מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התהפכות עם אופנוע ים: א. רקע: 1. עניינו של פסק הדין היא תובענה שהגיש התובע, יליד שנת 1960 - מנהל תחנת ההצלה בחוף מי עמי באשדוד, כנגד הנתבעת מס' 1 - מעסיקתו והנתבעת מס' 2 - שביטחה אותה בביטוח חבות מעבידים, בזמנים הרלבנטיים לתובענה, בגין נזקי גוף נטענים על ידו, כאשר במהלך עבודתו כמציל יצא לים עם מציל נוסף באופנוע-ים (להלן גם: "האופנוע"), שנהג בו המציל השני ביום 24.08.2002, במטרה להציל מתרחצת שנקלעה למצוקה בים, כאשר גל גדול וחזק פגע באופנוע הים שהתהפך ופגע בתובע שנחבל בכל חלקי גופו (להלן: "התאונה") והאופנוע עצמו והאסדה התפרקו והתנפצו. 2. לטענת התובע, נהג האופנוע והוא עצמו לא היו מורגלים בנסיעה באופנוע ים בתנאי ים סוער ולא קיבלו כל הדרכה על נהיגה באופנוע בתנאי ים סוער וכן לא נהיגה באופנוע כאשר מחוברת אליו אסדת הצלה (בוגי) (להלן גם: "האסדה") אותה אמורים היו השניים לחבר לאופנוע לצורך חילוץ הטובעת. 3. לטענת התובע, יש להחיל על התאונה את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" בהתאם להוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") ולחייב את הנתבעת 1 (להלן גם: "העירייה") באחריות לאירוע התאונה, שכן לא היתה לו הידיעה או היכולת לדעת מה היו למעשה הסיבות שגרמו לתאונה; התאונה נגרמה ע"י נכס ו/או ע"י מקום עבודה שלעירייה לא היתה שליטה מלאה עליהם ובהתאם לעובדות ולראיות, שהוצגו במהלך המשפט, אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהעירייה לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות כאמור. 4. לחילופין טוען התובע, כי בנסיבות העניין רובצת האחריות לתאונה כל כולה לפיתחה של הנתבעת 1, אשר לא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים והתאונה אירעה עקב רשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או תוך כדי הפרת חובה שבחוק מצידה ובכך הפרה את חובת הזהירות המושגית ואת חובת הזהירות הקונקרטית המוטלות עליה. 5. על כן סבור התובע, כי על הנתבעות לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מן התאונה ולטענתו הם מסתכמים בסך 325,000 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן: 5.1 אובדן השתכרות בעבר (גלובלי) 50,000 ₪ 5.2 אובדן השתכרות בעתיד (גלובלי) 150,000 ₪ 5.3 הוצאות רפואיות שלא מוכרות בסל הבריאות הממלכתי (גלובלי) 10,000 ₪ 5.4 השתתפות עצמית בהוצאות רפואיות (גלובלי) 5,000 ₪ 5.5 הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד (גלובלי) 5,000 ₪ 5.6 עזרת צד ג' (גלובלי) 15,000 ₪ 5.7 הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה 15,000 ₪ 5.8 כאב וסבל 50,000 ₪ 6. בנוסף, עותר התובע להוסיף, על הסכומים הנ"ל, שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כדין, החזר אגרה והחזר עבור תשלום חוות=דעת המומחה מטעמו וזימונו לחקירה הנגדית. 7. התובע טוען כי התאונה שינתה את חייו ללא הכר והוא נותר נכה ומוגבל. 7.1 לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת רפואית מטעם האורתופד המנתח הד"ר דניאל דוד, המעניקה לו 10% נכות לצמיתות בגין פגיעה בשורש L4-5 בצד שמאל. 8. לטענת התובע, התאונה הפכה אותו לשבר כלי כואב ודואב; בטחונו העצמי ירד פלאים; נפגע מקור פרנסתו; התאונה עצרה את קידומו כמציל, הסבה לו נזקים כלכליים ונפשיים ומעמידה אותו בסיכון "עצום" בנוגע לעתידו המקצועי ולתנאי העסקתו. 9. לטענת התובע, נפגעו גם חייו האישיים, הוא נזקק לעזרה, מוגבל בביצוע פעולות יומיומיות אותן נהג לבצע טרם התאונה באופן עצמאי ושוטף, יחסיו עם בת זוגתו עלו על שרטון והוא התגרש. 10. התובע מבקש גם לקחת בחשבון, במכלול השיקולים, את התנהגות הנתבעת שסירבה כל העת- לטענתו- לכל ניסיונות הפשרה, הגם שבית המשפט עשה ניסיונות כבירים - כלשונו - להביא את הצדדים לכלל הסכמה, אף לאחר סיום פרשת ההוכחות, ובחרה לנהל את המשפט עד תומו. 11. הנתבעות סבורות, כי דין התובעת להידחות בהעדר אחריות מטעמן. 12. לטעמן של הנתבעות, כשל התובע בהוכחת תביעתו ובהרמת נטל הראיות והשכנוע; לא הוכח קרות אירוע תאונתי ואף לא הוכח כל נזק לתובע. 13. לחילופין טוענות הנתבעות, כי גם אם לא יקבל בית המשפט את טענותיהן ויקבע כי יש אחריות בגין אירוע התאונה הנטען והמוכחש, אזי הנזק הנטען הינו מזערי וזניח והתביעה כולה נבלעת בשל גובה תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: "המל"ל") שקיבל התובע בעקבות התאונה. 13.1 ככל שייקבע שנגרם לתובע נזק, מעריכות אותו הנתבעות בסך של 25,000 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן: 13.1.1 כאב וסבל 15,000 ₪ לכל היותר. 13.1.2 הפסדי שכר לעבר 10,000 ₪ לכל היותר. 13.1.3 פגיעה בכושר ההשתכרות --- 13.1.4 הוצאות רפואיות ונסיעות (ניידות) לעבר ולעתיד --- 13.1.5 עזרה בבית --- 13.2 מאחר והתובע קיבל מן המל"ל מענק בסך 102,363 ₪ שערכו המשוער, במועד הסיכומים, 156,818 ₪, נבלעת התביעה. 14. הנתבעות הגישו חוות דעת רפואיות מטעמן, חתומה בידי המנתח האורטופד ד"ר שמואל וייס, ממנה עולה כי לתובע אכן נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 32 (1) (א) T לפי ספר תקנות המל"ל, בשל נזק שורשי תת-חריף בחוליות L3-4-5 משמאל, אולם מקורה של הנכות במצב רפואי קודם של הגב התחתון ואין קשר בינה לבין התאונה, שבגינה לא נגרמה לתובע כל נכות. 15. לחילופין טוענות הנתבעות, כי באם ייקבע שהנכות הצמיתה נגרמה לתובע בגין התאונה, כי אז לנכות זו אין כל השלכה תפקודית. 16. יצוין, כי וועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע 10%, וכן קבעה, כי אין מקום להפעלתה של תקנה 15 בעניינו. 17. לטעמן של הנתבעות, בחינת האירוע, על כל מאפייניו, מובילה למסקנה אחת, כי לא ניתן לקבוע שהופרה חובת זהירות קונקרטית מצידן כלפי התובע, בגין אי מניעת הופעת גל גדול בים; לא הוכח כל סיכון בלתי רגיל או נסתר אשר הנתבעת 1 לא מנעה אותו או שהתובע לא היה מודע אליו, או שלא יכול היה להבחין בו או להפתיעו ולא הוכח כל כשל או רשלנות בהתנהלותה. 18. לטעמן של הנתבעות לא הוכח אירוע תאונתי ולאור הסתירות הרבות והגרסאות השונות של התובע - כך לטענתן - לא ניתן ליתן אמון בגרסתו ולהטיל מכוחה חבות כלשהי עליהן. 