האם דובר על מיזם תיאורטי או התחייבות ממשית לכריתת עסקה? האם העסקה היתה עסקת תיווך גרידא, כטענת הנתבעת, או עסקת רכישה, כטענת התובעת? בהנחה שמדובר בעסקת רכישה, האם הוגדרו תקופות והיקפי אותה רכישה. האם הוסכם על תנאי בלעדיות? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התחייבות לעשות עסקה: לפני תביעה ותביעה שכנגד. התובעת היא גם הנתבעת שכנגד, ותיקרא להלן ולשם הנוחיות "התובעת" או "אב-גד". הנתבעת היא גם התובעת שכנגד, ותיקרא להלן ולשם הנוחיות "הנתבעת". התביעה: התובעת הינה חברה ישראלית העוסקת בתחום מערכות אזעקה לגילוי פריצה ואלקטרוניקה. המוצרים נהנים מתו תקן ישראלי ולקוחותיה של התובעת הם חברות בישראל וברחבי העולם. הנתבעת הינה חברה שבדית העוסקת בשיווק מערכות, לרבות מערכות אזעקה לגילוי פריצה. לטענת התובעת, נקשר הסכם בין הצדדים, אשר במסגרתו התחייבה הנתבעת לרכוש את מוצרי התובעת. המוצרים פותחו ויוצרו במיוחד עבורה והותאמו רק לשוק השבדי. בסופו של דבר, לא רכשה הנתבעת את המוצרים והשאירה את התובעת מול שוקת שבורה. בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית מטעם התובעת, שהגישו ה"ה אלי קרן ולינדה עוז - פירטה התובעת את נסיבות ההתקשרות. על פי הנטען בתצהירו של מר קרן, ההתקשרות עם הנתבעת החלה ביום 5.4.2000. מנהל המכירות של הנתבעת, מר פר ביוארט, פנה לתובעת בבקשה לקבלת מידע על המערכות המפותחות על ידה. במענה לפנייתו, נשלחה לנתבעת ערכה המתארת את פעילות התובעת ומוצריה, ככל שהדבר נוגע ללקוח חו"ל (ראו סעיפים 20-19 לתצהיר קרן). לאחר שלושה שבועות בערך, התקבלה פנייה שנייה מן הנתבעת, שם מיקדה הנתבעת את דרישתה למוצרים אותם תוכל לבדוק לצורך התאמה לשוק השבדי. חברת אב-גד שלחה לנתבעת, ביום 30.4.2000, מספר דגמים ממוצרי המדף שלה לצורך בדיקה. חשבון המשלוח צורף כנספח ב' לתצהיר. לאחר קבלת המשלוח, הוסכם כי כדי לדון בצרכיה של הנתבעת ייפגשו מר פר ביוארט מצד הנתבעת ומר אלי קרן מצד התובעת, ביום 14.5.2000, במסגרת תערוכה מקצועית למערכות אזעקה שתתקיים בעיר ברמינגהם באנגליה. השניים אכן נפגשו ובפגישה זו מיום 14.5.2000 הסביר מר ביוארט למר קרן, כך על פי הנטען, את צרכי השוק המיוחדים של הנתבעת. הוסכם שחברת אב-גד תפתח קו מוצרים של מערכות בקרה מיוחדות לשוק בסקנדינביה, שבו כל המוצרים יהיו בהתאמה מלאה לדרישות התקנים במדינות בהן פועלת הנתבעת, דהיינו: שבדיה, דנמרק ונורבגיה. הנתבעת, מצידה, התחייבה להזמין כמות שתצדיק את פיתוח המוצרים האמור (ראו סעיפים 24-23 לתצהיר מר קרן). מר קרן מציין כי בגלל הדרישות המחמירות של התקן השבדי, נדרשה התובעת למאמצים הנדסיים רבים ולהשקעה משמעותית בפרויקט. בשלב מסוים ביקשה הנתבעת לשנות את המוצר, כך שיתאים לשווקים נוספים. לטענתו של מר קרן בסעיף 26 לתצהיר, לאור האמור שבו הצדדים וסיכמו על משלוח מספר דגמים של מוצרים וקבעו להפגש בשבדיה כדי לדון ולהסדיר את מערכת היחסים ביניהם. אכן, בחודש אוגוסט 2000, נפגשו הצדדים בשבדיה, כמתואר בסעיף 27 לתצהירו של מר קרן. מר קרן ומר ביוארט נפגשו, כאשר מטעם הנתבעת הופיע גם יועץ חיצוני, מר האקן אנדרסון, המתמחה בתחום התקינה השבדית. לטענת מר קרן, בפגישה דנן הוסכם כי התובעת תפתח ותתאים את המוצר לדרישות התקן השבדי. הנתבעת התחייבה לרכוש כמות ראשונית של 1,000 מערכות בשנה הראשונה, לפי המחירים המפורטים בטבלה שצורפה כנספח ג' לתצהירו של מר קרן. הנתבעת התחייבה להגדיל מספר זה ב-10% נוספים בכל שנה, כשמחיר של מערכת כולל בקרה, שנאי וקיבורד. בסעיף 29 לתצהירו, מדגיש מר קרן כדלקמן: הנתבעת היא זו שיצרה את הקשר עם התובעת. מעולם לא דובר על מתכונת של תיווך. דובר על רכישה בלבד. לא היה מדובר במיזם תיאורטי אלא בהתחייבות לכריתת עסקה, שכן התובעת אינה מתאימה או בונה מוצרים במיוחד, על בסיס שיחה תיאורטית. מר קרן טוען כי מחודש אוגוסט 2000 ועד לחודש דצמבר 2001, עמלה התובעת בהתאמת תוכנת המוצרים לתקן השבדי. בסעיפים 34-31 לתצהירו הוא מתאר ארבע הזמנות בסכומים לא גבוהים של כמה אלפי דולרים, שבוצעו אחת אחרי השנייה. בחודש ספטמבר 2002, נפגשו הצדדים בתערוכה ודנו בהמשך שיתוף הפעולה, מחירי המוצרים וכו'. הוסכם כי כל צד יישא באופן שווה ב-50% מעלויות התקינה. בהתאם, שלחה התובעת ביום 17.2.03 משלוח חמישי לנתבעת, בסכום של 23,976 ₪. סכום זה היה אמור להיות משולם תוך 30 יום. בנקודת זמן זו החלה ההפרה, כאשר התשלום לא בוצע והנתבעת לא השיבה לפניות. רק לקראת סוף חודש אפריל 2003, הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא דורשת לקזז בבת אחת את כל חלקה של התובעת בעלויות התקינה, בסך של 13,000 דולר. עוד הודיעה, כי היא מסרבת להוסיף ולבצע הזמנות, ואכן מחודש מאי 2003 לא בוצעו על ידי הנתבעת הזמנות, מלבד הזמנה אחת מאוקטובר 2005 בסכום זעום של 670 דולר עבור אביזרי שירות (ראו סעיפים 39-38 לתצהיר). לטענת התובעת מפי מר קרן, משלב זה ואילך נוצר נתק מוחלט בין הנתבעת לבין התובעת. הנתבעת גרמה נזק בגין הפרת הסכם, אשר עומד על סך נטען של 290,000 דולר. הנזק מורכב, על פי הנטען, מן הפריטים הבאים: א. מלאי מוצרים שיוצר עבור הנתבעת במותאם לצרכיה בלבד, בסכום כולל של 69,902.3 דולר. ב. הוצאות פיתוח בסך 191,960 דולר. ג. הוצאות מימון בסך 33,390 דולר. ד. הנתבעת הפרה את הסכם המכירה, לפיו היתה אמורה לרכוש 1,000 מערכות בשנה הראשונה, ו-10% נוספים משנה לשנה, בעלות של 175 דולר למערכת. התובעת מעריכה את נזקיה לשנה הראשונה בגין נזק זה בסך 175,000 דולר. התובעת מציינת כי היא פנתה לעו"ד טוביאס פרידמן משטוקהולם כדי שיטפל בעניינה. מכתבו צורף כנספח ט' לתביעה ונספח י' לתצהיר מר קרן, אך לא נענה. ביום 27.2.06, העבירה הנתבעת תשלום חלקי על חשבון חובה בסך 80,965 דולר, בהעברה בנקאית ישירות לחשבון התובעת. יתרת החוב, לטענת התובעת, עומדת על סך 210,000 דולר ארה"ב, אשר שוויים נכון ליום הגשת התביעה עמד על 918,330 ₪. מכאן התביעה. ההגנה: הנתבעת מכחישה את התביעה וטוענת כי לא קיים חוב כלשהו. להפך, גם התשלום שהועבר לתובעת היה תשלום שהיה מיועד לחברה ישראלית אחרת, והתובעת מסרבת להשיבו. כדי להצדיק את החזקת הכספים בידיה שלא כדין, בודה התובעת את טענות הסרק המפורטות בכתב התביעה. זוהי עמדת הנתבעת. הנתבעת מפרטת כי היא חברה שבדית, המפתחת פתרונות מיגון ומשווקת את מוצריה במדינות סקנדינביה בעיקר. התובעת היא חברה ישראלית העוסקת בייצור מערכות אזעקה. הנתבעת מאשרת כי בינה לבין התובעת נוצר קשר בשנת 2000, על מנת לבחון אפשרות לשיתוף פעולה מקצועי בכל הנוגע לשיווק מוצריה של התובעת בשוק השבדי. התובעת הציגה את עצמה כחברה בעלת ניסיון בתחום פתרונות המיגון. מר פר ביוארט הבהיר לנציגי התובעת כי תנאי יסוד להתקשרות הוא כי על מוצרי התובעת לעמוד בתקן השבדי. לטענת הנתבעת, על פי הסיכום בין הצדדים, שנערך בעל-פה בלבד, היא התחייבה כלפי התובעת כדלקמן: לבצע הערכה טכנית לצורך התאמת יחידות התובעת לתקן השבדי (AV 2008, AV 2016). להעביר לתובעת את פירוט השינויים שעליה לבצע כדי להתאים את מוצריה לתקן השבדי. לנהל מגעים עם מוסדות הבדיקה לצורך ביצוע הבדיקות והאישורים לשם עמידה בתקן השבדי והפקת הדו"ח הדרוש לשם עמידה בתקן זה. סוכם כי ההוצאות בגין רכיב זה יחולקו שווה בשווה בין הצדדים. לקבל אישורים למוצרי אב-גד על פי התקן השבדי, ולשווקם בשבדיה. הנתבעת טוענת כי התובעת היא זו שעליה הוטלה האחריות להתאמת המוצר לתקן השבדי מבחינת חומרה ותוכנה, והיא זו שהיתה אמורה לשאת בעלויות ההתאמה. הנתבעת גורסת כי היא לא התחייבה לרכוש כמויות מוגדרות מאת התובעת או לשאת בהוצאות מעבר להערכה הטכנית וניהול המגעים עם מוסדות הבדיקה השבדים, כמפורט לעיל. מדובר בפעולה משותפת של שתי חברות, התובעת והנתבעת, כאשר היה זה ניסיון להחדיר את מוצריה של התובעת לשוק השבדי. כל חברה לקחה סיכון מחושב והיתה אמורה לשאת בהוצאותיה אם המוצר ייכשל בשוק השבדי, כפי שאירע בפועל. הנתבעת מציינת כי היא לא העניקה בלעדיות לאב-גד