מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא השעיה של עורך דין מהלשכה בגלל התבטאויות כלפי שופטת: א. כללי בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, בתיק בד"א 30/12. בבד"א 30/12 הנ"ל, קיבל, בית הדין המשמעתי הארצי, את ערעורו של הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב-יפו (להלן - "המשיב"), על קולת העונש בפסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של מחוז תל-אביב יפו, בבד"מ 49/11, ואשר במסגרתו הורשע עו"ד (להלן גם - "המערער"), וקבע כי עונשו של המערער יהיה: 3 שנות השעיה, מתוכן 8 חודשי השעיה בפועל והיתרה על תנאי, ויחוייב בהוצאות הלשכה בסך 10,000 ₪. מכאן, הערעור שבפניי, שהוגש על-ידי המערער, עו"ד. ב. האישומים המיוחסים למערער על-פי כתב הקובלנה אשר הוגש בשנת 2011, כנגד המערער, על ידי המשיבה, הואשם המערער בכך, כי בהודעת ערעור אשר הגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרת ערעור פלילי בתיק ע"פ 6580/09, כבא כוחו של המערער שם, כתב הנאשם ביטויים בוטים ומחוסרי כבוד, הן כלפי בית המשפט, והן כלפי המאבטחים שהיו עדי תביעה. בנוסף לכך, הואשם המערער בכך שלא השיב לפניות הלשכה אליו, בעניין. ב.1. פירוט האישומים כפי שהופיעו בכתב הקובלנה בסעיף 4 לקובלנה נכתב כי הנאשם התבטא כלפי המאבטח, מר אריאל פטו, בזו הלשון: "המערער עמד על זכותו להיכנס לבית המשפט, ואו-אז הזעיק אותו מאבטח צח ודגול מרבבה את המאבטח הבכיר אריאל פינטו". בסעיף 5 לקובלנה נכתב כי הנאשם התבטא עוד כלפי המאבטח, במילים אלה: "לבריון פטו". בסעיף 6 לקובלנה, נכתב כי בסעיף 3 להודעת הערעור בתיק ע"פ 6580/09 הנ"ל, התבטא הנאשם כלפי השופטת, שהיא לא קראה את סיכומי המערער, וזאת למרות שבפסק-הדין של השופטת יש התייחסות לסיכומים. בסעיף 6 הנ"ל לקובלנה צוטטו דברי המערער, בזו הלשון: "כבוד השופטת קמא הורתה להגיש סיכומי טענות בכתב. המערער הגיש סכומים מפורטים, שאליהם צורפו פסקי-דין התומכים בטענותיו. מקריאת פסק-הדין ברור לחלוטין כי כבוד השופטת החליטה מראש להרשיע את המערער, וכלל לא רצתה לשמוע אותו. היה עליה לומר זאת, ולא להטריח אותו לריק בהכנת סיכומים שאותם לא התכוונה לקרוא ולא קראה. זה כלל לא משפט, לכל היותר תיאטרון". בסעיף 7 לקובלנה נכתב שהנאשם, התבטא בזו הלשון: "אין על כך אף לא מילה אחת בכל פסק הדין המפואר של כבוד השופטת קמא". בסעיף 8 לקובלנה נכתב, כי בסעיף 5 להודעת הערעור בתיק ע"פ 6580/09 הנ"ל, התבטא הנאשם כלפי קביעת השופטת, במילים אלה: "דרושה עצימת עיניים מוחלטת כדי לקבוע זאת" בסעיף 9 לקובלנה, נכתב כי הנאשם התבטא, בהודעת הערעור הנ"ל, בזו הלשון: "וזו אינה שפיטה ראויה לשמה זה אפילו לא דומה". סעיף 10 לקובלנה מתייחס למה שהנאשם כתב בסעיף 13 להודעת הערעור הנ"ל, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע: "הרשעה זו הינה תעודת עניות למערכת השפיטה. היא פוגעת באמון (ההולך ופוחת) של הציבור במערכת השפיטה. אם שמים אותה בויטרינה, לא יכנסו לקוחות לחנות". בסעיף 10 לקובלנה, הואשם המערער, בכך כי למרות שנדרש, לא הגיב הנאשם, לגופה או בכלל, על פניית הקובל (המשיבה בעניינו), אליו. ג. בקשה לאיחוד תיקים במהלך הדיון בפניי ביום 18.11.12, ביקשו הצדדים כי יבוצע איחוד תיקים של התיק הנוכחי (עמל"ע 24122-10-12) יחד עם התיקים בבד"א 70/12 ו-71/12, אם מי מהצדדים יבחר לערער על הכרעתו של בית הדין המשמעתי הארצי, בתיקים אחרים שהינם ערעורים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי (בבד"מ 88/10). תיק זה היה תלוי ועומד בערעור, ועל באי-כוח הצדדים היה להודיע לבית המשפט מה נקבע בבית הדין המשמעתי הארצי בעניין התיקים הנוספים, זאת עד לתאריך 1.12.12. ברם , הדיון בבית הדין הארצי בתיקים האחרים הנ"ל, נדחה למועד אחר, והעניין לא הובא עוד בפניי. לפיכך, פסק דין זה יעסוק בעניין שבפניי, כפי שהוגש והוצג במסגרת הערעור המקורי. ד. ההליכים בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין ד.1. בית הדין המשמעתי המחוזי ד.1.1. הכרעת הדין המערער הורשע בעבירות של התבטאויות שאינן הולמות, בבית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב, (בהרכב: באשי שלומי , עו"ד - אב"ד; עו"ד אביב שרון, חב"ד; עו"ד לויט מיכאל, חב"ד), בתיק בד"מ 49/11, בהכרעת דין מיום 12.1.12 (עמ' 75 ואילך לפרוטוקול מאותו היום). האימרה/ההתבטאות, הראשונה אשר מיוחסת למערער, הייתה במסגרת ערעור אשר הגיש המערער כב"כ של לקוחו בתיק לבית המשפט ע"פ 6580/09 (ראה סעיף 2 לקובלנה בעניין), שבה כתב המערער: "כבוד השופטת קמא, הורתה להגיש סיכומי טענות בכתב, המערער הגיש סיכומים מפורטים שאליהם צורפו פסקי דין התומכים בטעניתו. מקריאת פסק הדין ברור לחלוטין כי כבוד השופטת קמא, כלל לא טרחה לקרוא הסיכומים. אם כבוד השופטת החליטה מראש להרשיע את המערער וכלל לא רצתה לשמוע אותו, היה עליה לומר זאת ולא להטריח אותו לריק בהכנת סיכומים. שאותם לא תכננה לקרוא ולא קראה. זה כלל במשפט , זה לכל היותר תיאטרון." (ראה פרוטוקול דיון, ישיבה מיום 12.1.12, בד"מ 49/11, שורות 1- 27 בעמוד 100, וכן עמודים 75-79 לפרוטוקול הנ"ל). האימרה השנייה, אשר נכתבה על ידי המערער בערעור הנ"ל הייתה: "אין על כך אף לא מילה אחת בכל פסק הדין המפואר של כבוד השופטת קמא" (ראה פרוטוקול דיון, ישיבה מיום 12.1.12 בד"מ 49/11 , עמוד 100, וכן עמודים 75-79 לפרוטוקול הנ"ל). האמירה השלישית אשר נכתבה על ידי המערער בערעור הנ"ל, הייתה זו: "וזו אינה שפיטה ראויה לשמה זה אפילו לא דומה". האימרה הרביעית אשר נכתבה על ידי המערער בערעור הנ"ל, הייתה: "הרשעה זו הינה תעודת עניות למערכת השפיטה. היא פוגעת באמון (ההולך ופוחת) של הציבור במערכת השפיטה. אם שמים אותה בויטרינה, לא יכנסו לקוחות לחנות". כמו-כן, הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי את הנאשם בשל אי מתן מענה ללשכה, וקבע כי "הנאשם הודה בפנינו כי לא השיב ללשכה במכוון... ולאור הודאתו של הנאשם מצאנו להרשיע אותו" (ראה פרוטוקול דיון, ישיבה מיום 12.1.12, בד"מ 49/11, עמ' 78, שורות 20-27, וכן עמ' 79, שורה 1 לפרוטוקול הנ"ל). בגין התבטאויותיו אלה ואי מענה לפניות הלשכה, הורשע המערער (ראה פרוטוקול הנ"ל, עמ' 79, שורות 1-14), בבית הדין המשמעתי המחוזי, בעבירות של העדר יחס של כבוד, פגיעה בכבוד בית המשפט על-פי כללים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי הדין, (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן-"כללי האתיקה"), וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן-"חוק הלשכה"). כמו-כן, הרשיע בית הדין הנ"ל את הנאשם בעבירות של אי מתן עזרה לבית המשפט לעשות משפט, על פי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק הלשכה. כמו-כן, בית הדין הנ"ל הרשיע את המערער, בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת-הדין, על-פי סעיפים 53, ו-61(1) לחוק הלשכה, וכן בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק הלשכה (ראה פרוטוקול ישיבה מיום 12.1.12 , שורות 10-13, בעמוד 79). מנגד, בית הדין המשמעתי המחוזי, זיכה, את המערער, באמור בסעיפים 4,5, ו-8 לקובלנה (ראה בעניין, פרוטוקול הדיון הנ"ל עמוד 79 שורה 13). הזיכוי התיחס לביטויים שהופנו על ידי המערער כלפי המאבטחים. ההרשעה הינה ביחס לביטויים שהשתמש בהם המערער כלפי בית משפט. ד.2.1. גזר הדין בגזר הדין (עמ' 100-101 לפרוטוקול הנ"ל), הסביר בית הדין המשמעתי המחוזי את שיקוליו לחומרא, ובהם: 3 הרשעות קודמות, שאחת מהן (בד"מ 156/09) הייתה בגין התבטאויות בלתי הולמות כלפי חבר למקצוע (כאן - כלפי בית המשפט), שם נגזרו על הנאשם שמונה חודשי השעייה על תנאי, למשך שנתיים וקנס של 3,000 ₪, תוך הדגשה כי תנאי זה אינו בר הפעלה בתיק שלפנינו (שם, עמ' 101, שורה 4). שיקול חומרא נוסף היה, אי הבעת חרטה על-ידי הנאשם, תוך עמידה על זכות וחובתו לא לעשות זאת (שם, עמ' 101, שורות 6-8). מאידך גיסא, לקולא ציין בית הדין המשמעתי המחוזי את היותו עו"ד משנת 1976,"וכי תקופה ארוכה נהג על פי כללי האתיקה. ניתן לראות כי רק בתקופות האחרונות ביצע עבירות כאלה ואחרות" (עמ' 101, שורות 10-8). כן צויין, כי הנאשם זוכה בחלק מן האישומים שהוגשו נגדו, במסגרת בד"מ 126/04, וזיכויו בחלק מן הקובלנה (שם, עמ' 101, שורות 10-12). העונש שהוטל על המערער, על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, היה שנת השעייה על תנאי, למשך שלוש שנים. התנאי יהיה שלא יעבור עבירה על פי כללים 2 ו-32 לכללי האתיקה וכן סעיפים 54 ו-61(1) לחוק הלשכה. כן הוחלט, להטיל על הנאשם קנס בסך 3,500 ₪, אשר ישולם לקופת הלשכה. מאחר ובחלק מהאישומים זוכה הנאשם, קבע בית הדין המשמעתי המחוזי, כי אין מקום לחייבו בתשלום הוצאות. בנוסף לכך, הוטל על הנאשם עונש נזיפה, אשר יירשם, וזאת בגין העבירות בהן הורשע. ד.2 בית הדין המשמעתי הארצי על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין , הגיש הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 30/12). בהחלטת בית הדין המשמעתי הארצי (בהרכב: אליהו שבלסקי, עו"ד - אב"ד; עו"ד יהודה ציליבוים, חב"ד; עו"ד דוד עבדי, חב"ד), מיום 10.7.12, נאמר: "בהסכמת בעלי הדין בכפוף להבטחתו של המשיב [שהינו המערער בפניי] שישגר מכתבי התנצלות כהחלטתו הקודמת וקבלת העתקיהם" (ראה בעניין, פרוטוקול בית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 30/12), מיום 10.7.12, עמוד 47, שורה 1-3). מאחר ובפועל לא עמד המערער בהבטחתו הנ"ל, ולא שיגר את מכתבי ההתנצלות, המסקנה של בית הדין המשמעתי הארצי, מהתנהגות זו של הנאשם (המשיב בפניו) היא זו (עמוד 3, פיסקה 9 בית הדין המשמעתי הארצי, ליום 16.8.2012) : "על פני מעשיו השבים ונשנים של המשיב בהתבטאויותיו החמורות והקיצוניות באופיין ללא כל הצדקה וצורך, כמו-גם עמידתו העיקשת שלא להתנצל עליהם, כפי המקרה שלנו אפילו בניגוד למחויבותו, אין מנוס אלא להשית עליו עונש מרתיע וממשי ביוצא ממכלול נסיבות התנהגותו עתה וזו גם בעבר". התוצאה האופרטיבית של דברים אלה, באה לידי ביטוי בסיומו של פסק-הדין, בכך שהחליט כי השעייתו של המערער (המשיב שם) תהא לתקופה של 3 שנים, ממנה 8 חודשים בפועל, והשאר על תנאי, שלא יעבור המערער על כלל 32 לכללי האתיקה וכן בסעיפים (1) 54,61 לחוק הלשכה. עוד קבע בית הדין הארצי כי המשיב (המערער בפניי) יישא בהוצאות הערעור בבית הדין המשמעתי הארצי בסך 10,000 ₪, שישולם ללשכה בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום פסק הדין (פיסקה 9 של פסק הדין). ה. תמצית טענות המערער בהחלטתי, מיום ח חשון תשע"ג (24.10.2012), נדרש המערער, בעיקרי טיעון שיגיש, לענות בין היתר על שתי השאלות הבאות א. כיצד ניתן לדון בערעור על הרשעה בעניין אי מתן תשובה למכתבי הלשכה, אם לא הגיש ערעור לבית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין. ב. האם נשלחו מכתבי התנצלות, כאמור בראשית פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, ואם לאו מדוע? על-כך ענה המערער, בעיקרי טיעון שהגיש לבית משפט זה, בין היתר, כי "הקובלנה וכן ההליכים בבתי-הדין המשמעתיים בטלים מחוסר סמכות" (סעיף 1 לעיקרי הטיעון של המערער). לטעמו של המערער, ערעור יש להגיש על פסק-דין תקף, שאז ביטולו הינו אקט קונסטיטוטיבי; ואילו בבטלות, אין צורך בערעור, וניתן להעלות טענה זו בכל שלב. עוד טען המערער כי "עניינים אלה אמור בית-המשפט להעלות אף מיוזמתו". לאור לשונו של כלל 66 של כללי הדיון המשמעתי, משהוגש ערעור ע''י מי מבעלי הדין, רשאי ביה"ד הארצי לבטל את פסק-הדין של בית-הדין המשמעתי ולתן במקומו כל פסק-דין. אשר לשאלה השנייה, כתב המערער בעיקרי הטיעון שהגיש, את הדברים הבאים: "המערער התייחס כבר לכך, וציין, כי לא היה בידיו פרוטוקול הדיון. המערער גם הבהיר שלא הייתה לו כוונה לפגוע בשופטת אלא אך בפסק-דין שנתנה. המערער גם סבור כי מכתב התנצלות עתה ייראה כאילוץ תחת אימת הדין" (ראה: פיסקה 1 לעיקרי טיעון המערער). המערער התייחס להליכים בתיק האחר (סעיף 12 לעיקרי הטיעון הנ"ל), שלא הובא בפני בית משפט זה, ששם זוכה המערער מעבירת אי מתן מענה, וכתב "כאמור בהודעת הערעור, בפסק-דין של בית-דין משמעתי (בד"מ 88/10 הנ"ל), נפסק כי הימנעותו של המערער מלהשיב על פניות, המתיימרות להיות פניות לפי כלל 1 אך אינן כאלו, אינה נובעת מזלזול מצד המערער אלא מעמדה עקרונית אשר בית-הדין הצדיק אותה...". עוד טען המערער, כי מדובר בחריגה מהרשאה, תוך שהמערער מציין כי ההחלטה בטלה מעיקרה (ראה סעיפים 2-5 בהודעת הערעור), זאת מאחר וטען כי ההליך בבית הדין של הלשכה, אינו עומד בכלל הקבוע בסעיף 1 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962. המערער אף התייחס בהודעת הערעור (סעיף 6), לתיק אחר אשר התנהל בעניין, הוא עמל"ע 10566-10-10, שכבר הספיק להגיע לפתחו של בית המשפט העליון, בבר"ש 8758/12 עו"ד שאול אהרון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (שהינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (שניתן על ידי עמיתי, השופט משה יועד הכהן) בתיק עמל"ע 10566-10-10, מיום 21.10.2012). המערער טען כי העניין המוזכר באשר לשאלת הפרת סעיף 1 הנ"ל, אף תלוי ועומד בהליך האמור (בעניין עמל"ע 10566-10-10). בתשובה לטענת המשיבה, בעניין פסק הדין של בית המשפט העליון הנ"ל, טען המערער, בין היתר, כי הבקשה של המשיבה הינה בקשה שיש בה חוסר תום לב (ראה סעיף 2 לתגובת המערער על בקשה מס' 6, אשר התקבלה בתאריך 