מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות בן של דיירת מוגנת שנפטרה: התובעת היא בעלים של דירה בירושלים. אין מחלוקת כי אמו המנוחה של הנתבע, היתה דיירת מוגנת באותה הדירה. המנוחה נפטרה ביום 6.3.08. הנתבע מחזיק בדירה והתביעה דנן היא לפינויו ממנה. לטענת הנתבע הוא דייר מוגן בדירה, כממשיך את הדיירות המוגנת של אמו. ראוי לציין כי הליך זה הציף סכסוך עמוק שקיים בין הנתבע לבין אחיו, ככל הנראה על רקע ירושת האם המנוחה. עוצמות הכעס והטינה באו לידי ביטוי במהלך הדיונים והקשו על ההליך. יתר על כן, כיוון שאחים של הנתבע וכן דודו הובאו כעדים מטעם התובעת, הסכסוך הביא להתארכות החקירות הנגדיות של עדים אלה באופן שגלש לנושאים שאינם בעלי זיקה ישירה למחלוקת דנן. בשל כל זאת ובשל אופי טענות הנתבע, כפי שיפורט להלן, הלך תיק זה ונמשך לאורך תקופה ארוכה מאוד, כאשר במהלך בירורו חזרתי והפניתי את תשומת לב הנתבע לכך שהגנתו קלושה ביותר ויש בה כשלים רבים. למרות זאת עמד הנתבע על כך כי ההליך ימוצה עד תום. עתה, לכשהגענו לסופה של הדרך הארוכה, יש מקום ליתן לכך משקל בפסיקת הוצאות ראויה. המסגרת החוקית סעיפי החוק הרלוונטיים סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: "סעיף 20(ב) לחוק") קובע את הכללים והתנאים להורשת זכות דיירות מוגנת שלא לבן זוג, בזו הלשון: "באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". סעיף זה קובע שני תנאים מצטברים כדי ליצור זכות של דייר מוגן לילדיו או קרוביו של דייר מוגן אשר נפטר. התנאי הראשון - מגורים בדירה יחד עם המנוח, לפחות במשך ששת החודשים הקודמים לפטירה. התנאי השני - כי אין לטוען לירושה דירה אחרת למגורים בזמן פטירת הדייר המנוח. לטענת הנתבע, יש לבחון את זכויותיו של הנתבע בדירה נשוא ההליך. על פי התנאים של סעיף 20(ב) לחוק ותו לא. לטענתו הוא עומד בתנאים אלה ולפיכך הוא בעל הזכות לדיירות מוגנת. התובעת טוענת מנגד כי על הנתבע חלות הוראות סעיף 27 לחוק. היווצרות תנאים נוספים על עלה שבסעיף 20(ב) לחוק. סעיף 27 לחוק קובע את הכללים בהם ניתן לרשת דיירות מוגנת, לאחר שדייר אחר כבר קיבל את הזכות בירושה, זו הלשון: "היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפי אלה, אולם - (1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר". הצדדים חלוקים על פרשנותם של סעיפים אלה. מעמדה של האם המנוחה כדיירת מוגנת מכוח ירושה בטרם אדון במחלוקת המשפטית בדבר הסעיף הרלוונטי ופרשנותו, אציין כי אין מחלוקת עובדתית כי אמו המנוחה של הנתבע היתה דיירת מוגנת מכוח ירושת בעלה, אביו של הנתבע, על פי הוראת סעיף 20(ב) לחוק. ראשית, הטענה כי אביו של הנתבע הוא זה אשר היה בעל הזכות המקורית כדייר מוגן הועלתה בסעיף 2 סיפא לכתב התביעה והנתבע, בכתב ההגנה, הודה בנכונות הטענה. אמנם הנתבע הכחיש את סעיף 3 לכתב התביעה, כי האם המנוחה היתה לדיירת מוגנת כיורשת של האב, אולם הכחשה זו הובאה באופן כללי מבלי שניתנה גירסה עובדתית אחרת, כיצד קיבלה האם המנוחה את זכות הדיירות המוגנת מן האב. לפיכך, אינני מייחסת חשיבות להכחשה הכללית. שנית, הטענה כי האם המנוחה הפכה להיות לדיירת מוגנת כיורשת של בעלה, הדייר המקורי, נטענה בתצהיר מר יוסף לוי, בנה של התובעת (סעיף 7). בתצהיר הנתבע אין הכחשה ולא ניתנה גירסה אחרת. שלישית, גם בסיכומי הנתבע (סעיף 18 ואילך) אין הכחשה של עובדה זו. לאור האמור, אני קובעת כי אמו המנוחה של הנתבע היתה דיירת מוגנת בדירה נשוא ההליך, מכוח סעיף 20(ב) לחוק, כיורשת של בעלה הדייר המוגן המקורי. פרשנות סעיפי החוק לאור קביעתי זו יש מקום לבחון ולהכריע במחלוקת המשפטית על פרשנותם של סעיפים 20(ב) ו-27 לחוק. הנתבע טוען כי אין משמעות לעובדה כי האם היתה לדיירת מוגנת מכוח החוק, כיוון שעל פי סעיף 27, מי שמתקיימים בו התנאים של סעיף 20 לחוק יהיה לדייר מוגן גם "אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים" (סעיף 25 לסיכומי הנתבע). אינני יכולה לקבל את פרשנותו של הנתבע לסעיף 27, כיוון שהיא אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם מטרתו של הסעיף. ראשית, העקרון של סעיף 27 נקבע ברישא שלו - באופן המונע שרשרת של הורשת דיירות מוגנת. הרישא קובעת בצורה ברורה כי לאחר שאדם נעשה לדייר מוגן, מכוח סעיף 20(ב) לחוק, לא יהיה דייר מוגן נוסף מכוח אותו סעיף. לאורו של עקרון זה יש לפרש את הסעיף כדי שלא לסכל את מטרתו. שנית, פרשנותו של הנתבע נוגדת בצורה קיצונית את העקרון שברישא לסעיף 27 לחוק. אם אקבל את פרשנותו של הנתבע יווצר מצב בו לעולם ועד ניתן יהיה להוריש ולהמשיך להוריש ועוד להוריש לדורי דורות, ללא סייג והגבלה, את הדיירות המוגנת, כיוון שכל יורש שיהיה לדייר מוגן מכוח סעיף 20(ב) לחוק יראו אותו, אליבא ד'גישת הנתבע, כדייר מוגן הזכאי להוריש את זכותו לפי סעיף 20(ב). תוצאה זו אינה סבירה בעליל. שלישית, פרשנותו של סעיף 27 כפי שמציע הנתבע, מביא לתוצאה שסעיף זה מיותר לחלוטין, שהרי, כגירסת הנתבע, בכל פעם שמתקיימים התנאים של סעיף 20(ב) לחוק, ניתן להוריש את הנכס המוגן. לשם מה, על כן, טרח המחוקק וקבע את הוראת סעיף 27 לחוק? הפרשנות הנכונה של סעיף 27 היא פשוטה ועולה מתוך מילותיו של הסעיף: לא ניתן ליצור שרשרת של הורשת זכויות דייר מוגן. ההורשה לפי סעיף 20(ב) לחוק וסעיפים דומים לו, יכולה להתבצע פעם אחת בלבד. אולם, במקרה בו ישנו אדם אשר מתקיימים בו התנאים של סעיף 20(ב) אולם הוא לא זוכה בירושה כיוון שיש מי שקודם לו (כגון ילד