מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפשרת קרקעות חקלאיות במושב: עניינה של תביעה זו נעוץ במחלוקת השוררת בין הצדדים באשר לכספים שמסרה התובעת לנתבעים. אלה העובדות הנוגעות לעניין 1. באמצע שנת 1995 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל שתי החלטות. החלטות שמספרן 727 ו-717 שמטרתן בתמצית: פיתוח אזורי תעשייה על חלק ממשבצת הקרקע שהוחכרה להם והפשרת קרקעות שהוגדרו עד לאותה עת כקרקעות חקלאיות. 2 בעקבות החלטות אלה, ניהלה הנתבעת 1, אגודה שיתופית המאגדת את חברי מושב העובדים בית נקופה (להלן: "המושב" או "הנתבעת"), משא ומתן עם גורמים שונים, שבסיומם, בחרה להתקשר עם חברת "שיאמ"- ייזום בנייה ופיתוח בע"מ (להלן: ""שיאמ""). 3. בין הצדדים נכרת הסכם, לפיו תפעל "שיאמ" לאישור תוכניות בנייה בשטח של 560 דונם שברשות המושב בהתאם להחלטות 727 ו-717 (להלן: "הסכם "שיאמ""). כמו כן, נדרשה "שיאמ" להעביר לידי הנתבעת תשלום בסכום של עד מיליון דולר בתוספת מע"מ בתשלומים שונים, הכל כפי שנקבע בהסכם. 4. ההסכם נחתם ביום 30.10.96, והיה מותנה באישור האסיפה הכללית של האגודה. זו אכן אישרה את ההסכם ביום 19.3.97 ו"שיאמ" העבירה לנתבעת 500,000$ וכן סך של 35,000$ בגין החזר הוצאות שהוציא המושב בקשר לפרויקט. כאן המקום לציין, כי כספים אלו עוקלו על ידי משקם המושב, עו"ד משה שליט, וזאת מכוח צו עיקול שהוצא ביום 10.3.97, המטיל עיקול על כל זכויות המושב במקרקעין. 5. לאחר עיקול הכספים שהעבירה "שיאמ" למושב, ביום 3.4.97, הגישו מקצת תושבי המושב תובענה לבית המשפט, בה ביקשו סעד הצהרתי, המורה כי על ביטול החלטת האסיפה הכללית המאשרת את הסכם "שיאמ" (להלן: "תביעת באדר"). 6. בעוד התביעה עומדת ותלויה, ביולי 1997, הגיע המועד לביצוע תשלום נוסף על סך של 300,000$ בתוספת מע"מ בגין עבודות הפיתוח בשכונת ההרחבה. תשלום לו התחייבה "שיאמ" על פי ההסכם. דא עקא, דירקטוריון "שיאמ" החליט לא להעביר כספים נוספים לנתבעת, זאת עד יתבהר עתידו של הסכם "שיאמ". 7. בין לבין, בחודשים יולי עד דצמבר 1997 התנהל בין המושב לבין "שיאמ" דין ודברים בדבר תשלום הוצאות הפיתוח ובמסגרת משא ומתן זה נדונה האפשרות כי הסכום הנדרש לתשלום הוצאות הפיתוח יוענק כהלוואה על ידי "שיאמ", עד לסיום ההליכים בתביעת באדר. כמו כן הוכנה טיוטה לתוספת ההסכם, ברם המשא ומתן לא הבשיל לכדי הסכם. 8. מר עודד מגידו, אחד מבעלי המניות ב"שיאמ", סבר בניגוד לדירקטוריון כי יש להמשיך ולקיים את ההסכם. לפיכך, הציע מר מגידו למושב להעמיד כספים מכספי חברת ע. מגידו מיזמים בע"מ, אשר בשליטתו והוא מנהל אותה (להלן: "התובעת"). כך היה. התובעת העבירה לנתבעת סך של 1,014,390 ₪ בשלושה תשלומים. 9. ביום 12.7.98 ביקשו חלק מתושבי המושב למשוך את עתירתם כנגד הסכם "שיאמ". ואכן, בהסכמת הנתבעים, התביעה נמחקה ללא צו להוצאות. 10. לאחר מחיקת תביעת באדר, פנתה התובעת למושב בדרישה להסדרת הנושא הכספי. 11. ביום 29.8.02 קבע כבוד בית משפט העליון כי החלטות 717 ו-727 מבוטלות ובטלות (בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות ואח', פ"ד נו (6) 25)). אין מחלוקת בין הצדדים, כי "שיאמ" אינה זכאית בעקבות כך להחזר כספים כלשהם שהעבירה לנתבעת בעקבות אותו הסכם, כל זאת על פי הקבוע בהסכם. טענות הצדדים בקליפת אגוז טענות התובעת 12. התובעת טוענת, כי הכספים שניתנו למושב הינם הלוואת גישור, אשר פירעונה של ההלוואה היה אמור להיות עם הסרתה של עתירת חברי המושב נגד ההסכם עם "שיאמ". לטענתה, תנאי ההלוואה סוכמו בין התובעת באמצעות נציגה, מר מגידו, לבין המושב באמצעות נציגו יו"ר ועד האגודה, מר שמואל שמש (אשר בינתיים חלה ומצבו לא איפשר לו להעיד). 13. עוד טוענת התובעת, כי סוכם בין הצדדים, כי כערובה להלוואה זו יעמדו המחאות שנמסרו לנאמן המושב, עורך דין שדה על ידי הנתבעים 2-75 שהפקידו המחאות בסך כולל של 2,207,480 ₪. כמו כן סוכם כי עו"ד שדה ישמש כנאמן לטובת התובעת לצורך הבטחת הלוואתה. 14. לגרסתה של התובעת, הכספים שהלוותה למושב שימשו לתשלום לקבלני עבודות הפיתוח בשכונת ההרחבה לטובת הנתבעים 2-75, שהם בנים ממשיכים מבני המושב. 15. לטענת התובעת, מיד עם משיכת תביעת באדר בתחילת חודש ספטמבר 1998, פנתה התובעת הן למושב והן לנאמן מספר פעמים בדרישה להסדיר את החזר הלוואת הגישור, ברם פניות אלו לא נענו. טענות הנתבע 2 16. הנתבע 2 טען, כי הוא פעל כנאמן רק לצורך הבטחת כיסוי הוצאות הפיתוח של חלקות הבנים בפרויקט ההרחבה ותו לאו. לשיטתו, מאחר ותביעת באדר נמחקה, הרי שלא קיימת עוד כל חובה של הנתבע 2 , כנאמן, כלפי התובעת, ומכאן שאין כל הפרה של חובה כזו. הנתבע 2 טוען, כי ההמחאות הופקדו בידו על ידי "הבנים" זמן רב לפני שהתובעת העבירה את הכספים לנתבעת, ללא כל קשר להעברה זו, אלא כבטוחה לתשלום הוצאות הפיתוח. לפיכך, לא נכרת הסכם נאמנות כלשהו בינו לבין התובעת. טענות הנתבעים 17. הנתבעת 1 והנתבעים מס' 6-19, 21-30, 33,35 , 36, 40, 42, 43, 44-49, 51-67, 69, ו- 70-75 (להלן: "הנתבעים") הגישו כתב הגנה מטעמם. 18. לטענתם, הוסכם על הצדדים כי הסכום ששולם על ידי מר מגידו מהווה הלוואה, אשר תהפוך למענק ויתווסף לה מע"מ כדין על ידי "שיאמ" לאחר שיסתיימו ההליכים המשפטיים הנוגעים לתביעת באדר. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי לתובעת ולמנהלה מר מגידו היה אינטרס כלכלי מובהק להמשיך ולממן את הפרויקט, הן משום הרווח הכלכלי הגדול אותו צפו הצדדים והן מאחר ומר מגידו היה ערב אישית להתחייבויות "שיאמ". לפיכך, לאחר שהוסרה העננה שרבצה בעקבות תביעת באדר, הפכו הכספים שמסרה התובעת למושב לחלק מכספי התמורה שהיה על "שיאמ" למסור למושב על פי ההסכם. הודעה לצדדים שלישיים 19. הנתבעים הגישו הודעת צד שלישי כנגד "שיאמ" (צד ג' 1) וכנגד בעלי המניות בה ומנהליה (צד ג' 2-4). 