17/1/2013). עוד טען המערער, כי מדובר בסתירה להסכמה הדיונית מיום 29.11.2013, לפיה הערעור הנוכחי ידון יחד עם בד"א 71/12 ו-70/12 (ראה סעיפים 3 ו-5 לתגובת המערער על בקשה מס' 6, אשר התקבלה בתאריך 17/1/2013) . עוד טען המערער, כי מדובר באימרת אגב של בית משפט העליון, בתיק בבר"ש 8758/12 הנ"ל, ולא בהלכה פסוקה, תוך שהוא מציין כי "אין המקרה ההוא יכול לשמש הלכה פסוקה לגבי מקרה שבו יש ממצאים עובדתיים של בית הדין על דרך פעולתם של גורמי הקבילה" (ראה סעיף 6 לתגובת המערער על בקשה מס' 6, אשר התקבלה בתאריך 17/1/2013). המערער, חזר על טענות אשר העלה בהודעת הערעור, במסגרת עיקרי הטיעון, הנ"ל ובין היתר טען, כי מדובר בענישה בלתי מידתית. עוד טען המערער, בין היתר, כי ישנו מתח בין חובת הנאמנות ללקוח לבין חובת הנימוס, ונימק זאת בכך כי חובתו הראשונית של עו"ד היא ייצוג לקוחו במסירות, בנאמנות וללא מורא. הוא הוסיף וטען, כי פסיקתן של הערכאות המשמעתיות הפרה בצורה מסוכנת את האיזון בין הזכות והחובה לייצג לקוח ללא מורא לבין חובת הנימוס (ראה סעיף 10 לעיקרי הטיעון הנ"ל). ו. תמצית טענות המשיבה תחילה, טענה המשיבה כי יש לדחות הערעור שהגיש המערער בפני בית משפט זה, זאת מאחר והוא הוגש באיחור. המשיבה טענה כי פסק-הדין של בית הדין הארצי הנ"ל הומצא למערער כבר ביום 26.8.12, ואילו הערעור הוגש לבית משפט זה ביום 16.10.2012. המערער התייחס להגשת ערעורו, לבית משפט זה באיחור, לכאורה, בדברים אלה (פרוטוקול דיון, אצל חברתי, גילה כנפי-שטייניץ מיום 28.10.2012): "כנראה נמסר בסוף הפגרה, בפועל הם היו צריכים לשלוח דואר על העונש. הלקוח היה אצלי במשרד כשההודעה הגיעה אלינו. ביום 26 לחודש היה יום כיפור וביום 27 צילמתי את זה, והגשתי את זה מיד. בפועל זה הוגש באיחור כי כל התקופה הייתה פגרה או חגים. אישור המסירה מיום 26/8 הערעור הוגש ב- 16/10. חוץ מהימים של סוכות שלא נמנים יש איחור של שבוע בהגשת הערעור. הגשתי בקשה להארכת מועד יחד עם הערעור". עוד טענה המשיבה, כי כל טענות המערער נידונו כבר בבית המשפט העליון אשר הכריע כבר בסוגיה, וקבע כי דין טענות המערער להידחות, זאת מאחר ולטענת המשיבה, עת המערער שימש כבא כוחו של עו"ד שאול אהרון, בתיק בר"ש 8758/12 הנ"ל, שם טען המערער בשם לקוחו את הטענות אשר אותן העלה בפני בית משפט זה. על-כן, לדעת המשיבה, ובהתאם לנאמר בחוק יסוד: השפיטה, בסעיף 20(א) "הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו", יש לדחות את הערעור. ז. דיון והכרעה -אחריות ז.1. נקודות מוסכמות אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, על כך שהמערער כתב את הדברים אשר יוחסו לו בקובלנה, שהוגשה כנגדו. כמו-כן, אין חולק על-כך, כי עד עתה לא התנצל המערער על דברים אלו, על-אף ההזדמנויות שניתנו לו, ומרות שהבטיח לעשות כן בפני בית הדין המשמעתי הארצי. בנוסף לכך, הנתון העובדתי לפיו לא השיב המערער, ללשכת עורכי הדין בעניין הקובלנה, אף הוא מוסכם. המערער מודה בעובדות הנ"ל, אלא שלטענתו, כאמור לעיל, הוא פעל כשורה, ואילו הלשכה היא זו שלא פעלה כראוי. אתייחס להלן לטענות המשפטיות של המערער, כאשר התשתית העובדתית אינה שנויה במחלוקת. ז.2. הגשת הערעור שלא במועד סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע: "בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו-200". אין כאן המקום להרחיב, לאור התוצאה, ודי אם אומר כי באנלוגיה לסמכות האמורה, מצאתי לנכון לאפשר למערער, את הגשתו של ערעור זה, ולא לחסום בפני המערער את האפשרות לקיים דיון בערעורו בפני בית משפט זה, לאור הסבריו, שהוזכרו לעיל (ראה: פיסקה 57). ז.3. אי הגשת ערעור על ידי המערער על בית הדין המשמעתי המחוזי המערער לא הגיש ערעור שכנגד על פסק דינו של בבית הדין המחוזי הנ"ל, שהינו גלגולו הראשון של תיק זה. מועד הגשת הערעור שכנגד בוודאי שחלף ועבר לו. כעת, המערער אינו רשאי לשוב ולערער על הדברים. היה על המערער, בנסיבות העניין, לפעול לפי ההליך השיפוטי התקין, ולא לעשות דין לעצמו, גם אם האמין בכל ליבו, לטעמו ולשיטתו, כי אין מדובר בפסק דין, מאחר ומלכתחילה ההליך היה פסול, וממילא, לשיטתו, אין צורך בהגשת הערעור. מן הראוי כי המערער היה משאיר את עניין זה, לשיקול דעתו של בית הדין הארצי ואף במידת הצורך לערער על בית הדין הארצי לבתי-המשפט של המדינה, אולם אי הגשת ערעור אינה משנה מצב משפטי. לפיכך, הערעור שלפנינו יתרכז אך ורק בערעור על פסק-דינו של בית הדין הארצי של הלשכה. ז.4. סמכות הלשכה להגיש קובלנה כפי שציין המערער בעצמו, בסעיף 6 להודעת הערעור הנ"ל, הסוגיה אשר נידונה בעמל"ע 10566-10-1, זהה לסוגיה אשר נידונה לפנינו. בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן על ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, אשר הכריע כבר בסוגיה ופסק בבר"ש 8758/12 הנ"ל, כדלקמן (פיסקה 4 לפסק-הדין): "...שתי טענות עיקריות בפי המבקש בבקשתו זו. שתיהן נדונו בהרחבה ובפירוט בפסקי הדין של שלוש הערכאות הקודמות אשר דנו בתיק. הטענה הראשונה מופנית כנגד הליך הגשת הקובלנה בעניינו של המבקש, אשר לטענתו אינו עומד בכלל הקבוע בסעיף 1 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962. לפי סעיף זה מוטלת על הקובל חובה לבחון את התלונה אשר הוגשה לוועדת האתיקה טרם הגשת הקובלנה, ולבדוק האם אכן ראוי להגיש קובלנה בגינה. המבקש טוען כי מכיוון שהקובל לא ערך בדיקה מעין זו הרי שהוא פעל בחוסר סמכות, וכי התוצאה במקרה זה היא בטלות מעיקרא של הקובלנה וההליכים שהתקיימו בפני בתי הדין המשמעתיים...". נשיא בית המשפט העליון, השופט גרוניס, לאחר שהציג את טענותיו של המערער, הכריע בשאלה לגופה, בפסק הדין, וקבע את הדברים הבאים (שם, פיסקה 5 לפסק-הדין) : "...