מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זהות המעסיק של עובדת זרה פיליפינית: 1. שתי שאלות בסיסיות דרושות להכרעתנו בתיק זה. האחת -שאלת זהות המעסיק האם כטענת הנתבעים חברת מסר סיעוד ורווחה בע"מ (להלן- מסר), או שמא כטענת התובעת הנתבעת 1 (להלן- הנתבעת). השנייה - ככל שיקבע כי יש לראות בנתבעת 1 כמעסיקת התובעת האם יש לראות בנתבע 2 כמעסיק במשותף . רקע עובדתי אשר אינו שנוי במחלוקת כעולה מעדויות הצדדים: 2. התובעת אזרחית רפובליקת הפיליפינים ,הועסקה אצל הנתבעת מיום 25.12.05 ועד ליום 23.7.07 (18.9 חודשים) יוער כי כעולה מתלושי השכר שצורפו התובעת החלה עבודתה ביום 1.12.05. 3. הנתבעת הינה אישה קשישה אשר נוכח מצבה הרפואי זקוקה היא לטיפול סיעודי צמוד. הנתבעת הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כזכאית לגמלת סיעוד בשיעור 180%. בנוסף, זכאית הנתבעת להשתתפות בשעות סיעוד מהקרן לניצולי השואה - שעות הסיעוד לעיל שולמו לתובעת באמצעות מסר, אשר הנפיקה לתובעת תלושי שכר. 4. לנתבעת תשעה ילדים. הנתבע 2 הינו אחד מילדיה והוא אשר טיפל בענייניה, אולם אינו מתגורר עמה. 5. אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובעת דמי כיס בלבד, בכפוף למחלוקת בדבר גובה הסכום. בעוד התובעת טוענת כי דמי הכיס השבועיים אשר שולמו עמדו על סך של 50-70 ₪, טענו הנתבעים כי לתובעת שולמו דמי כיס שבועיים בסך של 100 ₪. 6. השכר שהתקבל ממסר הופקד בחשבון הבנק של התובעת (פרטי החשבון מצויים על גבי תלוש השכר של התובעת). הנתבע 2 היה מיופה כח בחשבון ומשך כספים לשימושו האישי ובתמורה נתן לתובעת את שכרה במזומן. השאלות השנויות במחלוקת: 7. מיהו מעסיקה של התובעת? 8. ככל שיקבע שיש לראות בנתבעת כמעסיקת התובעת, האם יש לראות בנתבע 2 כמעסיק במשותף? 9. האם התובעת פוטרה או התפטרה? 10. זכאות התובעת לזכויות סוציאליות שונות מהנתבעים - פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי שכר מינימום, פדיון חופשה שנתית, הפרש דמי הבראה. העדים: 11. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה (עדות מוקדמת) וכן הגב' אורה כבירי - גרפולוגית מוסמכת. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 וכן הגב' אודט דהאן נציגת חברת מסר. זהות המעסיק: 12. הפסיקה הכירה במצבים בהם יהיו לעובד מעסיקים במשותף והבדילה מצב זה ממצב בו מועסק העובד ע"י שני מעסיקים. האבחנה בין מושגים אלה נידונה בין היתר בדב"ע מד/3-168 שלום - ג'בלי, פד"ע יח' 421, 425, וכפי שהובא בדב"ע נא/ 3-82 אולברג - בית הגפן ואח', פד"ע כ"ג 255, 262 ,נקבעו הדברים הבאים: "השוני בין שני המצבים ברור. Joint employment קיים עת מדובר בשותפים, בפעילות 'משותפת' של השניים או בהתקשרות חוזית של שניים על מנת לקבל עבודה מפלוני. ליחסים כאלה יהיה רק חוזה אחד, והצדדים לחוזה הם 'העובד' מצד אחד, ומהצד השני - שניים 'כאחד' שבשירותם מבוצע חוזה העבודה. dual employment או עבודה במקביל בשירותם של שניים קיים עת היחסים החוזיים הם, בו זמנית ובמקביל, בין עובד ובין שניים, שבינו ובין כל אחד מהם קיים חוזה העומד בפני עצמו...". 13. מתכונת ההעסקה במקרה דנן מלמדת על קיומם של שני מעסיקים במקביל, כאשר בין כל אחד מהמעסיקים לבין העובד, מתקיים חוזה לקבלת עבודה. בהערת אגב יצוין כי אמנם נטען ע"י הנתבעים, ולא נסתר, כי בינם לבין התובעת לא נחתם חוזה עבודה בכתב, אך משאין חולק כי התובעת טיפלה בנתבעת אין בעובדה זו כדי לשנות מקביעתנו. לפיכך, ובהתייחס לשעות הסיעוד אשר הגיעו לנתבעת מהמוסד לביטוח לאומי ומהקרן לניצולי שואה, שימשה מסר כמעסיקתה של התובעת. ודוק; כעולה מהתלושים שעות סיעוד אלה אינן עולות כדי משרה מלאה (על כך ראה דיון להלן), ואילו בהתייחס ליתרת שעות העבודה בהן הועסקה התובעת אצל הנתבעת, שימשה הנתבעת כמעסיקתה של התובעת. מסקנה זו מתיישבת עם דברי העדה הגב' דהאן - "אנחנו אחראים על תשלום השכר רק על החלק של ביטוח לאומי " (עמ' 24 לפר' שורה 4) ובהמשך- "אנחנו לא היינו המעסיק הראשי. המעסיק הראשי הוא המשפחה על שמה מגיע האישור ולא על מסר. מסר הוא רק על החלק של ביטוח לאומי בלבד (עמ' 24 לפר' שורות 17-18) ולשאלה- הנתבע טוען שאתם הייתם המעבידים השיבה- "אנחנו לא היינו מעבידים אלא רק בחלק של הביטוח הלאומי. האישור להעסקת העובד מגיע על שם המשפחה ולא על שם מסר . לכן מסר היא לא המעסיקה" (עמ' 26 לפר' שורות 9-10) 14. הנה כי כן ובניגוד לטענת הנתבעים, אין מדובר במעביד אחד חברת מסר, אשר העסיק את התובעת, אלא בשני מעבידים במקביל; חברת מסר הייתה המעבידה ביחס לשעות הסיעוד שקיבלה מהמל"ל ומהקרן לניצולי שואה. ביחס ליתרת שעות העבודה של התובעת הועסקה היא על ידי הנתבעת. אין בעובדה כי לתובעת לא שולם שכר ע"י הנתבעת כדי לאיין את הקביעה כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד. 15. כמו כן איננו מקבלים את טענת הנתבעת, כי מעולם לא הוסבר לה כי עליה לשלם לתובעת מעבר לתשלומים שקיבלה ממסר. ראשית, ככל שלתובעת שולם פחות משכר מינימום מדובר בתשלום שהינו בניגוד לחוק שכר מינימום התשמ"ז- 1987, וכידוע אי ידיעת החוק איננה פוטרת מאחריות. שנית, הגב' דהאן נשאלה בחקירתה הנגדית האם הם מסבירים למשפחה שהם אמורים להשלים לשכר מינימום ועל כך השיבה בחיוב. לשאלה האם גם במקרה ספציפי זה הוסבר למשפחה השיבה- "כל משפחה שמקבלת עובדת יש דף הנחיות ספציפי ומסבירים למשפחה. אוכל להציג דף הנחיות מאותה תקופה בהמשך" (עמ' 26 לפר' שורות 28-33). בהמשך הוצג מסמך אשר כותרתו "המלצות למעסיק עובד זר" בו נרשם בהאי לישנא- "להזכירך, בחוזה עליו הינך חתום, צוין שהעובד זכאי לשכר מינימום ולתנאים הסוציאליים הנהוגים לפי חוקי העבודה במדינת ישראל. חופשה, הבראה, קופת גמל ופיצויים לעובד בבוא העת". 