ולא היתה מניעה כי תתקשר עם חברה אחרת לאותה מטרה. באופן הדדי, גם אב-גד לא היתה מוגבלת בהתקשרות עם חברה שבדית אחרת. הנתבעת מוסיפה כי התאמת מוצריה של אב-גד ובחינתם במוסדות הבדיקה, לצורך עמידה בתקן השבדי, ארכה זמן רב מהצפוי ונמשכה עד אמצע 2003. את התמשכות ההליכים תולה הנתבעת באב-גד, שלא ידעה להתנהל ולא ביצעה כהלכה את השינויים הדרושים לצורך אישור מוצריה על פי התקן השבדי. המשלוח הראשון של המוצרים הגיע רק בפברואר 2003. הנתבעת טוענת כי פתחה מיד בשיווקו, אולם השוק דחה את המוצרים. התברר, לטענתה, כי היו תלונות על תקלות ואי התאמות של המוצר. היא טוענת כי אב-גד לא ביצעה את ההתאמה לתקן השבדי, בניגוד לדרישות שהועברו אליה. אב-גד היתה מודעת היטב לליקויים והיה ברור כי יהיה צורך בשינויים רחבי היקף להכשרת המוצרים לשוק השבדי. הנתבעת טוענת כי לאורך התקופה הארוכה של ביצוע התאמות המוצרים של אב-גד לשוק השבדי, חלו שינויים במצב השוק. מחירי השוק של מוצרי אב-גד ודומיהם ירדו באופן משמעותי. השוק עבר ממוצרים נייחים למוצרים אלחוטיים, דבר שהפך את מוצריה של אב-גד לפחות רלוונטיים. לכן, הנתבעת החליטה שלא להזמין סחורה נוספת מעבר לסחורה שכבר קיבלה במשלוח מפברואר 2003. הנתבעת טוענת כי שללה את דרישותיה של התובעת להזמין כמויות גדולות יותר של סחורה, שכן היא לא היתה מחויבת לכך מלכתחילה, וגם נוכח השינויים שחלו בשוק השבדי כמבואר לעיל. בספטמבר 2005 אמנם ביצעה הנתבעת הזמנה נוספת , אולם הזמנה זו היתה בכמות קטנה והתייחסה להזמנת חלקים בלבד. הנתבעת סבורה כי עמדה בכל התשלומים כלפי אב-גד, ואין היא חבה לה מאומה. קיימת רק הזמנה אחת שלא שולמה במלואה. הנתבעת טוענת כי קיזזה ממנה 50% וזאת לכיסוי הוצאותיה בגין התאמת המוצרים לתקן השבדי, הכל על פי המוסכם עם אב-גד ובתיאום מלא איתה. זמן קצר לאחר ניתוק הקשר עם אב-גד, ביום 27.2.06, שילמה הנתבעת לחברה ישראלית אחרת סך של 80,965 דולר ארה"ב עבור מוצרים שנרכשו על ידה. מדובר בחברה ישראלית ששמה "Crow Electronic Engineering LTD" (להלן: "עורב"). התשלום לעורב היה אמור להתבצע על פי חשבונית מספר 12944 שהפיקה עורב מיום 26.12.05, נספח ב' לכתב ההגנה. בעקבות טעות טכנית שביצעה מנהלת הכספים אצל הנתבעת, גב' ליזבת אהלפורס, הועבר התשלום דנן לאב-גד ולא לעורב. האישורים בדבר העברות התשלומים צורפו כנספחים ג' ו-ד' לכתב ההגנה. רק בעקבות פנייתה של עורב לנתבעת ביום 20.3.06, התגלתה הטעות. אז ביקשה הנתבעת לבטל את ההעברה, אולם הבנק סירב והפנה אותה לאב-גד. גב' אהלפורס שוחחה עם לינדה, מזכירתו של אלי קרן מנכ"ל אב-גד, הסבירה לה על הטעות שאירעה, ושלחה לה מסמכים המעידים על כך שהסחורה תמורתה הועבר התשלום דנן, סופקה על ידי עורב ולא על ידי אב-גד. לאחר אי אילו שיחות טלפוניות, ובעקבות פנייה מיום 30.3.06, מסרה לינדה לגב' אהלפורס כי אב-גד תובעת את הנתבעת בגין חוב של 300,000 דולר. כאשר הביעה גב' אהלפורס תמיהה, היא הופנתה למכתבו של מר טוביאס פרידמן, שצורף כנספח ו' לכתב ההגנה, ואשר על פי הנטען נשלח אל הנתבעת ביום 2.8.05. הנתבעת מכחישה כי מכתב כזה התקבל אצלה במועד האמור, ולגרסתה, לא היתה מודעת כלל לטענות אב-גד בדבר חוב כלפיה. לשיטתה, הטענות הללו אינן מבוססות ומטרתן ניסיון התחמקות מהשבת התשלום שהועבר לאב-גד בעקבות טעות טכנית בלבד. הנתבעת שלחה לאב-גד, ביום 31.3.06, מכתב שצורף כנספח ז' לכתב ההגנה, ואשר ממנו עולה כי תנקוט הליכים משפטיים כנגד אב-גד אם לא יוחזרו הכספים. כמו כן, שלחה הנתבעת, ביום 5.6.06, את המכתב נספח ח' לכתב ההגנה, ובו דחתה את טענות אב-גד וגרסה כי מעולם לא קיבלה את המכתב מיום 2.8.05. במקביל, שילמה הנתבעת לעורב את הסך של 80,965 דולר ארה"ב, כדי שלא ייווצר חוב אצל חברה זו, ראו נספח ט' לכתב ההגנה. הנתבעת טוענת כי כתב התביעה הנוכחי פסול מיסודו ונועד, כהגדרתה, "להכשיר את השרץ" של התנגדות התובעת להשבת הכספים אותם נטלה שלא כדין. אילו היתה עילת תביעה ממשית היתה התביעה מוגשת עוד קודם לכן. הנתבעת עותרת לדחיית התביעה ואף מצרפת תביעה שכנגד. התביעה שכנגד: הנתבעת גורסת כי מצידה הושקעו שעות רבות של עבודה וממון בפעולות עבור השגת התקינה הנדרשת למוצרי אב-גד, וכן לפרסום ולשיווק. הנתבעת העריכה את הוצאותיה בסכום של 1,208,535 קרונות שבדיות, שהיו שוות ערך במועד הגשת התביעה שכנגד לסכום של כ-170,000 דולר ארה"ב. הנתבעת סבורה כי היא זכאית לכך שהתובעת תפצה אותה בגין הרכיב הנ"ל. הבסיס המרכזי עליו נסמכת התביעה שכנגד הוא התשלום בסך 80,965 דולר ארה"ב ששילמה הנתבעת לאב-גד במקום לעורב. היא תובעת לקבל החזר של סכום זה בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 27.6.06 ועד לתשלום המלא בפועל. עוד עותרת הנתבעת לפיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה עקב ההתנהלות המתוארת לעיל, בשיעור אותו היא מעמידה על סך של 10,000 דולר ארה"ב, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל, ראו סעיף 33 לכתב התביעה שכנגד. השאלות המצריכות הכרעה: מסכת העובדות, כפי שתוארה לעיל, מקימה את הצורך להכריע בשאלות הבאות: א. ההתקשרות בין הצדדים - היקפה ומהותה: האם דובר על מיזם תיאורטי או התחייבות ממשית לכריתת עסקה? האם העסקה היתה עסקת תיווך גרידא, כטענת הנתבעת, או עסקת רכישה, כטענת התובעת? בהנחה שמדובר בעסקת רכישה, האם הוגדרו תקופות והיקפי אותה רכישה. האם הוסכם על תנאי בלעדיות? ב. קבלת תקן שבדי: על מי הוטלה האחריות הכלכלית להתאמת מוצרי התובעת לתקן השבדי? האם יש משמעות למשך הזמן שארכה התאמת המוצרים לתקן השבדי? אם כן, מי מהצדדים נושא באחריות לכך? ג. הפסקת הזמנת מוצרי התובעת ע"י הנתבעת: מה המשמעות שיש לייחס להפסקת הזמנת המוצרים? האם הדבר נובע, כטענת התובעת, מהפרה של ההתקשרות עמה? התובעת טוענת להפרת ההתקשרות וההתחייבות להזמין ממנה כמויות של מוצרים. התובעת סבורה כי הנתבעת הפנתה לה עורף רק משום שמצאה מקור זול וזמין יותר, כפי שהתגלה לה בדיעבד, וזוהי החברה הישראלית "עורב". האם נכון הדבר? ואם כן, האם יש לראות בהתנהלות זו משום הפרת התחייבות של הנתבעת כלפי התובעת? ד. נזקי התובעת: בהנחה שעמדותיה של התובעת יתקבלו ולו בחלקן, מהם נזקי התובעת? ה. התביעה שכנגד: האם זכאית הנתבעת להשבה הכספית של 80,965 דולר ארה"ב, שהיתה אמורה לשלם לחברת עורב והעבירה בטעות לתובעת? האם זכאית הנתבעת לפיצוי של 10,000 דולר ארה"ב ממועד הגשת התביעה שכנגד, על עוגמת הנפש שנגרמה לה? אבחן את השאלות אחת לאחת. ההתקשרות בין הצדדים: מטעם התובעת העידו המנכ"ל, מר אלי קרן, וכן הגב' לינדה עוז, ששימשה בתקופה הרלוונטית מנהלת המשרד. מר קרן הסביר כי המוצרים נשוא התביעה פותחו ויוצרו במיוחד בארץ עבור הנתבעת ועל פי דרישותיה. אלו מערכות שונות בתחום האזעקה והאלקטרוניקה, אשר הותאמו במיוחד לסטנדרטים היחודיים הנדרשים על ידי רשויות התקינה בשבדיה בפרט, ובמדינות סקנדינביה בפרט, ראו סעיפים 4-3 לתצהירו. הוא מציין כי התובעת הינה חברה בעלת שם עולמי בתחום האזעקות וגלאי הפריצה. מוצריה נמכרים למגוון מדינות ברחבי העולם, כמתואר בסעיף 8 לתצהירו. התובעת גם מוכרת לחברות מובילות בישראל, כגון חברת מוקד 99, אלתא, תעשייה אווירית, מקורות ועוד. מוצריה של התובעת מותאמים לתקן הישראלי ולתקנים בינלאומיים. מר קרן טוען כי התובעת אינה נוהגת לפנות ללקוחות, אלא הם פונים אליה. חברת אב-גד מפעילה אתר אינטרנט, שהיה קיים במתכונת דומה גם במועד הרלוונטי של ההתקשרות עם הנתבעת. באתר מפורסם מידע ראשוני הכולל נתונים טכניים וקטלוג בסיסי של מוצרי החברה. הגולשים באתר משאירים פנייה בטופס הרלוונטי, ואזי חוזרים אליהם נציגי התובעת ומוסרים פרטים נחוצים. ראו סעיפים 16-11 לתצהיר. בשלב א' הגב' עוז היתה מנהלת את הקשר הראשוני עם הלקוחות, עד להבשלת ההזמנה. בשלב ב' ההתקשרות היתה באפיק הטכני-מקצועי, בין לצורך התאמת המוצרים ובין לצורך בדיקה ומעקב אחר משלוח ההזמנות ופירעון התשלום. ראו סעיפים 18-17 לתצהיר. אשר להתקשרות