20. בהודעת צד שלישי, טוענים שולחי ההודעה כי סירובה של "שיאמ" לשלם את התשלום השני בו הייתה מחויבת, בוודאי לאחר שתביעת באדר, מהווה התנהגות חסרת תום לב והפרת ההסכם. 21. עוד טוענים, כי הצדדים השלישיים מספר 2-4 חבים בכל מחויבות "שיאמ" בהיותם ערבים לכל התחייבות "שיאמ", בהן ההתחייבות לביצוע התשלום השני. 22. בנוסף, הצד השלישי מספר 2 חב בשיפוי שולחי ההודעה גם מכיוון שניהל הוא את המשא ומתן מול האגודה בחוסר תום לב, תוך הטעיית האגודה והצגת מצגי שווא כלפיה. כך יצר מצג לפני האגודה, כי התובעת מסכימה לכך, שאם התביעה תסולק, ואכן סולקה, יחשב התשלום שבוצע על ידה כתשלום השני במסגרת ההסכם. כתב ההגנה מטעם הצדדים השלישיים 23. הצדדים השלישיים 1-4 טוענים כי דין ההודעה להידחות על הסף מחמת התיישנות ומשום שהתובענה לא ראויה להתברר כהודעת צד ג'. 24. לגופם של דברים, טוענים הצדדים השלישיים כי בנסיבות העניין סוכל ביצועו של ההסכם באופן השולל מהצדדים את היכולת להמשיך ולקיימו. 25. עוד טוענים הצדדים השלישיים, כי התובעת הלוותה למושב את הכספים על דעת עצמה, בשמה ובלי קשר ל"שיאמ". המחלוקת 26. מן האמור לעיל, עולה כי אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהתובעת העבירה לנתבעים כספים. השאלה העיקרית הטעונה הכרעה הינה, האם הכספים שהעבירה התובעת לנתבעים ניתנו כהלוואת גישור הטעונה השבה, כטענת התובעת או שמא הכספים האלה מהווים חלק מהתשלום השני בו "שיאמ" הייתה מחויבת על פי ההסכם, כטענת הנתבעים. בהקשר זה עולה השאלה בדבר מעמדו של הנתבע , והאם אכן היה נאמן כלפי התובעת. העדויות 27. התובעת הגישה תצהיר עב כרס של מר עודד מגידו, הבעלים של התובעת, הכולל נספחים רבים. מר מגידו נחקר על תצהירו. הנתבעת 1 הגישה תצהיר של מר גבריאל (גבי) כהן ואף לו צורפו נספחים רבים. מר כהן נחקר על תצהירו. עו"ד פלדמן, שהיה אחד הנתבעים, הגיש תצהיר מטעמו ונחקר אליו; גם הנתבע 2 הגיש תצהיר מטעמו ואף הוא נחקר עליו. מטעם הצדדים השלישיים הוגשו תצהירם של מר מגידו (שהצהיר גם מטעם התובעת) ושל מר יהודה אפללו, אחד מבעלי "שיאמ". הלה נחקרו על תצהירם. דיון והכרעה 28. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, לכתבי הטענות ולראיות הגעתי לידי מסקנה לפיה דין התביעה להתקבל בחלקה ודין ההודעה לצדדים השלישיים להידחות. מסקנתי מעוגנת בשורת נימוקים, תוך התבססות על שלל מסמכים בכתב, וכן על התרשמותי מהעדויות שנשמעו בבית המשפט, ועל השכל הישר. במה דברים אמורים? 29. בדרך כלל, כאשר קיים חוזה כתוב שנכרת בין הצדדים ונחתם על ידם, מהווה חתימת הצדדים על החוזה, ראיה לקיומו של החוזה ולאותה גמירות הדעת, ולא מתעורר קושי בשאלת הוכחת הכוונה והמסוימות, הנלמדים מתוך החוזה הכתוב. ברם, כאשר נכרת חוזה בעל פה כפי שאירע בענייננו, בעניין הכספים שהעבירה התובעת לנתבעים, והצדדים חלוקים בשאלת תוכנו ופרשנות אותו הסכם, מתעורר קושי רב לעמוד על כוונת הצדדים. 30. כידוע, על התובע מוטל הנטל הבסיסי והראשוני להוכיח את תביעתו. מאחר ותביעה זו מבוססת על הסכם שהנתבעים כופרים בתוכנו ובתנאיו, ושאלות אלו עומדות בין היתר במחלוקת, מוטל היה על התובעת הנטל להוכיח, כי הנתבעים אכן התקשרו עימה בהסכם הנטען, היקפו, תנאיו, מטרתו וכוונתו. את נטל ההוכחה ניתן להרים באמצעות הצגת ראיות שונות או לפי מאזן ההסתברות, כי גרסת התובעת הינה הגרסה העדיפה או, כי הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתה, הינן ראיות עדיפות. הלכה זו נקבעה בשורה של פסקי דין: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589 מפי השופט ברק (כתוארו אז): "נטל ההוכחה ביחס לתביעתו הבסיסית מוטלת עד סוף המשפט על התובע". נטל ההוכחה המורם על ידי הצד עליו מוטל נטל זה באמצעות אותן הראיות התומכות בגרסתו. מן הכלל אל הפרט 31. מעיון במסמכים עולה כי לאחר שנמחקה תביעת באדר, פנתה התובעת למושב פעם אחר פעם, בדרישה להסדיר את הלוואת הגישור. חרף זאת, המושב לא החזיר לתובעת את כספיה, ואף לא השיב לפניותיה הרבות- לא בכתב ולא בעל פה. כך למשל ביום 29.10.99 כתב מר מגידו, בשם התובעת, לוועד בית נקופה כך: "2. פנייתי זו באה בהמשך לאינספור פניות קודמות ושיחות בע"פ בנושאים הנ"ל, ופניות בכתב מהתאריכים 3.9.98, 3.1.99, ו- 23.7.99. 3. למרות כל פניותיי, הסיכומים הרבים שסוכמו בינינו בדבר הדרך לגיבוש הסדר בנושאים הנ"ל ברוח טובה התואמת את מערכת היחסים בינינו, והצעות שהגשתי להסדר, הזמן חולף ואין כל התקדמות ממשית בנושא...". 32. בין לבין, פנה מר מגידו למר שמש באופן אישי, הן באמצעות מכתבים והן בשיחות אישיות. לטענת התובעת, במהלך השיחות הודה מר שמש באופן מפורש כי על המושב להחזיר את הלוואת הגישור לתובעת. עוד טוענת התובעת, כי במסגרת המגעים שהתנהלו בין הצדדים עד שלהי שנת 2001, במטרה למצוא הסדר להשבת הלוואת הגישור, ובכלל זה על דרך הקניית זכויות לתובעת במסגרת הפרויקט במידה ויבוטל הסכם "שיאמ", הודה המושב בחובו. 33. התובעת מבססת את טענותיה בתכתובות שהוחלפו בין מר מגידו לבין מר שמש. כך כתב מר מגידו למר שמש במכתב מיום 23.7.99: "....מאז פניתי אליכם פעמים רבות בע"פ ובכתב בבקשה להסדיר את עניין ההלוואה במסמך.....קיימים בינינו יחסי אמון מלאים, והם שאפשרו מצב שסכומים כה גדולים נמסרו לידיכם בהבנה ששום צד אינו מתכוון "לסדר" את הצד השני. אולם דעתי, שכבר הבעתי בפניך יותר מפעם אחת, היא כי דווקא מערכת יחסי אמון אלה גרמה לכך שהעניינים הנ"ל לא הוסדרו עד כה". 