הפסדי שכר - הכנסה לא מדווחת

המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסבה על בסיס השכר של המנוח, לנוכח טענת התובעים כי הכנסתו המדווחת של המנוח לא תאמה את השתכרותו בפועל. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפסדי שכר - הכנסה לא מדווחת: תביעת עזבון ותלויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים). המנוח ז"ל (להלן - המנוח), נהרג ביום 26.2.02 בתאונת דרכים. תאונת הדרכים ארעה בעת שמר חאדג'ג' ז"ל (להלן - חאדג'ג'), שהיה עובדו של המנוח, נהג ברכבו של המנוח. בתאונת הדרכים מצאו השניים את מותם. עזבון המנוח ותלוייו הגישו תביעה כנגד עזבון המנוח חאדג'ג', וכנגד מבטחות הרכב שבו ארעה התאונה הקטלנית, שהן כיום הראל חברה לביטוח בע"מ ואבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן שתיהן יחד - המבטחות). לאחר שהתברר כי קיימת מחלוקת באשר לתוקפו של רישיון הנהיגה של חאדג'ג', תוקנה התביעה כך שהופנתה גם כלפי קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן - קרנית). בתחילה מצא בית המשפט (כב' השופט נ' סולברג), כי כיוון שרישיונו של חאדג'ג' לא היה בתוקף בעת התאונה, הרי שיש לדחות את התביעה כנגד המבטחות, ולהמשיך את ניהולה נגד עזבון חאדג'ג' וקרנית כנתבעים יחידים. על קביעה זו הוגש ערעור (ע"א 7602/06) ובית המשפט העליון (כב' השופט ח' מלצר) קיבל את הערעור וקבע, כי הואיל ואין ראייה לכך שחאדג'ג' ידע אודות פסילת רישיונו, הוא לא היה פסול מלנהוג. במצב זה היה כיסוי ביטוחי לאירוע הטראגי שבו מצא המנוח את מותו, ועל כן יש להמשיך ולברר את התביעה נגד המבטחות ונגד עזבון חאדג'ג'. כיום אין אפוא מחלוקת, כי הנזקים שנגרמו בעקבות תאונת הדרכים מכוסים בידי הנתבעים לפי חוק פיצויים. המחלוקת העיקרית היא בשאלת גובה הנזק אשר נגרם לתובעים כתוצאה ממותו של המנוח. במותו הותיר אחריו המנוח אלמנה וארבעה ילדים קטינים, כמפורט להלן: תובעת מס' 1 - אלמנת המנוח, ילידת 22.7.1967; תובעת מס' 2 - בתו של המנוח, ילידת 2.5.1993; תובעת מס' 3 - בתו של המנוח, ילידת 30.5.1996; תובעת מס' 4 - בתו של המנוח, ילידת 2.8.1999; תובע מס' 5 - בנו של המנוח, יליד 16.6.2001. אין מחלוקת בין הצדדים כי בת הזוג והילדים היו תלויים במנוח והם גם יורשיו. המנוח למד לימודי הנדסאי חשמל קירור ומיזוג והיה בעל עסק עצמאי בתחום המיזוג והקירור, שיפוץ וחשמל. הוא העסיק עובד אחד באופן קבוע בעסקו ולעיתים נעזר בעובדים נוספים, לפי הצורך. תחילה עסק המנוח בעבודות התקנה פרטיות ובהמשך נטען כי עסק בהתקנת מערכות מיזוג אוויר במוסדות וגופים גדולים, לרוב כקבלן משנה (תצהיר תובעת 1, ע' 2; פרו' מיום 1.5.12, ע' 28-29). בסיס השכר של המנוח המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסבה על בסיס השכר של המנוח, לנוכח טענת התובעים כי הכנסתו המדווחת של המנוח לא תאמה את השתכרותו בפועל. הכנסתם המדווחת של המנוח ושל תובעת 1, כפי שמשתקפת בשומות המס, היא כדלהלן: על פי שומת המס לשנת 2001 (נ/4), השנה שקדמה לתאונה, עמדה הכנסתו השנתית של המנוח מעסקו על סך של 57,998 ₪ לפני מס, שהם 4,833 ₪ לחודש ברוטו, דהיינו; 4,345 ₪ נטו, ובהצמדה להיום - 5,531 ₪. הכנסת תובעת 1 מאותה שנה עמדה על סך של 27,712 ₪ לפני מס, שהם 2,309 ₪ נטו לחודש, ובהצמדה להיום 2,939 ₪. על פי דו"ח ההכנסות לשנת 2000 (נ/2), עמדה הכנסתו השנתית של המנוח מעסקו על סך של 4,282 ₪, שהם 357 ₪ לחודש, ובהצמדה להיום - 458 ₪. הכנסת תובעת 1 מאותה שנה עמדה על סך של 22,838 ₪ לפני מס, שהם 1,903 ₪ נטו לחודש, ובהצמדה להיום - 2,440 ₪. על פי שומת המס לשנת 1999 (נ/1), עמדה הכנסתו השנתית של המנוח מעסקו על סך של 43,768 ₪ לפני מס, שהם 3,647 ₪ לחודש ברוטו, דהיינו; 3,481 ₪ נטו לחודש, ובהצמדה להיום - 4,557 ₪. הכנסת תובעת 1 מאותה שנה עמדה על סך של 25,591 ₪ לפני מס, שהם 2,133 ₪ נטו לחודש, ובהצמדה להיום - 2,792 ₪. אלא שלטענת התובעים, הכנסתו של המנוח בפועל עמדה על סך של כ- 17,325 ₪ לחודש נטו, כשילוש השכר הממוצע במשק. לטענתם, לאחר מותו של המנוח הסתבר כי הוא לא נהג לדווח על מלוא הכנסותיו לשלטונות המס, ולמעשה דיווח רק על חלק קטן מהכנסותיו. טענת התובעים נתמכת בכך ששלטונות המס לא קיבלו את דיווחי המנוח לשנים 1999 עד 2001, וחודשים אחדים לאחר פטירתו פנו בעניין זה אל יורשיו. בעקבות זאת, נדבר גיסו של המנוח, מר שמעון גטה, מנהל חשבונות ויועץ מס, עם פקיד