16. על יסוד כל האמור איננו מקבלים את טענת הנתבעת על פיה אין יריבות בינה לבין התובעת. בשולי הדברים נעיר כי תמוהה בעינינו התנהלות הנתבעים אשר לא הגישו בקשה לצרף את מסר כצד שלישי ו/או כנתבע נוסף. האם יש לראות בנתבע 2 כמעסיק במשותף יחד עם הנתבעת ? 17. לטענת התובעת יש לראות בנתבע 2 (להלן הנתבע) כשותף בהעסקתה. לטענתה, פנתה אל הנתבע בכל עניין הנוגע להעסקתה וראתה בו מעסיק לכל דבר ועניין. הנתבע שילם את שכרה, היה מיופה כח בחשבון הבנק וכל פעולותיו חרגו מפעולות של בן משפחה בלבד. מנגד טען הנתבע כי הוא והנתבעת מעולם לא העסיקו את התובעת, על כן לא היה שותף להעסקתה. לטענתו, תנאי העבודה של התובעת סוכמו בינה לבין מסר כעובדת סיעודית המתגוררת בבית המטופל, והתובעת ידעה היטב לעמוד על זכויותיה מאחר וגיסה שהיה בעל חברת כ"א לסיעוד, סייע לה. התובעת טיפלה רק בנתבעת ולא הועסקה ע"י איש מבני המשפחה. התובעת קיבלה את שכרה ממסר ולא מהנתבעים. שכר התובעת הופקד בחשבון הבנק שלה ובידיעת גיסה- ביקשה התובעת כי הנתבע יהא שותף בחשבון. לבקשתה הנתבע שלם את שכרה במזומן מכיסו, ובתמורה משך כספים בסכום זהה לצורך שימושו האישי. 18. מבחני העדר שהותוו בפסיקה לצורך בחינת זהות המעסיק כוללים, בין היתר, את השאלות מי קיבל את העובד לעבודה; מי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את תנאי העסקתו; מי חייב לשאת בתשלום השכר; ובידי מי הכוח לפטרו (ראו: דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד 535 (1992)). עם זאת, מבחנים אלה אינם עומדים בפני עצמם, ואין מקום ליישמם באופן טכני בלבד. מכל מקום זהותו של מעסיק אינה נקבעת על פי הגדרת הצדדים עצמם, כי אם על סמך בחינה מהותית של כלל נסיבות העניין. (ראו:ע"ע 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים, ניתן ביום 13.1.2011). 19. שאלת זהות המעסיק באופן קונקרטי לענף הסיעוד נדונה בהרחבה בע"ע 660/06 ישי בירגר - ג'ונל קטיבוג [ניתן ביום 23.1.08] (להלן- עניין בירגר). בעניין בירגר נפסק כי אין לבחון את שאלת זהות המעסיק במקרים כגון אלה במבחנים הרגילים של הפסיקה וכך נקבע: "גם במקרים הדומים למקרה העומד בפנינו, כאשר עולה השאלה האם התקיימו יחסי עבודה בין בן משפחתו של מטופל סיעודי למטפל הסיעודי לא ניתן לקבוע מראש הלכה כללית בדבר קיומם או אי קיומם של יחסי עבודה. ההכרעה בכל תיק ותיק היא נגזרת של הערכה כוללת של הממצאים העובדתיים העומדים בפני בית הדין. יתכנו מקרים בהם ממצאים אלה יובילו למסקנה, כי מעורבותו של קרוב המשפחה אינה חורגת מפעולות המתבקשות באופן טבעי ממערכת יחסים בין בני משפחה ויתכנו מקרים אשר יובילו למסקנה, כי גם בין קרוב המשפחה למטפל הסיעודי התקיימו יחסי עבודה. יחד עם זה, מן הראוי להדגיש, כי נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל או העיזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו. יוער, כי במקרה שלפנינו נמחקה המנוחה מכתב התביעה וכפועל יוצא מכך לא היה עזבונה צד להליכים. בבחינת סוגיית קיומם של יחסי עבודה בענף הסיעוד, יש ליתן את הדעת, בין היתר, למאפייניו של ענף מיוחד זה, בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה. אכן, לעיתים קרובות בהעדר יכולת של המטופל לדאוג לענייניו מוצא עצמו בן משפחתו של המטופל אחראי על הטיפול בהם. ואולם הפיקוח על ענייני המטופל שהינה פעולה מתבקשת עת עסקינן בבני משפחה אינה מקימה, דרך כלל, יחסי עובד ומעביד בין בן משפחתו של המטופל למטפל. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי הטלת חובות מתחום משפט העבודה על בן המשפחה הבא לסייע לקרובו הנזקק לטיפול עלולה ליצור תמריץ שלילי לאותו בן משפחה הנכון ליטול על עצמו את האחריות הכרוכה בטיפול באותו קרוב משפחה - דבר שאינו רצוי. זאת ועוד. סימני ההיכר הקלאסיים לבחינת קיומם של יחסי עבודה אינם ישימים בענף יחודי זה, וזאת לאור מאפייניו. סבורים אנו, כי לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת עלינו לבחון, בין השאר, את מצבו של המטופל מחד ואת מידת מעורבותו של קרוב המשפחה בהעסקת המטפל מאידך." 20. כאמור לעיל, אין חולק כי הנתבעת הינה אישה קשישה הזקוקה בעקבות מצבה הרפואי לטיפול סיעודי צמוד ואינטנסיבי , נוסף על סיוע ועזרה בכל עבודות משק הבית (סעיף 1 לתצהיר התובעת 1; ראה גם עדות הנתבע עמ' 16 לפר' שורות 18-24). כמו כן הנתבע הוא אשר ניהל את ענייני הנתבעת. המחלוקת הינה בהאם פעל הנתבע כמעביד או שמא מדובר במעורבות המתבקשת ממערכת יחסים בין בני משפחה. 21. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע האם חתם על חוזה התקשרות עם חברת מסר והשיב כי אינו זוכר. לשאלה מי חתם על החוזה עם חברת הסיעוד השיב כי אינו יודע, אולי אחיו. משנשאל האם אמו חתמה השיב כי אינו יודע ובהמשך העיד כי אינו זוכר האם נחתם בינם לבין התובעת מסמך התקשרות, (עמ' 17 לפר' שורות 19-26). בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי התובעת עבדה אצל אימו (עמ' 17- 18 לפר' שורות 27 ואילך). לשאלה כיצד הדבר מתיישב עם טענתו כי לא העסיקו אותה השיב- "אני פניתי לגיסה של התובעת שיש לו משרד בתחנה המרכזית והוא פנה למסר, והביא אותה אלינו. הוא הלך והביא אותה מחברת מסר והיא עבדה אצל אמא שלי. הם החתימו אותה על מה שצריך. כל חודש היא חתמה על מה שצריך, אני הייתי חותם על שעות העבודה שלה, ולפי זה היא קיבלה את המשכורת. הם היו באים כל חודש או חודשיים לשאול אם היא קיבלה את הכסף והכל בסדר, גם מביטוח לאומי היו באים". (עמ' 18 לפר' שורות 2-8). בהמשך עדותו אישר כי חתם על מכתב המופנה למשרד הפנים לצורך ביטול הוויזה. עוד הבהיר כי שילם לתובעת דמי כיס כל שבוע שעה שכך נאמר לו על ידי החברה(עמ' 10 לפר' שורות 23-28) בהמשך אישר הנתבע כי החתים את התובעת על מסמך העדר תביעות (נ/4) (עמ' 20 לפר' שורות 22-27). 22. בעניין בירגר לעיל, קבע בית הדין הארצי, כי נוכח מצבה הקשה של המטופלת תשלום השכר והפיקוח מצד בנה על עבודת המטפל, אין בו כשלעצמו כדי להטות את הכף לעבר קיומם של יחסי עבודה בין הבן לבין המטפל, עוד נקבע כי- "יחד עם זאת, במהלך הדיון בבית הדין האזורי הוכח כי הפחתת שכרו של המשיב על ידי המערער לא נעשתה בשל סיבות הנעוצות במנוחה אלא בשל מצבו הכלכלי של המערער עצמו. בעניין זה העיד המשיב ועדותו נמצאה מהימנה על ידי בית הדין כי : "מר ישי החליט, הוא אמר לי שהוא הולך להוריד לי 100 דולר מהמשכורת כי הוא הפסיד 100 דולר בבורסה וגם לבת שלו היו בעיות משפטיות והוא צריך לממן לה" (ראו עמוד 3 לפרוטוקול בית הדין האזורי, שורות 26-28). הנה כי כן, במקרה שלפנינו הוכח כי מעורבותו של המערער בקביעת תנאי העבודה של המשיב חרגה מפיקוח על עבודתו של המשיב בטיפול אחר המנוחה, וכי קביעת תנאי עבודתו של המשיב נבעה ממניעים הנעוצים במערער עצמו ולא במנוחה". מכאן, ככל שקביעת תנאי עבודתו של העובד, נובעת ממניעים הנעוצים בין השאר בבן המשפחה עצמו ולא במטופל, תיטה הכף לעבר המסקנה כי מעורבותו של בן המשפחה עולה כדי קיומם של יחסי עובד ומעביד. 23. הנתבע הופנה לתצהירו ונשאל מדוע שכח לציין כי היה מיופה כח בחשבון התובעת וכך השיב- "התובעת יודעת את זה. אני הלכתי למשוך את הכסף והבאתי לה. שכחתי לכתוב בכתב ההגנה" משנשאל מדוע לא צוין בכתב ההגנה כי שילם לתובעת את הכסף במזומן השיב - "אני לא שלמתי. משכתי לה את הכסף ונתתי לה את הכסף ביד" ( עמ' 19 לפר' שורות 18-19). בהמשך עדותו נדרש לאשר כי משך מחשבון התובעת המחאות ושילם כספים לאנשים מהבורסה ליהלומים השיב וכך העיד - "זה במקום שהיא תעמוד בתור, אני נתתי לה את הכספים במזומן. אני פרעתי שיקים של אנשים אחרים ונתתי לה את הכסף במזומן" (עמ' 20 לפר' שורות 6-12). 24. התובעת צירפה אישור כי בעלי החשבון בחשבון הבנק מס' 4714651 (אליו הופקדה משכורה כעולה מתלושי השכר) היו היא והנתבע. כן צורפו המחאות שנמשכו מהחשבון לפקודת גופים ואנשים שונים. כך לדוגמה בתאריכים 12.6.07, 12.5.07 נתנה המחאה חתומה על ידי הנתבע לפקודת "הבורסה לאבני חן יהלומים". בתאריך 11.2.07 נתנה המחאה לפקודת "צפריר רפפורט", חתומה ע"י הנתבע. 25. נוכח כל האמור, סבורים אנו כי צירוף הנתבע כשותף בחשבון הבנק של התובעת - אף אם היה זה לבקשת התובעת ומשיכת המחאות לפקודת גופים שונים ולמטרות שונות, יש בהם כדי להעיד כי מעורבותו של הנתבע בקביעת תנאי עבודתה של התובעת חרגה מפיקוח גרידא על עבודת התובעת בטיפול בנתבעת. ככל שיטען כי אין המדובר בתנאי הנובע במישרין מקביעת תנאי העבודה של התובעת, סבורים אנו כי ההתנהלות המתוארת מצביעה על שליטה מוחלטת בכל הקשור לתשלום שכרה של התובעת ומלמדת כי מעורבות הנתבע הייתה לא רק לצרכי הנתבעת אלא שירתה גם את צרכיו האישיים ממניעיו השונים אשר אין להם דבר עם צרכי התובעת. ע הדברים נכונים ביתר שאת לאור העובדה כי לאורך כל ההליך טענו הנתבעים כי לתובעת גיס ישראלי אשר דאג לענייניה וזכויותיה, על כן לא ברור מדוע נדרש הנתבע כשותף בחשבון התובעת? 