מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובד זר באתר בניה: לפנינו תביעתו של התובע (להלן: "התובע"), עובד זר ממולדובה, אשר הועסק באתרי בנייה מטעם הנתבעות בתקופה שבין 1/6/01-20/12/05. הנתבעת 1, חברת אשטרום הנדסה ובניה בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"), הינה חברה ישראלית העוסקת בבניין. הנתבעת 2, חברת טלרום משאבי אנוש בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"), הינה חברה שהוקמה לצורך הבאת עובדים זרים מחו"ל וטיפול בכל מה שכרוך בהעסקתם כעובדים באשכול החברות "קבוצת אשטרום בע"מ" (להלן: "קבוצת אשטרום") ואשר הוגדרה כנותנת שירותי קרקע ולשכת שכר לעובדים. שתי הנתבעות הן חלק מקבוצת אשטרום. התובע עתר לחיוב הנתבעות 1 ו-2 ביחד ולחוד מכוח היותן מעסיקות במשותף בגין תשלום הפרשי שכר מינימום ופיצויי פיטורים וכן לזכויות הנובעות מההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות (להלן: "ההסכם הקיבוצי" ו"צו ההרחבה"): פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, דמי יתרת כלכלה, הפרשי שכר בגין שעות עבודה בקיץ, דמי חגים ודמי הבראה. ביום 9/8/09 הגיש התובע גרסה עובדתית אשר נחתמה בפתח דיון ההוכחות אשר התקיים ביום 27/11/11 במסגרתו העידו בפנינו התובע ומר נחום בוטנרו, מנהל משאבי אנוש בקבוצת אשטרום (להלן: "מר בוטנרו") מטעם הנתבעות 1 ו-2. אלו הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת - התובע הינו עובד זר ממולדובה אשר הגיע לישראל מכוח אשרת עבודה על שם הנתבעת 1 והועסק בקבוצת אשטרום מיום 1/6/01-20/12/05. בתקופת העסקתו, למעט חודשים ספורים, הועסק התובע בנתבעות 1 ו-2, כאשר חודשים ספורים מתוך התקופה הנ"ל, הועסק התובע בחברת מ.ל.ט (להלן: "מ.ל.ט"), באמצעות הנתבעת 2 אשר סיפקה לה שירותי קרקע. הן הנתבעות והן מ.ל.ט, מוחזקות על ידי קבוצת אשטרום. ביום 1/6/05 עבר התובע לעבוד באמצעות חברת טלרום שירותי בנייה בע"מ, תאגיד כוח אדם המורשה להעסיק עובדים זרים בענף הבניין (להלן: "התאגיד המורשה"), בהתאם להחלטת הממשלה מס' 2446. לתובע הונפקה אשרת עבודה על שם התאגיד המורשה. התובע המשיך לעבוד באתרי קבוצת אשטרום עד לחודש 12/2005 מועד בו עזב התובע את הארץ. התובע עתר לקבלת סעדים שונים בתקופת עבודתו בנתבעות ובמ.ל.ט, עד למעבר לתאגיד המורשה ביום 1/6/05. על יחסי העבודה בין הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים וצו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות. במהלך תקופת העסקתו קיבל התובע את משכורתו מהנתבעת 2, אשר הפיקה לו דוחות שכר המכונים Payment Report (להלן: "דוחות שכר"). דוחות אלו כללו את הרכיבים הבאים: שעות עבודתו של התובע, שעות רגילות ושעות נוספות, ימי עבודה, תשלום דמי הבראה והשכר נטו אשר הועבר לחשבון הבנק של התובע. ואלה, בתמצית, טענות התובע בתובענה - על הנתבעות חל ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה והעבודות הציבוריות וכן צווי ההרחבה שהוצאו מכוחו. כמו כן, משהנתבעת 1 הייתה מעסיקתו של התובע והונפקה לו אשרת עבודה על שמה, ולאור העובדה כי הנתבעות העבירו את התובע למ.ל.ט מבלי ליידע אותו וללא קבלת אישורו, הרי שהוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבנייה חלות על כל תקופת העסקתו בנתבעות ובמ.ל.ט בה עבד מטעמן. על פי דוחות השכר החודשיים אותם קיבל מהנתבעת 2 עולה כי שכרו פחת משכר מינימום, ועל כן התובע עותר להפרשי שכר בהתאם להוראות שכר מינימום, תשמ"ז- 1987 (להלן: "חוק שכר מינימום"). בדוחות השכר מצוין הסכום החודשי ששולם לתובע בערכי נטו ועל כן, לשיטת התובע יש להוסיף על סכום זה ניכויי מס הכנסה וביטוח לאומי ואת הסכום שמתקבל מבקש התובע להשוות לשעות אשר עבד בפועל ולבחון את ההפרשים שביניהם על בסיס שכר מינימום. לחילופין, יש להפחית מהסכומים אשר שולמו לתובע, לשיטתן של הנתבעות, את הניכויים אשר נוכו משכרו שלא כדין ומעל התקרה המותרת בחוק בגין מגורים, ביטוח רפואי והוצאות אחרות. התובע זכאי לזכויות שונות הנובעות מההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף הבניין, וביניהן, הפרשי שכר בגין שעות עבודה בקיץ, הפרשות לקרן פנסיה ו/או לקרן עובדים זרים, דמי יתרת כלכלה, דמי חגים ודמי הבראה. התובע זכאי לפיצויי פיטורים עקב המעבר לתאגיד המורשה. לחילופין, בחודש 12/2005 פגה אשרת העבודה של התובע ומאחר והוא סיים 55 חודשי העסקה רצופים בישראל, לא ניתן היה להאריך את אשרתו למשך שנה נוספת בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב -1952. משהתובע סיים את העסקתו נוכח אי חידוש האשרה, הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים. ואלה, בתמצית, טענות הנתבעות בתובענה - מ.ל.ט אינה חברת בניה, ולא חלים עליה ההסכמים הקיבוציים ו/או צווי ההרחבה בענף הבניה. תביעתו של התובע להפרשי שכר מוטעית ולוקה בחסר באשר שכר הברוטו אשר התובע הרוויח כלל את השכר אשר צוין בדוחות שכר החודשיים לאחר ניכויים שהנתבעות ניכו על פי דין. כמו כן, התובע לא קיזז משכרו חצי שעת הפסקה ביום וחישב את שעות הקיץ לאחר ראש השנה שלא כדין. בפועל, התובע קיבל תמורה עודפת אשר יש לקזזה מחישוביו. התובע העלה בסיכומיו טענות חדשות בדבר ניכויים שלא כדין המהוות הרחבת חזית אסורה ועל כן יש לדחות את טענותיו ברכיב זה. לעניין הניכויים לגופם, הנתבעות טוענות כי הן ניכו מידי חודש ניכויים המותרים על פי דין: דמי טיפול ארגוני מקצועי, ביטוח בריאות, הוצאות מגורים והוצאות נלוות ובנוסף, החזר הוצאות הכרוכות במתן שירותי רווחה לעובדים. התובע קיבל את מלוא זכויותיו הנובעות מההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בתקופת עבודתו בנתבעות. התובע קיבל משכורת חודשית ועל כן קיבל את מלוא זכותו לדמי חגים. יחד עם האמור, התובע לא הוכיח כי לא נעדר מעבודתו יום לפני ויום אחרי החג ובנוסף לא טען מהי דתו אשר לפיה הוא תובע תשלום דמי חגים ומשכך, דין תביעתו להידחות. התובע היה זכאי ליתרת דמי כלכלה ולהפרשות סוציאליות בגובה 4% מהשכר התעריפי מתחילת העסקתו ועד לחודש 12/04. הנתבעות טוענות כי יש לקזז סכומים אלו עקב חובות שחב התובע כלפי הנתבעות. התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים עקב המעבר לתאגיד המורשה. התובע לא ציין את הנתבעות הרלוונטיות בתביעתו ומשכך, דין תביעתו להידחות. לגופו של עניין טוענות הנתבעות, כי בעקבות החלטת ממשלה 2446, התובע עבר ב-5/2005 לתאגיד המורשה תוך שמירה על זכויות הקשורות בותק ולאחר שיידעו את התובע על המעבר. התובע המשיך לעבוד באותם אתרים ולא חל שינוי במקום עבודתו הפיזי ובתנאי העסקתו. השינוי היחיד שנעשה היה שינוי פורמלי בזהות המעסיק ולא מתוך כוונה לסיים את יחסי העבודה. בנוסף לאמור, התובע נטש את עבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת ועל כן יש לקזז דמי הודעה מוקדמת מתביעתו. התובע הוסיף טענה חלופית, עובדתית ומשפטית, באשר לנסיבות סיום העסקתו עקב אי חידוש אשרת העבודה רק בסיכומיו, על כן נוכח הרחבת חזית ולאור העובדה כי התובע לא הוכיח טענתו, יש לדחות תביעתו ברכיב זה. דיון והכרעה א. זהות המעביד בטרם נפנה לדון בתביעה לגופה, נדרשים אנו להתייחס אל שאלת זהות המעביד לאור הסדר העסקתו של התובע. התובע לא צירף את מ.