לעניינו של הפגם בהליך הקבילה קבע בית המשפט המחוזי בפסק-דינו כי לא נעוצה בו פגיעה מהותית וחריפה בתחושת הצדק. זאת ועוד, נקבע כי לא ברור כיצד היה בתיקון פגם זה כדי לסייע למבקש, וצוין כי ניתנה לו הזדמנות מלאה לפרוס את הגנתו בפני הערכאה הדיונית, וכי מסיבה זו לא התקיימה פגיעה בזכותו להליך הוגן (פיסקה 24). באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות האתיות בהן הורשע המבקש, נפסק כי בענייננו די בקיומו של יסוד נפשי של רשלנות לצורך הרשעה בעבירות. הוסבר כי ישנם הבדלים משמעותיים בין הדין המשמעתי לדין הפלילי, אשר מצדיקים הקלה ביסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירות משמעת מסוימות, כך שהרשעה בהן יכולה להתבסס על יסוד נפשי של רשלנות בלבד, גם אם יסוד נפשי זה אינו מפורש בהגדרת העבירה. זאת, בין היתר, נוכח הרמה האתית הגבוהה הנדרשת מעורך דין המייצג לקוח בהליך המתנהל בפני בית המשפט. קביעות אלה של בית משפט קמא מבוססות היטב בפסיקה, ואינן מעלות כל סוגיה עקרונית אשר טרם הוכרעה (ראו והשוו: עש"מ 3849/03 אלבז נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2) 880, 887-886 (2004); על"ע 4095/99 קובלר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד נה(4) 11, 17-16 (2001). כן ראו: גבריאל קלינג, אתיקה בעריכת דין 363 (2001)). לפיכך, אין ממש בטענת המבקש לפיה יש מקום להתערב בהן...". לאור הנאמר בפסיקתו של בית המשפט העליון, הטענה לפיה המשיבה לא עמדה בכלל הקבוע בסעיף 1 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, דינה להידחות. בית המשפט העליון קבע כי התנהגות הלשכה הייתה ראויה. ביחס לשאלת הסמכות בלבד, המקרה הנ"ל שנדון בבית המשפט העליון והמקרה שבפניי זהים. לאור התוצאה של הכרעה זו של בית המשפט העליון, נראה כי אין מנוס מלהכריע כי גם בתיק זה, כי ההליך שבו פעלה לשכת עורכי-הדין, הינו הליך תקין. חשוב לציין, גם ללא צורך להידרש לסעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, שהוזכר על-ידי המשיבה, כי לא נפל פגם מהותי בהליך הקובלנה מצידה של לשכת-עורכי הדין של מחוז תל-אביב יפו (הקובל) , זאת, בין היתר, מאחר ומדובר בניקבל שהינו עורך-דין ולא אדם שאינו יכול להגן על עצמו באופן ראוי. לעניין הטענה לגופה, אוסיף על הנאמר מבלי לגרוע דבר, מפסיקת בית המשפט העליון, את הדברים הבאים, ביחס ללשונו ולפרשנותו של כלל 1 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, שזו נוסחו: "הוגשה לקובל תלונה על עבירת משמעת של עורך דין, והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, ימציא העתק התלונה לעורך הדין, ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב על התלונה; הגיעה לקובל ידיעה על עבירת משמעת שלא בדרך תלונה, והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, יודיע על כך, בכתב, לעורך הדין ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב". מכאן, נלמדת סמכותה של לשכת עורכי הדין להגיש קובלנות כנגד עורכי-דין, תוך מתן אפשרות לעורך הדין החשוד, להגיב. בכלל 2 לכללים הנ"ל נכתב: "הומצא לעורך דין העתק התלונה או ההודעה כאמור בסעיף 1, ישיב עליה תוך 14 יום מיום ההמצאה או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע הקובל או הסכים לה לפי בקשת עורך הדין; משעברה תקופה זו, רשאי הקובל להגיש קובלנה אף אם לא השיב עורך הדין". לפי לשון חיקוק זה, אם לא השיב עורך הדין הנקבל תוך 14 יום, על החשדות כנגדו, הזכות שלו להשמיע דבריו כנגד התלונה, בפני מוסד הלשכה "נמוגה", והמקום להשמיע טענותיו הוא בפני בית הדין המשמעתי, אם וכאשר תוגש נגדו קובלנה. הנה כי כן, מאחר ובמקרה שבפניי לא הגיב המערער לפניית לשכת עורכי הדין, ובוודאי שלא בזמן הנדרש בדין, המערער אינו יכול להישמע בטענתו, כי הופר כלל 1 הנ"ל. כאמור, לא קיימת כל מחלוקת עובדתית, כי הלשכה שלחה למערער מכתב, אלא שלטענת המערער המכתב לא מהווה שימוש בשיקול דעת. דין טענה זו להידחות. מאחר והמערער לא הגיב לפניות הלשכה, כיצד יוכל לטעון כי הלשכה לא הפעילה שיקול דעת?! מכול מקום, כיצד יוכל המערער להוכיח כי לא התקיים הליך ראוי בעניינו, גם אם היה משיב כראוי לפניות המשיבה, שכן על פי חזקת התקינות, הלשכה פעלה בהתאם לחוק. אין די בהפרחת סיסמאות ובפגיעה בגופי הלשכה, ובמיוחד שהעוסקים במלאכה פועלים במסירות ובהתנדבות, ואין כל הצדקה עניינית או מוסרית להטיח בהם טענות שונות ומשונות, ללא כל תשתית ראייתית. במיוחד נכונים הדברים , בתיק זה, שבו המכתב לנילון התבסס על מסמך בחתימת ידו, שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, והוא מגלה, על פניו, את העבירות של התבטאויות שאינן הולמות, כלפי בית משפט, שבהן הורשע, לבסוף, הנאשם בשתי הערכאות המשמעתיות, והדבר מאושר גם בבית משפט זה. לאור הקביעה הנ"ל, הן של בית משפט זה והן של הערכאות המשמעתיות, לא נראה כי התנהלות המערער אל מול לשכת עורכי הדין, הייתה ראויה. המערער ידע, לשיטתו, על אופן התנהלותה של הלשכה, אך בחר לפעול לפי שיקול דעתו ועל פי פרשנותו הסובייקטיבית של הדין, ללא המתנה להכרעה סופית (לאחר הליך הערעור) בפני בית משפט. מנגד, ידע המערער, עת הגיש ערעורו לבית משפט זה, כי ניתן פסק-הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, בבד"מ 88/10, אשר לכאורה, תומך בפרשנותו של המערער לכלל האמור. לכן, עניין זה ישמש כשיקול לקולא, לעניין אי חיובו של המערער בהוצאות הערעור, על אף דחייתו, כפי שאראה להלן. ח. דיון והכרעה- ענישה ח.1. כללי בית הדין המשמעתי הארצי, בקבלו את ערעור הלשכה, גזר על המערער עונש של 8 חודשי השעייה בפועל ו- 28 חודשי השעייה על תנאי, וכן חיוב בהוצאות בסך 10,000 ₪ (ראה: פיסקאות 39-40 לעיל). המערער טוען כי יש להקל עימו, וכי מדובר בעונש חמור. לדבריו, קיים פער משמעותי בין הענישה של בית הדין המשמעתי המחוזי, לבין זו של בית הדין המשמעתי הארצי. המשיבה סבורה, כי עונש ההשעייה אשר נגזר על המערער הינו עונש ראוי. המשיבה לא ערערה לבית משפט זה על גזר-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי. ח.2. האם ליישם את הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, על הליכים משמעתיים של עורכי-דין כידוע, מאז חודש יולי 2013, בהליכים פלילים, יש לגזור את העונש על פי האמור בסימן א 1 של פרק ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובזאת כפי שהוסף בחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב- 2012 (להלן- "החוק"). לא הושמעו טענות בפניי, ביחס לתחולת תיקון 113 הנ"ל על הליכים בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין. נכון, כי מבחינה פורמלית תיקון זה הוא חלק מחוק העונשין העוסק במשפט הפלילי (הרגיל). לכן על פני הדברים אין לו תחולה בדין המשמעתי. ברם, לאור הזיקה והקשר בין הליכים פליליים רגילים, לבין הליכים משמעתיים, מן הראוי לשקול נושא זה, או למצער, לקבל השראה מאותו תיקון 113, העוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, וקובע את עקרונות הענישה, ופרוט השיקולים בהם יש להתחשב בגזירת הדין. גם אם לא ייושמו הוראות החוק האמור, ככתבם וכלשונם, בדרך של קביעת מתחם הענישה, והוספת השיקולים השונים המאפשרים "תנועה" בתוכו, לקולא ולחומרא, ואף סטייה מעבר לו, עדיין ראוי ללמוד מן הדרך שבו הורה המחוקק לבית המשפט כיצד לגזור עונש פלילי, כיצד לנהוג בגזירת עונש משמעתי. העקרון המנחה בתיקון 113 הוא ההלימה, דהיינו: "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40(ב) לחוק). השיקולים לקביעת מתחם העונש ההולם, בהתאם לעקרון ההלימה האמור, פורטו בסעיף 40ג(א) לחוק, במילים הבאות: "בית המשפט... יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט". לאור