מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התחייבות להתחלק ברווח ממכירת מפעל: הסכסוך בתמצית במרכזו של הסכסוך בין בעלות הדין עומד מפעל לייצור מוצרי השקייה פלסטיים לחקלאות. המפעל היה, בעת הרלוונטית, בבעלותו של קיבוץ גבת. בשנת 2005 הוכנס משקיע אוסטרלי (התובעת), ומאז היו השניים (הקיבוץ והתובעת) שותפים במפעל בחלקים שווים. בשנת 2007 מכרה התובעת לקיבוץ את זכויותיה במפעל. ההסכם בין השניים כלל התחייבות, לפיה אם תוך שנה ימכור הקיבוץ את המפעל ברווח, יהא עליו להפריש לה מחצית מן העודף. לא חלפו כי אם חודשיים, והקיבוץ מכר את המפעל (לג'ון דיר). לשיטת התובעת, המפעל נמכר ברווח, ולכן דרשה מן הקיבוץ את חלקה. הקיבוץ התנער מן הדרישה בטענה כי לא עשה כל רווח מן המכירה, לפי משמעה בהסכם. הפער בעמדות הצדדים נובע מפירוש שונה שנותן כל אחד מהם לאותו סעיף בחוזה, המכיל את התחייבות הקיבוץ לחלוק עם התובעת את הרווח שיעשה, אם ימכור את המפעל תוך שנה. מכאן התביעה, שהועמדה על כ-26 מיליוני ₪. הצדדים 5. בתיאור התמציתי של המחלוקת כפי שהובא מעלה עירבתי, בכוונת מכוון, בין זהויותיהם המשפטיות המדויקות של השחקנים במחזה. התיאור המדויק יותר מבחינה יוריסטית הוא זה: 6. המפעל בו עסקינן, שפעל בשטחי קיבוץ גבת, היה בבעלותה של חברה, פלסטרו מערכות השקייה בע"מ (להלן פלסטרו). כ-75% ממניותיה הוחזקו על ידי פלסטרו החזקות השקיה ותשתית 2005 בע"מ (להלן פלסטרו אחזקות). שאר 25% מהון המניות של פלסטרו, שהיתה בשעתה חברה בורסאית, הוחזקו בידי הציבור. כל מניותיה של פלסטרו אחזקות היו בידי חברה ושמה גן-גבת נכסים בע"מ (להלן גן-גבת). גן-גבת היתה, עד שנת 2005, בבעלות של הנתבעת, שהינה אגודה שיתופית בה חברים הם קיבוץ גבת (99.9%) ושותפות מוגבלת שבבעלות הקיבוץ (0.1%). בשנת 2005 נכנסה התובעת, שהינה חברה אוסטרלית, לשותפות במפעל. הדבר נעשה על ידי רכישת מחצית מן המניות בגן-גבת. מלים אחרות, החל משנת 2005 החזיקו התובעת והנתבעת, בחלקים שווים, במניותיה של גן-גבת. 7. סיכומה של תמונת מצב, החל משנת 2005 החזיקו במפעל התובעת והקיבוץ; התובעת - באמצעות החזקתה במחצית המניות של גן-גבת, שבתורה החזיקה במלוא הון המניות של פלסטרו אחזקת, שהחזיקה ב-75% מניות פלסטרו (השאר הוחזק בידי הציבור); הקיבוץ שלט במחצית השניה של המפעל, דרך חברותו בנתבעת, שהחזיקה במחצית מניותיה של גן-גבת וגו'. 8. בהמשך דבריי אמשיך ואערב בין הדמויות, במקומות שאמצא לעשות כן. הקורא מוזמן לערוך את ההתאמה הנדרשת לזהויות המדויקות, על פי התיאור שפרשתי מעלה. מגעים ראשונים ליציאת התובעת מן המפעל 9. בסוף שנת 2006 או תחילת 2007 עלתה האפשרות, כי התובעת תמכור את חלקה במפעל. בעקבות כך נשקלה האפשרות, כי התובעת והקיבוץ ימכרו יחדיו לצד שלישי את זכויותיהם במפעל, על מנת להשיא את התמורה שתתקבל מן המכירה. במסגרת זו התנהלו מגעים בין התובעת והקיבוץ, לבין שתי חברות שעיסוקן במוצרי השקיה, נטפים בע"מ והחברה האמריקאית "ג'ון דיר". מגעים אלה לא הבשילו כדי עסקה. הסכם עקרונות עם שותפות יוגב 10. בחודש מרס 2007, משמע חודשים אחדים לאחר שהניסיון להתקשר עם ג'ון דיר או נטפים לא צלח, החלה התובעת נושאת ונותנת עם שותפות מוגבלת (בייסוד) שבראשותו של מר אוֹרי יוגב (להלן שותפות יוגב או יוגב), על מנת שתוכל למכור, משמע לבדה, את חלקה במפעל. 11. לאחר שבועות אחדים של משא ומתן נחתם בין השתיים, באפריל 2007, הסכם עקרונות (להלן הסכם העקרונות), לפיו התחייבה שותפות יוגב לרכוש מהתובעת את מלוא הון מניותיה בגן-גבת, תמורת סך 47 מיליוני ₪, כאשר התמורה משקפת מחיר של 8.75 ₪ למניית פלסטרו. נוסף על כך התחייבה יוגב ליטול על עצמה לסלק את ההלוואות שהלוותה בשעתה התובעת לקיבוץ, תמורת כ-48 מיליוני ₪ (זו היתה היתרה המעודכנת של ההלוואות הניתנות להמחאה, מתוך כלל ההלוואות שנתנה התובעת, ושיתרתן עמדה על כ-53 מיליוני ₪). 12. נוסף על אלה כלל הסכם העקרונות תניית תוספת תמורה (להלן תניית תוספת התמורה או תניית ה-upside או "התניה"), שמשמעה כי אם בתוך שנה תמכור שותפות יוגב ברווח את המניות של גן-גבת שרכשה מאת התובעת, תהא התובעת זכאית לחלוק עמה בַּעודף. פניית התובעת לנתבעת 13. לאחר שנכרת הסכם העקרונות בינה לבין שותפות יוגב הודיעה על כך התובעת לנתבעת, בהודעה מיום 3.4.2007, והציעה לה לרכוש את חלקה במפעל באותם תנאים. הנתבעת הוזמנה להשיב להודעה תוך 21 יום, ולשלם את התמורה תוך 7 ימים אחר כך (ההודעה - נספח 8 לתצהיר פיטר קאהן, נציג התובעת, והיא תכונֶּה להלן, בין היתר, הודעת התובעת או הודעת זכות סירוב ראשון). 14. מחלוקת נפלה בין בעלות הדין בקשר עם הודעה זו, כאשר התובעת טוענת, כי את הודעתה היא נתנה לפי זכות סירוב ראשון שמעניק לנתבעת תקנון החברה גן-גבת (כבעלת מניות), בעוד הנתבעת טוענת, כי פניית התובעת אליה נעשתה על מנת ליתן לה (לנתבעת) הזדמנות לרכוש את חלקה (של התובעת) במפעל, ובתוך כך לזכות בתנאים טובים יותר. 15. מבין שתי העמדות הנני מעדיף את עמדת התובעת. את טעמיי אתן בהמשך, בהקשר אחר. לעת הזו אומר, כי הודעת התובעת ניתנה לפי חובתה שבתקנון גן-גבת, הנותנת בידי בעל מניות זכות סירוב ראשון. מעורבות ג'ון דיר 16. הקיבוץ קיבל, אם כן, הודעת זכות סירוב ראשון. אלא שמצבו הכלכלי לא איפשר לו, בשעתו, לממש מהונו שלו את זכות הסירוב. 17. כאן נכנסת לתמונה ג'ון דיר, שנראה כי מעולם לא יצאה ממנה. כפי שראינו, ג'ון דיר מעוניינת היתה ברכישת פלסטרו, אלא שבשעתם לא צלחו המגעים בינה לבין התובעת והקיבוץ, ולא בשלו לכדי עסקה, לפיה תרכוש מהם את המפעל כולו לעצמה. 18. על רקע הדברים הללו, מייד כאשר קיבל את הודעת התובעת פנה הקיבוץ לג'ון דיר (ראו דיווח מיום 15.4.2007 של פלסטרו לציבור, נספח 12 לתצהיר קאהן, לפיו הודיעה לה הנתבעת, כי היא בוחנת אפשרות להשיג מימון לשם מימוש זכות הסירוב הראשון. בדיווח נאמר עוד, כי הנתבעת מנהלת לשם כך מגע עם גורמים שונים, ובהם ג'ון דיר). 