מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא העסקת עובדת זרה מאוקראינה: התובענה שבפנינו עניינה בזכאות התובעת לזכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתה אצל הנתבעים וסיומה. רקע עובדתי כעולה מעדויות הצדדים ואינו שנוי במחלוקת: 2. התובעת הינה עובדת זרה, אזרחית מדינת אוקראינה, אשר עבדה בבית הנתבעת 1 החל מיום 24.12.04 ועד ליום 28.4.07. 3. התובעת נדרשה לסעוד את הנתבעת 1, אימו של הנתבע 2. 4. בתחילת היום (בין שלוש לחמש שעות) עסקה התובעת בניקיונות בתים אחרים, בשעות אלה הוחלפה ע"י עובדת סיעוד ישראלית , מטעם המוסד לביטוח לאומי. 5. בתום השנה הראשונה להעסקתה טסה התובעת לאוקראינה בהסכמת הנתבעים. התובעת שהתה באוקראינה מיום 26.12.05 ועד ליום 23.1.06. 6. מיום 4.4.07 ועד ליום 25.4.07 טסה התובעת שנית למשפחתה באוקריאנה אולם בפעם זו הנסיעה היתה בניגוד לדעת הנתבעים. 7. עם שובה מאוקראינה, הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. העדים: 8. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה והגב' טטיאנה (להלן- טטיאנה). מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 , ביתה של הנתבעת 1 (אחות הנתבע 2), הגב' זיוה. זהות המעסיק : 9. לטענת התובעת הנתבע 2 קבע את תנאי העסקתה, פיקח ונהל את עבודתה, הפנה אותה לעבוד בניקיונות ומנע ממנה שכר וזכויות סוציאליות נוספות. בכתב ההגנה כמו גם בתצהירו טען הנתבע 2 כי בינו לבין התובעת לא התקיימו יחסי עובד מעביד על כן יש להורות על מחיקתו מכתב התביעה (ראו סעיף 21 ו-22 לכתב ההגנה). על טענה זו חזר כאמור הנתבע 2 בתצהירו (ראו סעיף 11 ו- 17 לתצהיר הנתבע 2). עם זאת בסיכומי הנתבעים נזנחה כליל הטענה כי בין הנתבע 2 לבין התובעת לא התקיימו יחסי עבודה. הלכה פסוקה אשר יצאה מלפני בית המשפט העליון קבעה כי דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה (ראו: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח' פ"ד מז (1) .311; ע"א 447/92 רוט נ' אינטר קונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט (2). על יסוד האמור לעיל , הננו קובעים כי יש לראות בנתבעים כמעסיקים במשותף של התובעת, על כןחבים הם ביחד ולחוד כלפי התובעת ככל שתקבע זכאותה לרכיבים הנתבעים. זכאות התובעת לשכר עבודה: 10. לטענת התובעת במשך כל תקופת עבודתה לא שולם לה שכר עבודה. לטענתה אולצה על ידי הנתבע 2 לעבוד בעבודות ניקיון אשר איתר עבורה וכך הרוויחה את לחמה. לאחר שסיימה לעבוד בעבודות ניקיון נאלצה להמשיך ולעבוד עבור הנתבעת 1 בין 13 ל- 15 שעות ביום, ללא קבלת שכר כלל. לפיכך עתרה התובעת לקבלת שכר עבודה בגין 28.5 חודשים בסכום של 3,850 ₪ לחודש, ובסה"כ 109,725 ₪. מנגד טענו הנתבעים כי משך כל תקופת עבודתה קיבלה התובעת את מלוא שכרה "לרבות כל הרכיבים". לטענתם, הנתבע 2 אסף כספים מאחיותיו והשלים מכיסו כספים עד לסכום של 600 דולר לחודש ובהמשך 650 דולר אשר שולמו ישירות לתובעת. שיהוי: 11. נקדים ונאמר כי הגשת התביעה נגועה בשיהוי רב לאור העובדה כי משך כל תקופת העסקתה (כשנתיים וארבעה חודשים) לא העלתה התובעת כל טרוניה. גם לאחר סיום תקופת עבודתה, המתינה התובעת למעלה משלוש שנים עד להגשת תביעתה. 12. משנשאלה התובעת לעניין זה השיבה תשובות מעורפלות וסותרות זו את זו, מהן לא ניתן ללמוד דבר. תחילה העידה כי אינה מאמינה בבית משפט, לאחר מכן העידה כי הרבה זמן לא היתה מודעת לזכויותיה. בהמשך טענה כי צריך תקציב לשלם לעו"ד (ראו עמ' 4 לפר' שורות 14-18 ראו גם עדות הת' עמ' 11 לפר' מיום 1.3.11 שורות 24-26). תשובות אלה מובילות למסקנה כי אין בפי התובעת הסבר ממשי המניח את הדעת ומבהיר את השיהוי בהגשת התביעה. ב"כ התובעת תלה יהבו בסיכומיו על כי הנתבעים לא הציגו אף לא מסמך אחד המלמד כי השכר שולם לתובעת על אף שבכתב ההגנה נטען כי במסגרת ההליך יוגשו מסמכים המוכיחים כי התובעת קיבלה שכר. בהקשר זה נעיר כי קשה להימנע מהשיהוי הניכר בו נקטה התובעת עת הגישה תביעתה בחלוף למעלה מ- 6 שנים ממועד תחילת העסקתה ,ושלוש שנים מסיומה עבודתה, אשר לודאי גרמה לנתבעים נזק ראייתי ופגעה ביכולת לאתר מסמכים. 