השקעת בעלים או הלוואת בעלים

"השקעת בעלים" נעשית בחברה בה למשקיע יש חלק במניות החברה, אחרת לא מדובר ב"השקעת בעלים". היחס אל "הלוואת בעלים" בהליכי חדלות פירעון הוא חשדני בשל העמדתו של בעל המניות במצב של ניגוד עניינים העלול לגרום נזק לחברה ולנושיה האחרים. הקושי הטמון במעמדה של בעלת השליטה כנושה של החברה מתעצם כאשר נשייה זו מובטחת בשעבוד על נכסי החברה, שכן בכך הופך בעל השליטה לבעל מעמד גבוה יותר מזה של יתר בעלי המניות שהינם בעלי מעמד שיורי בלבד. במצב זה כאשר החברה רווחית – ייהנה בעל השליטה מפירות האינטרס השיורי; בעוד שכאשר החברה הפסדית – ייהנה בעל השליטה מעדיפות חלוקתית. לפיכך אין זה ראוי כלל ועיקר להכיר בתוקפו של שעבוד הנלווה להלוואת בעלים... הלוואת בעלים תוכל להציב את בעל השליטה בעמדת נושה לא מובטח לכל היותר (פרופ' דוד האן " דחיית חובות" מחקרי משפט כג' 33 (2007), עמ' 54-53). ##מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא השקעת בעלים או הלוואת בעלים:## המערער טען כי טעה בית המשפט קמא בקובעו שמדובר בהשקעת בעלים ולא בהלוואת בעלים. בהקשר זה, טען המערער כי בית המשפט קמא התעלם מכל הראיות והעדויות אשר הובאו בפניו ולפיהן עסקינן בהלוואה שאף נקבע לה מועד להשבה. עוד טען המערער כי התמורה לרכישת המניות בחברות על ידי המערער היתה ויתור המערער על דמי השכירות במבנה בלבד, ולא השקעת כספים בחברות. השופט עודד גרשון: 1. מבוא לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט דניאל פיש) מיום 29.8.11 בת.א. 1778/05. בית המשפט קמא דחה תביעה כספית שהגיש המערער וחייבו בהוצאות. מכאן הערעור. 2. טענות הצדדים והעובדות הצריכות לעניין א. המערער הגיש בבית המשפט קמא תובענה כספית על סך 519,709 ₪ (87,999 ₪ קרן, 223,449 ₪ הפרשי הצמדה ו- 208,261 ₪ ריבית). ב. התביעה האמורה הוגשה כנגד 7 נתבעים: המשיבות (הנתבעות) 1 - 3 שהן חברות בע"מ אשר עוסקות בהשכרה ותיקון של ציוד מכני הנדסי (להלן גם - "החברות"). המשיבים (הנתבעים) 4 - 7 שהם הבעלים והמנהלים של החברות דלעיל. יצויין כי התביעה כנגד המשיבה מס' 2 (אס.פי.אפ. מלגזות ומשאיות בע"מ) נמחקה ביום 29.6.10 בפסק דין חלקי מאחר וביום 11.10.99 נמחקה החברה מפנקסי מרשם החברות והיא אינה מהווה עוד ישות משפטית. ג. המערער (התובע), שהוא ואביו היו הבעלים של מבנה שהושכר לחברות, טען בבית המשפט קמא כי הוסכם שיכנס כאחד הבעלים באותן חברות תמורת ויתור על שכר דירה במבנים שהושכרו לחברות. עוד טען המערער, כי הלווה לחברת אגרימה (המשיבה מס' 1; להלן - אגרימה) סך כולל של 67,999 ₪ כהלוואת בעלים. כן טען המערער כי הלווה לחברת אס.פי.אף (המשיבה מס' 2) סך כולל של 20,000 ₪ כהלוואת בעלים. המערער טען כי ציוד שרכשו המשיבות 1 ו- 2 בכספי הלוואותיו הועבר על ידן לחברת מוסכי געש בע"מ (המשיבה מס' 3; להלן - געש) שהתעשרה שלא כדין על חשבונו. לבסוף טען המערער כי המשיבים 4 - 7 (מנהלי החברות ובעליהן) הונו אותו במעשיהם המתוארים לעיל ועל כן יש לחייבם באופן אישי בהחזרת כספי ההלוואות הנ"ל. ד. מנגד, טענו המשיבים 1 - 6, באמצעות תצהירו של המשיב מס' 5 מר ישראל בן צבי, כי המערער הוא שהפר כלפיהם את התחייבויותיו ונהג בחוסר תום לב. המשיבים טענו כי העסקה בין הצדדים סבה על הקניית מניות בחברות למערער ולאביו שתמורתן הוסכם כי המערער ואביו יוותרו על דמי שכירות במבנים וכן יוסיפו השקעה. המשיבים טענו שבהתאם להסכמי העברת המניות למערער מיום 16.11.89 (נספח ד' לתיק המוצגים שהוגש מטעם המערער) נקבע כי המערער ואביו יקבלו 25% ממניות אגרימה וגעש וזאת תמורת ויתור על דמי שכירות למשך 4 שנים וכן השקעה של 28,000 דולר וזאת בכדי להשוות את השקעותיהם בחברות להשקעות יתר הבעלים. ואולם, המשיבים טענו כי בדיעבד התגלה להם כי המערער התחייב למשכן את מניותיו באגרימה לטובת צד שלישי (חברה בשם ליאור שירותי ניהול ומימון (1989) בע"מ), דבר שנעשה עוד במרץ 1989, היינו 9 חודשים בטרם קיבל המערער את המניות לידיו בנובמבר 1989. עוד טענו המשיבים כי הכספים שהיו אמורים להיות מועברים על ידי המערער היוו השקעת בעלים ולא הלוואת בעלים. ממילא, טענו המשיבים, גם אם הכספים האמורים הוגדרו כהלוואות הרי שזכויות המערער בכספים הוצמדו למניות ומושכנו על ידי המערער לצד שלישי. המשיב מס' 7, מר דורון עקנין, העלה בתצהירו טענות באשר להתיישנות התביעה. באשר לרקע העובדתי הצטרף המשיב מס' 7 לטענות יתר המשיבים. המשיבים ציינו כי תביעה אחרת שהגיש התובע כנגדם ונדונה בפני כב' השופט לבנוני (ת.