ל.ט כנתבעת בתיק. לטענת התובע, הוא הועבר למ.ל.ט, חברת בת באשכול החברות אשטרום, בלא שהדבר הודע לו כאשר הנתבעת 2 הנפיקה לו תלושי שכר והנתבעת 1 המשיכה להיות זו שהחזיקה באשרת העבודה שלו. לאור האמור, התובע עותר לקבלת סעדים כספיים בגין תקופת עבודתו בנתבעות, כולל תקופת עבודתו במ.ל.ט. יצוין, כי מועד ומשך העסקתו של התובע במ.ל.ט לא הייתה נהירה דיה. התובע הצהיר כי בתחילת העסקתו עבד במ.ל.ט (פסקה 9 לתצהיר התובע) ואילו הנתבעות העידו כי התובע עבד במ.ל.ט בחמישה החודשים האחרונים להעסקתו, החל מיום 1/1/05 ועד ליום 31/5/05 (פסקה 8 לתצהיר מר בוטנרו ; פרוטוקול, עמ' 7 ש' 3-4). כך או כך, הרי שאנו סבורים כי אין במחלוקת זו בכדי לשנות את קביעתנו כפי שיפרט להלן. לטענת הנתבעות, התובע עבד במ.ל.ט באמצעות הנתבעת 2 שסיפקה לה שירותי קרקע. לטענתן, אין התובע זכאי לסעדים כספיים הנובעים מההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בגין תקופת עבודתו במ.ל.ט שכן אין היא חברת בניה. בנוסף, אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעות, בין היתר, משום שלא צירף את הנתבעות הנכונות להליך, מ.ל.ט והתאגיד המורשה. נקדים ונאמר כי לטעמינו יש לראות בנתבעות 1 ו-2 מעסיקות במשותף משך כל תקופת העסקתו של התובע בקבוצת אשטרום עד למעבר לתאגיד המורשה. משכך, הרי שהן חבות בתשלום זכויותיו הן בתקופת עבודתו בנתבעת 1 והן בתקופת עבודתו במ.ל.ט. עד למעבר לתאגיד המורשה. בהסדרי העסקה מורכבים, בהם מעורבים צדדים נוספים לצדדים שהתקשרו ביניהם בחוזה העבודה ואשר במסגרתם מבצע העובד את עבודתו כבעניינו, מחויב בית הדין לבחון את זהות המעביד על פי העובדות והנסיבות אשר מתקיימות בפועל, להבדיל מהכסות המשפטית שנותנים הצדדים ליחסים ביניהם, קרי, האם במקרה דנן, ממשיכים להתקיים יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעות חרף העברתו של התובע למ.ל.ט. לצורך הקביעה מיהו מעסיקו של העובד יש לבחון כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם, מי קיבל את התובע לעבודה, מי קבע את תנאי העסקתו ושיבץ אותו לעבודה, על מי חובת תשלום השכר וכיו"ב תוך שימת לב למשקלם המצטבר לחובת המעביד אשר עליו לשאת בתשלום זכויות העובד. (דיון נב/142-3 (ארצי) חסן עליאה אלהרינאת נ' כפר רות, פד"ע כד 535 (1992) ; דב"ע (ארצי) נא/82-3 אריה אולברג נ' בית הגפן, פד"ע כג (1) 255 (1991)). בע"ע (ארצי) 1334/04 נינה טופר נ' מועצה מקומית תל שבע ואח' (29/12/04) סוכמה ההלכה כדלהלן: "המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה משקל יש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין ייתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא - מיהו לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן". דברים אלו מקבלים משנה תוקף בעת עסקינן בעובדים זרים אשר פערי הכוחות הניכרים בינם לבין המעביד יוצרים פעמים רבות פגיעה בזכויותיהם. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט אדלר (כתוארו אז) בדב"ע נד/96-3 (ארצי) מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ נ' ח'ליל עבד אל רחמן עאבד ואח', פד"ע כט (1) 151 (1995): "בענייננו, יצא קול, כי הצדק החברתי והמדיניות הראויה כלפי פועלי יום, ובמיוחד פועלי יום זרים, גוברים על בעית הסמכות המעורפלת בשל יחסי עבודה מורכבים...". אין מחלוקת, כי התובע הובא לארץ מכוח אשרת עבודה שניתנה בלעדית לנתבעת 1 והיא הייתה המעסיקה הרשומה של התובע על פי דין כשלוש וחצי שנים עד למעבר לתאגיד המורשה (נספחים ג' ו-ד' לכתב התביעה). מתצהירו של התובע עולה, כי הוא הגיע לישראל על מנת לעבוד בנתבעות 1 ו-2 כפי שסוכם עמו בפגישה שנערכה ברומניה בינו לבין מר נתי מאיר, עובד הנתבעת 2. התובע חתם על חוזה העסקה וקיבל בגדי עבודה של הנתבעת 1. לטענת התובע, הנתבעות "ניידו" אותו לעבוד באתרי מ.ל.ט מבלי להודיע לו כי הוא למעשה עובר לעבוד בחברה שונה (סעיף 13 לתצהיר התובע). מר בוטנרו העיד כי במהלך כל תקופת העסקתו, עבד התובע בקבוצת אשטרום והאחראים על התובע היו אנשי השטח של הנתבעת 2 ומנהלי העבודה של הנתבעת 1 (פרוטוקול, עמ' 6 ש' 21-23, עמ' 7 ש' 24-25). באשר ל"ניוד" התובע העיד: "אשכול החברות באשטרום מונה למעלה מ-30 חברות, שעוסקות בבנין ותעשית הבנין. לאחר שנתיים שבהם הגשנו בקשות לאשרות לעובדים זרים עבור כל אחת מהחברות, נתבקשנו על ידי התמ"ת לבקש בשם חברת האם, קרי קבוצת אשטרום בע"מ, בהתאם לסך צבר העבודות בכל החברות וניידנו את העובדים בהתאם לצרכי העבודה בין החברות, שאך ורק בשליטת אשטרום בע"מ" (פרוטוקול, עמ' 7 ש' 9-13) באשר ליחסים בין הנתבעות, מר בוטנרו העיד כי הנתבעת 2 הייתה למעשה חברה שהוקמה לצורך הבאת עובדים זרים מחו"ל, טיפול בהם ובכל מה שכרוך בהעסקתם כעובדים בקבוצת אשטרום והוגדרה כנותנת שירותי קרקע ולשכת שכר לעובדים (פרוטוקול, עמ' 8 ש' 4-8). הנתבעת 2 דאגה לכל צרכי התובע, ושימשה למעשה כחברת כוח אדם אשר טיפלה בכל ענייני העסקת התובע, לרבות הפקת תלושי שכר בהם היא הופיעה כמעסיקתו, בין אם התובע הוצב בנתבעת 1 ובין אם הוצב במ.ל.ט. התובע עבד בפועל, לאורך כל התקופה הנדונה, באתרי בניה שונים שהיו בשליטתה של קבוצת אשטרום והיה כפוף להוראות מנהלי הנתבעת 1 והנתבעת 2. מר בוטנרו העיד, כי הנתבעות קיבלו אישור גורף ממשרד התמ"ת "לנייד" את העובדים בתוך החברות הקשורות לאשכול, בהתאם לצרכי כל אחת מחברות הבת בקבוצת אשטרום (פרוטוקול, עמ' 7 ש' 16-20). לדידנו, הנתבעות אינן יכולות להשתחרר מחובות המוטלות עליהן בגין תקופת העסקתו של התובע במ.ל.ט על ידי ניודו, לכאורה למפעל אחר ללא ידיעתו ומבלי שהוסבר לו כי הדבר כרוך בגריעת זכויותיו (ראו גם עב (ת"א) 5816/06 יודיצ'ב מיקולה נ' אשטרום הנדסה ובניה בע"מ (3/9/08). לא הוכח כי בתקופת העבודה הנטענה במ.