע באשר לשעות וימי עבודתו וערך השעה לו היה זכאי ולא סתרו את התחשיב המפורט בסעיפים 12-14 לתצהירו. משכך, אנו מקבלים את התחשיב המפורט בסעיפים 12-14 לתצהיר התובע ומחייבים את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום גמול עבודה בשעות נוספות בסך של 223,155 ש"ח. פדיון חופשה 36. התובע טען כי לא קיבל חופשה שנתית במשך כל תקופת עבודתו. הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי התובע קיבל חופשה שנתית כדבעי, כי בכל פעם שפנה למעבידתו יצא לחופש וכי נסע עם בת זוגו לאילת בחג הפסח. 37. הלכה פסוקה היא, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שנותרה עומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו ועל המעביד לנהל פנקס חופשה אשר במסגרתו יירשמו באופן ברור מכסת הימים להם זכאי העובד ומכסת הימים אותם ניצל העובד. (ראה דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215). 38. במקרה שלפנינו הנתבעים לא השכילו להרים נטל זה. לא הוצג בפנינו פנקס חופשה או כל רישום אחר בדבר ימי החופשה שניצל התובע. גם בתלושי השכר אין כל רישום בדבר ימי חופשה שנוצלו על ידי התובע. משכך לא הוכח כי התובע ניצל ימי חופשה. 39. אמנם בתלוש השכר לחודש אפריל 2005 צויין תשלום "חופשה" בסך 1,148 ש"ח אולם בתלוש זה צויין מנגד כי התובע עבד 25 ימים, כפי שצויין בכל חודשי עבודתו, כך שמהתלוש עולה כי התובע עבד במשך מלוא ימי העבודה בחודש זה. יתרה מכך, כידוע, על פי הפסיקה אין לשלם לעובד פדיון חופשה במהלך תקופת העבודה, ואם שולם - אין לקזז את הסכום ששולם מסכומים המגיעים לעובד (ע"ע 324/05 ריבה אצלדייב נ' עמישב שירותים, ניתן ביום 27.3.06; ע"ע 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, ניתן ביום 21.12.06). 40. לאור האמור, משלא הוכח כי ניתנה לתובע חופשה שנתית במהלך תקופת העסקתו, התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית כנתבע על ידו, בסך של 7,000 ש"ח. פדיון דמי הבראה 41. התובע טען כי לא שולמו לו דמי הבראה במשך כל תקופת העסקתו. הנתבעים 2 ו-3 טענו כי התובע אינו זכאי לדמי הבראה, לא מכוח דרישות יחידת הסמך, לא מכוח דרישות החוק ולא במישור ההסכמי וכי לא חל עליו כל צו הרחבה המחייב את הנתבעים לשאת בכך. 42. צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש משנת 2003 הרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, בשם הארגונים המאוגדים בה, לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה ביום 16 ביוני 2003 (7031/2003) על כל העובדים והמעבידים בישראל, למעט: "1. עובדים המועסקים על ידי "מעביד" כהגדרתו בסעיף 75 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004), התשס"ג-2003 (להלן-מעביד ציבורי). 2.   עובדים המועסקים על ידי קבלן כוח אדם אצל מעביד ציבורי. 3.   עובדים ששכרם משתלם על פי הצמדה להסכמי שכר בשירות הציבורי. 4.  עובדים במפעלים מוגנים כאמור בסעיף 17(א) לחוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987;" מאחר והתובע אינו עונה על אחת מההגדרות הנ"ל, הרי שצו ההרחבה חל עליו. 43. על פי צו ההרחבה, עובד שהשלים שנת עבודה אצל מעביד זכאי לקצובת הבראה.   הזכאות לתשלום דמי הבראה לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד הינה לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת העבודה והנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה מוטל על המעביד. 44. משהנתבעים טענו לאי תחולת הצו על התובע ואין הם חולקים על כך שלא שולמו לתובע דמי הבראה במהלך תקופת העסקתו, הרי שיש לחייבם בתשלום פדיון דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקת התובע. 