34. כאן המקום להעיר, כי היחסים בין מר מגידו לבין מר שמש (שמצבו הרפואי לא מאפשר לו להעיד) היו מעבר ליחסים עסקיים גרידא. מר מגידו מבהיר היטב כי מערכת היחסים בינו לבין מר שמש הייתה ארוכת שנים והחלה בראשית שנות התשעים, בקשר לפרויקט אחר. כנשאל מדוע לא עיגן את ההסכמות בחוזה מסודר השיב בכנות כי נתן אמון מלא במר שמש ובלשונו: "כל ההתנהלות שלי, גם במהלך ההלוואה, גם לפני וגם אחרי הייתה מול שמוליק שמש, שמצד אחד היה האיש הכל יכול, ומצד שני היה ביחסים מאוד טובים איתי וכל מה שקרה בעסקה זו וגם הרבה קודם, בעסקה אותה גם אתה מכיר כיוון שגם בעניין זה יש תביעה, משנת 92' ואולי אף קודם, כל ההתנהלות עם החברה שלי ואח"כ של "שיאמ" הייתה בין שמש וביני שהגיע אליי לבית, שהגישה שלו הייתה לא לכתוב מסמכים והיה לו מן משפט- בוא, תגיד שאנו סיכמנו ולא צריך לכתוב מסמכים והיה לו מן משפט- בוא, תגיד שאנו סיכמנו, ולא צריך לכתוב את הדברים שכולם יודעים מדוע הם נעשו" (עמוד 25 לפרוטוקול שורות 25-29 ועמוד 26 שורות 1-2). חיזוק לעדותו של מגידו בנוגע ליחסיו עם מר שמש, ניתן למצוא דווקא בעדותו של מר כהן. האחרון מאשר בחקירתו כי למר מגידו ולמר שמש הייתה מערכת יחסים קרובה וכי מר מגידו היה יושב ארוכות בביתו של מר שמש (עמוד 55 לפרוטוקול שורות 21-22). בהמשך, הלה מאשר כי מר שמש ניהל את העניינים השוטפים במושב וכן היה מעורב במשא ומתן (עמוד 56 לפרוטוקול שורות 17-18). אף עו"ד שדה מאשר בעדותו כי מר שמש הוביל את המשא ומתן (עמוד 34 לפרוטוקול שורות 6-7). מהראיות עולה באופן חד משמעי כי מר שמש היה הדמות הדומיננטית והקובעת בכל הנוגע לפרויקט האמור בכלל ובמשא ומתן עם מר מגידו בנוגע להעברת הכספים מהתובעת בפרט. עוד עולה מהראיות, ללא כל ספק, כי התקיימו יחסים מיוחדים בין מר שמש לבין מר מגידו, אשר הביאו לכך שהאחרון נתן אמון במר שמש באופן אישי במסגרת ההתקשרות החוזית בין התובעת לבין המושב. 35. עוד גורסת התובעת כי לאחר העברת הלוואת הגישור מהתובעת למושב, אישר המושב בכתב כי הוצאות הפיתוח ניתנו כהלוואה מטעם התובעת. גרסה זו נתמכת בקבלה מיום 23.12.97 החתומה על ידי שמואל שמש (נספח 11 לתצהיר מגידו) וכך כתוב בקבלה: "מאשרים קבלת סך 1,014,390 ₪ כהלוואה מחברת מגידו מיזמים בע"מ על חשבון תשלומים המגיעים לאגודת בית נקופה מחברת "שיאמ"-יזום בניה ופיתוח בע"מ ע"ם הסכם בין "שיאמ" לאגודה מיום 30.10.96. התשלום התקבל ב-3 תשלומים...". כך אף עולה משובר ההכנסה 0551 שהנפיק המושב ביום 24.12.97, שם נכתב כי המדובר בהלוואה שנתקבלה מחברת מגידו בע"מ ע"ח כספים המגיעים מחב' "שיאמ" (נספח 12 לתצהיר מגידו). 36. התובעת מוסיפה וטוענת, כי המושב לא הנפיק כל מסמך אחר לאחר שההלוואה נהפכה, לטענתו, ל"מענק" וגם לא הוציא חשבונית מס כחוק. כך למשל, כנשאל עו"ד שדה האם נדרש להוסיף מע"מ על הכספים, שעה שהפכו, לשיטתו, למענק השיב בסתמיות "על מע"מ אני לא יודע" (עמוד 49 לפרוטוקול שורות 18-19). גם מר כהן לא ידע להשיב אם שולם מס על הכספים שנתקבלו מהתובעת לאחר שאלו נהפכו לשיטתם למענק (עמ' 62 לפרוטוקול שורות 16-19). בהמשך החקירה, כשנשאל האם הסכום הזה הוצג כהכנסה למס הכנסה השיב בכנות "לא" (עמוד 72 לפרוטוקול שורות 15-16). 37. הנתבעים טוענים, מנגד, כי אין מדובר בהלוואה. לטענתם, המכתב שכתב עו"ד שדה למר מגידו מיום 26.12.97 (נספח 18 לתצהיר מגידו), בו נטען כי "ההלוואה הנ"ל תהפוך למענק ויתווסף לה מע"מ כדין ע"י "שיאמ" לאחר שיתקבל תוקף חוקי וסופי ויסתיימו ההליכים המשפטיים בנוגע להסכם היזמות בין שיא"מ למרשתי" מעיד על כוונת הצדדים בעת מתן ההלוואה. 38. עו"ד שדה מסביר בחקירתו כי כתב את המכתב לאחר ששוחח עם מגידו וכי היה זה מגידו שביקש להסב את המכתב הקודם שנשלח ל"שיאמ"-אליו. כך הוא מעיד: "המכתב הראשון אכן הוצא לחב' "שיאמ". והתקשר אלי מגידו טלפונית, אני חושב שזה היה ממזכירות המושב שהביא כסף, במקום "שיאמ" וביקש שאותו נוסח מכתב שהיה פחות או יותר ל"שיאמ" אפנה אליו, ואכן הפניתי את המכתב אליו, שנשא אותן הסכמות כמו שהיה עם "שיאמ", עם צילום מהשיקים למיטב ידיעתי" (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 24-25 ועמ' 33 שורות 1-2). כשנשאל האם נסמך על המכתב של "שיאמ" השיב "נכון. כל מה שחל על "שיאמ" חל גם פה" (עמ' 40 לפרוטוקול שורות 1-2). עם זאת, גרסתו של עו"ד שדה לגבי אותה שיחת טלפון, מעוררת תמיהות. כך למשל, רק במהלך חקירתו בבית המשפט נזכר עו"ד שדה באותה שיחת טלפון מהותית. כשנשאל מדוע לא ציין זאת עד עתה הוא ציין "אני לא יודע אבל אני אומר לך שעודד מגידו התקשר למשרדי. כך אני טוען לאחר שעיינתי במסמכים..." (עמ' 38 לפרוטוקול שורות 24-25). כשנשאל האם מצא תיעוד כלשהו לשיחה זו השיב "לא, נזכרתי בשיחה" (עמ' 39 לפרוטוקול שורות 1-2). לא זו בלבד, לכך יש להוסיף את העובדה, שלעו"ד שדה לא היה קשר אישי למשא ומתן עם מר מגידו בשם התובעת, מלבד המכתב מיום 26.12.97. יתכן, והמכתב שנשלח על ידי עו"ד שדה למר מגידו היה אמור להדליק "אור אדום" אצל מגידו, אולם, כפי שהתברר, מגידו פנה לאחר קבלת המכתב לשמש וביקש להבהיר עמו את הדברים, כך שמדובר בהלוואה ולא במענק במקום הכספים ש"שיאמ" הייתה אמורה להעביר למושב. דבריו של מגידו, כי שמש אישר זאת בפניו, מקובלים עליי. יתר על כן, יש לזכור כי מכתבו של עו"ד שדה נכתב ונשלח למגידו לאחר שכבר מסר את סכומי הכסף בשם הנתבעת. לפיכך, אינני סבור כי יש לייחס משמעות לעובדה שבמכתבו של עו"ד שדה נאמר כאמור כי מדובר בכספים במקום הכספים ש"שיאמ" הייתה אמורה להעביר למושב. 