19. שבוע לאחר מכן, ביום 22.4.2007, הודיעה הנתבעת לתובעת (נספח 14 לתצהיר קאהן), כי בחרה לממש את זכות הסירוב, משמע הודיעה על הסכמתה לרכוש את זכויותיה של התובעת בתנאים שפורטו בהודעת זכות הסירוב הראשון (הודעת הנתבעת תזכה להלן, בין היתר, לכינויים הודעת הנתבעת או הודעת המימוש). 20. בו ביום (22.4.2007) נתנה פלסטרו שני דיווחים מיידיים לציבור. בדיווח הראשון (נספח 15 לתצהיר קאהן) נאמר, כי הנתבעת הודיעה לה שבכוונתה לממש את זכות הסירוב, ובתוך כך היא והקיבוץ אישרו קבלת הלוואה מג'ון דיר לשם מימוש הזכות. בדיווח השני (כאמור מאותו יום, נספח 16 לתצהיר קאהן) מסרה פלסטרו) כי הנתבעת הודיעה לה, שחתמה על הסכם הלוואה עם ג'ון דיר, וכי הנתבעת הודיעה לתובעת על מימוש זכות הסירוב. 21. חשוב לראות, כי פנייתה של הנתבעת לג'ון דיר לא נעשתה מתוך הבנה, כי מג'ון דיר תוכל להשיג מימון לרכישת חלקה של התובעת במפעל. עיסוקה של ג'ון דיר לא היה במימון, כי אם (בין השאר) בחקלאות בכלל ובמוצרי השקיה בפרט, כתחום עיסוקה של פלסטרו. מכאן גם התעניינותה ברכישת מפעלה של פלסטרו. פנייתה של הנתבעת לג'ון דיר לא נעשתה, על כן, במסגרת חיפושיה אחר מממן אפשרי, שיסייע לה לרכוש, משמע לעצמה, את מניותיה של התובעת. פנייתה לג'ון דיר היתה המשך ישיר לניסיון שכשל למכירת המפעל לג'ון דיר חודשים אחדים קודם לכן, משום רצונו של הקיבוץ לצאת מן המפעל, ורצונה של ג'ון דיר לרכוש את המפעל כולו לעצמה. 22. מסקנה זו, הנלמדת מהגיונם של דברים, מקבלת חיזוק נוסף מתוכנו של הסכם ההלוואה שנחתם בין ג'ון דיר לנתבעת (למימון העסקה עם התובעת). מתוך ההסכם ניתן להיווכח, כי לא הסכם הלוואה רגיל היה זה, כי אם משהו אחר. ג'ון דיר הלוותה לנתבעת את מלוא סכום הכסף שנדרש על מנת למממש את זכות הסירוב הראשון. כנגד ההלוואה קיבלה ג'ון דיר שיעבוד על 83.5% מהון המניות של פלסטרו. נתונים אלה, כאשר מיתוספים אליהם רצונה של ג'ון דיר לרכוש את כל המפעל, ורצונה של הנתבעת למכור מצידה את חלקה במפעל, מאפיינים את הסכם ההלוואה כעין הסכם אופציה לרכישת המפעל על ידי ג'ון דיר. אם נביא בחשבון את הקשיים הכלכליים שחווה הקיבוץ אותה עת, נהיר כי לא היה בידו להחזיר לג'ון דיר את ההלוואה בתוך התקופה שנקצבה להחזרתה (ראו אישורו של ארג'י למסקנה זו, ע' 338). אי-החזרת ההלוואה משמעו מימוש השעבוד, כלומר העברת המפעל לידי ג'ון דיר. על כך ניתן להוסיף תנאים שנקבעו בחוזה ההלוואה, שלפי טבעם אינם מאפיינים חוזה הלוואה, כי אם משקפים תחזית ברורה כי ההלוואה לא תוחזר והשעבוד ימומש, קרי המפעל יעבור לידי ג'ון דיר. לכן כלל חוזה ההלוואה התחייבות, כי משך 15 שנה לא יחולו שינויים בהסכמים הנוכחיים של העסקת חברי הקיבוץ בפלסטרו, לא יחול שינוי בהסכמי השכירות בין הקיבוץ לפלסטרו (במבנים ובשטחים בקיבוץ, שבהם פעל המפעל), ועוד כיו"ב. כל אלה מלמדים, כאמור, שלא הסכם הלוואה היה כאן, כי אם כעין אופציה שניתנה לג'ון דיר לרכוש את המפעל, ולמעלה מכך - נראה כי היה זה רק שלב ראשון בהסכם שהתכוונו ג'ון דיר והקיבוץ לערוך, לפיו תרכוש ג'ון דיר את המפעל כולו, כפי שבאמת ארע זמן קצר (כחודשיים) לאחר מכן. הסכם בין התובעת לנתבעת 23. הנתבעת השיגה, אפוא, את המימון הדרוש לה למימוש זכות הסירוב הראשון, באמצעות ג'ון דיר. משהודיעה לתובעת על רצונה לממש את זכות הסירוב, ניגשו בעלות הדין לניסוחו של ההסכם, וסופן שחתמו עליו, והוא כלל את תנאי הסכם העקרונות שבין התובעת לשותפות יוגב, בשינויים המתאימים. ביום 1.5.2007 השלימה הנתבעת את רכישת מניות התובעת בגן-גבת, תמורת כ-47 מיליוני ₪. נוסף על כך שילמה הנתבעת לתובעת סך 53 מיליוני ₪, ובכך סילקה את ההלוואות שנטל הקיבוץ מאת התובעת משך שנות השותפות במפעל. 24. התמורה עבור המניות שיקפה שווי של 8.75 ₪ למניה רגילה של פלסטרו, לפי החישוב הבא: גן-גבת החזיקה ב-14 מיליון מניות של פלסטרו. מכפלת מספר המניות במחיר של 8.75 ₪ למניה, מביאנו לסך 122,500,000 ₪. מסכום זה נוכה סכום ההלוואות שחבה גן-גבת לתובעת (28,159,272 ₪), ואנו מגיעים כדי 94,340,728 ₪. אלא שזה הוא שוויין של כלל המניות הרגילות. מתוכן החזיקה התובעת במחצית, כלומר 47,170,364 ₪. זה היה הסכום, שהתחייבה שותפות יוגב לשלם לתובעת עבור החזקותיה במניות; זה היה גם בדיוק הסכום ששילמה הנתבעת לתובעת עבור מניות אלה. הסכם בין הנתבעת/הקיבוץ לג'ון דיר 25. ביום 12.7.2007, משמע לאחר שחלפו כחודשיים בלבד מאז רכש הקיבוץ מן התובעת את חלקה במפעל, הוא מכר אותו לג'ון דיר. במקביל רכשה ג'ון דיר גם את המניות של פלסטרו בהן החזיק הציבור, ובכך היה ג'ון דיר לבעלים הבלעדי של המפעל, ופלסטרו חדלה להיות חברה בורסאית. 26. התמורה ששילמה ג'ון דיר עבור המניות שיקפה מחיר של 13.6 ₪ למניה. זה היה המחיר למניה לפיו שולם למחזיקים במניות פלסטרו מקרב הציבור (במכירה שנעשתה על פי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ושאושרה על ידי בית המשפט), זה היה גם המחיר למניה שלפיו חושב הסכום ששילמה ג'ון דיר לנתבעת החזקותיה במניות. סעיף 7 לחוזה - המחלוקת 27. זוהי השתלשלות האירועים מאז נכנסה התובעת כשותפה במפעל בשנת 2005, ועד ששתי השותפות יצאו מן המפעל, תחילה התובעת שמכרה את חלקה לנתבעת, ואחר כך הנתבעת שמכרה את המפעל כולו לג'ון דיר. מכאן אנו באים למחלוקת שנפלה ביניהן ביחס לתניית תוספת התמורה. 28. כפי שיכולנו להיווכח, עבור חלקה במפעל, קרי מניות גן-גבת שמכרה לנתבעת, קיבלה התובעת תמורה, שחושבה לפי מחיר של 8.75 ₪ למניה רגילה של פלסטרו (ובנוסף נפרעו הלוואות שנתנה התובעת לקיבוץ). הנתבעת מכרה את מניות גן-גבת לג'ון דיר בתמורה שחושבה על בסיס מחיר של 13.6 ₪ למניית פלסטרו. 