הספציפית עם הנתבעת, טוען מר קרן כי ביום 5.4.00, מר פר ביוארט, מנהל המכירות של הנתבעת, פנה לחברת אב-גד בבקשה לקבל מידע אודות המערכות המפותחות אצלה. במענה לפנייה זו, נשלחה לנתבעת מעטפה שכללה את האינפורמציה הנשלחת ללקוח חו"ל. לאחר 3 שבועות, התקבלה פנייה שנייה מן הנתבעת, ובפנייה זו מיקדה הנתבעת את דרישתה למוצרים אותם תוכל לבדוק לצורך התאמה לשוק השבדי. בתגובה, שלחה התובעת לנתבעת, ביום 30.4.00, מספר מוצרי מדף שלה לבדיקה והתאמה בשבדיה. ראו נספח ב' לתצהיר מר קרן, שהוא עותק מחשבון המשלוח, וסעיפים 21-19 לתצהיר מר קרן. הנתבעת, באמצעות מר ביוארט, ביקשה להפגש עם מר קרן, והצדדים אכן נפגשו בתערוכה מקצועית למערכות אזעקה בעיר ברמינגהם באנגליה, ביום 14.5.00. לטענת מר קרן, בפגישה מיום 14.5.00 הגדיר מר ביוארט את רצונה של הנתבעת להכנס לתחום מערכות האזעקה, ההופך מבוקש בשבדיה. מר ביוארט הרחיב את הדיבור על צרכי השוק המיוחדים של הנתבעת. לטענת מר קרן, הוסכם באותה פגישה כי אב-גד תפתח קו מוצרים של מערכות בקרה המיוחדות לשוק בסקנדינביה ותואמות את התקן הסקנדינבי. מר קרן טוען עוד, כי הנתבעת התחייבה להזמין כמות שתצדיק פיתוח והתאמת המוצרים לתקן הסקנדינבי. ראו סעיף 24 לתצהירו. הצדדים קבעו פגישה נוספת להסדרת מערכת היחסים ביניהם. פגישה זו התקיימה בחודש אוגוסט 2000, בין מר קרן מצד התובעת, לבין מר פר ביוארט מצד הנתבעת. אליו נלווה גם מר האקן אנדרסון, שמומחיותו בתחום התקינה השבדית. לטענת מר קרן בסעיף 28 לתצהירו, הוסכם באותה פגישה כי התובעת תפתח ותתאים את המוצר לתנאי התקן השבדי. הנתבעת תרכוש כמות ראשונה של 1,000 מערכות בשנה הראשונה, כאשר המחירים יהיו בהתאם לטבלת המחירים שצורפה כנספח ג' לתצהיר מר קרן. הנתבעת התחייבה להגדיל מספר זה ב-10% נוספים מידי שנה. מחירה של כל מערכת כלל בקרה, שנאי וקיבורד. מר קרן מדגיש בתצהירו כי ההתקשרות עם הנתבעת היתה במתכונת של רכישה בלבד, ולא תיווך. הוא שולל מכל וכל, בסעיף 29 לתצהירו, את עמדת הנתבעת כביכול היה מדובר במיזם תיאורטי. אב-גד אינה טורחת טרחה רבה בבניית מוצרים והתאמתם לתקן הסקנדינבי רק על בסיס תיאורטי. אלמלא היתה התחייבות מפורשת מצד הנתבעת לרכוש מוצרים בהיקף משמעותי - לא היתה התובעת משקיעה בכך. במהלך התקופה מאז חודש אוגוסט 2000 ועד דצמבר 2001, השקיעה התובעת כדי להתאים את התוכנה של המוצרים לתקן השבדי. משלוח ראשון שכלל 18 פריטים בהיקף של 13,866 דולר, נשלח בדצמבר 2001, עותק ההזמנה צורף כנספח ד' לתצהיר מר קרן. משלוח שני שכלל 72 פריטים בהיקף של 8,251 דולר, נשלח במרץ 2002, עותק ההזמנה צורף כנספח ה' לתצהירו של מר קרן. משלוח שלישי שכלל פריטים בהיקף של 3,947.34 דולר, נשלח ביוני 2002, עותק ההזמנה צורף כנספח ו' לתצהירו של מר קרן. משלוח רביעי שכלל פריטים בהיקף של 7,420 דולר, נשלח בספטמבר 2002, עותק ההזמנה צורף כנספח ז' לתצהירו של מר קרן. בחודש ספטמבר 2002, נפגשו מר קרן ומר ביוארט בתערוכה שהתקיימה בשטוקהולם. לטענתו של מר קרן בסעיף 36 לתצהירו, הם דנו אז בהמשך שיתוף הפעולה, מחירי המוצר וקידום הפרויקט. הוסכם כי מאחר והנתבעת ביקשה לבצע המשך התאמה של החומרה והתוכנה לתקן השבדי ויתר מדינות סקנדינביה, תבצע התובעת את התיקונים המבוקשים, כאשר כל אחד מהצדדים יישא ב-50% מאותן עלויות. עוד הוסכם כי חלקה של התובעת ישולם בסחורה ויופחת בחלקים שווים במהלך חמשת או ששת המשלוחים הבאים שיישלחו לנתבעת. כלומר, במשלוחים אלו תישלח סחורה ללא חיוב. ביום 17.2.03, שלחה התובעת סחורה בהיקף של 23,976 דולר. על פי תנאי ההתקשרות, התשלום היה אמור להיות מבוצע תוך 30 יום. כאשר התשלום בושש מלהגיע, פנתה התובעת לנתבעת, אך זו לא הגיבה. לראשונה, בסוף חודש אפריל 2003, הגיבה הנתבעת והודיעה כדלקמן: א. היא דורשת לקזז בבת אחת את כל חלקה של התובעת בעלויות התקינה בשיעור 50%. ב. היא מסרבת להוסיף ולבצע הזמנות מהתובעת. אכן, מאז לא בוצעו עוד הזמנות, למעט הזמנה אחת מאוקטובר 2005, בסך של 670 דולר, עבור אביזרי שירות. גב' לינדה עוז, מנהלת המשרד של התובעת בתקופה הרלוונטית, הגישה תצהיר אשר התייחס לאופן ההתקשרות של לקוחות חו"ל עם חברת אב-גד, והתצהיר תמך בגרסתו של מר קרן. מר קרן נחקר על גרסתו בישיבת יום 20.11.11, ועמד עליה. הוא חזר ותיאר את אופן ההתקשרות עם לקוחות באמצעות האינטרנט, וציין כי השוק הסקנדינבי עניין את התובעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, וגם היום (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 23-22). הוא מתאר את הפגישה הראשונית עם מר ביוארט בעיר ברמינגהם במאי 2000, מבחינת התקן השבדי, שהיה מהותי ליצירת ההתקשרות. באותו שלב, הם שוחחו על מוצרים ספציפיים המיועדים לשוק השבדי (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 9-6). הוא לא זכר שיחה על מחירים, אך ציין כי, להשערתו, נושא מהותי זה עלה בשיחה (עמ' 18, שורות 14-13). לטענתו, כבר באותה שיחה, היתה התחייבות של הנתבעת להזמין כמות מוצרים קונקרטית בהיקף מסחרי של כמה מאות בשנה עד כמה אלפים (עמ' 18, שורות 26-21). הוא ציין כי בפגישה לא נוהל פרוטוקול, שכן "זו פגישה עסקית שלא נהוג לתעד בכתב" (שם, עמ' 18, שורה 28). הוא הסביר כי למרות שדובר על רכישת כמות גדולה של מוצרים, לא נהוג, בשלב כזה, להחתים על מסמך: "לא החתמתי אותו על מפית או על נייר אחר. כלומר, כשמתקיימת פגישה ראשונה עם פרטנר פוטנציאלי, אתה לא נוהג להחתים אותו" (עמ' 19, שורות 4-3). התרשומת הפנימית שמר ביוארט ערך לעצמו הוצגה בפני העד והוא ציין כי זה משקף 70% מהיקף הפגישה שנידונה ביניהם (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 20-19). אשר לשאלה היכן ההתחייבות הכתובה לפיה הנתבעת התחייבה לרכוש כמות של 1,000 מערכות, השיב העד כי אין בידו סיכום פגישה כזה, אולם זכור לו כי מר ביוארט עצמו כתב: "שבמדינה השכנה, שהיא חצי משבדיה, מוכרים אלף מערכות בשנה" (עמ' 20, שורות 14-13). בחקירתו ציין עוד כי נוכח המאמץ שהושקע וההתרשמות מרצינותה של הנתבעת, אכן ציפה שיימכרו 1,000 יחידות לשנה, ולא כמות מינימלית של 10 מערכות (עמ' 20, שורות 29-26). הוא אישר כי אין התחייבות בכתב, אך סבר כי נוכח ההתנהלות, הדבר לגיטימי (עמ' 21, שורות 8-1). הוא מאן לראות במכתבו של עו"ד פרידמן לנתבעת משום הערכת כמויות ולא התחייבות. לדבריו, הערכת הכמויות שם היתה שקולה כנגד התחייבות (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 14-1). עוד הדגיש כי הוא אינו רואה בהתנהלות בין שתי החברות משום שיתוף פעולה. כלשונו: "אני לא יודע למה את קוראת שיתוף פעולה. הדברים הם ברורים. יש מוכר ויש קונה." (עמ' 22, שורה 20). מול גרסה זו של מר קרן, הגישה הנתבעת את תצהירו של מר פר ביוארט. הוא מתאר כי אכן בשנת 2000, הוא יצר קשר עם חברת אב-גד, באמצעות הדואר האלקטרוני, על מנת לבחון אפשרות לשיתוף פעולה עסקי בכל הנוגע לשיווק מוצרי אב-גד בשוק השבדי. לדבריו, יצר את הקשר עם אב-גד, שכן הנתבעת היתה מעוניינת להרחיב את היצע המוצרים שהיא מציעה ללקוחותיה בתחום פתרונות המיגון והאבטחה. הוא מאשר כי פגש, במאי 2000, את מר קרן, בברמינגהם ובאנגליה, והוא מתאר את השיחה ביניהם כשיחה בה נדונה אפשרות לשיתוף פעולה בין שתי החברות. הוא הדגיש בסעיף 7 לתצהירו, כי כבר בתחילת הדרך הבהיר כי על מנת לשווק את מוצרי התובעת בשבדיה יש להתאימם לתקינה השבדית. כדי לקבל את התקן השבדי, על המוצר לעבור הליכי בדיקה, אשר בסיומם מופק דו"ח המוגש לרשויות התקינה, ודו"ח זה יכול לסייע לא רק בשבדיה, אלא במדינות בעלות תקן אירופי זהה. לדבריו, באותה פגישה, הוא הביע נכונות עקרונית מצד הנתבעת לבצע את ההערכות הטכניות הנדרשות על מנת לסייע לתובעת לקבל את התקן השבדי. אב-גד מצידה, הסכימה לבצע את התיקונים הנדרשים במוצרים לצורך כך. בסעיף 9 לתצהירו, הוא מדגיש כי בניגוד לנטען על ידי מר קרן בסעיף 24 לתצהירו, הנתבעת לא התחייבה, בשום שלב, לרכוש כמות מוצרים שתצדיק את פיתוחם, או