המערער טען שהוא לא זכה לייצוג נאות וזכותו לניהול הליך הוגן קופחה . לטענתו, החלק המשמעותי ביותר במשפט, עדות המתלונן, נשמעה מבלי שהיה מיוצג, מה גם שהתביעה לא הצהירה מראש כי קיימת אפשרות שתבקש מבית המשפט להטיל עליו עונש מאסר בפועל, באם יורשע. לטענתו, הוא נעדר השכלה משפטית ולא היה מיוצג בישיבת המענה לכתב האישום, לפיכך כפר כפירה כללית, והשמיע טענות בדבר האשמות שווא וקנוניה שנרקמה נגדו. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הרשעת אדם שלא היה מיוצג ע''י עורך דין בפלילים: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת פרנקל (שיפמן) ליאורה), בשני תיקים שהדיון בהם אוחד. בת"פ 2068/05 הורשע המערער בעבירות של תקיפה חבלנית בניגוד לסעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן "החוק") והיזק בזדון בניגוד לסעיף 452 לחוק. בת"פ 1480/05 הורשע המערער בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 274(3) לחוק, הכשלת שוטר בניגוד לסעיף 275 לחוק, התנגדות למעצר בניגוד לסעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי תשכ"ט - 1969 ואיומים בניגוד לסעיף 192 לחוק. על המערער הוטלו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, קנס כספי בסך 2,500 ₪, פיצוי כספי בסך 2,000 ש"ח למתלונן בת"פ 2068/05 (מוריס שוקרון), פיצוי כספי בסך 2,000 ₪ לכל אחד מהשוטרים שי עובדיה ואייל נוני ובסך 1,000 ₪ לשוטר שלומי פרץ, המתלוננים בת"פ 1480/05. בנוסף הוטלו עליו 9 חודשי מאסר על תנאי, ו- 4 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין. 2. הערעור מכוון כנגד הכרעת הדין בכל אחד מהתיקים. ת.פ. 2068/05 כתב האישום 3. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 17.05.05, בשעה 12:30, במושב יגל, תקף המערער את המתלונן (להלן: "המתלונן"), בכך שהכה בפניו במכת אגרוף. בהמשך, נטל המערער אבן שהייתה בקרבת מקום וזרק אותה לעבר המתלונן. האבן פגעה בידו של המתלונן וכתוצאה מכך נגרמו לו חבלות שהתבטאו בנפיחות באף וחבלה במרפק. באותן נסיבות זמן ומקום, נטל המערער מידי המתלונן שלט של מנוף ושבר אותו. הכרעת הדין של בית משפט קמא 4. בית משפט קמא התייחס תחילה למענה המערער לכתב האישום, שכלל התבטאויות בוטות כנגד מערכת המשפט, וכפירה בכל הנטען בכתב האישום. המערער טען כי כתב האישום נובע מקנוניה של המערכת נגדו, ובראשה עומדים קציני משטרה המנסים להאשימו בהאשמות שווא כאשר מערכת המשפט משמשת עבורם רק כחותמת גומי. בית משפט קמא התייחס למשך הזמן שההליך נמשך, בין היתר, בעקבות התנהלות המערער, אשר נעדר ממספר דיונים, דבר שחייב את הזמנתו באמצעות צווי הבאה. סיבות נוספות להימשכות ההליך היו: החלפת ייצוג המערער והתליית ההליכים בשל אי התייצבותו וחידושם בשנת 2009. בהקשר זה התייחס בית משפט קמא לעדותו של עד התביעה המרכזי, המתלונן שוקרון, שהעיד ונחקר על ידי המערער בעצמו, שעה שלא היה מיוצג. לבקשת המערער, זומן המתלונן לשוב אל דוכן העדים ביום 25.02.08, אלא שהמערער לא התייצב באותו מועד וסנגורו באותה עת, עורך הדין עופר בן נתן, לא הסכים לחוקרו בשנית ללא נוכחות המערער. הדבר חזר על עצמו, פעם נוספת ביום 19.11.08. כאשר המתלונן זומן והתייצב אך לא נחקר הואיל והמערער לא התייצב וסנגורו באותה עת, עורך הדין חיים משגב, לא מצא לנכון לחוקרו בשנית ללא נוכחות המערער. 