29. התובעת מבינה את התנייה שבסעיף 7 לחוזה ככזו, שלפיה אם נמכרות המניות ברווח, כפי שהדבר משתקף בהפרש במחיר למניה אחת, היא זכאית למחצית הרווח. כפי שיכולנו לראות, רווח שכזה היה כאן, ומכאן תביעתה למחציתו. 30. הנתבעת קוראת את הוראת הסעיף אחרת. לטעמה קובעת התניה, כי התובעת תהא זכאית למחצית תוספת התמורה, רק אם הנתבעת תקבל מן הקונה העתידי תמורה, העולה על התמורה הכוללת שהיא (הנתבעת) שילמה לתובעת במסגרת העסקה (כלומר 47 מיליוני ₪ עבור המניות, ועוד 53 מיליוני ₪ לפרעון ההלוואות, סה"כ 100 מיליוני ₪). מלים אחרות, לשיטת הנתבעת, יהא עליה לשלם על פי התנייה, רק אם תקבל עבור המניות שתמכור הלאה תמורה העולה על 100 מיליוני השקלים ששילמה לתובעת. ומכיוון שמאת ג'ון דיר היא קיבלה 190 מיליוני ₪, שמחציתם היא 95 מיליוני ₪, היא (הנתבעת) לא עשתה כל רווח, וממילא אין מה שיופרש לתובעת. 31. מבין שתי העמדות ביכרתי את עמדת התובעת. על מנת להבהיר מסקנה זו, יהא עלינו ליישב מחלוקות משנה אחדות בדרך לתוצאה הסופית. הוראת סעיף 7 - תניית תוספת תמורה 32. התובעת טוענת, כי סעיף 7 לחוזה הוא בבחינת תניית upside (ומכאן עמדתה, כי אם המכירה המהירה של הנתבעת נעשית במחיר למניה הגבוה מזה ששימש במכירה הראשונה, היא זכאית לרווח). הנתבעת טוענת, בתורה, כי לא תניית upside מכיל סעיף 7, כי אם משהו אחר, שנכלל בחוזה רק משום תקוותה של התובעת למתת שמיים (windfall). על כן גם נוסח הסעיף באופן שלא התייחס למחיר למניה, כי אם קבע תנאי אחר, שאם היה מתממש - היתה קמה לתובעת זכות לקבל חלק מן התוספת. 33. מבין שתי העמדות הנני מבכר את זו של התובעת. תחילה אעמוד על התכלית של תניית upside באורח כללי. ובכן תנייה שכזו הינה שכיחה בחוזים מסחריים מן הסוג המדובר. ההיגיון הכלכלי העומד מאחוריו פשוט: אם בתוך זמן קצר ימכור הקונה את הנכס ברווח, את הרווח הוא עשה בלי שהשקיע בהשבחתו (כי אם בשל תנודות שוק או כל טעם אחר, שאיננו נובע מהשקעת הקונה). הרווח נובע מן הנכס, שעד לפני זמן לא רב היה של המוכר. מכאן ההצדקה הכלכלית (ואולי גם מוסרית) לכך, שהמוכר יטול חלק ברווח שבא מן המכירה המהירה. סעיף שכזה ייכלל בהסכמים מן הסוג המדובר כאשר קיימת אצל המוכר ציפיה, כי הקונה עשוי למכור את הנכס תוך זמן קצר, וברווח. יכול אמנם המוכר להמתין עם המכירה, עד כי המחיר יעלה (לפי הצפוי). אלא שהוא מעוניין לבצע את המכירה בלא להמתין, ובכך מעוניין גם הקונה. מפגש אינטרסים זה עשוי לצאת אל הפועל, אם תיכלל בהסכם תניית תוספת תמורה. 34. מכאן לענייננו. על מנת לומר דבר מה על התכלית שבהכללת תניית ה-upside בחוזה שבין התובעת לנתבעת, עלינו לחזור להסכם העקרונות בין התובעת לשותפות יוגב, שהרי שם הופיעה התניה לראשונה, ומשם היא נשאבה להסכם עם הנתבעת, לאחר שהאחרונה בחרה לממש את זכות הסירוב הראשון. 35. אם כן, בעת שכרתו את הסכם העקרונות ידעו התובעת ושותפות יוגב, כי ג'ון דיר ונטפים מעוניינות (עדיין) לרכוש את פלסטרו. על כן היתה אצל התובעת ציפיה, כי לאחר שתמכור את מניותיה לשותפות יוגב, אפשר והאחרונה תמכור את הממכר הלאה, משמע לנטפים או לג'ון דיר, במחיר גבוה יותר. על כן ביקשה התובעת להבטיח, כי אם בתוך זמן קצר יחסית (של שנה) כך אמנם ייארע, ויוגב תמכור את זכויותיה בתמורה העולה על זו שתשלם לתובעת, תהא התובעת זכאית למחצית התוספת. 36. הסבר זה ניתן מפיהם של מי שהיו נציגיהן של בעלות החוזה (קאהן מטעם התובעת, ויוגב מטעם שותפות יוגב), והוא מקובל עליי. אינני רואה כל טעם אחר להכללת סעיף שכזה בהסכם העקרונות, זולת הציפיה שג'ון דיר או נטפים, שארבו מן הצד וביקשו את פלסטרו לעצמן, תצלחנה ברכישת הממכר, ותשלמנה עבורו תמורה גבוהה יותר (אחרת מדוע תמכור השותפות את המפעל הלאה, אם לא לשם עשיית רווח?). 37. ההסבר שנתנה הנתבעת, לעומת זאת, קרי windfall שביקשה התובעת להשיג לעצמה, איננו נתמך במאומה. הוא מתעלם לחלוטין מן המגעים שנתקיימו זמן לא רב קודם לכן עם ג'ון דיר ונטפים. הוא מתעלם מכך, שנהיר היה לכל המעורבים, כי ג'ון דיר (ואולי גם נטפים) עדיין מעוניינת בממכר, ואפשר והמכירה הלאה אכן תתבצע, ואם תתבצע - מן הסתם תתבצע ברווח, וכך אמנם ארע בפועל זמן קצר אחר כך. 38. סיכומה של סוגיה, התניה שנכללה בהסכם העקרונות היא תנית upside "טיפוסית" (כלשונו של עו"ד ישע פרימס, יועצה המשפטי של הנתבעת). מקורה בציפיה למכירה מהירה וברווח, כשהצדדים לחוזה ביקשו לזַכות את התובעת בחלק מן הרווח, אם כך אמנם יארע. משם נשאבה התניה לתוך החוזה שנחתם אחר כך עם הנתבעת. 39. עתה אנו באים לנסיבות שאפפו את הכללתה של התניה (עם השינוי שהכניס בה עו"ד פרימס) לתוך החוזה שנחתם עם הנתבעת. הודעת התובעת - הודעת זכות סירוב ראשון 40. כאמור, לאחר שנכרת הסכם העקרונות, פנתה התובעת לנתבעת והציעה לה לרכוש את הממכר באותם תנאים. מחלוקת נפלה בין בעלות הדין בשאלה, האם פניה זו של התובעת לנתבעת היתה בבחינת הודעה מכוחה של זכות סירוב ראשון בה החזיקה הנתבעת, לפי תקנון גן-גבת (זו עמדת התובעת), או שמא פנתה התובעת לנתבעת על מנת לקבל עסקה בתנאים טובים יותר (זו עמדת הנתבעת). חשיבותה של המחלוקת היא בכך, שאם חליפת ההודעות נסבה סביב זכות הסירוב הראשון, הן יוצרת הסכם ובו מלוא התנאים שנזכרו בהודעות, ובהם תניית תוספת התמורה שבהסכם העקרונות עם יוגב. 41. גם במחלוקת זו הנני מקבל את עמדת התובעת. ס"ק 37.1 לתקנות גן-גבת קובע, כי בעל מניות המבקש להעביר מניותיו, "יציע לשאר בעלי המניות להפעיל זכות סירוב ראשונה לקניית חלקם היחסי במניות המוצעות". ס"ק 37.2 נותן בידי בעלי המניות האחרים זכות להודיע כי רצונם ברכישת המניות המוצעות - באותם תנאים שהוצעו, ובלבד שיודיעו על רצונם בכך תוך 21 יום מעת שיקבלו את ההצעה שהופנתה אליהם מן המציע. 