19. לחילופין טוענות הנתבעות, כי באם יקבע בית המשפט אחריות, יש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי. 20. על כן עותרות הנתבעות לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאותיהן בצירוף שכ"ט- עו"ד. 21. בעקבות טענת הנתבעות, כי לא כל החומר הרפואי הרלבנטי עמד בפני המומחה מטעם התובע, הגיש המומחה חוות דעת משלימה, לאחר שעיין במסמכים הנוספים שהומצאו לו, במסגרתה חזר וקבע כי אין קשר בין הנכות שמצא לבין מצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה. 22. בניסיון לקדם הסדר פשרה בין הצדדים, הורה בית המשפט על הגשת תחשיבי נזק, אך לנוכח הפער הניכר בין התחשיבים נקבע התיק להוכחות והראיות הראשיות הוגשו בתצהירים. 23. מטעם התביעה העידו: התובע עצמו; נהג האופנוע, המציל מר חיים דהן והמומחה מטעם התובע הד"ר דניאל דוד. 24. מטעם הגנה העידו: האחראי על מחלקת החופים בעירייה מר אפרים שומר והמומחה הרפואי מטעם הנתבעות - הד"ר שמואל ווייס. 25. בתום פרשת ההוכחות שוב ניסה בית המשפט לקדם הסדר פשרה בין הצדדים והורה על הגשת תחשיבי נזק מתונים. 26. בתום ישיבת קדם המשפט שנקבעה לצורך דיון בתחשיבים, הציע בית המשפט לצדדים הצעת פשרה - אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסדר פשרה - ובית המשפט הורה על הגשת סיכומים בכתב. ב. סוגיית האחריות "הדבר מדבר בעד עצמו" 1. כאמור, סבור התובע כי יש להחיל על התובענה את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" בהתאם להוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולחייב את הנתבעות באחריות מכוחו. 2. סבורני, כי התובע נתפס לכלל טעות בעתירתו להחיל על עובדות התאונה את הכלל הנ"ל, המחייב התקיימותם של 3 תנאים מצטברים להחלתו: א. קיומה של עמימות עובדתית, מקום שהתובע איננו יודע מהי ההתרחשות שהביאה לפגיעה בו. ב. הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. ג. הנחה מסתברת, לפיה עצם אירוע המקרה שהביא לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה לפיה הנתבע לא נקט בזהירות סבירה. 3. הפסיקה קבעה לא אחת, כי די באי=התקיימות תנאי אחד מתנאיו המצטברים של הכלל, כדי לשלול התקיימותו של הכלל כולו (לדוגמא: רע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות (1972) בע"מ. 4. בע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פד"י מ"ב (1) 152, 156 - 157, נקבע, בין היתר, כדלהלן: "בסיטואציה בה מופעל הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, מבקשים העושים בו שימוש שבית המשפט יסיק מסקנה של עובדה שאינה ידועה מתוך מסכת עובדות ידועה ולכן תנאי ראשון להפעלת הכלל הוא קיומה של עובדה לא ידועה. לכל הדיעות, הכלל אינו ניתן להחלה כאשר כל נסיבות התאונה נתבררו". 5. בענייננו, הציג התובע גירסה עובדתית מלאה לגבי נסיבות התאונה, לפיה גל גדול הביא להתהפכות האופנוע ולפגיעתו בו ולא ניתן ליישב הצגת גירסה עובדתית ברורה זו עם ניסיון הסתמכות על הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין. 6. כבר מאי התקיימותו של התנאי הראשון להחלת הכלל, ראוי לדחות את העתירה להחיל על המקרה את הכלל הנ"ל. 7. אלא שבענייננו, גם לא חל התנאי השני להחלת הכלל, שכן לתובע ולנהג האופנוע היתה שליטה מלאה על האופנוע בעת התאונה. 8. אין איפוא מקום להטיל על הנתבעות את האחריות לקרות התאונה, מכח הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין ויש להידרש לסוגיית האחריות על כל מרכיביה. האם הוכחה התרחשותו של אירוע תאונתי 1. מסיכומי הנתבעות עולה, כי הן מטילות ספק, כנראה, גם בעצם קרות התהפכות האופנוע וביתר שאת - בפגיעה כלשהי שספג התובע עקב כך. 2. הנתבעות טוענות, כי עדותו של התובע איננה מהימנה וחוסר המהימנות מתבטא במספר מישורים: 2.1 ראשית, הוא פנה לקבלת טיפול רפואי ראשוני רק 5 ימים לאחר התאונה, מבלי להזכיר את התאונה כלל וברשומה הרפואית מיום 29.08.02 אצל הד"ר דניאל דוד - המומחה האורטופדי מטעמו - שהיא הרשומה הרפואית הראשונה לאחר התאונה, לא מוזכר אירוע התאונה ו/או אירוע חבלה כלשהו. 2.2 אירוע התאונה גם לא מוזכר במסמכים רפואיים מאוחרים יותר מן התאריכים 5.9.02 ו- 10.10.02 ובביקור אצל ד"ר איגור לוזון, מיום 10.11.02, נרשם במפורש: "כאבי גב תחתון, קושי בתנועה, ללא הפרעות נוירולוגיות, וללא סיפור חבלה". 2.3 הנתבעות מסיקות מכך, שגם כאשר נשאל התובע כמפורש, בהתייחס לכאבי הגב מהם הוא סובל, הוא לא מציין את התאונה ולא מזכיר כי היה אירוע חבלה משמעותי כמו זה אשר לו הוא טוען. 3. הנתבעות מציינות, כי רק ביום 21.11.02, שלושה חודשים לאחר התאונה, מציין התובע לראשונה כי היה אירוע חבלה ומביא אישור אורטופד - ד"ר דניאל דוד, כי היה אירוע חבלה בגב מאופנוע-ים במהלך העבודה, חרף העובדה כי לא נשאל על כך במפורש, עשרה ימים קודם לכן, ע"י ד"ר לוזון - והשיב בשלילה. 3.1 טופס ההודעה על הפגיעה בעבודה מולא, אף הוא, רק שלושה חודשים לאר התאונה הנטענת. 4. לטעמן של הנתבעות, לא הצליח התובע לספק הסבר מניח את הדעת מדוע "נזכר" בקיומו של אירוע רק 3 חודשים לאחר התרחשותו. 5. רובד נוסף של חוסר מהימנות - כך לטעמן של הנתבעות - הוא ריבוי הגרסאות השונות בדבר אופן התרחשות התאונה: בתצהירו טען התובע, לראשונה, כי מושב האופנוע התפרק מעוצמת המכה וכי האסדה שהיתה מחוברת לאופנוע, היא זו אשר גרמה לתאונה ואלה טענות שלא הועלו במסגרת תביעתו למל"ל, לא עלו במסגרת כתב התביעה וגם לא בפני המומחים האורטופדיים מטעם הצדדים. 5.1 לטעמן של הנתבעות, לא הצליח התובע ליתן הסבר מניח את הדעת לעובדה זו. 6. אשר לתצהירו של מר חיים דהן, טוענות הנתבעות, כי הוא חופף לחלוטין, בניסוחו ובתוכנו, לתצהירו של התובע וניכר היה, לטעמן, כי גרסאותיהם תואמו. 6.1 על כן עותרות הנתבעות להתייחס לעדות התובע כעדות יחידה של בעל-דין, המחייבת נימוק לקבלתה. 7. לאחר ששמעתי את עדויות העדים ובהסתמך על כל החומר המצוי בתיק, נתתי אמון בגרסת התובע ונהג האופנוע, בדבר קרות ההתהפכות והפגיעה בגופו של התובע. 8. יצוין, כי גם המל"ל הכיר בקרות התאונה ובהיותה תאונת עבודה, למרות שההודעה נמסרה רק כ-3 חודשים לאחר האירוע. 9. הסבר סביר לעיכוב בהגשת התביעה למל"ל ומיקוד התלונות - בתאונה, נתן הד"ר דניאל דוד, במהלך חקירתו הנגדית ע"י ב"כ הנתבעות (מעמ' 43 לפרוטוקול מיום 7.3.11 שורה 21 ואילך): "ש. בביקור הראשון ב- 29.08.02, חמישה ימים לאחר האירוע התאונתי נשוא התובענה, הוא הגיע אליך בגלל מחלת הגאוט ולא בגלל התאונה? ת. לא בגלל הגאוט אלא בגלל כאבים בפרק. זה היה אז ואני חשבתי שזה בגלל מחלת הגאוט. ש. כשאתה אומר שחשבת שזה בגלל הגאוט, זה למעשה בגלל שלא סיפרו לך על האירוע התאונתי? ת.... הוא בא אלי ולא חשב שזה כתוצאה מהמכה. גם אני לא חשבתי שזה מהמכה בגב. כמה ימים, שבוע שבועיים, חודש חודשיים, מצבו החמיר ואז קשרנו את זה, לפי צילום עמוד השדרה. אם הוא שיקר וזה לא מהתאונה, הביטוח הלאומי שולח חוקר לבדוק אם הוא באמת קיבל מכה בתאונה או לא..." 9.1 מקובל עליי גם הסברו של התובע, שלא ידע בדיוק את הנהלים וזו הייתה סיבה נוספת לעיכוב. 