השומה וסוכם על הגדלת ההכנסה לשנת 2001 לסכום של 12,000 ₪ ברוטו לחודש, במקום 4,800 ₪ לחודש, הסכום על פי הדיווח המקורי באותה שנה. בהתייחס לשנת 2000, סוכם על הגדלת ההכנסה השנתית המשותפת של המנוח ותובעת 1 לסך של 122,964 ₪. לאחר ניכוי הכנסת תובעת 1 באותה שנה (22,838 ₪) עומד סכום ההכנסה של המנוח בשנה זו על סך שנתי של 100,126 ₪, השווה להכנסה חודשית ברוטו של 8,345 ₪. לגבי הדיווח אודות ההכנסה בשנת 1999, סוכם כי זה יישאר ללא שינוי. טענת התובעים בדבר כושר השתכרותו של המנוח נתמכת אף בעובדות הבאות: אחר פטירת המנוח, מצאו אחיו ברכבו של המנוח ניירת, ובה אותרו כשמונה חשבוניות לשנת 2001, בסך כולל של 141,765 ₪, אשר לא נכללו בדיווחי המנוח לרשויות המס. כמו כן, נמצאו ספחים של המחאות שהוצאו למנוח על-ידי חברות "און" ו"נגה" בשנת 2001, אשר לא נמצאה עדות לדיווח אודותיהם לרשויות המס, בסך כולל של 208,821 ₪. לטענת התובעים, מסמכים אלו מלמדים על הכנסה בלתי מדווחת בסך של כ- 350,000 ₪ בשנת 2001. כמו כן, לטענתם, המסמכים האמורים מלמדים כולם אודות תשלומים שהתקבלו מגופים עסקיים או ציבוריים, אשר מטבעם הם תשלומים הנעשים בצורה מתועדת שניתן לעקוב אחריה. לטענת התובעים, בנוסף לסכומים האמורים, אין ספק שהמנוח גם הכניס הכנסות במזומן מהתקנות מיזוג אוויר פרטיות. בהקשר זה צירפה תובעת 1, אלמנת המנוח, תיעוד של הפקדות סכומים גדולים במזומן לחשבונם של בני הזוג מידי המנוח. גיסו של המנוח, מנהל החשבונות ויועץ המס, מר שמעון גטה (להלן - גטה), העיד בתצהירו כי בזמנו, עת ערך את הדיווחים לטובת המנוח, הוא הבחין בכך שעל פי מספורן הרציף של החשבוניות, לא כל החשבוניות שהוצאו - דווחו לרשויות המס. לדבריו, הוא פנה אל המנוח בעניין זה, אשר טען כי מדובר בחשבוניות שבוטלו. לטענת גטה, לאחר הפטירה נוכח לדעת, כי לפחות חלק מן החשבוניות שהוצגו בפניו, לטענתו, ככאלה שבוטלו, כלל לא בוטלו והוחזקו בידי המנוח. כמו כן העיד, כי שוחח עם המנוח לא אחת על הקושי שמעוררים הנתונים שהוא מבקש לדווח לרשויות המס, שאינם סבירים על רקע היקף עבודתו. כך במחצית שנת 2001, עת נעשה דו"ח בוחן שהראה על הפסד של 8,000 ₪, כתב גטה על הודעת פקס שנשלחה למנוח "מאיר לי אין מה להגיד. אני מקווה שלך יש." (נספח 1 לתצהירו של מר גטה). לשיטת הנתבעים, הצהרת המנוח לשלטונות המס בדבר הכנסתו מהווה את הבסיס לחישוב הכנסותיו. למרות זאת, הנתבעים אינם חולקים על כך שהדלת אינה נעולה בפני המנוח להוכיח כי מדובר בהצהרות שאינן אמת, וכי הכנסתו גדולה מזו עליה הצהיר לרשויות המס. אלא שלגישתם, לא ניתן ללמוד מכך שהכנסתו של המנוח בשנת 2001 הייתה גבוהה, כי צפוי היה להשתכר באותה רמת הכנסה גם בשנים עתידיות. זאת כיוון שידוע כי לבעלי עסק עצמאיים ישנן עליות וירידות בהכנסותיהם מעסקם, ולא ניתן להקיש משנה אחת בודדת לגבי עתידו של המנוח כבעל עסק עצמאי. כן ביקש ב"כ הנתבעים לייחס לעדויותיהם של תובעת 1 ושל גטה משקל מוגבל, כיוון ששניהם קרוביו של המנוח, ונטען כי לשניהם אינטרס כלכלי להראות שהמנוח השתכר יותר מכפי שהשתכר בפועל. הכנסות לא מדווחות כבסיס לחישוב הנזק הפסיקה הכירה בכך שיש לבחון את הכנסתו בפועל של הניזוק עובר לתאונה, גם כאשר זו אינה תואמת את הכנסתו המדווחת לשלטונות המס, וקבעה כי אין מקום להשבתו למצב מדומה כפי שהוא משתקף מדו"חות מס שנתגלו ככוזבים (ע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 16.8.09)). עם זאת, במצב כזה מוטל על התובע נטל ממשי להוכיח כי טענותיו החדשות אינן כוזבות גם הן. לפיכך, ככלל נקודת המוצא היא כי דו"חות המס משקפים את הכנסתו בפועל של הניזוק, וכדי לסתור נתון זה נדרשות ראיות משכנעות: "נוכח המשקל הרב שיש ליתן להצהרה של התובע לשלטונות המס, המהווה גם הודאת בעל דין, מחד, ונוכח האינטרס שיש לו בתביעת פיצויים שהוא מגיש "להגדיל" את גובה הכנסתו לולא התאונה - לא די, בדרך כלל, באמירה כללית של התובע בעדותו בדבר שיעור הכנסתו בעבר, כשזו אינה מעוגנת לא במסמכים ולא בראיות משכנעות אחרות" (ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קרדוניס (פורסם במאגרים, 18.8.98)). בענייננו, אין חולק כי הצהרת המנוח לרשויות המס לא הייתה הצהרת אמת. השאלה היא, אפוא, כיצד יש לאמוד את הכנסותיו נוכח עובדה זו. ניתוח הראיות באשר להשתכרותו של המנוח בהתאם לסיכום שהושג עם שלטונות המס לאחר מותו של המנוח, אשר לפיו שילמה תובעת 1 מס בפועל (ראו: סעיפים 