5. לענין הממצאים העובדתיים, לא היתה מחלוקת כי ביום 17.5.06 הגיע המתלונן במשאית לחצר המשק בו התגורר המערער במושב יגל (להלן "החצר"), והחל להעמיס על המשאית מכולות שנמצאו בחצר. לגרסת המתלונן הוא נשלח על ידי מעבידו- ג'אן, כדי לאסוף מכולות שנרכשו על ידי ג'אן והוחזקו בחצר. יום עובר לאירוע הגיע המתלונן לראשונה לחצר ונטל מהחצר ארבע מכולות. הוא פגש במערער, שביקש ממנו כי להבא יטול את המכולות רק לאחר שיעדכן אותו. כששב המתלונן למחרת, ביום 17.5.05, הוא דפק בדלת הבית, הודיע למערער כי הגיע להעמיס מכולות והמערער השיב לו "חופשי אתה יכול להעמיס". לאחר שהספיק להעמיס מכולה אחת הגיע המערער ולאחר חילופי דברים בקשר למכולה מסוימת אותה כבר לקח המתלונן ביום הקודם אמר לו המערער כי עליו לצאת מהחצר, הוציא מידו של המתלונן את השלט באמצעותו הופעל המנוף, הכה אתו על גבי המשאית והחל להשתולל. בית המשפט קמא מצא חיזוק לעדות המתלונן בתעודה הרפואית שהוצגה בעניינו והתייחסה לחבלות שספג, וקבע כי מעיון בתעודה עולה שגרסת המתלונן, לפיה המערער הכה אותו באף באמצעות מכת אגרוף, מתקבלת יותר על הדעת מאשר גרסתו של המערער שהמתלונן נפל על פניו ונחבל. על פי עדותו של ג'אן (המעסיק) בה נתן בית משפט קמא אמון, הוא רכש את המכולות מאדם בשם דודו אשר שלח את נציגו מסילתי לביתו של המערער וברשותו (של המערער) נלקחו המכולות מהחצר. ג'אן העיד כי המערער לא מנע מדודו למכור את המכולות ונתן לג'אן רשות להעמיס אותם. עד יום הארוע הספיק ג'אן להוציא מהחצר 20 מכולות ונותרו עוד 13. בית המשפט קמא לא מצא כי יש כרסום בעדות ג'אן שלא זכר את שמו של המערער (אותו זכר בעת שמסר את אמרתו במשטרה), הואיל ובמהלך עדותו הצביע ג'אן על המערער כמי ששוחח איתו וכמי שאישר את נטילת המכולות. חיזוק למהימנותו של ג'אן, מצא בית המשפט קמא בעובדה שלגרסת ג'אן מספר ימים עובר לאירוע כבר נלקחו מהחצר מספר מכולות ללא בעיה, ואם עסקינן בגניבה לא היה ג'אן מעצים אותה וחוזר לבצע גניבה נוספת. 6. לגרסת המערער הוא היה בבית בגין היותו במעצר בית בענין אחר, ושמע משאית נכנסת לחצר. כשיצא לראות פשר הדבר ראה משאית גדולה עם מנוף מעמיסה מכולות ששייכות לאחיו. הוא ניגש לנהג ושאל למעשיו והנהג אמר לו כי קנה את המכולות אך לא ידע לומר ממי ונראה לו מבולבל. המערער אמר לו להוריד את המכולות ולהסתלק מהמקום ונהג המשאית נתן לו מכה עם השלט שאחז בידו. המערער היה בהלם וכשניסה הנהג לתת לו פעם נוספת מכה עם השלט, דחף אותו המערער, באזור הפנים, לאחור והנהג נפל. המערער עלה למשאית, כיבה אותה ולקח את המפתחות. הוא התכוון להתקשר למשטרה אך מאחר והיה במעצר בית ולא היה לו טלפון הוא נאלץ להמתין לבוא השכן או אחיו. בינתיים עזב המתלונן את החצר רגלית, אמר למערער כי יביא לו חברים ואף הזהיר אותו לבל יתקשר למשטרה. בחלוף עשר דקות הגיעה ניידת ולשאלת השוטרים אם המפתחות אצלו, החזיר אותם לשוטרים. המערער הכחיש שפגש בג'אן או במסילתי. בהודעתו במשטרה, שנמסרה ביום הארוע (ת/1), מסר המערער כי כשיצא מביתו הוא ראה מישהו מעמיס על משאית 'דברים שלהם מהבית'. הנהג ביקש ממנו לאפשר לו להוריד את מה שכבר הספיק להעמיס אך המערער אמר לו שלא יוריד דבר והוא (המערער) יזמין משטרה. ברגע שהמערער הסתובב החל הנהג להוריד את מה שכבר העמיס ואז המערער רץ למשאית כדי לקחת את המפתחות. ברגע שלקח את המפתחות הנהג רץ לעברו ונתן לו מכה בראש עם השלט של המנוף. המערער, באופן אינסטנקטיבי דחף אותו והאדם שהיה ביחד עם הנהג ניסה להפריד ביניהם. המערער הלך לכיוון הבית כדי להזמין משטרה, בדרכו נכנס לקוח לחצר, אשר עיכב אותו כעשר דקות, ואז הגיעה הניידת. 7. אחי המערער, שלום כהן, העיד כי רכש את המכולות מעירית רמלה בתמורה לפינוין והוא איכסן אותן בחצר במושב יגל, במקום מגורי אחיו. שלום כהן הכחיש כי מכר את המכולות לג'אן ולטענתו שיפץ אותן בחצר והשתמש בהן לעסק שלו. 8. בית משפט קמא לא האמין לגרסת המערער ולגרסת אחיו. בית המשפט קמא קבע שגרסת המערער, אינה זהה לאמרתו במשטרה (מיום 17.05.05). לגבי אחיו הביע בית משפט קמא תמיהה מדוע לא מסר גרסתו למשטרה בזמן אמת כדי לסייע לאחיו המערער. 9. בית משפט קמא דחה את הטענה שאין לתת אמון בגרסתו של ג'אן בהיותה נעדרת מסמכים המעידים על רכישת המכולות, היות וגם לאחיו של המערער לא היו מסמכים המאמתים את גרסתו הכבושה לפיה רכש את המכולות מהעירייה כנגד פינוין וקבע כי לא מתקבל על הדעת שרשות מקומית תפעל ללא מסמכים בכתב. בית המשפט קמא הסיק, נוכח העדויות, שיתכן והייתה מכולה מסוימת שהמערער לא היה מעוניין שתילקח מבלי שהמתלונן ידע על כך ועובדה זו גרמה למערער לשנות את התנהלותו. 