מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפסקת קצבת ילדים עקב יציאה לעבוד בחו''ל / רילוקיישן קצבת ילדים: ההליכים 1. במכתבו מיום 14/7/10, הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מפסיק את זכאותה לקצבת ילדים, החל מחודש יוני 2010, וזאת - "עקב יציאה לחו"ל". הנתבע לא הסביר במכתבו מי יצא לחו"ל (התובעת או ילדיה) ומה באותה יציאה לחו"ל הביא להפסקת הזכאות. כנגד כך הגישה התובעת את התובענה שבפנינו. בתביעתה, טענה התובעת כי היא החלה לעבוד בחו"ל בעבור חברה ישראלית (חברת טלה קונספט (ישראל) בע"מ), וכי עבודתה זו אינה אמורה להפסיק את זכאותה לקצבת ילדים. התובעת טענה כי היא וילדיה מתגוררים לסרוגין בישראל ובמצרים, והיא עונה על תנאי הזכאות לקבלת קצבת ילדים. התובעת קיבלה בעבר קצבת ילדים בעבור בנה הבכור (שנולד ביום 29/4/07) ולאחר מכן ילדה בן נוסף (ביום 12/11/10), שבעדו היא לא קיבלה קצבת ילדים כלל. 2. בהחלטה שהוגשה עם הגשת התביעה, התבקש הנתבע להגיש הודעה שבה יוסברו כל השיקולים שהנתבע הביא בחשבון כשהחליט שהתובעת אינה זכאית לקצבת ילדים. 3. הנתבע התמהמה בהגשת הודעה כאמור, למרות תזכורות שניתנו לו בענין זה. בהמשך, הודיע הנתבע כי עליו לבדוק את חוזה העבודה שבין התובעת לבין החברה שבה היא עובדת וכי הוא שוקל את עמדתו מחדש. לפיכך, ובהסכמת ב"כ התובעת, ניתנה לנתבע ארכה לשם שקילת עמדתו. 4. לאחר מן מה נוסף, הגיש הנתבע הודעה שנראתה כבלתי קשורה לנושא התובענה. כך נאמר בהודעת הנתבע: "גם לאחר הבדיקה הנוספת הוחלט לדחות את בקשת התובעת להכיר בה כתושב המדינה.". הודעה זו - כמובן - מתמיהה, שכן כלל לא דובר לפני כן על מחלוקת בשאלת היותה של התובעת בגדר תושבת ישראל. לא דובר גם על כך שהתובעת, כביכול, ביקשה מהנתבע להכיר בה כתושבת ישראל. דובר - כזכור - על החלטת הנתבע להפסיק את זכאותה של התובעת לקצבת ילדים, בשל שהייה בחו"ל. 5. מכל מקום, התיק נקבע להוכחות ולאחר מכן הגיש הנתבע כתב הגנה, אשר כבר לא התייחס לענין התושבות, אלא כן התייחס למה שנאמר בכתב התביעה. בכתב הגנה, טען הנתבע כי ההחלטה להפסיק את תשלום קצבת הילדים נובעת מהוראות סעיף 65 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). עמדת הנתבע בענין זה, כפי שהועלתה בכתב ההגנה, היתה שהתובעת אינה זכאית לקצבת ילדים בעבור ילדיה, מאחר שילדיה יצאו מהארץ לתקופה העולה על 3 חודשים, דבר שלטענת הנתבע בכתב הגנתו, הוא "בניגוד להוראות סעיף 65 לחוק". לדעתנו, טענות הנתבע בכתב ההגנה כלל אינן מתיישבות עם הדין. נתייחס לכך בהמשך, בסעיף 43 לפסק דין זה. 6. ישיבת ההוכחות שנקבעה נדחתה תחילה בשל הויתה של התובעת בחו"ל. הישיבה הנדחית נדחתה גם היא בשל עיצומים שננקטו על ידי עורכי הדין של הנתבע. בסופו של דבר שמענו ביום 28/2/12, את עדותה של התובעת ושל עד מטעם החברה שבה התובעת עובדת. בפתח ישיבת ההוכחות, התבקשה באת כחו של הנתבע להסביר את אשר ארע בקשר להחלטה שלא לראות בתובעת כמי שהיא תושבת ישראל. התברר כי עוד בטרם הגשת התובענה לבית הדין, הודיע הנתבע לתובעת, במכתב מיום 15/10/10, כי הוא רואה אותה כמי שביום 17/7/06 חדלה להיות תושבת ישראל, מאחר שהיא עזבה את ישראל והיא שוהה בחו"ל. לאחר מכן, איפשר הנתבע לתובעת להגיש לו טיעונים בענין זה, ובהמשך - לאחר שהתובעת ניצלה זכות זו - שב הנתבע על מסקנתו כי התובעת אינה תושבת ישראל. באי כחם של הצדדים הסכימו כי תובענה זו תיראה כעוסקת לא רק בשאלת הזכאות לקצבת ילדים, אלא גם ככזו העוסקת בשאלת התושבות בכלל. התוצאה היא כי פסק דין זה אמור להתייחס - תחילה - לענין שאלת היות התובעת תושבת ישראל. אם הקביעה תהיה שהתובעת אינה תושבת ישראל, יהיה נכון לדחות את התביעה כולה, הן בענין התושבות והן בענין הזכאות לקצבת ילדים. אם הקביעה תהיה שהתובעת תושבת ישראל, יהיה צורך לברר את שאלת הזכאות לקצבת ילדים ובהתאם לכך להחליט אם לקבל את התביעה רק לענין התושבות או גם לענין הזכאות לקצבת ילדים. נעיר כי בענין הזכאות לקצבת ילדים למי שהוא תושב ישראל אך הוא וילדיו או ילדיו בלבד מצויים בחו"ל - הגיש הנתבע (לבקשתנו), לאחר ישיבת ההוכחות, את ההנחיות הפנימיות שלו. לאחר מכן - הוגשו סיכומי ם בכתב על ידי ב"כ הצדדים. אלה העובדות שהוכחו לנו 7. התובעת נולדה בישראל, בשנת 1978, והיא אזרחית ישראל. התובעת למדה בישראל בבתי ספר יסודי ותיכון, יש לה תעודת בגרות ישראלית. לאחר מכן - למדה התובעת לימודים נוספים בישראל, ורכשה מקצוע של טכנאית מחשבים. 8. התובעת הכירה במצרים אזרח מצרי ששמו אחמד שעבאן או אחמד פדל והוא ייקרא להלן "אחמד". התובעת ואחמד נישאו, בירדן, בשנת 2006. התובעת נרשמה בישראל כנשואה. 9. אחמד עובד במצרים בתחום התיירות. הוא מתגורר שם בדירה שכורה. אחמד דובר עברית ולטענת התובעת - הוא מעוניין להגר לישראל. לא ברור לנו אם גרסה זו של התובעת נכונה, ואנו נמנעים מלאמץ אותה, אך אין אנו רואים מניעה מלאמץ חלק אחר בגרסת התובעת, על כך שאחמד אינו מעוניין לחזור למצרים לאחר ביקור בישראל, מחשש שמא הוא ייתקל בבעיות במצרים. 