זאת, אציג להלן את הערך החברתי שבו פגע הנאשם,את עוצמת הפגיעה בו, ואסקור את מדיניות הענישה הנהוגה, ואתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. ח.3. שיקולי הענישה בעבירת התבטאות בלתי הולמת כלפי בית משפט הנאשם הורשע בעבירות לפי כלל 2 וכלל 32 לכללי האתיקה, וסעיפים לחוק הלשכה שהם "המטרייה" של אותם כללים. וזה נוסח כלל 2 לכללי האתיקה שכותרת השוליים היא "חובת עורך דין" (ההדגשה הוספה): "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". וזה לשונו של כלל 32 לכללי האתיקה, שכותרת השוליים שלו היא "כבוד לבית המשפט": (א) עורך דין ישמור, בעמידתו לפני בית המשפט, על יחס כבוד לבית המשפט, תוך הגנה על זכויות לקוחו בהגינות, במסירות ותוך שמירה על כבוד המקצוע. (ב) עורך דין יופיע בבית המשפט הופעה מכובדת ובמדי משפט הולמים כפי שנקבעו בדין. כפי שרואים אנו, ניסוח הכללים הללו (המצוטטים בשתי הפיסקאות הקודמות) אינו ממוקד באיסור התבטאות בלתי נאותה כלפי בית משפט; אלא, הפגיעה בכבוד בית המשפט, שהיא זו שנאסרת בשני הכללים, כפי שצוטטו לעיל, באה לידי ביטוי,בין היתר, בדרך ההתבטאות הבלתי הולמת כלפי בית המשפט,שהיא נשוא האישומים המרכזיים שבהם הורשע המערער. הערך החברתי שנפגע בביצוע העבירות הוא, הפגיעה בכבודו של בית המשפט. ערך זה, חל על כל האזרחים והתושבים, אך, לעניינו, מדובר בעבירה על כללי האתיקה של עורכי הדין שמהות תפקידם היא להופיע בבית המשפט ולנהוג כבוד בבית המשפט, כאמור בכלל 2 הנ"ל, ובכלל 32 הנ"ל. שמירת כבוד בית המשפט הוא חלק משמירת הייחס אל כלל המערכת המשפטית, כפי שהסביר השופט, כתוארו אז, מנחם אלון (שלדבריו הצטרפו, השופט, כתוארו אז, שלמה לוין, והשופט גבריאל בך) בעל"ע 6/82 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(3) 164, בעמ' 168, בין האותיות ב-ג, בפיסקה 7 (1983); (ההדגשה הוספה): "אכן, חובתו של עורך-דין לשמור בעמידתו לפני בית המשפט על יחס כבוד לבית המשפט (כלל 1לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)) אין בה כדי למנוע הימנו לטעון טענות, שיש בהן משום דברי ביקורת ענייניים על בית המשפט ולגופו של דבר, אך תנאי-בל-יעבור הוא, שלשונו תהא מנומסת, ושסגנונו יהא מאופק (ראה:בעל"ע 7/70, בעמ' 732), ועל לשון פרקליטים מנומסת ומאופקת חייב הפרקליט להקפיד גם אם נדמה לו, כי מקום יש לקזז התנהגותו של בית המשפט כנגד התנהגותו שלו (על"ע 3/66 , בעמ' 39). כבודו של שופט היושב על מדין כבודו של בית המשפט הוא, וכבודו של בית המשפט לב לבה של כלל המערכת המשפטית הוא, על כל ענפיה ושלוחותיה, לרבות מעמדם של פרקליטים וכבודם של עורכי הדין". הערך המוגן של פגיעה בכבוד בתי המשפט חלה על כל הערכאות ועל כל סוגי בתי המשפט, החל מבית המשפט העליון (ההתבטאויות בעל"ע 6/82 הנ"ל, היו במסגרת בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון ; וכן ראה את העובדות וצורת ההתבטאות בעל"ע 4743/02 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו (2005),בפיסקה 21 ביחס לעתירה לבג"ץ ובפיסקה 38, ביחס לדיון שהתקיים בפני השופט, כתוארו אז, מישאל חשין בבית משפט העליון),עבור לבית המשפט המחוזי (ראה פיסקה 20 בפרשת ניר הנ"ל), ואף ראש ההוצאה לפועל (ראה: על"ע 3954/03 עו"ד שמחה ניר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו, פ"ד נז (5) 844 (2003), וגם בערכאות המשמעתיות של לשכת עורכי הדין (ראה: על"ע 7892/04 הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' עו"ד יהונתן בוטח (2005). עוצמת הפגיעה בערך האמור (בלשון סעיף 30ג(א) לחוק "מידת הפגיעה בו"), היא גבוהה, הן בשל הלשון הפוגענית (שצוטטה לעיל בפיסקאות 9-13, וכן בפיסקאות 19-22), והן בשל העובדה כי אין מדובר "רק" בפגיעה בשופטת של בית משפט השלום, אלא מדובר בכתב ערעור שנשלח לשלושה שופטים של בית המשפט המחוזי, וכן לפרקליטות. אשר למדיניות הענישה הנהוגה, יש בפסיקה עונשים שבין חודשי השעייה בודדים לבין שלוש שנות השעייה כפי שנקבע בפרשת ניר משנת 2005. ככול שמדובר בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט לחוק, יש להביא בחשבון לחומרא את הנסיבה הראשונה, האמורה בסעיף 40ט(א)(1)- "התכנון שקדם לביצוע העבירה". ידועה האימרה, "לא כל מה שחושבים - מדברים; לא כל מה שמדברים - כותבים; לא כל מה שכותבים - מדפיסים". בעניינו, ניתן להוסיף: "לא כל מה שמדפיסים - שולחים לבית המשפט כמסמך רשמי". עד שהגיעו ההתבטאויות נשוא ההרשעה, הם עברו את ראשו ומחשבותיו של המערער, הניסוחים שגיבש, הדפסתם, הגהתם, וההחלטה לשלוח אותם כפי שהם נכתבו בכתב הערעור לבית המשפט המחוזי. מבחינה זו, חמור הדבר הרבה יותר מאשר התבטאות בעל פה בעידנא דריתחא (כמו פרשת בוטח הנ"ל). לכן, מבחינת התכנון שקדם לביצוע, כאמור בסעיף 40ט(א)(1) לחוק, ניתן לסווג את מעשיו של המערער בדרגת חומרה יותר מאשר התבטאות לא נאותה במהלך דיון בבית משפט. הביטויים/האימרות שנכתבו על-ידי המערער (בכתב הערעור בעניין: ע"פ 6580/09 הנ"ל), לא רק שלא היו במקומם, אלא מהווים פגיעה בערכאות בתי המשפט ובסגנון הראוי שעל עורכי הדין להשתמש בו. אין לאפשר יחס כזה אל בית-המשפט, בוודאי לא על ידי מי שמשמש כמקשר בין האזרח לבין מערכת בתי המשפט. לשון וכתב, הם הכלים המרכזיים אשר עומדים לרשותו של בעל מקצוע עריכת הדין, והשימוש בהם צריך להיעשות במקצועיות בזהירות וביעילות. מעמדו ותפקידו של עורך הדין הם כאלה שאסור לו לעשות שימוש בביטויים אלו, גם אם כל רצונו הסובייקטיבי של עורך הדין הוא להביא תועלת ללקוחו. לא זו הדרך! ההפך הוא הנכון, דרך ביטוי זו אינה ראויה לגופה, וגם מבחינת הלקוח, שלכאורה את טובתו מחפש עורך הדין, סגנון זה של עורך הדין, רק יגרום ללקוח נזק. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, אציין כי ההרשעות אותן צבר המערער, במהלך תיפקודו כעורך דין, ובמיוחד ההתבטאויות הבלתי הולמות, מעידות על דפוס שלילי שדבק בו, אשר מצדיק עונש זה אשר הוטל עליו, בבית הדין המשמעתי הארצי. ואכן, זה אחד השיקולים המוזכר בסעיף 40יא(11) לחוק, המסמיך את בית המשפט, "להתחשב בהתקיימות נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, המפורטות להלן, ובמידה שבה התקיימו ככול שסבר כי ראוי לתת להן משקל בנסיבות המקרה...