26. לאור כל האמור אנו סבורים כי במקרה דנן, בנוסף לסממנים המובהקים לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבע בהתאם למבחנים המסורתיים לקביעת זהותו של מעביד, התקיים פן נוסף של מעורבות מצד הנתבע. על יסוד האמור קובעים אנו כי מעורבות הנתבע בקביעת תנאי העבודה של התובעת חרגה מפיקוח על עבודתה בטיפול בנתבעת ויש לראות בו כמעסיק במשותף יחד עם הנתבעת. נסיבות סיום העבודה : 27. לטענת התובעת ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר, בחריצות ובמסירות. ביום 21.7.07 או בסמוך לכך הודיע הנתבע כי התובעת מפוטרת לאלתר הואיל ואין לו כסף לשלם לה ובכוונתו להעביר את הנתבעת להתגורר בביתו. לטענתה ביקשה מהנתבע, מתן ימי הודעה מוקדמת עד למציאת עבודה אחרת אולם הנתבע הודיע לה כי אינו מוכן ושכר שירותי עובדת חלופית אחרת. עם הפסקת העבודה מסר הנתבע 2 לתובעת מכתב הפסקת עבודה (נספח ב' לתצהיר התובעת). התובעת פוטרה מעבודתה לאלתר, פיטורים שלא כדין ומבלי ששולמו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. מנגד טענו הנתבעים כי הנתבע מעולם לא פיטר את התובעת. התובעת היא אשר הודיעה בפתאומיות על התפטרותה. כן נטען כי עם התפטרותה חתמה ללא כל לחץ מצד הנתבעים על אישור כי קיבלה את כל המגיע לה (נ/4) . הטענה כי הנתבע התכוון להעביר את אמו לביתו איננה נכונה וגם כיום ממשיכה אמו להתגורר בביתה ומטופלת בעובדת סיעודית. לחילופין, טען הנתבע כי לכל היותר היה בידו לפנות לחברה על מנת שהתובעת תחדל לעבוד אצל הנתבעת אך משאינם המעסיקים לא יכלו לפטרה וככל שתתקבל הטענה כי התובעת פוטרה ,מדובר בטענה כלפי מסר. 28. נקדים ונציין כי לא מצאנו לקבל את טענתו החילופית של הנתבע לאור קביעתנו כי יחסי העבודה התקיימו במקביל בין התובעת לבין הנתבעת והנתבע כמעסיקים במשותף. 29. הלכה פסוקה היא כי כאשר קיימת מחלוקת עובדתית באשר לנסיבות הפסקת העבודה, נטל השכנוע להוכחת התמלאות כל התנאים המזכים בפיצוי פיטורים, כאמור בסעיף 1 לחוק פיצוי פיטורים תשכ"ג - 1963, מוטל על שכמו של העובד (ראו: דב"ע נו/3-269 דר' איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, כרך ל(1) 57, דב"ע לג/ 3-58 האוניברסיטה העברית נ' בתיה מינטל, פד"ע ה', עמ' 65 ; דב"ע לה/ 3-16 זיסו יוזיפוף-יעקב חנוני פד"ע ז', עמ' 3). 30. סעיף 1 (א) לחוק פיצויי פיטורים קובע כדלקמן: " מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים". לפיכך, עלינו לבחון האם עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח את קיום הנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים ובפרט האם אכן פוטרה מעבודתה אצל הנתבעים, כטענתה. 31. בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי: "לא. שמעון צלצל לסוכנות שלי, אחותי צלצלה אלי ואמרה ששמעון שחרר אותי כי אין לו כסף למשכורת שלי". משנשאלה "אבל לך הוא לא אמר את זה" השיבה - "הוא צלצל לסוכנות שלי" והבהירה כי הדברים נמסרו לקריסטינה (עמ' 6 לפר' שורות 26-32) . לשאלה מדוע לא ביקשה מקריסטינה להעיד ,לא השיבה תשובה עניינית כך גם בפעמיים נוספות בהן חזר ב"כ הנתבעים על השאלה (עמ' 7 לפר' שורות 1-7).בהמשך הבהירה כי "הוא אמר לי שאלך לעבודה אחרת כי אין לו כסף". כאשר נטען כי הנתבע רצה שתשוב לעבודה אולם היא סירבה וטענה כי כל המשפחה משוגעת ,השיבה- "לא אמרתי משוגעת, אמרתי לפורטונה ששמעון שחרר אותי כי אין כסף לשלם לי, אח"כ הוא אמר לאחותי שאמא שלו"... כאשר הקשה ב"כ הנתבע וטען- "אני אומר לך ששמעון חג'ג' התקשר אלייך בטלפון וביקש שתחזרי לעבודה , מה תגובתך? השיבה- "לא. הוא לא התקשר אלי" (עמ' 7 לפר' שורות 13-18) 32. בחקירתו הנגדית נדרש הנתבע לאשר כי ביום 23.7.07 (צ.ל 21.7.07- ר.צ) חתם על מסמך למשרד הפנים (נ/2) והשיב- "היא לא רצתה לעבוד אצלנו. אמרתי לה שתמשיך לעבוד אצלנו היא לא רצתה ואז היא רצתה שאני אחתום כדי שהיא תוכל לעבוד אצל מישהו אחר"... (עמ' 18 לפר' שורות 9-13). לשאלה מדוע לא אמר לה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת השיב "היא לא רצתה. אמרה שאנחנו משוגעים ושיש לה מקום עבודה אחר". בהמשך העיד "אנחנו רצינו שהיא תחזור והיא לא רצתה" (עמ' 18 לפר' שורות 18-23). 33. עדות התובעת באשר לנסיבות פיטוריה הייתה מתחמקת ומעורפלת ומנגד עדות הנתבע בעניין זה הייתה עקבית ברורה ואחידה. כמו כן טענת התובעת כי פוטרה לאלתר לאור דברי הנתבע כי אין כסף לשלם אינה מתיישבת עם העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי הנתבעים לא שילמו לתובעת שכר , למעט דמי כיס ואף לא מתיישבת עם טענתה על פיה הנתבע לא הסכים להחזיר אותה כי יש לו עובדת אחרת. הדעת נותנת כי ככל שמדובר בבעיה כלכלית, לא היה בידי הנתבע להעסיק עובדת אחרת ולשלם את שכרה. ויוסף; התובעת עליה מוטל נטל ההוכחה להוכחת התמלאות התנאים המזכים בפיצוי פיטורים בחרה שלא להעיד את אחותה קריסטינה באמצעותה לטענתה עבר המסר כי הנתבע "שחרר" אותה מעבודתה עם הנתבעת. הלכה ידועה היא כי: "... כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראו:ע"א 548/78 - נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי . פ"ד לה(1), 736 ,עמ' 762-763). פעמים רבות חזרו בתי המשפט האזרחיים על הלכה זו (ראו: ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ק' שמעון ואח' פ"ד מט(1), 450 ,עמ' 458-459 להרחבה ראה י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי בעמ' 1648 ואילך). על יסוד האמור, יש לתן את המשקל המתאים לעובדה כי התובעת לא זימנה את אחותה - קריסטינה, לעדות על מנת לתמוך בטענתה כי פוטרה. יצוין כי התובעת נשאלה במהלך עדותה שלוש פעמים מדוע אחותה לא הובאה לעדות, אולם לא השיבה לשאלה באופן ענייני. 