8-10 לתצהיר גטה וכן העתק השומות המתוקנות לשנים 2000 ו-2001 שצורפו כנספחים בלתי מסומנים לתצהיר גטה), עמדה הכנסתו של המנוח לשנת 2001 על סך של 9,099 ₪ נטו, ובהצמדה להיום - 11,582 ₪; הכנסתו החודשית של המנוח בשנת 2000 עמדה על סך של 6,800 ₪ נטו, ובהצמדה להיום - 8,718 ₪; והכנסתו החודשית של המנוח לשנת 1999 נותרה ללא שינוי על סכום נטו של 3,481 ₪ ובהצמדה להיום - 4,557 ₪. ממוצע ההכנסות החודשי של המנוח בשלוש השנים שקדמו למותו עמד אפוא על סך נטו של 6,460 ₪. לאחר הצמדת הסכומים למדד מדובר בהשתכרות חודשית נטו בסך של 8,286 ₪ בממוצע. לנוכח נתונים אלו, אשר על פיהם שולם מס בפועל, סבורה אני כי לא ניתן לקבל את עמדת הנתבעים, לפיה די בהוספת 50% מהשכר המקורי המדווח לשכרו של המנוח, והעמדתו על סך משוערך של 6,000 ₪ (פרו' מיום 9.5.12, ע' 39, ש' 27). מאידך גיסא, מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעים, כי השומות המתוקנות שהוצאו אחר פטירתו של המנוח, אינן מלמדות בהכרח על שיעור הכנסתו המדויק של המנוח בפועל, אלא מהוות סוג של פשרה מהירה, שנועדה לסגור את המחלוקת בדבר שיעור המס מהר ככל הניתן במצב שנוצר לאחר מותו המצער של המנוח. לעניין זה ראו את עדותו של גטה, כי העיקר מבחינתו בהליך זה היה להגיע לשורה תחתונה סבירה של תשלום מס עבור תובעת 1 (פרו' מיום 9.5.12, ע' 24-25). בנסיבות אלה סבורה אני, כי ניתן להתייחס אל ההכנסה החודשית הממוצעת העולה משומות המס המתוקנות כאל אינדיקציה נוספת אודות הכנסתו של המנוח בשנים שקדמו לתאונה, אך לא כאל ראייה קונקלוסיבית המלמדת על הכנסתו בפועל. ביחס לשנת 2001 הביאו התובעים סימוכין להכנסות בלתי מדווחות בסכומים גבוהים, העולים באופן ניכר על שומת המס המתוקנת לשנה זו. בהתאם למסמכים, עמדה הכנסתו הבלתי מדווחת של המנוח בשנה זו לכל הפחות על סך של 350,000 ₪, ולכאורה עולה מכך הכנסה חודשית נוספת בסך של 30,000 ₪. מקובלת עליי טענת ב"כ התובעים, כי אין לזקוף לחובת מרשיו את העובדה שלא הובאו ראיות מהחברות שנטען ששילמו למנוח סכומים שלא דווחו. טענתם זו של התובעים נתמכה במסמכים אשר על פניהם תומכים בדברים, והעובדה שהמסמכים הובאו במצורף לתצהירה של תובעת 1, אף שלא היא שמצאה אותם בראשונה, איננה פוגעת בתוקפם. המסמכים מדברים בעדם. אם סברו הנתבעים כי אותם מסמכים, הנחזים להיות מסמכי אמת של חברות מסחריות שאינן קשורות בתובעים ושאינן בשליטתם, אינם משקפים מציאות, יכולים היו אף הם לפנות אל אותן חברות ולקבל ראיות מטעמם. למרות זאת, אינני סבורה כי ניתן לגזור את כושר השתכרותו של המנוח אך ורק מתוך הנתונים אודות שיעור ההכנסות בשנת 2001, על פי המסמכים שהובאו בפניי. זאת על יסוד הטעמים הבאים: ראשית, כושר השתכרותו של בעל עסק עצמאי נבחן על פני תקופה של שנים מספר ולא על בסיס ההכנסות בשנה בודדת, ולגבי שנת 2000 ושנת 1999 לא הובאו נתונים בדבר הכנסות בלתי מדווחות; שנית, כלל לא ברור שמוצדק לראות את הסכום הבלתי מדווח בשנת 2001 בשלמותו כסכום המשקף כושר השתכרות. זאת משום שכשם שלא דווחו הכנסות, אין לשלול שקיימות גם הוצאות שלא דווחו, אם משום שנעשו במזומן וללא תיעוד מתאים, ואם בשל כוונה שלא להציג דיווח אבסורדי לרשויות המס בדבר היקף הפסדים. יודעים אנו כי המנוח לא הקפיד על דיווח אמת לרשויות המס, כך שאין לשלול מהלכים שונים מצדו בהקשר זה; שלישית, הפסיקה הכירה בכך, שאף כאשר הוכחה הכנסה בלתי מדווחת, אין להתחשב במלואה, נוכח הסיכון שהתובע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס ומשלם על כך מחיר יקר (ראו למשל את פסק דינו של כב' השופט י' עמית בת"א (מחוזי חיפה) 355/07 המנוח נ' פלוני (פורסם במאגרים, 13.9.09) והאסמכתאות המובאות שם). בעניינינו, התממש הסיכון והמנוח אכן זומן לבירור בנוגע לשיעור הכנסותיו בשנים 1999-2001. אינני סבורה כי תוצאותיו של בירור זה, שנערך בפועל לאחר מותו המצער של המנוח, משקפות את מלוא הסיכון שהוא נטל על עצמו באי דיווח אמת לרשויות המס, כיוון שאין לדעת מה היו תוצאותיו לו היה נערך עם המנוח בעצמו. במצב כזה בהחלט יתכן כי ההשלכות היו חמורות יותר, הן מבחינת שיעור המס שהמנוח היה נדרש לשלם, לרבות האפשרות כי היו מוטלים עליו קנסות, והן מבחינת הסיכון כי היו ננקטים כנגדו הליכים פליליים. על יסוד טעמים אלה סבורה אני, כי אף כי ניתן להסיק מן הראיות בדבר שיעור ההכנסות בשנת 2001 כי דיווחי המס של המנוח ואף השומות המתוקנות לא שיקפו