10. בית המשפט קמא היה ער לעובדה שהתביעה וויתרה על העדת עד מרכזי מטעמה, אחמד מוצטפא (להלן: "אחמד"), שנכח באירוע והגיע למקום יחד עם המתלונן, וקבע שההסבר שניתן על ידי התביעה לוויתור על העדתו - היותו תושב השטחים שלא היה ניתן לזמנו לעדות - מקובל עליו. הוא ציין שלו חשב המערער שעדותו של אחמד תסייע לו יכול היה לבקש להגיש, כראיה מטעמו, את אמרתו של אחמד במשטרה, אך הוא לא ביקש זאת. 11. לסיכום ציין בית המשפט קמא שעל סמך כל המתואר בפרט גרסאות המערער ואחיו, גרסאות המתלונן ומעסיקו ג'אן, בחינת אמרת המערער במשטרה, דו"ח העימות בין המערער למתלונן והתרשמותו הישירה מהעדים ואופן עדותם, הוא מעדיף את גרסת המתלונן וגרסת מעסיקו על פני גרסאות המערער ואחיו. 12. בית משפט קמא גם דחה את טענת המערער כי מעשיו חוסים תחת הסייג לאחריות פלילית המצוי בסעיף 34י1 לחוק, שעניינו הגנת בית מגורים, בית עסק ומשק חקלאי מגודר. בית משפט קמא קבע שגם אם לגרסת המערער המתלונן גנב ממנו את המכולות, לא היה מקום לפעול כנגד המתלונן באלימות, ודי היה בכך שהמערער יזמן את המשטרה ויעצור את רכבו של המתלונן בשטחו. טענות המערער בערעור 13. בפי המערער שתי טענות עקריות: האחת, שהוא לא זכה לייצוג נאות וזכותו לניהול הליך הוגן קופחה . לטענתו, החלק המשמעותי ביותר במשפט, עדות המתלונן, נשמעה מבלי שהיה מיוצג, מה גם שהתביעה לא הצהירה מראש כי קיימת אפשרות שתבקש מבית המשפט להטיל עליו עונש מאסר בפועל, באם יורשע. לטענתו, הוא נעדר השכלה משפטית ולא היה מיוצג בישיבת המענה לכתב האישום, לפיכך כפר כפירה כללית, והשמיע טענות בדבר האשמות שווא וקנוניה שנרקמה נגדו. בדיון הראשון, שהתקיים ביום 25.12.05, הוא לא היה מיוצג ולמרות בקשתו שלא להעיד את העדים שהתייצבו באותו יום ונכונותו לשאת בהוצאותיהם, לא נעתר בית המשפט לבקשתו והורה על העדתו של עד התביעה המרכזי, המתלונן - מוריס שוקרון, בקובעו שהיה ובא כוח המערער יימצא לנכון לזמנו לעדות פעם נוספת הבקשה תישקל בחיוב והמערער יישא בשכר הבטלה. כתוצאה מכך, השתרבבו לעדותו של המתלונן, בחקירה הראשית, דברים לא קבילים כגון עדויות שמיעה או עדויות סברה, שהמערער לא ידע כי ביכולתו להתנגד להן לדוגמה "הבוס שלי קנה את הברזל מבעל הבית של המערער, כך אני חושב" (עמ' 6, שורה 22-23). בסיום החקירה הראשית, פנה המערער אל בית המשפט וציין שאינו מיוצג, והתיק, לרבות עדותו, אינו בפניו. בית המשפט קמא הורה על הפסקה קצרה ועל מסירת הודעתו של המתלונן, הודעתו של המערער והודעת עד תביעה 3 למערער, ולאחר מכן הורה על קיום החקירה הנגדית. רק לאחר תום החקירה הנגדית, אותה ביצע המערער בעצמו, הציע לו בית המשפט קמא להיות מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, המערער הסכים ומונה לו סניגור מטעם הסנגוריה. השניה, דחיית טענת ההגנה של הגנת בית המגורים. סעיף 34י1 לחוק מבטא את ההכרה החברתית לפיה ניתן להעניק סייג לאחריות פלילית במצב בו אדם עושה מעשה אלימות שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שנכנס לתחומי משקו, בכוונה לבצע עבירה ובתנאי שהמעשה לא היה בלתי סביר בעליל. מעשיו של המערער היו מינימאליים וסבירים בהחלט. הוא ניגש למתלונן כדי לברר מדוע הוא נכנס לחצר ומדוע הוא מעמיס מכולות וכשהמתלונן תקף אותו באמצעות שלט המשאית שאחז בידיו, הדפו המערער ממנו, ניתק מגע, ניגש למשאית והוציא את המפתח ממצת ההתנעה כדי להקפיא את המצב ולאפשר למשטרה לברר את העניין, תוך שהוא נסוג לתוך ביתו. 14. גרסת המערער הגיונית וסבירה לא פחות מגרסת עדי התביעה ועל כן היה על ביהמ"ש לזכותו מחמת הספק. לטענת המערער, בית המשפט קמא לא התמודד עם טענותיו לפיהן אין דרך לתת אמון בעדותם נוכח היותן תמוהות. ג'אן העיד ששלח את המתלונן להעמיס את המכולות לאחר שקנה אותם מבחור בשם "דודו". לדבריו "דודו" שלח נציג מטעמו בשם "מסילתי" למושב