42. הודעת התובעת לנתבעת ניתנה בשל חובתה (של התובעת) לפי סעיף 37 הנ"ל, ולא מכל טעם אחר. היא באה סמוך לאחר שנחתם הסכם העקרונות עם יוגב, ולמעשה בעקבות החתימה. הזמן שנקצב לנתבעת לשם רכישת הממכר היה הזמן שנקצב בתקנון, משמע 21 יום. פרטים אלה לא נקבעו באקראי, כי אם לפי שנקבע, כאמור, בתקנון. יתר על כן, הנתבעת ידעה, מצידה, כי ההודעה ניתנת לפי זכות הסירוב שבתקנון, ונלחצה מאוד נוכח לוח הזמנים הצפוף אליו נקלעה, בגדרו היה עליה להשיג את הכספים, שאם לא היתה עומדת בכך - היתה מחמיצה את האפשרות לרכוש את זכויותיה של התובעת. אילו מדובר היה בפניה וולונטרית ("הזדמנות" כלשון הנתבעת), משמע כזו שאינה נובעת מן התקנון, יכולה היתה הנתבעת להציע תקופת זמן ארוכה יותר מזו שנקצבה (ושאין להסבירה, כאמור, כי אם כתקופה שנקצבה בתקנון). היא לא עשתה כן, כי ידעה שהפניה אליה היתה בגדר ס' 37 לתקנון, וזכות הסירוב הראשון שהעניק לה סעיף זה. 43. הבנתה זו של הנתבעת, כי הפניה אליה מקורה בתקנון ובזכות הסירוב הראשון שהוא מעניק לה, נלמדת גם ממסמכים אחדים שנערכו בזמן אמת, ובראשם הודעת המימוש של הנתבעת, שם היא מציינית: "Pursuant to the ROFR Notice, we... hereby consent to purchase all of the Offered Shares..." 44. הדברים קיבלו ביטוי זהה בדיווח המיידי שמסרה פלסטרו לציבור ביום 22.4.2007 לאמור: "... החברה מודיעה בזאת כי קיבלה הודעה מ..[הנתבעת] לפיה נחתם הסכם הלוואה בין חברת ג'ון דיר... לבין גח"ע [הנתבעת], וכי גח"ע [הנתבעת] מימשה זכות הסירוב שלה... והודיעה ל[תובעת] על רכישת מניות גן-גבת..." כריתת חוזה בחליפת ההודעות 45. חליפת ההודעות נעשתה, אפוא, בגדרו של ס' 37 לתקנון גן-גבת. ומהי משמעות הדבר? כאמור, ס' 37.1 לתקנון גן-גבת קובע, כי בעל מניות המבקש להעביר מניותיו, "יציע לשאר בעלי המניות להפעיל זכות סירוב ראשונה לקניית חלקם היחסי במניות המוצעות". בהמשך נאמר, כי ההצעה הינה בלתי חוזרת. בהמשך קבועה הוראת סעיף 37.2, הנותנת בידי בעלי המניות האחרים זכות להודיע על רצונם ברכישת המניות המוצעות - באותם תנאים שהוצעו. וגם הודעה זו היא בלתי חוזרת, כך מצוות התקנון. מלים אחרות, הודעת התובעת, שנעשתה לפי ס' 37.1 לתקנון, היא בבחינת הצעה, עליה בא קיבול בהודעת המימוש שנתנה לה הנתבעת לפי ס' 37.2 לתקנון (כמשמעותם של הצעה וקיבול בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). בכך נכרת חוזה, לפי התנאים שבהצעה (הודעת התובעת). 46. אגב דברים אלה אציין, כי בידי הנתבעת לא עמדה כל זכות לשנות מתנאי ההצעה. כל שהיה בידה - לקבלה, משמע כמות שהיא, על תנאיה, או שלא לקבלה. משהודיעה על קבלתה, נכרת כאמור חוזה, שתנאיו כתנאי ההצעה. וכך ניתן גם ללמוד מתוך הודעת המימוש/קיבול של הנתבעת, וזו לשונה: "Pursuant to the ROFR Notice, we... hereby consent to purchase all of the Offered Shares... Pursuant to the terms of the ROFR Notice ... please contact our legal counsel to coordinate the steps that need to be taken in order to consummate the closing of the transaction... We are prepared to close the transaction within the time prescribed by the Articles and we await the closing of the transaction." 47. הנתבעת מביעה, אפוא, את רצונה/הסכמתה לרכוש את המניות המוצעות לפי תנאי ההצעה. משכך ארע, לא היה עוד כל צורך במשא ומתן שתנהלנה בעלות הדין, ולכן גם לא נאמר דבר בהודעת המימוש בקשר עם משא ומתן, הנתבעת לא הביעה משאלה לשנות מן התנאים הכלכליים או האחרים, ועוד כיו"ב. ניסוח חוזה בין התובעת לנתבעת 48. אם בחליפת ההודעות נכרת חוזה, מדוע צריכות היו בעלות הדין לנסח חוזה נפרד, כפי שבפועל עשו? גם בסוגיה זו מקובלת עליי עמדת התובעת, לפיה ניסוחו של חוזה מקורו היה ברצון לְמַסְמֵך (כלשונה) את העסקה, ועל מנת להתאים את הניסוח לשינוי שחל בזהות הצדדים לחוזה (מיוגב - לנתבעת). התאמה שכזו צריכה היתה, לשם הדוגמה, ככל הנוגע לפרעון ההלוואות שנתנה בשעתה התובעת לקיבוץ: בהסכם העקרונות הומחו ההלוואות ליוגב; בהסכם בין התובעת לנתבעת לא היתה ההמחאה רלוונטית, כיוון שההתייחסות להלוואות נעשתה על ידי התחייבות לפרעונן. 49. מכל מקום, לא היתה כל כוונה, בין אצל הנתבעת ובין אצל התובעת, לערוך איזה שינוי שהוא בתנאים המהותיים של הסכם העקרונות, תנאים אותם נאותה הנתבעת לקבל במלואם כמות שהם, בהיענותה להצעת התובעת. ניסוחו של חוזה לא נועד כי אם להסדיר את העסקה הסדרה טכנית גרידא. השינוי בתניית ה-upside 50. כיצד נעשה ניסוחו של החוזה? ובכן ביום 25.4.2007 שלח ב"כ התובעת, עוד אלן סאקס, טיוטת הסכם לב"כ הנתבעת, עו"ד פרימס. הטיוטה התבססה על הסכם העקרונות עם שותפות יוגב (נספח 17 לתצהיר קאהן). בו ביום השיב עו"ד פרימס לעו"ד סאקס בהודעת מייל משלו (נספח 18 לתצהיר קאהן), ובה הוא מציין, כי רצונו להשלים את כל התהליך עד למחרת. נוסף על כך הוא צירף את הטיוטה ששלח לו סאקס, עם שינויים שהוא (פרימס) ערך בה. אחד מן השינויים נעשה בסעיף 7 לחוזה. השינוי בא לידי ביטוי כך (המלים המופיעות עם קו תחתי הוספו על ידי עו"ד פרימס. המלים שעליהן נמתח קו - נמחקו על ידו): "In the event that the Purchaser shall, at any time during the period of one year from the date of Closing, sell... at least 75% of the Shares its interest in GG, PH or in PI... (or a corresponding portion of the shares in PI underlying the Shares, or PI sells at least 75% of its business activity) at reflecting a price in excess of the price per share paid by the Purchaser for the Purchased Assets, the Purchaser shall pay to Mellowbridge 25% of such excess, or 50% of such excess if the shares of business activity are sold to Netafim or John Deere, all