את מלוא הכנסותיו במציאות, אין הן מאפשרות הסקת מסקנה פוזיטיבית מספרית קונקרטית וישירה אודות כושר השתכרותו של המנוח. התובעים ביקשו לבסס את הטענה בדבר הכנסתו הגבוהה של המנוח גם על רמת חייה של המשפחה והוצאותיה עובר לפטירת המנוח. תובעת 1 העידה כי המנוח תמיד החזיק בידיו סכומי כסף גדולים במזומן וכי אלה שימשו להוצאות השוטפות ולתשלום עבור גני ילדים, קייטנות וחוגים. כן העידה תובעת 1 כי לרשות בני הזוג עמדו שני כלי רכב - רכב מסחרי בשימוש המנוח ורכב פרטי בשימושה. תובעת 1 אף העידה על חופשות רבות שבילו בארץ וכן על הוצאות לטובת סיוע לאמו של המנוח ולאחיו שחזר בתשובה והקים משפחה ברוכת ילדים, בהיקף של אלפי שקלים בחודש. עיון בדפי החשבון של המנוח ותובעת 1 בבנק הפועלים מהתקופה הסמוכה למותו של המנוח מיום 1.10.01 ועד יום 31.1.02 (אשר צורפו כנספחים בלתי מסומנים לתצהירה של תובעת 1) מעלה, כי באותה תקופה המנוח אכן הפקיד סכומי כסף גבוהים בחשבון (כ-20,000 ₪), אך כי אף נמשכו סכומי כסף גבוהים במזומן מן החשבון וכי במרבית התקופה היה מצוי החשבון ביתרת חובה של אלפי שקלים. נתונים אלה תומכים במידת מה בטענת התובעים, כי עיקר ההתנהלות הכלכלית המשפחתית נעשתה באמצעות כסף מזומן, אך לנוכח ייתרת החובה אין בהם כדי לאשש את הטענה בדבר רמת חיים גבוהה באופן מיוחד. לנוכח האמור סבורה אני, כי אין בעדותה של תובעת 1 ובמסמכים שצורפו לתצהירה, כדי לבסס ממצא בדבר רמת חיים גבוהה במיוחד של המשפחה הנדונה, כך שנקודת המוצא היא שמדובר במשפחה ממוצעת. מפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, כי ההכנסה החודשית הממוצעת נטו למשק בית שבראשו עומד עצמאי עמדה בשנת 2002 על סך של 10,770 ₪. בשנת 2010 עמדה ההכנסה החודשית הממוצעת נטו למשק בית כזה על סך של 15,313 ₪, ואף נתון זה יאפשר הערכת כושר ההשתכרות של המנוח, בהצטבר עם הנתונים הנוספים שהובאו כאמור לעיל. בסיס השכר לצורך חישוב תביעת העזבון בהתחשב בכל נתונים שהובאו בפניי, לא ניתן לאמץ את טענת התובעים כי הכנסתו החודשית של המנוח עלתה על שילוש השכר הממוצע במשק. לטענה מפליגה זו לא הובאו סימוכין מספיקים. מאידך גיסא, אין להתעלם מהראיות בדבר הכנסה בלתי מדווחת בהיקפים גדולים בשנת 2001 וכן מטענת התובעים כי הכנסת המנוח בשנים עובר לפטירתו איננה משקפת את מיצוי כושר השתכרותו, נוכח גילו הצעיר יחסית והציפייה שבמשך השנים תגדל ההשתכרות. בהתחשב בכל הנתונים שלעיל, ובזהירות שיש לגלות בקביעת השתכרות אחר שנעשו דיווחים שאינם דיווחי אמת לרשויות המס, מעריכה אני את כושר השתכרותו של המנוח בסך של 11,500 ₪ לחודש נטו. תוצאה זו מביאה בחשבון את נתוני ההכנסות נטו של המנוח בשלוש השנים שקדמו לתאונה, בהתאם לשומות המס המתוקנות, בערכים ריאליים; את ההערכה כי גם שומות המס המתוקנות אינן משקפות את מלוא הכנסתו הבלתי מדווחת של המנוח, וזאת בהתחשב בקבלות ובראיות שהוצגו בפניי ביחס לשנת 2001; את ההנחה כי בהצטרף ההכנסה הממוצעת נטו של תובעת 1 עובר לתאונה להכנסת המנוח סבה רמת החיים של המשפחה סביב רמת חיים ממוצעת למשפחת שכיר; ובהינתן גילו הצעיר של המנוח בעת התאונה וההערכה כי טרם מיצה את כושר השתכרותו. בסיס ההשתכרות של תובעת 1 - תובעת 1 עובדת בחברת הדואר. עובר לתאונה עבדה בהיקף של חצי משרה והשתכרה שכר חודשי ממוצע נטו של 2,115 ₪ לחודש, ובהצמדה להיום - 2,700 ₪. לאחר התאונה הגדילה את היקף משרתה לשלושת רבעי משרה, לטענתה כדי להגדיל את הכנסות משק הבית (פרו' מיום 9.5.12, ע' 31, ש' 1). מקובל עליי שאלמלא התאונה, לא הייתה תובעת 1 - אם לארבעה ילדים רכים, שהגדולה בהם טרם הגיעה לגיל תשע והקטן ביניהם היה בן כמה חודשים בעת קרות התאונה - מגדילה את היקף משרתה. עם זאת, כיום, משבגרו הילדים ונטל גידולם הוקל מעל תובעת 1, אין עוד סיבה להניח כי התובעת לא הייתה מגדילה את היקף משרתה (ראו: ע"א 7157/07 אי.איי.