בתי המשפט נחלקו בדעותיהם האם המחסום המוקם בסעיף מפני העלאת טענת התיישנות ביחס לתביעה שכנגד חל רק מקום שבו מוגשת התביעה שכנגד באותו הליך או שמא ניתן להרחיבו גם לתביעות הנדונות בנפרד (ראו ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 522 (1966); וכן ת.א. (נצ') 435/96 עזבון פאהום נ' תעשיית אבן וסיד בע"מ (ניתן ביום 28/5/98); ת.א. (ת"א) 4493/85 משה נ' הכפר הירוק, פ"מ התשנ"א(1) 507 (1991)). מחלוקת זו הוכרעה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב (ניתן ביום 25/5/08). בפסק הדין קבע בית המשפט, מפי השופט א' רובינשטיין כי התביעה שכנגד שאליה מתייחס סעיף 4 הינה תביעה המוגשת במסגרת ההליך המקורי. וכך נאמר: "סוף דבר, "תביעה שכנגד" היא תביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית, ומתבררת (בכפוף לתקנה 53 לתקנות סד"א) במסגרתה. כך בכלל, וכך לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות בפרט. מסקנה זו מבוססת על ההנחה כי יש לפרש מונח כמובנו הפשוט והרגיל, בהעדר טעמים טובים לחרוג ממובן זה בנסיבות ספציפיות ומתוחמות; ועל כך שלא נמצאו לנו בנידון דידן טעמים טובים לחריגה כזו, בין בגדר תכליותיו של סעיף 4 ובין בשיקולי צדק אחרים". על דברים אלו חזר גם השופט סולברג בע"א 219/11 גד חברה להפצה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (ניתן ביום 9/12/12). חבריו להרכב, השופטים א' חיות וע' פוגלמן לא הביעו דעתם בשאלה והצטרפו לתוצאה מהטעם כי לא הוכחו תנאי הסיפא לסעיף 4, דהיינו, לא הוכח כי נושאן של התביעות יהיה אחד. תביעה שכנגדהתיישנות