as shall be more particularly described in the Definitive agreement." בחוזה הופיע, סופו של יום, הנוסח שנתקבל בעקבות תיקונים אלה של עו"ד פרימס. מדוע וכיצד הוכנס השינוי בתניית ה-upside 51. עו"ד פרימס ביקש לשכנע, כי את השינוי בתניה עשה בכוונת מכוון, ומשני טעמים. הטעם האחד - על מנת להתאים את תנאי החוזה לאלה שנקבעו בהסכם העקרונות, והטעם השני - כיוון שהתובעת והנתבעת ביקשו לערוך שינוי מהותי בתניית ה-upside (כך שהתובעת תחלוק ברווח רק אם תעלה התמורה שתתקבל מג'ון דיר על כלל התמורה ששילמה הנתבעת לתובעת). אינני מקבל איזה מבין שני ההסברים הללו, העומדים בסתירה האחד לשני אין אני מקבל (אם ביקש עו"ד פרימס להתאים את הנוסח לזה שב הסכם העקרונות, כך ההסבר הראשון, פשיטא שבעלות החוזה לא התכוונו לערוך שינוי בתניית ה-upside, כך ההסבר השני). את טעמיי אביא עתה, ותחילה הראשון מבין השניים. 52. אם באמת התכוון עו"ד פרימס להתאים את הטיוטה לתנאים שהופיעו בהסכם העקרונות עם יוגב, אדרבא, תנאים אלה קובעים בפירוש תניית upside רגילה, טיפוסית, ועל פיה יש לבחון את הרווח על יסוד התמורה ששילמה הנתבעת לתובעת רק עבור המניות, בלא הסכום ששילמה לפרעון ההלוואות. מכל מקום, ולגופה של טענה בדבר התאמה להסכם העקרונות: אכן, בין נוסח הסכם העקרונות עם יוגב, לבין נוסח הטיוטה ששלח עו"ד סאקס לעו"ד פרימס, היו הבדלים. הבדלים אלה נבעו מתוך הצורך לערוך התאמות, בעקבות השינוי בזהות הקונה. הנני מאמין, כי עו"ד פרימס אכן ערך תיקונים בטיוטה מתוך כוונה להתאימה לתנאים שהופיעו בהסכם העקרונות. אינני מעלה על דעתי, כי היתה במעשיו כוונה לשנות מן התנאים המהותיים שבהסכם העקרונות, ובתוך כך לשנות את תניית תוספת התמורה. תיקוניו היו תיקונים טכניים גרידא, תיקוני התאמה, ולא תיקונים שנועדו לשנות ממהותה של תניית ה-upside. מכל מקום, ההתאמה שעשה עו"ד פרימס לא היתה שלמה גם מבחינה טכנית-לשונית, שכן הוא מחק, מצד אחד, את המילים per share"" שהופיעו בנוסח המקורי של הטיוטה, אך הותיר את המלים "Purchased Assets", שלא לא הופיעו בהודעת זכות הסירוב הראשון. 53. גם נציגי התובעת ראו את התיקונים שערך עו"ד פרימס כתיקונים שייעודם התאמה טכנית גרידא, כאלה שלא התכוונו לשנות את מהותה של תניית ה-upside, כך העיד עו"ד סאקס, ועדותו מקובלת עליי. 54. מכאן להסברו השני של עו"ד פרימס, לפיו התיקונים שערך בטיוטה נועדו לשקף את רצונה/כוונתה של הנתבעת, ואולי (לפי הסבר שהוסיף בעדותו, ע' 281) - גם כוונתה של התובעת. ובכן טענה זו אינני מקבל. ראשית, אילו באמת התכוונה הנתבעת לדבר אחר, השונה מזה שנכלל בהודעת זכות הסירוב הראשון שקיבלה מהתובעת, אין לכוונתה זו כל משמעות, כיוון שתנאי ההודעה הם הנותנים, ואותם היא קיבלה עליה בהודעתה שלה. אפילו רצתה בכך הנתבעת, לא יכולה היתה לשנות מן התנאים, בלא שתסכים לכך התובעת. ואשר לתובעת, לא יכולתי לראות כל ראיה שתצביע על הסכמה שכזו מצידה. לא יכולתי לראות מדוע תסכים התובעת להרע את מצבה, על ידי ויתור על זכותה לקבל מחצית מכל רווח שתעשה הנתבעת ממכירה מהירה של המניות, ויתור העשוי להגיע (כפי שלמדנו היום) כדי מליוני ₪ רבים. 55. יתר על כן, לשינוי שערך עו"ד פרימס, שלדבריו בא לשקף את רצון הצדדים, לא קדם כל משא ומתן. אומד דעתה של התובעת התגבש זה מכבר, בהסכם העקרונות עם שותפות יוגב. כל שנעשה אחר כך - נעשה לפי חובתה לפי סעיף 37 לתקנון גן-גבת, ועל פי חובה זו היא ניתנה לנתבעת שעת כושר לרכוש את המניות, באותם תנאים בדיוק עליהם הוסכם עם שותפות יוגב. זה היה, אפוא, אומד דעתה של התובעת, וזו היתה כוונתה. 56. מכל מקום, אילו באמת התכוון עו"ד פרימס לערוך בהסכם שינוי מהותי, למעשה שינוי דרמטי העשוי לשלול באופן מעשי מן התובעת זכות השווה מיליוני ₪ רבים, היה עליו לעשות את הדברים אחרת. העיד על כך עו"ד סאקס (ע' 202 לאילך) לאמור: "בעולם בו אני חי, אם מישהו רוצה לשנות סעיף בצורה דרמטית ביותר, אחרי שהוא קיבל מסמכים ברורים שהוא קיבל אותם כשהוא קיבל את זכות הסירוב הראשון, אם הוא רוצה לשנות משהו באופן מהפכני, לשנות משהו מ-50 מיליון ל-100 מיליון, צריך לדבר על זה, צריך להעיר הערה, צריך להפנות את תשומת הלב, צריך לומר. אני לא מאמין שבזמן אמת ישע [עו"ד פרימס - א.א.] התכון לשנות את הסכום הזה מ-50 מיליון ל-100 מיליון". ובהמשך (שם): "אני אומר שהשינוי מ-50 מיליון ל-100 מיליון לא עלה לדעת לא שלי, לא של הלקוח שלי וגם אני מאמין בזמן אמת, לא בדעה של ישע. כי לעשות שינוי כזה או להגיד - אלן, כתבת משהו. למה כתבת 50 מיליון במקום 100 מיליון? ... כך לא מתנהגים. אנשים ישרים לא עושים את זה." ובהמשך (עמוד 203): "אם ישע חשב באותה העת שמה שאני כתבתי היה שונה ממה שהיה בזכות הסירוב הראשון או שונה ממה שהיה בדיווח לציבור או הזיז את המחיר מ-50 מיליון ל-100 מיליון, שהוא מנותק טוטאלית מהמציאות המסחרית, מנותק לגמרי, חסר היגיון, היה צריך להגיד לי - אלן, מה שאתה עשית פשוט לא נכון, זה לא הדיל. אבל הוא לא עשה את זה. הוא עשה כמה שינויים פה, כי רצה לחזור לניסוח... של ה-ROFR שזה upside, זה מבוסס על price per share ולא על סכום הזוי אחר. אם התכוון לעשות משהו מהפכני היה צריך להגיד לי, היה צריך לדבר איתי. לא היה דבר כזה." 57. דברים אלה של עו"ד סאקס מקובלים עליי לחלוטין. ככל שהתכוון עו"ד פרימס לערוך שינוי בתניית ה-upside, לפי המשמעות שטוענת לה היום הנתבעת (קרי העלאת הסף שמעליו תהיה "תוספת תמורה" מכ-50 מיליון לכ-100 מיליון ₪), היה עליו להפנות את תשומת לב עמיתו, עו"ד סאקס, לומר לו כי הנוסח איננו מתאים לזה שבהסכם העקרונות, לבקש הסכמתו לשינוי מהותי של התניה ועוד כיו"ב, השניים היו, מן הסתם, נושאים ונותנים (וסביר בעיניי כי עו"ד סאקס היה משיב פניו ריקם מייד, בקובעו כי אין כל מקום למשא ומתן משנקבעו תנאי העסקה בחליפת ההודעות), וכך הלאה. את כל אלה לא עשה עו"ד פרימס, מן הסתם משום שכל שביקש לעשות - לפי שהבין זאת עו"ד סאקס, ולפי שהנני מאמין התכוון גם עו"ד פרימס בשעתו לעשות - להתאים את הנוסח, משמע התאמה טכנית-לשונית, לתנאים שבהסכם העקרונות. 