גי. ביטוח זהב בע"מ נ' אברהם (פורסם במאגרים, 17.3.08)). על כן סבורה אני, כי ביחס לעבר יש להתחשב בהשתכרותה הממוצעת של תובעת 1 עובר לתאונה, בסך חודשי ריאלי של 2,700 ₪; וכי ביחס לעתיד יש לבחון את השתכרותה בפועל כיום. מהנתונים שהובאו בפניי (נ/5) קשה לחלץ את שיעור שכרה החודשי הנוכחי של תובעת 1. תלוש השכר מחודש פברואר 2012 מציג הכנסה נטו של 4,690 ₪. תלוש השכר מחודש מרץ 2012 מציג הכנסה נטו של 16,769 ₪, אך זאת מכיוון שכלולים בו תשלומים בגין דמי הבראה, ביטוח רכב ואגרת רישוי רכב בסכום מצטבר של 8,610 ₪ וכן תשלום הפרשי שכר בסך 3,805 ₪. בניכוי רכיבים אלה עומד השכר נטו על סך של 5,952 ₪. ממוצע השכר נטו עומד על סך של 5,321 ₪. ממוצע שכר בשיעור דומה עולה גם מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירה המשלים של תובעת 1 מיום 28.11.11. יחד עם זאת, גם התשלומים עבור דמי הבראה, החזר הוצאות רכב והפרשים הם חלק משכרה השנתי של תובעת 1. על כן יש להוסיף את חלקם היחסי של תשלומים אלה (1/12 מתוך סכום התוספות וההפרשים) לשכר החודשי. משמעות הדבר היא שלשכרה הממוצע של תובעת 1 יש להוסיף סך של כ- 1,000 ₪ לחודש. על כן יועמד שכרה החודשי של תובעת 1 ביחס לעתיד על סך מעוגל של 6,300 ₪. גיל הפרישה - כיוון שהמנוח היה עצמאי, ובהיעדר ראיות לסתור מצד הנתבעים, ההנחה היא כי הוא צפוי היה להמשיך לעבוד עד גיל 70 (ראו: ע"א 7942/99 עזבון המנוח אבני ציון ז"ל נ' ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ, פ"ד נה(2) 511, ע' 514-515 (2001)). הנחה זו מקבלת חיזוק בכך שהמנוח העסיק עמו עובד אשר יכול היה להיות לו לעזר בכל הקשור בביצוע עבודות פיזיות. ביחס לתובעת 1 לא הובאו נתונים כלשהם אשר מהם ניתן ללמוד כי היא צפויה לפרוש לפני הגיעה לגיל 64, ועל כן ההנחה היא כי זה יהא המועד שבו תפרוש לגמלאות. תקופת תלות תובעים 2-5, ילדיו הקטינים של המנוח - בהיעדר ראיות מיוחדות בעניין זה, לא מצאתי לסטות מההלכה הפסוקה, אשר לפיה התמיכה תחושב במלואה עד הגיעם לגיל 18 ומגיל זה ועד תום שירותם הצבאי, יש לחשב ידת החייל/ת כשליש ידה. חישוב אובדן ההשתכרות בשנים האבודות לאחר שנקבעו בסיסי השכר ועקרונות החישוב, נפנה לחישוב ההפסד. הלכה פסוקה היא, כי מקום שבו מדובר בתביעת עיזבון של ניזוק שיש לו תלויים, הרי שבהעדר נסיבות מיוחדות, יש לשום את הפיצוי לפי שיטת הידות. הפיצוי לתלויים בגין אובדן התמיכה מהכנסה עומד על גובה הכנסת המנוח בהפחתת הוצאות הקיום שלו (יד הקיום). יד הקיום של המנוח מחושבת לפי חלקו היחסי במשאבים הכלכליים העומדים לרשות משק הבית שבו חי. לצורך חישוב זה יש לקבוע את גובה הקופה המשותפת שעמדה לרשות משק הבית ואת מספר הידות שבהן יש לחלק קופה משותפת זו. בשונה מיישום שיטת הידות בתביעת התלויים בגין אובדן תמיכת המנוח, הרי שבמסגרת תביעת העיזבון יש להביא בחשבון גם ידת חסכון, המתווספת לידות בני המשפחה ולידת משק הבית. לכן, כאשר ישנה זהות בין היורשים לבין התלויים, כמו במקרה דנן, אין טעם לערוך חישוב נפרד לתביעת התלויים בגין אבדן התמיכה ולהפחיתו מאובדן ההשתכרות בתביעת העיזבון. זאת כיוון שתביעת העיזבון תהא תמיד גבוהה יותר, בשל כך שמוסיפים בגדרה את ידת החסכון (ראו: ע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח נ' צרור (פורסם במאגרים, 10.8.06) בפסקה 15). לנוכח האמור, נפנה לבחינת הפיצויים בראש הנזק של אובדן השתכרות בשנים האבודות, מבלי שנדרש לבחינת הפיצויים בראש הנזק של אובדן תמיכת המנוח בתלויים, וזאת בהתאם לדינאמיות המשפחתית על פני התקופות השונות: התקופה הראשונה - מיום התאונה (26.2.02) ועד הגיע תובעת 2 לגיל 18 (2.5.11) - בתקופה זו ייערך החישוב לפי 8 ידות (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החסכון, וארבע ידות הילדים). הקופה המשותפת בתקופה זו הינה בסך של 14,200 ₪ (11,500 ₪ הכנסת המנוח + 2,700 ₪ הכנסת תובעת 1), כך שכל ידה הינה בסך של 1,775 ₪. משכרו של המנוח יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 9,725 ₪. בהתאם לכך, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, מצטבר הסכום שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה הראשונה לסך של 1,139,948 ₪. התקופה השנייה - מיום הגיע תובעת 2 לגיל 18 (2.5.11) ועד היום - בתקופה זו ייערך החישוב לפי 7 ידות ועוד 1/3 ידה (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החסכון, שלוש ידות ילדים ושליש ידת תובעת 2). הקופה המשותפת בתקופה זו הינה בסך של 14,200 ₪, כך שכל ידה הינה בסך של 1,936 ₪. משכרו של המנוח יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 9,564 ₪. בהתאם לכך, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, מצטבר הסכום שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה השנייה לסך של 134,508 ₪. התקופה השלישית - מהיום ועד הגיע תובעת 2 לגיל 20 (2.5.13) - בתקופה זו ייערך החישוב לפי 7 ידות ועוד 1/3 ידה (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החסכון, שלוש ידות ילדים ושליש ידת תובעת 2). הקופה המשותפת בתקופה זו הינה בסך של 17,800 ₪ (הכנסת המנוח בסך 11,500 ₪ + הכנסת תובעת 1 בסך של 6,300 ₪), כך שכל ידה הינה בסך של 2,427 ₪. משכרו של המנוח (11,500 ₪) יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 9,073 ₪. בהתאם לכך, מצטבר הסכום שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה השלישית לסך של 89,495 ₪. התקופה הרביעית - מהגיע תובעת 2 לגיל 20 (2.5.13) ועד הגיע תובעת 3 לגיל 18 (30.5.14) - בתקופה זו ייערך החישוב לפי 7 ידות (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החסכון, שלוש ידות ילדים). הקופה המשותפת בתקופה זו הינה כאמור בסך של 17,800 ₪, כך שכל ידה הינה בסך של 2,543 ₪. משכרו של המנוח (11,500 ₪) יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 8,957 ₪. בהתאם לכך, מצטבר הסכום שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה הרביעית לסך של 103,178 ₪. התקופה החמישית - מהגיע תובעת 3 לגיל 18 (30.5.14) ועד הגיע תובעת 3 לגיל 20 (30.5.16) - בתקופה זו ייערך החישוב לפי 6 ידות ועוד 1/3 ידה (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החיסכון, שתי ידות ילדים ושליש ידת תובעת 3). הקופה המשותפת בתקופה זו הינה כאמור בסך של 17,800 ₪, כך שכל ידה הינה בסך של 2,811 ₪. משכרו של המנוח (11,500 ₪) יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 8,689 ₪. בהתאם לכך, מצטבר הסכום שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה החמישית לסך של 191,017 ₪. תקופה שישית - מהגיע תובעת 3 לגיל 20 (30.5.16) ועד הגיע תובעת 4 לגיל 18 (2.8.17) - בתקופה זו ייערך החישוב לפי 6 ידות (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החיסכון, שתי ידות ילדים). הקופה המשותפת בתקופה זו הינה כאמור בסך של 17,800 ₪, כך שכל ידה הינה בסך של 2,967 ₪. משכרו של המנוח (11,500 ₪) יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 8,533 ₪. בהתאם לכך, מצטבר הסכום שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה השישית לסך של 104,430 ₪. תקופה שביעית - מהגיע תובעת 4 לגיל 18 (2.8.17) ועד הגיע תובע 5 לגיל 18 (16.6.19) - בתקופה זו ייערך החישוב לפי 5 ידות ועוד 1/3 ידה (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החיסכון, ידת תובע 5 ושליש ידת תובעת 3). הקופה המשותפת בתקופה זו הינה כאמור בסך של 17,800 ₪, כך שכל ידה הינה בסך של 3,338 ₪. משכרו של המנוח (11,500 ₪) יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 8,162 ₪. בהתאם לכך, מצטבר הסכום שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה השביעית לסך של 150,153 ₪. תקופה שמינית - מהגיע תובע 5 לגיל 18 (16.6.19) ועד הגיע תובעת 4 לגיל 20 (2.8.19) - בתקופה זו ייערך חישוב לפי 4 ידות ועוד 2/3 ידה (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החיסכון, שליש ידת תובעת 4 ושליש ידת תובע 5). הקופה המשותפת בתקופה זו הינה כאמור בסך של 17,800 ₪, כך שכל ידה הינה בסך של 3,815 ₪. משכרו של המנוח (11,500 ₪) יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 7,685 ₪. בהתאם לכך, מצטבר הסכום המהוון שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה השמינית לסך של 6,233 ₪. תקופה תשיעית - מהגיע תובעת 4 לגיל 20 (2.8.19) ועד הגיע תובע 5 לגיל 21 (16.6.22) - בתקופה זו ייערך החישוב לפי 4 ידות ועוד 1/3 ידה (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החיסכון, שליש ידת תובע 5). הקופה המשותפת בתקופה זו הינה כאמור בסך של 17,800 ₪, כך שכל ידה הינה בסך של 4,108 ₪. משכרו של המנוח (11,500 ₪) יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 7,392 ₪. בהתאם לכך, מצטבר הסכום המהוון שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה התשיעית לסך של 195,186 ₪. תקופה עשירית - מהגיע תובע 5 לגיל 21 (16.6.22) ועד הגיע תובעת 1 לגיל פרישה (22.7.2031) - בתקופה זו ייערך החישוב לפי 4 ידות (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החיסכון). הקופה המשותפת בתקופה זו הינה כאמור בסך של 17,800 ₪, כך שכל ידה הינה בסך של 4,450 ₪. משכרו של המנוח (11,500 ₪) יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 7,050 ₪. בהתאם