לרכוש כמות מינימום בכלל. זאת ועוד, הנתבעת גם לא התחייבה לבלעדיות כלשהי למשך תקופה מסוימת, ואף לא דרשה בלעדיות מאב-גד. ביולי 2000, הגיע מר קרן לביקור בשבדיה, ואכן התקיימו פגישות בינו לבין מר ביוארט, המצהיר, כאשר באחת הפגישות היה נוכח גם מר האקן אנדרסון ששימש יועץ חיצוני לנתבעת וטיפל, בין היתר, בקבלת התקינה למוצרי התובעת. זוהי הפגישה אליה התייחס מר קרן בתצהירו, אך גרס כי התקיימה בחודש אוגוסט 2000. ראו סעיף 11 לתצהירו של מר ביוארט. נספח א' לתצהיר הינו תרשומת שיחה שמר ביוארט הכין לעצמו כתוצאה מאותה פגישה. במסגרת הפגישה, כך טוען מר ביוארט, דיבר מר קרן על צפי מכירות בהיקף של 2,400 יחידות בשנה, בהסתמך על ניסיונו בשוק הפיני. אולם, הנתבעת לא התחייבה בשום שלב לרכוש כמות כזו של מוצרים או כל כמות אחרת. הוא מציין כי נטילת התחייבות כזו על ידי הנתבעת, בלי שלמדה את טיב המוצרים ואיכותם, ועוד קודם לכך שהוברר אם המוצרים עומדים בתקן השבדי, אינה עומדת במבחן הסבירות. ראו סעיף 12 לתצהירו. נקודה שלא סוכמה סופית בפגישה היא חלוקת נטל העלויות הכרוכות בתהליך הבדיקה והאישור . אב-גד דרשה כי היא תישא ב-40% מהעלויות והנתבעת ב-60%, ואילו הנתבעת דרשה חלוקה שוויונית. ראו סעיף 14 לתצהירו. נושא הבלעדיות כלל לא עלה בפגישה, והיה ברור לכל אחת מן החברות כי היא רשאית להתקשר עם כל גורם אחר שהוא. מר ביוארט מציין כי התחייבות לבלעדיות לא היתה אז בגדר סמכותו. ראו סעיף 15 לתצהירו. בפגישה נדונו המוצרים אותם תרכוש הנתבעת מהתובעת לאחר שיושלם הליך התקינה, המחירים ותנאי התשלום. מר ביוארט מאשר כי הוסכם על המחירון, שצורף כנספח ג' לתצהירו של מר קרן. עוד הוסכם, כי התובעת תתן לנתבעת הנחה, על מנת להפוך את המחיר לתחרותי ורווחי, הנחה המשתקפת בחשבונית שצירפה התובעת. מר ביוארט מדגיש, כי הנתבעת פעלה בתום לב, במיזם של שיתוף פעולה עם התובעת, כדי לנסות להחדיר את מוצריה של התובעת לשוק השבדי, כאשר כל אחת מן החברות נושאת בהוצאותיה ולוקחת עליה סיכון עסקי כי המוצרים לא יצליחו בשוק השבדי. הנתבעת לא התחייבה לשאת בכל הוצאה מעבר להוצאותיה ומחצית הוצאות התקינה. לאחר פגישה זו בשבדיה, המשיכו שתי החברות לפעול במשותף לצורך ביצוע ההתאמות הנדרשות, על מנת להתאים את מוצרי התובעת לתקינה השבדית. בחודש ספטמבר 2002, ביקר מר קרן בשטוקהולם, ואז התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים, בה נדונה השקת המוצרים. אז גם סוכם כי החלוקה בעלויות תהיה שוויונית, ולא כפי שהתובעת טוענת כי הסכמה זו נעשתה בשלב מאוחר יותר. מר ביוארט אף הגיש תצהיר תשובה, וטען כי מעולם לא התקבל במשרדיה של הנתבעת מסמך המכיל הצעה ל"מחיר מוזל - אספקה בחבילות". אין ממש בטענה כי הנתבעת התחייבה לרכוש כמות של מינימום 1,000 מוצרים מאב-גד. לכל היותר מדובר בהצעת מחיר שלא התקבלה מעולם במשרדיה של הנתבעת. ראו סעיפים 4-3 לתצהירו המשלים. הוא מוסיף כי מעולם לא היה מאשר התחייבות כזו בשם הנתבעת, ולא היה מוסמך לכך. ראו סעיף 5 לתצהירו. הוא מבקש להשוות בין נספח לתצהיר קרן לבין המסמך שהוגש על ידו, ורואה אותו כטיוטה גרידא, שאינה רלוונטית כלל למערכת היחסים הסופית בין הצדדים. המסמך שנשלח אליו לא כלל, כאמור, התייחסות כלשהי באשר לכמות מינימלית של מוצרים אשר על הנתבעת לרכוש מהתובעת, סעיף 10 לתצהירו. מר ביוארט נחקר על גרסתו בישיבת יום 30.11.11. החקירה נערכה בלוויית שתי מתורגמניות לשפה השבדית, כאשר גב' דבורה לכטו תרגמה את העדות מטעם התובעת, ואילו גב' גבריאלה ביק עקבה אחרי נכונות התרגום מטעם הנתבעת. מר ביוארט הסביר על אופן הניהול של הנתבעת. אדם ושמו מאטסון הוא המנכ"ל והבעלים והוא הסמכות העליונה בהחלטות החברה. באשר להתקשרות עם חברות שונות, אישר מר ביוארט כי דבריו הם המהווים בסיס להחלטה של מר מאטסון בשאלה האם להתקשר עם חברה מסוימת, אם לאו (עמ' 41 לפרוטוקול, שורות 27-12). התובעת ביקשה בסיכומיה להעניק משמעות רבה לעובדה שמר מאטסון, מנהל החברה ומי שהיה הסמכות העליונה בה, לא התייצב לעדות. ברם, אינני סבורה שיש ליתן לנתון זה, כשלעצמו, משקל מכריע לחובת הנתבעת. אני מקבלת את גרסתו של מר ביוארט במישור זה, כי בהיותו האיש המקצועי הרלוונטי, ההתקשרויות, לרבות ההתקשרות עם התובעת, היו בסמכותו ובשליטתו. לגבי הקשר עם חברת עורב, אישר העד כי הוא זה שאישר את יצירת הקשר עמה, וכי הדבר נעשה רק לאחר יצירת הקשר עם אב-גד (עמ' 42, שורות 8-1). העד אישר כי תעודת התקינה השבדית היתה על שמה של הנתבעת (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 28-24). כאשר נשאל העד האם בנסיבות אלו לא היתה לתובעת כל אפשרות למכור בשבדיה אלא באמצעות הנתבעת, טען כי אמנם האישור ניתן על שמה של הנתבעת, אבל התובעת היתה יכולה להשתמש בדו"ח הביקורת והבדיקה כדי להוציא מחדש תו תקן שבדי ולקבל אישור בנפרד (עמ' 45, שורות 3-1). כאשר נשאל מדוע התעודה לא הוצאה מלכתחילה במשותף, גם על שמה של התובעת, השיב: "אנחנו לא חשבנו שזה עניין גדול" (עמ' 45, שורה 5). לגבי סעיף 51.3 לכתב ההגנה, שם נעשתה הערכה של 1,000 יחידות בשנה הראשונה ועלייה של 10% מידי שנה, התבקש העד להסביר את הסתירה בין גרסה זו בכתב ההגנה לבין טענתו בתצהיר, כי לא היתה התחייבות לכמות מינימלית. העד טען כי בישיבה בברמינגהם לא דיברו על כמויות, אלא הוא נתן הערכה כללית על מצב השוק בשבדיה. הכמות שננקבה של 1,000 יחידות היתה הערכה על פוטנציאל המכירה (עמ' 46, שורות 11-4). העד לא סיפק הסבר הגיוני לשוני בין הכתוב בתצהירו לבין כתב ההגנה, ולא הסביר מדוע בעדותו בעל פה אישר כי ההערכה של הכמויות היתה משותפת, שעה שבגרסתו הכתובה בתצהיר טען כי זו היתה הערכה של אלי קרן בלבד. כאשר הוצג בפניו המסמך נספח א' לתצהיר התשובה של מר קרן, שם דובר על כמות של 1,000 יחידות, חזר וטען כי מעולם לא ראה את המסמך (עמ' 46, שורות 27-22). אשר לפרטי ההתקשרות, לגבי שלושת המשלוחים הראשונים, סירב העד לאשר כי נראה שמדובר בנקודות הצופות פני עתיד והתקשרות ארוכת טווח. הוא טען כי מדובר במסמך שנערך ל"נקודות לזיכרון בישיבה... אני לא יכול היום, להזכר בדיוק אם זו הסכמה שאנחנו סיכמנו עם אב-גד" (עמ' 47, שורות 3-1). העד עומת עם סעיף 16 לתצהירו, שם נכתב כי "הסכמנו על מחירון", ואז נאות לאשר כי "זה נכון שהיתה לנו הסכמה לגבי מיעוט קטן עם המשלוחים הראשונים" (עמ' 47, שורות 6-4). נוכח העדויות שנשמעו לפני, כמצוטט לעיל, והמסמכים אשר הוגשו, אני קובעת כי לא דובר על מיזם תיאורטי. אני מקבלת את עמדת התובעת כי שתי החברות המעורבות לא היו נכנסות להוצאות הכרוכות בנושא, אילו היה מדובר בשיחה בעלמא. היתה התחייבות ממשית בין שתי החברות לכריתת עסקה. הפגישות, כפי שתוארו, בין מר קרן ובין מר ביוארט, מתארות רצף של משא ומתן עסקי. הפגישה הראשונה בעיר ברמינגהם באנגליה היתה, כפי שתיאר מר קרן, פגישת היכרות, ובה סיכמו הצדדים עקרונית על מתווה ההתקשרות. הצדדים העמיקו את השיח ברצף הפגישות שתואר בהמשך והוסכם על ידי שני הצדדים. מר קרן הגיע לצורך כך לשבדיה והנתבעת שכרה את מר האקן אנדרסון, יועץ לענייני ההתאמה לתקינה שבדית. ההתנהלות בין שני הצדדים הצביעה על רצינות, התקשרות עסקית שנועדה להניב רווחים עבור שתי החברות. לא פעולה תיאורטית ולא פעולה עקרונית. המעורבות של התובעת היתה מהותית. לא היתה לה כל כוונה להשקיע זמן ואנרגיה כדי שהנתבעת תקטוף את הפירות ותוציא את תעודת התקינה השבדית על שמה בלבד, ללא שמה של התובעת. עדותו של מר ביוארט בעניין זה, כי הנתבעת לא סברה שמדובר בעניין מהותי, אינה מקובלת עלי. שתי החברות פעלו יחד להוצאת תעודת התקינה, שהיתה תנאי יסודי לשיווק לשוק השבדי/סקנדינבי. הנתבעת ייחדה חלק נכבד מטיעוניה לחשיבות השיתוף בהוצאות השגת תעודת התקינה. התנהלות הנתבעת, אשר שיתפה את התובעת בעלויות התאמת התקינה, ואף עמדה על כך שהן תתחלקנה שווה בשווה, אך מנגד, השמיטה את שמה של התובעת מהתעודה שהתקבלה בסופו של דבר, היא התנהלות מחוסרת תום לב. אני מאמינה ומקבלת את גרסת מר קרן, הנתמכת במסמכים, כי היתה הערכה של כמויות מכירה. 