13. יצויין כי שיהוי כשלעצמו אין בו כדי לדחות תובענה שעה שמדובר בזכויות עובדים, אולם בנסיבות מקרה זה קשה להתעלם מכך שבפרק הזמן בין תחילת העסקתה ועד להגשת התביעה לא נקטה התובעת בכל פעולה, ולמעשה "ישנה" על זכויותיה שעה שהעידה כי היתה מודעת לזכויותיה . בשים לב לאמור סבורים אנו כי בהשתהותה גרמה התובעת נזק ראייתי לנתבעים, מאחר וחלוף הזמן הקשה באתור מלוא המסמכים הרלוונטים לתביעה והנחוצים לניהול פרשת ההגנה (ראו לעניין זה עדות הנתבע 2 עמ' 22 לפר' שורות 14-19 וכן עדות הגב' זיוה יניב עמ' 32 לפר' שורות 22-23). נטל הראיה: 14. בהתאם להלכה הפסוקה, נטל הראיה לתשלום שכר עבודה מוטל על המעביד, כיוון שמדובר בטענת "פרעתי" (ראו: דב"ע נב/188 - 3 חליל אחסן מוחסן נ' מרכז מוסדות זוועהיל, עבודה ארצי כרך כה (3) 315; סעיף 12 לפסק הדין). עם זאת סבורים אנו כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה בו אין מדובר במעסיק "טיפוסי" דהיינו, לא ניתן לקבוע כי מדובר במעסיק בעל כח מיקוח מול עובד הנעדר כח מיקוח ומשהרושם שקיבלנו הוא כי מדובר במצב בו הן המעביד והן העובד משתייכים לקבוצות חברתיות מוחלשות, אין מקום להחיל את הנטלים הרגילים במקרה דנן וזאת כאמור בנוסף לשיהוי הרב בהגשת התביעה. זכאות התובעת לתשלום שכר: 15. התובעת טענה בעקביות רבה כי לא קיבלה כל שכר מהנתבעים. עם זאת, העידה כי בחלוף שנה מתחילת עבודתה אצל הנתבעים עת שוחחה עם חברות למדה כי מגיע לה תשלום בגין חופשה וכן שכר עבודה (ראו עדות התובעת עמ' 2 לפר' מיום 21.2.11 שורות 6-9). בהמשך העידה כי נודע לה על קיפוח זכויותיה כבר לאחר שבוע, חודש וחודשיים (עמ' 2 לפר' שורות 23-17). הנה כי כן משלדבריה ידעה זמן קצר לאחר תחילת עבודתה כי זכאית היא לשכר עבודה , אין זה נהיר מדוע כבר באותו מועד או בסמוך לו לא הלינה בפני הנתבעים בעניין תשלום השכר? לחילופין , מדוע באותו מועד לאחר שהייתה מודעת לזכויותיה לא הפסיקה עבודתה בהעדר תשלום שכרה? התובעת נחקרה בעניין זה אולם תשובותיה היו מעורפלות ומבולבלות (ראו פרוטוקול מיום 21.2.11 עמ' 2 שורות 13-10 ;עמ' 3 שורות 21-17). 16. התנהלות התובעת אינה ברורה שעה שמעדותה עולה כי בהיותה באוקראינה, טרם מציאת העבודה בישראל, קיבלה מידע כי משלמים לעובדי סיעוד מינימום 550 דולר לחודש (ראו עדות התובעת מיום 21.2.11 עמ' 1 שורות 22-23). מכאן נלמד כי התובעת ידעה טרם הגעתה ארצה כי בגין עבודתה בסיעוד זכאית היא לשכר . על יסוד דברים אלה מתקשים אנו לקבל את טענתה כי לא קיבלה שכר במשך כל תקופת העסקתה ובחרה שלא לעמוד על זכויותיה, זכויות אליהן מודעת עוד טרם הגעתה ארצה. 17. התובעת נשאלה בעדותה מספר פעמים מדוע לא התלוננה בפני החברה שהביאה אותה ארצה , כי אינה מקבלת שכר אולם , לא הבהירה מדוע לא הלינה בפני מאן דהוא ובזמן אמת, על העדר תשלום שכר בגין עבודתה בבית הנתבעים (ראו עדות התובעת עמ' 11 לפר' מיום 1.3.11 שורות 30 ואילך). 