10. בנסיבות אלה, נחה דעתי, כי אכן אירע האירוע התאונתי, ביום 24.08.02, במהלכו התהפך האופנוע ופגע בגופו של התובע. 11. צודקות הנתבעות, בציינן את ה"שינוי" בגרסת התובע, לפיו מושב האופנוע התפרק בעקבות התאונה כתוצאה מן הפגיעה ובסיכומיו אף הרחיק התובע מעבר לכך וטען כי האופנוע והאסדה הנתנפצו והתפרקו, אולם עובדה זו מלמדת על כך שהתובע מנסה להאדיר את נזקיו ולהגדיל את ההתרשמות מעוצמת הפגיעה בו. 11.1 זו היתה גם ההתרשמות במהלך עדותו של התובע בבית המשפט. 12. מן הסתם הפגיעה לא היתה כה אקוטית כפי שהחל התובע לטעון לראשונה בתצהירו וזה גם ההסבר, קרוב לוודאי, שהתובע מלכתחילה כלל לא קישר בינה לבין כאביו כשנבדק בסמוך לאחר התאונה. עוולת הרשלנות 1. בקביעת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות מתעוררות, עפ"י הפסיקה, מס' שאלות: 1.1 קרות נזק. 1.2 האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק. 1.3 האם הפר המזיק את אותה חובה זהירות. 1.4 האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. 2. לקשר הסיבתי שתי פנים: 2.1 קשר סיבתי - עובדתי. 2.2 קשר סיבתי - משפטי, כשלזה האחרון הוכרו 3 מבחנים: מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר(ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המעוצה המקומית בית שמש, פד"י ל"ז (1) 113). 3. התשובה לשאלות קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הציפיות, שכולל בחובו שני היבטים: 3.1 ההיבט העקרוני ובו ניתנה תשובה לשאלה: האם, ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות מושגית. 3.2 ההיבט הקונקרטי, בו ניתנה תשובה לשאלה: האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות קונקרטית. 4. קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע עפ"י מבחן הציפיות והשאלה היא: האם אדם סביר "צריך היה" לצפות את התרחשות הנזק. 5. גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת עפ"י מבחן הציפיות והשאלה הנשאלת היא: האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה,את התרחשות הנזק. 5.1 אם התשובה לכך שלילית - אין חובת זהירות. 5.2 ככל שהתשובה חיובית, נשאלת שאלה נוספת והיא: האם צריך היה לצפותו כעניין שבמדיניות. 6. במילים אחרות, לחובה זו שני היבטים: האחד, הקרוי "הציפיות הטכנית" שעניינה האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק והשני, הקרוי הציפיות הנורמטיבית" שעניינה: האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. 7. לעניין "הציפייה הטכנית" נפסק, בין היתר, כי הציפיות הנדרשת "איננה ראיית נולד" מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר ואח', פד"י יח' (4) 701, 712). עוד קבעה הפסיקה, כי במקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי) אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים צמצום האחריות חרף יכולת הצפייה (עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י ל"ט (1) 113). 8. הפסיקה קבעה גם, כי אמצעי הזהירות שעל המזיק לנקוט הם אמצעי זהירות סבירים והם פונקציה של האפשרות הסבירות העומדות לרשותו (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פד"י מ"ב (3) 733, 742), כאשר יש לבחון את מידת הסכנה, את הקושי למונעה ואת ההוצאה הכרוכה בכך (ע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ' נחמיאס ואח', פד"י כ"ט (1) 63, 74 - 75). 9. בענייננו וכמפורט להלן, נחה דעתי, כי לתובע נגרם נזק גוף ובעקבותיו נגרמו לו נזקים נוספים - בגין התאונה, משכך, קויים התנאי הראשון וההכרחי לקביעת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות. 10. בענייננו, אין ספק כי אופנוע-ים הוא כלי תחבורה מסוכן וכאשר הוכנס לשימוש המצילים ע"י העירייה, סביר היה להניח שהמצילים ייאלצו לעשות בו שימוש, בין היתר בתנאי ים סוער. 11. יתרה מכך, לצורך חילוץ טובעים אמורים המצילים לחבר לאופנוע גם אסדה וראוי היה להכשירם לנהיגה באופנוע ים אליו מחוברת אסדה. 12. משכך, חבה העירייה חובת זהירות מושגית כלפי עובדיה, המצילים ולטעמי גם כלפי ציבור המתרחצים בים, המחייבת להכשיר את המצילים לשימוש באופנוע ים גם בתנאי ים סוער וגם בתנאי חיבור אסדה לאופנוע לצורך חילוץ טובעים. 13. מאחר והתובע אמור לעשות שימוש באופנוע במסגרת עבודתו כמציל וכמנהל עמדת הצלה גם בתנאי ים סוער ויש לקחת בחשבון את האפשרות שייאלץ לחבר לאופנוע את האסדה, חבה העירייה גם בחובת זהירות קונקרטית כלפיו, אישית, שכן עליה לשמור על שלומו ושלמותו בעת שהוא מבצע את תפקידו האחראי ועלול להיקלע לתנאי ים סוער. 14. מכל מקום, אמורה היתה לצפות, כאדם סביר, כי המציל מטעמה ייקלע לים סוער ו/או ייאלץ לצרף אסדה לאופנוע הים שנכנס לשימוש בחופי העיר אשדוד ועלול להיפגע בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה נשוא התובענה. 15. סבורני כי העירייה, כאדם סביר, יכולה היתה לצפות מראש את דרך התרחשות הנזק כפי שאירעה בפועל (ציפיות טכנית!) וצריכה היתה לצפות זאת, כעניין שבמדיניות (ציפיות נורמטיבית !), ולהעניק לתובע ולנהג האופנוע את ההכשרה המתאימה לנהיגה באופנוע גם בתנאי מזג אוויר קשים וגם כשאסדה מחוברת לאופנוע. 16. למעשה ניתן ללמוד על רשלנות ניכרת מצד העירייה, גם מעדותו של העד מטעמה, מנהל מחלקת החופים בעיריית אשדוד, מר אפרים שומר. 17. מר שומר אישר, כי במסגרת הוראות ההפעלה של האופנוע יש לחבר אליו את אסדת ההצלה כעולה מנספח א לתצהירו - שהן הוראות הפעלה ובטיחות של אופנוע ים (עמ' 27 לפירוט מיום 3.3.10 ש' 28 - 30). 18. מר שומר אישר, כי נהיגת אופנוע ים, כשמחוברת אליו אסדה, שונה מנהיגה ללא אסדה ויש צורך בהכשרה נוספת של המשתמשים, אלא שהכשרה כזו לא ניתנה למצילים. 19. וכך מקבלים הדברים ביטוי בפרוטוקול, מעמ' 29 מש' 12 ואילך: "ש. זכור לך שהיתה הדרכה בנהיגה בגלים? ת. לא. הם לא עברו קורס חוץ מהקורס הזה (קורס משיט באופנוע - ח.ח). הם לא עברו קורס להציל עם אסדה כי לא היה קורס כזה. ש. אתה גם היית מציל ועבדת בזה. לנהוג ולהשיט אופנוע ים ביחד עם אסדה זה קצת אחרת מאשר להשיט אופנוע-ים ללא אסדה? ת. נכון , זה שונה. ש. במה זה שונה? ת. באופן תגובת האופנוע. כאשר קשורה אליו אסדה יש לו תגובה אחרת. לדוגמא, אתה רוצה להסתובב, הסיבוב צריך להיות אחרת. אי אפשר לעשות את אותה פעולה עם או בלי אסדה. ש. אם נקביל את זה, זה למעשה כמו שיש לך רישיון על משאית מול רישיון על סמיטריילר עם עגלה מחוברת? אתה צריך לעבור הכשרה אחרת? ת. זה נכון. צריך לעבור הכשרה נוספת. זו בעיה של כל המצילים בארץ ומשרד הפנים מודע לזה. היום הם רוצים להוציא קורסים להצלה עם אופנוע ים ולא קורס אופנועי ים כפי שהיה עד היום...". 