של דייר מוגן אשר זכויותיו נסוגות מפני זכותו של בן הזוג) זכות הירושה של אותו אדם נשמרת לו והוא זכאי למששה אם וכאשר היורש שקדם לו יוצא מן התמונה. זכות הדיירות המוגנת הניתנת להורשה היא רק הזכות של הדייר המקורי. דייר שנהיה דייר מוגן מכוח החוק אינו יכול להוריש את זכויותיו אולם, זכות הדיירות המוגנת המקורית, ניתנת להורשה ליותר מאדם אחד, על פי המדרג אשר נקבע בחוק - בן הזוג הראשון ולאחריו ילדי המוריש, ולאחריהם קרובי המוריש, ובתנאי שהזכות ליורש היתה קיימת בעת מותו של המוריש המקורי והיורש המשיך להתגורר בדירה. המשפט אשר ברישא לסעיף משנה (1) לאמור: "מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22...". מתייחסים למועד פטירתו של הדייר המקורי ולא הדייר האחר היורש של הדייר המקורי. ניתן ללמוד זאת מכך שהמחוקק קבע את התנאי: "ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה...". לאמור, אין די בכך שהוא התגורר בדירה בעת שהדייר המקורי הלך לעולמו ואין די בכך שהוא התגורר בדירה בעת שהדייר האחר הלך לעולמו. יש צורך כי הוא עמד בתנאי סעיף 20(ב) בעת שהדייר המקורי הלך לעולמו, קרי הוא התגורר בדירה במשך חצי שנה קודם לכן ובנוסף יש צורך כי הוא המשיך להתגורר בדירה עד שהדייר האחר הלך לעולמו. כלומר, היורש המוכר על ידי סעיף 27 לחוק הוא אינו היורש של האדם שלפניו, אלא שהוא יורש של הדייר המקורי, במקביל לאדם שלפניו. דוגמא - אברהם הוא דייר מוגן ואיתו מתגוררים, במשך שנים, אשתו שרה ובנם יצחק. לשרה וליצחק אין דירה אחרת למגורים. עם פטירתו של אברהם, הן שרה והן יצחק עומדים בתנאים לזכות בירושה של הדיירות המוגנת, על פי סעיף 20(ב) לחוק, אלא שזכותה של שרה, כבת זוגו של אברהם, קודמת ליצחק. לפיכך, שרה זוכה בדיירות המוגנת מכוח החוק, כיורשת. יצחק ממשיך להתגורר עם אמו ואין לו דירה אחרת. לימים הולכת שרה לעולמה. במקרה כזה הדיירות המוגנת תעבור ליצחק לא כיורשה של שרה, מפני האיסור שברישא של סעיף 27 לחוק, אלא כיורשו של אברהם, על פי סעיף משנה (1), כיוון שהוא היה בעל זכות לרשת את הדיירות המוגנת בעת פטירתו של אברהם, ונדחה מפני שרה. לסיכום, החוק אינו מאפשר שרשרת של הורשה על דרך של ירושה מיורש, סעיף 27 מתמודד עם זכויות ירושה מקבילות אפקיות ולא הנובעות זו מזו במאונך. הסעיף נועד להגן על יורשים של דייר מוגן מקורי אשר עומדים בתנאים של סעיף 20(ב) בעת מותו של אותו דייר מוגן, אולם אינם יכולים לממש את זכותם כיוון שזו נדחית בשל יורש הקודם להם בהררכיה. יישום על המקרה שבפניי אין צורך להכביר מילים על ההשלכות של תוצאה זו על הנתבע דנן. בעת פטירתו של אביו, הדייר המוגן המקורי, הנתבע לא עמד בתנאים של סעיף 20(ב). הנתבע עבר להתגורר בבית הוריו ביום 20.11.01 (סעיף 6 לתצהירו) ואביו נפטר ביום 13.12.01 (סעיף 7 לתצהירו). כלומר, לא עבר חודש ימים שבו התגורר הנתבע עם אביו. הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כאילו עברו שישה חודשים. הנתבע יכול היה לרשת את זכות הדיירות המוגנת לאחר פטירת אמו, רק מאביו וזאת, אם היה עומד בתנאים של סעיף 20(ב) לחוק בעת פטירת אביו והיה ממשיך להתגורר בדירה על פי תנאי סעיף 27 לחוק. הנתבע לא עמד בתנאים אלה ולפיכך הנתבע אינו יכול להיות יורש של הדיירות המוגנת של אביו. אמו ירשה את הדיירות המוגנת ולכשהיא הלכה לעולמה לא ניתן להמשיך ולהעביר את הזכות לנתבע, כאמור ברישא של סעיף 27. סיכום המסגרת החוקית לאור האמור לעיל, אין לנתבע ולא יכולה להיות לו כל זכות לרשת את הדיירות המוגנת של אמו. אמו, כדיירת מכוח החוק, אינה יכולה להוריש את הדיירות המוגנת. די בכך כדי לדחות את טענות ההגנה אשר הופכות להיות בלתי רלוונטיות ולקבל את התביעה, אולם כיוון שהצדדים האריכו בטיעוניהם אוסיף ואמשיך גם אני ואתייחס להלן למחלוקות, כאילו חל סעיף 20(ב) לחוק ובהתעלם מסעיף 27 לחוק. התוכנית של הנתבע ואחיו כנגד התובעת בטרם אדון בשני התנאים אשר מציב החוק, אפרט ממצא עובדתי חמור, העולה מתוך החומר שבפניי ואשר ייתכן ויש בו כדי לאיין את הצורך לדון בטענות השונות של הצדדים. הנתבע העיד כי דמי השכירות של הדירה, לאחר פטירת האם, שולמו מתוך עזבונה (סעיף 22 פסקה אחרונה בתצהיר). בחקירה נגדית נשאל הנתבע מדוע שולמו הכספים מתוך עזבון אמו, שהרי אם הוא הדייר היורש של האם, עליו לשלם את דמי השכירות מתוך כספו שלו. על כך ענה הנתבע במילים פשוטות (עמוד 56 שורה 6 לפרוטוקול): "למה (שישלם מכספו - מ.א.)? הרי אנחנו טוענים כל האחים, בשבעה עצמה וב-30, שהכוונה היתה למכור ושאני אתן להם את הכסף. הם אמרו (האחים - מ.א.) ש"היות שאתה הדייר המוגן נעשה הסכם כדי שלא תברח לנו"". עדות זו תואמת את האמור בתצהירו של הנתבע (סעיף 22 פסקה אחרונה) כי אחיו סייעו לו לבסס את מעמדו כדייר מוגן. עדותו זו של הנתבע חושפת תוכנית של הנתבע ושל אחיו, כנגד התובעת, כדי להביא לכך שהיא תשלם לנתבע פיצוי עבור פינויו וכל האחים יחלקו בכסף. יתר על כן, דברים אלה מערערים אנושות את גירסת הנתבע בטענתו לדיירות מוגנת, שהרי אם הוא הדייר המוגן, מדוע זה יסכום לחלוק עם אחיו את הפיצוי בעבור הפינוי!? הנתבע מודע לקשיים אלה ולפיכך הוא מוסיף לגירסתו נדבך נוסף לאמור כי אחיו סחטו אותו תוך הפעלת לחצים עליו וניצול היותו חולה, כדי להביא אותו להסכים לאותה תוכנית (בהמשך עמוד 56 לפרוטוקול וכן סעיף 50ב' לתצהיר). אינני נותנת אמון רב בטענה זו של הנתבע כאילו הוא נסחט על ידי אחיו. ראשית, מתוך ציטוט המובא לעיל מעדותו (עמוד 56 שורה 6 לפרוטוקול) ניתן