1,000 יחידות בשנה הראשונה ועלייה מדורגת של 10% לאחר מכן. גרסה זו משתלבת עם האמור בסעיף 51.3 לכתב ההגנה, שזו לשונו: "הנתבעת הסבירה לאב-גד אודות המתחרים הפוטנציאליים והיקפי מכירותיהם. יחדיו העריכו הצדדים כי היקף המכירות של מוצרי אב-גד יעמוד על כ-1,000 יחידות בשנה הראשונה, וכי ניתן יהא לצפות לעלייה של 10% כל שנה". מר ביוארט נסוג לחלוטין מגרסה זו בתצהירו, שם טען, כמצוטט לעיל, כי הוא לא התייחס כלל לכמויות וכל ההערכות בוצעו על ידי מר קרן. בחקירתו הנגדית, התבקש מר ביוארט ליישב את הסתירה, אך לא הצליח לעשות כן. עדותו בחקירתו הנגדית אישרה את גרסתו של מר קרן. שוכנעתי, כי בשונה מן הנטען בתצהיר, אכן דיברו הצדדים מפורשות על כמויות אלה, והצפי של שני הצדדים תאם לכך. זה היה בסיס ההתקשרות העסקית, ואלמלא ההבנה כי מדובר בכמויות כאלו של מוצרים שתרכוש הנתבעת מאת התובעת, לא היתה ההתקשרות יוצאת לדרך. אני מקבלת את עמדת התובעת. אני סבורה כי היה מדובר בהתקשרות עסקית לכל דבר ועניין, כאשר שני הצדדים - מר קרן בשם התובעת ומר ביוארט בשם הנתבעת - רקמו אותה צעד אחר צעד בפגישותיהם השונות, עד שהגיעו לתובנות סופיות. הנתבעת גילתה עניין במוצרים של התובעת. הוסכם כי התובעת והנתבעת, יחדיו, יפעלו להתאמת המוצר לתקינה השבדית, ואולי אף זו הנוהגת במדינות סקנדינביה כולן. הוסכם כי שני הצדדים יישאו בעלויות התאמת התקינה. עוד הוסכם, כי לאחר שהתקינה תושג, תרכוש הנתבעת מאת התובעת כמות מכובדת, ששני הצדדים העריכו והסכימו כי תעמוד על 1,000 יחידות לשנה לפחות. מר ביוארט היה המוציא והמביא מטעם הנתבעת בעסקה זו. בעדותו, וכן בעדותה של גב' אהלפורס, נאמר כי בעל החברה הוא מר מאטסון, והוא המחליט הסופי. אולם, מר מאטסון הדיר עצמו מהופעה בבית המשפט, ומכל מקום, מר ביוארט עצמו אישר כי החלטותיו של מר מאטסון התקבלו על בסיס ההמלצות שלו. כלומר, אני קובעת כי נכרת חוזה בין התובעת לבין הנתבעת, בו הוסכם כי שתי החברות יפעלו במשותף לקבלת תקינה שבדית למוצרי התובעת. שתי החברות אכן פעלו לטובת העניין. התקינה השבדית התקבלה בתעודה שיצאה על שם הנתבעת בלבד, בלי שלמעמדה של התובעת ניתן בה ביטוי. הנתבעת, על פי השיחות המקדימות בין הצדדים, היתה אמורה להזמין 1,000 יחידות לשנה. הנתבעת עשתה מספר הזמנות וחדלה מכך תוך זמן קצר. הנתבעת לא עמדה בתנאים המקדימים שסוכמו בין הצדדים, ושעל בסיסם נכנסה התובעת לכל העניין, והם הזמנה של 1,000 יחידות בשנה. כל אחד מן הצדדים ערך תרשומת נפרדת. ההסכמה בין הצדדים לא מצאה ביטוי בחוזה מגובש אחד. על ההסכמה אני למדה מן העדויות ומהמסמכים השונים שכל אחד מן הצדדים הגיש לעיוני. עם זאת, ההסכמה שרירה ומחייבת. זמן קצר הצדדים אף פעלו לפיה. עם זאת, ההתחייבות נולדה מסדרה של פגישות, חילופי מסמכים והתנהגות הצדדים. זהו חוזה מכללא שנרקם ביניהם על דרך של התנהגות. חוזה כזה ראוי לכבד ככל חוזה אחר. ראוי לבחון את טענת הנתבעת כי לא הוסכם בין הצדדים על תנאי בלעדיות. כלומר, לשיטת הנתבעת, התובעת היתה רשאית לשווק את מוצריה בשבדיה גם דרך חברות אחרות. מנגד, הנתבעת היתה רשאית להתקשר ולשווק בשבדיה מוצרים הדומים למוצריה של התובעת, באמצעות חברות אחרות. ראינו כי בפועל, הנתבעת זנחה את התובעת ופנתה לחברה הישראלית עורב, ממנה הזמינה מוצרי אבטחה ומיגון, במקום מוצריה של התובעת. הדמיון בין החברות היה כה רב, עד שמנהלת הכספים של הנתבעת, שילמה בטעות לתובעת בגין מוצרים שהוזמנו מחברת עורב. בנושא הבלעדיות, אני קובעת מן העדויות, כי לא הוסכם דבר בין הצדדים. עניין זה נשאר פרוץ. שתי החברות לא הגבילו מפורשות זו את זו, כך שתיאורטית כל אחת מהן היתה יכולה לפעול באמצעות חברה אחרת. יחד עם זאת, ראינו כי האפשרות הזו היתה פתוחה לנתבעת לבדה, והנתבעת אכן עשתה בה שימוש. זאת משום שהנתבעת דאגה לכך שתעודת התקינה השבדית למוצר זה תצא על שמה בלבד. חרף כל המאמצים שהשקיעה התובעת בכך, וחרף העובדה שהנתבעת דרשה מהתובעת וקיבלה ממנה השתתפות בעלויות התאמת התקינה של המוצרים לשבדיה - בכל זאת, בתעודת התקן השבדי נזכר שמה של הנתבעת בלבד, ולא שמה של התובעת. לכן, בפועל, האפשרות הקלה והנוחה לפנות מיידית לחברה אחרת ולשווק באמצעותה, לא היתה פתוחה בפני התובעת. אינני מקבלת את עדותו של מר ביוארט כי מדובר בעניין פורמאלי גרידא וכי התובעת היתה יכולה, על בסיס הדו"ח ששימש להוצאת תעודת התקינה, להשיג בעצמה תעודת תקינה כזו. לתובעת אין מהלכים בשבדיה, וכדי להשיג את תעודת התקינה היא נזקקה לעזרתה של חברה שבדית, הלוא היא הנתבעת. באופן טבעי, התובעת היתה תלויה בנתבעת כדי לשווק את מוצריה בשבדיה, והנתבעת ניצלה זאת לטובתה, ואף דאגה לכך שהתובעת לא תוכל לפעול באופן עצמאי, על דרך השמטת שמה מתעודת התקינה. לכן, התנהלות הנתבעת, שניתקה את הקשר עם התובעת, ללא הסבר ראוי ובלי הודעה מוקדמת, סותרת להבנות הבסיסיות בין הצדדים. בעצם הסכמתה של הנתבעת לפעול יחד עם התובעת לקבל תעודת התקינה למוצרים הללו, טבועה התחייבות של הנתבעת להזמין מוצרים כאלה מאת התובעת. הנתבעת לא פעלה על פי סדרי מסחר תקינים, כאשר לאחר כל היגע שהשקיעה התובעת בהתאמת המוצרים לתקן השבדי, וכל העלויות שהתובעת נשאה בהן לצורך כך - היא פנתה לחברה ישראלית אחרת, מבלי ליידע את התובעת, והזמינה את אותם המוצרים דרכה. אני רואה בהתנהלות זו, משום הפרה מצד הנתבעת. לסיכום פרק זה, אני קובעת כי נכרת חוזה בין שתי החברות לכריתת עסקה של מכירת מוצרים על ידי התובעת וקנייתם על ידי הנתבעת. הוסכם כי שתי החברות יחדיו ידאגו להשגת התקינה השבדית עבור המוצרים, וכי לאחר קבלת התקינה, תרכוש הנתבעת מאת התובעת מוצרים בשיעור של 1,000 יחידות לשנה. הסכמה זו הופרה באופן חד צדדי על ידי הנתבעת. קבלת התקן השבדי: שני הצדדים ייחדו לסוגיה זו משמעות רבה בתצהיריהם, ובטיעוניהם. לאחר שמיעת עדויות הצדדים, הכתובות והפרונטאליות גם יחד, אני מגיעה למסקנה כי נושא זה התהדק והתגבש תוך כדי העבודה המשותפת של שתי החברות. מלכתחילה, הוסכם עקרונית כי שתיהן יפעלו להשגת התקן השבדי, ומאוחר יותר אף דובר על השגת התקן המתאים למדינות סקנדינביה כולן. הנתבעת נעזרה ביועץ האקן אנדרסון, המתמחה בדין השבדי והסקנדינבי, לצורך כך. התובעת סיפקה את העבודה ואת המאמצים להתאמת החומרה והתוכנה לכל אשר נדרש ממנה. מר קרן הסביר בעדותו מיום 20.11.11, כי הנתבעת פנתה אליו לצורך שיווק מוצריו בשוק השבדי. בנושא התקינה, נדרשה מעורבות הנתבעת לצורך ההתאמה לתקינה השבדית, המהווה שוק ייחודי. הוא הסביר כי נושא התקנים במדינות רבות הוא מאוד מעורפל, ולכן היה זקוק לעזרת הנתבעת (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 19, עד עמ' 18, שורה 5). בהמשך הסביר: "אנחנו היינו אמורים לעשות את ההתאמות במוצר כדי שיעברו את התקן השבדי" (עמ' 23, שורה 14). בהמשך אמר כי בדרך כלל התובעת לא נושאת בהוצאות התקינה, אלא הלקוח בחו"ל נושא בעלויות הללו במלואן. במקרה דנן, טען מר קרן כי כיוון שהנתבעת עמדה על כך, הסכימה התובעת להשתתף בעלויות, אולם בתנאי שהתשלום ייעשה על דרך של קיזוז. עוד אמר כי הוסכם שהקיזוז לא ייעשה בבת אחת אלא לשיעורין, בכל קנייה יירד סכום מסוים (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 17-4). מר קרן אמר כי לא ציפה לכך שהנתבעת תפתיע אותו ותקזז בבת אחת, מתוך חשבונית אחת, את מלוא הסכום. לגרסתו, היה זה בניגוד למוסכם. כפי שהגדיר זאת בעמ' 24 לפרוטוקול, שורה 23: "ברגע שהכל מוסכם, מקובל וידוע, הכל בסדר. כשמפתיעים אותך - זה לא נחמד". בהקשר זה אעיר, כי מיד לאחר הקיזוז, חדלה הנתבעת לבצע הזמנות גדולות מאת התובעת, ועברה לעבוד מול חברת עורב, נתון שלא היה ידוע לתובעת באותה עת, אך בדיעבד, צובע בגוון שלילי את התנהלות הנתבעת. מעדותו של מר ביוארט בפרוטוקול ישיבת יום 30.11.11, עלה כי תעודת התקן הוצאה ביום 29.1.03, למרות שבדיקת המוצר החלה ביום 7.2.01 והסתיימה ביום 10.10.02. לטענתו, קבלת