10. התובעת לא רכשה דירה במקום כלשהו. כשהתובעת נמצאת במצרים, היא מתגוררת עם אחמד, בדירתו השכורה. כשהתובעת שוהה בישראל, היא מתגוררת בדירת הוריה. (עם ילדיה). במועד מסויים (לגרסת התובעת - מדובר על שנת 2009. לגרסת אביה - מדובר על שנת 2010), קיבלה התובעת מהוריה חלק בשטח כ-80 מ"ר בקומת הקרקע במבנה שבו מתגוררים ההורים. התובעת החלה בשיפוץ חלק זה של המבנה כדי להתאים אותו למגוריה, אך השיפוץ טרם הסתיים. התובעת ואביה פנו לעו"ד כדי לפעול לרישום חלק זה של המבנה כדירה נפרדת של התובעת, אך בשל כך שאין להם אמצעים להמשיך בהליכים אלה - הרישום טרם בוצע. מי שמשתמש בפועל בדירה שהתובעת פועלת לשיפוצה - היא אחותה של התובעת, שגרה שם עם בעלה, ופעלה להמשך השיפוצים בדירה. קשה לנו לקבוע עובדות מדוייקות בקשר לאותו חלק של המבנה בבית הורי התובעת, וזאת בשל סתירות לא מעטות בין גרסת התובעת לבין גרסת אביה, אך אנו סבורים שאין צורך שנקבע בקשר לכך עובדות נוספות על אלה שקבענו לעיל בסעיף זה. 11. לגרסת התובעת, אחמד ממתין לסיום השיפוץ של המבנה כדי להגיע לישראל. גרסה זו - אינה מקובלת עלינו, באשר היא אינה מתיישבת עם העובדה שמי שבפועל מתגוררים בדירה הם בני המשפחה הגרעינית של אחותה של התובעת, אשר הם אלה שפועלים להמשך השיפוצים. 12. כזכור, במהלך ההתדיינות בתובענה התברר לנו כי הנתבע טען שהתובעת חדלה להיות תושבת ישראל ביום 17/7/06. נביא כאן פרטים על זמני שהייתה של התובעת בישראל מיום 17/7/06 ואילך, עד למועד האחרון שלגביו הובאו לנו נתונים. לאחר יום 17/7/06, שהתה התובעת בישראל בתקופות הבאות: א. מיום 26/8/06 עד יום 14/9/06. ב. מיום 27/1/07 עד יום 15/2/07. ג. מיום 28/4/07 עד יום 1/7/07 (כזכור, ביום 29/4/07 נולד בנה הבכור של התובעת). ד. מיום 31/7/07 עד יום 1/11/07. ה. מיום 1/1/08 עד יום 3/2/08. ו. מיום 31/5/08 עד יום 17/8/08. ז. מיום 5/12/08 עד יום 14/1/09. ח. מיום 25/5/09 עד יום 17/6/09. ט. מיום 21/7/09 עד יום 6/8/09. י. מיום 25/1/10 עד יום 26/2/10. יא. מיום 24/6/10 עד יום 3/7/10. יב. מיום 13/7/10 עד יום 25/12/10 (כזכור, ביום 12/11/10, נולדה בנה השני של התובעת). יג. מיום 9/2/11 עד יום 18/5/11. יד. מיום 10/6/11 עד יום 17/6/11. טו. מיום 15/1/12 לפחות עד יום 28/2/12. 13. במשך תקופה מסויימת בשנת 2008, עבדה התובעת בעמותה שנקראת "הידיים הקטנות", אשר מקיימת גן ילדים בשפרעם. עיסוקה של התובעת בעבור אותה עמותה היה בבניית אתר אינטרנט לעמותה האמורה. (נראה שהתובעת היתה רשומה כעובדת שם עד דצמבר 2008, אלא שכאמור לעיל - אין אנו קובעים שהתובעת עבדה באותה עמותה לאחר ספטמבר 2008). 14. בחודש אוקטובר 2008, החלה התובעת לעבוד בחברת "טלה קונספט (ישראל) בע"מ". החברה האמורה מספקת - בין השאר - שירותי call center שהם שירותי שיחות באמצעות האינטרנט, לשם היכרויות או לצרכים אחרים, לתושבי המזרח התיכון (השיחות נערכות בערבית או בפרסית). התובעת מועסקת שם כמפקחת חדר צ'אט. לשם ביצוע עבודתה, על התובעת להתחבר לאינטרנט ממחשב עם מיקרופון, להקליד באתר החברה את הסיסמא שלה כמפקחת, ולשוחח עם הפונים לחדר הצ'אט. התובעת אמורה לקבל את שכרה על פי שעות עבודתה, שאותן ניתן להסיק לפי בחינת זמני ההתחברות שלה לחדר הצ'אט באמצעות הסיסמא, אלא שלא תמיד החברה משלמת כך את שכר התובעת; לעתים - החברה משלמת שכר חודשי קבוע בלא בדיקת שעות העבודה המדוייקות. 14. לגרסת התובעת, חשוב לה לבצע את העבודה ממצרים דווקא, מאחר שכשהיא נמצאת בבית הוריה, ייתכן שאמהּ תיכנס לחדר בזמן העבודה, ותפריע לה, שכן התובעת זקוקה לשקט בזמן העבודה. אין אנו שוללים את גרסת התובעת על כך שהיא מעדיפה לעבוד בזמן שאמהּ אינה נמצאת עמה בחדר, אך אין אנו מקבלים את הגרסה שדווקא לשם ביצוע העבודה, אמורה התובעת לשהות במצרים או בכל מקום אחר מחוץ לישראל). כל שהתובעת זקוקה לו לשם ביצוע העבודה הוא מחשב עם מיקרופון וגישה לאינטרנט. לפי עדות מנהל חברת "טלה קונספט", התובעת יכולה לבצע את עבודתה גם מקפה אינטרנט. ברור לנו, איפוא, שאופי העבודה אינו מצריך נסיעה לחו"ל. 15. שכרה של התובעת בגין עבודתה בחברת "טלה קונספט" משולם בהעברה לחשבון הבנק שלה בישראל. 16. כאמור לעיל, התובעת ילדה את ילדיה בישראל. הנתבע שילם לתובעת דמי לידה לאחר לידת בנה השני. הנתבע גם שילם לתובעת גמלת שמירת הריון בעבור חלק מתקופת ההריון של בנה השני. ילדיה של התובעת טופלו טיפולים רפואיים בישראל, הם קיבלו חיסונים כמקובל בישראל. כל אחד מילדיה של התובעת נסע עם התובעת למצרים ובחזרה, מאז שנולד, בכל נסיעותיה של התובעת. 17. התובעת רשומה כבעלת קן טלפון (בטלפון נייח), בחברת "הוט". מטבע הדברים, התובעת היתה יכולה לעשות שימוש בטלפון זה רק בעת שהיתה בישראל. 18. התובעת רשומה כלקוחה של חברת "סמייל - 012" בשרותי טלפון בישראל, בשירותי חיוג לחו"ל ובשירותי אינטרנט. רישום זה אינו על שמה של התובעת לבדה, אלא הוא ביחד עם אחיה. 19. לתובעת יש חשבון בסניף נצרת של בנק הפועלים. מחשבון זה מבוצעים החיובים לכרטיסי אשראי של התובעת, משולמים החזרי הלוואה, חיובים לתוכנית חסכון בהוראת קבע, נמשכים צ'קים ומזומנים, ולעתים גם מופקדים אליו צ'קים ומזומנים, בנוסף למשכורת שנכנסת לאותו חשבון. 20. התובעת לא קיבלה ואף לא ביקשה לקבל אזרחות מצרית. 21. עד כאן - קבענו את העובדות שהוכחו לנו. מכאן ואילך נפנה לבחון את המצב המשפטי על יסוד אותן עובדות. האם בתקופה שמיום 17/7/06 חדלה התובעת להיות תושבת ישראל ? 