ל.ט התובע היה כפוף למנהלים אחרים ומכל מקום הנתבעת 1 המשיכה להיות בעלת אשרת העבודה. לאור כל האמור, אנו סבורים כי בנסיבות המקרה שבפנינו יש לראות בנתבעות כמעסיקות במשותף משך תקופת העסקתו של התובע מיום 1/6/01-31/5/05. א.1. תחולת ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה על מ.ל.ט. אין חולק, כי על תקופת העסקתו של התובע בנתבעות חלים ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה. לטענת הנתבעות, מ.ל.ט הינו מפעל תעשייתי ליצור אלמנטים טרומיים קלים (פרוטוקול, עמ' 7 ש' 1-2) ומשאינה עוסקת בבניה, לא חל על תקופת עבודתו של התובע במ.ל.ט ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבנייה (סעיף 60 לתצהירו של מר בוטנרו). מר בוטנרו העיד כי קבוצת אשטרום מונה למעלה מ-30 חברות, אשר עוסקות בבניין ותעשיות הבניין (פרוטוקול, עמ' 7 ש' 9). הנתבעת 1 המשיכה כאמור להחזיק באשרת העבודה של התובע ומנהלי התובע בשטח לא השתנו. לפיכך בנסיבות העניין נטל ההוכחה להוכיח כי התובע עבד במפעל תעשיה ולא בענף הבניה עובר לכתפי הנתבעות. הנתבעות לא עמדו בנטל. התובע העיד כי הוא לא ידע על ניודו בין החברות השונות בתוך הקבוצה. חיזוק לאמור מצאנו בעדותו של מר בוטנרו לפיה הנתבעות קיבלו היתר גורף לנייד את העובדים באשכול החברות. זאת ועוד, לא הובאה בפנינו כל ראיה כי לתובע הוסברה משמעות המעבר למ.ל.ט וגריעת זכויותיו עקב מעבר זה. לפיכך, אנו קובעים כי חלים על התובע הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה לאורך כל תקופת העסקתו בקבוצת אשטרום, כולל בתקופת העסקתו במ.ל.ט. ב. זכאות התובע לפיצויי פיטורים ] בחודש 5/2005 הועבר התובע לעבוד תחת התאגיד המורשה וזאת לנוכח העובדה כי נכנסה לתקפה החלטת ממשלה מס' 2446 לפיה לא יינתנו היתרים להעסקת עובדים זרים בתחום הבניין למעסיקים על בסיס פרטני, ותחת זאת יועסקו העובדים הזרים שיורשו לעבוד בישראל על ידי תאגידים שהם בעלי רישיון אשר יישאו בחובת תשלום השכר והתנאים הסוציאליים לעובדים (עב (ארצי) 2/06 מלגם ניהול כוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל משרד התעשייה, המסחר והתיירות (17/5/06) ; עב (ארצי) 5/06 היכל אדם בע"מ נ' מדינת ישראל משרד התעשייה, המסחר והתיירות (15/6/06)). לטענת התובע, בהתאם לפסיקתו של בית הדין הארצי הרי שבמעבר לשיטת התאגיד המורשה, היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעות. לטענת הנתבעות, התובע לא פוטר מעבודתו באשר התאגיד המורשה הינו חלק מאשכול החברות אשטרום והמדובר בחילופי מעבידים "פורמאליים בלבד", מבלי שחל כל שינוי במקום העבודה, בזהות בעלי המניות, בתפקידם של העובדים או בזהות מנהלי העבודה וכי בטרם המעבר, יידעו את התובע בדבר המעבר לתאגיד המורשה. עוד טענו הנתבעות, כי התאגיד המורשה שמר על רצף זכויותיו של התובע, כפי שעולה מגמר חשבון שנערך עמו, אשר במסגרתו קיבל זכויות סוציאליות גם בגין תקופת העבודה שטרם יוני 2005. אין חולק כי לתובע הונפקה אשרת עבודה על שם התאגיד המורשה (נספחים ג' ו-ה' לתצהיר התובע) וכי לא שולמו לו פיצויי פיטורים. מר בוטנרו העיד כי נערכה שיחה בעל פה עם העובדים ובה הודיעו להם מנהלי השטח על השינוי שיחול במעסיקתם. יחד עם זאת ציין, כי לא ניתנה לעובדים הודעה בכתב על המעבר לתאגיד שכן "לא היה לי עניין לעודד אותם לעבור לתאגיד אחר" (פרוטוקול, עמ' 10 ש' 1-10). גרסתו של התובע לא הייתה עקבית. כך, בתצהירו טען כי בחודש 7/2005 הוא הבחין כי אשרת העבודה שלו שונתה לתאגיד המורשה ובעקבות כך פנה למר רוני, עובד הנתבעת 1 אשר ציין בפניו כי הוא כבר לא עובד שלו (סעיף 44 לתצהיר התובע) ואילו בעדותו טען כי משך כל שהייתו בארץ, הוא כלל לא ידע שאשרת העבודה שלו שונתה. ובלשונו: "ש. מתי גילית שהויזה השתנתה והיא על שם חברה אחרת? ת. לא ידעתי מזה. גם כשנסעתי וחזרתי הביתה לא ידעתי שהחברה השתנתה. ש. חזרת הביתה בדצמבר 2005. ת. נכון. ש. ועד דצמבר 2005 מבחינתך עבדת באותה חברה. ת. נכון. ש. באותו תפקיד. ת. נכון. צבעתי. ש. עם אותם אנשים. ת. נכון. ועם אותם ממונים. ואותם מקומות פיזיים." (פרוטוקול עמ' 5 ש' 2-11) בין כך ובין כך, הרי שעולה בבירור כי סמוך למעבר לתאגיד המורשה, לתובע לא הוסבר מהות המעבר כמו גם האפשרות לעבור לתאגיד אחר. בתלוש השכר לחודש 12/2005 נרשם, כי תחילת העסקתו של התובע בתאגיד הינה ביום 26/5/05 (נספח ה' לתצהיר מר בוטנרו). כך בדומה, נרשם בכרטיס אישי מצטבר לשנת 2005 (נספח ד' לתצהיר מר בוטנרו). מר בוטנרו העיד כי הנתבעות שמרו על רצף זכויות התובע לאחר המעבר לתאגיד והראייה היא תשלום פדיון חופשה בתלוש השכר לחודש 12/2005 על כל תקופת עבודתו של התובע. יחד עם זאת, הנתבעות לא הציגו חוזה עבודה אשר נחתם עם התובע עם המעבר לתאגיד החדש ממנו ניתן ללמוד על שמירת זכויותיו בהתאם לסעיף 1ג. לחוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991, ולפיכך לא ניתן ללמוד כי אכן נשמרו זכויותיו של התובע במלואן מראיה יחידה זו. סוגיה משפטית זו בדבר המעבר לשיטת התאגידים בעקבות החלטת הממשלה, נדונה והוכרעה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה, לאמור: "הפסקה זו של ההעסקה, הבאה מיוזמת המעסיקות, כפועל יוצא מהחלטת הממשלה, באה לידי ביטוי, אם לא באקט פיטורים מפורש, בכתב או בעל פה, כי אז בדרך של התנהגות. הפסקת ההעסקה, וגם על דרך של התנהגות, משמעה לכל הדעות פיטורים. מכאן לטעמנו החובה החלה בנסיבות העניין על חברות הבניה לשלם פיצויי פיטורים לעובדים הזרים, המפוטרים מעבודתם אצלן, על רקע החלטת הממשלה. ... חברת הבניה שהעסיקה את העובד הזר עד שהופסקו קשרי ההעסקה, על רקע החלטת הממשלה, חייבת לשלם פיצויי פיטורים לעובד בגין תקופת עבודתו אצלה, גם במקרה בו עם המעבר המשיך העובד לעבוד באותו 'מקום עבודה' בו עבד קודם לכן." (ע"ע (ארצי) 137/08 מטין אילינדז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ, (22/8/10), (להלן: "עניין אילינדז")). בע"ע (ארצי) 633/09 אולג לונגו נ' אשרמים בע"מ (31/1/12), אשר נסיבותיו דומות למקרה דנן, אומצה הלכת אילינדז ונפסק כי החובה בתשלום פיצויי פיטורים עקב המעבר לתאגיד מורשה חלה גם בעת שהעובד נשאר לעבוד באותו מקום עבודה ותחת אותם מנהלים וגם בנסיבות בהן קיימת "זהות כמעט מוחלטת" בין המעביד הקודם לבין התאגיד המורשה (וראו גם את ע"ע (ארצי) 513/08 דיוניסיה בוגדן נ' סולל בונה בע"מ (30/12/10) להלן: "עניין בוגדן"). עולה אפוא מהאמור כי סיום ההעסקה של עובד זר בחברת בניה עקב החלטת הממשלה - זאת, גם אם ממשיך העובד לעבוד באותו מקום עבודה בו עבד לפני תחילת העסקתו באמצעות התאגיד המורשה - מזכה את העובד בתשלום פיצויי פיטורים. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים על תקופת עבודתו עד למעבר לתאגיד המורשה (מחודש 6/2001 ועד לחודש 5/2005) ואילו הנתבעות טוענות כי התובע זכאי, לכל היותר, לפיצויי פיטורים בגין 3.5 שנים בלבד (מחודש 6/2001 ועד לחודש 12/2004) קרי, בגין תקופת עבודתו בנתבעות 1 ו-2. אין בידינו לקבל טענה זו. משקבענו כי הנתבעות היו מעבידות במשותף, בשים לב לעובדה כי אשרת העבודה של התובע הייתה על שם הנתבעת 1 ותלושי השכר היו על שם הנתבעת 2 גם בתקופת עבודתו במ.ל.ט, הרי שזכאותו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים קמה לו גם בגין תקופת עבודתו במ.ל.ט. מדוחות השכר של התובע וכן מעדותו (פרוטוקול, עמ' 4 ש' 17-18) עולה, כי התובע היה עובד שעתי ששכרו שולם לפי שעות עבודה בפועל וכי התובע עבד לכל הפחות היקף משרה מלאה מידי חודש. בנסיבות אלה, הרי שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין 46 חודשי העסקתו (בניכוי החודשים בהם שהה בחופשת מולדת) בסך 17.93 ₪ (שכר מינימום) X 186 X 46 חודשים = 12,784 ₪. משקבענו כי התובע פוטר עקב המעבר לתאגיד המורשה, לא מצאנו צורך לדון בטענת הנתבעות בדבר עזיבתו של התובע ללא מתן הודעה מוקדמת מה גם שאין הדבר עולה בקנה אחד עם עדותו של מר בוטנרו לפיה בטרם עזיבתו נערך לתובע גמר חשבון במסגרתו שולם לו בתלוש שכר לחודש 12/2005 סך 6,569 ₪ בגין פדיון חופשה (פרוטוקול, עמ' 10 ש' 17-22). בנוסף, אין אנו נדרשים לדון בטענת התובע באשר לאי יכולתו להאריך את אשרת העבודה משהתובע העלה טענה זו לראשונה רק בסיכומיו וכן לא צירף כל מסמך המאמת את טענתו. ג. זכאות התובע להפרשי שכר ו/או להשבת ניכויים משכר העבודה כאמור, התובע קיבל מידי חודש דוחות שכר בהם הופיעו מספר השעות החודשיות בהן הועסק, תשלום בגין דמי הבראה וסך השכר ששולם לתובע בערכי נטו. אין מחלוקת בין הצדדים כי מספר שעות העבודה בהן הועסק התובע כמו גם השכר נטו אותו קיבל, הם אלו המצוינים בדוחות השכר. טענת התובע הינה, כי במהלך תקופת העסקתו אצל הנתבעות הוא השתכר שכר נמוך מהשכר הקבוע בחוק שכר מינימום. את טענתו השתית התובע על דוחות השכר החודשיים שהפיקה לו הנתבעת 2. לטענתו, השוואה בין השכר אותו קיבל על פי דוחות השכר בתוספת ניכויי מס הכנסה וביטוח לאומי לשעות אותן עבד בפועל, מובילה לתוצאה כי הוא השתכר פחות משכר מינימום לשעת עבודה. התובע זנח בסיכומיו את טענתו כי היה על הנתבעות לשלם לו שכר הגבוה משכר מינימום לאור הוראות ההסכם הקיבוצי, ומשכך הדיון במהות תפקידו של התובע וזכאותו לשכר הגבוה משכר מינימום מתייתר. לטענת התובע על בית הדין לסמוך את קביעתו על דוחות השכר אותם קיבל מידי חודש ולא על ריכוזי המשכורות אותם צירפו הנתבעות לראשונה לתצהיר מר בוטנרו. לטענת התובע ריכוזי המשכורות שצירפו הנתבעות הם חלקיים בלבד, הגם שלטענת הנתבעות יש בידיהן תלושי שכר של התובע (פרוטוקול, עמ' 9 ש' 27-29), התובע מעולם לא קיבל מהנתבעות תלושי שכר בנוסף לדוחות השכר מהם ניתן ללמוד על שכר נטו בלבד ובהם לא מופיע כל ניכוי מהשכר מלבד ניכוי דמי טיפול ארגוני. לטענת התובע מדובר בריכוזי משכורת פיקטיביים אשר נערכו בדיעבד לצורך התביעה. לחילופין, טוען התובע כי הנתבעות ניכו משכרו ניכויים שלא כדין באשר הנתבעות לא הצביעו על כל מקור סמכות לביצוע הניכויים לרבות כל הסכם עם התובע וכן הן לא הוכיחו כי אכן שילמו את ההוצאות בגינן ניכו משכרו. הנתבעות מודות כי השכר נטו אשר שולם לתובע הוא זה המצוין בדוחות השכר וזאת לאחר שניכו משכר זה ניכויי רשות כדין. שכר זה לא פחת משכר מינימום. הנתבעות סומכות טענתן זו על ריכוזי המשכורות. ריכוזים אלה מפרטים את מספר השעות הרגילות (186 שעות חודשיות) וכן את מספר השעות הנוספות אותן ביצע התובע כל חודש. בנוסף, בריכוזים מצוינים הניכויים אשר לטענת הנתבעות הן ניכו משכרו של התובע, וביניהם, מגורים, ביטוח, קנס, ציוד אישי וכיו"ב. לטענת הנתבעות, התובע לא קיזז משכרו חצי שעת הפסקה ביום וחישב את שעות הקיץ לאחר ראש השנה שלא כדין. בפועל, התובע קיבל תמורה עודפת בגובה 10,469 ₪ אשר יש לקזזה מחישוביו. התובע העלה בסיכומיו טענות חדשות בדבר ניכויים שלא כדין המהוות הרחבת חזית אסורה ועל כן יש לדחות את טענותיו ברכיב זה. לעניין הניכויים לגופם טוענות הנתבעות, כי הן ניכו משכרו של התובע דמי טיפול ארגוני מקצועי אשר הועברו להסתדרות וכן ביטוח בריאות והוצאות נלוות בסכום אשר התירו התקנות. בנוסף, הנתבעות ניכו החזר הוצאות הכרוכות במתן שירותי רווחה לעובדים. באשר להוצאות מגורים, מודות הנתבעות כי לתובע מגיע הפרש חלקי בגין הסכום שנוכה ביתר. מחומר הראיות שהוצג בפנינו שוכנענו כי השכר אותו קיבל התובע מידי חודש הוא זה המופיע בדוחות שכר לאחר ניכוי ביטוח לאומי ומס הכנסה. בדוחות השכר שצורפו כנספח ב' לכתב התביעה המתוקן מופיעים מס' ימי העבודה של התובע, שעות העבודה הרגילות והנוספות אותן ביצע, תשלום חודשי בגין דמי הבראה וסך השכר ששולם בערכי נטו. בדוחות אלו אין כלל התייחסות לתעריף לשעת עבודה, תשלום בגין שעות נוספות וניכויים שבוצעו משכרו של התובע (מלבד ניכוי דמי טיפול ארגוני) כפי שמופעים בריכוזי המשכורות שצורפו על ידי הנתבעות. בחודשים 5/02-12/02 מופיעים רכיבים נוספים המכונים ""NET DIFF והשכר אותו שולם לתובע בגינם. הצדדים לא התייחסו לרכיב זה, על כן יש להניח כי רכיבים אלו היוו חלק משכר העבודה של התובע. על פי הפסיקה "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (דב"ע (ארצי) מז/146-3 יוסף חוג'ירת נ' שלום גל והמוסד לביטוח לאומי פד"ע כ' 19). לטענת התובע דוח השכר החודשי הינו המסמך היחיד אותו קיבל בתקופת העסקתו ממנו יכול היה ללמוד על תשלומי הנתבעות. התובע העיד כי היה מחלק את הסכום אותו קיבל בדוחות השכר למספר שעות עבודתו ובודק כמה משלמים לו לשעת עבודה וכי הוא לא ידע אם הסכום אותו קיבל בפועל משקף את מה שהגיע לו בהתאם לשעות אותן עבד "הייתי מקבל שלושה דולר לשעה ולפעמים היו חסרים 20 או 30 דולר לשעה" (פרוטוקול, עמ' 4 ש' 5-16). מר בוטנרו העיד כי בנוסף לדוחות השכר קיבל התובע תלוש שכר בעברית (פרוטוקול, עמ' 9 ש' 28-29). מלבד עדותו ותלוש שכר בודד לחודש 12/2005 בו נערך גמר חשבון לתובע ואשר הוצא