יגל. ז'אן ומסילתי נפגשו עם המערער ותיאמו עמו את העמסת המכולות. דא עקא "דודו" ו"מסילתי" לא העידו בבית המשפט ונותרו דמויות נטולות פרטים וקלסתרון, דמויות מעורפלות שספק אם הן קיימות במציאות. זאת ועוד, לעסקת רכישת המכולות מדודו אין כל סימוכין במסמך. גם הטענה לעסקת מזומן נטולת כל ראיה, כאשר כלל לא הוברר כיצד לאותו "דודו", מרעננה יש זכויות במכולות שמצויות בחצר של המערער, כאשר לגרסת המערער לא מכר אותן לאיש. קושי נוסף באימוץ גרסאותיהם של, המתלונן וג'אן נעוץ בעובדה שלמרות ששניהם טענו שהמכולות נרכשו מהמערער ולמרות שג'אן טוען שהיה בפגישה מקדימה עם המערער ו"מסילתי" הרי שאיש מהם אינו מכיר את המערער. המתלונן העיד שמי שתקף אותו הינו בחור אשר אינו יודע את שמו וג'אן העיד שאינו מכיר את שמו של המערער. בית המשפט קמא היה ער לקושי זה והתייחס לכך בהכרעת דינו (עמ' 143) בציינו שג'אן הצביע על המערער באולם. לטענת המערער על פי הפסיקה "זיהוי" באולם חסר כל ערך נוכח מיקומו של הנאשם על ספסל הנאשמים המרמז כי הוא הגורם שנגדו הוגש כתב אישום. 15. קושי נוסף מצוי בהנמקת בית משפט קמא, בטיעון שבידי אחיו של המערער לא היו מסמכים המאמתים את טענתו כי רכש את המכולות במכרז מרשות מקומית. אותו טיעון בדיוק להעדר מסמכים אודות עסקה פועל גם כנגד קבלת גרסתם של עדי התביעה לפיה המערער מכר את המכולות ל"דודו", שמכרם הלאה לג'אן, ששלח את המתלונן לאוספם, אך אין כל ראיה לשרשרת זו. 16. בנוסף, הלין המערער שהתביעה וויתרה על עד תביעה מרכזי שהיה נוכח בארוע ויכול היה להאיר את האור בנוגע לאירוע. תגובת המשיבה 17. לא בכדי התחיל בית משפט קמא, את הכרעת הדין בהפניה לתגובת המערער לכתב האישום שכן טענת המערער היא כי כל עדי התביעה (בשני התיקים) שיקרו ומנסים לרודפו בטענות שווא. 18. גרסת המערער לפיה המתלונן גנב ממנו ללא רשות את המכולות אינה עולה בקנה אחד עם עדות המתלונן שהעיד כי אחרי שהמערער הכה אותו הוא הציע לו כוס מים. גרסת המערער אף אינה עולה בקנה אחד עם דו"ח העימות שנערך בין השניים ממנו עולה כי המערער הביע צער בפני המתלונן. 19. בית משפט קמא שמע את העדים והחליט שהוא מאמין לעדי התביעה ולא לגרסת המערער ואחיו, שמצא שהן עומדות בסתירה לתגובות המערער לכתב האישום ובחלקן גרסאות כבושות. למערער הייתה אפשרות להגיש את הודעתו של העד אחמד, ותעודות רפואיות מטעמו, אך הוא בחר שלא לעשות כן. 20. ביחס לטענת המערער לפיה עולה מעדותו של ג'אן שהוא כלל אינו מכיר את המערער, עולה מעדותו של ג'אן שהוא אינו מכיר את המערער בשמו אולם הוא מכיר אותו ממפגשים שנערכו ביניהם. ג'אן הגיע לחצר, הציגו לו את המערער ואמרו לו שהוא יכול לקחת את המכולות ואף הייתה העמסה קודמת, מכאן, שג'אן מכיר את המערער, אומנם לא בשמו. גם ההיגיון מסתדר עם עדי התביעה בנקודה זו. דיון והכרעה 21. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והמסמכים הרלוונטיים, אני סבורה כי הגנתו של המערער לא קופחה וכי מארג הראיות, הצטרפותן זו לזו, והשתלבותן זו בזו, לא מקים, ולו ספק סביר, באשמת המערער. המסקנה לפיה המאשימה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לצורך הרשעת המערער מבוססת כדבעי בהכרעת הדין של בית משפט קמא. 22. בישיבת המענה, לצד ההתבטאויות כלפי מערכת המשפט, כפר המערער במיוחס לו. בישיבת ההוכחות הראשונה שנקבעה ליום 25.12.05, התייצבו עדים והמערער טען כי הוא "לא תופס את עורך דינו". רק בסיום יום הדיונים ביקש כי ימונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. בית משפט קמא התיר למערער לזמן פעם נוספת את המתלונן על מנת שיחקר על ידי סנגורו אך המערער בחר שלא להתייצב לאותה ישיבה ולישיבה שלאחריה על אף שהמתלונן זומן בשנית, התייצב בשתי הפעמים אך סנגוריו של המערער סרבו לחקרו בהעדרו של המערער. בנסיבות אלה אין למערער להלין אלא על עצמו. לא רק שזכותו לא קופחה אלא שבהתנהגותו המערער ניצל את משאבי המערכת וביזבז את זמנם של בית המשפט, ובמיוחד של המתלונן לשווא. 