א. 13725/98) נדחתה בפסק דין שניתן בשנת 2003, וכי בערעור שהוגש על דחיית התביעה כאמור הוחלט כי התביעה תמחק ולא תדחה. על כן, טענו המשיבים כי יש לדחות גם את התביעה דנן. ה. יצויין כי טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים נדחתה בהחלטת בית המשפט קמא מיום 29.6.10. בית המשפט נימק את ההחלטה, בין היתר, בכך שהתביעה שהוגשה על ידי המערער בשנת 98' נמחקה נוכח הליך פשיטת רגל בו היה מצוי המערער באותה עת. עוד נקבע כי החל ממועד מחיקת התביעה הראשונה ועד למועד הגשת התביעה דנן פעל המערער לצורך השגת אישורים אצל הנאמן לשם הגשת תביעה חדשה. בנסיבות אלה, כך נקבע, אין מקום לסלק את התביעה מחמת התיישנות. ו. השאלות והמחלוקת שעמדו להכרעת בית המשפט, הן, איפוא, כדלקמן: (1) האם עלה בידי המערער להוכיח את עצם העברת הכספים למשיבים, ולמי מהם? ; (2) האם המערער זכאי להשבת כספו?; (3) האם שעבוד מניות המערער לצד ג' שולל את זכותו של המערער לתבוע את הכספים חזרה?; (4) האם מדובר בכספי הלוואה כטענת המערער, או בכספי השקעה כטענת המשיבים, והאם כספי השקעה אינם אמורים לשוב למערער/המשקיע במועד מסוים? 3. פסק דינו של בית המשפט קמא א. באשר לעצם העברת התשלומים למשיבה 1, קבע בית המשפט קמא כי המסמכים שהוצגו בפניו מלמדים כי המערער אכן ביצע את התשלומים האמורים למשיבה כנטען על ידו. כאן המקום לציין כי באשר למשיבה מס' 2, חברת אס.פי.אפ שנמחקה מן ההליך כאמור לעיל, אין קביעה חד משמעית של בית המשפט קמא כי הכספים בסך 20,000 ₪ אכן הועברו אליה. בית המשפט קמא הסתפק באמירה כי "יצוין כי עיינתי במכתב ולא מצאתי שיש בו הודאה שהחברה חייבת את הכספים האמורים אולם יש יותר מרמז לכך" (בסעיף 55 לפסק הדין). "המכתב" שבו מדובר בסעיף 55 לפסק הדין הנזכר לעיל הוא נספח יב' לתצהיר התובע בבית משפט קמא, שם כתב ב"כ אס.פי.אף במענה למכתבו של המערער כי "חברת אס.פי.אף בע"מ מצויה, כידוע לך, בקשיים כספיים ואינה מסוגלת, בשלב זה, לשלם דיבידנדים או כספים אחרים לבעלי מניות בחברה". ב. באשר לשאלת אופי התשלומים שהועברו, הלוואת בעלים או השקעת בעלים, קבע בית המשפט קמא ש"קיימת אי בהירות בין המסמכים השונים". בהקשר זה הפנה בית המשפט קמא למסמכים שונים שהגישו הצדדים מהם עלה, כך נקבע, "(...) כי הצדדים כולם - לרבות התובע - לא הקפידו באבחנה בין השקעת בעלים לבין הלוואת בעלים והשתמשו במונחים בערבוביה". עוד קבע בית המשפט קמא כי "מעיון במסמכים השונים אשר צורפו לתצהירי הצדדים מסקנתי הינה כי כוונת הצדדים היתה שהתובע יהפוך לבעל מניות בחברות תמורת השקעה ולא הלוואה. גרסת הנתבעים לפיה התובע היה מעוניין להצטרף לחברה וכי מדובר בסך הכל בהשקעה, סבירה יותר מאשר טענת התובע כי היה מדובר בהלוואה על רקע יחסיהם כפי שהצטיירו מהעדויות" (בסעיף 56 לפסק הדין). בהקשר האמור, הפנה בית המשפט קמא לפרוטוקול מיום 5.11.89 של חברת געש שם צויין "צורך בהשקעת בעלים בחברה ...". עוד הפנה בית המשפט להסכמים מיום 20.11.89 שם צויין כי "(...) יעקב פאר יכניס לחברה כהלוואת בעלים סך 28,000$ (...) סכום זה ישווה את יעקב פאר להשקעות יתר השותפים בחברה". מסמך נוסף אליו התייחס בית המשפט קמא הוא פרוטוקול ישיבת הבעלים מיום 8.7.90 שם הוחלט כי החברה תחל להחזיר לבעלים את הלוואותיהם בתשלומים חודשיים שסכומם לא יפחת מ- 5% מערך ההלוואה. ג. באשר למשמעות משכון הזכויות על ידי המערער לצד ג', אותו ראה בית המשפט קמא כעניין המרכזי והמכריע במחלוקות שבין הצדדים, נקבע כי במקרה הספציפי עם משכון המניות שעבד המערער כל זכות, ללא יוצא מן הכלל, לידי הממשכן, לרבות הזכות לקבל חזרה כל סוג של השקעה שהושקעה בחברות או הלוואה שניתנה להן. למסקנה האמורה הגיע בית המשפט קמא לאור לשונו של סעיף 3.2 לכתב המשכון המנוסח באופן רחב ולפיו: "3.2. כל הזכויות הכרוכות ו/או הכלולות בנכסים הממושכנים וכל הסכומים שיגיעו בעתיד בקשר אליהם, כולל ומבלי לגרוע מכלליות הנ"ל, כל דיבידנד, מניות הטבה, חלוקה של קרן ו/או רכוש לבעלי הנכסים הממושכנים, יהיו משועבדים אף הם לבעל המשכון לפי שטר משכון ויהיו חלק מהנכסים הממושכנים. למרות האמור לעיל, הממשכן יהיה רשאי לקבל דיבידנד מן החברה מתוך רווחים שיהיו לחברה במהלך העסקים הרגיל וזאת עד למועד שבו יוצא שטר משכון זה לפועל". ד. בית המשפט קמא ציין כי "ההשקעות נעשו בקשר למעמד התובע כבעל מניות ותמורתן ניתנה לו הזכות להצטרף לחברות. התובע קיבל תמורה משמעותית בגין משכון המניות (90,000 ₪) וסכום זה כולל בתוכו גם את הציפייה, אם היתה, להחזר כספי ההשקעה. תוצאה זו חלה בנסיבות גם אם מדובר בהלוואת בעלים, שהרי בשני המקרים מדובר בהסדר כספי מיוחד הניתן לחברה מתוקף מעמדו המיוחד של הנותן בהיותו בעל מניות, לעומת צד שלישי זר". (סעיף 58 לפסק הדין). ה. על שום כל אלה, דחה בית המשפט קמא את התביעה. המערער חוייב לשלם למשיבים 1 - 6 (למעט המשיבה מס' 2), שכ"ט בסך 5,000 ש"ח ושכ"ט בסכום זהה למשיב מס' 7. 