34. בשולי הדברים ולהשלמת התמונה ראינו להעיר כי העובדה שהתובעת קיבלה פיצויי פיטורים ממסר אין בה כדי להעיד כי התובעת פוטרה וזאת לאור עדות הגב' דהאן אשר כדבריה "מבחינת מסר המטפלת חייבת לקבל פיצויי פיטורים גם אם היא התפטרה בהתאם להנחיות של ביטוח לאומי", (עמ' 24 לפר' שורות 10-12). לאור האמור עצם בקשת התובעת לקבלת פיצויי פיטורים (נ/3) אינה מלמדת דבר לעניין זה . ויוטעם, הגב' דהאן הינה עדה אובייקטיבית שאינה בעלת אינטרס בסכסוך ולא מצאנו כל מקום לפקפק באמינות עדותה. 35. נוכח כל האמור ומשהנטל בעניין זה מוטל על כתפי התובעת אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה כי פוטרה ע"י הנתבעים או מי מהם. בנסיבות אלה תביעות התובעת לקבלת פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין - נדחות. אשר לקבלת פיצויי פיטורים (בסכום חלקי) ממסר ראה דיוננו להלן. המחאה בגין פיצויי פיטורים ממסר: 36. אין חולק כי מסר מסרה לתובעת המחאה בסך 3,926 ₪ ע"ח פיצויי פיטורים (להלן ההמחאה). עם זאת, הצדדים חלוקים למי נמסרה ההמחאה והאם התשלום ניתן לתובעת. לטענת התובעת הנתבע קיבל לידיו את ההמחאה בגין תשלום פיצויי הפיטורים אולם לא העביר לידיה את הסכום ו/או חלק ממנו . מנגד טענו הנתבעים כי הנתבע 2 הלך עם התובעת לבקשתה המפורשת למסר, ובנוכחותו קיבלה התובעת את מלוא הפיצויים בהמחאה לפקודתה. 37. לתצהיר הנתבעים צורף אישור מתאריך 21.7.10 על גביו חתומה הגב' דהאן מטעם מסר (נ/2) בו נרשם בין היתר "הרינו לאשר כי למטפלת VIRAY ZENAIDA ... הועבר צ'ק פיצויים על סך 3,926 ₪. הצ'ק נפדה בתאריך 29.7.07 מס' צ'ק 5287358 סכום 3,926 ₪". בעדותה בבית הדין הופנתה הגב' דהאן לנ/2 ונשאלה האם המסמך מוכר לה וכך השיבה- "כן. זה בהתאם לשיק שיצא. יש פה את הספח של השיק. יש פה צילום שיק שיצא על שמה ולא על שם המשפחה. יש תלוש משכורת שיצא בהתאם"( עמ' 24 לפר' שורות 22-23). לשאלה האם יתכן שמישהו אחר חתם בשם התובעת השיבה העדה בשלילה. בהמשך העידה כי ההמחאה נמסרת יחד עם התלוש והתובעת אמורה להגיע למשרד ולחתום וכדבריה "שיק פיצויים ניתן אך ורק לעובדת" (עמ' 24 -25 לפר' שורות 12 ואילך). 38. במועד הדיון הוגשה ע"י ב"כ הנתבעים ההמחאה ע"ש התובעת בסך 3,926 ₪ שהוצאה ע"י מסר (נ/1). לאחר הדיון וטרם הגשת הסיכומים, העביר ב"כ הנתבעים לבית הדין ההמחאה (נ/1) בצירוף "גב" ההמחאה ממנה עולה כי ההמחאה הוסבה ע"ש "צפריר רפפורט". לשלמות התמונה נציין כי כאמור, במסגרת תצהיר גילוי מסמכים צירפה התובעת המחאות אשר הוציא הנתבע בחתימתו מחשבון התובעת לגורמים שונים. ביום 11.2.07 נרשמה המחאה לפקודת "צפריר רפפורט" ונחתמה ע"י התובע. 39. נקדים ונאמר כי מצאנו לקבל את גרסת התובעת בעניין זה ונפרט. אמנם גרסת התובעת כי לא קיבלה את ההמחאה לידיה נסתרה כעולה מנ/2 כמו כן כעולה מעדות הגב' דהאן. עם זאת בנסיבות בהן אין חולק כי בין הצדדים היה קיים נוהג על פיו הנתבע נהג לתן לתובעת כספים במזומן תמורת השכר שהופקד לחשבונה ממסר, ומשעולה בבירור כי ההמחאה ע"ח פיצויי פיטורים הוסבה ע"ש "צפריר רפפורט" כמו כן המחאה מיום 11.2.07 נרשמה אף היא לפקודתו של צפריר רפפורט ונחתמה ע"י הנתבע, אין לתן אמון בגרסת הנתבע בעניין זה. ודוק; העובדה כי ההמחאה נמסרה לידי התובעת אין בה כדי ללמד דבר נוכח נוהג הצדדים בעניין הפקדת הכספים לחשבון התובעת כפי שהוכח לעיל. על יסוד האמור יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת ביחד ולחוד, סך של 3,926 ₪. 40. לתצהיר התובעת צורפה חוות דעת מומחית אורה כבירי - גרפולוגית מוסמכת . באמצעות חוות דעת זו מבקשת התובעת לבסס טענתה כי חתימתה על מסמך נ/3 זויפה. המומחית מסכמת את חוות דעתה במילים הבאות - "לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה בסבירות הגבוהה ביותר (דרגה 1) , שהחתימה שבמחלוקת במסמך "א" לא נחתמה ע"י זניידה ויראי ואיננה חתימתה". נוכח קביעתנו כי התובעת הייתה זכאית לקבל פיצויי פיטורים ממסר - בין אם פוטרה ובין אם התפטרה - איננו נדרשים להכריע בנדון. מעבר לדרוש יצוין כי בניגוד לאמור בתצהיר הנתבעים במסמך זה התובעת אינה מאשרת קבלת פיצויי פיטורים אלא מבקשת לקבלם, כך שממילא מסמך זה את שהנתבעים מבקשים להוכיח באמצעותו. 41. מכל מקום נ/4 איננו עומד בדרישות הדין ביחס לכתבי ויתור והעדר תביעות. בדב"ע 2-10/98 אלדד קנטי נ. דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ מיום 1.6.99) , התווה בית הדין הארצי כללים לגבי מקרים בהם לא יינתן תוקף לכתב ויתור כאשר כתב הוויתור איננו ברור וחד משמעי ולא ניתן לעובד פירוט הסכומים ששולמו עם חתימתו על המסמך. בענייננו, המסמך אינו עומד בדרישות הדין מדובר במסמך כללי ובלתי מפורט בו התובעת מצהירה כי קיבלה את כל זכויותיה מעסיקיה בגין תקופת העסקתה וכי אין לה תביעות נוספות. הא ותו לא. הפרשי שכר מינימום : 42. לטענת התובעת במהלך כל תקופת עבודתה שולם שכר הנופל משכר המינימום הקבוע בדין. מעבר לטענת חוסר יריבות טענה הנתבעת כי לא הייתה מודעת לעובדה כי עליה להשלים את שכר התובעת לשכר מינימום. הנתבע העלה (בתצהירו) טענת חוסר יריבות וכן טען כי לא נוכו מהשכר סכומים בגין מזון ומדור אשר קיבלה התובעת. 