39. זאת ועוד, אמנם עו"ד שדה טוען בתצהירו כי "בהתאם להבנות במכתב זה, העביר מר מגידו את התשלום השני למושב, ומכאן שההצעה השתכללה במלואה" אבל בחקירתו בבית המשפט עו"ד שדה מאשר שהמכתב האמור נכתב שלושה ימים לאחר העברת הכספים. כך הוא מעיד בעמוד 39 לפרוטוקול שורות 18-26: "ש. המכתב מיום 26.12 תאריך כתיבתו הוא שלושה ימים אחרי מתן ההלוואה? ת. כן ש. מר מגידו הצהיר שזה היה ביום שישי. ת. נכון. אני עובד גם בימי שישי. ש. המכתב הזה שלושה ימים אחרי וכתבת בתצהירך בסעיף 30 כי בהתאם להבנות במכתב העביר מר מגידו את התשלום השני. ת. נכון. ש. זה לא בהתאם להבנות של המכתב נכון? ת. נכון. הכסף הועבר לפני כן". 40. גם מר מגידו מציין בחקירתו בבית המשפט כי המכתב נשלח אליו רק לאחר שנתן ההלוואה ביום 23.12.97 ובלשונו: "...אני נתתי הלוואה ביום 23.12 שזה יום שלישי, את ההלוואה נתתי לאחר שקיבלתי צילומי השיקים, כמו שסיכמתי עם שמש. ביום 26.12 שדה הוציא מכתב שהוא בנוסח שנשלח ל"שיאמ". במקרה הטוב שהוצא מכתב ביום שישי, ונשלח בפקס, ראיתי אותו ביום 28.12 והוא מדבר על תנאים אחרים" (עמוד 30 לפרוטוקול שורות 1-5). 41. לא זאת אלא זאת, מר מגידו מכחיש בתוקף כי ההסכמות המופיעות במכתב האמור אכן הושגו בין הצדדים. כך למשל, בעוד שהמושב קיבל הלוואה בסך 286,750$ במכתב נכתב כי המושב קיבל 300,000$; המכתב איננו מציג את ההסכמות שהושגו בין מר מגידו לבין מר שמש ביחס לתנאי פירעון ההלוואה על ידי המושב ולבסוף המכתב ממוען לנציג התובעת, מר מגידו ולא לתובעת. לשיטתו, מיד לאחר קבלת המכתב, התקשר למר שמש והודיע לו כי הוא זועם על תוכן המכתב אשר נוגד את ההסכמות אליהן הגיעו, וכי הוא מתנגד נחרצות לאמור בו. בתגובה השיב מר שמש, כי אכן מכתבו של עו"ד שדה אינו משקף את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, אין לו כל נפקות וכי אין כל צורך להגיב על המכתב. מר מגידו מסביר בתצהירו כי בנסיבות העניין ראה עצמו פטור מלהגיב על מכתבו של עו"ד שדה. הלה ממשיך בתצהירו ומסביר כי לא ייחס למכתב כל חשיבות "...שכן המכתב ניתן מטעם מי שלא היה מעורב בהליך המשא ומתן עובר להעמדת הלוואת הגישור (מלבד תפקידו כנאמן), וסברתי כי לא היה ער להסכמות אליהן הגעתי עם שמש אודות תנאי ההלוואה. לפיכך, בניגוד לבקשת עו"ד שדה במכתבו, מכתב זה- אשר נשלח לאחר העמדת ההלוואה - מעולם לא אושר על ידי התובעת, ואף הבעתי את התנגדותי ומחאתי לתוכנו". מכל מקום, עו"ד שדה מאשר בחקירתו כי מר מגידו ו/או התובעת לא אישרו את תוכן המכתב, כפי שנתבקשו על ידו לעשות כן. בהקשר זה, אציין כי מצאתי כי עדותו של מגידו הייתה אמינה, סדורה, קוהרנטית ומשכנעת ואני מקבלה. הלה העיד דבר דבור על אופניו, באופן המתיישב עם המסמכים, ותואם את התנהלות הצדדים בעת התרחשות האירועים. 42. בנוסף, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, לפיה ניתן ללמוד על כוונתו של מגידו מהמכתבים מיום 28.8.97 ומיום 15.9.97. כך למשל, במכתב מיום 28.8.97 כתב מגידו שמדובר בתשלום על חשבון התשלום השני של מענק החתימה שלפי העסקה שנחתמה בין הנתבעים לבין "שיאמ". במכתב ביום 15.9.97 ציין מגידו כי מדובר בהלוואה, אך בה בעת כתב כי "הסכומים האמורים במכתב הנ"ל ניתנים בשלב זה כהלוואה ע"ח הכספים שיגיעו לכם כאמור במכתב הנ"ל". מעיון במכתבים מיום 18.5.97, 28.8.97 ו- 15.9.97 מצטיירת תמונה אחרת. אין ספק שהמכתבים נוגעים להלוואה בסך 60,000 ₪ שניתנה לועד האגודה על ידי "שיאמ" לצורך הוצאות משפטיות שהיו להם בגין תביעת באדר ותו לאו. במכתב מיום 18.5.97 שנשלח מהנהלת המושב לחב' שיאם נכתב בזו הלשון: "כפי שסוכם ביניכם שאם המשקם יסרב לשחרר כספים בגין תביעה זאת, חב' שיאם תעביר לאגודה הכספים הנחוצים (20,000$ + מע"מ) לתשלום עו"ד שיטפל בתביעה מטעם האגודה". במכתב תשובה מיום 18.5.97 נתנה "שיאמ" את הסכמתה להעברת הכספים למימון שכר טרחת עו"ד בגין תביעת באדר; במכתב מיום 28.8.97 אישרה "שיאמ" כי העבירה את הכספים בגין ההוצאות המשפטיות ובמכתב מיום 15.9.97 ביקשה להדגיש כי הכספים ניתנים בשלב זה כהלוואה. אוסיף, כי גם אם אצא מנקודת הנחה שהכספים ניתנו על חשבון התשלום השני, עדיין אין בהם להעיד על הכספים שניתנו על ידי התובעת או על כוונת הצדדים במעמד ההלוואה. ראוי להדגיש, כי המכתבים נכתבו על גבי נייר מכתבים של חברת "שיאמ", חלקם נחתמו בשם "שיאמ" וחלקם על ידי מגידו כבעל מניות ב"שיאמ". אין כל אזכור או רמז לחברת מגידו מיזמים. לא זו בלבד, לכך יש להוסיף, שהמכתבים נשלחו מספר חודשים לפני מתן הכספים על ידי התובעת ואין בהם כדי להעיד על רצון התובעת ליתן הלוואה או מענק או כספים על חשבון התשלום השני. 43. למעלה מזה, מהתנהלות המושב כלפי "שיאמ", לאחר סילוק תביעת באדר, נראה שהמושב סבר אף סבר שעל "שיאמ" לשלם לו את התשלום השני. כך למשל, ביום 13.7.98, פנה המושב, באמצעות באי כוחו, ל"שיאמ" בדרישה לתשלום הוצאות הפיתוח בהתאם להסכם "שיאמ". המושב חזר על דרישתו מ"שיאמ" לתשלום הסכומים גם במכתביו מיום 6.9.98 ומיום 17.9.98. כך למשל, במכתב מיום 6.9.98 דרש המושב, באמצעות באי כוחו, מ"שיאמ" לקיים את התחייבויותיה ולהעביר למושב את התשלום בגין הוצאות הפיתוח, ובזו הלשון: "5. ...ההסכם תקף, ומרשתך חייבת למלא את התחייבויותיה על פיו. ביניהן מרשתך חייבת לשלם למרשתי על פי ההסכם מיליון דולר, בין אם יקום הפרויקט ובין אם לאו. מסכום זה שולם רק מחציתו, ועל פי ההסכם אין בית נקופה, או המשקם חייבים להחזירו למרשתך. 