להבין כי מדובר בהחלטה משותפת שנתקבלה במהלך השבעה ובמפגש ביום ה-30 לפטירת האם. כך גם עולה מתוך התאור בתצהיר הנתבע על נסיבות תשלום דמי השכירות (סעיף 22 פסקה אחרונה לתצהיר). אין לי ספק כי לו היה מדובר בסחיטה היה הנתבע מתאר במילים אחרות את הסיטואציה ולא היה משתמש, כדוגמא, במילים "הרי אנחנו טוענים, כל אחים...", וכן לא היה משתמש במונח "סיוע" כדי לתאר את התנהגות האחים אליו (סעיף 22 לתצהיר). שנית, בהמשך התצהיר (סעיף 32 לתצהיר) מתאר הנתבע את הרקע לסכסוך בינו לבין האחים, כאשר נכשלה התוכנית לחלוקת כספי הירושה על פי תצהיר הנתבע (סעיף 50 יד'). סכסוך זה היה בחודש יולי 2008. חודשים רבים לאחר פטירת האם. הנה כי כן, קודם לכן, במהלך ה'שבעה' בסמוך לפטירה ואף ב-30, לא היה כל סכסוך בין האחים לבין הנתבע ולפיכך לא סבירה הטענה כאילו הם סחטו אותו. המסקנה מן האמור לעיל היא כי במהלך ה'שבעה' ובמפגש ה-30, הנתבע ואחיו ניסו לרקום תוכנית על פיה הם יסייעו לו בטענה כי הוא דייר מוגן וכולם יחלקו בכסף שהוא יקבל מן התובעת. לאחר שתוכנית זו לא צלחה, נוצר הסכסוך. לאור האמור, שוכנעתי כי גם הנתבע יודע היטב כי הוא אינו דייר מוגן. תשלום דמי השכירות לא היו אלא חלק מאותה תוכנית שחברו לה כל האחים. התוכנית המשותפת אמנם לא יצאה אל הפועל, אולם הנתבע נשבה בקסם הרעיון וכך הגענו עד הלום, ללא כל בסיס עובדתי לגירסת הנתבע. מכאן אמשיך ואדון בטענת הנתבע כי הוא עומד בשני התנאים של החוק כדי לרשת את הדיירות המוגנת. האם לנתבע היתה דירה אחרת למגורים בזמן פטירת הדייר המנוח אתחיל דווקא מן התנאי השני שבסעיף 20(ב) לחוק. לטענת התובעת לנתבע יש דירה אחרת למגוריו, הנמצאת בנתניה. הנתבע מבקש לדחות את הטענה משלושה נימוקים: ראשית, כיוון שלטענתו אין מדובר בדירה אלא במחסן בלבד. לחילופין, כיוון שאין מדובר בדירה אלא במשרד לעבודתו ולחילופין נוסף, כיוון שהדירה לא היתה שלו במועד פטירת האם - לפיכך, לטענת הנתבע אין בדירה זו כדי לשלול ממנו את הזכות לדיירות מוגנת בדירת התובעת. הנתבע אינו מכחיש קיומו של הנכס בנתניה אולם לגירסתו, מדובר במחסן אשר רכשה אמו המנוחה, אותו היא הפכה לחדר מגורים (סעיף 20 לתצהירו). לדבריו, האם נהגה לעשות שימוש בדירה בנתניה בעת שהיתה מגיעה לבקר את נכדיה ואף הוא נהג לעשות שימוש באותה הדירה. האם מדובר בדירה או במחסן עניין זה כבר הוכרע בהחלטתי מיום 23.2.11, אשר יש לראותה כחלק מפסק דין זה. החלטה זו ניתנה לאחר שביקרתי באותה דירה ונוכחתי במו עיני כי מדובר בדירה לכל דבר ועניין, ולא סתם דירה, אלא דירה מטופחת מאוד, עמוסת חפצי נוי ובעלת אביזרים ביתיים רבים לשם נוחות ורמת חיים ראויה של דיירים. אמנם מדובר בדירת חדר אחד, אולם אין הדבר מעלה או מוריד. באותה החלטה ציינתי כי המבחן היחיד, על פי הרציונאל של סעיף 20(ב), הוא עצם קיומה של דירת מגורים ואין מקום לשקול עד כמה היא טובה או יפה ואין מקום להשוותה לדירה שבדיירות מוגנת. השוואה שכזו אינה רלוונטית. לאחר מתן החלטתי שלעיל סיכם הנתבע את טענותיו וטען כי ההחלטה שלעיל בטעות יסודה. לטענתו מדובר ב"מחסן" על פי רישומו בעירייה, אשר גובהו אינו תיקני ועומד על 2.05 מ' ולא 2.5 מ' וכן החלונות בו אינם תקניים ומערכת הביוב אינה יעילה. לטענת הנתבע, על פי סעיף 20(ב) הדרישה היא כי ליורש תהיה 'דירה' אחרת למגורים וכיוון שמדובר במחסן, אין לנתבע דירה שכזו. אינני סבורה כי טענות אלה יש בהן כדי לשנות את מסקנתי שבהחלטה מיום 23.2.11. כידוע, חוק הגנת הדייר פוגע בקניינו של בעל הדירה בכך שהוא שולל ממנו את זכות החזקה בנכסיו ומונע ממנו לממש את זכות הבעלות לפי ראות עיניו. לפיכך קבעו בתי המשפט כי יש לפרש את הזכויות הנובעות מחוק הגנת הדייר, על דרך של צמצום (ע"א (ת"א) 487/75 צ'רני נ' מורד המובא בסיכומי התובע, וכן ראה רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון שדז'ונסרי המובא בהחלטתי שלעיל). הרציונאל של סעיף 20(ב) לחוק מובן וברור וצריך להתפרש על פי המגמה המצמצמת כאמור. רציונאל זה נועד להבטיח דבר אחד בלבד - כי קרובו של הדייר המוגן לא יישאר ללא קורת גג. כלומר, הדרישה היא מינימליסטית - דירה במובן של 'קורת גג' ותו-לא. גם אם הדירה דנן מוגדרת כ'מחסן' ברישומים, אין זה המקרה הראשון ובוודאי שלא האחרון שבו אין התאמה בין הרישום של נכס לבין השימוש שנעשה בו. גם אם גובה התקרה אינו תקני, אין זה המקום הראשון ובוודאי שלא האחרון, שבו גובה התקרה או אביזרים אחרים, אינם תקנים. הדבר נפוץ עד מאוד בתים ישנים אשר נבנו בטרם היו תקנים ואיש אינו טוען כי אלה אינם בגדר דירת מגורים. בכל הנוגע לביוב, יש כיום פתרונות רבים של משאבות וכדו' אשר נותנים מענה למצב של ביוב נמוך ואין בכך כדי להשפיע על התוצאה בתיק זה. כמו כן, אינני מייחסת משקל רב לטענת הנתבע כאילו המחסן 'מתחת לפני הקרקע' (סעיף 30 לסיכומים). עובדתית, המחסן אינו 'מתחת לפני הקרקע'. אמנם מפלס הרצפה שלו נמוך מעט ממפלס החצר אולם קירותיו וחלונותיו מעל פני הקרקע וקיימת אף גישה לחצר מסודרת ומטופחת, כפי שמתואר בדוח הביקור במקום. גם האפשרות אשר מעלה הנתבע שמא יפונה הנתבע מן הדירה (סעיף 31(ג) לסיכומים), אין בה כדי להועיל לנתבע. ראשית, נראה כי זוהי אפשרות קלושה עד דמיונית שאינה מועלית אלא לצורך הטיעון. שנית, המועד הקובע על פי סעיף 20(ב) לחוק הוא מועד פטירת האם, כפי שאף הנתבע טוען וחוזר וטוען (סעיף 27 לסיכומיו). במועד זה איש לא פינה את הנתבע מן הדירה בנתניה ואיש לא דרש זאת, אף לא ברמז קלוש, הנה