43. משקבענו כי הנתבעים היו מעבידים במשותף של התובעת איננו מקבלים את טענת הנתבעים בדבר העדר יריבות. לגופן של טענות נזכיר כי בחקירתה הנגדית נשאלה הגב' דהאן האם בתלושי השכר מוצגות שעות העבודה של התובעת והשיבה כדלקמן - "וודאי. יש שם כמות שעות שהיא עשתה". כאשר הוצג בפניה תלוש השכר הבהירה - "אני מראה שהיה להם שני מקומות שהם קיבלו. דרך ביטוח לאומי ודרך הקרן לנפגעי שואה" (עמ' 25 לפר' שורות 17-21) כאשר נשאלה האם הם מסבירים למשפחה כי עליהם להשלים לשכר מינימום השיבה בחיוב ואישרה שבמקרה ספציפי זה העניין הובהר למשפחה (עמ' 26 לפר' שורות 28-33). 44. עיון בתלושי השכר של התובעת ממסר (נ/1) מעלה כי שעות העבודה בגינם שולם שכרה מהקרן לנפגעי שואה ומהמל"ל עמדו על כ- 100 שעות לערך. הגב' דהאן פרשה את תלוש השכר של התובעת באופן הבא - "אני מסבירה את התלוש. להערכתי זה היה 16 שעות לשבוע. שזה נתן בחודש יוני 65 שעות ותעריף 24 ₪. בנוסף, יש לה גם 9 שעות שבועיות של הקרן. שזה אומר כמות 39 כפול 24 מחיר השעה. כל חודש השעות משתנות. בחודש הספיציפי שכר היסוד היה 1,560 + 936 שזה מהקרן זה עבודה שעתית ולא חודשית". (עמ' 26 לפר' שורות 23-27). בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי לא שילם לתובעת שכר למעט דמי כיס שבועיים (עמ' 19 לפר' שורות 18-24). 45. התובעת הצהירה כי הועסקה עבור הנתבעים 6 ימים בשבוע, 24 שעות. וכדבריה - "הרגליים והידיים של הנתבעת 1, ליוויתי אותה לכל מקום בדירה ומחוצה לה. בנוסך ניקיתי את הדירה, כיבסתי את כל הבגדים והסדינים, בישלתי, וערכתי עבור הנתבעת 1 את כל הסידורים הנדרשים" (סעיף 5 לתצהיר התובעת). בחקירתה הנגדית העידה כי עבדה 24 שעות ביום. משנשאלה האם כל הזמן עבדה השיבה- "לפעמים ישנתי חצי שעה". בהמשך נשאלה "בן אדם חייב לישון במהלך 24 שעות לפחות 6,7 שעות, את לא ישנת?" השיבה- "התעוררתי ב- 7.00 בבוקר, והלכתי לישון ב- 21.00 " (עמ' 6 לפר' שורות 17-22). בתצהירו טען הנתבע 2 כי התובעת לא עבדה 24 שעות ביממה , 6 ימים בשבוע ברציפות ותנאי עבודתה סוכמו בינה לבין החברה כעובדת סיעודית המתגוררת בבית המטופל. משנשאל הנתבע מה היו תנאי העבודה שסוכמו עם התובעת השיב- "היא עובדת 7 שעות ביום, בערך. זה לא עבודה. היא יושבת איתה, הולכת איתה למועדון" ובהמשך "כמה שעות אפשר לטפל בבן אדם? היא היתה לוקחת אותה למועדון, משוחחת איתה. זה היה אז, לא היום. היום אמא שלי בקושי הולכת למועדון. היא בקושי מנהלת שיחה. היא סנילית" (עמ' 18-19 לפר' שורות 27 ואילך). 46. מהאמור עולה כי גרסת התובעת המפורטת בתצהירה על פיה עבדה 24 שעות ביממה קועקעה בחקירתה הנגדית. מנגד לא מצאנו לתן אמון בגרסת הנתבע על פיה התובעת עבדה שבע שעות ביום, גרסה אשר הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית. הנתבע עצמו העיד בתצהירו כי התובעת התגוררה בבית המטופלת אשר אינה מתפקדת ומשנת 2004 נזקקת לעובדת סיעודית צמודה. הדעת נותנת כי לאור מצבה הבריאותי של הנתבעת התובעת עבדה לכל הפחות במשרה מלאה. למעלה מהדרוש יוער כי התובעת לא עשתה דבר כדי להוכיח כי עבדה בשעות נוספות וכאמור למעט טענה סתמית כי עבדה 24 שעות 6 ימים בשבוע, טענה אשר קועקעה בחקירתה הנגדית לא מצאנו תימוכין לטענתה אשר נזנחה בסיכומים. 47. לפיכך ועל יסוד האמור אנו קובעים כי התובעת עבדה במשרה מלאה. בהתאם לקביעתנו זכאית היא לשכר מינימום כעולה מהוראת סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום הקובע כדלקמן: "עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן - עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין". 48. מתלושי השכר (נ/1) עולה כי לתובעת לא שולם שכר מינימום ומשאין מחלוקת כי למעט דמי כיס (ששיעורם שנוי אף הוא במחלוקת) לא שילמו הנתבעים לתובעת הפרשי שכר עבודה, אנו קובעים כי על הנתבעים להשלים לתובעת את שכרה בהתאם לחוק שכר מינימום. חישוב הפרשי שכר מינימום - 49. התובעת צירפה לכתב התביעה טבלה (נספח ג') ממנה עולה כי בחודשים 1/06 - 12/07 שולם שכר בסך 2,280 ₪ ובחודשים 1/08- 6/08 שולם שכר בסך 2,480 ₪. על פי תחשיבי התובעת חבים הנתבעים בהפרשי שכר בסך 38,817 ₪. יודגש, הסכומים הנקובים בטבלה הינם סכומים הנופלים מהסכומים המצוינים בתלושי השכר (נ/1) כאשר אין מחלוקת כי מסר הפקידה את שכר העבודה בחשבונה של התובעת והנתבע ,אשר היה מיופה כח בחשבון, נתן לתובעת בתמורה, כספים במזומן. מנגד טענו הנתבעים כי הנתבע מסר לתובעת את שכרה במזומן מכיסו ומשך כספים באותם סכומים לשימושו. אין כל טענה מצד התובעת על פיה לא קיבלה את מלוא שכרה בתקופה בה עבדה עבור הנתבעים. בסיכומיו טען הנתבע כי תחשיבי התובעת חושבו בצורה מגמתית כך שבעוד שתקופת העבודה נמשכה 18.9 חודשים, החישוב מתייחס ל- 30 חודשי עבודה. כן נטען כי בתחשיב לא הובא בחשבון כי שער הדולר בתקופת העבודה נע בין 4.67 ₪ ל- 4.22 ₪. למרות שעסקינן בטענות אשר הועלו לראשונה בסיכומי הנתבע מצאנו להתייחס לטענות אלה. 50. לא ברורה טענת הנתבע כי התובעת לא טענה כי לא קיבלה את מלוא שכרה. טענה זו שזורה כחוט השני בטענות התובעת ועולה בבירור מהטבלה- נספח ג' לכתב התביעה. הנתבע עצמו, ככל הנראה מבלי משים, טען לכך בסיכומיו (סעיף 22 לסיכומים). 