תעודת תקן אורכת מספר חודשים (עמ' 49, שורות 14-9). לעומת זאת, בסעיף 23 לתצהירו, טען כי התאמת המוצרים לתקן השבדי הסתיימה בספטמבר 2002. בהמשך החקירה עומת עם הטענה כי התאמת המוצר ארכה זמן רב מהצפוי, ואז טען כי חודש ימים הוא פרק הזמן הנורמטיבי לקבלת תעודת תקינה. טענה זו אינה מתיישבת עם הגרסה כי תעודת התקינה כאן הוצאה חודשיים אחרי שכל הליכי הבדיקה, אפילו לשיטתו, כבר הסתיימו. העד אישר כי בשנת 2003, זמן קצר מאוד לאחר שהתקבלה תעודת התקינה, הפסיקה הנתבעת להזמין מוצרים מאת התובעת (עמ' 52, שורות 10-9). התובעת טענה לפרק זמן של שלושה-ארבעה חודשים, ועד הנתבעת היה נכון לאשר כי מדובר בפרק זמן של שישה חודשים. המסקנה העולה מן העדויות בנושא התקינה היא, כי שני הצדדים השקיעו, כל אחד מצידו, אנרגיה רבה בנושא התאמת המוצרים לתקן השבדי. מסיבה כזו או אחרת, ארך התהליך מעל לצפוי. ייתכן שהדבר נבע מרצונן של שתי החברות להתפרש מעבר לגבולות שבדיה ולהתאים את המוצר לשוק הסקנדינבי כולו. כך או כך, אני מקבלת את עמדת התובעת כי הוסכם ששני הצדדים יפעלו יחדיו, כל אחד בתחומו, למען קבלת תעודת התקינה. התובעת השקיעה שעות רבות של עבודה כדי להתאים את המוצר לדרישות. הנתבעת, מצידה, אף היא לא טמנה ידה בצלחת ופעלה באמצעות היועץ המיוחד כדי לבצע את ההתקנה האמורה. אני מאמינה לעדותו של מר קרן כי בשל ההיקף, נאותה התובעת לחרוג ממנהגה ולחלוק עם הנתבעת שווה בשווה בעלויות התקינה. מר קרן העיד בנושא זה בהגינות ובאופן משכנע. אני מאמינה לעדותו של מר ביוארט בנקודה זו של אנרגיה רבה שהנתבעת השקיעה בנושא התקינה, אנרגיה אותה העריכה בכתבי טענותיה בסכום של כ-167,000 דולר. עוד אני מאמינה לעדותו של מר ביוארט כי הנתבעת דרשה מהתובעת השתתפות בעלויות. אני מקבלת את עמדתו של מר קרן כי הוסכם על הצדדים שההשתתפות בעלויות תיעשה בצורה של קיזוז מחשבוניות קנייה, באופן שיבטיח קניית מוצרים של התובעת על ידי הנתבעת לאורך זמן. כפי שהסברתי לעיל, כל נושא התקינה תומך לטעמי בגישתה של התובעת כי היה מדובר בהתקשרות עסקית בין שתי החברות, שנועדה להיות ארוכת טווח. ההשקעה הרבה של התובעת בנושא התקינה, והסכמתה לשאת בעלויות, כמו גם הדרישה של הנתבעת מאת התובעת כי תישא בעלויות, מלמדות על כך ששני הצדדים הציגו האחד כלפי השני מצג של כוונה להתקשרות חוזית ארוכת טווח. לכן, הסכימה התובעת להשקיע זמן רב ואנרגיה בהתאמת מוצריה לתקן השבדי. לכן היא גם הסכימה, באופן חריג מצידה, להשתתף ב-50% מהעלויות. התובעת, באמצעות מר קרן, פעלה כאן בהגינות מרבית, כאשר ראתה שהתהליך מורכב מהצפוי, ולכן היתה מוכנה ליטול על עצמה גם את העבודה הכרוכה בהתאמה לתקן וגם את ההשתתפות בעלויות. כדי להגדיר תקופת התקשרות ארוכה, שתביא בחשבון את מאמציה של התובעת בביצוע עבודת ההתאמה של המוצר לתקן השבדי, הסכימה התובעת לקיזוזים ארוכי טווח מהזמנות שייפרשו לאורך תקופה ארוכה. הנתבעת, מצידה, לא פעלה בהגינות. היא דרשה השתתפות של התובעת בעלויות התקינה, גרמה לה לעבוד במשך תקופה ארוכה של כשנה על מוצר שיותאם לתקן השבדי, אך דאגה להשמיט את שמה של התובעת מתעודת התקינה. זמן קצר מאוד לאחר שהושגה תעודת התקינה - אפילו לשיטתה של הנתבעת היה זה פרק זמן של חודשים ספורים - הפסיקה הנתבעת להזמין מוצרים מאת התובעת. בהזמנה האחרונה קיזזה הנתבעת באופן חד צדדי ובניגוד למוסכם, מאת התובעת, את מלוא חלקה בעלויות התקינה. מכאן ואילך, יבש מעיין ההזמנות של הנתבעת מאת התובעת. לסיכום פרק זה, אני קובעת כי מלכתחילה העריכו שני הצדדים שהתאמת המוצרים לתקן השבדי תהא קצרה יותר ממה שהיה בפועל. שני הצדדים הסכימו להארכת התקופה נוכח הקשיים האובייקטיבים שהתגלו אצל כל צד, ובתמורה הוסכם כי שני הצדדים יישאו שווה בשווה בעלויות התקינה. עוד אני קובעת כי הוסכם שהתובעת תשלם את חלקה על דרך של קיזוז תמורת מוצרים, לאורך תקופה ארוכה של הזמנות, ולא בבת אחת. האופן בו נהגה הנתבעת, אשר קיזזה בבת אחת את מלוא העלויות, ולאחר מכן חדלה להזמין, מהווה הפרה חד צדדית מצד הנתבעת. הפסקת הזמנת מוצרי התובעת על ידי הנתבעת: בראש ובראשונה, אדון בשאלה, האם הפסקת הזמנת המוצרים נבעה, כטענת הנתבעת, מחוסר התאמה של המוצרים וכישלונם בשוק השבדי. בכתבי טענותיה של הנתבעת ובתצהירו של מר ביוארט, נעשה ניסיון להציג מצג כאילו מוצריה של התובעת היו מיושנים ולא התאימו לשוק השבדי. אינני נותנת אמון בגרסה זו ואני דוחה אותה. גרסה זו אינה מתיישבת עם רציפות הקשר בין הנתבעת לבין התובעת לאורך תקופת זמן. אילו אכן היה מדובר במוצרים מיושנים ובלתי מתאימים, לא היתה הנתבעת ממשיכה להשקיע בקשר עם התובעת ולא היתה משקיעה עוד ועוד משאבים במטרה לקבל את תעודת התקינה. הנתבעת יזמה את הקשר והזינה אותו כל עוד נזקקה לתובעת להתאמת המוצר לתקן השבדי. אילו היתה הנתבעת מסתפקת בהזמנת המוצרים מאת התובעת וחדלה לחלוטין משיווק מוצרים מסוג זה בשבדיה, לאחר אותן הזמנות ספורות, ניחא. אז, אפשר היה, ולו בדוחק, לקבל את עמדתה של הנתבעת כי המוצרים התגלו כבלתי מתאימים לשוק השבדי, ולכן, חרף ההשקעה הכבדה שהיתה לשני הצדדים בהתאמתם לשוק זה, כיוון שמדובר בהתקשרות עסקית גרידא, על כל צד לספוג את הפסדיו ולצאת מן העסקה. אולם, לאחר שהתגלה, באופן מקרי לחלוטין, על דרך טעות מנהלת הכספים של הנתבעת, כי הנתבעת המשיכה לשווק מוצרים דומים עד זהים בשוק השבדי, אולם עשתה כן באמצעות חברה ישראלית אחרת, חברת עורב - הדבר משמיט את הקרקע תחת גרסה זו של הנתבעת. טענותיו של עד ההגנה, מר ביוארט, בתצהירו, כי השוק השבדי השתנה מאז תחילת ההתקשרות ועד לסיומה, והדגש עבר ממוצרים נייחים למוצרים אלחוטיים (סעיף 30 לתצהירו), אינן מתיישבות עם העובדה שהנתבעת המשיכה לאורך התקופה בפעולותיה מול מכון התקנים השבדי להשגת התקינה למוצרים הספציפיים הללו. הטענה בסעיף 31 לתצהיר, כי מוצרי התובעת לא היו מספיק גמישים לשוק השבדי ולא התאימו לעבודה עם 32 אזורים, נוגעת לעניין של התאמה טכנית והנתבעת היתה אמורה להתריע על כך בפני התובעת בזמן שדרשה את ההתאמות הטכניות של המוצר לתנאי השוק השבדי. אם הדבר לא נעשה, האחריות לכך אינה מוטלת, בהכרח, על התובעת, שכן הנתבעת היא זו שהיתה אמורה להדריך אותה באופן ההתאמה של המוצר לשוק השבדי. אינני מקבלת את דברי העד ביוארט בסעיף 37 לתצהירו, כי הנתבעת הפסיקה להזמין מוצרים מהתובעת משום שמוצרי התובעת לא היו ניתנים לשיווק בשבדיה. הנתבעת לא הסבירה מה היתה העדיפות של מוצרי חברת עורב הישראלית על פני מוצריה של התובעת. במה כשלה אב-גד מול חברת עורב? במה מוצריה מתאימים פחות לשוק השבדי מאשר מוצריה של עורב? זאת ועוד,הנתבעת לא הודיעה באופן מסודר לתובעת כי מוצריה אינם תואמים לתנאי השוק השבדי. הנתבעת לא נתנה הזדמנות לתובעת להתאים את המוצרים לשוק השבדי, דבר שהיה מתבקש נוכח העבודה המשותפת שהשקיעו שני הצדדים בעניין זה וחוזה המכללא שהוסכם עליו בין מר קרן לבין מר ביוארט, כפי שתואר לעיל. הנתבעת פשוט חדלה להזמין את המוצרים מהתובעת. הנתבעת מצאה לה, באופן דיסקרטי, מקור אחר לייצור מוצרים דומים במהותם ובטיבם, חברת עורב הישראלית. התובעת לא ידעה כלל על ההתפתחות הזו. היא לא קיבלה הודעה מסודרת על הפסקת התקשרות. אלמלא התשלום שבוצע בטעות אליה במקום לחברת עורב, לא היתה יודעת על כך מיד בחורף 2006. התובעת טוענת, בתצהירו של מר קרן, כי הבחינה בכך שהנתבעת אינה רוכשת ממנה מוצרים בכמות מספקת, ובשונה לאשר הוסכם בין שתי החברות. כתוצאה מכך, פנתה התובעת, לטענתה, לעו"ד שבדי, מר טוביאס פרידמן משטוקהולם, אשר שיגר את המכתב שצורף כנספח י' לתצהירו של מר קרן. עו"ד פרידמן דרש וקיבל מאת התובעת שכר טרחה עבור מכתב זה, כעולה מנספח י"א לתצהירו של מר קרן. על פי המכתב דנן, נושא תאריך 2.8.05, דרשה התובעת מן הנתבעת כי תעמוד בהתחייבות ותקנה ממנה מוצרים בכמות שהוסכמה. מכתב זה לא זכה למענה של הנתבעת, ונציגי הנתבעת טענו כי מכתב כאמור כלל לא התקבל אצלה. התובעת פנתה לברר את הנושא אצל עו"ד טוביאס פרידמן, אשר