18. זאת ועוד. בחקירתה נשאלה התובעת כמה כסף לוותה באוקראינה כדי לשלם 4500$ לחברה באמצעותה הגיעה ארצה , וכך השיבה - "היה לי 1000$ . אני שילמתי עם כרטיס והמסמכים אני שילמתי 5000$ " מכאן שהתובעת נדרשה להלוואה של כ- 4,000$. משנשאלה לפרק הזמן בו החזירה את החוב השיבה "תוך שנה וחודשיים". בהמשך נשאלה האם שילמה לנתבעים שכר דירה? האם קנתה לעצמה אוכל ? והאם שילמה את החוב באוקראינה? והשיבה התובעת בחיוב. (ראו עדות התובעת עמ' 9 לפר' מיום 1.3.11 שורות 23 ואילך). כאשר הקשה ב"כ הנתבעים ושאל "איך זה מסתדר שבשנה וחודשיים גם שילמת שכר דירה, גם קנית אוכל וגם שילמת 4,000$ וגם שלחת לבת שלך ולבעלך כסף?" השיבה התובעת תשובה מתחמקת ומעורפלת אשר כלל לא סייעה בהבהרת התמונה וכדבריה- "אני אמרתי שאני שלחתי לבעלי כדי להחזיר את החוב…500$ או 400 $" (עמ' 10 לפר' מיום 1.3.11 שורות 1-4). 19. גרסת התובעת כי לא קיבלה שכר במהלך כל תקופת עבודתה נחלשת נוכח טענתה כי משהנתבעים סרבו כי תצא לחופשה (בפעם השניה) , הציגה בפניהם מסמך מ"קו לעובד" בו נרשם כי עליהם לאשר יציאתה לחופשה (עמ' 10 לפר' מיום 1.3.11 שורות 28-32). לשאלה ממתי את יודעת על קו לעובד השיבה התובעת "בערך כשהייתי בארץ שנתיים " (עמ' 11 לפר' מיום 1.3.11 שורות 1-2). עדות זו מלמדת כי התובעת פנתה לגורמים רלבנטיים לבירור זכויותיה. התנהלות הנתבעת בעניין זכאותה לקבלת חופשה שנתית והעובדה כי הייתה מודעת לחובת הנתבעים לשלם את שכרה כבר לאחר שהגיעה ארצה ,מעידה בעינינו "כמאה עדים" כי אין כל ממש בגרסתה לפיה לא קיבלה שכר במשך כל תקופת עבודתה. ודוק; אם כך נהגה התובעת ביחס לדרישתה לקבלת "חופשת מולדת" אין כל סיבה כי תנהג אחרת ביחס לזכות הבסיסית ביותר קרי, קבלת שכר. הנה כי כן, מקום בו התובעת הייתה מודעת לזכותה לחופשה בארץ מולדתה, אין זה סביר בעינינו כי לא ידעה דבר זכאותה לשכר עבודה. להשלמת התמונה נציין פעם נוספת כי התובעת, העידה כי כבר באוקראינה הובהר כי בגין עבודתה בסיעוד תקבל שכר מינימלי בסך 550$ . 20. עוד נוסיף כי התובעת יצאה את הארץ פעמיים במהלך תקופת עבודתה אצל הנתבעים. הדעת נותנת כי ככל שאכן הנתבעים התעמרו ועשקו את התובעת או הפעילו עליה לחץ כטענתה וכמתואר בכתבי הטענות שהוגשו מטעמה, לא היתה שבה למקום העבודה. מעבר לאמור , ככל שהתובעת התפרנסה לשיטתה מעבודות ניקיון בלבד, במשך מספר שעות בלבד בתחילת היום, ובנוסף גם שילמה שכר דירה לנתבעים ונשאה בהוצאות מחיה, מימנה את טיסותיה לאוקראינה ואף החזירה הלוואה אשר נטלה על מנת להגיע ארצה, אין זה סביר כי נותרו בידה די כספים, אם בכלל, לשלוח לבני משפחתה (לשיטתה שלחה 400$ - 500 $ ראו עדותה עמ' 10 לפר' שורות 4-5). 21. לא נעלמה מעניינו העובדה כי הנתבעים לא הציגו כל מסמך ממנו עולה כי שילמו לתובעת שכר בגין תקופת עבודתה. אולם עובדה זו בלבד איננה מובילה למסקנה לפיה יש לקבל את טענת התובעת כי לא שולם שכר שעה שמתרשמים אנו כי אין ליתן אמון בגרסת התובעת, כפי שפורט בהרחבה לעיל. סבורים אנו כי השכר שולם לתובעת במזומן בתקופת עבודתה ולאור חלוף הזמן אין בנמצא כל מסמך המעיד על התשלום. נוסיף כי ערים אנו לסתירות בדברי עדי הנתבעים בנוגע לשאלה מי שילם לתובעת את הכסף והאם המשכורת שולמה בשקלים או בדולר (עמ' 24- 25, 27 לפר' מיום 31.10.12 עדות הנתבע 2 אל מול עדות הגב' זיוה יניב עמ' 29-30 ). עם זאת, נוכח הזמן הרב אשר חלף מהמועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ועד להגשת התובענה ובירורה, ומשהתרשמנו כי עסקינן באנשים פשוטים ומבוגרים אשר אינם דוברים את השפה העברית על בוריה, לא ראינו בסתירות אלה כדי לפגום בגרסתם כי שולם לתובעת שכר עבודה. 