6. אבקשך אפוא, לדאוג לכך שמרשתך תעביר ללא דיחוי למרשתי את הסך השווה לחצי מיליון דולר, כפי שהתחייבה". מר כהן מאשר בתצהירו כי "לאחר סילוק תביעת באדר, פנתה האגודה ישירות ל"שיאמ" בדרישה לקבל את כספי התשלום השני (נספח יא' לכתב ההגנה). הדרישה הייתה לקבלת מלוא התשלום השני- הן הסכום ששולם קודם לכן על ידי התובעת (על מנת שניתן יהיה להחזיר לתובעת את שנתנה, וליישם את חלוקת הסיכונים באופן התואם את עסקת היסוד), והן ביחס לסכומים נוספים שנצברו לאחר מכן". הלה שב וחזר על דבריו גם כשנשאל בחקירתו בבית המשפט אם המושב היה משיב לתובעת את הכספים היו מתקבלים הכספים מ"שיאמ". וכך השיב: "אני מאמין שכן, אלא אם היה הסכם ביניהם שאני לא יודע עליו" (עמוד 65 לפרוטוקול שורות 22-23). הנה כי כן, לאחר דחיית תביעת באדר פנה המושב ל"שיאמ" בדרישה לתשלום הוצאות הפיתוח בהתאם להסכם "שיאמ". הדרישה הייתה על מלוא התשלום השני. משמע, המושב לא ראה בהלוואה שניתנה על ידי התובעת כחלק מהתשלום השני או כמענק, אלא כהלוואת גישור עד אשר תוסר תביעת באדר, אז "שיאמ" הייתה אמורה לשלם את החלק השני של התשלום. 44. בהקשר זה, אציין כי לא מצאתי ממש בטענה כי מכתבים אלה נכתבו לבקשת מר מגידו עצמו, בתיווכו של מר שמש. ודוק, אמנם מר כהן מסביר בעדותו כי המכתבים נשלחו על פי דרישת מגידו, אולם כשנשאל מדוע "שיאמ" נדרשת לשלם חצי מיליון דולר הוא לא נתן הסבר המניח את הדעת. "אם עוה"ד סבור שמגיע לנו הכסף אז הוא דרש אותו. יכול להיות שעודד ביקש את הכסף ועשו עבורו את השירות וביקשו את הכסף". ראוי להדגיש, כי מר כהן העיד בחקירתו כי לא היה שותף למשא ומתן שהתנהל בין המושב לבין "שיאמ" או בין המושב לבין התובעת ואת כל המידע שברשותו שמע ממר שמש. עם זאת, הנתבעים בחרו שלא להביא לעדות את בא כוח המושב, עו"ד גוט, אשר כתב את המכתבים ואף היה מעורב בענייני המושב. אוסיף ואומר, כי גם אם אצא מנקודת הנחה שמגידו ביקש מהנתבעים לכתוב את המכתבים ל"שיאמ", גם אז הדעת נותנת שהנתבעים הכירו בכך שהתשלום שניתן על ידי התובעת ניתן כהלוואה עד לדחיית תביעת באדר וכי התשלום השני אמור להתבצע על ידי "שיאמ", והלכך הם נענו לבקשתו של מגידו. כך או כך, טענה זו לא הוכחה והינה בגדר העלאת סברה וגרסה לא מוכחת, סתמית ולא קונקרטית. 45. לא למותר לציין, כי במסגרת מגעים שנוהלו בין התובעת לנתבעים כתב בא כוח המושב באותה עת, עו"ד יאראק, טיוטה המהווה הצעה להסדר פשרה. בטיוטה כתוב ברחל ביתך הקטנה כי הכספים שהעבירה התובעת למושב היו בגדר הלוואת גישור. ובזו הלשון: "2. אנו מציעים לכתוב למר עודד מגידו מכתב בנוסח הבא, המועבר בזה כטיוטה להערותיכם: "1. ביום ____נתת לבית נקופה...הלואת -גישור, שנועדה למנוע הפרה מוחלטת של התחייבות חברת שיא"מ... לפי סעיף 11.2 לחוזה... 2. ...בניסיון למנוע מצב זה נתת את ההלוואה, בסך ___שאינה מכסה את כל הסכום. 3. ....היות ובית נקופה קיבלה את ההלוואה, ולאחר שמספר ניסיונות להסדיר נושא זה בהסכמה עמך לא עלו יפה, מסכימה, מודיעה ומאשרת בית נקופה כדלקמן: 3.1 ההלוואה הנ"ל תיפרע ביום בו תמלא חברת שיא"מ את התחייבותה לפי סעיף 11.2 לחוזה מיום 30.10.96 ....". ממארג הראיות שנפרש בפני בית המשפט, אין ספק כי המושב הכיר בכך שהכספים שהועברו לו הינם הלוואת גישור ולא מענק או חלק מהתשלום השני לו הייתה מחויבת "שיאמ". והרי, לאחר מחיקת תביעת באדר, דרשה הנתבעת את התשלום השני מ"שיאמ". הנתבעת לא פנתה לתובעת, לא ציינה שההלוואה הופכת למענק או לחלק מהתשלום השני ורק לאחר תקופה ארוכה, בה דרשה התובעת שוב ושוב את כספה, ולאחר שנעשו ניסיונות רבים להסדרת ההלוואה, העלתה הנתבעת את הטענה כי עם הסרת תביעת באדר, כספי התובעת הפכו למענק. עולה אפוא, כי לאור סקירת הראיות והמסמכים שהוחלפו בין הצדדים לתביעה, סדר הזמנים של אותם מכתבים ומסמכים מלמד, כי בסופו של יום הצדדים, דהיינו: התובעת, באמצעות מגידו, והמושב, הכירו בעובדה כי הכספים שהעבירה התובעת למושב הנם בגדר הלוואה. העובדה כי תביעת באדר הוסרה לא שינתה דבר לעניין טיב הכספים שהועברו. אלה נותרו בגדר הלוואה, ועל כן ראה המושב לדרוש מ"שיאמ" את תשלום מלוא הסכומים שנותרו על פי ההסכם שבין המושב ל"שיאמ". המושב לא ראה מקום לציין בדרישה שהוציא ל"שיאמ" כי חלק מהכספים שולמו על ידי התובעת. 46. למעלה מהצורך, אוסיף כי הנתבעים התעלמו בסיכומיהם מהדוחות הכספיים של המושב שהוגשו על ידם ולא בכדי. הן מר כהן והן מר שדה הפנו בתצהירם לדוחות הכספיים של המושב במטרה להוכיח טענתם כאילו הכספים נהפכו למענק. כך ציין מר כהן בסעיף 19 לתצהירו: "ד. כך גם הוצגו הדברים בדוחות הכספיים של האגודה: בדו"ח הכספי ליום 31.12.97 (לפני סילוק תביעת באדר) נכתב שמדובר ב"הלוואה"; ובדו"ח הכספי ליום 31.12.98 (לאחר סילוק תביעת באדר) נכתב כי "בחודש 12/97 קיבלה האגודה ממגידו מיזמים בע"מ סך 1,014,390 ₪ כמענק עבור הבטחת המשך עסקת "שיאמ"". כך נכתבו הדברים גם בדוחות שלאחר מכן. העתקי הביאורים הרלוונטים מדוחות אלה צורפו כנספחי י/1 וי/2 לכתב ההגנה...". כך גם מציין עו"ד שדה בסעיף 50 לתצהירו: "והא ראייה לכך שהמושב לא יכול להתרשם אחרת, מצויה בדוחותיו הכספיים של המושב בהם, למיטב זכרוני, עובר למחיקת תביעת באדר, מופיעים הכספים כהלוואה ואילו לאחר הדחייה- כמענק". חרף זאת, כנשאל עו"ד שדה בחקירתו האם מה שרשום בדוחות משקף את תחושת המושב בזמן אז השיב "אני מניח שמה שרשום בספרים כך דווח. המחלוקת הייתה למעלה משנתיים אחרי זה, כשקיבלתי לראשונה את המכתב, וגם אז בשנות ה- 2000 הגיע מגידו לוועד המושב, עם חברו בן גיאת והתחנן שנרשום בפרוטוקול שמדובר בהלוואה והתנגדנו" (עמוד 41 לפרוטוקול שורות 13-16). המסקנה המתבקשת הינה שיש בכל האמור כדי להעיד שהדוחות הכספיים לא נכתבו בזמן אמת אלא בשלב מאוחר יותר, לאחר הסרת תביעת באדר ופנייתה הראשונה של התובעת להשבת הכספים על ידי המושב. ואם לא די בכך, אוסיף כי מעיון מדו"ח לשנת 1997 עולה כי אין התייחסות לתובעת כלל וכלל, אלא ל"שיאמ". בדו"ח משנת 1998 כבר נכתב כי האגודה קיבלה מהתובעת כספים, אך ציינה כי מדובר במענק עבור הבטחת המשך עסקת "שיאמ". והרי, אף לשיטת המושב, באותה נקודת זמן, הכספים היו בגדר הלוואה (אשר לטענתם נהפכה למענק עם מחיקת תביעת באדר). בנסיבות אלו, סבורני כי אין בדוחות הכספיים כדי להועיל לנתבעים. 