20. יתרה מכך, מסיכום ישיבה בעירייה בנושא ביטוח אופנועי ים ונושאים שוטפים, מיום 4.7.07, עולה, כי הוסבה תשומת הלב לעובדת "העדר הכשרה למצילים להשתמש באופנוע ככלי הצעה (הכשרתם כוללת רשיון משיט בלבד)" וסוכם, כי עד למציאת פתרון, אין אישור להשתמש באופנועי הים. 21. מנהל מחלקת החופים בעירייה אישר, שבאותה ישיבה הם אכן התריעו על העדר הכשרה של המצילים להשתמש באופנוע ים לצרכי הצלה ולכן הגיעו למסקנה, שעד למציאת פתרון אין להשתמש באופנועי הים. (עמ' 30 לפרוטוקול מיום 3.3.10, ש' 6 - 13). 22. במילים אחרות, עוד בשנת 2007, חמש שנים לאחר התאונה, התריעו גורמי החופים על העדר הכשרה למצילים להשתמש באופנוע הים ככלי הצלה, בשל העובדה שהכשרתם כוללת רישיון משיט בלבד ועד למציאת פתרון נאסר השימוש באופנועים. 23. מצופה היה מעירייה סבירה, כי בהעדר הכשרה נאותה של המצילים לשימוש באופנועי-הים ככלי הצלה, הייתה העירייה יוזמת קורסים מתאימים למשתמשים ולמצער מחילה את הפתרון אליו הגיעה כ-5 שנים לאחר מכן ואוסרת על השימוש באופנוע-הים, עד לקבלת הכשרה כאמור. 23.1 בכך הייתה מגנה על שלומם של המשתמשים עצמם ועל שלום הציבור בכללותו. 24. ער אני לטענת הנתבעות, כי התובע לא הציג חוות דעת מטאורולוג אודות היות הים סוער באותו יום - אולם קיבלתי את גרסת התובע והעד מטעמו בעניין. 24.1. יתרה מכך, גם אלמלי נתתי אמון בגרסה זו של התובע והעד מטעמו, אין חולק על כך שהם צירפו אסדה לאופנוע, בהתאם להנחיות שקיבלו - ובהתחשב בעובדה כי גם לגרסת עד ההגנה משפיעה עובדה זו על אופן הנהיגה וכי לא ניתנה לתובע הדרכה הנדון, אין ספק שהייתה כאן התרשלות מטעם הנתבעת מס' 1. 25. לא מצאתי כל ממש בטענת הנתבעות, לפיה אין ליחס להן אחריות מאחר והתאונה התרחשה הרבה לפני שהתובע הגיע לטובעת ולכן אין כל רלבנטיות להכשרה מיוחדת לה היה נדרש. 25.1 אילו הודרכו התובע ומר דהן, כיאות, לנהיגה בים סוער ולניתוב האופנוע כאשר מחוברת אליו אסדה, מן הסתם הייתה נמנעת ההתהפכות ונמנעת התאונה. 26. לא מצאתי גם כל רלבנטיות בפסיקה אליה הפנו הנתבעות בדבר נפילה או פגיעה מאופנוע-ים הדומה לכל פגיעה המתרחשת במהלך בפעילות ספורטיבית, הרואה בכך סיכון סביר, טבעי ורגיל אשר איננו מקים חובת זהירות קונקרטית בגינו. 26.1. בענייננו, אין מדובר בנסיעת אופנוע למטרות ספורט או הנאה, אלא שימוש באופנוע ים לצורך הצלת חיי אדם, במסגרת עבודתו של התובע כמציל. 26.2 על כן, אמורה הייתה העירייה לנקוט בכל אמצעי הזהירות, כדי להבטיח את בטחונו (ולטעמי - גם את ביטחון ציבור המתרחצים) ואין לפטור אותה מאחריות בטענה שהתובע נטל על עצמו סיכון בעשותו שימוש באופנוע. 27. לטעמי, גם אין כל ממש בטענה כי השניים נהגו במהירות שסיכנה את ביטחונם. מצופה, ממציל החש להצלת טובע, שייעשה זאת במהירות האפשרית וודאי שאין לראות בכך התנהגות בלתי אחראית, מה גם שלא התובע הוא זה שנהג באופנוע. 27.1 גם אין כל עילה לייחס לתובע - שאפילו לא היה הנהג באופנוע - רשלנות תורמת כלשהי. 28. משנמנעה הנתבעת מס' 1 מלהדריך את התובע בהפעלת האופנוע בתנאי ים סוער ו/או בתנאי אסדה הנקשרת לאופנוע ובהימנעה לנקוט בצעד אותו נקטה, כעבור 5 שנים, ואסרה על שימוש באופנוע הים לצרכי עבודה עד להסדרת הנושא - יש לייחס לה רשלנות שבגינה תחויב לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו בעקבות קרות התאונה. ג. הנכות הרפואית 1. כאמור, כל אחד מן הצדדים עותר לאמץ את מסקנות חוות דעת המומחה מטעמו. 2. התובע טוען, כי ממצאיו ומסקנותיו של הד"ר דניאל דוד תואמות לחלוטין את הכרעות שתי הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל, שעה שארבעה רופאים מטעם המל"ל קבעו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%. 3. הנתבעות טוענות, כי מעדותו של הד"ר דוד היה ניכר שהוא "אינו עירני ואינו קשוב מספיק לנתוני התיק, כניגוד לאורטופד מטעם הנתבעת - ד"ר שמואל וייס ולעדותו הרהוטה והשוטפת" (עמ' 6 לסיכומי הנתבעות בפרק "הנכות הרפואית"). 4. לטעמן של הנתבעות, לא עיין הד"ר דוד במלוא המסמכים הרפואיים מעברו של התובע, לא לקח אנמזה מפורטת מן התובע אודות אירועי חבלה נוספים למרות שאישר בעדותו כי יש לכך חשיבות לשם אומדן הנכות, לא ראה את תיקו הרפואי של התובע בקופת החולים וחוות דעתו נסמכת על תלונות התובע בלבד. 5. לטענת הנתבעות, אישר הד"ר דוד כי התובע סובל, בין היתר, משינויים ניווניים, ממחלת גאוט (GOUT) אשר גורמת לשקיעת החלבונים וכאבי שרירים וכן סובל מספונדילוזיס אשר גורם לאי יציבות של החוליות וכל המחלות הללו גורמות לכאבים מקומיים, לחולשות, לתזוזת החוליות, ללחץ על העצב ועוד. 6. הנתבעות מציינות, כי לשאלת ב"כ התובע אישר הד"ר דניאל דוד, כי הספונדילוזיס גורם לחוסר יציבות של החוליה ולהחמרת המצב וכי ישנה אפשרות שבעתיד התובע יזדקק לניתוח רציני כדי לחבר את שתי החוליות, הכל ללא קשר לתאונה וכי מעדותו עלה כי לתובע עבר רפואי עשיר, בגין תאונות קודמות, אשר לא הובא לידיעתו ובגין מחלות קודמות אשר הינן הגורם לנכותו כיום. 7. לטענתן של הנתבעות, בניגוד לד"ר דניאל דוד, נתן הד"ר ווייס, מטעמן, חוות דעה מלומדת ומנומקת, אשר התבססה על מלוא התיעוד הרפואי והתייחסה לתאונות קודמות ולמחלות נוספות מהן סבל התובע. 8. לטענת הנתבעות, מפרט הד"ר ווייס בחוות דעתו, ואף בחקירתו מיום 7/3/11, כי לתובע בעיות רפואיות נוספות אשר הינן בעלות הגבלות תפקודיות, ללא קשר לתאונה. 8.1. הוא מסכים עם קביעת המל"ל וקביעתו של הד"ר דוד, כי לתובע יש 10% נכות נוירולוגית, אולם הוא טוען, כי היא נובעת כולה מבעיות רפואיות אחרות של התובע, ללא קשר לתאונה. 9. במילים אחרות: שני המומחים הרפואיים מסכימים, כי לתובע נכות נוירולוגית בשיעור 10%, לפי סעיף 32 (1) (א) I לספר תקנות המל"ל ואין נכות אורטופדית, אך הם חלוקים בשאלה האם יש לייחס את הפגיעה ואחוזי הנכות - לתאונה. 10. הטענה , כי לא כל עברו הרפואי של התובע עמד בפני המומחה מטעמו הועלתה ע"י הנתבעות במהלך המשפט וע"י הד"ר ווייס במסגרת חוות דעתו נ/12 ולצורך זה הגיש הד"ר דוד את חוות הדעת המשלימה מיום 2/6/06 - ת/4, במסגרתה, לאחר עיון במסמכי המל"ל, קבע, כי התובע חזר לעבודה תקינה לאחר התאונה משנת 1989 ועבד, ללא הגבלה כלשהי, במשך 13 שנה ורק אחרי התאונה נשוא התובענה סובל משיתוק חלקי וקבוע בשוק שמאל והגבלה בתיפקודו ועל כן אין קשר בין עברו הרפואי לבין הנכות שנקבעה. 