22. לאחר שנתנו דעתנו למעמדה של התובעת כעובדת זרה, נוכח הסתירות ואי הבהירות בגירסתה ומשסבורים אנו כי טענותיה לתשלומים הרבים אשר שלמה למחייתה בנוסף למשלוח כספים לארץ מולדתה, אינה מתיישבת עם גרסתה כי לא קיבלה שכר למעט שכר עבור עבודות ניקיון (שלוש שעות ביום) באנו למסקנה כי דין התביעה לתשלום שכר עבודה , להידחות. תביעת התובעת להחזר תשלום שכר דירה: 23. לטענת התובעת במשך שישה חודשים ראשונים שילמה לנתבעים סכום של 1,000 ₪ בחודש בגין שכר דירה. בגין שישה חודשים נוספים שילמה, על פי דרישת הנתבעים, סכום של 500 ₪. בתום שנת העסקה הראשונה הפסיקה לשאת בתשלומים בגין שכר דירה. לפיכך תבעה סך של 9,000 ₪ בגין רכיב זה. הנתבעים מכחישים טענה זו. לטענתם, התובעת מעולם לא נשאה בהוצאות שכר דירה. 24. בחקירתה הנגדית חזרה התובעת על טענתה כי שילמה לנתבעים שכר דירה (ראו עדות הת' בפרוטוקול מיום 1.3.11 עמ' 9 שורות 27-28). עדת התובעת הגב' טטיאנה הופנתה בחקירתה הנגדית לכך שבתצהירה העידה כי התובעת שילמה לנתבעים דמי שכירות והשיבה- "כן . כך היא אמרה לי" (עמ' 18 לפר' שורות 14-15). כאשר נשאלה הגב' זיוה יניב לעניין זה הכחישה כי התובעת שילמה דמי שכירות לנתבע 2 (עמ' 31לפר' מיום 31.10.12 שורות 30-33). כאשר הקשה ב"כ התובעת ושאל מנין היא יודעת השיבה- "היא גרה שם. היא באה לטפל באמא, אז למה היא צריכה לשלם? היא לא שילמה כלום כי היא גרה שם"( עמ' 32 לפר' שורות 1-3). 25. התובעת עליה רובץ הנטל להוכחת התשלום לא הציגה ולו ראשית ראיה בעניין זה. נוסיף כי אין בידנו לקבל את עדות טטיאנה כתמיכה לטענות התובעת, שכן עדותה מבוססת על דברי התובעת בלבד. ככל שיש אמת בטענת התובעת, לא ברור מדוע לא פנתה לחברה אשר הביאה אותה ארצה והלינה כנגד דרישת הנתבעים לשלם תשלומים בגין שכר דירה. כן לא נהיר מנין היו לתובעת כספים לשלם עבור שכר דירה. התובעת לא סיפקה כל הסבר הגיוני בעניין זה . לאור כל האמור, תביעת התובעת בגין רכיב זה נדחית. בהערת אגב נציין כי בסיכומיה עתרה התובעת לקבלת החזרים בגין מוצרי מזון והגיינה, אולם משתביעה לא כומתה לא מצאנו להעתר לה. פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת: 26. לטענת התובעת ביום 4.4.07 ועד ליום 25.4.07 טסה למשפחתה בפעם השניה, בהעדר הסכמת הנתבעים. לטענתה, עם שובה ארצה פוטרה על ידי הנתבעים. הואיל והנתבעים לא שילמו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת עתרה התובעת לקבלת סכום של 8,983 ₪ בגין פיצויי פיטורים וכן סך של 3,850 ₪ בגין הודעה מוקדמת. בסיכומיה טענה התובעת לראשונה, כי לחילופין יש לראות בנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים כהתפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העסקה המזכה בפיצויי פיטורים. מנגד טענו הנתבעים כי התובעת ביקשה להמשיך ולקבל מידי יום חופשה בת מספר שעות בזמן בו התייצבה עובדת סיעודית ישראלית- לטפל בנתבעת1. עוד נטען כי דרשה חופשה של 26 שעות אחת לשבוע. משדרישתה לא נענתה עזבה מרצונה מבלי ליתן הודעה מוקדמת. 27. בעדותה העידה התובעת כי "הם רצו לפטר אותי בלי לתת לי חופשה. לפי חוק היה מגיע לי חופשה ואני רציתי לנסוע"(עמ' 4 לפר' שורה 9). הנה כי כן, התובעת עצמה העידה כי נסיעתה לחו"ל היתה בניגוד לדעת הנתבעים ולכן כאשר חזרה פוטרה. אין חולק כי התובעת זכאית היתה לחופשה ,עם זאת סבורים אנו כי החופשה צריכה היתה להיות בתיאום עם המעסיק . שעה שלשיטת התובעת עצמה נסיעתה לחו"ל היתה בניגוד לדעת הנתבעים , יש לראות בהתנהלותה עת העמידה את הנתבעים בפני עובדה מוגמרת, כזניחת עבודתה העולה כדי התפטרות. 28. אשר לטענה, אשר הועלתה לראשונה בסיכומים, בדבר התפטרות בשל הרעה מוחשית בתנאי העסקתה - משעסקינן בטענה אשר הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת אין מקום לקבלה. 29. התובעת תומכת טענותיה במכתב הפיטורים אשר קיבלה מהנתבעים , מכתב אשר נכתב במקור ברוסית (תרגום צורף כנספח 2 לתצהירה). עם זאת, לא ראינו לקבל מסמך זה כתימוכין לטענות התובעת כי פוטרה וזאת משני טעמים עיקריים . ראשית- המכתב מופנה למשרד הפנים באופן שהדעת נותנת כי למכתב היתה מטרה מסוימת ולא ניתן להסיק ממנו כי התובעת פוטרה. שנית- המכתב לא נרשם ע"י מי מהנתבעים, המעסיקים של העובדת הזרה, ודי בכך כדי שלא לראותו כמכתב פיטורים. יוסף עוד כי המכתב נרשם ע"י אשת הנתבע 2 אשר כעולה מהמסמך רפואי שהוגש לתיק (נספח 2 לתצהיר הנתבעים) הינה אישה חולה הסובלת מתופעות של "ירידה בזיכרון לטווחים קצר ובינוני, תקופות של חוסר התמצאות ונטיה חזרה לחרדות ופחדים".