4. טענות המערער (התובע - יעקב פאר) א. המערער טען כי טעה בית המשפט קמא בקובעו שמדובר בהשקעת בעלים ולא בהלוואת בעלים. בהקשר זה, טען המערער כי בית המשפט קמא התעלם מכל הראיות והעדויות אשר הובאו בפניו ולפיהן עסקינן בהלוואה שאף נקבע לה מועד להשבה. עוד טען המערער כי התמורה לרכישת המניות בחברות על ידי המערער היתה ויתור המערער על דמי השכירות במבנה בלבד, ולא השקעת כספים בחברות. ב. בהקשר זה, הפנה המערער למסמך הסכם השותפות בין הצדדים מיום 16.11.89 שבו נרשם במפורש כי המערער יעניק למשיבות הלוואת בעלים בסך 28,000$ (ראו: בסעיף 6 להסכם שצורף כנספח ד' לתיק המוצגים מטעם המערער). ג. עוד הפנה המערער לסעיף 4 לפרוטוקול מועצת המנהלים של המשיבות מיום 8.7.90 ממנו עולה, לטענתו, במפורש, כי הצדדים התכוונו שהעברת הכספים היא הלוואת בעלים ולא השקעה (הפרוטוקול צורף כנספח ה' לתיק המוצגים מטעם המערער). ד. בנוסף, הפנה המערער למאזן המשיבה מס' 1 שם נרשם לטענתו במפורש כי מדובר בהלוואת בעלים ולא בהשקעה (העתק הדו"ח צורף כנספח ו' לתיק המוצגים מטעם המערער). ה. המערער הוסיף וטען כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא נתן להסכם המשכון את הפירוש הנכון, היינו כי המשכון כולל אך ורק את הזכויות הכלולות והכרוכות במניות ולא מעבר לכך. נטען, כי הצדדים להסכם המשכון אף פרטו את כל הזכויות אשר היו כרוכות בזכויות המניות ובהן הזכות לקבל דיבידנד, חלוקה של קרן ו/או רכוש לבעלי המניות. ו. המערער טען כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא קבע כי העמדת הלוואה לחברה על ידי בעל מניות שלה, מהווה זכות עצמאית למלווה עצמו לקבל את כספי ההלוואה בחזרה, וכי זכות זו אינה קשורה למחזיק במניה והיא איננה זכות הנלווית למניה באופן טבעי. המערער הוסיף כי הלוואת הבעלים מעניקה הלכה למעשה למלווה מעמד של נושה חיצוני ומעמד זה נבדל ממעמדו כבעל מניות. בהקשר זה הפנה המערער לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4263/04 קיבוץ משמר הנגב ואח' נ' עו"ד טומי מנור מפרק אפרוחי הצפון בע"מ ( ניתן ביום 21.1.09). ז. במהלך הדיון בערעור חזר בא כח המערער, עו"ד רועי פלר, על עיקרי הטיעון והוסיף כי לא יכולה להיות מחלוקת שתמורת המניות שולמה כנגד ויתור המערער על דמי השכירות. עוד נטען, שהכספים שהעביר המערער לחברות היו בגדר הלוואת בעלים וכי לו המשיבים היו מציגים לבית המשפט מאזנים של החברה ניתן היה בקלות להיווכח בכך, אך המשיבים נמנעו מלעשות כן. לבסוף חזר בא כח המערער על הטענה כי בית המשפט קמא לא התייחס לכך שבעל מניות בחברה יכול שיהיו לו שני כובעים, האחד כבעל מניות והשני כנושה של החברה ואין האחד מוציא את האחר (בעמ' 6 לפרוטוקול). ח. על שום כל אלה, ביקש המערער לקבל את הערעור במלואו, לחייב את המשיבים בתשלום מלוא הלוואת הבעלים שבית המשפט קמא קבע כי אכן הועברה לחברות. כן עתר המערער לחייב את המשיבים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 5. טענות המשיבים א. המשיבים טענו כי פסק דינו של בית המשפט קמא מכיל קביעות צודקות ונכונות וכי "(...) הדעת אינה סובלת כי כב' בית משפט לערעורים יידרש בכל אותן טענות שנטענו ע"י המערער (...)" בבית המשפט קמא. ב. המשיבים טענו כי לא זו בלבד שהמערער לא הצביע על טעויות היורדות לשורשו של עניין המצדיקות את התערבות ערכאת הערעור, אלא שעיון בפסק הדין מעלה כי בית המשפט קמא הגיע לתוצאה הנכונה והראויה. ג. באשר לפרשנות שהעניק בית המשפט קמא לסעיף 3.2 להסכם המשכון, טענו המשיבים כי בסעיף זה נקבע "ברחל בתך הקטנה" כי אומנם הזכויות הכרוכות במניות הן, בין היתר, הזכות לקבלת דיבידנד וחלוקה של קרן ו/או רכוש לבעלי המניות, אולם הודגש כי אין המדובר רק בזכויות אלה, אלא ב"כל הזכויות