22. לשם קביעת היותו של אדם בגדר תושב ישראל, יש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות. כך, על פי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, בדב"ע מה/04-73 עייאדה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 84: "בחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי', ש'זה ביתו'". בדב"ע נו/0-286 אביוב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 376, 384-383 נאמר: "הבסיס העיקרי להיות אדם מבוטח במסגרת הביטוח הלאומי בישראל, הוא היותו 'תושב ישראל'. תנאי התושבות בישראל הוא תנאי לתחולה של כמעט כל ענפיהביטוח הלאומי, ואף של חוקים אחרים במסגרת הביטחון הסוציאלי בישראל ... תנאי זה נגזר מ'הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי' ... המונח 'תושב ישראל' לא הוגדר בחוק הביטוח הלאומי. על-כן, מקום שמתעוררת שאלת פרשנותו של מונח זה, יש לבחון את העניין על-פי המצב העובדתי ועל-פי כללי הפסיקה וההלכה, ובהתאם למטרה החקיקתית של הדין העומד לדיון. מבחינת כללי ההוכחה, מוטל נטל ההוכחה בדבר תושבות, על הטוען זאת ... אחד הסימנים העיקריים להיותו של אדם 'תושב', הוא מקום מגוריו של אותו אדם, כאשר הכתובת בתעודת הזהות הינה הוכחת מקום מגורים שניתנת לסתירה על-ידי ראיות ... המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות את המקום שבו הוא נמצא, כמקום ש'בו הוא חי' וכמקום ש'זה ביתו'... קביעת ה'זיק', המקום ש'בו הוא חי' וש'זה ביתו' נעשית על-פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים לב למכלול הנסיבות. רכישת מקום מגורים בחוץ לארץ על ידי תושב ישראל, קבלת רישיון עבודה קבוע, עבודה במקום עבודה קבוע במשך פרק זמן משמעותי, ניתוק של קשר כלכלי כל שהוא עם ישראל, כל אלה, בין היתר, יכולים להעיד, בנסיבות מסוימות, על חוסר זיקה לישראל והעתקת מרכז החיים והבית למקום אחר בחוץ לארץ.". 23. מהאמור לעיל עולה כי עלינו לקבוע אם בתקופה השנויה במחלוקת (כלומר מיום 17/7/06 ואילך) היה מרכז חייה של התובעת מחוץ לישראל. כלומר - האם המקום שבו היא גרה, המקום שאותו היא ראתה כביתה - לא היה בישראל. עלינו להשיב על שאלה זו על פי מכלול הנסיבות כפי שקבענו בעובדות שפורטו לעיל. 24. בטרם נפנה לעסוק בשאלה היכן היה מרכז חייה של התובעת באותה עת, נתעכב מעט על שאלת נטל ההוכחה. לכאורה, היה מקום לסבור שמאחר שהתובעת אזרחית ישראל ואין חולק שלפחות בעבר היא היתה תושבת ישראל, הרי שעל הנתבע מוטל להוכיח שהמצב השתנה ושהתובעת כבר לא היתה תושבת ישראל בתקופה הרלוונטית. אולם, על פי ההלכה הפסוקה, המצב אינו כה פשוט. ענין נטל ההוכחה כשיש מחלוקת בשאלת מיקום מרכז החיים לצורך קביעת תושבות - ידע תהפוכות בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. נמחיש זאת להלן. 25. בעבר, קבע בית הדין הארצי לעבודה שבמקרה שבו יש טענה של הנתבע כי מי שהיה תושב ישראל חדל להיות כזה, הרי שאם הוכחות הצדדים הן מאוזנות - יש להכריע לטובת המבוטח. הלכה זו נקבעה בדב"ע נב/0-100 המוסד לביטוח לאומי - אעראר, פד"ע כה 107. שם נאמר: "בדוננו בשאלה כיצד ובאלו דרכים יש להוכיח שאדם אשר היה תושב ישראל, חדל להיות תושב ישראל, יש לזכור כי סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כי בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות בהליכים אזרחיים. בהקשר לכך, ככל שמדובר בחוקים שבתחום הבטחון הסוציאלי, ההלכה היא כי יש להזדקק 'למידת הסבירות, לכלל חומר הראיות, כולל חומר החקירה שבתיק המוסד לביטוח לאומי, כשנגד עיני הפוסק גם השיקול של 'עוול'... דרכי ההוכחה במקרה זה דומים לדרכי ההוכחה לגבי אדם שהיה תושב ישראל ונטען לגביו כי חדל להיות תושב ישראל. מאחר שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו 'תושב' אותו מקום ... הרי השאלה הראשונה אשר תעלה כל אימת שמתעורר ספק אם אותו אדם ממשיך להיות תושב ישראל, היא האם מקום מגוריו השתנה למקום שהוא מחוץ לישראל. ידוע כי בטופס התביעה לגמלה מהמוסד כלול פרט בדבר מקום המגורים של התובע גמלה ואשר אותו בודק המוסד, לעניין דרישת התושבות בישראל, בין שאר הפרטים הקובעים את זכותו של המבוטח. לפיכך, שעה שמתעורר במוסד ספק אם אדם ממשיך להיות תושב ישראל (ונדגיש כי ספק כאמור חייב להיות מבוסס באופן ממשי ולא על פי השערה או מידע סתמי), על המוסד לבדוק בראש ובראשונה אם המבוטח מתגורר במען הנקוב בתביעתו או במען אחר בישראל המצויין במרשם האוכלוסין, ושאליו העתיק המבוטח או מקום מגוריו. מצא המוסד כי המבוטח אינו מתגורר במען כאמור, ובשקידה סבירה, לאחר בדיקה וחקירה, אין הוא מוצא גם כי המבוטח מתגורר במען אחר בישראל, ועל פי עובדה זו ומכלול הראיות האחרות שבידיו הוא בדעה כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל, יוצא הוא ידי חובתו בהבאת ראיות אלה לפני בית-הדין. מכאן ואילך, על המבוטח להפריך את הראיות האמורות ולהראות כי למרות שינוי מקום מגוריו והראיות האחרות שהביא המוסד, לא חדל הוא להיות 'תושב ישראל'. נדגיש, כי בראיה בדבר שינוי מקום המגורים של המבוטח, לכשעצמה, אין די כדי להוכיח כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל. הדבר תלוי במכלול העובדות והראיות אשר לפני בית-הדין. נדגיש עוד כי, אם בסוף ההליך מעריך בית-הדין שהוכחות הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לטובת המבוטח, למרות היותו התובע בתובענה. ...". מכאן, שההלכה כפי שהיתה על פי דב"ע נב/0-100 היתה שהנטל המקורי להוכיח שינוי מקום תושבות - מוטל על הנתבע. אולם, אם מוכח שהמבוטח העתיק את מקום מגוריו מחוץ לישראל - עובר הנטל אל המבוטח לשכנע שהוא לא פסק להיות תושב ישראל. למרות זאת, אם הראיות הן שקולות ומאוזנות - היה צריך (על פי ההלכה דאז) לפסוק לטובת המבוטח. 