על כן לא ברורה כשירותה לחתום על מכתב פיטורים. מאותם טעמים אף לא ראינו לקבל את טענות הנתבעים כי התובעת הוחתמה ע"י אשת הנתבע, על מסמך העדר תביעות. לפיכך ועל יסוד כל האמור לעיל , דין תביעות התובעת לקבלת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת להידחות. גמול עבודה בשעות נוספות: 30. לטענת התובעת בשנה הראשונה להעסקתה עבדה בין השעות 18.00 ועד 7.00 כ-13 שעות ביום מתוכם 6 שעות נוספות. על כן , עתרה לקבלת תוספת גלובלית בשיעור של 30% . לשיטתה 30% מהשכר המחושב בשנה הראשונה עומד על סך של 14,437 ₪. ביתר התקופה טענה התובעת כי עבדה החל מהשעה 16.00 ועד לשעה 7.00 בבוקר מידי יוםכ- 15 שעות, על כן ביחס לתקופה זו עתרה לקבלת תוספת בשיעור של 40% מהשכר בסך של 24,640 ₪. מנגד טענו הנתבעים כי לא ברור מנין השעות הנטענות ובנוסף התובעת נעדרה במשך שעות רבות בכל יום ,שעות אשר ככל הנראה נוצלו לעבודה במשק בית. 31. מהעדויות אשר נשמעו בפנינו לא נדונה סוגית עבודה בשעות נוספות. כאשר נשאלה התובעת האם עבדה קשה אצל הנתבעים השיבה- "אני עבדתי קשה מבוקר עד צהריים בניקיונות, אח"כ המשכתי לעבוד בתור מטפלת" לשאלה כמה שעות עבדה בניקיונות השיבה "6 שעות, 7 שעות, 8 שעות או חמש שעות" (עמ' 8 לפר' שורות 6-9). בית הדין הארצי דן בשאלת זכאות עובדי סיעוד לגמול עבודה בשעות נוספות וקבע כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה לא חלות על עובדת זרה אשר הועסקה כמטפלת והתגוררה בבית המשפחה, בהעדר אפשרות לפקח על שעות עבודתה או לכמתן. יחד עם זאת, נפסק כי העובדת זכאית לתוספת שכר בגובה 30% משכר המינימום (ראו: ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - משה מעיין, פד"ע לט 409 ).בחלק מפסקי דין המאוחרים לפסיקה הנזכרת לעיל, הגמיש בית הדין הארצי את הדרישה ביחס להוכחת השעות הנוספות תוך אימוץ מבחן "מתכונת העבודה בכללותה" כל אימת שהוכיח העובד מתכונת העסקה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות (ראו למשל לעניין זה - ע"ע 1333/04 Bayolo Teresita - יוסף לוגסי, ניתן ביום 6.2.06; כן ראו- ע"ע 1247/04 איליה דאמשה - יהונתן דוידוביץ, ניתן ביום 6.2.06). 32. בפסיקה מאוחרת יותר עמד בית הדין הארצי, על הבעייתיות הנובעת מהעובדה כי בית המטופל משמש בו זמנית כמקום עבודתה ומעונה של המטפלת, שם היא עושה בין השאר לעצמה, והקושי להפריד בין עבודה בשביל המטופל לבין ענייניה האישיים. על כן נקבע בדעת רוב כי בנסיבות אותו עניין אין להחיל את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על העובדת, הן מהטעם שלמטופלת לא היתה כל יכולת פיקוח על שעות העבודה של העובדת והן נוכח מידת האמון הגבוהה הנדרשת ביחסי עבודה אלה(ראו: ע"ע 147/03 יולנדה גלוטן - יעקב, ניתן ביום 1.1.07) . על פסיקה זו הוגשה עתירה לבג"צ. לאחר שבית המשפט העליון סקר בהרחבה את הגישות השונות כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקתו של בית הדין הארצי לאורך השנים ועמד על הקשיים העולים מכל אחת מהגישות, הוחלט שלא להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי, תוך קביעה כי פתרון הולם לסוגיה ייחודית זו יכול וייעשה רק באמצעות חקיקה מתאימה. (ראו:בג"צ 1678/07 יולנדה גלוטן נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח', ניתן ביום 29.11.09). במסגרת נימוקיו לקביעה כי אין מקום להתערב בפסיקתו של בית הדין הארצי אשר קבע כי החריגים הקבועים