כי כן, אפשרות זו אינה רלוונטית להליך דנן. ראוי לציין כי על פי תצהיר הנתבע (סעיף 20), הדירה נרכשה על ידי האם המנוחה לשם מגורים שם ולא לשם מחסן. כלומר, הן האם והן הנתבע ידעו גם ידעו על היתרונות והחסרונות של הדירה ובחרו לעשות שימוש כדירה לכל דבר ועניין. די בכך כדי לדחות את נסיונו של הנתבע להתנער מן הדירה, כדירה. לבי לבי עם הנתבע אשר חולה מאוד, אך אין בידי להועיל לו. אינני יודעת, מבחינה רפואית, אם המגורים בדירה בנתניה עלולים להזיק לנתבע, כטענתו (סעיף 30 לסיכומי הנתבע). מה שידוע לי הוא שניים: ראשית, הנתבע מתגורר שם מרצונו החופשי עוד מאז היתה האם בחיים, במשך ימים רבים. שנית, עובדת מחלתו אינה יכולה ליצור לו זכויות של דיירות מוגנת בבחינת 'יש מאין'. סיכומו של דבר - אני קובעת כי הדירה בנתניה היא דירה ואינה מחסן והיא עומדת לשימושו של הנתבע. האם הדירה בנתניה שימשה או משמשת כיום כמשרדו של הנתבע כדי להרחיק את עצמו מן הדירה בנתניה, כדירת מגורים, טוען הנתבע כי הדירה בנתניה שימשה ומשמשת אותו כמשרד (סעיף 20 ג' ולסעיף 39 לתצהירו, סעיף 35 טז' לסיכומים ועוד). טענה זו אין לה כל בסיס עובדתי והיא עומדת בסתירה לחומר שבפניי. ראשית, הנתבע לא הוכיח כי הדירה בנתניה שימשה כמקום עבודתו. נהפוך הוא. על פי תצהירו, בטרם נפטרה האם הדירה שימשה למגוריה ואף למגוריו (סעיף 20ג). כבר ציינתי לעיל כי בביקורי בדירה בנתניה נוכחתי כי מדובר בדירה לכל דבר ועניין והיא מטופחת ביותר בתור שכזו. יתר על כן, אין בדירה כל רמז לכך שהיא משמשת או שימשה כמשרד לעבודת הנתבע. אין בדירה כל אביזר המתאים לטענה כי היא משמשת כמשרד. לעניין זה יש לשים לב לעדותו של הנתבע כי הדירה סודרה כפי שסודרה וכפי שראו עיני, לשם נוחיות האם המנוחה, ומכאן כי היא מעולם לא שימשה כמשרד לעבודת הנתבע (סעיף 20 לתצהיר הנתבע, סעיף 6 וסעיף 15 לסיכומי הנתבע). כך הוא מעיד בחקירה נגדית (עמוד 57 שורה 18): "כן. השקענו במיטב כספנו ועשינו את זה פיקס כדי שיהיה לה (לאם - מ.א.) כייף בדירה." ולשאלתי אם נעשו שיפוצים בדירה לאחר מותה של האם, הוא עונה בשלילה (עמוד 57 שטרה 26): "מה שהיה משופץ זה אך ורק כדי שאמא שלי תהיה מרוצה." המסקנה היא כי יש לדחות בשתי ידיים את טענות הנתבע כאילו הדירה בנתניה שימשה כמשרדו. הדירה בנתניה היתה והינה דירה, יפה ומטופחת, ללא כל סממן של משרד. הדירה עמדה לרשותה של האם ושימשה את הנתבע למגורים. האם הדירה בנתניה "היתה" לנתבע בזמן פטירת אמו הנתבע טוען, כטענה חלופית נוספת, כי בעת פטירת האם הדירה בנתניה לא היתה שלו, ולפיכך אין המקרה דנן נכנס בגדר הסייג אשר בסעיף 20(ב) לחוק. בהחלטה מיום 23.2.11 סברתי כי עניין זה לא לובן עד תום ואיפשרתי לצדדים לסכם את טיעוניהם. לצורך הדיון ראוי להבהיר כי הדירה בנתניה צוותה בצוואת האם המנוחה, לנתבע בלבד, ללא כל זכות לאחיו (נספח יד' לתצהיר הנתבע). ככל שהבנתי מן החומר, נתקיימו הליכים משפטיים בין הנתבע לבין אחיו אשר בסופם קבע בית המשפט כי הצוואה תקפה וכי רק לנתבע יש את הזכות בדירה בנתניה. ב"כ הנתבע עמד על ההבדל בין המינוח "בזמן פטירתו" לבין המינוח "במות אדם" אשר בחוק הירושה, והוא מפנה אותי למאמרים הנוגעים להלכות שונות לעניין קביעת רגע המוות. אליבא ד'הנתבע, מועד ההורשה הוא רק עם קביעת המוות, אולם המועד לבדוק אם יש ליורש דירה אחרת לפי סעיף 20(ב) הוא בעת הגסיסה בטרם נקבע המוות. לפיכך, לטענתו, בטרם נקבע המוות לא התגבשה הירושה ולפיכך לנתבע לא היתה דירה. אין לקבל פרשנות מתפלפלת זו של הנתבע. ראשית, כל טענות הנתבע מתכוונות לשאלה - האם היתה בבעלות הנתבע דירה אחרת למגורים בזמן הפטירה (רישא של סעיף 34 לסיכומים) ולפיכך הוא מאריך עד מאוד בשאלה מהו 'זמן הפטירה'. אולם, שאלה זו אינה רלוונטית להוראת סעיף 20(ב) לחוק. הדרישה בחוק אינה כוללת רק את זכות הבעלות בדירה האחרת. נהפוך הוא, הדרישה בחוק כוללת את האפשרות כי קיימת דירה אחרת 'למגורים' של הטוען לירושת הדייר המוגן. אין נפקא מינא אם האפשרות למגורים היא מכוח בעלות, מכוח שכירות או מכוח כל זכות אחרת. השאלה היחידה היא, כאמור לעיל - האם יש לנתבע קורת גג אחרת מן הדירה נשוא ההליך, ורק זאת יש לבחון. במקרה דנן הנתבע הצהיר (סעיף 20(ג) לתצהירו), כי הוא עשה שימוש בדירה בנתניה עוד קודם לפטירת האם. אמנם גם האם עשתה שימוש בדירה, אולם אין כך ולא היה בכך כדי למנוע את השימוש שלו בה, שהרי גם בדירה נשוא ההליך הוא התגורר ביחד עם אמו. הנתבע לא טען אף לא ברמז כי מאן-דהוא אחר עשה שימוש בדירה בנתניה או כי נמנעה ממנו האפשרות לעשות שימוש בה, לאחר פטירת האם. נהפוך הוא, הוא הודה בריש גלי כי הוא עשה שימוש בדירה זו, ולא מעט. הנה כי כן, בעת פטירת האם, עמדה לרשות הנתבע דירה אחרת למגורים, ותהא המשמעות של מועד הפטירה אשר תהא. שנית, כיוון שהנתבע מרחיב בטיעוניו בשאלה זו, לא אפטור את עצמי בלא כלום ואדגיש כי פרשנותו אינה מקובלת עלי. עם הפטירה של האם, בדיוק כפי שטוען הנתבע כי נוצרה לו הזכות לדיירות מוגנת (סעיף 18 לסיכומיו), נוצרה לו הזכות בדירה בנתניה מכוח צוואת האם. הצוואה היא המקימה את הזכות מיד עם הפטירה. התוצאה אליה מנסה הנתבע להובילני, כאילו המחוקק התכוון כי שאלת קיומה של דירה אחרת, לפי החוק, תיבחן רק במהלך זמן הגסיסה ובטרם נקבע המוות, בעוד הירושה של הדירה האחרת תקפה רק מרגע קביעת המוות, היא תוצאה שאינה מתיישבת עם השכל הישר. ודוק, גם אם קיים פער של אי אלו שניות או דקות בין זמן פטירתו של האדם לבין מועד מותו וקביעת