23. בית המשפט קמא שמע את העדים והחליט שהוא מאמין לעדי התביעה ולא לגרסת המערער ואחיו, שנמצאו שהן סותרות את התגובות לכתב האישום וחלקן גרסאות כבושות. לגבי עדותו של אחמד, כמו גם תעודות רפואיות מטעמו של המערער, היתה לו אפשרות להגישם אך הוא בחר שלא לעשות כן. 24. ההלכה הפסוקה בדבר התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות עדים של בית משפט כפי שנקבעו על ידי הערכאה המבררת ידועה, ברורה ומושרשת ויפים בנקודה זו האמור בע"פ 4912/91 תלמי נ' מ"י, פ"ד מח(1) 581, בעמ' 607-609: "הלכה היא מלפנינו שדרגת הערעור, דרך כלל, אינה מתערבת במימצאים העובדתיים הנקבעים על-ידי הדרגה הראשונה. כך הוא על אחת כמה וכמה ובמיוחד כאשר מימצאים אלה מושפעים במידה ניכרת ממידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדים שהתייצבו לפניו. אמר על כך נשיא בית-משפט זה בע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל [15], בעמ' 573: "כמקובל עלינו, יש משקל רב להתרשמותה של הערכאה הראשונה, אשר שומעת את העד ויכולה להסיק מסקנות מהתנהגותו על דוכן העדים ומתוך אופן מסירת העדות, לרבות תגובתו בעת החקירה הנגדי. כפי שציינו בע"פ 406/78, בעמ' 436-437: '... ענין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין ענינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית-המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד (השווה ע"פ 312/67 דניאל מרדכי נגד היועץ המשפטי, בעמ' 71)'". על הלכה זו חזר לאחרונה בית המשפט בע"פ 814/12 מדינת ישראל נ' אמיר סויסה (ניתן ביום 25.10.12) ובע"פ 269/12 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.10.12). בית משפט קמא בחן בקפידה יתרה את הראיות שהוצגו בפניו ואת עדויות העדים שהעידו בפניו, התרשם מהן וקבע כי הוא מעדיף את גרסת המתלונן ואת גרסת מעסיקו ג'אן, על פני גרסת המערער וגרסת אחיו שלום כהן. (פרו' , 9.02.12 עמ' 144 ש' 19-20, ובעמ' 145 ש' 22-26). לא מצאתי סיבה להתערב בממצאים הללו והמערער לא הצביע על פגם המצדיק התערבות כזו. 25. בהתייחס לטענת המערער לעניין הגנת בית המגורים קבע ביהמ"ש קמא, ובצדק, כי גם אם לגירסת המערער, המתלונן נכנס לחדר כדי לגנוב את המכולות, לא היה מקום לנקוט כנגד המתלונן באלימות כפי שנקט המערער ודי היה לזמן שוטרים ולעצור את משאיתו של המתלונן בשטח. 26. לאור האמור אני מציעה לדחות את הערעור ככל שהוא מכוון כלפי הכרעת הדין בת.פ. 2068/85. ת.פ. 1480/05 כתב האישום 27. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 17.03.05, הגיעו השוטרים נוני אייל ושי עובדיה (להלן: "השוטרים") לבית המערער במושב יגל (להלן: "המקום") כדי לבצע צו הבאה שהוצא כנגדו. כאשר ביקשו השוטרים מהמערער שיזדהה בפניהם הוא הזדהה בשם אחר. באותן נסיבות איים המערער על השוטרים בכך שאמר להם : "בואו בואו תעצרו, אותי אם אתם גברים, בואו אחריי". בהמשך, העליב המערער את השוטרים בכך שאמר להם "אני שם עליכם זין, בני זונות, אמא שלכם הזדיינה עם ערבים בגלל זה אתם מניאק". בהמשך, במהלך ניסיון נוסף של השוטר עובדיה לעכב את המערער, דחף אותו המערער. באותן נסיבות, כאשר השוטרים ביקשו לעצור את המערער הוא החל לתקוף את השוטר עובדיה בכך שהכה בפניו באמצעות מכות אגרוף ואת השוטר נוני באמצעות מכות אגרוף ובעיטות. כתוצאה מכך נגרמו לשוטר עובדיה חבלות, שהתבטאו בנפיחות ושפשופים עם פצעים בקרקפת, ולשוטר נוני נגרמו שפשופים בזרועות. בהמשך, המערער אחז ומשך בחוזקה את הנשק שהיה על השוטר עובדיה בניסיון לקחתו מעל גופו, אולם נסיונו לא צלח. לאחר מכן, כאשר השוטרים הצליחו לאזקו, התנגד המערער למעצרו בכך שהשתולל, הכה בידיו ובעט ברגליו לעבר השוטרים. באותן נסיבות, כאשר הגיעו שוטרים נוספים למקום, ירק המערער על השוטר קובי אברהמי ובהגיעו לתחנת המשטרה ירק על הקצין שלומי פרץ. הכרעת הדין של בית משפט קמא 28. גם בענין זה עמד תחילה בית המשפט קמא על השתלשלות הדיון שהביאה להתמשכות ההליכים. במענה לכתב האישום כפר המערער בעובדותיו וטען כי במועד הנטען הגיעו שוטרים לביתו אך לא השוטרים ששמם מוזכר בכתב האישום. המערער טען כי הציג עצמו בפני השוטרים, אף שלמעשה לא היה בכך צורך כי הם פנו אליו בשם "נתי". 