בסעיפים 30(א)(5)-(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה חלים על עובדי סיעוד, קבע בית המשפט, בין השאר, כי התייחסות לסוגית תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי הסיעוד כאל סוגיה רגילה של עובדים ומעסיקים , עושה עוול לעובדים ולמעסיקים כאחד. 33. יישום ההלכה הפסוקה על עניינינו - התובעת העלתה טענה כללית על פיה הנתבע פקח על עבודתה. לא צוין בעדויות אף לא ברמז כיצד פיקוח זה בא לידי ביטוי בכל הקשור לשעות עבודתה בבית המטופלת- הנתבעת 1. כמו כן לא נטען דבר ביחס ליכולת המטופלת לתפקד בעצמה ולפקח על שעות עבודת התובעת. 34. אשר לטענה בדבר מתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות - התובעת העידה כי בשעות הבוקר עבדה בבתים אחרים בניקיון ורק בשעה 18.00 (בתקופה הראשונה) ובשעה 16.00 (בתקופה השניה) התפנתה לטפל בנתבעת 1. לאור האמור לעיל ומשהדעת נותנת כי בלילות היתה הנתבעת 1 ישנה ובהתאמה התובעת ישנה אף היא , שכן לא יתכן כי הייתה ערה עד השעה 7:00 בבוקר ולאחר מכן יצאה לעבודות הניקיון ללא כל מנוחה, ומשלא הוכח מהי מתכונת העבודה בשעות קבועות, דין תביעתה בגין רכיב זה להידחות. ככל שהיו נסיבות יוצאות דופן אשר מנעו מהתובעת לישון בלילות שעה שלנה בבית הנתבעת 1, ראוי היה כי יפורטו הן בתצהיר. למעט טענה כללית לעבודה רצופה מהשעה 18:00 עד 7:00 בבוקר, לא מצאנו בכתבי הטענות כמו גם בעדויות ולו ראשית ראיה להשגחה צמודה ולעבודה ללא הרף במהלך השעות בהן שהתה התובעת בבית הנתבעת 1. לפיכך ועל יסוד כל האמור תביעת התובעת לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, נדחית. מנוחה שבועית: 35. לטענת התובעת, במהלך תקופת העסקתה היתה זכאית למנוחה שבועית של 36 שעות , אולם לא קיבלה את חופשותיה למעט ארבעה ימי מנוחה בשנת העבודה הראשונה, ואחת לשלושה שבועות ביתר התקופה. לפיכך, טענה התובעת כי הינה זכאית לקבלת סך של 231 ₪ בגין 46 ימי מנוחה בשנתה הראשונה וסה"כ 10,626 ₪. בגין בתקופת העסקתה הנותרת (16 חודשים), קיבלה לטענתה חופשה מידי שלושה שבועות אשר על כן זכאית היא לסך של 231 ₪ בגין כל 48 ימי המנוחה אותם לא קיבלה ובסך כולל של 11,088 ₪. מנגד טענו הנתבעים כי התובעת היא אשר ביקשה לצאת לחופשה כל יום למשך 3-5 שעות ובנוסף קיבלה חופשה בת 12 שעות, פעם בשבוע לאורך כל תקופת העסקתה. לשיטתם, בתחילת העסקתה לא היתה התובעת מעוניינת בחופשה שבועית בת 26 שעות אך לימים, כאשר דרשה התובעת חופשה בת 26 שעות, סרבו הנתבעים לבקשתה. 36. הזכות למנוחה שבועית הינה זכות סוציאלית בעלת חשיבות עליונה. סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כדלקמן - "(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד. (ב) המנוחה השבועית תכלול - (1) לגבי יהודי - את יום השבת; (2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו." לא אחת נפסק כי הוראה זו בחוק "מגשימה את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית" (ראו: בג"צ 5026/04 דיזיין 22 בע"מ נ' רע"נ היתרי עבודה במשרד התמ"ת, פ"ד ס (1) 38). 37. כן נפסק כי קביעת יום המנוחה השבועי מגשימה מטרה חברתית שמטרתה לאפשר לעובד להתפנות מעיסוקיו על מנת לנפוש ולבלות עם קרוביו ויש בה כדי להבטיח תנאי עבודה הוגנים ושמירה על בריאות העובד (ראו:בג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מז (3) 192 (1993)). עדת הנתבעים הגב' זיוה יניב , נשאלה ע"י ב"כ התובעת האם היא יודעת מדוע התובעת עזבה את העבודה אצל אימה והשיבה- "כן. בתחילה 3-4 שעות היא יצאה ואח"כ יצאה יותר מידי. לקראת הסוף היא רצתה גם 24 שעות לצאת וזה לא התאים לנו". כאשר הקשה ב"כ תובעת ושאל- " כלומר פיטרתם אותה" השיבה- "לא. אמרנו לה אם היא רוצה שהיא תשאר- לא פטרנו אותה. אך לא התאים לנו שהיא תצא ל- 24 שעות. 24 שעות בשבוע הכוונה לשאלת בית הדין "(ראו פר' מיום 31.10.12 עמ' 32 לפר שורות 7-10). בהמשך החקירה, כאשר נשאלה העדה על ידי מותב בית הדין האם התובעת עבדה 7 ימים בשבוע השיבה בחיוב. לשאלה האם ביקשה התובעת 24 שעות מנוחה וזאת מעבר ל 3-4 שעות ביום, השיבה בחיוב. (שם, שורות 13-16). 