הכרוכות ו/או הכלולות בנכסים הממושכנים וכל הסכומים שיגיעו בעתיד בקשר אליהם, כולל ומבלי לגרוע מכלליות הנ"ל, כל דיבידנד, מניות הטבה, חלוקה של קרן ו/או רכוש לבעלי הנכסים הממושכנים (...)" (ההדגשה אינה במקור). ד. הנה כי כן, לטענת המשיבים המצב המשפטי שנוצר בהתאם להסכם המשכון הוא שעם משכון המניות שעבד המערער כל זכות, ללא יוצא מן הכלל, לידי הממשכן, לרבות הזכות לקבל חזרה כל סוג של השקעה שהושקעה בחברות או הלוואה שניתנה להן. ה. זאת ועוד, המשיבים טענו כי צדק בית המשפט קמא בכך שקבע כי התוצאה האמורה לעיל חלה בין אם עסקינן בהלוואת בעלים ובין אם בהשקעת בעלים. זאת, משום שבשני המקרים מדובר בהסדר כספי מיוחד הניתן לחברה מתוקף מעמדו המיוחד של הנותן בהיותו בעל מניות, לעומת צד שלישי זר. ו. המשיבים הוסיפו וטענו כי בית המשפט קמא העדיף את גרסתם לפיה המערער היה מעוניין להיכנס לחברה וכי היה מדובר בהשקעה. בהקשר זה, כך נטען, העדיף בית המשפט קמא את העדויות מטעם המשיבים שנמצאו מהימנות ובקביעות אלה אין בית משפט שלערעור מתערב. ז. באשר לכניסת המערער כבעלים בחברה כנגד ויתור על דמי שכירות, טענו המשיבים כי טענת המערער בהקשר זה אינה מדוייקת שכן לשם השכרת הנכס למשיבים נדרש שיפוץ כולל במבנה אותו מימנו המשיבים בעלות של 164,931 ₪, כפי שעלה מהדו"ח מיום 12.5.89 נספח ד' לתצהיר המשיבים. יתרה מזאת, המשיבים טענו שכחודשיים לאחר כניסת המערער כשותף בחברה, הוא הודיע למשיבים כי אביו אינו מאשר את העסקה ואת הויתור על דמי השכירות ועל כן יהיה עליהם לשלם דמי שכירות למרות השקעתם בנכס ובשיפוץ. בהקשר זה הפנו המשיבים לדו"ח עלות השיפוצים ולפרוטוקול אגרימה מיום 8.3.89 (נספחים 10 - 12 לתיק המוצגים מטעם המשיבים). ח. במהלך הדיון בערעור חזר בא כח המשיבים, עו"ד אלדד בן הרוש, על עיקרי הטיעון ובקש לדחות את הערעור. המשיבים הוסיפו וטענו כי בהתחשב בהליכים הרבים שהמערער החל בהם ונסתיימו כולם בזכייתם המוחלטת של המשיבים הרי שראוי לחייב את המערער בהוצאות משפט לדוגמא. 6. דיון א. לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא, בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. ב. אכן, הלכה פסוקה היא כי בית משפט שלערעור ימעט להתערב בממצאי עובדה ומהימנות בשל היתרון הממשי שיש לערכאה הדיונית בעניינים אלה כערכאה השומעת ורואה את העדים ויכולה להתרשם מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי (ראו, למשל, ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע. מהנדסים בע"מ ( ניתן ביום 10.3.09), בפסקה ט'). עם זאת, עם השנים התהוו לכלל זה שלושה חריגים מצומצמים בעטיים תתאפשר התערבות כאמור. אחד המקרים הוא, כאשר אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בקביעת הממצאים העובדתיים, למשל כאשר הערכאה הדיונית הסיקה את ממצאיה על סמך עיון במסמכים או ראיות חפציות אחרות (ראו: ע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ בסעיף 27; ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' עו"ד ידידיה גורן ( ניתן ביום 12.8.09), בסעיף 17). סבורני כי המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות במסקנות שגזר בית המשפט קמא מן הראיות שבאו בפניו. יתרה מכך, עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מעלה כי בעניין המהימנות התייחס בית המשפט קמא לעדותו של התובע (המערער) בלבד, למרות שגם הנתבעים מס' 5 ו- 7 העידו בפניו. זאת ועוד: בית המשפט קמא סקר את עדותו של התובע והביא את עיקרי הדברים העולים ממנה. אלא שבית המשפט לא התייחס לשאלה אם עדותו של התובע מהימנה בעיניו, אם לאו. ברי כי לא די בכך שבית המשפט יפנה לעדות אחת בלבד מתוך כלל העדויות מבלי להתייחס לשאלת המהימנות או חוסר המהימנות של עדות זו אל מול העדויות האחרות בתיק. כשלעצמי אני סבור כי גם עניין זה מצדיק את התערבותנו במסקנותיו של בית משפט קמא. ג. בנסיבות אלה אפנה עתה לבחון את המסמכים שצורפו לתצהירי הצדדים בבית משפט קמא, על מנת לבחון בראש ובראשונה אם הכספים שהעביר המערער (וכזכור בית המשפט קמא קבע שהכספים אכן הועברו ועל כך אין מחלוקת) הם במהותם הלוואת בעלים או השקעת בעלים? ד. האם מדובר בהלוואת בעלים כטענת המערער או בהשקעת בעלים כטענת המשיבים? המסמכים המונחים בפני בית המשפט: (1) הסכם מיום 16.11.89 שנחתם בין שלושת בעלי המניות בחברת אגרימה לבין התובע. בהתאם להסכם הפך המערער לבעלים של 25% מהמניות (ההסכם צורף כנספח א'1 לתצהיר הנתבע 5 יעקב בן צבי בבית המשפט קמא). סעיף 6 להסכם האמור קובע לאמור: "במידה שמועצת המנהלים תגיע למסקנה שיש צורך בהלוואת בעלים לחברה, או בהעמדת ערובות לפעולות החברה, מתחייבים הצדדים להלוות לחברה ו/או להעמיד לה ערובות לפי חלקיהם בהון המניות. צד שלא יפעל בהתאם להחלטת מועצת המנהלים בענין זה יחשב כמסכים לדילול מניותיו על ידי הקצאת מניות בחברה. יעקב פאר יכניס לחברה כהלוואת בעלים סך 28,000$ סמוך לאחר חתימת הסכם זה. סכום זה ישווה את יעקב פאר להשקעות יתר השותפים בחברה עד היום". (ההדגשה שלי. ע.