51. הנה כי כן, אין מחלוקת כי הנתבע העביר לתובעת כספים במזומן בתמורה לכספים שהופקדו בחשבונה ממסר אלא שהצדדים נחלקו בדעותיהם האם הנתבע העביר לתובעת את כל הכספים. לטענת התובעת הנתבע העביר 500$ בלבד בתוספת 70 ₪, ומנגד טען הנתבע כי העביר לידיה את כל הכספים שקיבלה ממסר, במזומן, בתוספת 100 ₪ שבועיים. התובעת הצהירה בעניין זה כי - "עם תחילת עבודתי שולמו לי שכר חודשי בסך 500$ ארה"ב בתוספת 50-70 ₪ דמי כיס, לאחר כשנה שולמו לי 550$ ארה"ב בתוספת 50-70 ₪ דמי כיס בלבד". (סעיף 7 לתצהיר). בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת האם היא זוכרת מה היה כתוב בחוזה עם מסר לגבי השכר והשיבה- "לא. בכל חודש הוא נתן לי 500$ כשאני אומרת הוא הכוונה שלי שמעון חג'ג'. שמעון חג'ג' אמר לי שישלם לי 500$ כל חודש ו 70 ₪ דמי כיס כל שבוע". משנשאלה האם לא שולם לה 100 ₪ כל שבוע השיבה התובעת בשלילה (עמ' 5 לפר' שורות 8-14). 52. אכן תלושי השכר מהווים ראיה בדבר תשלום שכר אך בנסיבות מקרה זה, משאין מחלוקת כי הנתבע היה שותף בחשבון התובעת, משך כספים מהחשבון ובתמורה העביר לידיה כספים במזומן, סבורים אנו כי הנטל בדבר העברת הכספים בסכום זהה לסכום שהועבר על ידי מסר לחשבון התובעת, מוטל על כתפי הנתבעים . 53. אשר לדמי כיס שבועיים- אין מחלוקת כי הנתבעים שילמו לתובעת דמי כיס שבועיים אלא שבעוד התובעת טוענת כי שולמו דמי כיס בסך 70 ₪ טען הנתבע לתשלום דמי כיס בסך 100 ₪. משדמי כיס שבועיים הינם חלק מהשכר, הנטל להוכחת התשלום מוטל על כתפי המעסיק אשר לא הציג כל ראיה התומכת בגרסתו. לפיכך מאמצים אנו את גרסת התובעת על פיה שולמו דמי כיס שבועיים בשיעור 70 ₪ בלבד. 54. על יסוד כל האמור באנו לכלל מסקנה כי על הנתבעים לשלם לתובעת הפרשי שכר מינימום בגובה ההפרש בין 500$ (בהתאם לשער הדולר באותו חודש) לבין שכר המינימום באותו חודש, בתוספת 70 ₪ שבועיים עבור השנה הראשונה, ובגין יתרת התקופה בשיעור ההפרש בין 550$ (בהתאם לשער הדולר באותו חודש) לבין שכר המינימום באותו חודש בתוספת 70 ₪ שבועיים. 55. להשלמת התמונה יצוין כי הנתבעים לא טענו בכתב ההגנה כי היו רשאים לנכות משכרה של התובעת ניכויים המותרים לפי חוק. הטענה עלתה לראשונה בתצהיר הנתבעים( סעיף 8) כטענה סתמית וללא פירוט. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי היה צריך לנכות משכר התובעת 500 ₪ (עמ' 19 לפר' שורה 9) .בסיכומיה טענה הנתבעת בסתמיות וללא כל פירוט או תימוכין כי- "ובכל מקרה משכרה יש להוריד בגין מזון ומגורים" (ראה סעיף 4 לסיכומי הנתבעת). בנסיבות אלה, ומשמדובר בטענה הדרושה הוכחה בדרך של הצגת קבלות על הוצאות מצד המעסיק בפרט לעניין "מזון" (ראו לעניין זה ע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ - סטופארו נורצל סיזר (ניתן ביום 4.6.07)) באנו לכלל מסקנה כי אין לנכות סכומים משכר המינימום לו הייתה זכאית התובעת. 56. למעלה מהדרוש נציין כי כאשר נשאל הנתבע האם שילם עבור ביטוח רפואי לתובעת השיב כי אינו זוכר. משנשאל האם יש בידיו מסמך בו התובעת הסכימה להפחתת הניכויים השיב - "יש לה משפחה שעוסקת בזה ולא האמנתי שאני אסתבך. המשפחה שלה יודעת את כל העבודה ואת כל החוקים" (עמ' 21 לפר' שורות 15-19). חישוב הפרשי שכר מינימום - 57. נקדים ונאמר כי יש אמת בטענת הנתבע כי אין לקבל את תחשיבי התובעת ככתבם וכלשונם וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, אין מחלוקת כי התובעת עבדה אצל הנתבעים 18.9 חודשים (ראה תלושי השכר של התובעת (נ/1) וכן תלוש אחרון מחודש 7/07 הכולל תשלום בגין פיצויי פיטורים). לא נהיר מדוע בטבלה קיים פירוט ביחס ל 30 חודשים- למעשה התובעת הוסיפה לתחשיביה 11 חודשים. שנית- התובעת בחרה להתעלם משער הדולר בחודשים הרלבנטיים. 58. לפיכך ראינו לחשב את הפרשי שכר המינימום להם זכאית התובעת באופן הבא- החודש שכר המינימום באותו חודש שכר ששולם הפרש 1/06 3,335.18 ₪ 500$+280 ₪ לפי שער דולר של 4.66= 2,400 ₪. 935.18 ₪ 2/06 3,335.18 ₪ 500$+280₪ לפי שער דולר 4.7 = 2,630 ₪. 705.18 ₪. 3/06 3,335.18 ₪ 500$+280₪ לפי שער דולר 4.67 = 2,615 ₪ 720.18 ₪. 4/06 3,456.58 ₪ 500$+280 ₪ לפי שער דולר 4.5= 2,530 ₪ 926.58 ₪. 5/06 3,456.58 ₪ 500$+280 ₪ לפי שער דולר 4.5= 2,530 ₪ 926.58 ₪ 6/06 3,585.18 ₪ 500$+280 ₪ לפי שער דולר 4.5= 2,530 ₪ 1,055.18 ₪. 7/06 3,585.18 ₪ 500$+280 ₪ לפי שער דולר 4.4 = 2,480 ₪ 1,105.18 ₪ 8/06 3,585.18 ₪ 500$+280 ₪ לפי שער דולר 4.37= 2,465 ₪ 1,120.18 ₪. 9/06 3,585.18 ₪ 500$+280 ₪ לפי שער דולר 4.29 =2,425 ₪ 1,160.18 ₪. 10/06 3,585.18 ₪ 500$+280₪ לפי שער דולר 4.26= 2,410 ₪ 1,175.18 ₪. 11/06 3,585.18 ₪ 500$+280₪ לפי שער דולר 4.23= 2,395 ₪ 1,190.18 ₪. 12/06 3,585.18 ₪ 500$+280₪ לפי שער דולר 4.2= 2,380 ₪ 1,205.18 ₪. 1/07 3,585.18 ₪ 550$+280₪ לפי שער דולר 4.24= 2400 ₪ 1,185.18 ₪. 