11. מעיון בדו"חות הוועדה הרפואית והוועדה הרפואית לעררים של המל"ל, שצורפו כנספחים לתצהירו של התובע, עולה, כי נושא התאונה משנת 1989 עמד גם בפני וועדות המל"ל וכך גם מחלת ה"GOUT" ממנה סובל התובע. לפחות בפני הוועדה הרפואית לעררים עמד גם תיקו הרפואי של התובע (עמ' 1 סעיף 1 לחוות הדעת). 12. למרות זאת קבעה הוועדה רפואית של המל"ל כי נותרה לתובע הנכות הנוירולוגית בעקבות התאונה וקביעה זו אושרה בידי הוועדה הרפואית לעררים. 13. הד"ר ווייס ניסה להתמודד עם עובדת הימצאותו של תיקו הרפואי של התובע בפני הוועדה הרפואית לעררים ובניסיונותיו להגן על מסקנתו לפיה הנכות איננה קשורה לתאונה, טען, בין היתר (בעמ' 48 לפרוט' מיום 7/3/11 ש' 29-33): "... זה שכתוב באופן כללי תיק רפואי קופת חולים ולא מפורט אילו מסמכים, יכול להיות שהתיק הרפואי של ד"ר מרסר לא עמד בפניהם אלא התיק של רופא המשפחה כיוון שמקובל כאשר לביטוח הלאומי יש עבר, הוא בפרוטוקול, למרות שהיו מסמכים על כאבי גב בעבר, אנחנו קושרים את הפגיעה לתאונה וזה לא מצויין בפרוטוקול הוועדה הרפואית של המל"ל". 14. סבורני, כי אין זה ראוי לבסס קביעות עובדתיות ורפואיות על השערות וכשכותבת הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל כי עמד בפניה, עובר למתן החלטתה, תיקו הרפואי של נפגע העבודה, מן הראוי להניח כי היה מלוא התיק ולא רק חלקו, או רק תיקו של רופא המשפחה. 15. בהעדר ראיות סותרות, ראוי להניח כי הוועדה עשתה עבודתה נאמנה. יתרה מכך, אלמלי הובא בפניה התיק הרפואי במלואו, סביר להניח שהמל"ל היה ממשיך את ההליך המשפטי בבית הדין. 16. בנסיבות אלה, הנני מעדיף את חוות דעתו הרפואית של המומחה מטעם התובע, הד"ר דניאל דוד, המקבלת חיזוק בממצאי ומסקנות הוועדות הרפואיות של המל"ל וקובע, כי מקור נכותו הנוירולוגית של התובע 10%, הוא בתאונה נשוא התובענה, לפי סעיף 32 (1) (א) (I) לספר תקנות המל"ל. ד. הנכות התפקודית - פגיעה בכושר ההשתכרות - אובדן שכר לעתיד 1. התובע טוען, כי הלכה פסוקה היא, כי הנכות הרפואית שאחוזיה נקבעים עפ"י טבלאות למיניהן, אינה אלא נכות קלינית ואילו לגבי הפסד ההשתכרות קובעת הנכות התפקודית. 2. אשר לנכות התפקודית טוען התובע, כי הלכה פסוקה היא, שנכות רפואית של נפגע מסוים יכולה להשפיע על כושר התפקוד בשיעור גדול יותר מאשר על אחרים ובהחלט ייתכנו מקרים, בהם הפגיעה התפקודית תעלה על שיעור הנכות הרפואית. 3. התובע טוען, כי פגיעותיו הן בעמ"ש גבי, בעמ"ש צווארי ומותני ומדובר במגבלות המקבלות משנה תוקף שעה שמדובר במציל מקצועי האמור להיות בכושר גופני מעולה והרבה מעל לממוצע. 4. על כן הוא טוען, שהמגבלה התפקודית שלו עולה "לאין ערוך" על הנכות הרפואית. 5. אשר להפסד ההשתכרות לעתיד, מפנה התובע לפסיקה מגוונת וגם במקרים בהם חזר הנפגע לעבודתו תוך כדי העדר וודאות לגבי השפעת הפגיעה על כושר השתכרותו בעתיד והקובעת, כי אמת המידה לתחשיב תהיה תמיד שיעור הנכות, הגיל ורמת השכר ויש לפצות גם במקרה שבו חזר הניזוק לעבודתו הקודמת, ולא נגרם לו בינתיים כל הפסד שכר חודשי אך צפוי שייגרם לו הפסד כזה בעתיד, כשייפלט ממקום העבודה, או יתור אחרי מקום עבודה חדש. 6. בהתאם לכך ובהתחשב בעובדה הנטענת כי הוא נעצר בהתקדמותו בעבודה ושכרו נפגע, מבקש התובע לחשב את אבדן ההשתכרות לעתיד על בסיס שכר מינימלי של 19,000 ₪, שכן התובע היה, במועד התאונה, בן 42 בלבד וצפוי היה להתקדם בעבודתו, אלמלי התאונה, וגם אין ערובה שימשיך בעבודתו ולא יפוטר עקב מצבו הרפואי ומגבלותיו והעובדה כי עבודה כמציל דורשת יכולת פיזית גבוהה ביותר. 7. בהקשר זה מפנה התובע לפרוטוקול הדיון מיום 14/12/11, שם העיד לטענתו (?) מפורשות והציג מסמכים ממשרד האוצר לפיהם שני מצילים בשם שרלי מלכה והרצל רחמים, שעברו תאונות עבודה והוכרו כנכים אך המשיכו לקבל שכר כמציל ים, נדרשו להחזיר כספים שכן רק מציל בפועל זכאי לתוספות שכר ותנאי שכר של מצילים. 8. על כן עותר התובע לפסוק לו, ברכיב זה, פיצוי שלא יפחת מ-150,000 ₪. 9. הנתבעות סבורות, כי באם לא יקבל בית המשפט את קביעתו של הד"ר ווייס כי לא נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה כתוצאה מן התאונה, אזי יש לקבוע, שהנכות שנותרה אינה בעלת השלכה תפקודית כלשהי. 10. הנתבעות מצביעות על העובדה, כי התובע עובד באותה עבודה במשך שנים ארוכות לאחר התאונה, עובר מבחני כושר תפקודיים ללא כל מאמץ, עושה ספורט בתדירות של 4-5 פעמים בשבוע (שחייה, הליכה, חתירה) ומתפקד באופן תקין לחלוטין הן במסגרת עבודתו (בה עבד קודם במשך השנים עד לתפקיד מנהל תחנה) והן בחייו הפרטיים. 11. הנתבעות מזכירות, כי וועדה רפואית של המל"ל קבעה, כי אין מקום להפעלת תקנה 15. 12. משלא קיימת - לטעמן - הפרעה תפקודית כלשהי והתובע ממשיך בעבודתו כרגיל עד היום, סבורות הנתבעות כי לא נגרמו הפסדי שכר בפועל ובישיבת בית המשפט מיום 3/10/11 השיב התובע לבית המשפט, כי הוא ממשיך לעבוד כיום כמנהל תחנה וכי אין לו חשש שיפטרו אותו. 12.1 לטעמן, לא הצליח התובע להסביר ממה הוא חושש, שכן כבר 9 שנים חלפו ממועד התאונה והוא טרם פוטר עד היום. 13. הנתבעות מדגישות, כי בניגוד לנטען בסיכומי התובע, הוא לא העיד בפני בית המשפט בעניין שני המצילים הנוספים וטוענות, כי מדובר בטענות בעלמא; לא הוגשה בקשה לצרף ראיות נוספות ובא כוחן התנגד להצגת הדברים בישיבת קדם המשפט שנקבעה לאחר תום פרשת הראיות. 13.1 מכל מקום, אותם מצילים לא צירפו תצהירים מטעמם. 14. יתרה מכך - טוענות הנתבעות - בין סטטוס המצילים הנוספים והתובע אין ולו חצי דבר, שכן מיום התאונה ועד היום עובד התובע באותה עבודה, באותו היקף, שכרו עלה באופן ניכר עם השנים, הוא מתפקד ללא דופי, עובר מבחני כושר תקופתיים בהצלחה יתרה ואין במצבם הרפואי של שני המצילים האחרים כדי להוכיח את טענתו כי צפוי לו הפסד עתידי כלשהו. 15. לטעמן של הנתבעות, לא בכדי נמנע התובע מלצרף נתוני שכר עדכניים אשר היו יכולים להציג בפני בית המשפט תמונה מדויקת יותר בדבר היקף שכרו הנוכחי. 16. על כן עותרות הנתבעות שלא לפסוק ברכיב נזק זה, סכום שיעלה על 10,000 ₪ וזאת מטעמי ספק בלבד. * * * 17. אכן "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אבדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזק אינה חמורה כלל אך בגללה אין הוא מסוגל עוד לעסוק במקצועו הקודם ולהיפך, ייתכן והפגיעה היא חמורה, אך בכל זאת מסוגל הניזק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה" (ע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ואח' , פד"י ל"ב (3) 589). 18. יחד עם זאת,בספרו של כב' השופט קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית פרק א' עמ' 259) הוא כותב, בין היתר, כי "נכויות בשיעור נמוך של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות אצל אדם מן הישוב.