ע"י התאגיד המורשה (נספח ה' לתצהיר מר בוטנרו), הרי שהנתבעות לא צירפו העתק מתלושי השכר שנמסרו לטענתן לתובע בתקופת עבודתו מה גם שככל שנמסרו תלושי שכר הרי שלדברי מר בוטנרו היו אלו בעברית ועל כן לא ניתן לצפות מהתובע כי יוכל להבינם. לכך יש להוסיף, כי הנתבעות העלו לראשונה את טענתן בדבר תשלומים ששולמו לתובע שלא במסגרת דוחות השכר רק בתצהירו של מר בוטנרו אליו צורפו ריכוזי המשכורות וזאת כביסוס לטענתן בדבר תשלום דמי הבראה. ערים אנו לעובדה כי במסגרת דיון ההוכחות התרנו את הגשת ריכוזי המשכורות על ידי הנתבעות (פרוטוקול, עמ' 6 ש' 4-12) יחד עם זאת, אין בכך כדי להכריע בדבר משקלם. מסקנתנו אפוא כי בבואנו להכריע האם התובע זכאי להפרשי שכר, עלינו לבחון זאת בהתאם לדוחות השכר אשר הנתבעות אינן חולקות כי משקפים את שעות העבודה ואת שכר הנטו אשר שולם לתובע ולא לפי ריכוזי המשכורות אשר לא הוכח כי נערכו בזמן אמת. יחד עם זאת, אין בכך כדי לסתום את הגולל על טענת הנתבעות בדבר ניכויים מותרים ואלה יבחנו לאור הכללים אשר נקבעו בפסיקה. הפסיקה קבעה שלושה תנאים מצטברים לניכויים משכרו של העובד הזר (ע"ע 691/06 (ארצי) זילברמינץ בע"מ ואח' נ' סטופארו נורצל סיזר (24/6/07), להלן: "עניין זילברמינץ"): "הניכוי משכרו של עובד זר עבור מגורים והוצאות נלוות ואחרות צריך לעמוד בשלושה מבחנים: האחד- הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השירות, אותה הוא מבקש לנכות. בעניין זה לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף 'תיאורטיים' שאינם כרוכים במתן השירות לעובד אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להיעשות על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. השני- זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת 'החזר הוצאות' כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה. והשלישי- ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות (תקנה 5). חריגה מכל אחת מהבחינות הללו אינה מותרת" במקרה שלפנינו הנתבעות העלו לראשונה את טענתן בדבר ניכויים משכרו של התובע רק בריכוזי המשכורות מהם ניתן ללמוד על הניכויים שבוצעו לכאורה משכרו של התובע וזאת ללא כל התייחסות בעדותו של מר בוטנרו לנושא הניכויים ולאחר שבכתב הגנתן הכחישו הנתבעות כי ניכו משכרו של התובע: "לא ברור על אילו ניכויים מדבר התובע" (סעיף 29 לכתב ההגנה המתוקן). רק בסיכומים הואילו הנתבעות לתן פירוט באשר לניכויים שבוצעו, כאשר לשיטתן הן היו רשאיות לנכות משכרו בגין מס ארגון, הוצאות מגורים, הוצאות נלוות, ביטוח בריאות וכן רכיבים נוספים. הנתבעות לא הציגו חוזה בינן לבית התובע המתיר להן לנכות רכיבים שונים ו/או כל הסכמה מצד התובע לניכוי משכרו. כמו כן, הנתבעות לא הוכיחו באופן כלשהו את ההוצאות שהוציאו ושבגינן ניכו סכומי כסף משכרו של התובע. כשנשאל מר בוטנרו בחקירתו מדוע הניכויים שמגיעים לסך 1,700 ₪ לא מופיעים בדוחות שכר, השיב כי מאחר והעובדים לא הבינו את התלושים שחולקו להם בשפה העברית סוכם כי יונפק להם דוחות שכר בהם פירוט רכיבי התשלום, שעות העבודה והשכר נטו שהועבר לחשבון הבנק. באשר לניכוי דמי טיפול ארגוני להסתדרות אשר הופיע בדוחות שכר כ-TAX העיד מר בוטנרו כי ניכוי זה צוין על מנת להוות אסמכתא לתשלום בידי העובדים בפנייתם לקבלת ייעוץ מההסתדרות (פרוטוקול, עמ' 9 ש' 15-20). לטעמנו, הניכויים אותן היו רשאיות הנתבעות לנכות הינן הוצאות מגורים, הוצאות נלוות וכן דמי טיפול ארגוני בלבד וזאת כפי שיפורט להלן. הוצאות מגורים (בריכוזי משכורות- HOUSING)- על פי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000 (להלן: "תקנות המגורים") מעסיק רשאי לנכות משכרו החודשי של עובד זר את הסכומים הקבועים בסעיפים 2 ו-3 לתקנות בגין מדור. תקנה 2 (ב) לתקנות אלו קובעת כי אם המגורים היו בבעלות המעביד, הוא רשאי לנכות רק את מחצית הסכום הנקוב בסעיף משנה 2 א' וכל עוד לא הציג המעביד הסכם שכירות וקבלות על תשלום שכר דירה, ייראו את המגורים כנמצאים בבעלותו. הנתבעות לא הציגו הסכם שכירות וקבלות על תשלום שכר דירה, ומאידך, התובע לא טען כי הוא לא התגורר במגורים מטעם הנתבעות. התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי המגורים בהם שוכן לא היו ראויים וכי הוא התגורר בתנאי דוחק וצפיפות. טענה זו נזנחה בהמשך ההליכים ועל כן אנו פוסקים כי הנתבעות היו רשאיות לנכות משכרו של התובע מחצית מהסכום שנקבע בתקנות לעיל. הוצאות נלוות למגורים (בריכוזי משכורות- (ACOMPANY HOUSING- סעיף 3 לתקנות המגורים מתירים ניכוי משכרו של העובד בגין הוצאות נלוות למגורים המוגדרות בסעיף 1 לתקנות כ"הוצאות בגין שימוש במגורים, לעניין מים, חשמל וארנונה". הנתבעות לא הציגו כל אסמכתא על עצם ביצוע התשלום או על גובהו. יחד עם זאת בעניין זילברמינץ נקבע כי הוכחת ההוצאה יכולה להיעשות גם על ידי תחשיב ובלבד שגובה הניכוי לא יעלה על הסכום הנקוב בתקנות המגורים. התובע לא טען כי לא היו במגורים שירותי מים או חשמל או כי הוא הוציא מכיסו הוצאות בגין שירותים אלה, ולפיכך, אנו מתירים את הניכוי בגין רכיב בסכומים אשר קבועים בתקנות. דמי טיפול ארגוני (בריכוזי משכורות- TAX ORG)- בחודשים 6/01-6/03 הנתבעות ניכו מידי חודש סך 21 ₪ משכרו של התובע. ניכוי זה הינו היחיד מבין הניכויים אשר צוין מידי חודש בדוחות שכר שנמסרו לתובע. בחקירתו העיד מר בוטנרו כי ניכוי זה הופיע בדוחות שכר על מנת להוות אסמכתא לתשלום בידי העובדים בפנייתם לקבלת ייעוץ מההסתדרות (פרוטוקול, עמ' 9 ש' 21-29). סעיף 25 (א) (3ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 מאפשר לנכות משכר העבודה דמי טיפול מקצועי ארגוני על פי הסכם קיבוצי. בענייננו, סעיף יא להסכם הקיבוצי קובע כי: "הצדדים ינהגו על פי ההסכמים הקיבוציים שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות מיום 9.1.1995 ומיום 22.2.2005 בעניין גביית דמי חבר ודמי טיפול ארגוני, וכפי שהסכמים אלה יתעדכנו מעת לעת" ההסכמים הקיבוציים מושא ההפניה קובעים חובת ניכוי בשיעור 0.8% מהשכר. משקבענו כי ההסכם הקיבוצי חל על התובע, ומשהנתבעות ניכו סך 21 ₪ בחודש, סכום שתאם את התקרה המותרת, הרי שבדין ניכו הנתבעות משכרו בגין רכיב זה. באשר ליתר הניכויים, משהנתבעות לא הוכיחו כי ניכו כספים כדין משכרו של התובע, יש להורות להן להשיב לו את הכספים שניכו כדלקמן, או באופן חישובנו, אין להביאן בחשבון בחישוב השכר אשר ששולם לתובע (ראו בדומה עב (ת"א) 5802/06 שטפן