47. לא התעלמתי מטענות הנתבעים לפיה לתובעת היה אינטרס להעביר לנתבעים את הכספים במתווה הנטען על ידם, משום שהפרת החוזה על ידי "שיאמ" הייתה עלולה לגרור את האגודה לביטול עסקת היזמות בשל הפרת החוזה על ידי "שיאמ" כך שמגידו היה מאבד את כל השקעתו בפרויקט ואת ההזדמנות העסקית הגלומה בעסקה ובנוסף היו רואים בו כערב אישית לקיום התחייבות "שיאמ" בגין הסכם "שיאמ". דא עקא, מעדויות מטעם הנתבעים נתברר כי גם להם היה אינטרס לקבל את הכספים מחברת מגידו. כך למשל, עו"ד פלדמן מאשר בעדותו כי היה ידוע שאם המושב לא יצליח לאתר מקורות מימון בכדי לכסות את עלויות הפיתוח, אזי ייתכן שהיו פונים לבני המושב בבקשה לשאת בתשלום ובלשונו "כן, היו צריכים לבוא ולהסביר וככל הנראה שהייתי משתכנע שהייתי צריך להשלים את הכסף" (עמוד 52 לפרוטוקול שורות 17-18). המשמעות, כי אלמלא הייתה נותנת התובעת את הכספים, הרי המושב או חבריו היו אמורים לשאת בתשלום זה. הנה כי כן, אינטרס התובעת למתן ההלוואה ואינטרס הנתבעים מההלוואה שניתנה להם היו כשני צידי אותה מטבע. הן התובעת והן הנתבעים חפצו לקדם את הפרויקט ולא היו מעוניינים שהעבודות יופסקו, ולו עד שתביעת באדר תסולק. לשני הצדדים היה אינטרס כלכלי מובהק לשתף פעולה. בהערת אגב, אוסיף כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כי מגידו נתן את הכספים משום שרצה להימנע מהטלת חבות אישית. הרי, הנתבעים בעצמם טענו כי כל עוד תביעת באדר לא הוסרה, היה להם ספק האם הייתה להם עילת תביעה טובה נגד "שיאמ" ונגד בעלי מניותיה. 48. אשר לתביעה נגד הנתבעים האחרים, אציין כי ההסכם נעשה בין התובעת לבין המושב, באמצעות ועד המושב. המדובר בחוב של המושב כלפי התובעת. הנתבעים לא היו שותפים להחלטות הועד. אוסיף, כי אין בעובדה שהתובעת קיבלה העתקי המחאות של החברים על מנת לחייב את החברים בחוב. ההמחאות שהעבירו לעו"ד שדה היו לצורך עבודות הפיתוח ולא להבטחת ההלוואה, גם אם באמצעות ההלוואה, שילם המושב את העבודות הפיתוח. חובת עו"ד שדה כנאמן 49. התובעת טוענת בסיכומיה כי בנוסף לחובת המושב וחבריו כלפיה, קיימת חובה נוספת של עו"ד שדה כלפי התובעת מכוח היותו נאמן להלוואה שניתנה על ידי התובעת למושב (בנוסף למחויבותו מכוח היותו בעל זכויות בשכונת ההרחבה ונתבע אישית בגין כך). 50. לטענתה, נאמנותו של עו"ד שדה כלפי התובעת נוצרה באמצעות שניים: האחד, ההרשאה שניתנה לנאמן, עו"ד שדה, על ידי המושב והבנים שהסמיכו אותו כנאמן לכספיהם לערוך שימוש בהמחאות שניתנו בידו בנאמנות לצורך פעולות הקשורות בעבודת הפיתוח בשכונת ההרחבה; השני, באמצעות התחייבות המושב והבנים מחד והנאמן מאידך להעביר לידי התובעת את ההמחאות כבטוחה להסדר הנאמנות בין הצדדים. לצורך הבטחת החזר ההלוואה נמסרו לתובעת, על ידי הנאמן, העתקי המחאות שנמסרו בידו על ידי הבנים. 51. לביסוס טענות הנאמנות, סומכת התובעת על המכתב ששלח המושב לחבריו בדבר התביעה לאחר הגשתה (נספח 19 לתצהיר מגידו). לטענתה, במכתב נכתב ברחל ביתך הקטנה כי ההמחאות שמוחזקות בידי עו"ד שדה הנן כאלו אשר ניתנו כנגד הכספים ששולמו על ידי מר מגידו. 52. הנתבע 2 מודה כי פעל כנאמן לכספי הפיתוח של ההרחבה של המושב ובהתאם להנחיותיו של המושב, אך מוסיף כי לא התגבשה נאמנות כלפי התובעת. הלה מסביר כי במהלך המשא ומתן שהתנהל עם "שיאמ" לגבי התשלום השני, ובעצה אחת עם מגידו נוסח מכתב פנייה ל"שיאמ" אשר כלל בין היתר הצעה לקונסטרוקציה של נאמנות על ידי הנתבע עד להכרעת בית המשפט בתביעת באדר. בסעיף 5 למכתב כתב בזו הלשון: "ידוע לכם כי אני פועל כנאמן בלבד ואין במכתבי זה כהתחייבות אישית לכל דבר ועניין וכי אפעל בנאמנות גם עבורכם בכל הנוגע להחזרת כספי ההלוואה הדולרית (ללא ריבית) אם ובמידה וכאמור תינתן החלטה סופית של ביהמ"ש בדבר ביטול הסכם היזמות ואדאג כי השקים שהופקדו בידי יפרעו ותמורתם תשתמש לכיסוי כספי ההלוואה". 53. סעיף 2 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), קובע, כי: "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש". לעניין צורתו של חוזה-הנאמנות, דרישת הכתב אינה תנאי לקיומה של הנאמנות, וחוזה נאמנות יכול שייעשה בעל פה, בכתב, בהתנהגות וכיו"ב, כמו כל חוזה אחר. בעניין זה נכתב בספרו של שלמה כרם, "נאמנות", כי: "חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת. אין חוק הנאמנות דורש צורה מסוימת.. קיבול הצעה על-ידי נאמן אינו חייב להיות באמצעות הודעה מפורשת מצדו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות" (עמ' 184, שם). 