לכך, מצטבר הסכום המהוון שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה העשירית לסך של 499,968 ₪. תקופה אחת-עשרה - מהגיע תובעת 1 לגיל פרישה (22.7.31) ועד היום בו אמור היה המנוח להגיע לגיל פרישה (18.8.36) - בתקופה זו תקטן הקופה המשותפת ותעמוד על סך של 11,500 ₪. החישוב ייערך לפי 4 ידות (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת החיסכון), כך שכל ידה הינה בסך של 2,875 ₪. משכרו של המנוח יש להפחית את ידתו שלו, ועל כן סכום ההפסד החודשי הוא בסך של 8,625 ₪. בהתאם לכך, מצטבר הסכום המהוון שיש לפסוק לזכות התובעים בגין אבדן השתכרות המנוח בתקופה האחת-עשרה לסך של 273,056 ₪. סך כל נזקיהם של התובעים בגין אובדן ההשתכרות שנגרם להם עקב מותו של המנוח, כפי שנאמדו לעיל, מצטבר לסך של 2,887,172 ₪. הפסדי פנסיה - ב"כ התובעים טען, כי אף שלמנוח לא הייתה בחייו קרן פנסיה, יש להניח כי היה פותח חסכון פנסיוני בעתיד, וכי בהתאם להנחה זו יש לחשב גם אבדן ההשתכרות בתקופה שלאחר פרישתו לפנסיה. לטענה זו לא הובאו סימוכין כלשהם, ועל כן לא ניתן לקבלה. מה גם שקבלת טענה מעין זו מחייבת הפחתת אותם סכומים שהיו מופקדים לקרן הפנסיה מתוך הפיצוי בגין אבדן ההשתכרות, וגם בעניין זה לא הובאו בפניי נתונים כלשהם. ב"כ הנתבעים טען מנגד, כי לא זו בלבד שלמנוח לא היה חסכון פנסיוני, הרי שבשל כך צפוי היה המנוח לצרוך חלק מכספי הפנסיה הצפויים להיות משולמים לתובעת 1, ועל כן יש לנכות את ידת קיום המנוח מתוך כספים אלה. בעניין זה אף הובאה חוות דעת אקטוארית, שלפיה יש לנכות מכפלה מסוימת מסכום הפנסיה של תובעת 1 מהפיצוי שייפסק לעיזבון בגין אבדן ההשתכרות. אף שטענת הנתבעים מקובלת עליי במישור העקרוני, לא הובא בפני ולו בדל ראייה באשר לשיעור הפנסיה הצפוי להיות משולם לתובעת 1. מתוך תלושי השכר שצורפו (נ/5) עולה אמנם, כי זכויותיה הפנסיוניות של תובעת 1 מבוטחות בקרן הפנסיה מקפת, אלא שלא הובהרו נתונים בסיסיים ביותר בקשר לכך: מאיזה מועד מבוטחות הזכויות בקרן הפנסיה; מהו שיעור הפרשת המעביד לקרן ולפי איזה בסיס שכר; כמה כספים נצברו לזכות תובעת 1 עד עתה; ומהו שיעור התשלום החודשי שאותו תהא צפויה לקבל עם פרישתה. כיוון שכך, לא הוברר שיעור הניכוי בגין ידת קיום המנוח מכספי הפנסיה של תובעת 1. זאת ועוד: מנגד, לסכום הפיצוי בגין אבדן ההשתכרות בשנים האבודות יש להוסיף את אבדן קצבת הזקנה של המנוח, לאור ההלכה אשר לפיה לאחר יציאתו של אדם לגמלאות, מהווה קצבת הזקנה תחליף לשכר עבודה, ועל כן אבדן קצבת הזקנה מהווה נזק ממוני שנגרם בשל קיצור תוחלת חיי המנוח (ע"א 9209/03 ניסן נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 16.11.08)). הצדדים לא טענו דבר בעניין זה או בדבר שוויה של קצבת הזקנה. אף בחוות הדעת האקטוארית לא בוצע ניכוי של הערך המהוון של קצבת הזקנה שאמורה הייתה להיות משולמת למנוח מתוך חישוב ההיוון של הקצבאות המשולמות לתובעים. במצב זה, לא הוברר שיעור שוויה המהוון של קצבת הזקנה שאמורה הייתה להיות משולמת למנוח. לנוכח זאת שמחד גיסא, מקובלת עליי טענתו העקרונית של ב"כ הנתבעים, כי יש לנכות מן הפיצוי בגין אבדן ההכנסה בשנים האבודות את ידת קיום המנוח מתוך כספי הפנסיה שאמורים להיות משולמים לתובעת 1, אך שיעור הניכוי האמור לא הוברר; ומאידך גיסא, הלכה היא כי לסכום הפיצוי בגין אבדן ההשתכרות בשנים האבודות אמור להתווסף שיעור קצבת הזקנה המהוונת שאמורה הייתה להיות משולמת למנוח, אך אף סכום זה לא הוברר; לא ינוכה מן הפיצוי בגין אבדן ההשתכרות בשנים האבודות שוויה של ידת קיום המנוח מתוך כספי הפנסיה של תובעת 1, וגם לא יווסף פיצוי בגין אובדן קצבת הזקנה שאמורה הייתה להיות משולמת למנוח. בהעדר נתונים לא נראה כי ניתן להמנע מתוצאה זו, תוך שיוער כדי להפיס דעת הצדדים כי ההתרשמות היא ששיעורם של שני הסכומים הינו בסדרי גודל דומים, המכסים במידה מסויימת זה על זה. הפיצוי בגין הפסד שירותי בן זוג ואב התובעים, במסגרת תביעתם כתלויים, טוענים לפיצוי בגין אבדן שירותי בן זוג ואב. לפי עדות תובעת 1, היה המנוח מעורה מאוד בחיי המשפחה, ובכלל זאת ביצע את הקניות העיקריות, כולל קניות בשוק; סייע בפיזור הילדים למוסדות החינוך בבוקר; סייע בניקיון הבית, בעבודות אחזקה ובנה רהיטים בבית; תמך בילדים בשיעורי הבית והיה פעיל בקהילה וחבר ועד הורים. בהתחשב בכך העריכה תובעת 1 את שווי הסיוע למשימות התא המשפחתי בסך כ-3,000 ₪ לחודש. הנתבעים