26. לאחר מכן, לדעתנו, סטה בית הדין הארצי לעבודה, במידת מה, מההלכה שנפסקה בדב"ע נב/0-100 הנ"ל, וזאת בפסק הדין בתיק דב"ע נה/0-19 שעאבנה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 133. שם נאמר: "נטל ההוכחה בדבר 'תושבות' הוא על הטוען לתושבות ... יחד עם זאת יש להבחין בין מצב בו אדם לא היה מלכתחילה תושב ישראל, לבין מי שנמצא תקופה ארוכה מחוץ לישראל ... העובדה שהמערערת ממשיכה לשאת תעודת זהות ישראלית לא תוכל לשקול. הרשום בתעודת זהות, בכל הנוגע לתושבות, הינו ראיה לכאורה בלבד ... מכאן שניתן לסתור ראיה זו ולהוכיח, כי חרף האמור בתעודה, אין הנושא אותה - 'תושב'. תושבי ישראל רבים ירדו ממנה, רכשו אזרחות בארץ זרה ומתגוררים בה, מבלי שויתרו על אזרחותם בישראל, ואף ממשיכים לשאת תעודת זהות ישראלית. האם יוכרו כל אלה כ'תושבים'? ... מקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו 'תושב' אותו מקום... יחד עם זאת, 'בראיה בדבר שינוי מקום המגורים של המבוטח, כשלעצמה, אין די כדי להוכיח כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל' ... בענייננו מביאות מכלול העובדות למסקנה כי המערערת חדלה להיות תושבת ישראל בשנת 1987; היא הלכה אחר בעלה, שלא היה תושב ישראל, והקימה את ביתה, יחד איתו, ביו"ש. היא מתגוררת שם תקופה ארוכה, יחסית, ובהצהרת כוונות גרידא על כוונה לחזור אי פעם לישראל, הצהרה שאין כל סממן של מימוש בצידה, לא די. מכאן, שלפי מה שנפסק בדב"ע נה/0-19, נטל ההוכחה מוטל על התובעת, בהיותה זו שרוצה להוכיח כי היא תושבת ישראל, אלא שעדיין יש להתייחס לתובעת, שהיתה בעבר תושבת ישראל, באופן שונה מהדרך שבה יש להתייחס למי שלא היה מלכתחילה תושב ישראל. בין הנסיבות שאותן יש לבדוק, מצויה השאלה אם היא מתכוונת לחזור לישראל ואם יש סממן של מימוש להצהרת הכוונות שלה בענין זה. הראנו, איפוא, כי בדב"ע נה/0-19, היה שינוי מסויים בהלכה הפסוקה לגבי נטל ההוכחה כשמדובר במי שהיה תושב ישראל ונטען לגביו שהוא חדל להיות כזה. 27. נראה לנו כי לאחר מכן, חלה תזוזה נוספת בהלכה הפסוקה בענין זה. כוונתנו לפסק הדין בעב"ל 378/97 שהואן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, פס"ד מיום 10/2/00). בפסק דין זה נדון עניינה של מי שהיתה מבוטחת כתושבת ישראל, ונטען לגביה כי היא הפסיקה להיות תושבת ישראל. בעניינה קבע בית הדין הארצי לעבודה, חד-וחלק כי: "נטל הראיה בנושא זה של 'תושבות' מוטל על 'המוציא מחברו'". כלומר - על פי פסק הדין בעב"ל 378/97 הנ"ל - נטל הראיה מוטל כולו על המבוטח גם כאשר מדובר במי שהיה מלכתחילה תושב ישראל. 28. מספר שנים לאחר מכן, שוב שונתה ההלכה בענין נטל ההוכחה. השינוי בא לידי ביטוי, בין השאר, בעב"ל 540/07 רזוק - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 5/2/09). בעב"ל 540/07, הזכיר בית הדין הארצי לעבודה פסיקות קודמות שלו, אשר בהן נפסקו פסיקות שלא נראה כי התיישבו ביניהן בשאלת נטל ההוכחה במקרה שבו מדובר במחלוקת בדבר תושבותו של מי שמחזיק בתעודת זהות ישראלית. לאחר מכן, נאמר - בין השאר - כך: "באשר לסוגיית נטל ההוכחה: בנסיבות העניין שבפנינו, סבורים אנו כי נטל ההוכחה עובר לכתפי המוסד לביטוח לאומי, אשר עליו להוכיח כי המערער אינו תושב ישראל. ... המערער, אשר אין חולק כי נושא תעודת זהות ישראלית ... הצביע במקרה שבפנינו על מקום מגורי קבע בתחומי ישראל, ועל כן כדי לשלול את טענת התושבות, על המוסד לביטוח לאומי להוכיח כי המערער אינו מתגורר בכתובת הנטענת ... בית הדין האזורי לא הלך בדרך זו, אלא הטיל את נטל ההוכחה על כתפיו של המערער, ובכך נפלה טעות בפסק דינו.". מכאן, שכאשר מדובר באדם הנושא תעודת זהות ישראלית ואשר מצביע על מקום מגורי קבע בישראל, מוטל על הנתבע להוכיח כי אותו אדם אינו מתגורר שם. עם זאת, לדעתנו, קשה ללמוד מפסק הדין האמור דבר מה לענייננו, שכן המחלוקת העיקרית בתיק עב"ל 540/07 הנ"ל, היתה בשאלת המקום האמיתי של המגורים, ולא בשאלת מיקומו של מרכז החיים. בעניינה של התובעת - אין מחלוקת ממשית בשאלה היכן היא התגוררה, אלא המחלוקת היא בשאלה אם ניתן להסיק מהתנהגות התובעת, כי היא העתיקה את מרכז חייה אל מחוץ לישראל. 29. מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין בעב"ל 540/07 הנ"ל, ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין נוסף בנושא זה. כוונתנו לעב"ל 644/08 חרחש - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 19/10/09), שבו סוכמה ההלכה, כך: "באשר לנטל ההוכחה: על פי ההלכה, הנטל להוכחת תושבות מוטל על הטוען לקיומה. במקרה בו הטוען לגמלה נושא בתעודת זהות ישראלית, זוהי חזקה באשר לתושבות הניתנת לסתירה והנטל עובר למוסד לביטוח לאומי להוכיח כי הוא אינו תושב ישראל, ועל התובע להצביע על מגורי קבע במקום מסוים בתוך מדינת ישראל. אם בית הדין ישוכנע כי התובע איננו מתגורר דרך קבע איפה שהוא טוען שהוא גר, אזי הנטל עובר לתובע להוכיח מקום מגורי קבע בתוך מדינת ישראל.". גם פסק דין זה, בעב"ל 644/08, עוסק בעיקר במחלוקת בדבר מקום המגורים, ואינו מתייחס באופן ישיר לפן המשפטי של קביעת מיקומו של מרכז החיים. 