58. ואמנם, עו"ד פרימס העיד (ע' 282), כי התיקונים שערך לא באו כי אם להשיב את הדברים למצבם הנכון, קרי לנוסח שבהסכם העקרונות. אם זו היתה מטרתו של עו"ד פרימס, אזי כפי שציינתי לעיל, אדרבא, אפשר שנזנח, משמע היום, את הנוסח הסופי שבחוזה, כפי שהופיע לאחר תיקוניו של עו"ד פרימס, ונלך על פי תניית ה-upside כפי שנוסחה בהסכם העקרונות, ולפי נוסח זה - הבסיס לבדיקת קיומה של תוספת התמורה הוא התמורה ששולמה עבור המניות בלבד, ולא עבור כל דבר אחר, דוגמת סילוק הלוואות וכד'. 59. סיכומה של סוגיה, איש לא התכוון, ודאי לא עו"ד סאקס, ונראה כי גם לא עו"ד פרימס, כי השינויים שהכניס עו"ד פרימס בטיוטה ששלח אליו עו"ד סאקס, ישנו את תניית תוספת התמורה כפי שהופיעה בהסכם העקרונות עם יוגב. התנייה היתה ונותרה כזו, הנסמכת על שינוי במחיר למניית פלסטרו. משמעותו של סעיף 7 לחוזה 60. אנו מגיעים כדי כך, שהנתבעת קיבלה על עצמה את תניית ה-upside לפי משמעותה בהסכם העקרונות עם יוגב. בעלות החוזה לא התכוונו לערוך כל שינוי בתניה זו, וממילא לא התכוונו השינויים שהכניס עו"ד פרימס לשנות את התניה לפי מהותה. התניה, כפי שנוסחה בהסכם העקרונות, קבעה מנגנון פשוט לבחינת תוספת התמורה, משמע השוואה בין התמורה שתקבל הנתבעת עבור המניות, לבין התמורה שהיא שילמה עבורן לתובעת. 61. לטעמי די בדברים שהובאו עד הלום על מנת להוליך למסקנה, כי התובעת זכאית למחצית מתוספת התמורה, כפי שהיא נגזרת מן העליה במחיר למנייה. זו היתה מסקנתי, גם אם הייתי בא לכדי מסקנה, כי השינוי שעשה עו"ד פרימס בתניה, שינה אותה מבחינת משמעותה הלשונית, שכן איש לא התכוון, גם לא עו"ד פרימס, לשנות ממהותה של תניית ה-upside. רוצה לומר, אם שינוי לשוני-טכני הביא לידי שינוי מהותי, שאליו איש לא התכוון, הרי שאין ללכת אחר הדברים הללו, כי אם אחר כוונת הצדדים, וזו משתקפת, כאמור, בתניית ה-upside שבהסכם העקרונות עם יוגב. 62. מכל מקום, גם אם נתבונן במילותיו של סעיף 7 לחוזה, משמע לשונו, אין לנו להתעלם מן הרקע לניסוחו של הסעיף, על כל האירועים והנסיבות שנפרשו עד כה, כלומר כוונתם של התובעת ויוגב בהכללת תניית ה-upside, משמעותה הטיפוסית של תנייה זו ותכליתה, ולבסוף קבלת הנתבעת את מכלול התנאים שהוסכמו בין התובעת ליוגב (בהודעת המימוש שנתנה), ובכללם תניית ה-upside כמות שהיא. על רקע הדברים הללו, ולפי טיבה, מהותה ותכליתה של תניית ה-upside באורח כללי, יש לקרוא גם את הוראת סעיף 7 לחוזה. לפי הבנתי, קריאה נכונה שלו מוליכה אף היא לכלל מסקנה, כי החוזה לא התכוון לשנות מתניית ה-upside כפי שנוסחה בהסכם העקרונות עם יוגב, ולשון הסעיף מתיישבת עם מהות זו. מאידך, המשמעות שמבקשת הנתבעת ליתן להוראת הסעיף אין מאחוריה כל היגיון כלכלי או אחר, ואין היא מגשימה את תכליתה של תניית upside בכלל, וזו שהתכוונו אליה כלל המעורבים (ובהם יוגב, שהיתה צד להסכם העקרונות). את מסקנותיי אלה אסביר עתה. ותחילה אביא את הוראותיו הרלוונטיות של החוזה. ההוראות הרלוונטיות בחוזה 63. סעיף 7 לחוזה קובע כלהלן: 7. Share Upside In the event that the Purchaser shall, at any time during the period of one year from the date of Closing, sell (or enter into an agreement which results in a sale of) at least 75% of the Shares (or a corresponding portion of the shares in PI underlying the Shares, or PI sells at least 75% of its business activity) at a price in excess of the price paid by the Purchaser for the Purchased Assets, the Purchaser shall pay to Mellowbridge 25% of such excess, or 50% of such excess if the shares of business activity are sold to Netafim LTD or Deere & Company, of ant of their respective affiliates. 64. סעיף 7 מפנה, אפוא, לתיבה "Purchased Assets" ("אגד הנכסים"), וזו הוגדרה בסעיף 2 להסכם כך: The Seller hereby sells and assigns to the Purchaser, and hereby purchases from the Seller and assumes all of the following (collectively, the "purchased Assets"), ... (a) the Shares; (b) two capital notes issued by the Company in favor of the seller... (c) all indebtedness and other payment and other obligations and liabilities owed to the seller by the Company... (d) all rights and obligations of the Seller in connection with its shareholding in the Company, and all rights and obligations of the Seller pursuant to the Investment Agreement and Loan Agreement which, according to the Investment Agreement and the Loan Agreement, may be transferred to or which continue to apply to any third party transferee of the Seller, Rights and obligations of the Seller which cannot be transferred, will expire at Closing and will be of no force or effect. 65. במלים אחרות ובתמצית, אגד הנכסים כולל - בעיקרו של דבר - את המניות של גן-גבת בהן החזיקה התובעת (ס"ק (a)), ואת פרעון ההלוואות שנתנה משך השנים התובעת לקיבוץ (ס"ק (d)). לפי שנגזר מהבחנה זו, בסעיף 3 להסכם התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת 100 מיליוני ₪ עבור ככל אגד הנכסים, כאשר סעיפיו הקטנים של סעיף 3 מייחסים סכומים שונים מתמורה כוללת זו, לחלקים השונים של הנכסים הנמכרים, משמע 47 מיליוני ₪ עבור המניות, ועוד 53 מיליוני ₪ לפרעון ההלוואות. 