45. התובע עבד אצל הנתבעים במשך תקופה של 21 חודשים. משכך, זכאי הוא לדמי הבראה בסך 3,060 ש"ח (10 ימים X 306 ש"ח). פדיון דמי חגים 46. הזכאות לדמי חגים הוסדרה בצו ההרחבה שהרחיב את הוראות הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל (י"פ 4462 התשנ"ז עמ' 707) בו נקבע כדלקמן: "א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום עבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום לאחר החג) אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג (שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, שני ימי פסח, חג השבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג". 47. התובע טען כי הינו בודהיסטי תאי וכי לא קיבל חופשה בחגים הדתיים ועל כן עתר לתשלום 5,040 ש"ח בגין 9 ימי חג בשנה. הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה באופן כללי את טענת התובע וטענו כי התובע יצא לחופש בכל פעם שפנה למעבידתו (סעיף 83 לכתב ההגנה). גם בתצהיר מטעמם שבו הנתבעים על ההכחשה הכללית ולא התייחסו לגופו של עניין לתביעה לדמי חגים (ר' סעיף 66 לתצהיר). עם זאת, מאחר ומתלושי השכר עולה כי התובע היה עובד חודשי, הרי שבהתאם להוראות צו ההרחבה, אין הוא זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג. 48. משכך, התביעה לתשלום דמי חגים - נדחית. נסיבות סיום העסקת התובע 49. הלכה היא כי היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר" (דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ - דוד שיינין, פד"ע כב' עמ' 271). הדיבור או ההתנהגות המביאים את היחסים לידי סיום חייבים להיות חד משמעיים. מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר. כיצד "יראהו" הצד השני, או כיצד "יחשב" בעיני הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות (דב"ע נז/39-3 אליק בביוב - נפתלי גפן, ניתן ביום 2.6.97). כמו כן, על פי הפסיקה, כאשר קיימת מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות הפסקת העבודה הנטל להוכחת פיטורים מוטל על הטוען לקיומם (דב"ע נו/3-201 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן, עבודה ארצי כרך כח(1) 216). 50. אין חולק כי ביום 23.4.06 הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. כמו כן, אין חולק כי ביום 23.4.06 הגיע חברו של התובע, מר פינפרסרט, למסעדה, והותיר בה מכתב מעורך הדין של התובע במסגרתו דרש התובע לקבל את זכויותיו. עם זאת, הצדדים חלוקים באשר לדברים שנאמרו על ידי הנתבע 2 בעת מסירת המכתב לידיו ולנסיבות שקדמו לשיחה זו. 51. על פי גרסת התובע, כשמסר מר פינפרסרט את המכתב לנתבע 2 אמר לו האחרון "שאני לא יעיז להראות את פניי במסעדה ואם הוא יראה אותי הוא יזמין משטרה בכדי שיעצרו אותי". לטענת התובע "לאור דברים אלה, חששתי לחזור למקום והבנתי שאני למעשה מפוטר מעבודתי" (סעיף 20 לתצהיר). התובע טען כי מאחר ופוטר על ידי הנתבע 2, זכאי הוא לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. 52. הנתבע 2 טען כי עוד לפני יום 23.4.06, ביום 21.4.06, התובע גנב את תיק היד שלו, יצא לחופשת שבת ולא שב ממנה, כשביום 23.4.06 עדכנה הנתבעת 3 את משרד הפנים בפקס כי התובע נעלם וביקשה להקפיא את אשרת השהייה שלו. על פי תצהירו של הנתבע 2, כשמר פינפרסרט הגיע למסעדה והותיר בה את המכתב "לפני שפנה לדרכו פניתי אליו כי ימסור לתובע שהוא מתבקש להשיב התיק שנלקח ללא כל רשות מצד בעליו, קרי את התיק שנגנב על ידי התובע, והוצע כי ישוב לסיים ההליך בינו לבין רעייתי באופן מכובד וראוי, טרם נקיטה בצעדים משפטיים" (סעיף 70 לתצהיר הנתבע 2). לאור האמור טענו הנתבעים כי התובע הוא שנטש את עבודתו והתפטר ועל כן אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים ו/או לתמורת הודעה מוקדמת. 