30. אולם, בין שני פסקי הדין שנסקרו בסעיפים 28 ו-29 לעיל, ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין שהתייחס באופן ישיר יותר לשאלת נטל ההוכחה כשהמחלוקת היא בשאלת היכן מצוי מרכז החיים (ולא בשאלה הספציפית יותר של מקום המגורים). כוונתנו לפסק הדין בתיק עב"ל 470/08 עלאן - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 18/8/09), שבו קבע בית הדין הארצי לעבודה כך: "באשר לשאלת נטל ההוכחה במקרה זה נדגיש, כי נטל ההוכחה בשאלת תושבות לצורך קבלת גמלה מן המוסד, צריך להיקבע על פי המצב עובר לתקופה הנתבעת הרלבנטית. כלומר, אם לפני התקופה הרלבנטית היה התובע תושב ישראל, הרי שחובת ההוכחה תוטל על כתפי המוסד להראות כי העתיק את מרכז חייו אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית; אולם, במקרה שבו לפני התקופה הרלבנטית לא היה התובע תושב ישראל, עליו יוטל נטל ההוכחה להראות כי שב להתגורר בתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית.". קביעה זו החזירה - לדעתנו - על כנה את ההלכה הקודמת, כפי שהיתה בתוקף לאחר פסק הדין בדב"ע נב/0-19 שהזכרנו בסעיף 25 לעיל, בטרם שינויה בפסקי הדין המאוחרים יותר שסקרנו לעיל. 31. הסקירה (הבלתי ממצה) שלעיל, מביאה למסקנה שכאשר יש מחלוקת בדבר מקום המגורים הקבוע (במובדל מהמחלוקת הכללית יותר לענין המסקנה היכן מצוי מרכז החיים), אזי החזקת תעודת זהות ישראלית, יוצרת חזקה כי האדם המחזיק בתעודה, מתגורר בכתובת שרשומה שם, וחזקה זו ניתנת לסתירה על ידי ראיות שהמוסד לביטוח לאומי עשוי להביא. לעומת זאת, כאשר בוחנים את שאלת מיקום מרכז החיים כשאין מחלוקת בשאלת מקום המגורים (או - לאחר שמחלוקת זו הוכרעה) - הרי שההלכה הנוכחית (כפי שהיתה גם בעבר הרחוק) היא שהטוען לשינוי - עליו מוטל נטל הראיה. הלכה זו, לדעתנו, תואמת גם את שיקולי הסבירות, באשר קביעה שבכל מקרה נטל ההוכחה בענייני תושבות מוטל על "המוציא מחברו", עלולה להטיל נטל הוכחה בלתי סביר על מבוטח שאין חולק כי הוא תושב ישראל, ואשר רק בשל העלאת טענה מצד המוסד לביטוח לאומי, יהיה מוטל עליו להוכיח כי הוא לא הפסיק להיות תושב ישראל. סביר יותר לדרוש ממי שטוען לשינוי בתושבות, כי הוא זה שיוכיח את השינוי הנטען, מאשר לדרוש מהמבוטח להוכיח כי לא היה שינוי. 31. בעניינה של התובעת, אין - למעשה - מחלוקת על מקום המגורים בתקופה שמיום 17/7/06 ואילך. בתקופות שהתובעת שהתה מאז בישראל, היא התגוררה בבית הוריה בנצרת, ובתקופות שהתובעת שהתה מאז במצרים - היא התגוררה בדירה השכורה של אחמד. על כן, אין אנו סבורים שיש לתת משקל רב לעובדה שלתובעת יש תעודת זהות ישראלית שבה רשומה כתובת. מקום המגורים של התובעת, הן במצרים והן בישראל - הוכח. מכאן, שבהתאם להלכה הפסוקה דהיום, מאז שפסק הדין בתיק עב"ל 470/08 הנ"ל, השיב על כנה את ההלכה המקורית - מאחר שאין חולק כי עד יום 16/7/06 היתה התובעת בגדר תושבת ישראל, יהיה על הנתבע מוטל להוכיח שהחל מיום 17/7/06 חל שינוי במעמד זה, וכי התובעת חדלה להיות תושבת ישראל מאז. 32. בטרם הכרעה בשאלה אם עלה בידי הנתבע להוכיח כי התובעת העתיק את מרכז חייה אל מחוץ לישראל, נציין כי המונח "מרכז החיים" אינו מונח שיש לו הגדרה קבועה, והוא אינו יכול להיות מוגדר באופן קשיח בהגדרה שתתאים לכל הנסיבות. 33. לא רק ששאלת "מרכז החיים" של אדם כלשהו תלויה בנסיבותיו האישיות של האדם שבו מדובר, אלא שהאופן שבו החברה רואה את "מרכז החיים" אינו קבוע. אופן זה משתנה במהלך השנים, והוא מושפע מהשינויים הכלליים באורח החיים. בית הדין הארצי לעבודה התייחס לכך בפסקי דין שונים. בין השאר, בדעת הרוב בעב"ל 83/06 טייץ - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 2/6/09), שבו נאמר: "זה מכבר מקובלת הגישה הפרשנית הדינאמית והגמישה, המבוססת על נקודת המוצא לפיה אין לנתק את המשפט ממציאות החיים המשתנה, בהיותם כרוכים האחד במשנהו. לפי גישה זו 'החוק הוא יצור חי, פרשנותו צריכה להיות דינאמית. יש להבינו באופן שישתלב ויקדם את המציאות המודרנית' ... ... לאורה של הפרשנות התכליתית הדינאמית, אין לייחס פרשנות נוקשה ודווקנית למושג 'תושבות'. כך דרך כלל, כך במיוחד בעידן הגלובליזציה בו מתקיימת ניידות תכופה ולעיתים אף קבועה ברחבי העולם, אין לשלול מציאות לפיה יהיו לאדם זיקות מהותיות לישראל, גם אם הוא מחלק עיתותיו בשהייה בארץ ומחוצה לה, כשם שאין לשלול בהכרח תושבות כפולה, בדומה לאזרחות כפולה. במסגרת זו ובהיותם חלק אינטגראלי מתופעה כלל עולמית זו, רבים וטובים מאזרחי ישראל ותושביה, צעירים ומבוגרים כאחד, עושים תכופות בביקורי בני משפחה הפזורים ברחבי תבל, וטועמים טעמו של 'העולם הגדול' בהתפתחותם המקצועית והעסקית לצרכי לימודים, או עבודה מחוץ לישראל, כמו גם בידע שהם מביאים עמם לקהילה הבינלאומית. על רקע זה, מוצאת ביטויה המגמה שבדין להגמשת פרשנות המונח 'תושב ישראל' אף בהוראות חוק הביטוח הלאומי, במסגרתן מוכרת שהות ממושכת של תושב ישראל בחוץ לארץ, מבלי שתישללנה זיקתו לישראל וזכותו לגמלה, כגון בסעיפים 324 ו- 324א לחוק. זאת מתוך נקודת מוצא לפיה, עצם שהייתו של אזרח ישראל בחו"ל לצרכי עבודה, לימודים או ריפוי וכל כיוצ"ב, אין די בה כדי להסיט 'מרכז חייו' של אדם מחוץ לישראל ובכך למנוע ממנו מיצוי זכויותיו הסוציאליות כ'תושב ישראל'. ... לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיהבהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכשמעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. התשובה לכל אלה תבוא ממכלול נסיבותיו של המקרה הנדון, בו נדרשת הכרעת בית הדין.". בפסק הדין האמור התייחס בית הדין הארצי לעבודה לאופן שבו יש לפרש את המונח "תושב ישראל" לצרכי הזכאות לקצבת זקנה. בענייננו, יש לפרש את המונח ביחס לכלל הזכויות האפשריות מכח החוק, שכן המחלוקת היא בדבר התושבות בכלל ולאו דווקא לצרכי גמלה מסויימת. עם זאת, גם לצרכי בחינת התושבות באופן כללי, נכון - לדעתנו - להשתמש במבחן מרב הזיקות, ולבחון אם זיקתה של התובעת לישראל נמוכה מזיקתה למצרים. 