2/07 3,585.18 ₪ 550$+280₪ לפי שער דולר4.21 = 2,595.5 ₪. 989.68 ₪. 3/07 3,585.18 ₪ 550$+280₪ לפי שער דולר 4.13 = 2,551.5 ₪. 1,033.68 ₪. 4/07 3,710.18 ₪ 550$+280₪ לפי שער דולר 4.03 = 2,216.5 ₪ 1,493.68 ₪. 5/07 3,710.18 ₪ 550$+280₪ לפי שער דולר 4.07= 2,518.5 ₪. 1,191.68 ₪. 6/07 3,710.18 ₪ 550$+280₪ לפי שער דולר 4.07= 2,238.5 ₪. 1,471.68₪. 7/07 3,710.18 ₪ 550$+280₪ לפי שער דולר 4.33= 2,661.5 ₪. 1048.68 ₪ יחד עם זאת משמגרסת התובעת עולה כי עבדה רק עד ליום 23.7.07 הרי שהחלק היחסי הוא בשיעור 803.4 ₪ סה"כ הפרשים - 22,505.22 ₪ 59. יובהר, כי מתלושי השכר עולה כי התובעת החלה לעבוד בחודש 25.12.05 כמו כן אין תלוש שכר עבודה בגין חודש 7/07 - בחודש זה הוצא תשלום בגין פיצויי פיטורים בלבד. עם זאת משהנתבעים לא חלקו על תקופת העבודה הנטענת בכתב התביעה, התחשיב נעשה בהתאם לגרסת התובעת דהיינו בגין חודשים 1.06 ועד ליום 23.7.07 . על יסוד האמור על הנתבעים לשלם לתובעת ביחד ולחוד, הפרשי שכר מינימום בסך של 22,505 ₪. יתרת דמי הבראה: 60. לטענת התובעת זכאית היא ליתרת דמי הבראה בסך 780 ₪ לפי חישוב של 8 ימי הבראה * 318 = 2,544 ₪. בניכוי 1,764 ₪ אשר שולמו עם תום השנה הראשונה. לטענת הנתבעים לא קיימת יריבות בין הצדדים. בנוסף נטען כי מתלושי השכר עולה כי רכיב זה שולם ע"י מסר והתובעת בסמוך למועד עזיבתה אשרה בחתימתה כי קבלה את כל המגיע לה (נ/4) . 61. אשר להעדר יריבות כפי שקבענו לעיל יש לדחות הטענה .בנוסף הובהר כי נ/4 איננו עונה על דרישות הדין ואין לקבלו. מתלושי השכר עולה כי לתובעת שולמו דמי הבראה במהלך תקופת עבודתה. משהתובעת העמידה תביעתה על סכום זה והודתה בקבלת סך של 1,764 ₪ ומנגד הנתבעים לא הגישו תחשיב נגדי אלא טענו טענות אשר נדחו על ידינו, ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 780 ₪ בגין דמי הבראה. פדיון חופשה שנתית: 62. לטענת התובעת לא שולמו כספים בגין פדיון ימי החופשה להם הייתה זכאית עם סיום העסקתה. ברכיב זה עתרה התובעת לקבלת סכום של 2,220 ₪ לפי שכר יומי בסך 148 ₪ במכפלת 15 ימי חופשה. מנגד טענו הנתבעים כי התובעת חתמה על מסמך ויתור בו אישרה בחתימתה כי קיבלה את כל המגיע לה לרבות פדיון ימי חופשה. 63. לאור קביעתנו בעניין כתב הוויתור ובהתאם להוראת סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 ,המחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות הכוללים מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום, תבחן זכאות התובעת לפדיון ימי חופשה. 64. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי :"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (ראו:דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג' 215; דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ פד"ע לב' 584). ודוק; הרמת הנטל אינה מותנית דווקא, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעביד שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד גם על יסוד ראיות אחרות כגון תלושי שכר. (ראו:ע"ע 1415/04 גולדה - גולדה שטיחים, כרך לג (28), 64; עד"מ (ארצי ) 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי, 25.11). 65. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית האם קיים רישום ימי החופשה אשר ניתנו לתובעת השיב- "היא לא מכחישה שהיא קיבלה. אני לא רשמתי בכלל. היא קיבלה הכל וגם בחגים שחררנו אותה...כן אמרנו לה שהיא יכולה ללכת " (עמ' 20 לפר' שורות 13-17). 66. לאור האמור סבורים אנו כי הנתבעים לא הרימו את הנטל בדבר תשלום חופשה שנתית לתובעת. עיון בתלושי השכר מעלה כי עם סיום עבודתה עמדו לזכותה 19 ימי חופשה (ראה תלוש לחודש 7/07). משהתובעת העמידה תביעתה על 15 ימים בלבד ישלמו הנתבעים את הסכום הנתבע בגין רכיב זה. 67. לשלמות התמונה יובהר כי ערים אנו לתלושי השכר מהם עולה לכאורה כי מידי חודש שולם לתובעת סכום מסוים ע"ח חופשה. אולם, משקבענו כי לא הועברו לידי התובעת מלוא הסכומים הנזכרים בתלושים על הנתבעים לשלם לתובעת רכיב זה ללא כל ניכוי. מעבר לדרוש יצוין כי לא הוכח שהתובעת אכן יצאה בפועל לחופשה בימים אלה וזאת בניגוד להלכה הידועה על פיה תכליתו של חוק חופשה שנתית היא לתן לעובד חופשה בפועל (ראו:ע"ע 324/05 אצ'ילדייב- עמישב שרותים בע"מ ( ניתן ביום 7.3.06)). לפיכך, ישלמו הנתבעים לתובעת ביחד ולחוד, סך של 2,200 ₪ בגין פדיון ימי חופשה. 68. סוף דבר- הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים: בגין המחאה אשר לא הועברה לתובעת סך של 3,926 ₪. בגין הפרשי שכר מינימום סך של 22,505 ₪. בגין דמי הבראה סך של 780 ₪. בגין פדיון חופשה שנתית סך של 2,220 ₪. לסכומים הנזכרים לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 9.5.10 ועד למועד התשלום בפועל. 69. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת ביחד ולחוד ,שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, אשר ישולם תוך 30 יום מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. זהות המעבידיחסי עובד מעבידעובדים זרים