29. בית משפט קמא סקר בהרחבה את העדויות והראיות וקבע כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את אשמת המערער במיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט קמא נתן את מלוא האמון בעדויות השוטרים, שעדותם על אופי האירוע היתה זהה, והעדיף את עדותם על פני עדות המערער, מה גם שהשוטרים לא כפרו בעובדה שעשו שימוש בכוח כנגד המערער היות ולא היה ניתן להשתלט עליו. בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי השוטרים הגיעו לבית המערער כדי לבצע צו הבאה והיה באפשרות המערער להשתחרר כנגד חתימה על התחייבות עצמית בסך 2,000 ₪. המערער הזדהה בפניהם בשם יוספטל, ולכן לא הוצג לו הצו שהיה ממוען לכהן נתן. בהמשך, התגרה המערער בשוטרים, עזב את אזור ביתו ולא אפשר להם לאזקו. המערער השמיע אמירות בוטות כלפי השוטרים, דחף את השוטר עובדיה והכה את השוטר נוני. המערער אחז את הנשק שהיה על השוטר עובדיה במטרה לקחתו וכתוצאה מכך הנשק התפרק והמערער הכה את השוטרים מכות נמרצות. בית המשפט קמא מצא חיזוק לממצאיו ומסקנותיו בתעודה הרפואית בעניינו של השוטר אייל נוני, ממנה עולה שהותקף. בית המשפט קמא קבע כי המערער ירק על השוטרים יוגב וקובי אברהמי וציין שבמועד האירוע משקלו של המערער היה רב והשוטרים התקשו לעוצרו ולכבול אותו. 30. בית המשפט קמא לא האמין לגרסת המערער וקבע כי גרסתו, לפיה התגונן מפני השוטרים שתקפו אותו בעת שרצה להתלבש ולהתלוות אליהם, לרבות גרסתו הכבושה לפיה בתו הבכורה הותקפה על ידי השוטרים, וכן הטענה שלא הוצג לו צו, וירק על השוטרים היות והותז גז מדמיע לעברו, אינה עולה בקנה אחד עם תגובתו לכתב האישום, לפיה הוא בעט, הלם וירק בשוטרים לאחר שבתו התקרבה והשוטר דחף אותה, ואינה עולה בקנה אחד עם עדויות השוטרים ועם ההיגיון והשכל הישר. 31. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער לפיה השוטרים פעלו שלא בסמכות, כמו גם את הטענה שהתנגדות המערער באותן נסיבות הייתה סבירה ומידתית. באשר לצו ההבאה, מצא בית משפט קמא לאחר שהוצג בפניו (ת/7) שתוכנו עולה בקנה אחד עם עדויות השוטרים, ולא ניתן היה להציגו לאדם שלא הזדהה. בית המשפט קמא קבע שאין מדובר במקרה זה במעצר לא חוקי וכי השוטרים פעלו במסגרת החוק, כאשר המערער פעל לא כנדרש. יתרה מכך, בית המשפט קמא קבע כי גם אם סבר המערער שהוא מתנגד למעצר לא חוקי התנהלותו הייתה בלתי סבירה ואולם, המערער כלל לא סבר שהוא מתנגד למעצר לא חוקי, והעיד שרק במעמד הדיון, לאחר מעצרו, הבין שעסקינן בצו שנטען שאינו חוקי, אך במהלך האירוע הוא סבר אחרת, קרי, שהשוטרים הגיעו לביתו עם צו חוקי. הטענות בערעור 32. ספק אם בידי השוטרים היה צו הבאה בכלל וצו הבאה חוקי בפרט. צו ההבאה לא נמצא בחומר החקירה, ולגרסת השוטרים הצו המקורי אבד. בישיבת יום 19.11.08, הצהיר התובע עו"ד חגיגי, כי הצו לא ברשותו והוא אינו יכול להציגו. רק כאשר תובע אחר, עו"ד כץ, קיבל את התיק לטיפולו אותר עותק של צו הבאה כלשהו, כשאין כל דרך לדעת אם זה הצו עמו הגיעו השוטרים לביתו של המערער, מאחר ונטען כי נגד המערער, היו תלויים ועומדים באותה תקופה צווים רבים. 33. אין ספק שהצו לא הוצג למערער. המערער שהה בביתו עת השוטרים דפקו על דלתו ומיד ביקשו לדעת את שמו, כמו גם לקבל את תעודת הזהות שלו, מבלי שהזדהו בשמם, מבלי שהסבירו לו את מטרת הגעתם ומבלי שהוצג לו צו ההבאה. השוטרים לחצו עליו להזדהות ולשיטתם המערער התחמק משאלותיהם באומרו שאינו חייב להם דבר. אין חולק שבשלב זה המערער לא עוכב או נעצר והשוטרים הזעיקו תגבורת, תוך שהם ממשיכים ללכת אחריו ולהציק לו במשך כרבע שעה, כאשר בכל אותה עת הם אינם