טודורל נ' סולל בונה בנין ותשתית בע"מ (2/9/09). ביטוח בריאות (בריכוזי משכורות- INSURANCE) - הנתבעות לא הוכיחו כי רכשו עבור התובע ביטוח בריאות שבגינו רשאיות היו לנכות משכרו בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב - 2001. לא הוצגה בפנינו פוליסה של ביטוח רפואי שנערכה לתובע ו/או כל ראיה כי אכן שולם סכום זה בפועל. בנסיבות אלה, ומשלא נשאו בנטל ההוכחה כי לתובע היה ביטוח רפואי ועל כן ניכו משכרו כדין, על הנתבעות להשיב את הסכום אשר נוכה בגין רכיב זה. באשר ליתר הרכיבים אשר כונו בריכוזי משכורות מס/קנס (FEE), ציוד אישי (PERSONAL EQUIPPING) והוצאות רווחה (RELIEF PUBLISHING), הרי שהתובעות לא הציגו גרסה מטעמן בשל מה נוכו רכיבים אלו משכרו של התובע כמו גם הסבר לשיעורם. בעדותו, נשאל מר בוטנרו באשר למהות הניכוי הוצאות רווחה והשיב: "אין לי תשובה. זו כנראה טעות בסמלים, מדובר בניכוי של 30 ₪. אני ניסיתי לברר לפני תקופה ולא קיבלתי תשובה. זו כנראה טעות בסמל". (פרוטוקול, עמ' 11 ש' 10-14) מריכוזי המשכורות שצירפו הנתבעות עולה כי הניכוי בגין רכיב זה עמד על 600-700 ₪ לחודש. הנתבעות כאמור לא הצביעו על כל מקור המתיר לנכות משכר התובע ולא הוכח כי התובע הסכים לניכוי הוצאות רווחה. כמו כן, לא הוכח בגין מה הוצאה ההוצאה ולפיכך, על הנתבעות להשיב סכום זה לתובע. התובע העיד כי ניתנה לו חצי שעת הפסקה ביום אשר הוא לא קיזז אותה מחישוב השכר שקיבל מהנתבעות (פרוטוקול, עמ' 4 ש' 19-29). התובע לא טען כי לא ניתנה לו אפשרות לנצל את ההפסקה, לעזוב את השטח ולעשות כרצונו ולפיכך, אנו מקבלים את טענת הנתבעות לפיה יש לקזז מחישובי התובע את השכר אשר קיבל בגין חצי שעת הפסקה ביום. הפרשי השכר להם טוען התובע יחושבו לפי עקרונות אלה. ראשית, נחשב הפרשי שכר מינימום על פי דוחות השכר אשר לא נסתרו, מהם ננכה הוצאות מגורים ונלוות וכן חצי שעת הפסקה. אשר לדמי טיפול ארגוני, אלו ינוכו רק בגין החודשים בהם בוצע הניכוי בפועל כפי שהופיעו בדוחות שכר שנמסרו לתובע. חודש שכר ששולם בדוחות השכר (₪) ניכויי חובה (₪) שכר ששולם בתוספת ניכויי חובה (₪) ימי עבודה שעות עבודה 100% שעות עבודה 125% שעות עבודה 150% שכר לו זכאי התובע לפי שכר מינימום (₪) הפרש בין השכר ששולם לשכר לו זכאי התובע (₪) 6.01 2594 551 3145 24 178.56 48 35 5111.0 1966.0 7.01 3198.8 780 3978.8 27 185.76 54 50.24 5770.6 1791.8 8.01 3719.6 850 4569.6 27 185.76 54 60.7 6046.1 1476.5 9.01 3447.1 633 4080.1 22 185.9 44 38.1 5233.8 1153.7 10.01 3475.8 649 4124.8 25 186 50 34.5 5272.4 1147.6 11.01 3436.8 625 4061.8 26 185.9 52 29.1 5172.3 1110.5 12.01 3487.2 656 4143.2 26 185.9 52 33.6 5290.8 1147.6 3861.5 1071 4932.5 27 185.76 54 75.24 6429.1 1496.6 3780.6 617 4397.6 25 193.75 50 25.25 5164.8 767.2 3721 625 4346 24 178.5 48 46 5399.7 1053.7 4184.8 808 4992.8 24 186 48 32.5 5175.8 183.0 4665.1 916 5581.1 26 185.9 52 67.6 6186.4 605.3 4653 880 5533 25 186 50 78 6418.2 885.2 4828 1086 5914 27 186 54 99 7059.1 1145.1 4739.8 1086 5825.8 26 178.88 52 103.12 6998.7 1172.9 4373.4 667 5040.4 23 185.84 46 61.66 5897.2 856.8 5300.7 1380 6680.7 27 185.76 54 135.74 8022.6 1341.9 4557.7 899 5456.7 25 186 50 75 6339.2 882.5 4680 1001 5681 26 185.9 52 83.1 6594.7 913.7 4836.3 800 5636.3 26 185.9 52 74.1 6491.6 855.3 3987.9 460 4447.9 24 186 48 25 5083.2 635.3 4420.4 633 5053.4 26 185.9 52 48.1 5792.3 738.9 3732.9 357 4089.9 23 178.25 46 17.25 4690.9 601.0 4684.2 738 5422.2 25 186 50 66.5 6244.1 821.9 4403.8 627 5030.8 25 186 50 49 5773.5 742.7 4999.4 654 5653.4 27 185.76 54 78.24 6645.2 991.8 4586 644 5230 26 185.9 52 54.1 5953.7 723.7 4010.3 423 4433.3 25 186 50 20.5 5007.0 573.7 3490.6 224 3714.6 20 148.8 40 28.2 4322.9 608.3 4261.5 521 4782.5 27 185.76 54 32.24 5408.0 625.5 4553.4 631 5184.4 26 185.9 52 52.1 5899.9 715.5 4294.8 395 4689.8 26 186 52 24 5145.9 456.1 4262.9 382 4644.9 27 186 54 21 5110.1 465.2 4221.9 367 4588.9 25 186 50 22.5 5060.7 471.8 3439 51 3490 23 186 46 26.5 5078.7 1588.7 4281 50 4331 26 186 52 9 4742.5 411.5 4301.5 321 4622.5 27 186 54 20 5083.2 460.7 3685.5 107.8 3793.3 24 186 37 0 4164.2 370.9 3642.8 94.4 3737.2 22 186 34.5 0 4108.2 371.0 4484.9 384.2 4869.1 27 186 54 31 5379.0 509.9 4384.3 350.3 4734.6 25 186 50 29 5235.6 501.0 4515.3 308.9 4824.2 27 186 54 29 5325.2 501.0 4395.6 271.8 4667.4 27 186 54 22 5136.9 469.5 3763 75.1 3838.1 24 186 39 0 4209.1 371.0 3985.4 144.1 4129.5 25 186 50 2 4509.4 379.9 3975 139.9 4114.9 24 186 48 3 4491.5 376.6 סה"כ   37435.7 להלן הרכיבים אותן היו רשאיות הנתבעות לקזז משכרו של התובע (בש"ח): מגורים     הוצאות נלוות מס ארגון   תקופה מחצית הסכום לניכוי סה"כ סכום לניכוי סה"כ סכום לניכוי סה"כ 6/01-12/01 113.85 796.95 70.7 494.9 21 147 1/02-12/02 117.85 1414.2 70.7 848.4 21 252 1/03-12/03 130 1560 75.4 904.8 21 126 1/04-12/04 122.3 1223 73.94 739.4 1/05-5/05 121 605 74.6 373 סה"כ 5599.15 3360.5 525 בנוסף, הנתבעות היו רשאיות לקזז משכרו של התובע חצי שעת הפסקה ביום כדלהלן: תקופה ימי עבודה שעות הפסקה סכום לקיזוז (ש") 6/01-12/01 177 88.5 1554.06 1/02-12/02 305 152.5 2677.9 1/03-12/03 300 150 2689.5 1/04-12/04 252 126 2259.18 1/05-5/05 127 63.5 1138.555 סה"כ 10319.2 התוצאה הינה כי התובע היה זכאי לסך 37,436 ₪ ממנו הנתבעות היו רשאיות לקזז סך 9,485 ₪ בגין ניכויי רשות וסך 10,319 ₪ בגין חצי שעת הפסקה. בסך הכל זכאי התובע להפרשי שכר בסך 17,632 ₪. בשולי הדברים נציין כי באשר לטענת הנתבעות להרחבת חזית בעניין הניכויים, הרי שהתובע ציין בכתב תביעתו כי הנתבעות ניכו משכרו ניכויים שלא כדין ומעל התקרה מותרת בחוק מה גם שהנתבעות נמנעו מלגלות את ריכוזי המשכורות עד למועד הגשת תצהירו של מר בוטנרו באופן שמנע מהתובע לכמת את תביעתו ביחס לניכויים. ד. זכאות התובע לתשלום זכויות מכח ההסכם הקיבוצי ו/ או צו ההרחבה ד.1. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה התובע עתר לחיוב הנתבעות בהפרשות לקרן פנסיה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. לטענתו, היה על הנתבעות להפריש עבורו סכום של 6% לקרן פנסיה משכר המינימום. לחילופין, טען התובע, כי הוא זכאי לכל הפחות להפרשה של 4% משכרו לקרן חסכון מיוחדת. הנתבעות טענו כי משלא הוקמה בפועל קרן חיסכון המאפשרת ביצוע הפרשות פנסיוניות לעובדים זרים - לא ניתן להטיל עליהן חובה לפצות את התובע בגין אי ביצוע הפרשות לקרן כאמור. לשיטתן, הסעיף האמור בהסכם הקיבוצי הינו חסר תוקף, לחלופין - סוכל על ידי משרד האוצר אשר מנע הקמת קרן מיוחדת לעובדים הזרים, ולחלופי חילופין - לא נכנס לתוקף בשל אי התקיימותו של תנאי מתלה בהסכם הקיבוצי שכן אגף שוק ההון ונציבות מס הכנסה לא אישרו הקמת קרן. ביום 21/12/99 נחתמה תוספת להסכם משנת 1968 , אשר נכנסה לתוקף ביום 1/1/2000 (להלן: "תוספת תש"ס"). בהתאם לתוספת תש"ס להסכם הקיבוצי, ההסכם בענף הבניין, לרבות התוספת, חלים על כל המעסיקים בענף הבניין. על פי ההסכם הקיבוצי ותוספת תש"ס, על המעסיק להפריש לזכותו של העובד סך של 6% משכרו לקרן פנסיה. סעיף 7.8 בפרק י"ג להסכם הקיבוצי מוציא את העובדים הזרים מתחולת ההסדר הפנסיוני, אך קובע הסדר חלופי, לפיו יערוך המעביד לעובדיו תוכנית חסכון ויפריש 4% משכרו של העובד לתוכנית זו: "כל קבלן יקים לעובדיו תכנית חסכון אשר תנוהל בקרן מקפת או כל קרן אחרת, אשר יוחלט עליה כפוף לאישור אגף שוק ההון והביטוח במשרד האוצר ונציבות מס הכנסה והרשויות המוסמכות. לתכנית החיסכון יועבר תשלום של המעסיק בשיעור של 4% משכר העובד. סכום מקביל בשיעור של 2% משכר העובד ינוכה משכרו של העובד ויועבר לתכנית כהשתתפות העובד". (עניין אילינדז ; עב (ב"ש) 3170/07 מוסטיאורט נ' אשרמים (18/10/09) בעניין אילינדז קבע בית-הדין הארצי לעבודה, כי משלא הוקמה קרן כאמור ולא הופרשו אליה כספים לטובת העובדים הזרים, הרי שלא על העובדים לשאת בתוצאות אי הקמתה, זאת, נוכח עקרון תום הלב החולש על מערכת יחסי העבודה. כמו כן, נקבע באותו ענין כי על המעסיק (אשר לא הפריש לקרן כאמור) לפצות את התובע בפיצוי התואם את גובה ההפרשות בשיעור 4% משכרו. נוכח האמור, אנו קובעים אפוא כי התובע זכאי לתשלום פיצוי בגין אי הפרשות פנסיוניות על בסיס שכר המינימום בשיעור של 4% משכרו. התובע עתר לחיוב הנתבעות בגין רכיב זה סך 6,403 ₪ בגין התקופה מיום 1/6/01-31/5/05. הנתבעות כפרו בסכום לו טען התובע וכן ביקשו להפחית את החודשים בהם התובע לא עבד בפועל, קרי, חודשים 5-6/04 בהם שהה בחופשת מולדת בארצו ולא קיבל שכר. בנוסף, הנתבעות טענו להתיישנות. טענת ההתיישנות לא הוכחה שכן התביעה הוגשה ב- 14/5/08 בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. יחד עם זאת קיבלנו את טענת הנתבעות כי יש להפחית מהחישוב את החודשים בהם שהה התובע בחופש מולדת ולא קיבל שכר. לפיכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפרשות לקרן פנסיה בגין 46 חודשי עבודתו בהתאם לשיעורים הבאים ובסכומים הבאים: (19 X 186 X 17.56+ 27 X 186 X 17.93 (4% = 6,084 ₪. ד.2. יתרת דמי כלכלה בכתב תביעתו טען התובע כי לאור ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, הוא זכאי לתשלום תוספת כלכלה בסך 767 ₪ לחודש משך כל תקופת העסקתו בנתבעות ובמ.ל.ט, וזאת מאחר ולא סופק לו מזון ו/או דמי כלכלה. בסיכומיו צמצם התובע את תביעתו לרכיב יתרת דמי כלכלה בסך 257 ₪ לחודש. בתחילה טענו הנתבעות כי יתרת דמי כלכלה היא זכות נלוות שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי העבודה (סעיף 63-64 לתצהיר מר בוטנרו) ואילו בהמשך הודו כי התובע היה זכאי לרכיב זה בעבור תקופת עבודתו בנתבעות עד להעברתו למ.ל.ט משלא חל עליה צו ההרחבה ובנוסף טענו כי יש לקזז את זכאותו מחובותיו כלפי הנתבעות (סעיף 46 לסיכומי הנתבעות). תוספת תש"ס להסכם הקיבוצי כללה שני מרכיבים. המרכיב האחד מכונה "תוספת 2000", ואילו המרכיב השני הינו יתרת דמי כלכלה. באשר למרכיב יתרת דמי כלכלה נקבע, כי חלק זה אינו כלול בשכר הפנסיוני וכי בהתקיים התנאים לפי ההסכם הקיבוצי לתשלום יתרת דמי כלכלה, וככל שהעובד לא קיבל מאת המעסיקה כלכלה בעין, "זכאי הוא על פי הוראות ההסכם הקיבוצי שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה לתשלום יתרת דמי כלכלה, בשיעור הסכומים כמפורט בהסכם, בתור החזר הוצאות שהוצאו על ידו בפועל" (ע"ע (ארצי) 629/08 אנדרה אנרה נ' פלסים חברה לפיתוח ובניין בע"מ (6/9/10); ע"ע 759/07 (ארצי) ראיקו יון נ' צבי לייט עבודות בניה בע"מ (4/7/2010)). לעניין זה דומה הזכות ליתרת דמי כלכלה, שעניינה החזר הוצאות כלכלה שהיו לעובד במקום עבודה שאינו מספק כלכלה בעין, לזכות העובד לדמי נסיעות, שאף היא מתייחסת במהותה להחזר הוצאות, וככזו, אין היא פוקעת עם סיומם של יחסי עובד מעביד (דב"ע (ארצי) נא/3-134 יעקב סלוצקי נ' י.מ. טוקטלי ובניו בע"מ פד"ע כג (1) 293 (1991)). מר בוטנרו העיד כי לא ניתן לתובע מזון ולא שולמו לו דמי כלכלה (פרוטוקול, עמ' 8 ש' 19-22). שיעור רכיב יתרת דמי כלכלה, כפי שנקבע בהסכם 2000 עמד על סך 257.5 ש"ח עד לחודש 7/2004 ואילו החל מחודש 8/2004 בו נחתם הסכם קיבוצי כללי נוסף בענף הבניה, תוספת יתרת דמי כלכלה הועמדה על סך 139 ₪, באותם התנאים (עניין בוגדן). אשר על כן, התובע זכאי לתוספת יתרת דמי כלכלה בגין 46 חודשי עבודתו (בניכוי חופשת המולדת) בסך 257.5 ₪ X 36 חודשים + 139 ₪ X 10 חודשים ובסך הכל 10,660 ₪ בגין יתרת דמי כלכלה. ד.3. הפרשי שכר בגין שעות קיץ התובע טוען כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, החל מיום 16 יוני ועד ערב ראש השנה הונהג בענף הבניה יום עבודה מקוצר בן 7 שעות. משהנתבעות לא פעלו בהתאם, הרי שהוא עותר לתשלום בגין השעות שלא שולמו לו. לטענת הנתבעות, חישובי התובע מוטעים שכן הוא חישב את שעות הקיץ לאחר ראש השנה שלא כדין. בעניין בוגדן נפסק כי: "ההוראה בדבר שעות קיץ, כפי שהייתה כלולה בשעתו בהסכם הקיבוצי בענף הבניין, מקנה לעובד שכר עבודה של 8 שעות עבור 7 שעות עבודה. עבור שעת עבודה שמינית שעובד העובד בפועל ישולם לו בנוסף, שכר שעה רגילה, ואילו גמול שעות נוספות ישולם כרגיל על פי הוראת החוק, החל מן השעה התשיעית ואילך. ומן הכלל אל הפרט: המערער זכאי לתשלום בשיעור שכר 8 שעות עבודה, בעד כל יום בו עבד 7 שעות. בימים בהם הוכח, כי המערער עבד שעה שמינית, זכאי הוא, בנוסף, לתשלום שכר שעה רגיל בגינה. בימים בהם הוכח, כי עבד 9 שעות ויותר, זכאי הוא לגמול שעות נוספות כחוק. והכול, לפי שכר מינימום שעתי כאמור בסעיף 36 לעיל, ובגין התקופה שמן ה-16 ביוני ועד לערב ראש השנה. כל זאת, לתקופה