ג.). סעיף 9 להסכם האמור קובע כי: "כל חלוקת רווחים בחברה תעשה רק לאחר כיסוי כל הלוואות הבעלים או לפי החלטה אחרת שתתקבל פה אחד במועצת המנהלים". (ההדגשה שלי. ע.ג.). סעיף 14 שהוסף להסכם בכתב יד מוסיף וקובע כי: "פאר מתחייב לדאוג להסכמת פרלמן על הסכם השכירות, ע"פ התחשבנות של מניות תמורת שטחי שכירות". (ההדגשה שלי. ע.ג.). עינינו הרואות, כי במסגרת הסכם השותפות בין הצדדים התחייב התובע להעביר לחברה הלוואת בעלים בסך 28,000$. (2) הסכם נוסף מאותו היום, ה - 16.11.89, שנחתם בין אותם הצדדים, אך הפעם לגבי העברת מניות חברת מוסכי געש בע"מ לתובע (ההסכם צורף כנספח א'2 לתצהיר הנתבע 5 בבית משפט קמא). סעיפים 6 ו- 9 להסכם נספח א'2 זהים לסעיפים 6 ו- 9 בהסכם נספח א'1 הנ"ל. סעיף 10 להסכם א'2 קובע (בדומה לסעיף 14 בהסכם נספח א'1) לאמור: "יעקב מסכים בזאת, בשמו ובשם אביו, שהם בעלי המקרקעין בגוש 11603 חלקות 22 ו- 23 כי החברה אגרימה בע"מ ו/או מוסכי געש בע"מ יהיו זכאים להחזיק ולהשתמש במקרקעין המוחזקים בידם ללא תשלום דמי שכירות למשך ארבע שנים מיום 15.01.1989". הנה כי כן, מהסכם זה עולה כי העסקה בין הצדדים היתה מניות תמורת ויתור על דמי שכירות. לא דובר על השקעת כספים נוספת מצד המערער כתנאי להיכנס לשותפות. (3) פרוטוקול ישיבת מועצת המנהלים מיום 1.1.89 (נספח ב'1 לתצהיר הנתבע 5 בבית משפט קמא). בישיבה נכחו כל בעלי המניות, כאשר על סדר היום עמד "פרוט הצעתו של מר יעקב פאר לשותפות בין החברה ובינו ובין אביו" וקבלת החלטה בנושא זה. בהצעתו של התובע נכתב, בין היתר, כי התובע ואביו מעוניינים להיכנס כשותפים בחברת אגרימה; תבוצע הערכת שווי לחברה ; חברת אגרימה תעתיק את פעילותה לנכס שבבעלות התובע ואביו ותהיה פטורה מתשלום שכ"ד בנכס לתקופה ראשונית של 24 חודשים; (וראו בהקשר האמור גם את פרוטוקול ישיבת מועצת מנהלים מיום 15.1.89, נספח ב'3 לתצהיר הנתבע 5, שם הוחלט כי "מר ועקנין דורון רשאי לחתום על הסכם שכירות עם מר פאר יעקב ומר פרלמן מנחם בהתאם למוסכם מהישיבה ביום 15 דצמבר 1988 דהיינו - הסכם ל- 24 חודש ללא תמורה"). (4) מכתב מאת חברת אגרימה לרו"ח מיום 1.1.89 (נספח ב'2 לתצהיר הנתבע 5 בבית משפט קמא). במכתב שכותרתו "שותפות", נכתב כי "המשכיר מר יעקב פאר מבקש להכנס כשותף בחברה כאשר הנכס המושכר משמש כתמורה עבור מספר המניות אשר יוקצו לו בחברה". (5) הסכם שכירות מיום 15.1.89 בין התובע ואביו מצד אחד לבין מוסכי געש ואגרימה מצד שני (נספח ב'4 לתצהיר הנתבע 5 בבית משפט קמא). סעיף 8 (א) להסכם השכירות קבע כי "בתקופת השכירות (שנקבעה בסעיף 2 לתקופה של 24 חודשים עם אופציה להארכה. ע.ג.) לא ישלם השוכר למשכיר כל דמי שכירות שהם מלבד עלות השינויים והשיפוצים שיבצע במושכר לצורך הכשרתו לייעודו". ואולם, הוסף בסעיף 8(ב) כי עם מימוש האופציה יוסכמו בין הצדדים דמי השכירות שישולמו, וזאת לפי דמי השכירות המקובלים בנכסים דומים בשוק ולא יותר מ 4 דולר ארה"ב לכל מ"ר שטח בנוי לחודש. (6) פרוטוקול ישיבת מועצת המנהלים מיום 8.3.89 (נספח ב'5 לתצהיר הנתבע 5 בבית משפט קמא). באותה ישיבה, ולאחר שאביו של התובע הודיע שהוא אינו מוכן לוותר על דמי השכירות, הוחלט כפשרה לשלם דמי שכירות בסך 2$ למ"ר בגין חלקו של מר פרלמן בשותפות בינו לבין בנו. (7) פרוטוקול ישיבה מיוחדת של מועצת המנהלים מיום 16.11.89 (נספח ב'11 לתצהיר הנתבע 5 בבית משפט קמא). באותה ישיבה הצביעו השותפים והחליטו פה אחד להכניס את התובע כשותף בחברה. הוחלט כי כל השותפים יעבירו חלק יחסי כך שלתובע יהיו בסך הכל 25% מהמניות, וכך גם לשלושת השותפים האחרים (יצוין כי אכן, בהתאם להסכמה האמורה, הוקצו המניות ו - 66 מניות נרשמו על שמו של התובע אצל רשם החברות: נספח ב' 13 לתצהיר הנתבע 5 בבית משפט קמא). בסעיף ד' הוחלט לאמור: "מר פאר יתחייב בהסכם שותפות אשר יחתם בינו לבין יתר השותפים כי ישכיר את הנכס ברח' העמלים 10 במפרץ-חיפה לחברה כנגד התחשבנות של מניות תמורת שטחי שכירות. התחייבות של מר פאר תהיה בשמו ובשם מר מנחם פרלמן אשר יחד הינם הבעלים החוקי והרשום של הנכס". (ההדגשה שלי. ע.