הכחיש מכל וכל כי לא שלח את המכתב, ולדבריו אף פנה בנושא ללשכת עורכי הדין/ההתאחדות המשפטית השבדית. ראו נספח י"ב לתצהיר. עם זאת, משרד עורכי הדין טוביאס פרידמן אישר כי המכתב נשלח בדואר רגיל, ולכן אין ברשותו קבלה המוכיחה את קבלתו במשרד הנתבעת. על רקע זה, לא ניתן להזים את טענת הנתבעת, כפי שהובאה מפיו של מר ביוארט, כי הנתבעת מעולם לא קיבלה דרישה כאמור. עם זאת, במכתב האמור יש כדי לתמוך בטענת התובעת כי לא ישנה על זכויותיה וכי הבחינה בכך שהזמנות מן התובעת אינן מבוצעות לפי הסיכום. כאן יש מקום להזכיר גם את מכתבה של עו"ד לנקר מישראל שנשלח אל הנתבעת בעניין זה. מעדותה של גב' ליזבת אהלפורס, מנהלת הכספים של הנתבעת, עלה כי אכן, בתחילה הזמינה התובעת מוצרים בכמויות מכובדות מאת התובעת, ראו למשל סעיף 7 לתצהירה. הזמנה ראשונה זו בוצעה בחודש פברואר 2003. העדה מציינת כי החל משנת 2003, בפועל למעט הזמנות קטנות, לא הזמינה הנתבעת סחורה מאת התובעת. לעומת זאת, הנתבעת הזמינה את המוצרים הללו מחברה אחרת, כדבר שבשגרה. כך עולה מסעיף 12 לתצהירה של גב' אהלפורס: "בסוף שנת 2005 RCO ביצעה רכישת מוצרים שגרתית מחברת Crow Electronic Engineering Ltd" (ההדגשה שלי - נ.ג.). העדה הסבירה בסעיף 14 לתצהירה, כי מאחר ומדובר בשתי חברות ישראליות, היא טעתה בטופס והעבירה את הכספים שהיו מיועדים לעורב, דרך הטופס של התובעת. מכאן אני למדה כי מדובר במוצרים בעלי אותו אפיון. אם לא די בכך, גם ההשוואה בין סוגי המוצרים על פי החשבוניות מלמדת על כך שהמוצרים הם מאותה משפחה, מוצרי מיגון ואבטחה. עניין זה משמיט את הקרקע מתחת גרסתה של הנתבעת כי השוק השבדי לא היה בשל למוצרים הללו. העובדה שהנתבעת נחשפה במעשיה ובביצוע הזמנות מעורב, עומדת לחובתה. אני מקבלת את גרסתה של התובעת מפיו של מר קרן, כי הנתבעת היתה מעוניינת במוצרים הללו, שהתאימו לשוק השבדי, אך מצאה לה ספק אחר במקום התובעת, את חברת עורב. לאחר שהתובעת השקיעה את המאמצים ביצירת הקשר ובבניית המוצרים, קטפה הנתבעת את פרי מאמציה של התובעת אצל חברה אחרת. אני דוחה את עמדתה של הנתבעת כי התביעה לא היתה באה לעולם אלמלא הטעות שטעתה גב' אהלפורס וכי כל תכליתה של התביעה היא כוונה של התובעת למנוע השבת סכום ששולם לידיה שלא כדין. שוכנעתי מעדויות התובעת ומהנספחים שצירפה, כי הפסקת ההזמנות מן הנתבעת הציקה לה, וכי שקלה את צעדיה המשפטיים מול הנתבעת בעניין זה. אני מאמינה לעדות התובעת כי פנתה לעו"ד טוביאס פרידמן וחיפשה מקור משפטי אליו תוכל לפנות כדי למצות את זכויותיה מול הנתבעת. הנתבעת אמנם טוענת כי לא קיבלה פניות כאלה, ובהיעדר אסמכתא מוצקה זוהי גרסה מול גרסה. גרסת התובעת אמינה עלי יותר מגרסת הנתבעת. גם העדה מטעם התובעת, גב' עוז, העידה כי נשלח מכתב לנתבעת דרך עו"ד פרידמן, עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 28-19. הפנייה נעשתה בעקבות העובדה שהנתבעת, בשלב כלשהו, הפסיקה לרכוש סחורה מהתובעת. גב' עוז העידה כי ניסתה ליצור פעם או פעמיים קשר עם נציג התובעת, מר פר ביוארט, אך הדבר לא עלה בידה: "אני זוכרת שיצרתי קשר מהבית, פעם פעמיים, ולא תפסתי את פר, היה מאוד קשה לתפוס אותו. ראינו שיש השהיות וזה לא זורם, אז ניסינו ליצור קשר. אי אפשר היה לדבר איתם" (עמ' 9, שורות 4-2). גם מר קרן, בתצהיר התשובה לתביעה שכנגד, סעיף 19 שם, ציין כי הנתבעת הפסיקה להזמין מערכות ואיש הקשר, מר פר ביוארט, ניתק מגע, לא ענה למיילים שנשלחו אליו ולא קיבל שיחות טלפון, ועל כן נעשתה פנייה מטעם התובעת לעו"ד שבדי, עו"ד פרידמן. לסיכום פרק זה, אני רואה בהתנהלות זו משום הפרת התחייבות הנתבעת כלפי התובעת. היה על הנתבעת להמשיך בהזמנת המוצרים מאת התובעת, על פי ההתחייבות המקורית. נזקי התובעת: לאחר שהתקבלו עמדות התובעת, לפיהן נכרת הסכם מחייב בינה לבין הנתבעת להזמנת מוצרים בכמות של 1,000 יחידות לשנה לפחות ולקיזוז עלויות התקינה באופן מדורג, ולא בבת אחת כפי שנעשה, ולאחר שהסתבר כי הנתבעת הפרה את ההסכם וחדלה להזמין סחורה מאת התובעת ללא צידוק, אלא עברה להזמין סחורה מסוג דומה אצל חברה ישראלית אחרת; נותר לדון בנזקי התובעת. התובעת טוענת כי נגרמו לה הנזקים הבאים: 69,902.3 דולר בגין מלאי מוצרים אשר הותאם במיוחד לשוק השבדי ונותר במחסניה. 191,960 דולר - הוצאות פיתוח. 33,930 דולר - הוצאות מימון. 175,000 דולר - אובדן רווחים לשנה הראשונה, לפי תחשיב של 1,000 יחידות שהיו אמורות להיות מוזמנות X 175 דולר ליחידה. בקיזוז הסך של 80,965 דולר, התשלום שהועבר לתובעת במקום לחברת עורב, ביום 27.2.06, עדיין נותרה לטענת התובעת יתרת חוב בסך של 210,000 דולר, השקול כנגד סכום התביעה. כלומר, התובעת לא הגישה את התביעה על הסכום של 175,000 דולר של אובדן רווחים. בחשבון הפרופורמה נספח ט' לתצהיר מר קרן, מופיע רכיב של הפסד רווחים המוערך ב-30,000 דולר ארה"ב, לפי שיעור רווח משוער של 30 דולר לפריט. התובעת ביקשה להשיב את המצב לקדמותו ולקבל שיפוי על הוצאותיה בגין הפיתוח, המימון והמוצרים שנותרו בידיה. זהו המקום להתייחס לשאלה מדוע לא תבעה התובעת מלכתחילה סכום כה מהותי בשבדיה. מר קרן התייחס לכך בעדותו. הוא הסביר כי פתח במהלכים בשבדיה לקבלת ייצוג משפטי, אך הנתק הפיזי והלשוני הקשה על כך. לראיה, מכתבו של עו"ד טוביאס פרידמן, שעד היום אין אסמכתא מוצקה לכך שנמסר לנתבעת בזמן אמת. אני מקבלת את עמדת התובעת, כי עד שלא נודע לה על ההתקשרות עם חברת עורב, ועד שלא קיבלה לידיה את הסך של 80,965 דולר ארה"ב, לא היה ברור לה באופן חד משמעי כי ההתקשרות עמה נזנחה. משנתחוורו לה הדברים, הגישה את התביעה. בנוגע להוצאות, הציג העד מר קרן את חשבון הפרופורמה נספח ט' לתצהירו. זהו מסמך שנערך על ידי אב-גד ביום 14.12.04 ולטענת מר קרן, אף הוצג לנתבעת בזמן אמת. על פי חשבון הפרופורמה, הוצאות הפיתוח עמדו על סך של 191,960 דולר והוצאות המימון על סך של 33,390 דולר. מר קרן נחקר על החשבון דנן, בישיבת יום 20.11.11, והסביר כי אמנם מלכתחילה צפה שהעלויות של אב-גד תהיינה נמוכות יותר ותעמודנה על 10,175 דולר בלבד, אולם הסכום תפח והגיע ל-191,960 דולר עקב הדרישות של מכון התקנים השבדי, עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 17-7. בבחינת סכום הנזקים שהתובעת מציגה, ראוי לציין כי למעט עדותו של מר קרן וחשבון הפרופורמה אליו הפנה בעדותו, שאף הוא מסמך שנערך באופן חד צדדי על יד התובעת ומהווה הערכה משוערת נכון ליום 14.12.04, לא מצאתי ראיה אובייקטיבית התומכת בטענותיה לנזקים בשיעור כזה. התובעת לא הציגה דו"חות רווח והפסד לשנים הרלוונטיות, אשר הוצאות הפרויקט מול הנתבעת כלולות בהם. התובעת לא הציגה מאזנים לשנים הרלוונטיות, בהם מופיעות ההוצאות של הפרויקט כאחד הרכיבים המשפיעים על המאזן באותה שנה, בין אם לרווח ובין אם להפסד. התובעת לא הציגה קבלה על הוצאות רכישת מלאים שהוזמנו ויוצרו עבור הנתבעת. היא הציגה רק את הפרופורמה, שם הופיעו הוצאות ייחודיות עבור המוצרים המיועדים לשבדיה, כמו לוח מקשים בטקסט שבדי וכו'. התובעת כללה בין הוצאותיה גם נסיעות והוצאות שהייה בשבדיה, וכן רכיב של הפסד רווחים, 18 חודשי מכירה להם ציפתה, תשלום עבור מתקנים שבדיים וכו', וכך הגיעה לתוצאות המשקפות את סכום התביעה, בניכוי הסכום ששולם לידיה בטעות. התובעת משליכה יהבה בהגדרת ההוצאות שהיו לה, בין השאר, גם על טענותיה של הנתבעת בתביעה שכנגד. הנתבעת דרשה סכום של 167,000 דולר בגין הוצאות בתביעה שכנגד. התובעת טוענת, אפוא, כי אם אלה הן הוצאותיה הנטענות של הנתבעת, שלא השקיעה השקעה משמעותית בפיתוח המוצר, אזי מקל וחומר נלמד כי הוצאותיה של התובעת הן כפולות ומכופלות. התובעת הגישה מסמכים שונים, אך לא מסמכים המהווים אסמכתא להוצאות. הדעת נותנת כי אכן היו לתובעת הוצאות בגין עלויות פיתוח והתאמה של המוצר הספציפי לתנאי השוק השבדי. למשל, מקלדת שבדית, מעגלים מודפסים מתאימים לתקן השבדי וכו', הכל כמפורט בפרופורמה נספח ט'. גם אם התובעת לא הציגה קבלות עבור רכישת