המוות, אין לכך כל משמעות לענייננו. המחוקק, בבחרו את המילים שבסעיף 20(ב) לחוק הירושה, לא התכוון, לא התיימר ולא שיער, להביא למשמעות אשר הנתבע מנסה לתת למילים אלה. אינני רואה צורך להיכנס לפלפולי ההתפלספות אשר כל כולם לא נועדו אלא להביא את התוצאה לכלל אבסורד. כלומר, לא יעלה על הדעת להביא לתוצאה על פיה תפגע זכות קניינית של התובעת, בטענה מתפלפלת זו, כאילו בזמן הפטירה טרם היתה לנתבע הזכות לדירה מכוח הירושה וכי זכות זו נוצרה רק עם קביעת המוות דקות ספורות לאחר מכן. התוצאה היא שאני דוחה את פרשנותו של הנתבע. המילים אשר בסעיף 20(ב), "בזמן פטירתו", מתייחסות לזמן הפטירה ולא הגסיסה, וכל מילה נוספת מיותרת. התוצאה היא כי באותו המועד, בעת פטירת האם, היתה גם היתה לנתבע דירה אחרת ואפילו בעלות בה, מכוח צוואת האם. הנתבע ידע כי הדירה בנתניה מהווה מכשול לא אסיים את סוגיית זכויות הנתבע בדירה בנתניה מבלי שאפנה לתמליל אשר הגיש לי הנתבע בעצמו (ביום 15.11.11 כנספח א'). תמליל זה משקף שיחה מיום 29.10.08, בין הנתבע לבין בנה של התובעת, מר יוסי לוי. ניכר מן השיחה כי הנתבע מבין כי קיומה של הדירה בנתניה הינו לרועץ לו והוא מנסה להרחיק את עצמו מן הדירה, למרות הצוואה. כך לדוגמא, טוען הנתבע באוזני מר יוסי לוי כי הדירה בנתניה היא של אמא שלו (עמוד 5 שורה 5, עמוד 7 שורה 18, עמוד 18 שורה 16 לתמליל ועוד). התרשמותי היא כי הנתבע מחפש אתה דרך הנוחה לו להציג את הדברים, בכל סיטואציה וסיטואציה, מבלי שהוא רואה את עצמו מחוייב לאמת. התנהלות זו של הנתבע, תוך שהוא מסתיר ומסלף את האמת, מעידה, כאלף עדים, על כך שהנתבע ידע ידוע היטב כי בעלותו בדירה בנתניה שוללת ממנו כל סיכוי לדיירות מוגנת בדירה דנן. פרט זה לא מנע ממנו לנסות ולשכנע את בנה של התובעת, כי הוא זכאי לפיצוי כדייר מוגן, תוך שהוא מסתיר, כאמור, את האמת. התנהלות זו מצטרפת לפגמים אחרים באמינותו של הנתבע. סיכום השאלה אם לנתבע היתה דירה אחרת למגורים במועד פטירת אמו סיכומו של דבר ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לנתבע היתה דירה למגורים בעת פטירת אמו והוא אינו עומד בדרישות סעיף 20(ב) לחוק. ממצא זה מייתר למעשה את הצורך להמשיך ולדון בתנאי האחר אשר מציב סעיף 20(ב) לחוק, שהרי מדובר בתנאים מצטברים ודי בכך שהנתבע לא עמד בתנאי דנן כדי לדחות את הגנתו. למרות זאת, כיוון שהצדדים הקדישו לא מעט בהתייחסותם לתנאי האחר, לא אפטור את עצמי מלדון בו. האם הנתבע התגורר עם אמו עובר לפטירתה התנאי הנוסף בסעיף 20(ב) לחוק, כדי לזכות בירושה של דיירות מוגנת, הוא בדרישה כי היורש התגורר עם הדייר המוגן המנוח במשך חצי שנה לפחות בטרם הפטירה. על הנתבע להוכח את טענתו כי הוא התגורר עם אמו כאמור. הנתבע נכשל במשימה זו ואין בלבדי ספק כי הוא לא התגורר איתה באופן רצוף אלא, לכל היותר, היה מגיע מדי פעם, לבקרה. האם הנתבע מתגורר בדירה נשוא המחלוקת כיום בהשתמשי במילה "כיום" כוונתי במועד פתיחת הליכים אלה. אם שינה הנתבע את מגוריו במהלך התנהלות התיק, אין לכך כל משמעות. הנתבע טוען כי גם כיום, לאחר מות אמו, הוא מתגורר בדירה נשוא ההליך, בירושלים, וכי זהו מקום המגורים העיקרי שלו (סעיף 9 וסעיף 20ו' ועוד לתצהירו). בטענה זו מנסה הנתבע ללמדני כי קיימת המשכיות וניתן להסיק כי מגוריו בדירה בירושלים כיום אינם אלא המשך של המגורים בתקופה הקודמת לפטירת האם. אכן, יש הגיון בטענה זו לאמור, כי מה שהיה הוא גם כיום ומה שכיום הוא שהיה. שהרי, אם אדם מתגורר ביחד עם אמו בדירה אשר אותה הוא רואה כביתו היחיד, פטירת האם אינה אמורה לשנות את המצב. ולהיפך, אם אדם מוכיח כי הוא מתגורר כיום בדירה אותה הוא רואה כביתו היחיד, ניתן להסיק מכך, בוודאות הראויה, כי כך היה גם בטרם נפטרה האם. לפיכך, ראוי לבדוק אם אכן יש ממש בטענת הנתבע כי הוא מתגורר בדירה בירושלים כיום. המסמך העיקרי ממנו ניתן ללמוד על טענה זו של הנתבע, הוא תמליל הקלטה של שיחה מיום 29.10.08, בין הנתבע לבין בנה של התובעת, מר יוסי לוי. הנתבע הוא זה שהגיש את התמליל. בתחילת השיחה (עמוד 5 שורה 1 עד 10 בתמליל) מציין הנתבע בצורה מפורשת את זיקתו לנתניה: "...הייתי נתנייתי עד לפני שבע שנים. והקופ"ח והילדים שלי שמה, החברה שלי שמה, החיים שלי שמה, הבנק שלי שמה אפילו. אתה מבין? אז אני עושה גם נתניה, גם ירושלים. מישהו יכול היום להוכיח גם בבית משפט..." הנה כי כן, הנתבע מעיד על עצמו כי כל חייו הם בנתניה, תוך שהוא מוטרד מן השאלה אם משהו יכול להוכיח אחרת בבית המשפט. וכאשר בין שיחו, יוסי, שואל אותו אם הוא מתגורר בשתי כתובות, הוא מתעשת ושולל זאת ומצהיר על עצמו "אני אזרח ירושלמי" (שם, שורה 13). ואז יוסי מתעקש ומפנה אותו לדברים שנאמרו על ידו קודם לכן בדבר מגוריו בשני המקומות. אז מסתבך הנתבע ועונה: "נכון. לא, מה זה חצי? לא, כמה ימים פה, כמה ימים פה. לפעמים שבוע שלם אני בירושלים. בחגים אני נמצא פה בירושלים..." אכן, כאמור לעיל, לפעמים הוא היה נמצא בירושלים ובחגים הוא היה מגיע לאמו. ובהמשך (שם, שורה 20): "אז אני אומר, אז הפעילות שלי בגלל שהייתי נתנייתי, הפעילות שלי נשארה הרבה בנתניה. וזה מקום עבודה..." והמשך (עמוד 6 שורה 2 לתמליל): "יפה. עכשיו ירושלים מה שהחיים שלי, שאני בא פעמיים, שלוש פעמים, אני בירושלים..." ועוד (בעמוד 22 שורה 5 לתמליל): "אז אני יוכיח (כך במקור - מ.