ג.). הנה כי כן, פעם נוספת אנו רואים בפרוטוקול זה הקצאת מניות כנגד ויתור על דמי שכירות במבנה. לא דובר על השקעת כספים נוספת מצד התובע כתנאי לשותפות. (8) בנספח להסכם השכירות שבמסגרתו הוחלט על דמי השכירות ועל מימוש האופציה (נספח ב'12 לתצהיר הנתבע 5 בבית משפט קמא) שעליו חתומה חברת אגרימה מצד אחד והתובע מצד שני, נקבע בסעיף 2 (א) כי: "עבור 24 חודשי שכירות מיום 1.2.91 עד 31.1.93 לא ישולמו כל דמי שכירות והתמורה הינה להשלמת התחייבויות פאר לרכישת המניות". (ההדגשה שלי. ע.ג.). (9) פרוטוקול ישיבת מועצת המנהלים מיום 8.7.90 (צורף כנספח ב' לתצהיר המערער/התובע בבית משפט קמא). באותה ישיבה הוחלט בסעיף 1 כי: "בעלי המניות ישקיעו בחברה כהלוואת בעלים לטווח ארוך את הסכומים הבאים: א. מר יעקב פאר - 25,000 ₪ ב. מר בן - צבי ישראל - 25,000 ₪ ג. מר הרץ טוביה - 25,000 ₪ ד. מר ועקנין דורון - 25,000 ₪ סכומים אלה יועברו מיידית בתאריך 8 יולי 1990 לחשבון החברה בבנק לאומי". ובסעיף 2 הוחלט לאמור: "מר יעקב פאר ישלים את השקעתו בחברה כפי שסוכם עם כניסתו להלן חשבון ההשלמה: א. סה"כ ההשקעה - 56,000 ₪ ב. סה"כ הושקע עד היום - 18,000 ₪ ג. יתרה להעברה - 38,000 ₪". ובסעיף 4 לפרוטוקול אותה ישיבה נקבע כי: "עם יישור הקו לאחר ביצוע האמור לעיל וקבלת דו"ח רו"ח לגבי הלוואת בעלים לחברות נתחיל להחזיר הלוואות לבעלים באופן של החזר חודשי שלא יקטן מ - 5% מערך ההלוואה". אציין כי אכן, במסמך הנ"ל נראה כי הצדדים השתמשו במושגים "הלוואה" ו"השקעה" בערבוביה וללא אבחנה. תחילה התובע נדרש ליתן הלוואה בגובה 25,000 ₪ כיתר השותפים, ובהמשך נדרש להשלים את השקעתו. לבסוף, נקבע מנגנון לפיו החברה תחזיר לבעלים את ההלוואות. סבורני כי לא די במסמך זה, כשלעצמו, כדי לקבוע שעסקינן בהשקעה. מה גם שאף במסמך זה מופיעים שני המושגים בערבוביה. (10) מכתב מנציג חברת אגרימה עקנין דורון אל רו"ח של החברה מר דני עופר מיום 10.7.90 (נספח ג' לתצהיר המערער בבית משפט קמא). במכתב הנ"ל שכותרתו "השקעת בעלים" כתב נציג החברה כדלקמן: "1. ברצוני להודיעך כי בתאריך 8 יולי 1990 הועבר לחשבון החברה בבנק לאומי סכום של 100,000 ₪ ע"י 4 בעלי החברה. הסכום הועבר כהשקעת בעלים (או הלואת בעלים - לשיקולך) אבקשך לדווח על כך לרשם החברות ולעדכן נושא ההון העצמי (...)". יוער, כי לגבי מכתב זה, נספח ג', קבע בית המשפט קמא כי היות ועלתה כנגד המסמך טענה שהמערער (התובע) זייף אותו ומאחר שהמסמך אינו חתום, "אין מקום להסתמך על המסמך כראיה לתשלום הסכומים המאוזכרים בו" (בסעיף 51 לפסק הדין קמא). ואולם, לאחר קביעה זו קבע בית המשפט קמא, כזכור, כי הכספים אכן הועברו על-ידי התובע לחברת אגרימה. הדברים מובאים כאן רק לשם המחשת הערבוביה בה נקטו הצדדים במושגים "השקעה" ו"הלוואה". (11) המערער פנה אל חברת אגרימה במכתב מיום 4.10.91 (נספח ה' לתצהיר המערער בבית משפט קמא) וטען כי "בהיותי בעל מניות בחברתכם השקעתי בה כספים רבים כהלואה לחברה. אני מבקש לקבל את מצב חשבוני בחברה, את הסכומים בהם אני זכאי בה, כספים אותם אני דורש חזרה, כשהם צמודים כחוק" (וראו מכתב דומה ששלח המערער באותו היום לחברת אס. פי. אף בע"מ, נספח ה'1 לתצהיר המערער). מכתבים נוספים ששלח המערער במהלך השנים לאגרימה בדרישה להחזרת הכספים (נספחים ה'3, ו', ז'). ה. סיכום ביניים: סבורני כי עיון במסמכים שפורטו לעיל מוביל למסקנה כי עסקינן בהלוואת בעלים ולא בהשקעה. בהסכמים המרכזיים בין הצדדים ובישיבות ההנהלה עשו הצדדים שימוש במונח הלוואה. בנוסף לכך, בכל המסמכים מופיע ההסכם להקצאת מניות תמורת ויתור על דמי שכירות ללא אזכור של צורך בהשקעת כספים נוספת מצד המערער. ו. בנוסף לאמור לעיל, סבורני כי גם בחינת העדויות בבית משפט קמא יכולה לתמוך במסקנה כי עסקינן בהלוואה. העדויות בבית משפט קמא: (1) עדות המערער (התובע) (פרוטוקול הישיבה מיום 19.5.08, בעמ' 10 - 26) המערער העיד בבית משפט קמא כי בהתאם לסיכום בין הצדדים הוא קיבל מניות תמורת ויתור על דמי שכירות בלבד (בעמ' 12, שורה 7). המערער העיד כי הנתבעות חייבות לו את הכספים