(11) עברו הפלילי של הנאשם או העדרו". באשר להתבטאיותיו, של המערער, הרי שכבר שופט בית המשפט העליון (כתוארו דאז) מנחם אלון (שלדבריו הסכימו, השופט, כתוארו אז, אהרון ברק, והשופט דב לוין), הסביר,מהו הסגנון, בדיבור ובכתב, אותו יבור לו עורך הדין בעשותו במלאכתו (על"ע 10/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' פלוני, פ"ד לו(3) 379,בעמ' 382-383, בפיסקה 4 של פסק הדין; ההדגשות במקור): "שאלה זו גדולה וחשובה היא באומנות הפרקליטות, שהרי עיקר כוחה של אומנות זו בפה ובכתב, ואלה השניים מהווים את כלי הזין בהם נלחם הפרקליט את מלחמתו. אין לה לשאלה זו ולא כלום עם האמור בכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), המצוטט לעיל, שעל עורך הדין להגן על ענייני שולחו במסירות, בנאמנות וללא מורא. מחובתו של עורך-דין שלא לגור מפני איש, לומר דברים - הנראים לו, בתום-לב, נכונים - כהווייתם ואמיתתם, גם אם האמת העובדתית שבדבריו לא נעימה וקשה היא לבעל הדין שכנגד, ואין נפקא מינה, אם בעל דין זה חבר הוא למקצועו או סתם אדם מן השוק. השאלה בנדון דדן אינה, מה יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. ו'האיך' הוא - לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין". במקרה שבפניי, חומרה נוספת היא סירובו של המערער להתנצל, על אף הבטחתו לעשות כן, בפני בית הדין המשמעתי הארצי. עצם סירובו של עורך הדין להתנצל, מעידה על עמידה נוקשת על עמדתו, ואם זו שגויה, ואף מעבר לכך, ראוי להחמיר בעונשו. נימוקו של המערער כאילו ההתנצלות תראה כאילוץ תחת אימת הדין (סעיף 1 לעיקרי הטיעון שלו; הציטוט המלא מובא בפיסקה 46 לעיל), אינו משכנע כלל ועיקר. רובינו מתנצלים ערב יום כיפור מאימת דין, לא פחות מזו של מערכת בתי הדין המשמעתיים, ולא שמענו כי יש פגם בהתנצלות זו. וראה על כך גם את הדיון להלן, במסגרת הדיון על המשפט העברי. ח.4. עמדת המשפט העברי ביחס להתבטאות בלתי הולמת כלפי בית משפט ניתן לראות במעשיו של הנאשם, פגיעה בכמה משורים: א. המערער פגע בכבוד האדם, של השופטת, כבן אדם, לרבות בדרך הביטוי ובצורת הביטוי. ב. הפגיעה של הנאשם, בכבודה של השופטת, כשופטת, לרבות בדרך הביטוי ובצורת הביטוי. ג. הפגיעה של הנאשם, במערכת המשפט כולה, זאת, תוך קביעה, לא מבוססת, כי אמון הציבור בבית המשפט נפגע. ד. מאחר והנאשם עורך דין, הוא פגע בכבוד מקצוע עריכת הדין (לעניין אחרון זה ניתן להוסיף גם את הפגיעה בלשכה, באי מתן תשובה אליה). החובה לכבד כל אדם ולא לפגוע בו, מופיעה כבר בספר ויקרא, פרק יט, פסוק יד: " לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִי ה' ". מדרש ההלכה, מתייחס לפסוק זה, כדלקמן (ספרא,ויקרא,פרשת קדושים, פרשה ב, יג): " 'לא תקלל חרש', אין לי אלא 'חרש'. מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר: 'ונשיא בעמך לא תאור'. אם כן, למה נאמר 'חרש'? מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים". הפסוק המוזכר במדרש הוא זה (שמות, פרק כב, פסוק כז): "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". בספר החינוך, מצוה סט, הכותרת היא "לא לקלל הדיין - לאו דברכת השם". שם, מסביר המחבר: "שלא לקלל הדיינים, שנאמר [שמות כ"ב, כ"ז] אלהים לא תקלל, ופירושו לדיינים כמו [שם כ"ב, ח'] אשר ירשיעון אלהים", זאת אומרת כי קללה כנגד שופט זהה לקללה כנגד אלוקים, או שניתן לראות בבית המשפט מוסד רב עוצמה כמו אלוקים, שכן בפרשת משפטים מוזכר כמה פעמים שהפניה לבית המשפט היא כמו הפניה לאלוקים. בהמשך, מסביר ספר החינוך את הנימוקים לאיסור לקלל את הדיין, תחת המילים "משרשי המצוה". וכך כותב ספר החינוך: "להסיר מעל הדיינין יראת הנדון וקללתו, כדי שיוציאו הדין לאמיתו. ועוד, הזהיר על זה גם כן במקום אחר בתורה. ועוד נמצא תועלת אחר במצוה, כי בקללת הדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם שונאים אותו, ואם לא יוזהרו על קללתו אולי יקללוהו ויתעוררו מתוך כך לקום עליו, כמו שאמר החכם למלך על המון העם: הזהר שלא יאמרו, שאם יאמרו יעשו, ויהיה בזה רעה רבה, כי הוא במשפט יעמיד ארץ". הרציונאלים של ספר החינוך מתיחסים לכמה נמענים: מבחינת הדיין, כדי לשמור על עצמאותו איסור הקללה כלפיו מאפשר לו לפסוק ללא מורא וכך יוצא את הדין לאמיתו. דבר זה בא לידי ביטוי גם בפסוק בספר דברים, פרק א, פסוק יז: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא". מבחינת הציבור, יש חשש שהפגנת חוסר נימוס כלפי בית המשפט תתחיל מקללה ותגיע לכך שהמתדיינים שלא מרוצים מתוצאות פסק הדין יקומו על הדיינים ויפגעו בהם. ניתן ליישם את ההסבר של בעל ספר החינוך לעניינו: אם יתירו לעצמם עורכי-הדין, לקלל ולגדף,ולפגוע בכבודו של בית המשפט ושופטיו, יש חשש כי לאחר מכן יהפכו דבריהם, אולי על ידי לקוחותיהם למעשים של ממש. מאחר וראינו את הזיקה שבין קיללת החרש (כסמל של כל אדם אפילו אומלל) לבין קיללת הדיין, ואת הזיקה בין קיללת הדין לבין קיללת האלוקים, נעיין כיצד הרמב"ם כולל את הדברים בהלכות סנהדרין פרק כו, הלכה א: "כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלוקים לא תקלל...ולא דיין ונשיא בלבד אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר לא תקלל חרש, ולמה נאמר חרש שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו, ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה (הרי הוא כחרש)". האיסור לא לקלל חרש, אשר לכאורה, לא שומע את דברי המקלל, הינו בעל חשיבות בעניננו, מאחר, וגם אם השופטת, אשר עליה נכתבו דברי המערער (ראה פיסקאות 8-13 לעיל), כלל לא ידעה על התבטאויותיו של המערער, אין הדבר גורע מחומרת מעשיו, של המערער. גישתו זו של הרמב"ם יפה אף לדברים שלפניי, שהרי כבודו של שופט, ושל כול אדם, הינו דבר שורשי, בתפיסה חברתית בריאה וראויה, ואף כל פגיעה באדם, על ידי הדיבור והכתב, הינה דבר פסול, תפיסה זו של הרמב"ם, מתייחסת לאו דווקא לקללה במובנה הפשוט, אלא כל הוצאת דיבור אשר יש בו משום פגיעה ישירה בכבודו של האדם, ביטוי לכך ניתן לראות בהלכה ג (שם) עת כותב הרמב"ם כי אפילו "המקלל עצמו לוקה, כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך". הגישה השורשית אשר נהוגה בעמנו מזה דורות, של כבוד האדם בפרט, וכבוד דיין ומנהיג ככלל, קיבלה ביטוי נוסף, כבר בצעדיו הראשונים של העם היהודי כאומה, מוסבר, במכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דעמלק פרשה א', נלמד מהפסוק: "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים" (שמות, פרשת בשלח, פרק יז, פסוק ט'), שהיה עושהו כמותו, ילמדו כל אדם דרך ארץ ממשה שלא אמר ליהושע בחר לי אנשים, אלא בחר לנו אנשים, עשאו כמותו, מכאן שיהא תלמיד חביב לפני רבו כמותו, ומנין שיהיה כבוד חברו של אדם חביב עליו כמורא רבו שנ' ויאמר אהרן אל משה בי אדני (במדבר יב יא) והלא אהרן היה גדול ממנו מה ת"ל בי אדני עשאו כרבו ומנין שיהא כבוד רבו של אדם חביב עליו כמורא שמים? שנאמר ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדני משה כלאם" (שם ,במדבר, יא כח)". עוד בעניין, נכתב, במסכת אבות, פרק ב, משנה י: "רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס" . וכן מצאנו, באבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק טו: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כיצד? מלמד שכשם שרואה את כבודו, כך יהא אדם רואה את כבוד חברו, וכשם שאין אדם רוצה שיצא שם רע על כבודו, כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו". כאשר אדם פוגע בחברו עליו להתנצל בפניו ולפייסו. זו, למעשה, גם הדרך הנכונה של עשיית תשובה, שהיא מצוות עשה מהתורה (ראה: רמב"ם, הלכות תשובה, פרק א, הלכה א). בעוד שבעיקרו של דבר, התשובה היא ווידוי כלפי האל, חרטה וקבלה לעתיד שלא לחטא שוב (שם, פרק ב, הלכות ב-ג), הרי כאשר מדובר בעבירות שבין אדם לחברו, יש ללכת בדרך הבאה (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט): "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון: מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון: החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן - אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו, ופוגעין בו, ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה - מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא. ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו". כיצד ינהג דיין או שופט שפגעו בו? נעיין ברמב"ם, אשר דן הן בעונש של המחרף את הדיין והן בגישת הדיין כלפי מי שמבקש ממנו מחילה (רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כו, הלכות ה-ו): "אם חרף תלמיד חכם - מנדין אותו. ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות - מכין ועונשין אותו כפי מה שיראו, שהרי בזה את הזקן. ואם חרף עם הארץ עונשין הדיינים בדבר כפי מה שהשעה צריכה לו לפי המחרף ולפי זה שנתחרף. אע"פ שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו, אינו יכול למחול על קללתו, וכן שאר העם, אע"פ שמחל המקולל - מלקין את המקלל, שכבר חטא ונתחייב. אבל מי שנתחייב נידוי, מפני שהפקיר בבית דין, ורצו בית דין למחול על כבודן ולא נדוהו - הרשות בידן, והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא, כגון: שהיו העם מבעטין בדברי תורה ובדיינים, הואיל ופקרו העם בדבר, צריכין לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם". על הנידוי, כדרך להשלטת משמעת וכיבוד מוסדות ואישים, נכתב רבות. ראה, למשל, את מאמרו של פרופ' גדעון לייבזון, "על מה מנדין (עילות הנידוי בארץ ישראל ובבבל בתקופת המשנה והתלמוד)", שנתון המשפט העברי, כרך ב (תשל"ה), עמ'292, במיוחד בעמ' 326 ואילך. דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין, שהבאתי לעיל בפיסקאות 124 ו-132, נםסקו, הלכה למעשה, גם בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן כז, שכותרתו היא "שלא לקלל דיין ולא שום א' מישראל", וזה לשונו: "המקלל אחד מישראל, ואפילו מקלל עצמו (טור), בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים הגוים להקב"ה, אם היה בעדים והתראה, לוקה אחת, משום 'לא תקלל חרש' (ויקרא יט, יד). ואם היה דיין - לוקה עוד אחרת, משום 'אלקים לא תקלל' (שמות כב, כז). וארור הוי לשון קללה. אם לא היתה שם התראה, או שקלל בלא שם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר:'אל יהי פלוני ברוך לה' ', אינו לוקה.וה"ה המקלל - את המת, פטור (טור), אבל איסורא מיהא איכא. ואם חרף תלמיד חכם, מנדין אותו; ואם רצו הדיינין להכותו מכת מרדות, מכין ועונשין אותו במה שיראו. ואם חרף ע"ה, עונשין אותו כפי שהשעה צריכה. אפילו מחל (המתקלל), עונשין אותו, שכבר חטא ונתחייב (טור). מי שנתחייב נדוי מפני שהפקיר בב"ד, ורצו ב"ד למחול על כבודם ולא נידוהו, הרשות בידם; והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא, כגון: שהיו העם מבעטין בכבוד התורה ובדיינים, הואיל ופקרו העם בדבר, צריכים לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם". אשר לסיפא של הדברים, ראיתי לנכון להביא את הדברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בספרו, באר אליהו - פירוש לבאור הגר"א על הלכות דיינים (מוסד הרב קוק, ירושלים, תשס"ב), עמוד רמא, סעיף קטן טו: "שהרי מצינו שלפעמים גדול מאוד הקלקול ממה שמוחלים על הכבוד, ובמקום שעל ידי זה מתמעט כבוד שמים, חלילה, ראוי יותר שלא למחול ואסור למחול...". ובסיום הספר ממש, בעמוד רמב, כותב הרב קוק כדלקמן: "אבל במקום שרואים שיש הפסד בכבוד הבורא, אם לא יעשו בית דין בעצמם את העונש על מי שהפקיר כנגדם, הרי הם חייבים בדבר, שכלל הדבר שאנו למדים ממאמרים הנ"ל, הוא רק שאף על פי שהענווה והסבלנות היא טובה מאוד, מכל מקום לפעמים צריך לעמוד דווקא על שורת המשפט, ולהקפיד על הכבוד כשהשעה צריכה לכך, ואז אסור למחול. ופרטי הדברים צריכים אומד הדעת, בכוונת הלב לשם שמיים ועת משפט ידע לב חכם". וכך, נפסק לפני כמאה שנה בערוך השולחן, חושן משפט, סימן כז, סעיפים א-ב: "המקלל דיין קבוע עובר בלאו ד'אלקים לא תקלל', נוסף על הלאו של כל ישראל. והמקלל אחד מישראל, אפילו מקלל לחרש שאינו שומע ואינו מצטער מזה כלל, מ"מ עובר בלאו, שנאמר: 'לא תקלל חרש', כלומר: אפילו חרש, וכ"ש לאינו חרש. ובדיין, עובר בשני לאוין, מלבד שהוא עלבון כלל התורה, אחרי שדנו דין תורה, כשמבזה הדיין כמבזה התורה ח"ו. ואיסור גדול יש כשמבזה את הדיין באיזה דיבור של גנאי או מקללו באיזה מין קללה שהוא. אך מלקות אינו חייב רק כשמקללו בשם או בכינוי, ואף בשמות לע"ז שקוראים להקב"ה האומות חייב מלקות, בזמן המקדש, אם היה בעדים והתראה, ואפילו מחל המתקלל. אבל בלא התראה או שקילל בלי שם וכינוי או שהקללה באה משלילת הברכה, כגון: שאמר אל יהי פלוני ברוך לד' או מקלל את המת - אינו חייב מלקות, אבל איסור גדול יש בזה. וכן המקלל את עצמו, האיסור כמו מקלל לאחרים. ואם חירף לת"ח - עונשים אותו. והרשות בידם לעשות, כשכוונתם לשמים. ואף כשחירף לע"ה - עונשין אותו כפי ראות עיניהם, כשיש יכולת בידם. מי שנתחייב עונש מפני שפקר בב"ד או בשארי ת"ח, ורוצים למחול על כבודם, הרשות בידם, ודווקא כשלא יהיה בזה הפסד בכבוד ד' ותורתו הקדושה, כמו אם ימנעו מלהענישו יהיה בזה פירצה לפני ההמון, וכיוצא בזה". מאחר ובעל ערוך השולחן שחי ברוסיה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ציין כי יכולת הענשה של הפוגעים בדיינים הם רק כאשר "כשיש יכולת בידם" (סוף סעיף א הנ"ל), זכינו אנו הנמצאים במדינת ישראל הריבונית, בתחילת המאה ה-21, ורשאים אנו להעניש את מי שפוגע בדיינים. לפיכך, גם על פי העקרונות דלעיל ראוי היה להעניש את המערער. אם אחד מהעונשים הוא הנידוי, הרי כלפי עורך הדין השעייתו מהלשכה היא היא נידוי לתקופה קצובה. בתשובה לטענת המערער כאילו אין מדובר בפגיעה בשופטים אלא "רק" בצורת ביטוי ובמימוש זכותו להביע את עצמו, ראוי להזכיר את דברי השופט אלון, בפסק-דינו, הנ"ל, אשר עסק בסוגייתנו, והשוואה למשפט העברי, ביחס לדרך ההתבטאות הראוי של עורכי-דין (על"ע 10/81 הנ"ל, בעמוד 383 בין האותיות ג-ה, בפיסקה 5 של פסק הדין) "ואם תרצה לומר, לשון מנומסת ומאופקת לא רק מחובתו של עורך דין היא, אלא אף מטובתו. וכבר אמר החכם מכל אדם: 'דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים' (קוהלת, ט, י"ז). יש מפרשים - וזהו מרגלא בפומא דאינשי - דברי חכמים נאמרים ונשמעים בנחת, שלא כמושל הכסיל הזועק וצווח ככרוכיא. אך יש מפרשים - ולכך נוטה פשוטו של מקרא והגיונם של דברים - שפסוק זה כך יש לפרשו: דברי חכמים בנחת - נשמעים, מזעקת מושל בכסילים. כלומר, מאחר שהדברים נאמרים בנחת - הרי הם נשמעים, היינו: 'מקובלים הם לבריות' (רש"י, קוהלת, שם), יותר מאשר זעקותיו של המושל הכסיל, שמתוך שנאמרים בזעקה - אינם נקלטים ומתיישבים. וכה הם דבריו של פרשן המקרא ר' אברהם אבן עזרא (קוהלת, שם): '...