א.) לך שאני גר שם, אני יוכיח לך שאני נמצא שם כמו שאני נמצא בנתניה, אני גם נמצא שם. זה הפעילות שלי זה החיים שלי וזהו..." הוא שנאמר, מה שמטריד את הנתבע היא העובדה שעליו להוכיח שהוא גר בירושלים. לעומת זאת, על המגורים בירושלים אומר הנתבע (עמוד 15 שורה 16) כתשובה לטענת בן שיחו, כי הוא מגיע לירושלים רק פעם בשבוע: "זה לא נכון, אני פעמיים שלוש פעמים בשבוע בנתניה, כן, מלבד חגים לפעמים שמתפספס וזה אבל אני לא פעם בשבוע, אבל ככה אני הרוב בירושלים, זה לא נכון, אני מעורה בירושלים, אני חי בירושלים, ואני אוכל בירושלים, אני שותה בירושלים, והבגדים שלי והזה שלי..." לא אמשיך להלאות בציטוטים בהם מתפתל הנתבע ומנסה להסביר עד כמה הוא בעצם "ירושלמי" למרות שכל חייו, כל עיסוקיו, כל מעשיו וכל ענייניו הם בנתניה ורק שם. קריאת התמליל מעוררת תחושה כמעט פאתטית כיצד הנתבע מנסה להתאים את המציאות לגירסתו, תוך שהוא מנסה להראות כיצד שכן זה או אחר ראה אותו בירושלים (ראש עמוד 7) או מדוע השכנים אינם רואים אותו, כי הוא "לא רוצה להכיר אף אחד" (עמוד 6 שורה 6 לתמליל). המסקנה של האמור לעיל היא, לפי דברי הנתבע, כי אין לו כל עניין וכל עיסוק בירושלים. הוא לא ציין אף לא נושא אחד אשר לשמו הוא בירושלים. מאידך, על פי דבריו, כל חייו, כל עיסוקיו, כל ענייניו, כל עבודתו, כל משפחתו ואף חברתו - כולם בנתניה. הנתבע טוען כי הוא מחלק את זמנו מחצית ירושלים ומחצית נתניה. גם אם אקבל גירסה זו, די בכך כדי להכשיל את הנתבע ולהצביע על כך שהוא איננו מתגורר בדירה נשוא המחלוקת, על אחת כמה וכמה כאשר אין לו כל עיסוק בירושלים. יתר על כן, קשה מאוד לקבל את הגירסה בדבר חלוקה שווה של זמן. נהפוך הוא, מן התמליל ניתן להבין כי רוב רובו של הזמן הנתבע שוהה בנתניה, שם סובבים כל חייו, ורק מדי פעם הוא מגיע לירושלים כדי להפגין נוכחות על חזקתו בדירה. התנהלות זו של הנתבע איננה בתום לב וכל כולה לא נועדה אלא ליצור לעצמו זכויות שאין לו. אני לא אתן לכך יד. המסקנה היא כי, כיום, הנתבע אינו מתגורר בירושלים והוא מגיע לשם רק מדי פעם כדי "להפגין נוכחות". כאמור לעיל, התנהלותו ד'היום, יש בה כדי להעיד על המצב שהיה בטרם נפטרה האם, שהרי לשם כך העלה הנתבע את הטענה בדבר מגוריו ד'היום. לפיכך, אין בלבי ספק כי, כשם שהוא נוהג כיום, כך הוא נהג גם בעת שאמו היתה בחיים. קרי, הוא מעולם לא התגורר איתה ברציפות והדירה בירושלים לא היתה ביתו. תשלום דמי שכירות הנתבע טוען עוד כי הוא שילם דמי שכירות לב"כ התובעת אף לאחר פטירת האם וכי ב"כ התובעת לא נמנע מלקחת את דמי השכירות. בכך, לטענתו, יש לראות כי הזכות שלו כדייר מוכרת על ידי התובעת, והוא מוסיף וטוען בהתבסס על כך כי יש שיהוי בהגשת התביעה (סעיף 12, סעיף 34-39 לתצהיר, סעיף 10 לסיכומים ועוד). באותו הקשר יצא קצפו של הנתבע ובצדק, על התובעת אשר השמיטה מן התמליל שהוגש על ידה, קטע אחרון של השיחה, בו מבקש הנתבע לשלם דמי שכירוות ואילו בנה של התובעת מסרב לקבלם. אמנם ראוי היה כי התמליל וההקלטה היו מוגשים בשלמותם, אולם אין זה מעלה או מוריד לגבי התוצאה. העובדה שב"כ התובעת קיבל מידי הנתבע דמי שכירות למשך מחצית השנה, אינה יוצרת לנתבע זכות שכירות ובוודאי שלא זכות דיירות מוגנת - לכל היותר מדובר בהרשאה היכולה להתבטל בכל עת. ראשית, הזכות לדיירות מוגנת נובעת מהחוק והתנאים לה מוגדרים בחוק. קבלת דמי שכירות אינם בין התנאים שבחוק ועובדה זו, כשלעצמה, אינה יוצרת זכות דיירות מוגנת. שנית, כל עוד מחזיק הנתבע בדירה ואינו מחזיר אותה לתובעת, בוודאי שעליו לשלם דמי שכירות או דמי שימוש.. קבלת דמי השכירות מהווה הקטנתם של נזקי התובעת כתוצאה מכך שהנתבע מחזיק בדירה. בשל האמור אינני מוצאת לנכון להכריע במחלוקות העובדתית על נסיבות קבלת התשלום מן הנתבע, על תוקפו של הרישום שערך עו"ד בטאט בעת קבלת התשלום ועוד כהנה וכהנה טענות הדדיות. שלישית, יש לזכור ולהזכיר כי לא הנתבע הוא זה אשר שילם את דמי השכירות בדירה, לאחר פטירת אמו. היתה זו התארגנות של כל האחים, ביחד עם הנתבע, כחלק מתוכנית שהגו כנגד התובעת, אותה הזכרתי לעיל, מתוך מטרה ליצור לנתבע מעמד של דייר מוגן כדי לחלוק ביניהם את הפיצוי. גם אם התוכנית המשותפת לא יצאה אל הפועל, הנתבע לבדו ממשיך באותו קו וטענתו זו כאילו יש משמעות לעובדה שהוא שילם דמי שכירות, אינה אלא ניסיון "לגזור את הקופון" ולהפיק את הרווח והתועלת מאותה תוכנית. תיעוד צריכת המים בשתי הדירות בשיחתו של הנתבע עם בנה של התובעת (עמוד 17 שורה 13 לתמליל), מציע הנתבע לבדוק את חשבונות הארנונה, המים והחשמל כדי להיווכח שהוא מתגורר בדירה נשוא המחלוקת. התובעת אכן הגישה חשבונות שכאלה ואף העידה את האנשים הרלוונטיים למתן הסבר עליהם. על פי חשבון המים בדירה נשוא המחלוקת עולה כי בתקופה שבין 18.7.04 ועד לקריאה הסמוכה לפטירת האם, 3.3.08, ממוצע הצריכה החודשית עמד על מעט מעל ל-7. בתקופה שלאחר פטירת האם ועד ליום 29.7.10 יש ירידה דרסטית בצריכה והיא עומדת על מעט מעל ל-3. לעומת זאת, חשבון המים בדירה בנתניה משקף תמונה הפוכה בדיוק. בתקופה שבין 4.5.06 ועד לקריאה הסמוכה לפטירת האם, 9.3.08, ממוצע הצריכה החודשית עמד על מעט מעל ל-4. בתקופה שלאחר פטירת האם ועד ליום 10.1.11 יש עליה דרסטית בצריכה והיא עולה על 7. ראוי עוד לשים לב, כפי שעולה מתוך פירוט המים בירושלים, כי בתקופה של בטרם נפטרה האם, קיימת קריאה אחת בלבד (עבור חודשים דצמבר 2006 וינואר 2007), שהיא נמוכה מאוד ועומדת על 2 בלבד. לעומת זאת, בתקופה שלאחר מות האם, על אף שהתיעוד הוא לתקופה קצרה יותר, קיימת קריאה (לחודשים אוקטובר נובמבר 2009) של אפס מוחלט, קרי, לא היתה כל צריכת מים