שהלווה להן (בעמ' 13, שורות 31 - 32). המערער העיד כי טענת הנתבעים על כך שהשקיעו כספים רבים בשיפוץ הנכס איננה נכונה ולטענתו הנתבעים לא שינו דבר בנכס ששכרו (בעמ' 16, שורות 18 - 19). המערער העיד כי אין באפשרותו להציג לבית המשפט הסכם הלוואה, מכתב לפיו מדובר בהלוואה או מאזן המראה שמדובר בהלוואת בעלים. אולם, לטענתו, ברי כי עסקינן בהלוואה שכן אילו היה מדובר בהשקעה כי אז צריכה היתה להתבצע כנגדה הקצאת מניות נוספת, דבר שלא נעשה (בעמ' 19 - 20). אף המערער העיד כי נעשה שימוש במושגים "השקעה" ו"הלוואה" בערבוביה, וכדבריו "בינינו ההשקעות וההלוואות היו אותו דבר. תמיד הוסכם שהכספים יוחזרו" (בעמ' 20, שורה 18; וראו גם בעמ' 21, שורה 10; ובעמ' 22, שורה 22). בהמשך העיד המערער כי הוא שעבד את כל מניותיו באגרימה לחברת ליאור בע"מ, אך טען כי לא שעבד את הזכויות הנובעות מהמניות (בעמ' 24, שורות 2 - 5). (2) עדות המשיב מס' 5 (הנתבע מס' 5) מר ישראל בן צבי (פרוטוקול הישיבה מיום 27.12.09, בעמ' 11 - 21) המשיב 5 העיד כי החברה שיפצה את המבנה בסכום "(...) פי כמה וכמה ממה שהוא היה אמור לקבל כאילו" (בעמ' 13, שורות 19 - 20). המשיב העיד כי המערער קיבל 25% ממניות החברה בתמורה לויתור על דמי השכירות במבנה למשך תקופה מסוימת (בעמ' 15, שורות 14 - 15). לדבריו, השותפים השקיעו ציוד וכסף בחברה אך לא העניקו הלוואות (שם, שורה 18). (-) עדות המשיב מס' 7 (הנתבע מס' 7) מר דורון עקנין (פרוטוקול הישיבה מיום 7.4.09, בעמ' 2 - 10) גם משיב זה העיד שככל הנראה הצדדים לא דייקו בפרטים בין "הלוואה" ל"השקעה", וסיפר כי "(...) כולם השקיעו ולא ביקשנו את הכסף בחזרה" (בעמ' 5, שורות 24 - 25). לדבריו, הלוואת בעלים צריכה להיות מגובה בהסכם ו"אם אין הסכם אין הלוואה" (בעמ' 7, שורה 8; וראו גם בעמ' 9, שורות 26 - 27). ז. הנה כי כן, עיון בעדויות המערער והמשיבים בבית המשפט קמא מלמד כי לא ניתן לקבוע על פיהן בלבד מסקנה חד משמעית אם היה מדובר בהלוואה או בהשקעה. עדות המערער על כך שההסכם היה מניות עבור ויתור על דמי שכירות בלבד היא טענה שהתבררה כנכונה והיא מגובה במסמכים רבים בכתב מזמן אמת. לעומת זאת, לא מצאתי כי יש בעדויות המשיבים כדי להטות את הכף ולקבוע כי מדובר בהשקעה. ח. לאור מסקנתי כי הכספים שהעביר המערער לאגרימה היוו הלוואה ולא השקעה, הרי שעלינו לבחון עתה האם בעצם משכון המניות לצד שלישי ויתר המערער על זכותו להחזר ההלוואה. ט. שטר המשכון בין המערער הממשכן לבין חברת ליאור בע"מ נחתם ביום 20.3.89 עוד בטרם קיבל המערער את המניות לידיו (נספח ד' לתצהיר הנתבע 5 בבית משפט קמא). בהסכם המשכון נקבע שכנגד הלוואה בסך 90,000 ₪ שיקבל המערער מחברת ליאור בע"מ ולהבטחת סילוקם המלא של כל הסכומים הנובעים מן ההלוואה, מתחייב המערער כדלהלן: "המישכון 3.1 בתור בטוחה ו/או ערובה לסילוק המלא והמדוייק של כל הסכומים הנ"ל ובתור בטחון למילוי כל יתר תנאי שטר משכון זה, על כל תנאיו, ממשכן בזה הממשכן לזכות בעל המשכון במשכון קבוע (ספציפי) בדרגה ראשונה, את כל מניותיו בחברה (להלן "הנכסים הממושכנים"). 3.2 כל הזכויות הכרוכות ו/או הכלולות בנכסים הממושכנים וכל הסכומים שיגיעו בעתיד בקשר אליהם, כולל ומבלי לגרוע מכלליות הנ"ל, כל דיוידנד, מניות הטבה, חלוקה של קרן ו/או רכוש לבעלי הנכסים הממושכנים, יהיו משועבדים אף הם לבעל המשכון לפי שטר משכון זה ויהיו חלק מהנכסים הממושכנים. (...)". י. הנה כי כן, המערער שעבד לטובת צד שלישי, ליאור שירותי ניהול ומימון (1989) בע"מ, את כל מניותיו בחברת אגרימה (נספח ב'18 לתצהיר הנתבע 5 בבית משפט קמא). אגרימה לא ידעה על כך בזמן אמת, וגילתה זאת בדיעבד ובעניין זה אף הגישה כנגד התובע תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 811/91 (נספח ג'1 לתצהיר הנתבע 5). בכתב ההגנה שהוגש על ידי המערער כנגד התביעה האמורה, הוא טען כי חתם עם הצד השלישי על שטר משכון ושטר העברת מניות ללא תאריך במרץ 89', וכי ההעברה בפועל של המניות בוצעה בתחילת שנת 1991 על ידי הצד השלישי. המערער הודה כי הוא חתם על שיעבוד המניות עוד במרץ 1989, דהיינו 9 חודשים בטרם חתם על ההסכם עם אגרימה ביום 16.11.89 (נספח ג'2 לתצהיר הנתבע 5, בסעיפים 4, 5 ו- 9). אני מבקש להעיר כי בפרק ה"סיכום" בכתב ההגנה הנ"ל, הודה המערער כי "בחודש מרץ 1989 חתמתי על הסכם הלוואה עם חברת ליאור בע"מ, שכלל ביטחונות להחזר ההלוואה, שיעבוד מניותיי וזכויותיי בחברת אגרימה. בתחילת שנת 1991, כשלא עמדתי בהתחייבויותיי חילטו חברת ליאור בע"מ את מניותי בחברת אגרימה לפי ההסכם". יא. בסעיף 58 לפסק הדין קבע בית המשפט קמא לאמור: "לטעמי, במקרה הספציפי, עם משכון המניות העביר התובע כל זכות, ללא יוצא מן הכלל, לידי הממשכן (צריך להיות "לידי בעל המשכון". ע.