54. בענייננו, אין חוזה נאמנות בכתב. בנסיבות אלה, יש לבחון האם נעשה חוזה בעל פה בין התובעת לבין עו"ד שדה או האם האחרון עשה מעשה או התנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות כלפי התובעת. התובעת טוענת, כאמור, כי קיימת חובת נאמנות של הנתבע כלפי התובעת. דא עקא, מגידו מודה בפה מלא שלא סיכם את תנאי הנאמנות עם עו"ד שדה (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 23-24). הוא אף מאשר כי לא היה מודע לכך שהסכם נאמנות דורש הסכמה של כל הצדדים לו (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 11-12). מעדותו בבית המשפט עולה באופן מפורש שהסדרי הנאמנות היו מול מר שמש ובלשונו: "עניין השיקים עלה בשיחות ביני לבין שמש ושמש אני מניח שהורה לזוהר למסור אליי את צילומי השמש" (עמוד 29 לפרוטוקול שורות 19-22). כשנשאל מדוע לא תבע את מר שמש אישית השיב "משום שהלקוח שלך מסר לי שיקים שהם היו הבטחון היחיד שהיה לי שעל בסיסו נתתי הלוואה. אני מסכים שלא היה הסכם מסודר" (עמוד 30 לפרוטוקול שורות 21-22). יובהר, כי ההמחאות נמסרו לידי עו"ד שדה זמן רב לפני מתן ההלוואה על ידי התובעת ונועדו להבטיח את תשלום עבודות הפיתוח על ידי "הבנים" ללא כל קשר לכספים שמסרה התובעת למושב. ניתן לומר שהתובעת הסתפקה בהעתקי ההמחאות בלבד ובהסכמות בעל פה שהושגו בין מר שמש למגידו כנגד ההלוואה. התובעת לא העלתה את תנאי הנאמנות בכתב ואף לא נפגשה עם מר שדה באופן אישי על מנת לוודא עימו את תנאי הנאמנות. יתרה מכך, מהמכתב 26.12.97 ששלח עו"ד שדה לתובעת עולים תנאי נאמנות אחרים מתנאי הנאמנות שסוכמו בעל פה עם מר שמש. דהיינו, התובעת ידעה שעו"ד שדה לא ראה עין בעין את ההסכמות שהושגו בין התובעת לבין מר שמש בכלל ואת תנאי הנאמנות בפרט, אולם בחר להתעלם ממכתבו ולסמוך על דברי מר שמש. בנסיבות אלה, ברי כי לנתבע אין חובת נאמנות כלפי התובעת. טענות המושב לעניין הקיזוז והרמת מסך 55. לחילופין, טוענים הנתבעים, כי יש לקזז מחובם, המוכחש, לתובעת את הסכום 500,000$ בתוספת מע"מ. 56. לטענתם, בנסיבות בהן מגידו ערב לכל התחייבות "שיאמ" בעסקת היסוד, בהן התחייבות לתשלום מענק החתימה; ו"שיאמ" לא שילמה את חלקו השני של מענק החתימה ומגידו הוא למעשה בעלים יחיד של התובעת, אזי יש לייחס את חובו של מגידו לאגודה- לתובעת עצמה. 57. הנתבעים מפנים בסיכומיהם לסעיף 6(ב) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, המאפשר הרמת מסך לשני הכיוונים: מהחברה לבעל המניה ולהיפך. לטענתם, צודק לייחס לתובעת את חובו של מגידו, וזאת משתי סיבות: האחת, משום שמגידו פעל באופן שהציג בפני המושב וחבריו כי הוא ורק הוא מתנהל מולם; השנייה, השימוש במסך ההתאגדות של התובעת נועד לקידום זכויותיו של מגידו כבעל מניות וכערב להתחייבויות "שיאמ", ולא נועדו לקדם את עסקי התובעת. עם זאת, טענות אלו נטענו בעלמא. הנתבעים לא טרחו להוכיח את טענתם כלל, ואף לא הציגו תשתית עובדתית בעניין. 58. למעלה מהצורך, אציין כי למקרא הראיות עולה כי המדובר בשתי חברות נפרדות, שאין להן מן המשותף, למעט העובדה שמגידו, בעל המניות העיקרי בתובעת, הינו גם בעל מניות מיעוט (1/3) ב"שיאמ". 59. לאור האמור לעיל, אני קובע כי התובעת נתנה לנתבעת הלוואה בסך 1,014,390 ₪. אוסיף, כי לא מצאתי ממש בטענת התובעת, לפיה הנתבעת מחויבת לשלם את סכומי הריביות בהן חויבה בפועל התובעת עקב אי פרעון ההלוואה על ידי הנתבעים, שעה שהצדדים לא סיכמו דבר בעניין שיעור הריבית. הודעה לצדדים השלישיים 60. אקדים ואומר, כי ביום 4.5.11 ניתנה החלטת כבוד השופט נ' סולברג אשר דחתה על הסף את טענת הצדדים השלישיים לדחיית ההודעה לצדדים השלישיים מחמת התיישנות ולחלופין למחקה משום שאינה ראויה להתברר על דרך של הודעה לצד שלישי. כך נקבע בהחלטה: "אימתי נוצר הנזק הנטען בענייננו? כשהתובעת (ע.מגידו מיזמים בע"מ) ביצעה את התשלום על חשבון החוב הנטען של הצד השלישי ("שיאמ"- יזום בניה ופיתוח בע"מ) עדיין לא עמדה עילה לשולחי ההודעה לצדדים השלישיים לתבוע פיצויים, כי עד אז טרם נגרם לה נזק. נזק זה עתיד להתגבש אם וכאשר תתקבל תביעת התובעת. נמצא כי ההודעה לצדדים השלישיים לא התיישנה. על פי תוכנה היא אכן ראויה גם להתברר על דרך של הודעה לצד שלישי, כטענת ב"כ שולחיה, כתביעת שיפוי. יהא זה יותר יעיל, הוגן, זמנם של כל הנוגעים בדבר צפוי להיחסך בעטיו של ריכוז ההליכים במשולב משום שקיים קשר הדוק בין העסקאות הנדונות ומדובר למעשה במסכת עובדתית אחת, תימנענה החלטות סותרות של ערכאות שונות, ודומה כי גם הצדק עשוי לצאת נשכר". בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה. בשולי ההחלטה, ציין בית משפט העליון כי לא ראה סיבה להביע עמדה בשאלה האם ועד כמה סוגרת ההחלטה מיום 4.5.11 את הדלת מפני בחינה מחדש של טענת ההתיישנות לאחר הבירור העובדתי. 61. אין חולק כי החלטת ביניים שנתן בית המשפט אינה מחייבת אותו בסיומו של ההליך (ע"א 342/79 בלסקי נ' אמריקן ישראל הולדינגס בע"מ, פ"ד לה (2) 729, 733). פועל יוצא מכך, צד שדעתו אינה נוחה מהחלטת הביניים, רשאי לנסות ולשנות את דעתו של בית המשפט בנקודה בה ניתנה ההחלטה. עם זאת, לאחר בירור העובדות לאשורן, לא מצאתי כי התגלו עובדות או ראיות חדשות שיש בהן כדי להצדיק דיון מחודש בטענת ההתיישנות. 62. עילת התביעה כנגד הצדדים השלישיים מבוססת, אפוא, על ההסכם בין הנתבעת לבין "שיאמ". לגרסת שולחי ההודעה, "שיאמ" הייתה מחויבת לשלם מיליון דולר מענק חתימה. היא שילמה רק חצי מיליון דולר, ובהגיע המועד לביצוע התשלום השני, סירבה היא לבצעו ובכך הפרה את החוזה. לשיטתם, ככל שתתקבל תביעת התובעת, הפרת החוזה על ידי "שיאמ" גרמה לנתבעת נזק. בנסיבות אלה, "שיאמ" חבה בפיצוי או שיפוי שולחי ההודעה. 63. מהראיות עולה, כי "שיאמ" סירבה להמשיך ולהעביר כספים לידי המושב בעקבות תביעת חלק מחברי המושב בה ביקשו סעד הצהרתי המורה על ביטול החלטת האסיפה הכללית של האגודה השיתופית המאשרת את הסכם "שיאמ". יתרה מכך, אף "שיאמ" סירבה להעביר למושב כספים במתווה של הלוואה. את יריעת הגנתה לאי העברת הכספים, מבססת "שיאמ" על סעיף 11.2 להסכם "שיאמ", הקובע כדלקמן: "...תשלם "שיאמ", על פי הוראות בכתב של בית נקופה, סכומים עבור עבודות הפיתוח שיבוצעו...לאחר שיאושרו ע"י בית נקופה...". 64. מנגד, מר מגידו רצה להעביר כספים לנתבעת. מר מגידו מסביר בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת מדוע בחר לתת לנתבעים את ההלוואה. לדבריו: "מטרת ההלוואה הייתה, כי המושב ימשיך לקיים את התחייבויותיו על פי הסכם "שיאמ" עד לסילוק עתירת באדר, שאז תחזור ההתחייבות לתשלום הוצאות הפיתוח לפתחה של "שיאמ"". 