באותם חודשים. כמו כן קיימת קריאה נוספת (לחודשים יולי ואוגוסט 2008), בהם הצריכה עומדת על 1 בלבד. בנוסף, קיימות שתי קריאות נמוכות העומדות על 3 (לחודשים מאי יוני 2008 וכן ספטמבר אוקטובר 2008). במילים אחרות - אם לא די בממוצע המצביע על צריכה נמוכה, הרי שהעדר צריכה או צריכה נמוכה באופן קיצוני, מעידים על כך שאין אדם שהתגורר בדירה באופן קבוע ובמשך תקופות אחרות לא שהה בדירה שום אדם. נציג חברת הגיחון, חברת המים של ירושלים, מר ישעיהו שמשון, העיד כי צריכת המים בדירה נשוא ההליך תואמת צריכה של אדם אחד והוא הוסיף וציין כי ייתכן שגרים שם שניים, חסכניים מאוד (ישיבה מיום 5.10.10). הנציג מוסיף ומצביע על הפערים הגדולים בין הצריכות השונות, כאשר יש תקופות בהן הצריכה גבוהה מאוד לעומת תקופת בהן היא נמוכה מאוד. ממצאים אלה תואמים את הממצאים האחרים המפורטים לעיל, כי הנתבע מגיע והגיע מדי פעם לדירה בירושלים, גם בעת שאימו היתה בחיים ואולי הוא גם שוהה שם, מדי פעם, מספר ימים. כך מתקבל הפער בצריכת המים בתקופות שונות. כך או אחרת, התוצאה היא אותה תוצאה - על פי צריכת המים הנתבע לא התגורר ואינו מתגורר בדירה נשוא המחלוקת דנן. במקביל ובדומה לממצאים שלעיל לגבי הממוצעים, נציג תאגיד המים של נתניה, מר יהודה באשה, העיד כי צריכה המים בדירה בנתניה מצביעה על כך שמדובר בנכס המשמש למגורים וכי הצריכה תואמת נכס בו מתגורר יותר מאדם אחד (עמוד 13 לפרוטוקול שורה 31 וכן עמוד 14 שורה 10). על ממצאים אלה עונה הנתבע בסיכומיו כי הנתבע עבד ב'מחסן' שבנתניה והיה נפגש שם עם אנשים אשר עשו שימוש בשירותים וכן נהג להתקלח שם לפני שהיה נוסע לירושלים (סעיף 35 טו', טז'). הסבר זה הוא הסבר דחוק ביותר, ועל כך כבר נתתי מענה לעיל, כי הדירה בנתניה לא שימשה מעולם משרדו של הנתבע. היא שופצה כדירת מגורים ולכך היא שימשה. המסקנה היא כי יש לדחות את טענות הנתבע כאילו צריכת המים הגבוהה בדירה בנתניה נבעה מכך שהמקום שימש כמשרדו. הדירה שופצה כדירה והנתבע התגורר ומתגורר בה ומכאן צריכה המים שבה. לאור האמור אני קובעת כי, על פי צריכת המים, הנתבע לא התגורר בדירה ואינו מתגורר בדירה בירושלים אלא בנתניה. רישום כתובת הנתבע בירושלים הנתבע טורח לציין כי כתובת מגוריו, במשרד הפנים, היא בכתובתה של הדירה נשוא הליך זה (סעיף 6 לתצהירו, סעיף 35א' לסיכומיו ועוד). אל מול יתר הראיות שבתיק, אין לעניין זה כל משמעות. הבחירה היכן לרשום את כתובת המגורים נתונה לכל אדם, ומשרד הפנים אינו בודק אם הרישום משקף את מקום המגורים בפועל אם לאו. ייתכן כי אי אז בשנת 2001 כאשר הנתבע עשה זאת, הוא התכוון באמת להתגורר בירושלים וייתכן שהיו לו סיבות אחרות לרישום כאמור. כך או אחרת, בשעה שכל הראיות האחרות מעידות על כך שהנתבע איננו מתגורר בירושלים, למיצער מאז מות אמו, העובדה כי הוא רשום בירושלים במשרד הפנים, אינה יכולה לשנות את התוצאה. טענות הנתבע כי רק הוא סעד את אמו המנוחה מתוך רצונו של הנתבע לבסס את טענתו כי הוא התגורר עם אמו בדירה, עובר לפטירתה, טוען הנתבע כי הוא לבדו סעד את אמו וכי אחיו התנכרו לה וגרמו לה צער רב. הנתבע עוד טוען כי רק בו בטחה אמו והוא מתאר את אחיו, מלבד אחותו חנה, כשרלטנים (סעיפים 45 ו-51 לתצהירו). במיוחד יוצא הנתבע כנגד אחותו רחל, אשר, לדבריו, גידפה וקיללה את אמו. עוד מוסיף הנתבע ומאריך וטוען כי אחיו משקרים כאשר הם טוענים כי לקחו חלק בטיפול באמו וכי הם היו מגיעים לבקר את האם רק מדי מספר חודשים, כמו תיירים (סעיף 54 לתצהיר). בניגוד גמור לאמור בתצהיר, כך העיד הנתבע בחקירה נגדית (עמוד 58 שורה 9 ואילך): "ש. מי סעד את אמא לך (טעות סופר. כך במקור - מ.א.) לפני פטירתה ת. כעיקרון, אני. ש. ולא כעיקרון ת. חלק מהאחים באו. האחות שלי, רחל, היית (טעות סופר. כך במקור - מ.א.) ממונה על כך, בעלה הוא מנהל גדול במכבי והוא מכיר רופאים אז היא היתה ממונה על כל מה שקשור לתרופות וכו', ואני הייתי ממונה על כל מה שקשור למס שבח שלקחו מאמא שלי. הרי פעם לאבא שלי היו עסקים, אז עזרתי לה בכל הדברים האלה. ש. כי אתה אומר שסעדת אותה ת. אם הרמתי אותה? כשלא הייתי בטיפולים ובבית חולים טיפלתי בה. ש. אמרת שרחל סעדה אותה, ת. רחל היתה מטפלת בכל מה שקשור לבדיקות וכו', לרופאים, לתרופות. ש. מי היה לוקח את אמא לרופאים ת. פעם אני, פעם רחל. ש. איך קוראים לרופא של אמא ת. אף פעם לא שאלתי איך קוראים לרופא שלה. זה היה הרבה במיון. בקושי אני יודע את שם הרופא שלי. ש. איך קוראים לרופא שטיפל במחלת הסרטן של אמא ת. אל תשאל אותי אני לא זוכר." עד כמה נועז הנתבע בהפרכת דברי סרק ניתן לראות מן ההצהרה הבוטה של הנתבע, לאמור: "אוסיף ואטען תחת שבועה" (הרישא של פסקה שנייה לסעיף 51 לתצהיר). הנה כי כן, למרות שעל פי הדין במדינת ישראל, אין צורך בשבועה לאימות תצהיר, הנתבע בחר להישבע דווקא בהביאו טענות כנגד אחיו, אשר נסתרו לחלוטין בחקירה הנגדית והתבררו כשקרים בוטים. כמו כן, יש לשים לב כי לנתבע לא היה כל מושג קלוש מי הם הרופאים אשר טיפלו באמו החולה, ודי בכך כדי להצביע על כך כי גירסתו היא גירסת בדים. עניין זה מצטרף לתמונה הכוללת של חוסר אמינות הנתבע אשר לא בוחל בשום דרך, גם לא תוך חילול השבועה, כדי לנסות ולהשיג את מטרתו. מסקנתי היא, כפי שעולה מן הפרוטוקול, כי הנתבע סעד את אמו, ביחד עם אחיו, ואולי אף פחות מהם. בשולי דברים אלה אני דוחה את טענת הנתבע כאילו יש לתת משקל רב לעובדה כי הוא קיבל מהוריו יפוי כוח לטפל בענייניהם (סעיף 51 פסקה שלישית לתצהיר, סעיף 