טענו כי יש לאמוד את שירותיו של המנוח בהתחשב בשעות עבודתו הארוכות ובהתחשב בכך שלאחר יום של עבודה פיזית אין זה סביר שהמנוח היה פעיל מאוד במילוי מטלות הבית. הלכה פסוקה היא, כי במסגרת הפסד ממון שנגרם לתלויים עקב מותו של המנוח, נכלל גם אובדן שירותים של המנוח, אם על-ידי כך נגרם לתלויים נזק ממון. כך למשל, התלויים זכאים לפיצויים בגין נזק ממוני שנגרם להם עקב אובדן סיועו של המנוח בטיפול בילדים ובביצוע עבודות הבית (ראו: ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4) 673 (1994)). נוכח גילם הצעיר של ילדי המנוח בעת פטירתו (תובעת 2 היתה כבת 9, תובעת 3 היתה כבת 6, תובעת 4 היתה בת שנתיים וחצי ותובע 5 היה בן כמה חודשים), ההנחה היא כי המנוח תרם לתחזוקת הבית, להתנהלות המשפחתית השוטפת ולטיפול בילדיו. אין ספק שגם תרומה שאינה חריגה בהיקפה היא תרומה משמעותית ומטבע הדברים כוללת, כפי שציינה תובעת 1, ביצוע קניות, פיזור ילדים למוסדות חינוך, תרומה לעבודות הניקיון והאחזקה בבית וכיו"ב. המנוח אמנם עבד שעות ארוכות, אך כפי שהעידה תובעת 1, עובדת היותו עצמאי אפשרה לו מרחב תמרון מסוים על פני שעות היום, כך שגם אם יצא מוקדם מהבית יכול היה להגיע באמצע היום כדי לסייע בהתנהלות המשפחתית השוטפת (פרו' מיום 9.5.12, ע' 32, ש' 1-4). בהתחשב בכל אלה הנני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה, בהערכה גלובלית, על סך של 300,000 ₪, נכון למועד פסק הדין (ראו והשוו: ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (פורסם במאגרים, 30.5.10) בפסקה 4 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). התובעים זכאים לפיצוי זה בנוסף לפיצוי שלו הם זכאים כיורשיו של המנוח (ע"א 2739/06 עזבון דוביצקי נ' רזקאללה (פורסם במאגרים, 1.6.08)). נזק לא ממוני בהתאם להוראת תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, משנגרם מותו של המנוח כתוצאה מן התאונה, סכום הפיצויים לעיזבונו יהא 25% מן הסכום המקסימאלי. סכום זה, בצירוף ריבית כחוק ממועד התאונה ועד ליום מתן פסק דין, הינו סך של 59,453 ₪. הוצאות קבורה ומצבה בכתב התביעה טענו התובעים להוצאות בסכום של 10,000 ₪ בראש נזק זה. לנוכח 10 השנים שחלפו מאז התאונה - אני אומדת הוצאות אלה בסך של 13,000 ₪ ליום פסק הדין. סיכום נזקי התובעים לאור כל האמור, שיעור הפיצויים בתביעת העיזבון ובתביעת התלויים יהא כדלהלן: אובדן השתכרות ב"שנים האבודות" לעבר ולעתיד 2,887,172 ₪ אובדן שירותי אב ובן זוג לעבר ולעתיד 300,000 ₪ נזק שאינו ממוני 59,453 ₪ הוצאות קבורה ומצבה 13,000 ₪ סה"כ 3,259,625 ₪ ניכויים אין מחלוקת בין הצדדים כי מסכום הפיצויים יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ואת התשלומים התכופים. בהתאם לחוות הדעת האקטואריות שהוגשו בידי הנתבעים, יש לנכות את הסכומים כדלהלן: קצבת שארים/תלויים מהוונת בסך 1,149,232 ₪. כאמור, הסכום המהוון של קצבת השארים/תלויים אינו כולל ניכוי של קצבת הזקנה של המנוח. דמי מחייה המשתלמים לארבעת הילדים, החל מהגיעם לגיל 14 ובהנחה כי כולם ילמדו בתיכון, בסך של 91,291 ₪ לפי חלופת קצבת התלויים, ולחילופין דמי מחייה בסך של 65,926 ₪ לפי חלופת קצבת השארים. הואיל והתאונה הוכרה כתאונת עבודה (תעודת עובד ציבור מיום 25.5.10), ובהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה (ראו למשל: רע"א 9823/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים, 27.12.04)), יש לנכות מתוך הפיצוי את התגמולים שלהם זכאים התובעים בהתאם לחלופת קצבת התלויים. בהתאם לאמור, סך כל הניכויים בגין קצבאות המוסד לביטוח לאומי אשר להן זכאים התובעים הינו בסך של 1,240,523 ₪. מסכום הפיצויים יש לנכות אף את התשלומים התכופים ששולמו לתובעים בסכום כולל של 485,932 ₪ (לאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית). סכום זה הוא הסכום הנזכר בהודעת ב"כ הנתבעים מיום 21.5.12, ובהתאם לאמור בפרוטוקול הדיון מיום 9.5.12 (ע' 41, ש' 16-17) סכום זה מוסכם על ב"כ הצדדים. סוף דבר והתוצאה האופרטיבית הסכום הסופי שישולם לתובעים, לאחר ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים, הינו סך של 1,533,170 ₪. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13%. כן יישאו הנתבעים בהוצאות התובעים ובהחזר האגרה ששולמה ושתשולם על-ידי התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה הפסדי השתכרות