מוצרים אלה, ולא הציגה חשבונות של שכר עובדים אשר הקדישו שעות עבודה לטובת מוצרים אלה, ברי כי המוצרים לא יוצרו מן החלל הריק. עם זאת, בהיעדר נתונים ממשיים, קשה להעריך את העלויות הריאליות. הפרופורמה נספח ט' לתצהירו של מר קרן היא למעשה האסמכתא הממשית היחידה המשקפת את ההוצאות שלטענת התובעת נגרמו לה. פרופורמה זו הוכנה עוד בשנת 2004. לא ניתן לומר כי מדובר במסמך שהוכן בדיעבד לצורך התביעה. התובעת טוענת כי הפנתה אל הנתבעת דרישות על בסיס מסמך זה באמצעות עו"ד טוביאס פרידמן, דרישות שהנתבעת, כאמור, מכחישה את קבלתן. התובעת מבקשת לראות בתשלום של 80,965 דולר שבוצע לידיה, כתשלום על חשבון החוב הנטען בפרופורמה נספח ט' לתצהיר מר קרן. האם יש לקבל את הפרופורמה נספח ט' כמות שהיא, על קרביה וכרעיה? כאשר אני בוחנת את המסמך שהוצג, אני מאשרת את הנתונים הבאים: סך 69,902.3 דולר עבור מוצרים שיוצרו במיוחד לשוק השבדי וטרם נמכרו. הנימוק: אני מאמינה כי התובעת אכן נערכה לשווק באופן שוטף את מוצריה לשוק השבדי על בסיס ההזמנות הראשונות שבוצעו ממנה, והכינה בהתאם את המלאי הנזכר בפרופורמה. לתובעת לא היתה יכולת להקטין את נזקה ולשווק לשוק השבדי מוצרים אלו ללא עזרת הנתבעת, ולכן הם מונחים במחסניה כאבן שאין לה הופכין. 880 דולר עבור כלים למעגל מודפס. הנימוק: אף רכיב זה הוא בין הרכיבים הנחוצים לצורך ייצור מלאי לשוק השבדי. 112,000 דולר כתיבת תוכנה, בצירוף 22,680 דולר עיצוב חומרה. הנימוק: אני מקבלת את עמדת התובעת כי לצורך ההתקשרות העסקית עם הנתבעת והתאמת המוצר לתנאי השוק השבדי, נדרשה השקעה ממשית מצידה. ההשקעה לא באה לידי ביטוי רק ברכישת רכיבים כאלה ואחרים לצורך המוצר, אלא גם ובעיקר התאמה משמעותית של המוצר. ההתאמה לא התבטאה רק בצורך להדביק על המוצר מדבקה בשפה השבדית. היה צורך בשינוי מהותי בתוכנה ובחומרה. השכר שהתובעת דורשת עבור הנ"ל הוא, אפוא, ריאלי, על פי המקובל בתחום זה. בחישוב כולל, אני מקבלת את עמדת התובעת כי היא זכאית לסכום של 205,462.3 דולר ארה"ב. מסכום זה יש להפחית את הסך של 80,965 דולר ארה"ב, ששולם לידיה ביום 27.2.06. נותרה יתרת חוב של 124,497.3 דולר ארה"ב. אני דוחה את עמדתה של התובעת המפורטת בפרופורמה נספח ט' באשר לרכיבים הבאים: 5,600 דולר שיווק ומכירות. הנימוק: הוצאות שיווק ומכירות הן חלק מההוצאות השוטפות של חברה העוסקת בשיווק מוצרים. אין לומר כי התובעת הפעילה מחלקה מיוחדת לשיווק מוצר ספציפי זה, במיוחד נוכח ההסברים שהעדה גב' לינדה עוז מטעם התובעת ומנהל התובעת מר קרן הסבירו בעדותם, כי עיקר השיווק של מוצרי התובעת נעשה על דרך של פרסום באתר אינטרנט, ומכאן ואילך, הלקוחות היו פונים אליה. אם כך, הוצאות השיווק והמכירה של התובעת הן מזעריות, גם לשיטת התובעת. זאת לגבי כלל המוצרים ולאו דווקא המוצרים לשוק השבדי. התובעת אינה זכאית, אפוא, למאומה בגין רכיב זה. 9,000 דולר נסיעות והוצאות שהייה בשבדיה. הנימוק: התובעת לא צירפה קבלות ולא ציינה כמה עלה כרטיס טיסה, היכן שהו נציגיה וכו'. זאת, במישור הפרוצדוראלי. במישור המהותי והחשוב יותר, עד התביעה, מר קרן, העיד כי הגיע לשבדיה בשנת 2002 לצורך תערוכה שהתקיימה שם (סעיף 35 לתצהירו). מר קרן אמנם היה בשבדיה גם ביולי-אוגוסט 2000, אך לא ברור אם הגיע באופן מיוחד או לצורך תערוכה. ממכלול עדותו של מר קרן עלה כי נסיעות לתערוכות הן חלק אינטגראלי משגרת העבודה שלו כמנהל התובעת. כך למשל, גם בעיר ברמינגהם באנגליה, בה פגש לראשונה את מר ביוארט, הוא שהה לצורך ביקור בתערוכה (סעיף 22 לתצהירו). על כן, הוצאות הטיסה והשהייה בשבדיה אינן נזקפות בהכרח לחובת ההתקשרות עם הנתבעת, אלא כחלק מנוהל עבודה של התובעת. 30,000 דולר הפסד רווחים. הנימוק: התובעת טענה כי היא זכאית לסכום זה עקב צפי שלה להתקשרות עתידית. היא נוקבת באופן שרירותי בתקופה של שנה וחצי לצורך ההתקשרות האמורה. יחד עם זאת, התובעת לא הוכיחה את שיעור הרווח שלה בגין כל יחידה הנמכרת באמצעות הנתבעת. הצפי אכן שימש בסיס להתקשרות הראשונית בין הצדדים, ובפועל לא התממש. התובעת קיבלה פיצוי על כך באמצעות הסכום של 69,902.3 דולר עבור המלאי שיוצר על ידה ועדיין נמצאה במחסניה. נראה כי בכך יש כדי לכסות גם את רכיב הפסד הרווחים, ואינני רואה מקום להעניק כפל פיצוי. 11,800 דולר בגין 50% מתקנים שבדיים. הנימוק: זהו סכום חלקה של התובעת בהוצאות ההתאמה לתקינה השבדית. רכיב זה קוזז מאת התובעת בבת אחת, באופן חד צדדי, בחשבונית של ההזמנה האחרונה מיום 17.2.03. כפי שציינתי בפסק דין זה, אני מקבלת כי ההסכמה העקרונית בין הצדדים היתה כי ההוצאות בגין עלויות ההתאמה יקוזזו לאורך תקופה ולא בבת אחת. אכן, דבר זה לא נעשה, והנתבעת קיזזה הכל בבת אחת, ומאז לא הזמינה יותר הזמנה משמעותית מאת התובעת. יחד עם זאת, כיוון ששני הצדדים סיכמו ביניהם, בסופו של דבר, על חלוקה שווה בהוצאות התקינה, הרי סכום זה לא קוזז ללא בסיס. לסיכום פרק זה, אני מקבלת את עמדת התובעת כי היא זכאית לסכום של 205,462.3 דולר ארה"ב. מסכום זה יש להפחית את הסך של 80,965 דולר ארה"ב, ששולם לידיה ביום 27.2.06. נותרה יתרת חוב של 124,497.3 דולר ארה"ב. סכום זה יש לשערך לערכו בשקלים לפי השער היציג הידוע ביום הגשת התביעה, ומשם להצמידו על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, כשהוא צמוד על פי הערך השקלי. התביעה שכנגד: הנתבעת/תובעת שכנגד טוענת כי אב-גד החשתה לאורך התקופה מאז שנת 2003 ולא תבעה ממנה מאומה, דבר אשר כשלעצמו מדבר בעדו. מכאן, טוענת הנתבעת/תובעת שכנגד כי רק ההעברה השגויה של התשלום לידי אב-גד במקום לידי עורב הביא להגשת תביעה זו נגדה. בפועל, סבורה הנתבעת/תובעת שכנגד כי היא זו שניזוקה כלכלית בהתקשרות מול התובעת על לא עוול בכפה. היא טוענת כי היא זכאית לקבל מאת התובעת את הרכיבים הבאים: 80,965 דולר ארה"ב ששולמו לתובעת בטעות במקום לחברת עורב. 10,000 דולר בגין עוגמת נפש והוצאות עבור טרחתה. טענות הנתבעת/תובעת שכנגד נשקלו במסגרת התביעה העיקרית. כאמור, מצאתי כי אין בהן ממש. אני סבורה כי הנתבעת/תובעת שכנגד הפרה את ההתקשרות עם אב-גד ובחרה, משיקולים זרים, לעבור לעבוד עם חברת עורב בשיווק מוצרים מתחום המיגון והאבטחה במקום לשווק את מוצרי חברת אב-גד, כפי שהתחייבה. הנתבעת/תובעת שכנגד סובבה את אב-גד בכחש, כאשר גרמה לה להשקיע מכספה ומרצה בהתקשרות אשר, בסופו של דבר, הופרה על ידי הנתבעת/תובעת שכנגד. מצאתי כי אב-גד זכאית לפיצוי כספי, כמפורט לעיל. הסכום של 80,965 דולר נלקח בחשבון וקוזז מהסכום שנפסק לטובת התובעת. תביעה בסכום של 10,000 דולר ארה"ב בגין עוגמת נפש שנגרמה לנתבעת/תובעת שכנגד אינה מקובלת עלי ואני דוחה אותה מכל וכל. ראשית, משום שאני סבורה, כפי שפסקתי, כי האחריות להפרה ולהפסקת ההתקשרות בין שתי החברות רובצת בלעדית על שכמה של הנתבעת/תובעת שכנגד, ועל כן אם נגרמה עוגמת נפש כלשהי היא נעוצה בנתבעת/תובעת שכנגד ולא באב-גד. לכן, אין הנתבעת/תובעת שכנגד זכאית לפיצוי כלשהו בגין רכיב זה. שנית, במישור העקרוני, אין לשכוח כי הנתבעת/תובעת שכנגד אינה אדם בשר ודם אלא גוף משפטי יציר כפיו של הדין. אין מקום לפסוק עוגמת נפש לגוף משפטי אשר אין לו נפש. כמובן, כל גוף משפטי כזה מופעל על ידי אישים בשר ודם, אולם, האישים הללו לא נכללו כתובעים. כל ההליך התנהל בין החברות. לכן, רכיב עוגמת נפש אינו במקומו בהליך הנוכחי. לסיכום פרק זה, התביעה שכנגד נדחית. סיכום: מן המקובץ לעיל, התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה. אני פוסקת לזכות התובעת סך של 124,497.3 דולר ארה"ב אותו יש לשערך לערכו בשקלים לפי השער היציג הידוע ביום הגשת התביעה, ומשם להצמידו על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, הערך השקלי. עוד תישא הנתבעת בתשלום הוצאות המשפט של התובעת: אגרות משפט א' ו-ב', כערכן ביום תשלומן, ושכ"ט עו"ד התובעת בסך של 40,000 ₪, צמוד למדד ונושא ריבית מהיום. תביעה שכנגד נדחית בזה.דיני חברותיזמותשאלות משפטיות