שעד לחודש יולי 2004 (כולל) בלבד". הן מדוחות השכר והן מריכוזי המשכורות עולה, כי התובע עבד לכל הפחות 8.5 שעות מידי יום במהלך הקיץ (חלוקת שעות העבודה הרגילות במספר ימי העבודה). הנתבעות לא סתרו נתונים אלו ולא הוכיחו כי אכן שולם לתובע שכר נוסף בגין השעה השמינית. הנתבעות צירפו לסיכומיהן טבלה ובה פירוט, לשיטתן, הסכומים העודפים ששולמו לתובע, דא עקא שסכומים אלו אינם תואמים את הסכומים שלשיטתן שולמו לתובע כפי שמופיעים בדוחות השכר. מששוכנענו כי לא שולם לתובע בגין רכיב זה, הרי שאנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום בגין שעה נוספת מידי יום בחודשים יולי-ספטמבר (עד לראש השנה) עד לשנת 2004 כדלהלן: חודש מס ימי עבודה 7.2001 27 8.2001 27 9.2001 12 7.2002 27 8.2002 26 9.2002 5 7.2003 27 8.2003 26 9.2003 21 7.2004 26 סה"כ 224 בסך הכל התובע זכאי לסך 124 X 17.56 + 100 X 17.93= 3,970 ₪ בגין רכיב זה. ד.4. דמי חגים התובע עתר לתשלום בגין 10 ימי חג בשנה בהתאם לתוספת תש"ס, זאת משהנתבעות לא עבדו בימי חג ובמועדי ישראל ולא שילמו לו לטענתו, בגין זכות זו. הנתבעות טענו כי התובע אינו זכאי לתשלום דמי חגים באשר הוא קיבל משכורת חודשית מלאה ובנוסף כי הוא לא הוכיח שלא נעדר מהעבודה יום לפני החג ויום אחרי החג וכן שהוא לא הוכיח מהי דתו שבגינה תובע תשלום דמי חג. בהתאם לסעיף 15 להסכם הקיבוצי, התובע זכאי לתשלום עשרה ימי חג בשנה לאחר השלמת תקופת עבודה בת שלושה חודשים, להוציא ימי חג החלים בשבת. סעיף 15.1 להסכם קובע כי הזכאות לתשלום בעד ימי חג חלה על "עובד המועסק על בסיס התקשרות שאינו חודשי", ו"זאת בתנאי שהעובד לא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא אם המעסיק הסכים לכך". כבר נפסק, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו סמוך ליום החג (ע"ע (ארצי) 778/06 איוון מטיאשצ'וק נ' שלג לבן (1980) בע"מ (28/5/07) ; תע"א (ת"א) 9397/07 פריקופי יואן נ' ש.כ מאגרי אנוש יוניברס (2005) בע"מ (9/5/12). עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי התובע הועסק על בסיס שעתי ולא חודשי כטענת הנתבעות. חיזוק לאמור מצאנו גם בעדותו של התובע אשר העיד כי שכרו שולם בהתאם לשעות העבודה בהם הועסק (פרוטוקול, עמ' 4 ש' 14-18). התובע הציג טבלה ובה פירוט החגים אשר חלו לטענתו ביום חול בתקופת העסקתו. התובע לא נחקר על טבלה זו וחישוביו לא נסתרו על ידי הנתבעות. לאור האמור, הרי שהתובע זכאי לתשלום עבור 27 ימי חג, כנתבע על ידו, בסך 8 X 11 X 17.56 +8 X 16 X 17.93 =3,840 ₪. ד.5. דמי הבראה אין מחלוקת כי לתובע שולמו סך 6,888 ₪ בגין דמי הבראה אשר שולמו מידי חודש בסך 164 ₪ וכן במסגרת גמר חשבון שנערך עמו עם תום תקופת העסקתו (נספחים ד' ו-ה' לתצהיר מר בוטנרו ; פרוטוקול, עמ' 8 ש' 23-30). התובע טוען כי הוא היה זכאי ל- 26.83 ימי הבראה בגין עבודתו בנתבעות ועל כן, לאחר ניכוי הסכום ששולם לו, הוא זכאי לסך 1,645 ₪ לפי החישוב להלן: (318 ₪ X 26.83 (ימים) - 6,888 (₪). בסיכומיו טוען התובע כי בהתאם לתוספת תש"ס וההסכם הקיבוצי הרי שהוא היה זכאי ל-6 ימי הבראה לשנה בסך 351 ₪ ליום. הנתבעות טוענות כי התובע אינו זכאי לכל תשלום בגין רכיב זה מהטעם שהוא שולם במלואו שכן בגין השנתיים האחרונות להעסקתו, קיבל התובע סך 6,888 ₪, ואילו זכאותו התמצתה בסך 4,212 ₪ בלבד. עוד טוענות הנתבעות כי דמי ההבראה בגובה 351 ₪ ליום נקבעו בהסכם הקיבוצי מיום 1/8/04, כך שמרבית תקופת תביעתו של התובע נופלת תחת גדרו של ההסכם הקיבוצי מיום 21/12/99 ובו נקבע תעריף של 276 ₪ ליום. הזכאות לדמי הבראה לאחר סיום יחסי עובד ומעביד מוגבלת לשנתיים האחרונות. בהתאם להסכם הקיבוצי, התובע היה זכאי ל-8 ימי הבראה בשנתו השלישית והרביעית בסך 276 ₪ ליום עד ליום 1.8.04 והחל מיום זה בסך 351 ₪ ליום כדלהלן: בתקופה שבין 6/03-5/04, התובע היה זכאי ל- 7.33 ימים (בחודש 5/04 שהה בחופשת מולדת): 276 X 7.33 =2,023 ₪ בתקופה שבין 6/04-5/05 התובע היה זכאי ל- 7.33 ימים (בחודש 6/04 שהה בחופשת מולדת): 351 X 7.33 = 2,573 ₪. בסך הכל התובע היה זכאי לסך 4,596 ₪ בגין דמי הבראה. בשנתיים האחרונות שולמו לתובע בגין 22 חודשי העסקה סך 164 X 22 = 3,608 ₪. בתלוש שכר לחודש 12/05 שולם לתובע סך 856 ₪ בגין דמי הבראה אשר לטענת הנתבעות מהווים פדיון דמי הבראה בגין "תקופה קודמת". כאמור לעיל, התובע עבר לעבוד בתאגיד המורשה החל מיום 1/6/05 ועד לחודש 12/05. הנתבעות לא צירפו תלושי שכר לחודשים אלו מהם ניתן ללמוד שולמו לתובע דמי הבראה וכי התשלום בגין פדיון דמי הבראה נעשה בגין תקופת עבודתו עד למעבר לתאגיד המורשה. משכך, הרי שאנו קובעים כי התובע זכאי לסך 4,596 - 3,608= 988 ₪ בגין דמי הבראה. ערים אנו לכך כי בעא (ת"א) 4440/07 דוד חליוא נ' חברת השמירה בע"מ (31/8/10) פסקנו כי יש לערוך תחשיב בגין תקופת העסקה כולה ולקזז ממנו את דמי ההבראה ששולמו לתובע במהלך התקופה. אלא ששם מדובר היה על תקופת העסקה של שלש שנים וניתן היה ליחס את דמי ההבראה אשר שולמו לראשונה בשנה השנייה לשנת העבודה הראשונה. אין לטעמנו מקום להרחיב קביעה זו על תקופות ארוכות יותר כעולה מענייננו. סיכום הנתבעות ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: 12,784 ₪ בגין פיצויי פיטורים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/05 ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע. 17,632 ₪ בגין הפרשי שכר. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/03 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל. 6,084 ₪ בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/03 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל. 10,660 ₪ בגין יתרת דמי כלכלה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/03 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל. 3,840 בגין דמי חגים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/03 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל. 3,970 ₪ בגין שעות קיץ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/12/02 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל. 988 ₪ בגין דמי הבראה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/04 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעות לתובע הוצאות בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין. בניהאתר בניהזכויות עובדיםעובדים זרים