38. הנה כי כן, בפנינו הודאת בעל דין כי התובעת עבדה 7 ימים בשבוע. העובדה כי התובעת עבדה 3-4 שעות ביום ואולי אף יותר, אינה קשורה לזכאות התובעת למנוחה שבועית. העובדה כי התובעת לא עבדה אצל הנתבעים בשעות הבוקר הובאה בחשבון ביחס לזכאותה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות אך אינה קשורה לזכאותה למנוחה שבועית ולתשלום גמול הולם מקום בו עבדה במנוחתה השבועית. לפיכך ובהעדר חישוב נגדי מטעם הנתבעת, למעט טענה בעלמא שאינה מכומתת על פיה התובעת יצאה אחת לשבוע לחופשה בת 12 שעות, טענה אשר נסתרה ע"י עדת הנתבעים הגב' זיוה יניב, קובעים אנו כי התובעת היתה זכאית למנוחה שבועית כקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה ומשכך יש לקבל את תחשיב התובעת ברכיב זה ולחייב את הנתבעים בסך של 21,714 ₪ בגין עבודה במנוחה שבועית. 39. טרם סיום הדיון ברכיב זה ראינו לציין שתי הערות . ראשית- הגם שקבענו כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובעת בכל הקשור לשעות נוספות אין בדבר כדי לסתור את חיוב הנתבעים במתן מנוחה שבועית לתובעת ובתשלום גמול בגין עבודה במנוחה השבועית, ככל שלא ניתן כזה , מכח אותו החוק. כן ראינו לציין כי הגם שהדבר לא פורט, כללה התובעת ברכיב זה גם גמול בגין עבודה במנוחה השבועית שכן הסכומים שנתבעו על ידה בגין כל יום מנוחה עולים על שכר המינימום היומי בתקופה הרלבנטית. חופשה שנתית: 40. לטענת התובעת בתקופת העסקתה היתה זכאית ל- 27 ימי חופשה ולאור חישוביה זכאית היא לסך של 4,158 ₪. מנגד טענו הנתבעים כי התובעת היתה בחופשות כל יום לפחות 3 שעות ולעיתים גם 4 ו 5 שעות. בנוסף היתה בחופשה יום בשבוע במשך כ- 12 שעות או במשך היום או במשך הלילה , בהתאם לרצונה (ראו סעיף 6 לתצהיר הנתבע 2) עוד נטען כי התביעה ברכיב זה התיישנה. 41. בהתייחס להתיישנות התביעה בגין דמי חופשה, קובע סעיף 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951 (להלן- החוק) , תקופת התיישנות מיוחדת לפיה "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, היא שלוש שנים". אשר לתקופה בגינה ניתן לתבוע דמי חופשה ופדיון חופשה על פי החוק, סך כל התקופה בגינה ניתן לתבוע עומד על חמש שנים אשר קדמו למועד הגשת התביעה, וזאת כתוצאה מצירוף סעיפים 6 ו- 31 לחוק. משהתביעה הוגשה ביום 3.8.10 התביעה לפדיון חופשה עד ליום 3.8.05 התיישנה וממילא התובעת איננה זכאית לרכיב זה קודם לאותו מועד. על כן התובעת זכאית לפדיון ימי חופשה בגין 20 החודשים האחרונים להעסקתה ובהתאמה ל- 20 ימי חופשה. 42. לגוף התביעה ברכיב זה נאמר כי דומה כי הנתבעים מבלבלים בין היוצרות. כבר קבענו לעיל כי "חופשה" בת 3- 5 שעות ביום לאו חופשה היא ושעות אלה הובאו בחשבון במסגרת הדיון בתשלום גמול עבודה בשעות נוספות. גם החופשה השבועית בת 12 שעות נדונה לעיל במסגרת הדיון ברכיב "יום מנוחה שבועי". לפיכך ובשים לב לעמדת הנתבעים עצמם, איננו סבורים כי הנתבעים עמדו בחובה החוקית בדבר מתן חופשה שנתית לעובד, בהתאם להוראות החוק. לא ראינו בהקשר זה לקבל את טענת הנתבעים לפיה ויתור על חלק מהחופשה , כנגד חופשה בכל יום הינו הסדר טוב שאינו מנוגד לדין קוגנטי או הסכם קיבוצי או שהינו אסור לפי קנה מידה כלשהו (ראו עמ' 3 לסיכומי הנתבעים). 