66. אלו הם דברי החוזה הרלוונטיים לנו. הנתבעת טוענת, כי לפי לשון הוראת סעיף 7, יש ליטול את התמורה שנתקבלה מג'ון דיר, ואם קיים הבדל בינה לבין התמורה שהיא (הנתבעת) עצמה שילמה לתובעת עבור אגד הנכסים - אזי תהא התובעת זכאית לחלק מן התוספת. 67. אכן, לשונה של הוראת סעיף 7 עשויה לסבול פירוש שכזה. אלא שהפירוש איננו נותן כל משמעות לתניית ה-upside לפי מהותה הרגילה. ראשית אזכיר, כי תניית upside מכוונת לנכס מסוים, ולתמורה המתקבלת עבורו, ועבורו בלבד. לפי תכליתה של התניה, אם יימכר הנכס המסוים הלאה, בתמורה העולה על זו שנתקבלה עבורו, על הקונה להפריש למוכר המקורי את חלקו ברווח. הפירוש שמבקשת הנתבעת לאמץ מציע, כי יש להשוות את התמורה שקיבל הקונה מהמוכר העתידי, לא רק לתמורה שהוא שילם עבור הנכס המסוים (המניות), כי אם גם לתמורה ששילם עבור נכסים נוספים (פרעון ההלוואות). בכך אין כל היגיון, לא כלכלי ולא אחר. 68. חשוב לראות, כי את ההלוואות לא יכולה היתה הנתבעת עוד למכור הלאה, כי אם את המניות בלבד. כלומר, עבור רכיב זה שבאגד הנכסים, קרי עבור ההלוואות, לא היתה הנתבעת צפויה לקבל לעולם כל תמורה שהיא (ולעשות רווח), שכן ההלוואות נפרעו, ואי אפשר עוד למוכרן הלאה. הנכס היחיד עבורו יכולה היתה לקבל כספים הוא המניות שרכשה מן התובעת, ותמורה זו (קרי עבור המניות) יכולה היתה לעלות (כפי שגם ארע), שאז - כך קובעת תניית ה-upside - זכאית התובעת למחצית התוספת. 69. מאידך עומד הפירוש שהציעה התובעת, ולהבנתי הוא מתיישב עם לשון הוראת סעיף 7 לחוזה, לא כל שכן עם התכלית שהסעיף מבקש להגשים (תכלית שעליה עמדתי למעלה). 70. ראשית יש לראות את כותרתו של סעיף 7, המכריזה: Share Upside. כלומר, מנגנון ה-upside מכוון לנכס אחד, הוא המניות (של גן-גבת, אותן מוכרת התובעת לנתבעת). אחר כך יש לראות את תוכנו של סעיף 7 הנ"ל, וזה קובע, כי אם עבור המניות תקבל הנתבעת תמורה העולה על זו שקיבלה עבור אגד הנכסים וגו'. לשון זו אינה אומרת בהכרח, כי המנגנון יפעל אם עבור המניות תקבל הנתבעת תמורה העולה על זו שנתקבלה עבור אגד הנכסים על כל מרכיביו. מן הבחינה הלשונית אפשר בהחלט לומר, כי המנגנון יפעל אם עבור המניות תקבל הנתבעת בעתיד תמורה, מתוך כלל התמורה ששולמה עבור אגד הנכסים, ומלים אחרת - התמורה בתוך אגד הנכסים, שיוחסה למניות. וכאן נכנסת לתמונה עובדה חשובה אחרת, והיא ההפרדה שראו בעלות החוזה לעשות בין רכיביה השונים של התמורה, כאשר נקבו בתמורה עבור המניות לחוד, ועבור פרעון ההלוואות לחוד. לא יכולתי לראות כל טעם ראוי להפרדה זו, זולת החשיבות שיש לה בקשר עם תניית ה-upside. את תניית תוספת התמורה יש לקרוא, על כן, כך: מנגנון ה-upside יופעל, אם עבור המניות שתמכור הלאה תקבל הנתבעת תמורה, העולה על זו ששילמה לתובעת עבור אותן מניות, מתוך התמורה הכוללת שהיא שילמה עבור אגד הנכסים כולו. כוונת הצדדים בזמן אמת 71. זהו הפירוש שיש ליתן, לטעמי, למילותיו של סעיף 7 להסכם. לפי הבנתי, זוהי המשמעות שראו גם בעלות החוזה בזמן אמת. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות בפנייתה של הנתבעת לתובעת בטרם נחתם החוזה עם ג'ון דיר, בבקשה כי תוותר על זכותה לקבל חלק מן הרווח המגיע לה, משמע לפי תניית תוספת התמורה. קאהן העיד, כי ביום 6.6.2007, משמע בחלוף כחודש ימים מהשלמת העסקה בין התובעת לנתבעת, פנו אליו נציגים בכירים של הנתבעת (יוסי חברון ז"ל, רוני ארג'י, ויונתן מלמד), ומסרו לו כי הינם מנהלים משא ומתן עם ג'ון דיר על מנת למכור לה את פלסטרו (ס' 52 ואילך לתצהיר קאהן). חברון ז"ל תאר בפני קאהן, כי יש אמנם בידי הנתבעת להמתין שנה אחת וכך להימנע מלשלם לתובעת את חלקה בתוספת התמורה, אלא שהיא מעוניינת למכור את המפעל בהקדם. לכן ביקש חברון המנוח מקאהן לבדוק, על רקע היחסים (הטובים) עם הנתבעת, אם תיאות התובעת לוותר על חלקה ברווח המגיע לה, אם העסקה עם ג'ון דיר תיכרת בזמן הקרוב. 72. קאהן העביר את הדברים לבעליה של התובעת, מר ג'ון גנדל. ביום 8.6.2007 חזר קאהן לחברון ז"ל והודיעו, כי התובעת אינה שבעת רצון מהתנהלותה של הנתבעת (כיוון שלא עידכנה את התובעת במגעים עם ג'ון דיר). הוא דרש, כי כל מגע של הנתבעת בקשר למכירת החזקותיה יתנהל בשקיפות ובפתיחות מול התובעת (ס' 54 לתצהיר קאהן). קאהן עמד בשיחה זו על זכותה של התובעת לקבל את חלקה בתוספת התמורה, והוסיף כי התובעת נכונה לשקול מתן הנחה של 25% מן המגיע לה, אם יתקיימו תנאים אחדים (ראו עוד את עדותו של קאהן בע' 161, המסביר את הדברים). 73. כל השתלשלות הדברים הללו, שתוארה מפיו של קאהן (ושיחות נוספות שבאו אחריה בין קאהן וחברון ז"ל), תועדה על ידו בזמן אמת בתרשומות שערך לעצמו. בכך יש כדי להוסיף לאמינות דבריו, שממילא הותירו רושם מהימן. 74. מצידו של חברון ז"ל נהיר היה, אפוא, כי אם תיעשה העסקה עם ג'ון דיר בתוך זמן קצר (בטרם תחלוף השנה הקבועה בסעיף 7 להסכם), יהא על הנתבעת להפריש לתובעת את חלקה, תוצאת הפער במחיר המניה (שכן אותה עת ידעו נציגי הנתבעת מהי התמורה שעתידה ג'ון דיר לשלם לקיבוץ, וכי תמורה זו עשויה להפעיל את מנגנון ה-upside, כפי שהבינוהו בזמן אמת, הבנה שהנתבעת מתכחשת לה היום). מכאן פנייתו של חברון ז"ל לקאהן, ובקשתו למחילה של התובעת על זכותה. 