נוקטים בשום צעד רשמי, רק כשהמערער פנה לביתו הודיע לו השוטר עובדיה שהוא עצור. 34. מעצר המערער איננו חוקי. על פי סעיף 24 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996 (להלן "חוק המעצרים") על המבקש לעצור אדם להזדהות תחילה בפני החשוד בציון שמו ואח"כ עליו להבהיר לחשוד סיבת מעצרו. במעצר מכוח צו שיפוטי נדרש שמבצע המעצר ימסור עותק של הצו לעצור. סעיף 24(ג) לחוק המעצרים קובע כי מילוי החובות המצוינות בסעיפים קטנים (א) ו- (ב) הם תנאי לחוקיות המעצר. לטענת המערער, מעדותו של השוטר אייל נוני אין ספק שהשוטרים לא מסרו לו עותק מהצו ואף לא התכוונו לעשות כן, עד שהמערער יציג תעודת זהות. לטענת המערער, לשוטרים לא הייתה שום סמכות לדרוש ממנו תעודות זהות בנסיבות בהן הוא לא עבר כל עבירה. בהיות המעצר לא חוקי, קמה למערער הזכות להתנגד לו והמערער עשה שימוש בזכות זו. המערער מנע מהשוטרים לכבול אותו והרחיק את ידיו זו מזו. 35. המערער חולק על קביעת בית משפט קמא כי "לא ניתן להציג את צו המעצר לאדם לא מזוהה", לשוטרים היה יסוד סביר מאד לחשוב כי האדם העומד מולם הוא נתן כהן שכן הם הגיעו לכתובת ביתו ואביו הצביע לשוטרים על בית בנו. אם לא די בכך הרי שהמערער מוכר לשוטרים והתייעצות שקיימו במכשיר הקשר נאמר להם כי נתן כהן דומה לאדם הניצב מולם. שעה ששוטר אוחז בצו מעצר ויש לו חשד סביר ואף למעלה מכך, שהאדם העומד מולו הוא האדם נשוא הצו, עליו להציג לאותו אדם את הצו ואף למסור לו העתק ממנו, כתנאי לחוקיות המעצר. 36. התוצאה המשפטית של אי הצגת הצו למערער, שספק אם היה בידי השוטרים, לצד אי ההזדהות ואי מתן ההסברים המתאימים, יוצרים קושי אמיתי בחוקיות המעצר ומקימים למערער סמכות להתנגד למעצרו הבלתי חוקי. מכאן שהיה על בית המשפט קמא לזכותו מהאישומים בהם הורשע. 37. בטיעוניו בפנינו התייחס ב"כ המערער לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג-1982 (להלן: "חוק הצגת תעודת זהות") , לפיו כל אזרח מגיל 16 חייב לשאת תעודת זהות ולהציגה לפי דרישה לכל רשות אך טען כי את סעיף החוק הרלוונטי, יש לפרש בצמצום. 38. עוד הוסיף בטיעון בפנינו כי יש מידה רבה של הגזמה בתיאור האלימות שהפעיל המערער נגד השוטרים והתעודות הרפואיות לא תומכות במתואר בעדויות השוטרים. השוטר אייל נוני, העיד "שבחיים לא חטף כאלה מכות, שהמערער פירק אותו במכות". אולם בתעודה הרפואית (ת/1) צוין שסבל משפשופים בזרועות וממכה קלה בברך שמאל. יש בכך כדי להטיל ספק באמינות דברי השוטרים ובית משפט קמא לא התייחס לכך. 39. לטענת המערער, במידה והיה מדובר באדם אחר ולא במערער, כלומר באישיות פחות אנטי ממסדית ויותר רגועה, נכון היה להציג את תעודת הזהות למרות כל הכשלים שננקטו. אולם המערער עומד על קוצו של יוד מבחינת זכויותיו. תגובת המשיבה 40. בית משפט קמא קבע שאי אפשר להציג לאדם צו בטרם יודעים מיהו אותו אדם. השוטרים העידו ששאלו את המערער לזהותו, הוא לא ענה להם ולבסוף ענה בשקר, אז החלה מסכת של אלימות. השוטרים מסרו גרסה לפיה חבלו בהם כפי שמעולם לא חבלו בהם והופעלה נגדם תוקפנות גדולה מצד המערער. דיון והכרעה 41. בית משפט קמא נתן אמון בדברי השוטרים שהופיעו בפניו (פרו' 09.02.12 ש' 28), קבע כי אינו מאמין למערער ומצא שגרסתו אינה עולה בקנה אחד עם תגובתו לכתב האישום, כפי שנמסרה בישיבת יום 29.05.05, ואינה עולה עם עדויות השוטרים, ועם ההיגיון והשכל הישר. מעדויות השוטרים עלה תאור זהה באשר להתנהלות המערער באירוע (פרו' 09.02.12 ש' 10-18). 42. יתרה מכך, גם המקרה שבפנינו אינו נכנס בגדר המקרים החריגים בהם מוצדק כי ערכאת הערעור תתערב בקביעות העובדתיות ובקביעות המהימנות כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא (וראה הפסיקה שצוטטה לעיל). 43. הוכח כי ביום 17.03.05, הגיעו השוטרים אייל נוני ושי עובדיה לביתו של המערער, במטרה לבצע צו הבאה שהוצא נגדו. המערער לא הזדהה בפני השוטרים והחל להתרחק מהם, תוך שהוא מגדפם, וכשביקשו לעכב אותו תקף אותם המערער, כך גם בעת שהגיעו שוטרים נוספים לזירה ובעת שהמערער היה בתחנת המשטרה. 