34. בית המשפט העליון דן בשאלת התושבות, במקרים שונים, לצורך חיקוקים שונים. בין השאר, התייחס בית המשפט העליון לשאלת התושבות בדנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5), 439. בפסק דין זה נאמר: "כיצד נלמד על זיקת-תושב של אדם למדינה? אף אתה אמור: כוונה ומעשה - מיבחן סובייקטיבי ומיבחן אובייקטיבי - יחברו יחדיו ויצרו מעמד של תושב. תנאי התושב ייווצר ... ברוח ובגוף, בכוונה להשתקעות ... ובמעשה השתקעות הנלווה לכוונה. יש לבחון את הקשרים הקיימים בין אדם לבין מקום, ורק בחינתם הכוללת של הקשרים תנחה אותנו לתשובה אם 'תושב' המקום הוא אם לאו.". המצוטט כאן מפסק דינו של בית המשפט העליון נוגע לפרשנות המונח "תושב ישראל" בקשר לשאלת ההסגרה למדינות אחרות, אך בית הדין הארצי לעבודה אימץ חלק זה של הפסיקה גם לצרכי פרשנות המונח "תושב ישראל" בנוגע לגמלאות שונות מאת המוסד לביטוח לאומי (ראו: עב"ל 386/99 דונייבסקי - המוסד לביטוח לאומי, פס"ד מיום 12/12/02). 35. העולה מהאמור בסעיפים 32-34 לעיל הוא שעלינו לבחון אם הוכח (והנטל בענין זה מוטל, כאמור, על הנתבע), שמרכז חייה של התובעת הועתק מישראל אל מדינה אחרת (מצרים), כשבחינה זו אמורה להביא בחשבון הן את מציאות החיים המשתנה, אשר מאפשרת - בין השאר - עבודה דוגמת זו של התובעת, אשר ניתנת להיעשות מכל מקום ובלבד שיש בו חיבור לאינטרנט, והן - את שאלת כוונותיה הסובייקטיוויות של התובעת. 36. לדעתנו, העובדות שקבענו לעיל, אינן תומכות במסקנה שהתובעת בחרה להעתיק את מרכז חייה למצרים. אכן נכון, שבמשך מרבית הזמן מאז 17/7/06 ועד תום המועד שלגביו הובאו לנו ראיות, התובעת היתה במצרים ולא בישראל. אולם, עצם השהייה מחוץ לישראל אינה יכולה להספיק לשם קביעה שהוכח כי מרכז החיים הועתק. גם כשהתובעת מצויה במצרים, היא ממשיכה לשמור על זיקה לישראל, הן בכך שהיא ממשיכה באותה עבודה, אצל אותה מעבידה ישראלית, אשר ממשיכה לשלם את משכורתה של התובעת בהפקדה לחשבון הבנק הישראלי של התובעת, והן בכך שהתובעת לא ניתקה את עצמה מישראל, אלא היא ממשיכה לבוא לישראל מעת לעת (כמפורט בסעיף 12 לעיל), ומתכוונת לחזור להתגורר כאן באופן קבוע יותר בעתיד. למעשה, מלבד עצם המגורים במצרים במשך רוב הזמן שמאז יום 17/7/06 ואילך, אין לתובעת כל זיקה למצרים. התובעת אינה מבססת את חייה שם, אלא היא מתגוררת שם ביחד עם אחמד. לא ניתן לבחון את עניינה של התובעת, במנותק מהקשיים של הקשרים בין מצרים לבין ישראל. קשיים אלה - משפיעים על החלטתו של אחמד בשאלה אם לצאת ממצרים לישראל, בהיותו מודע לקושי שיהיה לו לחזור למצרים אם הוא יעבור להתגורר בישראל. אילו היתה התובעת נישאת לאזרח של מדינה אשר לה יחסים תקינים לחלוטין עם ישראל, ואותו אדם לא היה מגיע כלל לישראל ובמשך רוב הזמן היתה התובעת מתגוררת עמו מחוץ לישראל, היה ניתן - אולי - להסיק מכך על כוונה להתנתק מישראל ולהשתקע ביחד עם בן הזוג באותה מדינה. אולם, כשמדובר בבן זוג שהוא אזרח מצרי אשר חושש שמא לא יוכל לחזור באופן סביר למצרים אם ייצא משם לגור בישראל, אין אנו סבורים שניתן להסיק מעצם העובדה שאחמד אינו מגיע לישראל ושבמשך רוב הזמן התובעת נמצאת איתו במצרים, כי התובעת מעדיפה להשתקע במצרים מאשר להמשיך להיות תושבת ישראל. השהות הממושכת במצרים, למעשה נכפית על התובעת, אם היא רוצה להתגורר ביחד עם בן זוגה, שנמנע מלהיכנס לישראל בשל חששו שמא הדבר יפריע לו בעתיד לחזור למצרים. אין ללמוד מאותה שהות ממושכת, כי התובעת - כביכול - בחרה להפסיק להיות תושבת ישראל. 37. לפיכך, אין אנו רואים את הנתבע כמי שעלה בידיו להוכיח שהתובעת חדלה להיות תושבת ישראל ביום 17/7/06. התובעת היתה תושבת ישראל עד יום 16/7/06. לאחר מכן, היא אכן נסעה למצרים באופן תדיר ושהתה שם במשך מרבית הזמן, אך אין לה זיקה ממשית למצרים, מלבד עצם המגורים שם, בשל האופן שבו אחמד מבין כי הוא נאלץ להישאר שם. 38. התוצאה היא כי אנו מקבלים את התביעה בענין התושבות, ומצהירים כי התובעת המשיכה להיות תושבת ישראל גם לאחר יום 16/7/06, ובמשך כל התקופה שלגביה הובאו לנו ראיות. אין באמור בפסק דין זה כדי למנוע אפשרות שבעתיד יתברר שהתובעת - למעשה - העתיקה את מרכז חייה אל מחוץ לישראל. הזכאות לקצבת ילדים 39. משהכרענו במחלוקת בענין התושבות, בקביעה שהתובעת תושבת ישראל, הרי שמבחינה עקרונית, היא זכאית לקצבת ילדים בעד כל אחד משני ילדיה. עם זאת, יש לבחון את שאלת הזכאות לקצבת ילדים, בתקופת היות הילדים מחוץ לישראל, על פי מכתב הדחיה מיום 14/7/10 ועל פי הנטען בכתב ההגנה, כפי שתארנו בסעיפים 1 ו-5 לעיל. 40. סעיף 65(א) לחוק, המצוי בפרק ד' לחוק העוסק בזכאות לקצבת ילדים, כולל הגדרת "ילד" שבסיומה יש סייג האומר: "ובלבד שהילד נמצא בישראל ...". כלומר, תנאי לזכאות לקצבת ילדים בעד ילד של מבוטח, הוא שאותו ילד נמצא בישראל. בסעיף 65(ב) לחוק, נאמר כך: "לא יראו ילד כנמצא בחוץ לארץ אם יצא מישראל לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים; אולם המוסד רשאי לראותו כאילו הוא בישראל גם אם יצא מישראל לתקופה העולה על שלושה חודשים.". נוסח זה של סעיף 65(ב) לחוק נקבע בתיקון 114 לחוק. עד כניסת התיקון לתוקף, במקום "שלושה חודשים" נאמר באותו סעיף "ששה חודשים" (להלן עוד נתייחס לתחולת התיקון). 