כי יותר נשמעים דבריו, שהוא מדבר בשפלות קול ובנחת, מדברי מושל בכסילים בצעקה, כי דברי החכם כמסמרות נטועים בנפש'. נמצא, כי למען הגן על הלקוח בנאמנות ובמסירות, צריך שדברי פרקליטו ייאמרו בנחת, ואזי מובטח לו, כי יישמעו על-ידי מי שצריך לשמעם. לשון מנומסת ומאופקת עניין של סגנון היא, והסגנון, כידוע, הוא האדם. אשר על-כן - הכול לפי האדם וסגנונו, ואין לקבוע מסמרות בדבר בחינת 'כזה ראה ודבר'. על כורחנו, שקיים יהא מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל, בין הכשר לבין הכשר למהדרין, ועל כורחנו, שיבואו בחשבון נסיבותיו המיוחדות של העניין, ואם נאמרים הדברים בפתיחת הדיון, כאשר טרם הוכחה אף טענה מטענות בעלי הדין, או בסיומו של דיון, לאחר שכבר הוכח מה מידת האמת בפיו של צד זה או הצד האחר, ואם מעלים הדברים על הכתב, שמאפשר ומחייב יתר יישוב הדעת, או אם נאמרים הם על פה, ולפעמים בעידנא דריתחא. לא ניתנו כללי הלשכה למלאכי השרת, וקנה המידה הוא - לשון מנומסת ומאופקת, שצריך שישתמש בה עורך-דין סביר, לשון שסבירה וכשרה היא בקהל הפרקליטים, לפי נסיבות העניין. והלשון צריך שתהא לשון פרקליטים סבירה, ולא לשון השוק, שהרי בכך יתרון הפרקליט המתכתב ומתדיין על יתרון אדם מן השוק הרב את ריבו; שמהראשון נדרשים יתר אחריות, יתר מתינות ויתר שיקול הלשון מאלה הנדרשים מהאחרון". לעניין הקטע האחרון שבציטוט, כבר הערתי כי יש חומרה יתרה בכתיבה, לעומת דברים בעל פה, שנאמרים בלחץ ובעידנא דריתחא. המערער בפניי, כאמור, הדפיס את הדברים בערעור, ומכאן חומרתם מעבר לדברים שבעל פה. ח.4. מדיניות התערבות בית המשפט המחוזי בענישתם של בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין לאחר שהצגתי את הנושאים העקרוניים ואת השיקולים של ענישת מי שמתבטא התבטאות בלתי הולמת כלפי בית המשפט, אתייחס לערעור על גובה העונש, תוך בחינה של היקף הביקורת השיפוטית, בסוגיה זו. ככלל, לא יתערב בית משפט של הערעור בענישה המוטלת על ידי בית דין משמעתי, גם אם בית הדין המשמעתי הארצי הטיל עונש שונה מזה שהיה מוטל על ידי בית משפט זה, אם היה דן בנושא כערכאה ראשונה. בית המשפט המחוזי (כפי שנהג בעבר בית המשפט העליון), יתערב בעונש שנקבע על ידי הערכאות המשמעתיות רק מקום שהענישה חורגת ממדיניות הענישה הראויה. הגעתי למסקנה כי פסיקתו של בית הדין המשמעתי הארצי, איננה חורגת ממדיניות הענישה הראויה, לא בעוצמה ולא במידה. לאור נסיבות המקרה ועברו של המערער, מדובר בענישה ראויה. בוודאי שהענישה במקרה שבפניי, אינה כזו המחייבת את בתי המשפט של המדינה (ובענייננו: בית המשפט המחוזי), להתערב בענישה המשמעתית, אשר המחוקק מסר לידיהם של בתי הדין של לשכת עורכי הדין, כדי שעורכי הדין יהיו אלו אשר ישפטו וידונו את חבריהם. יתכן כי אם הערעור היה מוגש על ידי הלשכה, היה ראוי להתערב בו, או שמא היה הוא עדיין במתחם הענישה שבערעור לא נהוג להערב. על כל פנים, ערעור כזה היה מעורר שאלה אמיתית של התערבות, לעומת ערעורו של המערער, שאינו מצדיק הפחתה כל שהיא בענישה שהוטלה עליו, שהיא אינה ממצה עימו את הדין, במיוחד להשוואה לפיסקי הדין שהזכרתי לעיל. כפי שכתבתי כבר בעבר (עמל"ע 17627-07-10 לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב נ' בן ציון צנעני (2011)), ההלכה בעניין זה קבועה, ומובעת יפה בדבריו של השופט - כתוארו אז- מנחם אלון, בעל"ע 6/86 פרקליט המדינה נ' שמחה מנדלבוים, עו"ד, פ"ד מב(1) 25, פיסקה 5 לפסק הדין: "השאלה שעלינו לתת את הדעת עליה בנידון דידן אינה איפוא אלא זו, האם בתי הדין המשמעתיים, המחוזי והארצי, נתנו משקל יתר לשיקולי הקולא האמורים, בהתחשב בחומרה היתירה של עבירות המשיב ובעובדה שמדובר בעבירה החותרת תחת אשיות מקצוע עריכת הדין. כידוע, התשובה הנדרשת מאיתנו במקרה כגון זה אינה, אם אנו, אילו ישבנו בדין בערכאה ראשונה, נותנים היינו פחות משקל לשיקולי הקולא האמורים. כלל נקוט בידינו, שאין בית המשפט של ערעור מתערב בשיקול-דעתו של בית המשפט שעליו מערערים במידת העונש, שהושת על ידי בית משפט זה, אלא אם - וכאשר- העונש שהשית מופרז בקולתו או בחומרתו, באופן שחורג הוא מכל מידה סבירה של עונש נהוג ומקובל". רעיון זה מובא גם על ידי השופט (כתוארו אז) אהרון ברק, בעל"ע 9/86 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' גדעון רגב, פ"ד מ(4) 456, בעמ' 458-459: "חוסר התערבות זה קיים מקום שהעונש שהוטל על-ידי בית הדין המשמעתי תואם את מדיניות הענישה הראויה, אם כי במסגרתה של מדיניות זו הוא נוטה לחומרה או לקולא. לעומת זאת, בית-משפט זה יתערב בעונש שהוטל על-ידי בית-דין משמעתי, אם עונש זה חורג ממדיניות הענישה הראויה". הלכה זו, תוקפה יפה אף לימינו אנו, כך נאמרו הדברים בעל"ע 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שמחה ניר (2010), בפיסקה 12 לפסק הדין: "בית משפט זה קבע לא אחת, "שבתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת על ידי עורכי דין" (על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מד(1) 705, 709 - השופט, כתארו אז, אור). עקרון זה הוחל גם לגבי רמת הענישה (בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין ". לפיכך, לפי אמות המידה הללו, אין כל בסיס ואין כל הצדקה להתערב בעונש שהוטל על המערער. ט. התוצאה סוף דבר, הערעור נדחה. קביעתו של בית הדין המשמעתי המחוזי, בבד"מ פ/49/11 מיום 12.1.2012, ופסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 30/12 מיום 10.7.2012 - יעמדו בעינם. משום טעמים הבאים לפנים משורת הדין, זאת מאחר והמערער, יכול היה לחשוב כי מה שנפסק בבד"מ 88/10 מהווה חיזוק לטענותיו, אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. עורך דיןשופטיםהשעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)השעיה