53. לאחר ששמענו את העדויות, סבורים אנו כי יש לקבל את גרסת התובע בדבר הדברים שנאמרו על ידי הנתבע 2 במועד מסירת המכתב לידיו. הנתבע 2 נשאל על הדברים שנאמרו על ידו במועד זה והשיב: "ש. יכול להיות שאתה אמרת לעובד שאתה לא רוצה לראות אותו יותר? ת. בהחלט. אני לא יכול לשלול את זה. אם מישהו בא ופוגע בך. זו תגובה ספונטנית. אני לא זוכר זה היה לפני הרבה שנים. אין לי מושג" (עמ' 40, ש' 16-18). (ההדגשה אינה במקור). וכשנשאל באשר ליחסו להמשך העסקת התובע - "ש. אתה שמחת להיפטר מהעובד הזה? ת. זה לא אני זה אשתי. אבל שמחתי שהעובד הזה עובד לסניף אחר לאור התנהגות שלו" (שם, ש' 27-28). גרסת התובע נתמכה בתצהירו של מר פינפרסרט אשר הצהיר כי הנתבע 2 אמר לו "כי הוא לא מסכים לקבל את המכתב ושבוי (כינוי של התובע) לא יעיז להראות את פניו במסעדה, וכי אם הוא יראה אותו הוא יזמין משטרה" (סעיף 3 לתצהירו). מנגד, הנתבעת 3 אשר נכחה במקום עת הגיע מר פינפרסרט למסור המכתב לא העידה ואף לא זומן כל עד אחר מטעם הנתבעים להעיד על שאירע. הנתבעים אף לא הציגו את הפקס שנשלח לטענתם למשרד הפנים בו הודיעה לכאורה הנתבעת 3 על "היעלמותו" של התובע. הנתבעים צירפו לתצהיר הנתבע 2 תלונה שהוגשה על ידם למשטרה בגין גניבת מספר חפצים על ידי התובע מהמסעדה ביום 21.4.06 (ר' נספח יד' לתצהיר הנתבע 2). לא הובאה לידיעת בית הדין תוצאת החקירה שנפתחה בגין התלונה הנ"ל, ואולם, דווקא בתלונה הנ"ל יש כדי לחזק את גרסת התובע בדבר תגובתו הנזעמת של הנתבע 2 לקבלת המכתב בו דרש התובע את תשלום זכויותיו, וזאת לאחר שהתובע גנב מהמסעדה, על פי הנטען, חפצים שונים. 54. לאור האמור, הגענו למסקנה כי גרסת התובע לפיה הנתבע 2 אמר למר פינפרסרט שהתובע לא יעז להראות את פניו במסעדה ושאם יראה אותו הוא יזמין משטרה בכדי שתעצור אותו, הגיונית יותר מגרסתו של הנתבע 2 לפיה מסר לתובע שהוא מתבקש להשיב התיק שנגנב והציע שהתובע ישוב לסיים את ההליך בינו לבין רעייתו באופן מכובד וראוי, טרם נקיטת צעדים משפטיים, כשמגרסה זו משתמע שהדברים נאמרו ברוגע ובנועם. לפיכך, בדברים שנאמרו על ידי הנתבע 2 ניתן לראות "ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים" לכוונה להביא את יחסי העבודה בין הצדדים לידי גמר. משכך, לאור העדויות והראיות שהוצגו בפנינו, אנו סבורים שהתובע הוכיח כי פוטר על ידי הנתבע 2. פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת 55. לאור קביעתנו כי התובע פוטר, זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים. התובע עבד עבור הנתבעים 21 חודשים ועל כן זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך של 12,250 ש"ח (21/24 חודשים X 7,000 ש"ח). 56. נוכח קיומה של מחלוקת כנה בדבר עצם זכאותו של התובע לקבלת פיצויי פיטורים בנסיבות הפסקת עבודתו, מצאנו לנכון להפחית פיצויי ההלנה ולהעמידם בגובה הפרשי ריבית והצמדה כחוק בלבד ממועד סיום ההעסקה ועד למועד התשלום בפועל. 57. מאחר והתובע פוטר על אתר מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת לפיטוריו זכאי הוא לתמורת הודעה מוקדמת. התובע תבע תמורת הודעה מוקדמת על פי ערך של 19 ימי עבודה בסך של 4,400 ש"ח ומשכך אנו מחייבים את הנתבעים בתשלום תמורת הודעה מוקדמת בסכום שנתבע, היינו, 4,400 ש"ח. סוף דבר 58. התביעה מתקבלת ברובה. 59. בהתאם לכך ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליהם את הסכומים הבאים: א. סך של 22,371 ש"ח בגין יתרת שכר. ב. סך של 432 ש"ח בגין החזר הוצאות נסיעה. ג. סך של 7,000 ש"ח בגין פדיון חופשה שנתית. ד. סך של 3,060 ש"ח בגין פדיון דמי הבראה. ה. סך של 223,155 ש"ח בגין גמול עבודה בשעות נוספות. ו. סך של 12,250 ש"ח בגין פיצויי פיטורים. ז. סך של 4,400 ש"ח בגין תמורת הודעה מוקדמת. הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 23.4.06 ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.    60. הנתבעים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות ובשכ"ט עו"ד לטובת התובע בסך כולל של 7,500 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליהם, שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע. זכויות עובדיםעובדים זרים