75. אין בידי לקבל את הסברם של עו"ד פרימס ושל ארג'י, כאילו הפניה לנציג הנתבעת נעשתה על מנת למנוע התדיינות משפטית יקרה, ולו מכיוון שהשניים לא היו נוכחים בשיחות הללו שבין קאהן לחברון ז"ל. אינני רואה גם, כי עלותה של ההתדיינות המשפטית היתה מגיעה כדי עשרות מיליוני ₪ (סכום התביעה שלפניי). מכל מקום, עדותו של קאהן מקובלת עליי כמהימנה, והוא היחיד שיכול היה להעיד על הדברים ממקור ראשון, בניגוד לעדותם של פרימס וארג'י. חברון המנוח, שהיה המוציא והמביא בקיבוץ ככל הנוגע לפלסטרו, הבין את ההסכמה שבין הנתבעת לתובעת ככזו, שאם יימכר המפעל לג'ון דיר במחיר למניה העולה על זה שהיווה בסיס לעסקה בין הנתבעת לתובעת - יהא על הנתבעת להפריש לתובעת את חלקה. מכאן פנייתו לקאהן, מכאן בקשתו למחילה, כשהוא נסמך על מערכת היחסים המיוחדת ששררה בין החברות השותפות. הוא לא היה פונה בבקשה שכזו לקאהן, אילו סבר כי תניית התוספת לתמורה אינה מחייבת את הנתבעת להפריש לתובעת את חלקה. 76. התובעת השיבה את פני נציגיה של הנתבעת ריקם, ולא ויתרה על זכותה לקבל את חלקה בתוספת התמורה. העסקה בין הקיבוץ לבין ג'ון דיר נכרתה בכל זאת, זה היה רצון הקיבוץ, וזה היה רצונה של ג'ון דיר. 77. על מנת להבטיח עצמו מפני דרישה שתבוא מן התובעת לקבל את חלקה בתוספת התמורה דאג הקיבוץ לכלול בהסכם סעיף שיפוי (9.01), בו התחייבה ג'ון דיר לשפותו על כל סכום שיאלץ לשלם לתובעת על פי תניית תוספת התמורה. קיומו של סעיף השיפוי מהווה חיזוק משמעותי לכך, שגם הנתבעת הבינה את תניית סעיף 7 לפי המשמעות אותה מציעה התובעת. חשוב לראות, כי אין מדובר בסעיף שיפוי כללי, השכיח בהסכמים מסחריים דוגמת זה שלפנינו. המדובר הוא בסעיף מסוים, המתייחס במפורש לתניית תוספת התמורה, ולאפשרות שהתובעת תתבע כאמור בהסתמך עליה. מדוע הוכנס סעיף שכזה, אם לא משום שגם הנתבעת (כמו גם ג'ון דיר) ידעה/הבינה, שהתמורה המשתלמת לפי העסקה שנרקמה ביניהם תפעיל את מנגנון ה-upside, ותזכה את התובעת במחצית מן התוספת?! שיעור התוספת 78. העסקה בין הקיבוץ לג'ון דיר היתה עסקה מורכבת, שכללה מערכת הסכמית שביקשה להביא, סופו של יום, לידי כך, שג'ון דיר יהא בעלים יחיד של המפעל, המפעל ימשיך לפעול בשטח הקיבוץ, ועוד כיו"ב. 79. במסגרת ההסכם רכשה ג'ון דיר את כל 14 מיליון המניות של גן-גבת בהן אחזה הנתבעת, במחיר של 13.6 ₪ למניה. מתוכן יעניינו אותנו 7 מיליון המניות שרכשה הנתבעת מאת התובעת במחיר של 8.75 ₪ למניה. מכפלת מספר המניות (7 מיליון) בשיעור העליה במחיר למניה (4.85 ₪ =13.6-8.75) מביאתנו לסך של 33.95 מיליוני ₪. זוהי תוספת התמורה שנתקבלה עבור המניות, והתובעת זכאית למחציתה, קרי 16.975 מיליוני ₪. דמי ניהול 80. מלבד התמורה הישירה ששילמה ג'ון דיר לנתבעת עבור מניותיה בגן-גבת התחייבה ג'ון דיר לשלם לקיבוץ עוד 13 מיליוני דולר (בעשרה תשלומים שנתיים שווים ורצופים). סכום זה שולם, לפי האמור בחוזה, עבור ויתורו של הקיבוץ על דמי ניהול בפלסטרו, וכן בתמורה לאי-תחרות של הקיבוץ במפעל, לאחר שנרכש בידי ג'ון דיר. 81. התובעת טוענת, כי סכום זה של 13 מיליוני דולר יש לראות כחלק מן התמורה ששולמה עבור המניות, ולכן חלה אליו תניית תוספת התמורה. היא טוענת, כי ייחוס הסכום של 13 מיליוני דולר לויתור על דמי ניהול, ולהתחייבות לאי-תחרות, הינו מלאכותי, ריק מתוכן. ככל הנוגע לדמי ניהול, טוענת התובעת, הקיבוץ לא היה זכאי להם, להלכה ולמעשה. להלכה, כיוון שהזכות לדמי ניהול הומחתה בשנת 2005 לגן-גבת, משמע לקיבוץ לא היתה עוד זכות לדמי ניהול מאז. ולמעשה - אפילו לא היה הקיבוץ ממחה את הזכות לדמי ניהול, קבלתם הותנתה בכך, שלפחות חמש משרות בכירות בפלסטרו תאוישנה על ידי חברי הקיבוץ, תנאי שבבירור לא צפוי היה להתקיים לאחר המכירה, שכן ג'ון דיר התכוונה להכניס (ובפועל כך עשתה) את אנשיה לכל משרות הניהול במפעל. גם מאחורי הלבוש האחר שהולבשה בו התמורה הנוספת, משמע התחייבות לאי-תחרות, לא עומד דבר, כך התובעת. היא טוענת, כי לאחר שנמכר המפעל לג'ון דיר ממילא לא היה בידי הקיבוץ להתחרות במפעל, הוא לא יכול היה עוד להתחרות בו, וגם לא רצה לעשות כן. המכירה של המפעל נועדה להכניס כספים לקיבוץ, ששיווע להכנסה על מנת להחזיר חובות, להסדיר תשלומי פנסיה לחבריו, ועוד כיו"ב, ולא על מנת להתחיל פרק חדש, משמע להקים מפעל חדש שיתחרה בפלסטרו, שזה עתה נמכרה לג'ון דיר. 82. ובכן גם אם היגיון רב מצאתי בטיעונים אלה של התובעת, אינני יכול לייחס את התמורה הנוספת של 13 מיליוני דולר, למניות. ראשית חשוב לראות, כי 13.6 ₪ למניה היה גם המחיר ששילמה פלסטרו (באמצעות ג'ון דיר) לציבור הרחב שהחזיק במניותיה, מחיר שאושר בידי בית המשפט לפי סעיף 350 לחוק החברות. שנית, אפשר בהחלט, כי התשלום הנוסף שולם לקיבוץ מטעמים אחרים, כגון על מנת לקבל את מלוא הבעלות במפעל, והמשך הפעלתו בשטחי הקיבוץ. ראוי להזכיר, כי במכירת חלקה של התובעת לשותפות יוגב לא היתה האחרונה מקבלת בעלות מלאה במפעל. נראה, כי ג'ון דיר ראתה ערך (כלכלי) חשוב לכך שהבעלות במפעל תעבור לידיה בשלמות, ואולי משום כך היתה נכונה לשלם תוספת של 13 מיליוני דולר. אכן, תיזה זו לא מתיישבת עם האמור במפורש בחוזה. היא מובאת על מנת לומר, כי גם אם התוספת של 13 מיליון דולר ייחוס הסכום הנוסף לויתור על דמי ניהול והתחייבות לאי-תחרות הוא מלאכותי, לא ברור כי הוא שולם עבור המניות, ואפשר שהיו לכך טעמים אחרים, שסבירותם לפחות זהה לזו של הייחוס למניות. 83. סיכומה של סוגיה, התובעת אינה זכאית לחלק מן הסכום הנוסף (13 מיליון דולר) ששילמה ג'ון דיר לקיבוץ. סוף דבר 84. בערבו של יום אנו באים כדי כך, שהקיבוץ מכר לג'ון דיר את המפעל ברווח, רווח המתבטא בעליית מחיר המניה של פלסטרו. התובעת זכאית למחצית הרווח, משמע 16.975 מיליוני ₪. 85. הנני מקבל, על כן, את התביעה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 16,975,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. 86. נוסף על כך תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורכי דין בסך של 100,000 ₪. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת את אגרת המשפט, ועוד הוצאות משפט בסכום כולל של 35,000 ₪. 87. בטרם חתימה אביע את התנצלותי על העיכוב בכתיבת פסק דין, עיכוב שנבע בעיקרו מכשל במערכת הנט, והיעלמותה של "משימה" של כתיבת פסק דין מן "הסל". עם בעלות הדין הסליחה. מפעל