במקרים כאלו הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות אלא מקום שבית המשפט משתכנע לאפשר והנכות היא בעלת משמעות תפקודית - הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט זה". 19. הפסיקה קובעת, כי בד"כ משקפת הנכות הרפואית אל נכון את הנכות התפקודית. על הקשר בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית ואבדן כושר ההשתכרות או השכר מדבר כב' השופט תיאודור אור בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פד"י נ"ב (3) 792, 800-801 ובין היתר הוא קובע: "הנכות התפקודית... באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע... יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו, ובקביעה הפסד כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי. ראוי אף להביא בפני בית המשפט ראיות למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודות מסוימות, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לבית המשפט להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו". 20. בענייננו, קובע סעיף 32 (1) (א) (I) לספר תקנות המל"ל, שעניינו עצבי הגפיים התחתונים, שיתוק חלקי של העצב הסכיאטי בצורה קלה ובחוות דעת המומחים הרפואיים מטעם הצדדים מדובר על בדיקה אלקטרו פיסיולוגית המראה נזק שורשי תת- חריף בגבהים L3-4-5 משמאל. 21. בפני המומחה הרפואי מטעמו, הד"ר דוד, טען התובע לכאבים ברגל שמאל, במיוחד בלילה קשה לו לישון על צד שמאל למרות הטיפול בתרופות להרגעת הכאבים; חולשה בכוח רגל שמאל המגבילה אותו בהליכה ובריצה והרגשה לעתים של חוסר יציבות באותה רגל. 21.1 בפני המומחה הרפואי מטעם הנתבעות, התלונן התובע על כאבים בעכוז הקורנים לרגל שמאל ועל גרירת רגל. 22. בפני רופאי המל"ל התלונן התובע על כאבים בגב וברגל עם הקרנה לרגל שמאל. 23. כבר בנושא זה, בפני המומחים הרפואיים, אין התאמה מלאה למצער בין התלונות בפני הד"ר דוד לבין אלו שבפני הד"ר ווייס ורופאי המל"ל. 24. בבדיקתו של הד"ר דוד משנת 2005 נמצאה, בין היתר, בדיקת לסג שלילית בשתי הרגליים, תנועות ע"ש מותני חופשית וללא הגבלה; החזרי פיקה תקינים בשתי הרגליים, אך חולשה ברורה בשרירים המיישרים של כף רגל ושוק שמאל. 24.1 באותה בדיקה התקשה התובע לעמוד וללכת על העקבים בגלל החולשה במיישרי כף רגל שמאל. 25. בבדיקה בפני הד"ר ווייס , משנת 2006, נמצא, בין היתר, כי התובע הולך היטב, ללא צליעה, עומד היטב על קצות אצבעות ועל עקבים אך תחושה ירודה לדבריו, בכל רגל שמאל. 26. בבדיקת הוועדה הרפואית הראשונה מטעם המל"ל נמצאה לורדוזה שמורה בעמידה, רגישות בעכוז שמאל, אך לא נמצאה רגישות בחוליות מותניות תחתונות; כפיפה קדמית 90 מעלות והטיות לצדדים בשיעור 20 מעלות לכל צד, כאשר התובע מסוגל לשבת על שולחן הבדיקות עם רגליים ישרות תוך יצירת זווית של 90 מעלות בין הגב לגפיים התחתונות. 27. בבדיקתה הנוירולוגית הגופנית של הוועדה הרפואית לעררים, נמצאה עדות קלינית לנזק שורשי מותני משמאל. 28. הוועדות הרפואיות של המל"ל לא מצאו לנכון להפעיל את תקנה 15 וציינו כי התובע ממשיך בעבודתו. 29. ואכן, צדק רב בטיעוני הנתבעות, לפיהם עד היום, כ-9 וחצי שנים (!) לאחר התאונה, ממשיך התובע לעבוד באותה עבודה, באותו היקף משרה, שכרו עלה במשך השנים, הוא עובר מבחני כושר תקופתיים בהצלחה ולמעשה מתפקד ללא דופי. 30. סבורני, כי המשך תפקוד כאמור, תקופה של כ-10 שנים לאחר התאונה, מלמד על כך שהתובע לא נפגע בכושר השתכרותו ונכותו התפקודית, ככל שקיימת, איננה משפיעה על כושרו להשתכר וגם לא הוכחה פגיעה כלשהי בשכרו. התובע גם לא הציג נתונים עדכניים של שכרו מהם ניתן היה ללמוד על פגיעה כלשהי. 31. אשר לחשש מפיטורין, סבורני כי אין לו נפקות בחלוף תקופה כה ארוכה, מה גם שהתובע הודה בישיבה מיום 3/10/11, כי הוא ממשיך לעבוד כמנהל התחנה ואין חשש לפיטורין (עמ' 33 לפרוט' מיום 3/10/11 ש' 8-9). 32. יחד עם זאת ציין התובע, שיש לו חשש "שכשלא אוכל לתפקד עוד כמציל יש לי סיכוי ללכת הביתה או לרדת לתפקיד חוף כשבעקבות הורדה זו אוכל להפסיד את התנאים שלי כמציל" (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 3/10/11 ש' 9-11). 33. בנסיבות שתוארו לעיל, סבורני כי חשש זה איננו סביר ככל שהתובע מבקש לייחס אפשרות זו לתאונה שאירעה בשנת 2002 !. 34. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע את שיעור נכותו התפקודית של התובע על 5% וכי נכות זו איננה משפיעה על כושר השתכרותו. 34.1 ממילא גם לא צפויים הפסדים בגין תנאים סוציאליים וזכויות פנסיה, כטענתו. 35. בשל האפשרות שייתקל בקשיים לקבלתו לעבודה אחרת, באם יחליט לפרוש מעבודתו הנוכחית, או שיפוטר הנני מעריך את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע ומחייב את הנתבעות לשלם, בגין ראש נזק זה, בהתחשב, בין היתר, בגובה שכרו הנוכחי של התובע, סכום גלובלי בסך 100,000 ₪. ה. הפסדי השתכרות לעבר 1. לטענת התובע, עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 כמציל, היא עבודה הדורשת עמידה ממושכת על הרגליים, הליכה ומאמץ פיזי ממושך. 2. לטענתו, לאחר חופשת מחלה ממושכת בה עבר ניתוח וטיפולים פיזיותרפיים רבים, הוא אמנם חזר לעבודה, אולם בשל מגבלותיו, כתוצאה מן התאונה, נעצר קידומו בעבודה, הוא נותר באותו תפקיד, דבר שהוסיף ויוסיף בעתיד לפגיעה קשה בהשתכרותו ובהפרשה לתנאים סוציאליים. 3. כמו"כ טוען התובע, כי הוא נעדר לסירוגין מעבודתו ולמעשה עד היום, בשל כאבי הגב ומגבלותיו עקב התאונה, הוא ניצל ימי מחלה, ימים אותם יכול היה לפדות בכסף ונגרמו לו, בשל כך, הפסדי השתכרות ניכרים. 4. התובע מפנה לפסיקה המוצאת מקום לפסוק פיצוי בנסיבות בהן אובדן ימי המחלה עלול לגרום נזק לנפגע, בין אם בשל הצטמצמות מאגר ימי המחלה העומדים לרשותו ובין אם הוא זכאי לפדיונם בעת הפרישה מן העבודה. 5. בנסיבות אלה עותר התובע לפסוק לו פיצוי גלובלי בסכום שלא יפחת מ-30,000 ₪. 6. הנתבעות טוענות, כי התובע לא הציג אישור מן המעביד על הפסדי השתכרות ו/או אישור על היעדר בפועל מן העבודה. לטעמן, עצם העובדה כי פנה לטיפול רפואי לראשונה רק 5 ימים לאחר התאונה, מלמדת, כי התאונה לא השפיעה על חייו של התובע כהוא זה, לא במישור האישי ולא בעבודה - והוא המשיך לעבוד כרגיל ולא נעדר ולו לשעה קצרה מעבודתו, ואף לא נטען אחרת. 7. הנתבעות מפנות לטופס 106 ומציינות, כי עפ"י נתוני מס ההכנסה, עבד התובע בכל חודשי שנת 2002 והמשיך לעבוד ברציפות גם בשנים שלאחר מכן, ללא בפגיעה בשכרו. 