65. בעדותו בבית המשפט שב ומדגיש מר מגידו כי האמין בפרויקט וההלוואה ניתנה במטרה ברורה למנוע את הפסקת הפרויקט ולהימנע מירידת השקעתו הרבה בפרויקט לטמיון, ובלשונו: "...ההבנה עם שמש היה שאם אני מעמיד כסף שמאפשר למושב לשלם לקבלן שכבר 4 חודשים לא שילמו לו, אז הפרויקט ימשיך להתגלגל ולא יתגלע סכסוך בין המושב לבין מובילי הפרויקט מצד היזמות, שזה אני וכן או לא השותפים שלי, אם הם רצו להישאר איתי" (עמוד 24 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.12 שורות 19-23). כאן המקום להעיר, כי מגידו בעצמו מציין כי לקח בחשבון את האפשרות ש"שיאמ" לא תמשיך בהתקשרות עם המושב ולא תרצה לשלם את חובה ובמצב כזה האמין כי יוכל לשתף פעולה עם אחרים שיחליפו את "שיאמ" בעסקה. 66. גרסתו של מר מגידו לעניין זה נתמכת בעדותו של מר יהודה אפללו. האחרון מדגיש כי ההלוואה שנתנה התובעת לא ניתנה בשם או מטעם "שיאמ", או כי הסרת תביעת באדר הפכה ההלוואה למענק מטעם "שיאמ" ובלשונו "בנסיבות העניין, נוכח היות עתיד הסכם "שיאמ" לוט בערפל, סירבה "שיאמ" להמשיך ולהעביר כספים לידי המושב...סירובה של "שיאמ" להעביר את הכספים נבע, בין השאר, מהחשש לפיו ככל שהיא תעביר כספים למושב, כספים אלה יעוקלו מיידית על ידי המשקם, כך שבמקרה בו יבוטל הסכם "שיאמ" לא יהיה ל"שיאמ" ממי להיפרע". יתרה מכך, "שיאמ" לא סיכמה דבר עם הנתבעת, לא לגבי מתן הלוואה ולא לגבי היום שאחרי הסרת תביעת באדר. מר אפללו מאשר בחקירתו כי "שיאמ" התנגדה למתן ההלוואה. לדבריו: ""שיאמ" התנגדה למתן ההלוואה כי היו כל מיני בעיות והתביעה של באדר עיכבה הכל ..." (עמוד 20 לפרוטוקול שורות 13-15) וכשמגידו סיפר לו שהגיש הלוואה מטעמו "אמרתי לו שאם הוא החליט לתת הלוואה למושב אז זו בעיה שלו, ואני לא בתמונה" (עמוד 21 לפרוטוקול שורות 18-19). מר אפללו מדגיש בשולי תצהירו "כי בשום שלב לא סברנו ב"שיאמ", כי ההלוואה שנתנה התובעת ניתנה בשם או מטעם "שיאמ", או כי עם הסרת תביעת באדר הפכה ההלוואה למענק מטעם "שיאמ" ו/או הפכה למילוי ההתחייבות של "שיאמ", זאת למרות שמטבע הדברים נוח היה לבעלי מניות הרוב ב"שיאמ" לטעון כך". עדותו של מר אפללו לא נסתרה בחקירה הנגדית. 67. מכל מקום, גם הנתבעים מודים כי בעלי המניות האחרים ב"שיאמ" סירבו להעביר למושב את התשלום השני עד לסילוק תביעת באדר. כך מעיד מר כהן בחקירתו בבית המשפט: "עד תביעת באדר לא התעוררו בעיות, והבעיות התעוררו כשבאדר הכניס את נושא התביעה ואז הם פחדו שהאסיפה הכללית תבטל או לא תבטל אבל לפני כן זה היה מענק הכל היה בסדר" (עמוד 54 לפרוטוקול שורות 13-15). 68. אוסיף ואציין, כי העובדה שמגידו לא התייעץ עם עורכי דין משום "שהיועצים המשפטיים שלי היו גם של "שיאמ" וכל המהלך הזה היה בעצם נגד "שיאמ" ולא רציתי להכניס אותה לניגוד אינטרסים ולכן פעלתי כאן ללא ייעוץ משפטי" (עמוד 26 לפרוטוקול שורות 7-9) מלמדת על דעתה החולקת של "שיאמ" לעניין העברת הכספים למושב. 69. למקרא הראיות עולה באופן חד משמעי, כי ההלוואה ניתנה מטעם התובעת בלבד ובניגוד לעמדת "שיאמ". מר מגידו מסביר בעדותו כי בסוף שנת 97, השותפים האחרים ב"שיאמ", הפסיקו להאמין בפרויקט ולא רצו חלק בעסקה. כשנשאל האם חיפש באותה תקופה שותפים אחרים שיחליפו את האחים אפללו בעסקת הייזמות השיב "לא מיד באותה תקופה, אך בהמשך כן" (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 24-26). משמע, מר מגידו, בעל השליטה בתובעת, האמין בפרויקט וראה עצמו ממשיך בו לאחר שתוסר תביעת באדר, בין עם "שיאמ" ובין עם שותפים אחרים. 70. אוסיף ואומר, כי המושב יכול היה להמתין עד שתוסר התביעה, אולם בחר שלא לעשות כן. משיקולים השמורים עימו החליט לקחת בתקופה זו הלוואה. בנסיבות אלה, ניתן לומר כי מערכת היחסים העסקית בין "שיאמ" לבין המושב היא מערכת יחסים נפרדת ממערכת היחסים בין התובעת לבין המושב. 71. אשר על כן, דין ההודעה לצדדים השלישיים להידחות. 72. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין מקום להידרש לטענת הסיכול, אותה העלו הצדדים השלישיים. עם זאת אעיר כי סבורני, כי ביטול ההחלטות 717 ו-727 של מינהל מקרקעי ישראל בעקבות עתירות שהוגשו לבית משפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, התוקפות את חוקיות ההחלטות (בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות ואח', פ"ד נו (6) 25) הובילו לכך שסוכל ביצועו של ההסכם, באופן השולל מהצדדים את היכולת להמשיך ולקיימו. אולם, לאור הראיות שהובאו לפניי, כפי שפורטו, זאת לא הייתה הסיבה להפסקת ההתקשרות בכלל, ולאי העברת התשלום השני בפרט. סוף דבר 73. בנסיבות העניין, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת 1 בלבד. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,014,390 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23.12.97 ועד ליום התשלום המלא בפועל. סכום זה נכון להיום הוא סך של 2,415,000 ₪. לסכום האמור יש להוסיף שכ"ט עורך דין בסכום כולל של 140,000 ₪ נכון להיום. כמו כן הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתן. כמו כן, אני מחייב את התובעת לשלם לעו"ד שדה שכ"ט והוצאות בסכום כולל של 50,000 ₪ נכון להיום. 74. ההודעה לצדדים השלישיים נדחית. שולחי ההודעה ישאו בשכר טרחת עו"ד והוצאות הצדדים השלישיים בסך 20,000 ₪ נכון להיום. 75. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווסף לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.מושבים נחלות ומשקיםקרקעותמקרקעיןחקלאותקרקע חקלאיתהפשרת קרקעות