ג.), לרבות הזכות לקבל חזרה כל סוג של השקעה שהושקעה בחברות או הלוואה שניתנה להן. כאן יש לציין כי ההשקעות נעשו בקשר למעמד התובע כבעל מניות ותמורתן ניתנה לו הזכות להצטרף לחברות. התובע קבל תמורה משמעותית בגין משכון המניות (90,000 ₪) וסכום זה כולל בתוכו גם את הציפייה, אם היתה, להחזר כספי ההשקעה. תוצאה זו חלה בנסיבות גם מדובר בהלוואת בעלים, שהרי בשני המקרים מדובר בהסדר כספי מיוחד הניתן לחברה מתוקף מעמדו המיוחד של הנותן בהיותו בעל מניות, לעומת צד שלישי זר". יב. מסקנותיו האמורות של בית המשפט קמא אינן מקובלות עלי. כאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הכספים שהועברו היוו הלוואת בעלים ולא השקעה. מאחר ומדובר בהלוואה הרי שעומדת למערער זכות עצמאית, ללא תלות וקשר להיותו בעל מניות בחברה, לכך שההלוואה תוחזר לו. אין בידי לקבל את קביעת בית המשפט קמא כי בין אם מדובר בהשקעה ובין אם מדובר בהלוואה אין למערער זכות לקבל את כספיו חזרה בשל כך שהזכות לקבלם שועבדה ביחד עם מניותיו. באומרו כן התעלם בית המשפט קמא מן ההלכה הפסוקה בדבר מעמדו הכפול של בעל מניות שנתן לחברה הלוואת בעלים: "בצד מעמדו כבעל מניות, עשוי חבר בחברה לרכוש מעמד של נושה כלפי החברה, כאשר הוא נותן לה הלוואת בעלים. כשירותו הכפולה כבעל מניות וכנושה של החברה עשויה ליצור קשיים לא מעטים במישור המשפטי ובמישור העיסקי. היא יוצרת דואליות במעמדו, המחייבת זהירות מיוחדת. זאת, משום שבעל מניות אינו אמור, בדרך הטבע, להלוות כספים לחברה שבבעלותו, וליהפך נושה שלה. תפקידו הטבעי הוא לשמש משקיע בחברה. לפיכך, הלוואות בעלים בתאגיד עיסקי אינן בבחינת תופעה טבעית ומובנת מאליה, והפיכתו של בעל מניות בחברה לנושה החברה אינה מצב שיש לעודדו. כשירותו המשולבת של אדם כבעל מניות בחברה וכנושה של החברה עלולה להביא לניגוד אינטרסים חריף שיש עמו נזק רב לחברה ולציבור הנושים החיצוניים כאחד (...)": ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ ( ניתן ביום 21.1.09), בסעיף 50. בענייננו, המערער העניק הלוואת בעלים לחברת אגרימה ובעשותו כן הוא הפך לנושה שלה. משכון המניות לצד ג', כשלעצמו, אין בו כדי לפגוע במעמדו העצמאי והנפרד של המערער כנושה הזכאי להחזר ההלוואות שנתן. 7. אחרית דבר א. לפיכך אני מציע לחבריי הנכבדים כי נקבל את הערעור ונורה על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא. ב.         בשים לב למסקנתי כי הכספים שהועברו היו בגדר הלוואת בעלים (ולא השקעה), יוחזר התיק לבית המשפט קמא על מנת שיערוך ויתן פסק דין חדש שבו יקבע  את כל הממצאים הנדרשים לאור המסקנה כי עסקינן בהלוואת בעלים. כן ידון בית המשפט קמא ויכריע בכל הטענות והשאלות הרלוונטיות המתחייבות מן המסקנה כי מדובר בהלוואת בעלים, ובכלל זה גם בהתייחס לסכום הנוסף של 20,000 ₪ שהמערער טען כי העביר למשיבה מס' 2. ג.         למניעת ספק אני מציע כי נבהיר שהתיק מוחזר לבית המשפט קמא לצורך מתן פסק דין חדש, כאמור בסעיף ב' דלעיל, ואולם, ככל שבית המשפט יסבור, לפי שיקול דעתו, כי יש צורך בהשלמת טיעון של באי כח הצדדים, הוא יהא רשאי להורות על כך כפי שימצא לנכון. ד.         עוד אני מציע לחבריי כי נורה על ביטול חיובו של המערער בהוצאות בבית משפט קמא. כן נורה שאם ההוצאות כבר שולמו כי אז יהיה על מי שלידיו שולמו הכספים להחזירם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועד בו שולמו ועד לפרעון בפועל. הוצאות ההליך בערכאה הנוכחית ייקבעו על ידי בית המשפט קמא בהתאם לתוצאה אליה יגיע בפסק דינו החדש. ה.         כמו כן אני מציע כי הפקדון, ככל שהופקד על ידי המערער, יוחזר על ידי המזכירות לידי ב"כ המערער עבור המערער.   עודד גרשון, שופט השופט יגאל גריל, ס. הנשיאה (אב"ד): אני מסכים לחוות דעתו של חברנו השופט עודד גרשון. יגאל גריל, שופט, סגן נשיא (אב"ד) השופטת ב' טאובר : אף אני מסכימה לחוות הדעת של כב' הש' גרשון. בטינה טאובר, שופטת הוחלט, פה אחד, כאמור בפסק דינו של השופט עודד גרשון. דיני חברותהשקעת בעליםהלוואת בעליםהשקעות