7.1 התובע אף אישר כי שולם לו שכר מלא לאחר התאונה. 8. לטענת הנתבעות, לא הביא התובע כל ראיה כי ניצל בפועל ימי מחלה בקשר סיבתי ישיר לתאונה, או בכלל, ולא הובאה כל ראיה לזכאות התובע לפדיון ימי מחלה בפרישה, או אף לשווי ימי מחלה בפרישה. 9. על כן סבורות הנתבעות, כי אין כל מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. * * * 10. הפסדי השתכרות בעבר הוא ראש נזק מיוחד ו"נזק מיוחד" טעון הוכחה "ברחל בתך הקטנה". 11. בע"א 379/74, 525/74 אסבסטוס נ' פזגז, פד"י ל (3) 281, 284, נקבע, בין היתר, כי "נזק מיוחד" חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען כי נגרם לו "נזק מיוחד", חייב להוכיח לא רק שנגרם לו הנזק, אלא גם את היקפו או שיעורו. 12. בת.א. 16/87 חנוכה נ' איתן חברה לביטוח בע"מ, קבעה כב' השופטת טובה שטרסברג כהן, בין היתר, כי "נזק מיוחד בעבר לרבות הכנסות בעבר, יש להוכיח ע"י עובדות אותנטיות ולא ע"י תחליפים מסוג הערכות". 13. בענייננו, הודה התובע כי קיבל את מלוא שכרו מן המעביד ולא הציג כל אסמכתא, לרבות אישור המעביד, על פגיעה כלשהי בשכרו, או על כי קידומו נעצר בעקבות התאונה. 14. התובע לא הצביע על מס' ימי המחלה שניצל בעקבות הפגיעה בתאונה, ואפילו לא המציא אישור או אסמכתא להפחתת מספר ימי המחלה שעמדו לזכותו והאפשרות ובאיזה תעריף לפדיון ימי מחלה שלא נוצלו, בעת הפרישה. 15. בנסיבות אלה, משכשל התובע בהוכחה, נדחית דרישתו בראש נזק זה. ו. הוצאות רפואיות - לעבר ולעתיד. 1. לטענת התובע, חרף העובדה שמדובר בתאונת עבודה, נגרמו לו הוצאות רפואיות שאינן מוכרות ו/או מכוסות ע"י סל הבריאות, דוגמת תחבושות אלסטיות לברך, משחות ועזרים אורטופדיים אחרים אשר עלותם גבוהה מאוד. 2. בנוסף טוען הוא, כי נזקק לטיפולים הומאופטיים, רפואה סינית וכיו"ב אשר אינם כלולים בסל הבריאות. 3. לטענת התובע, לא חולף כמעט שבוע מבלי שאחת מקופות החולים מוציאה, ממאגר השירותים שלה, תרופה, טיפול או שירות אחר ואין כל וודאות שהתרופות המצויות היום בסל, תישארנה כאלה גם בעתיד. 4. עוד טוען התובע, כי בעקבות מצבו הרפואי, הוא נאלץ ליטול כדורי הרגעה ומשככי כאבים וכן מבקר הוא אצל רופאים מקצועיים, בפרט אצל אורטופד, וביקורים אלו כרוכים בתשלום רבעוני (23 ₪). 5. התובע מוסיף וטוען, כי הוא נזקק, בעקבות התאונה, לטיפולים פיזיותרפיים וכל ביקור במרפאה פיזיותרפית כרוך בתשלום. 6. על כן עותר התובע לפצותו - בגין הוצאות רפואיות שאינן מצויות בסל - בסך של 10,000 ₪ ובגין השתתפות עצמית בהוצאות רפואיות עוד סך של 5,000 ₪. 7. הנתבעות טוענות, כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע זכאי לפיצוי בגין הוצאותיו, מן המל"ל. 7.1 הן מצביעות על העובדה, שהתובע העיד כי לא פנה למל"ל חרף העובדה שהוא זכאי להחזר מלוא הוצאותיו ממנו. 8. אשר לטיפולים הרפואיים הנטענים, סבורות הנתבעות, כי ביחס לטיפולים רפואיים הניתנים על ידי קופת החולים והנכללים בסל הבריאות, אין לתובע זכאות לפיצוי ולא נטען ואין ראיות לכך שיש צורך בטיפולים רפואיים החורגים מסל הבריאות. 9. באשר לעבר - טוענות הנתבעות, כי הפיצוי יכול להינתן לפי הוכחות משום שמדובר ב"נזק מיוחד" ובכפוף להמצאת קבלות והוכחת קשר סיבתי. ראיות כאלה לא הוצגו ולכן אין לפסוק כל פיצוי. 10. אשר לקבלות בדבר "רפואה משלימה", אותן צירף התובע לתצהירו, טוענות הנתבעות, כי מרביתן מתייחסות לתקופה בה לטענת התובע הוא טרם החל לסבול מכאבים בגין הפגיעה בתאונה ולכן ברי, כי הטיפולים ניתנו עבור בעיות רפואיות אחרות מהן סבל התובע. 10.1 בנוסף, לא המציא התובע כל המלצה רפואית לקבלת אותם טיפולים ומכל מקום לא נתן הסבר, מניח את הדעת, מדוע הוא לא פונה לביצוע טיפולים במסגרת קופת החולים, שם עלותם נמוכה - לטענתן - משמעותית, אלא מבצעם על דעת עצמו. 11. על כן עותרות הנתבעות שלא לפסוק כל פיצוי בראש נזק זה. * * * 12. משהוכרה התאונה כתאונת עבודה,חייבו חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995 ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול לנפגעי עבודה) התשכ"ח - 1968 לממן, בין היתר, תרופות, טיפולים רפואיים, סייעות וכו' - וכל תביעה היה אמור היה התובע להפנות למל"ל. 13. מתאריך 1/10/10 חלים מרבית הטיפולים על קופות החולים מכוח הוראות חוק ההתייעלות הכלכלית לשנים 2009-2010. 14. עוד בע"א 570/75 סייג דוד נ' נתן לוי, פד"י ל (2) 441, קבע כב' השופט ברנזון, כי "משיכול התובע לקבל טיפול רפואי מלא מן המוסד, לא נגרם לו נזק בר-פיצוי בגין טיפול רפואי". 15. בע"א 2596/92 הסנה חב' ישראלית לביטוח בעמ נ' אבינועם כהן ואח' תק-על 95 (1) 576, נקבע, ברוח זו, כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה, עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות". 16. התובע לא צירף כל קבלות / אסמכתאות להוצאות רפואיות מעבר לקבלות / חשבוניות על טיפולים משלימים - במסגרת קופת החולים ואף במסגרת פרטית. 17. באשר לעבר, משמדובר ב"נזק מיוחד", לא הוכיח התובע כל הוצאה מעבר להוצאות על רפואה משלימה, כך שגם אם לא היה מדובר בתאונת עבודה, מן הראוי היה לדחות תביעתו בראש נזק זה לעבר. 18. אשר לעתיד - מכוסות ההוצאות הרפואיות ע"י קופת החולים, מכוח הוראות חוק ההתייעלות הכלכלית הנ"ל - ואין מקום לחייב את הנתבעות בכל פיצוי בנדון. 19. אשר להוצאות בגין רפואה משלימה, לא הוצגה לבית המשפט הפניה של רופא אורטופד או נוירולוג. 20. גם בחוות דעת המומחה מטעם התובע אין כל המלצה לגבי טיפולים נחוצים בעתיד. 21. יחד עם זאת, האמנתי לתובע, כי פנה לרפואה המשלימה בעקבות הכאבים והפגיעות נשוא התאונה, אף ללא הפניה מצד רופא רפואה קונבנציונלית ובחלק ניכר מן המקרים יש לטיפולים המשלימים השפעה ממשית על תסמונות שונות בעקבות חבלות. 22. הנני מחייב, איפוא, את הנתבעות, לשלם לתובע, בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד סך של - 7,500 ₪. ז. הוצאות נסיעה - לעבר ולעתיד 1. לטענת התובע, הוא נפגע קשות ברגלו ונאלץ לנסוע לקופת החולים לצורך מעקבים אצל רופא המשפחה, אורטופד וכן לצורך טיפולים פיזיותרפיים ולנוכח מצבו הרפואי ומגבלותיו מאז התאונה ובעקבותיה, הוא נזקק לשירותי מוניות-מיוחדות. 2. בנסיבות הללו - כך טוען התובע - נגרמו לו הוצאות נסיעה מרובות, ועפ"י תקנות המל"ל ניתן החזר לפי תחשיב של נסיעה בתחבורה ציבורית בלבד. 3. לטענתו, עקב פגיעתו הקשה, הוא ייזקק לנסיעות לצורך ביקורים ו/או טיפולים רפואיים גם בעתיד. 4. על כן עותר התובע לפסוק לו סכום גלובלי, בגין ראש נזק זה, בסך של 5,000 ₪. 5. הנתבעות טוענות, כי התובע זכאי להחזר הוצאותיו מן המל"ל, בהיות התאונה תאונת-עבודה ולכן אין מקום לחייבן בהחזר כלשהו. 