35ב' לסיכומים). יפוי כוח זה ניתן לנתבע בשנת 1999, עוד בטרם עבר הנתבע להתגורר עם הוריו בשנת 2001 כטענתו (סעיף 5 לתצהירו). לפיכך, אין בו כדי להוות ראיה על כך שהנתבע התגורר עם אמו בדירה נשוא המחלוקת. הנתבע מודע לכך ולפיכך, בסיכומיו, הוא טוען כאילו הוא התגורר עם הוריו במועד שניתן לו יפוי הכוח, עוד בטרם החליף את כתובתו (סעיף 35ב' לסיכומים). טענה זו עומדת בניגוד גס לתצהיר הנתבע כי הוא עבר להתגורר עם הוריו, לטענות, רק בשנת 2001 (סעיף 5 לתצהיר), וכן היא עומדת בניגוד לעדותו (עמוד 58 שורה 31). והרי טענה נוספת המעידה על כך שאין ליתן כל אמון בטיעוני הנתבע המסתבך בתוך גירסאותיו בלהיטותו לנסות ולבסס את גירסתו. עדי ההגנה כדי לבסס את הטענה כי הוא התגורר בדירה בירשלים הביא הנתבע שני עדים מטעמו. העד איתן בניאן - עד זה הוא בעל חנות באיזור הדירה נשוא ההליך. העד הגיש תצהיר עליו חתום ביום 24.8. בחקירה נגדית התברר כי התצהיר לא נחתם בפני ב"כ הנתבע, עו"ד סמראלי אריה, אלא שהוא נחתם על ידי העד לאחר שהועבר אליו בפקס (עמוד 61 שורה 14). מלבד החשש שמא יש בהתנהלות זו עבירה על דיני האתיקה, יש בעובדה זו משום חשש לאמינות האמורה בתצהיר שהרי העד לא הוזהר כדין ולא התחייב כדין ולא חתם בפני עו"ד, בכפוף להתחייבותו האמורה. שקלתי אם לא יהיה זה נכון להוציא את התצהיר מן התיק. כך או אחרת, אין בתצהיר או בעדות העד בחקירה נגדית כדי להועיל לנתבע (עמוד 61 לפרוטוקול). העד יודע להגיד כי הוא רואה את הנתבע "הרבה פעמים". מה הם אותם "הרבה פעמים" ועל איזו תקופת זמן הם נמשכים - אין מענה. ודוק. לא מן הנמנע כי העד ראה את הנתבע פעם בשבועיים במשך חצי שנה, כדוגמא, ודי בכך כדי לטעון כי הוא ראה אותו "הרבה פעמים". האם יש בכך לבסס את טענת הנתבע כי הוא מתגורר דרך קבע בדירה נשוא ההליך - התשובה היא בשלילה. יתר על כן, העד גם אינו יודע לומר אם כאשר הוא ראה את הנתבע, הנתבע שהה בדירה או שמא רק הגיע לזמן קצר כדי "להפגין נוכחות". עדות העד, גם אם היא אמינה, מבחינתו הסובייקטיבית של העד, איננה יכולה לשקם את חוסר האמינות והכשלים הרבים מאוד אשר בגירסת הנתבע, כמפורט לעיל. העדה דואן דבורה - עדה זו חתמה על הצוואה של האם. חקירתה הנגדית אינה מועילה לנתבע. העדה מספרת כיצד הכירה את האם המנוחה והיתה באה אליה, "והייתי אוכלת אצלה", היה זה בשנת 2007. שם היא פגשה את דודו של הנתבע מספר פעמים, שהיה אוכל "כל הזמן" אצל האם המנוחה. אולם את הנתבע עצמו היא לא פגשה, "לא הכרתי את הנתבע" (עמוד 53 שורה 17). היא היתה אצל האם המנוחה בדירה 7-8 פעמים עד אשר פגשה את הנתבע, בערך בדצמבר 2007. הכיצד מתיישבת עדות זו עם גירסתו של הנתע כי הוא התגורר בדירת אמו - תמהני! אם לא די בכך, מוסיפה העדה ומספרת כי אמו של הנתבע סיפרה לה על הנתבע "שהוא עובד בנדל"ן בנתניה" (שם). האם המנוחה לא אמרה לעדה כי הוא מתגורר איתה או חי בביתה או כיוצא באלה אמירות. אין בלבי ספק כי לו היה הנתבע מתגורר עם האם, כטענתו, היתה האם מציינת זאת באוזני העדה כאשר סיפרה לה עליו. הנה כי כן, עדותה של עדה זו אינה מועילה לנתבע ואולי אף סותרת את גירסתו. סיכום השאלה אם הנתבע התגורר עם אמו לפני פטירתה מכל האמור לעיל מסקנתי היא כי הנתבע נכשל כשלון חרוץ לשכנעני כי הוא התגורר עם אמו בטרם נפטרה. יתר על כן, גם כיום הנתבע אינו מתגורר בדירה נשוא ההליך דנן. מרכז חייו של הנתבע בנתניה, שם הוא מתגורר ולכל היותר הוא היה מגיע לבקר את אמו ואולי אף שהה שם מדי פעם ואולי הגיע לחגוג עם האם את החגים. מרכז חייו של הנתבע היה ונשאר בנתניה. צירוף ראיה הנתבע מבקש לצרף כראיה כתב הגנה שהגיש אחד מעדי התובעת, מר משה לוי, בהליך אחר שהתנהל בינו לבין הנתבע דנן (סעיף 35 יא' לסיכומים). אני דוחה את הבקשה. מכל האמור לעיל עולה כי יש לדחות את גירסת ההגנה משום הסתירות הפנימיות שבה ומשום חוסר האמינות של הנתבע. אינני נזקקת לעדויות וראיות התביעה כדי להכריע כי להגנת הנתבע אין כל בסיס וזיקה לאמת. כיוון שלא נתתי כל משקל לעדותו של משה לוי מטעם התביעה, אינני נזקקת לראיה כדי לסתור עדות זו. סיכום לאחר שעברתי דרך ארוכה מאוד, הן בהליך עצמו והן בכתיבת פסק הדין, הגעתי למסקנה כי אין בהגנת הנתבע אף לא שמץ של בסיס - לא משפטי ולא עובדתי. הנתבע אינו יכול לרשת את הדיירות המוגנת של אמו, כיוון שלא ניתן לרשת דיירות מוגנת אשר נרכשה על פי החוק. הנתבע לא התגורר עם אמו בטרם פטירתה. הנתבע התגורר ומתגורר בנתניה, שם מרכז חייו. לנתבע דירה בבעלותו בנתניה והוא אינו עומד בתנאי סעיף 20(ב) לחוק. הנתבע יוצר לעצמו גירסאות ומשנה אותן חדשו לבקרים כדי להתאימן למטרה אליה הוא שואף. גירסת הנתבע איננה אמינה בכל זוית של נבחן אותה. לאור האמור, אני מקבלת ומורה לנתבע לפנות את הדירות נשוא ההליך בתוך 30 יום מהיום. אני נעתרת לבקשת התובעת ומורה על פיצול סעדים כדי שהתובעת תוכל לתבוע את דמי השכירות הראויים. בהתחשב באופי טענות הנתבע ובחוסר אמינותו ובהתחשב בכך שמספר פעמים הפצרתי בו כי ישקול את צעדיו, אלא שהוא עמד על זכותו למיצוי הליך עד תום - אני סבורה כי יש מקום לפסיקת הוצאות ריאליות. אני מורה לנתבע לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪ הוצאות ההליך דנן. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. שקלתי אם לא היה ראוי להטיל על הנתבע הוצאות דומות לטובת אוצר המדינה והחלטתי להימנע מלעשות זאת, על אף שאני סבורה כי היה ראוי. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)