41. העולה מהאמור לעיל הוא כי הזכאות לקצבת ילדים אמורה להישלל כשמדובר בילד שנמצא מחוץ לישראל במשך שלושה חודשים (או ששה חודשים בתקופה שעד יום 14/7/09), אלא אם המוסד לביטוח לאומי החליט לראותו כאילו הוא נמצא בישראל, אף אם הוא נמצא מחוץ לישראל מעבר לכך. 42. שיקול הדעת בענין ראיית הילד "כאילו" הוא בישראל - מסור לנתבע. סמכותו של בית הדין בענין זה מוגבלת לבחינה האם הנתבע הפעיל כדין את שיקול הדעת שלו. לשם הפעלת שיקול הדעת באופן אחיד ככל האפשר, קבע הנתבע לעצמו הנחיות פנימיות אשר משקפים את הקריטריונים שלפיהם אמורים פקידי התביעות לנהוג. לבקשתנו, הגישה לנו באת כחו של הנתבע את ההנחיות האמורות, ולהלן נתייחס לחלק מהן. 43. בטרם נפנה לבחון את ענין זכאותה של התובעת לקצבת ילדים בעבור ילדיה, נחזור על עמדתנו שהובעה כבר בסעיף 5 לעיל, על כך שטענת הנתבע בכתב ההגנה - אינה מתיישבת עם האמור בחוק. כזכור, בכתב ההגנה נטען כי התובעת, כביכול, אינה זכאית לקצבת ילדים בעבור ילדיה, בשל כך שילדיה יצאו מהארץ לתקופה העולה על שלושה חודשים, דבר שהוא, כביכול, בניגוד להוראת סעיף 65 לחוק. טענה מעין זו של הנתבע, מצביעה על התעלמות מהוראת סעיף 65 לחוק. הסעיף אינו אוסר, כמובן, על יציאה מהארץ של ילדים של מבוטחים. אם הוא היה מתיימר לאסור זאת, נראה שהיה מדובר בהוראה בלתי חוקתית. על כן, חשוב שהנתבע יתן את דעתו לכך שטענות שלו שיציאה מהארץ של ילדי מבוטחים לתקופה העולה על שלושה חודשים, היא - כביכול - מנוגדת לחוק, היא טענה מופרכת שראוי שהנתבע יתנער ממנה. מעבר לכך, כפי שצויין על ידינו בסעיפים 40-42 לעיל העובדה שילד של מבוטח נמצא מחוץ לישראל מעבר לשלושה חודשים, אינה שוללת באופן אוטומטי את זכאות הורהו לקצבת ילדים בעד אותו ילד, אלא היא מצריכה הפעלת שיקול דעת על ידי הנתבע, שיקול דעת שבפועל נעשה - כנראה - על פי ההנחיות הפנימיות של הנתבע. 44. בטרם נבחן את האופן שבו הפעיל הנתבע את שיקול דעתו בעניינה של התובעת, נבחן מה התקופות הרלוונטיות להפעלת שיקול הדעת. בענין זה נזכיר כי בטרם תיקון 114 לחוק, התקופה שבה ילד היה אמור להימצא מחוץ לישראל כדי שתקום סמכותו של הנתבע להפעיל את שיקול דעתו, היתה תקופה של 6 חודשים. תיקון 114 לחוק אשר תיקן את סעיף 65(ב) לחוק נכלל בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (ס"ח התשס"ט עמ' 157, שייקרא להלן: "החוק המתקן"). בסעיף 141(ב) לחוק המתקן, נאמר כך: "סעיפים 65(ב) ... לחוק ... כנוסחם בסעיף ... לחוק זה, יחולו על גמלה המשתלמת בעד יום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) ואילך, ובלבד שיחולו רק על מי שיצא מישראל ביום האמור ואילך.". כלומר, לגבי התקופה שבה שהה בנה הבכור של התובעת מחוץ לישראל עד יום 31/7/09, היה הנתבע רשאי להפעיל את שיקול דעתו לשלילת קצבת הילדים בעדו, רק אם באותה תקופה הוא שהה מחוץ לישראל תקופה העולה על ששה חודשים. רק לגבי יציאה לחו"ל החל מיום 1/8/09, יש לבחון אם היתה תקופה העולה על שלושה חודשים שבה שהו ילדיה של התובעת מחוץ לישראל. 45. מהאמור בסעיף 12 לעיל בדבר מועדי שהייתה של התובעת בישראל ומהאמור בסעיף 16 לעיל על כך שילדיה של התובעת נסעו עמה כל אימת שהיא נסעה, מאז שנולדו, ניתן לקבוע כך: א. בטרם לידת בנה השני של התובעת, שהה בנה הבכור של התובעת, אשר נולד ביום 29/4/07, מחוץ לישראל בתקופות הבאות: (1) מיום 2/7/07 עד יום 30/7/07. (2) מיום 2/11/07 עד יום 31/12/07. (3) מיום 4/2/08 עד יום 30/5/08. (4) מיום 18/8/08 עד יום 4/12/08. (5) מיום 15/1/09 עד יום 24/5/09. (6) מיום 18/6/09 עד יום 20/7/09. (7) מיום 7/8/09 עד יום 24/1/10. (8) מיום 27/2/10 עד יום 23/6/10. (9) מיום 4/7/10 עד יום 12/7/10. ב. ביום 12/11/10 נולד בנה השני של התובעת, ומאז ועד לתום המועד שבעניינו הובאו לנו ראיות, שהו ילדיה של התובעת מחוץ לישראל בתקופות הבאות: (1) מיום 26/12/10 ועד יום 8/2/11. (2) מיום 19/5/11 ועד יום 9/6/11. (3) מיום 18/6/11 ועד יום 14/1/12. 46. מהאמור בסעיף 45 לעיל, עולה כי לא היתה תקופה העולה על 6 חודשים שבה היה בנה הבכור של התובעת מחוץ לישראל בטרם יום 31/7/09. התקופות שלאחר מכן, שבהם היו ילדי התובעת מחוץ לישראל במשך תקופה העולה על שלושה חודשים, הן אלה: (א) מיום 7/8/09 עד יום 24/1/10 - לגבי בנה הבכור של התובעת. (ב) מיום 27/2/10 עד יום 23/6/10 - לגבי בנה הבכור של התובעת. (ג) מיום 18/6/11 ועד יום 14/1/12 - לגבי שני ילדי התובעת. רק בעבור תקופות אלה היה נכון שהנתבע יפעיל את שיקול דעתו בשאלה אם לראות את ילדי התובעת כמי ש"כאילו" נמצאים בישראל למרות ששהו מחוץ לישראל תקופה העולה על שלושה חודשים. עם זאת, ממכתב הנתבע מיום 14/7/10, שכנגדו הוגשה התובענה שבפנינו, עולה כי הנתבע כלל לא הפעיל את שיקול דעתו לגבי התקופה שמיום 7/8/09 עד יום 24/1/10, ואף לא לגבי חלק ניכר מהתקופה שמיום 27/2/10 עד יום 23/6/10, שכן הנתבע - כפי שהודיע באותו מכתב - שלל את זכאותה של התובעת לקצבת ילדים רק החל מיוני 2010 ואילך. על כן, התקופות שאנו אמורים לדון בהן בתובענה זו, הן חודש יוני 2010 וכן התקופה שמיום 18/6/11 ועד יום 14/1/12. 