6. אשר לעבר, טוענות הנתבעות כי מדובר, שוב, בנזק מיוחד ובכפוף לקבלות והוכחת קשר-סיבתי, ומאחר וראיות כאלה לא הוצגו, אין לפסוק כל פיצוי. * * * 7. אכן, גם ראש נזק זה לעבר הוא ראש נזק מיוחד, אותו יש להוכיח בצורה מפורשת ומפורטת - וזאת לא עשה התובע. 8. צודקות גם הנתבעות בטענתן, כי משהוכרה התאונה כתאונת עבודה, זכאי התובע להחזר הוצאות נסיעה לטיפולים ובחזרה - ובאם לא פנה אל המל"ל בנדון, אין הוא יכול לדרוש זאת מהן. 9. אשר לעתיד, מאחר ומדובר בנכות הקשורה בגפיים, סביר להניח שהתובע יזדקק, בעתיד, יותר מן המקובל והרגיל, לרכבו או לתחבורת מוניות. 10. בנסיבות אלה, הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע, בגין ראש נזק זה, סך של 3,000 ₪. ח. עזרת צד ג' 1. התובע מציין, כי העיד הן בתצהירו והן בבית המשפט, שנגרמו לו הוצאות בגין אי יכולתו לחזור ולתפקד כפי שתיפקד ערב התאונה, והוא מוגבל בביצוע עבודות משק-הבית, בביצוע תיקונים - והוא נזקק לעזרת צד ג' לצורך ביצוע כל המטלות הללו. 2. כמו"כ טוען הוא, כי לאור מגבלותיו וחוסר תפקודו, במיוחד לאור בעיותיו הנפשיות הקשות, סביר, כי ייגרמו לו גם הוצאות בעתיד בכל הנוגע לראש נזק זה ויש לפסוק לו פיצוי גלובלי בסך של 40,000 ₪, המבטא תשלום שבועי זניח, לאור גילו הצעיר והעובדה, כי הוא נזקק ויזדקק בעתיד לעזרה וסיעוד, במיוחד שעה שהוא כיום גרוש, אב ל- 6 ילדים ועבודות משק הבית הן על כתפיו בלבד. 3. התובע טוען עוד, כי זכה לעזרה, החורגת מן המקובל, במסגרת המשפחה והוא זכאי לפיצוי גם בגין ראש נזק זה. 4. הנתבעות סבורות, כי הנכות הקלה איננה מצריכה שום עזרה בבית, שכן אין מדובר בנכות המגבילה בצורה ממשית, או מפריעה בביצוע עבודות משק הבית וטענות התובע בנדון לא באו - לטעמן - אלא לצורך התביעה והאדרת היקף הפיצוי, ואין בהן ממש. 5. הנתבעות טוענות, כי התובע עובד באופן מלא וללא כל דופי, מבצע מבחני כושר תקופתיים, עושה פעילות ספורטיבית (לא רק במסגרת עבודתו כי אם אף במסגרת חייו הפרטיים) ולכן טענה, כי הוא זקוק לעזרת צד ג', שעה שהוא עובד בעבודה המצריכה מאמץ פיזי, היא טענה נפסדת. 6. לטעמן של הנתבעות, לא הציג התובע ולו בדל-ראיה לעזרת צד ג' לה הוא נזקק. 7. שוב חוזרות הנתבעות ומציינות, כי הפיצוי לעבר הוא בגין נזק מיוחד שיש להוכיחו בצורה מפורטת ומדויקת ומשלא הוצגו אסמכתאות, אין לפסוק פיצוי. 8. אשר לעתיד - שעה שחלפו תשע וחצי שנים ממועד התאונה ועד לכתיבת הסיכומים, בהן התובע מתפקד באופן מלא, הן במסגרת עבודתו והן במסגרת חייו הפרטיים, אין מקום לפסוק פיצוי בגין העתיד. * * * 9. שני תנאים מצטברים נקבעו בפסיקה לצורך פיצוי בראש הנזק של עזרת בני המשפחה: א. שלמושיט העזרה נגרמו הפסדים ו/או הוצאות בגין מתן העזרה; ב. מדובר אכן בעזרה בהיקף החורג מגדר העזרה שיכול אדם לצפות לו מבני משפחה בעת צרה (ע"א 177/98 עוז נ' לזרוס, פד"י נ"ב (3) 193; ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פד"י ל"ח (3) 580 ועוד). 8.1 התובע לא הוכיח אף אחד מהם. 10. אשר לעזרה חיצונית לעבר - צודקות הנתבעות בציינן, כי הפיצוי מצריך ראיות מפורשות ומפורטות, כראש נזק מיוחד וגם זאת לא עשה התובע. 11. יחד עם זאת, די אם הצביע התובע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי (קציר, עמ' 857 - 863). 12. מאחר ובחזקתו של התובע - שלושה מתוך ששת ילדיו, אין מדובר בעבודות בית לצרכיו בלבד, אלא לצרכי ארבעה אנשים ולכן סביר להניח שייעזר בעזרה חיצונית, במשך השנים, בעיקר בעבודות הבית הקשות וייתכן שלא באופן קבוע. 13. בהתחשב במחירי עזרה חיצונית בבית ובגילו הצעיר יחסית של התובע, הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע, בראש נזק זה, סך של 20,000 ₪. ט. כאב וסבל 1. התובע מפנה, במסגרת סיכומיו, לפסיקה המגלה מגמה להעלות את רף הפיצוי בגין ראש נזק זה ולנתק את הקשר שנעשה, בשעתו, בין הפיצוי שנקבע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות-דרכים תשל"ה - 1975 (להלן גם: "חוק הפלת"ד")ובין התביעות לפי פקודת הנזיקין, שכן הנוסחה שנקבעה בחוק הפלת"ד איננה מתאימה למקרים שבהם יש להוכיח את רשלנות המזיק - ולכן, במקרה האחרון, הפיצוי צריך להיות בגין מלוא הנזק. 2. התובע מפנה לפסיקה, לפיה יש לקבוע את הפיצוי על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. 3. לטענתו, במקרהו, מדובר בכאב וסבל "עצום ורב", שכן התאונה גרמה לו לפגיעה קשה; הוא נותר נכה לצמיתות ומוגבל בביצוע הפעולות הפשוטות ביותר וקיים חשש כבד לעתידו המקצועי; הוא חדל, לטענתו, מפעילות ספורטיבית ומוגבל בעבודות משק הבית ובנסיבות, על בית המשפט לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל בסכום שלא יפחת מ- 50,000 ₪. 4. הנתבעות סבורות, כי טענת התובע לגבי "סבל עצום" איננה סבירה ואיננה עומדת במבחן העובדתי, שכן התובע "נזכר" בקיומה של התאונה רק שלושה חודשים לאחר התרחשותה. 5. לכן, הן סבורות, כי פיצוי סביר הוא בסך 15,000 ₪. * * * 6. אכן, המגמה בפסיקה היא לנתק את הקשר בין נוסחת הפיצוי בראש נזק זה, עפ"י חוק הפלת"ד - והפיצוי על פי פקודת הנזיקין ובמקום נוסחת הפיצוי התעריפי הקבועה בחוק הפלת"ד, הנטייה היא לפסוק פיצוי אמיתי, כשמדובר בתביעה עפ"י פקודת הנזיקין, אשר יפצה את הנפגע, ככל האפשר, בגין הנזק שנגרם לו. 7. זאת, בשל העובדה, שלהבדיל מחוק הפלת"ד הנוקט גישה טכנית בקשר לפיצוי בגין כאב וסבל, פקודת הנזיקין מאפשרת לבית המשפט להעריך את הפיצוי המגיע לנפגע עפ"י מכלול מרכיבים, ביניהם: טיב הנזק, השפעתו על הנפגע, האינטנסיביות של הכאב ומשכו וכן הסבל הסובייקטיבי העובר על הנפגע (ע"א 283/89 מ.י. נ' מוסקוביץ, פד"י מ"ז (2) 718). 8. מקובלת עליי עמדת הנתבעות, כי הפגיעה בתובע, כתוצאה מן התאונה, לא הייתה כה קשה וחמורה כפי שניסה לתאר במהלך המשפט. 9. יחד עם זאת, דווקא כשמדובר באדם צעיר, בעל כושר גופני מעולה המהווה את אחד התנאים לכשירותו לעבודתו, גם נכות מתונה יחסית עלולה להשפיע על הנפגע בצורה קשה הרבה יותר והוא חש עצמו שבר-כלי למרות שאובייקטיבית הדבר איננו מדויק. 10. הנני מחייב, איפוא, את הנתבעות לשלם לתובע, בגין ראש נזק זה, סך של 50,000 ₪. י. סוף דבר 1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 180,500 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן: 1.1 פגיעה בכושר ההשתכרות - 100,000 ₪ 1.2 הוצאות רפואיות - עבר ועתיד - 7,500 ₪ 1.3 הוצאות נסיעה - 3,000 ₪ 1.4 עזרת צד ג' - עתיד 20,000 ₪ 1.5 כאב וסבל - 50,000 ₪ סה"כ - 180,500 ₪ 2. מכל סכום יש להפחית את סכום תקבולי המל"ל, כערכם להיום.אופנוע ים