44. סעיף 2 לחוק הצגת תעודת זהות קובע: "תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו". (ההדגשות בקו אינן במקור). סעיף 69 לחוק המעצרים כותרתו "עיכוב לחיפוש ולבדיקת מסמכים", קובע: "הוקנתה בחיקוק הסמכות לחפש במקום, בכליו או על גופו של אדם, או הסמכות לדרוש מאדם הצגת מסמכים, רשאי בעל הסמכות לעכב אדם או כלי רכב כדי לאפשר את החיפוש או העיון במסמכים, וכן רשאי הוא לדרוש מהאדם למסור את שמו ומענו". (ההדגשות בקו אינן במקור). יפים בנקודה זו הדברים הכתובים בספרו של י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים" חלק ראשון , הליכים שלפני משפט, חלק א', בעמ' 15-16, "1) בהתאם להוראות סעיף 69, מקום שבו מקנה חיקוק כל שהוא לאדם, ... , או סמכות לדרוש מאדם אחר "הצגת מסמכים" (להלן: "סמכות העיון") - רשאי אותו אדם (לאמור: בעל סמכות החיפוש או הסמכות לדרוש הצגת מסמכים) : ראשית - לעכב "אדם או כלי רכב" כדי לאפשר את עריכת החיפוש או את העיון במסמכים ; ושנית - לדרוש מאותו אדם (שהוא מוסמך לעכבו עפ"י סעיף זה) למסור את שמו ומענו, באופן שיוכל לחזור ולאתרו בשלב מאוחר יותר במידת הצורך. 2) להדגיש: סמכות העיכוב לפי סעיף זה אינה נעוצה בקיומו של חשד שנעברה - או שעומדים לעבור -עבירה : אלא - מהווה מעין "סמכות עזר" ליישום ... - או סמכות לדרוש "הצגת מסמכים". ה"עיכוב" בהקשר זה, נועד "לאפשר" את יישומה של סמכות החיפוש או סמכות הדרישה להצגת מסמכים". ובהמשך : "אי ציות לסמכות העיכוב לפי סעיף זה מקנה לשוטר סמכות מעצר ללא צו לפי סעיף 23(ב)..." סעיף 23(ב) לחסד"פ מעצרים, שכותרתו "סמכות שוטר לעצור בלא צו" קובע: "שוטר מוסמך לעצור אדם ולהביאו לתחנת המשטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו, אם האדם אינו מציית להוראותיו שניתנו על פי סמכויות העיכוב המסורות לו בדין, או אם הוא מפריע לו להשתמש בסמכויות העיכוב". מכל האמור לעיל, לרבות בחינת פעולות השוטרים, עולה כי הם פעלו מכוח הדין ובסמכות. השוטרים היו מוסמכים לפנות למערער ולבקשו להזדהות בפניהם גם לצורכי ביצועו של צו ההבאה ומבלי צורך להציגו תחילה. משסרב המערער להזדהות ואף הכשילם בכך שהזדהה בשמו של אחר (יוספטל), הם היו מוסמכים לעכבו, בפרט כאשר המערער החל להתרחק מהם ואף לגדפם ולהקניטם במילים קשות ובוטות. משסרב המערער לציית להוראותיהם קמה לשוטרים הסמכות לעוצרו בלא צו. איננו מקבלים את טענת בא כוח המערער לפיה המערער לא ידע שמדובר בשוטרים היות והם לא הזדהו בפניו. בחינת המילים הקשות שהפנה המערער כלפי השוטרים "בואו בואו, תעצרו אותי, אם אתם גברים בואו אחריי" מעלה כי הבין ויידע היטב שהפונים אליו הינם שוטרים בתפקיד. בהמשך, אף עלב בהם המערער בכך שאמר: "אני שם עליכם זין, בני זונות, אמא שלכם הזדיינה עם ערבים בגלל זה אתם מניאק". 45. אף טענתו של המערער כי התנגדותו למעצר הייתה בשל העובדה שחשב שמעצרו בלתי חוקי וחש שנגרם לו עוול, דינה להידחות. אומנם, לאדם שנעצר במעצר שאינו חוקי, קמה הזכות להתנגד, אך פעולותיו של המערער, אף בהנחה שסבר כי המעצר בלתי חוקי, חרגו מהסביר. תחילתן במילים קשות שהופנו לעבר השוטרים, המשכן בדחיפת השוטר עובדיה, ומשביקשו לעצרו הסלימה התנהגותו והוא הכה בפניו של השוטר עובדיה במכות אגרוף ואת השוטר נוני היכה במכות אגרוף ובבעיטות עד שנחבלו חבלה של ממש. בהמשך המערער אחז בחוזקה בנשקו של השוטר עובדיה במטרה לקחתו ולאחר שנאזק השתולל הכה בידיו ובעט ברגליו, בהגיע שוטרים נוספים לזירה המערער ירק לעברם, לא אמר די ואף בתחנת המשטרה המשיך בהתנהגותו הבוטה שאין בינה לבין התנגדות למעצר דבר, כאשר המשיך לגדף ולירוק לעברם של שוטרים נוספים. 46. נוכח כל האמור, אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין בת.פ. 1480/05. סוף דבר 47. הערעור כנגד הכרעת הדין בשני התיקים נדחה. עורך דיןמשפט פלילי