47. לדעתנו, מאחר שבנה של התובעת היה בישראל מיום 24/6/10 ועד לאחר תום חודש יוני 2010, לא היה הנתבע אמור לשלול את זכאותה של התובעת לקצבת ילדים בעדו בגין חודש יוני 2010 במלואו. לכל היותר, היה הנתבע רשאי לשלול את הזכאות בעבור חודש יוני 2010 לגבי התקופה שמיום 1/6/10 ועד יום 23/6/10 כלומר - בעד 23/30 מסכום קצבת הילדים של אותו חודש. עם זאת, בחינת ההנחיות הפנימיות שהנתבע הגיש לנו, מעלה שהנתבע הלך אף מעבר לכך, בהנחיותיו, שכן בסעיף 8.2 להנחיות הנתבע שהוגשו לנו, נאמר - בין השאר - כך: "בעד החודש שבו יצא הילד לחו"ל ובעד החודש שבו חזר ארצה, תשולם קצבת הילדים במלואה.". מכאן, שלפי הנחיות הנתבע עצמו, מאחר שבנה הבכור של התובעת חזר לישראל ביוני 2010, היה על הנתבע לשלם לתובעת קצבת ילדים בעד בנה, בעבור חודש יוני 2010. מכאן, שנותר לנו לדון בשאלת הזכאות לקצבת ילדים, בעד שני ילדי התובעת, בעבור התקופה שמיום 18/6/11 ועד יום 14/1/12. בענין זה, נבחן את הקריטריונים שנקבעו בהנחיות הפנימיות של הנתבע, ונראה אם הנתבע פעל בניגוד להנחיות אלה, או אם יש להתערב בהחלטת הנתבע אף שהוא פעל בהתאם להנחיותיו. 48. סעיף 8.3 להנחיות הנתבע מפרט את המקרים שבהם יראה הנתבע ילד "כאילו" הוא נמצא בישראל, אף שהוא נמצא מחוץ לישראל במשך תקופה העולה על שלושה חודשים. פסקה 1 לסעיף 8.3 האמור, עוסקת במקרה של הורה שנשלח לחו"ל על ידי מעביד תושב ישראל מתוקף חוזה עבודה שנקשר בישראל וההורה מקבל משכורת ממעביד ישראלי. בקשר בין התובעת לבין חברת "טלה קונספט" מתקיים האמור באותה פסקה לגבי מקום קשירת חוזה העבודה ולגבי קבלת המשכורת, אך אין מתקיים האמור לגבי השליחות לחו"ל. התובעת לא "נשלחה" לחו"ל על ידי מעבידתה. פסקה 2 לסעיף 8.3 האמור, עוסקת במקרה של "עובד מקומי ישראלי" ("עמ"י"), כלומר עובד שמועסק על ידי נציגות ישראלית בחו"ל, דבר שאינו מתקיים אצל התובעת. פסקה 3 לסעיף 8.3 האמור, עוסקת במ'קרה של ילד ששוהה בחו"ל בשל טיפול רפואי. למרבה המזל - לא זה המצב אצל התובעת. פסקאות 4 ו-5 לאותו סעיף, עוסקת במקרה של הורה שנמצא בחו"ל בשנת שבתון או השתלמות. גם הוראה זו אינה מתקיימת אצל התובעת. מהאמור לעיל, עולה כי התובעת אינה זכאית לקצבת ילדים בעד ילדיה על פי אותן הנחיות פנימיות של הנתבע. 49. סעיף 8.5 להנחיות האמורות מאפשר לנתבע לחרוג מאותן הנחיות, כשיש מקרים חריגים. אנו סבורים שטוב שהנתבע איפשר לעצמו לחרוג מהנחיותיו במקרים חריגים, שכן גם כאשר הנתבע קבע לעצמו קריטריונים מסויימים, הוא לא היה יכול לצפות מראש את כל המקרים האפשריים, ואילו הוא היה כובל את עצמו לפעולה רק במסגרת הקריטריונים שנקבעו בהנחיות, הוא היה שולל מעצמו את שיקול הדעת שהמחוקק העניק לו. על כן, יפה עשה הנתבע בכך. 50. עם זאת, מההליכים שהיו בעניינה של התובעת, התברר כי הנתבע כלל לא הפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 65(ב) לחוק בקשר לשהיית ילדי התובעת מחוץ לישראל בתקופה שמיום 18/6/11 ועד יום 14/1/12. בתקופה זו, הנתבע כבר ראה את התובעת כמי שחדלה להיות תושבת ישראל, כך שהוא סבר שהתובעת אינה זכאית כלל לקצבת ילדים. מאחר שבפסק דין זה נדחתה על ידינו עמדתו זו של הנתבע, ומאחר שקבענו שהתובעת תושבת ישראל, הרי שכעת שומה על הנתבע להתבסס על ההנחה שהתובעת היא תושבת ישראל, ולבחון על בסיס נקודת מוצא זו, את שאלת הפעלת שיקול הדעת בקשר לזכאות התובעת לקצבת ילדים בעד ילדיה בעבור התקופה שמיום 18/6/11 ועד יום 14/1/12. בענין זה, ראוי שהנתבע יפעיל את שיקול דעתו לאחר שיתן לתובעת את הזכות לטעון את טענותיה בקשר לכך. לסיכום 51. כפי שפורט לעיל, אנו מקבלים את התביעה בשאלת התושבות, ומצהירים על בטלות החלטת הנתבע לראות את התובעת כמי שביום 17/7/06 חדלה להיות תושבת ישראל. אין בכך כדי לשלול מהנתבע את האפשרות להחליט בעתיד, על סמך ראיות שיהיו לו, ולאחר שיתן לתובעת את זכות הטיעון בענין זה - כי במועד מאוחר יותר הפסיקה התובעת להיות תושבת ישראל. 52. בענין קצבת הילדים, אנו מקבלים את התביעה באופן הבא: א. על הנתבע לשלם לתובעת קצבת ילדים בעד בנה הבכור בעבור חודש יוני 2010 (זכאות שהנתבע התיימר לשלול במכתבו מיום 14/7/10 שכנגדו, למעשה, הוגשה התובענה). ב. על הנתבע לשלם לתובעת קצבת ילדים גם בעבור שאר התקופות שנדונו בתובענה זו, למעט התקופה שמיום 18/6/11 ועד יום 14/1/12, תקופה אשר לגביה יהיה על הנתבע להפעיל את שיקול דעתו, בהתאם לסעיף 65(ב) לחוק, אם לראות את ילדי התובעת "כאילו" הם היו בישראל אף שהיו מחוץ לישראל תקופה העולה על שלושה חודשים. שיקול הדעת האמור יופעל לאחר שהתובעת תקבל הזדמנות לטעון את טענותיה בענין זה, ובהפעלת שיקול הדעת יהיה על הנתבע לצאת מנקודת המוצא שלפיה התובעת היא תושבת ישראל. 53. מאחר שהתובעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, אין אנו מחייבים את הנתבע בהוצאות משפט. 54. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. קטיניםקצבת ילדיםעבודה בחו"ל