43. להשלמת התמונה יובהר כי לא הוכח כי בתקופות בהן נסעה התובעת לחופשת מולדת ונעדרה מהעבודה שלמו הנתבעים לתובעת סכום כלשהו בתקופת שהותה בחופשה. משכך ועל יסוד כל האמור לעיל קובעים אנו כי על הנתבעים לשלם לתובעת בגין פדיון ימי חופשה את הסכומים הבאים: בגין 16 חודשים בתקופה שבין 8/05- 12/06 - שכר מינימום ליום (133.41ש"ח) *16 ימים=,2,134.56 ₪ בגין 4 חודשים בתקופה שבין 1/07 -4/07 - שכר מינימום ליום (143.41ש"ח)* 4 ימים = 573.64 ₪. סה"כ בגין פדיון חופשה שנתית ישלמו הנתבעים לתובעת סכום של 2,708 ₪. דמי חגים: 44. לטענת התובעת לכל אורך תקופת העסקתה לא יצאה לחופשה בחגים ואף לא קיבלה תמורה בגין רכיב זה. לפיכך עתרה לקבלת סך של 4,880 ₪ בגין 20 ימי חג (244 ₪ ליום). מנגד טענו הנתבעים כי במשך כל תקופת עבודתה קיבלה התובעת את מלוא שכרה וכן 9 ימי חג בשנה. 45. בחקירתה הנגדית נשאלה הגב' זיוה יניב האם שולם לתובעת דמי חגים וכך השיבה- "חגים היא היתה יוצאת". לשאלה האם שולם לה על כך השיבה "היא היתה יוצאת בחגים. לא" (עמ' 31 לפר' שורות 20-23). מנגד, התובעת לא פירטה מהו המקור הנורמטיבי לתביעתה ברכיב זה. עם זאת ולמעלה מהדרוש, פנינו לצו ההרחבה הכללי במשק בדבר הרחבת הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל מיום 1.12.96 (להלן - צו ההרחבה). צו ההרחבה קובע בסעיף 7 לו לעניין דמי חגים כדלקמן- "א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת. ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג" . 46. לא בכדי נקבע בצו ההרחבה, כי עובד חודשי לא יהיה זכאי לדמי חגים כהגדרתם בצו זה, שכן מטרת הסעיף היתה לתגמל עובדים יומיים, אשר בשל החג נמנע מהם לעבוד כרגיל , בשווי דמי החג בגין אותו יום עקב קיומו של החג ובכך להשוות את מעמד העובדים היומיים, למעמדם של עובדים חודשיים, אשר לא מופחתים משכרם החודשי ימי החג, וזאת בתנאים הקבועים בצו ההרחבה. בענייננו, לא נטען וממילא לא הוכח כי התובעת היתה עובדת יומית ואף להיפך, התובעת כמתה את רכיבי התביעה מכח היותה עובדת חודשית, על כן אינה נכללת בגדר הזכאים לדמי חג כהגדרתם בצו ההרחבה. התובעת אף לא טענה לכל מקור חוקי אחר מכוחו זכאית היא לדמי חגים על פי דין. ככל שהתובעת עתרה לתשלום בגין עבודה בפועל בימי החג היה עליה להוכיח טענותיה בעניין זה. משלא עשתה זאת והטענה נטענה בעלמא כי יש לדחות תביעתה לפדיון דמי חגים. דמי הבראה: 47. לטענת התובעת זכאית היא ל-13 ימי הבראה בסך של 351 ₪ ליום ובסה"כ לסכום של 4,563 ₪ בגין תקופת עבודתה. מנגד טענו הנתבעים כי התובעת קיבלה 5 ימי הבראה בשנה. 48. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בתאריך 25.4.07. משהתביעה הוגשה לבית הדין בחודש אוגוסט 2010, ונוכח הוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (סעיף 7) לפיו "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד וזאת לגבי תקופה של שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו , אם לא קיבל דמי הבראה עבור אותה תקופה במהלך תקופת עבודתו" , תביעת התובעת ברכיב זה התיישנה זה מכבר ולפיכך דינה להדחות. עוגמת נפש: 49. תביעת התובעת לפיצוי בסכום של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש נזנחה בסיכומיה על כן , דינה להדחות. סוף דבר: 50. תביעת התובעת בגין גמול עבודה בחופשה השבועית ופדיון חופשה שנתית מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים: גמול עבודה במנוחה שבועית בסך כולל של 21,714 ₪ פדיון חופשה שנתית בסך כולל של 2,708 ₪. 51. הסכומים הנזכרים לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.8.10 (מועד הגשת התביעה) ועד לתשלום המלא בפעל. משמרבית תביעות התובעת נדחו , ישא כל צד בהוצאותיו הוא. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלתו. העסקת עובדים זריםעובדים זרים