העמדת אשראי לפרעון

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא העמדת אשראי לפרעון:

1. התובעת טענה בתביעה הנוכחית כי הנתבע (להלן: "הבנק") גרם לה נזק באופן שבו הוא העמיד לפירעון את האשראי שניתן לה על ידיו. לטענתה, הבנק לא נתן לה הודעה מוקדמת בת 10 ימי מסחר בטרם הועמד האשראי לפירעון, ולו היה עושה כן – היתה התובעת פועלת באופן ששווי תיק ניירות הערך שלה ששימש ביטחון לאשראי שהבנק העמיד לרשותה, היה עולה בצורה משמעותית.

העובדות
2. התובעת היא חברה פרטית אשר ניהלה את פעילותה בבנק. הבנק העמיד לתובעת אשראי שנועד לממן את פעילותה בשוק ההון. בחודש מאי 2007 העמיד הבנק לתובעת אשראי בשיעור של 3 מיליון דולר, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים (להלן: "הסכם האשראי"). תיק ניירות הערך של התובעת שימש כבטוחה לאשראי. שוויה של הבטוחה – קרי שוויו של תיק ניירות הערך של התובעת, השתנה בהתאם לאופי ההשקעות של התובעת ולמצב השוק. התובעת עסקה במסחר בניירות ערך זרים באמצעות מנהלה מר דן לוי (להלן: "לוי"). מר לוי הוא מנהל תיקים ותיק ומנוסה, ובעל ניסיון של עשרות שנים במסחר בשוק ההון.

3. בהסכם האשראי פורטו התנאים השונים להעמדת האשראי על ידי הבנק. אחד התנאים היה כי התובעת תשמור דעל יחס כיסוי של 125% בין שווי תיק ניירות הערך שלה לבין גובה האשראי שהיא מקבלת מהבנק. יחס הכיסוי נועד להבטיח שאם התובעת לא תשיב את האשראי לבנק - יוכל הבנק להיפרע את האשראי במלואו באמצעות מימוש תיק ניירות הערך של התובעת.

4. מחודש מרץ 2008 ואילך – כך טוען הבנק, ירד יחס הכיסוי מתחת ליחס שנקבע בהסכם האשראי. לגירסת הבנק, הוא פנה טלפונית באמצעות נציגתו, הגב' פליאת הרשקוביץ (להלן: "הרשקוביץ") אל התובעת החל מחודש מרץ 2008 בקשר ליחס הכיסוי. התובעת טענה כי הבנק פנה אליה רק במהלך החודשים מאי – יוני 2008. כן טענה התובעת כי בפניות אלה ציינה פקידת הבנק רק כי קיימת בעיה ביחס בין הביטחונות לאשראי. לגישת התובעת, הבנק לא קצב לה לוחות זמנים במסגרת פניות אלה ביחס למועד בו עליה להביא לשיפור במצב הביטחונות. הבנק אף לא דרש ממר לוי, לגרסתו, להזרים סכומי כסף נוספים לחשבון, או לצרף לחשבון ביטחונות נוספים. לכן, לא היה למר לוי יסוד לחשש - גם לאחר הפניות של הבנק אליו - כי הבנק יבקש להעמיד את האשראי לפירעון מיידי.

5. הבנק טען כי לאחר שהוא פנה אל מר לוי, ולאחר שחרף הפנייה הזו, לא בוטלה החריגה ביחס הכיסוי, נערכה ביום 15.6.08 פגישה בין נציגי הבנק לבין מר לוי במוקד העסקים של הבנק. גם בפגישה זו בקש הבנק ממר לוי לפתור את הבעיה ביחס הכיסוי. לאחר הפגישה, הציע מר לוי (לגרסת הבנק; מר לוי טוען כי הבנק הוא שהציע זאת), להעמיד את דירת המגורים בה הוא גר כבטוחה נוספת לאשראי. הבנק שקל את ההצעה וסירב לה מטעמים שיפורטו בהמשך.

הבנק טען כי ההחלטה הזו היתה החלטה סבירה שהתקבלה על ידיו כדין. מנגד, לטענת התובעת, החלטת הבנק לסרב להצעה לשעבוד דירת המגורים היתה החלטה רשלנית שהתקבלה ללא כל דיון, וכאשר ככול שהיו בעיות בהצעתו של מר לוי – ניתן היה לפתור אותן. לגישתה של התובעת, גם במהלך הפגישה ביום 15.6.08 (שהתובעת אינה כופרת בקיומה), הבנק לא הציב לה אולטימטום ביחס למועדים במסגרתם עליה לתקן את החריגה.

6. לגישתו של מר לוי, לאחר הפגישה ביום 15.6.08, הוא עצמו פנה ביום 26.6.08 אל הבנק כדי לברר מהי עמדת הבנק ביחס להצעתו לשעבוד דירת המגורים. הוא טען כי הגב' הרשקוביץ השיבה לו כי ועדת האשראי מתכוונת לדון בהצעה שבוע לאחר מכן. למרות זאת, באותו יום עצמו, מספר שעות לאחר אותה שיחה, התקשרה הגב' הרשקוביץ אל מר לוי והודיעה לו על החלטתו של הבנק להעמיד את האשראי לפירעון (החלטה שלגישת התובעת עומדת בסתירה לדברים אותם אמרה הגב' הרשקוביץ למר לוי בשיחה הקודמת מאותו יום). הבנק איפשר לגישתו לתובעת להמשיך למכור את ניירות הערך בעצמה, תוך שהבנק הורה לתובעת לפרוע בכול יום לפחות 2 מיליון ש"ח מסך יתרת החובה שעמדה בחשבון בגין ביטול האשראי.

7. התובעת טענה כי ההודעה בדבר העמדת האשראי לפירעון נמסרה למר לוי ללא שניתנה לו שהות סבירה קודם לכן, שהות שהיתה אמורה לאפשר לו לנקוט בפעולות למניעת נזקים. עוד טענה התובעת כי הטעם האמיתי להחלטת הבנק היתה התנהלות היסטרית ובלתי רציונלית של הבנק, שנבעה מפאניקה שאחזה בו - לאור הירידות שהיו בשווקים באותה עת. לגישתו של מר לוי, הוא פעל בהתאם לאינדיקציות הכלכליות, והתאים את תיק ניירות הערך שלו לירידות בשווקים.

8. אין מחלוקת כי ביום 1.7.08, במסגרת פגישה בין נציגי הבנק לבין מר לוי, פגישה שהתקיימה לגישתו של מר לוי לאור הפצרות שלו מהבנק, נמסרה למר לוי הודעה כתובה מהבנק (נספח י"ט לתצהירו של מר לוי). במכתב הודיע הבנק למר לוי כי
"מסגרות האשראי בחשבונך מבוטלות החל מיום 5.7.2008 והינך נדרש לכסות את מלוא יתרת החובה בחשבון העומדת היום על סך 10,584,362 ₪ (לא כולל ריבית מיום 1.4.2008)".

הבנק הוסיף וציין באותו מכתב כי:
"הינך נדרש לממש את תיק ני"ע שבחשבון ולהקטין יתרת החובה בגין הפעילות בני"ע בסך 2,000,000 ₪ בכול יום. אם לא תעשה כן לאלתר, נממש ללא כל התראה נוספת לאלתר את הביטחונות שבידינו...".

9. התובעת טענה כי עמדתו של הבנק היתה מבוססת על טעות שלו, כאשר הבנק היה סבור כי קיימת חריגה של 400,000$, בעוד שבפועל היה מדובר בחריגה של 1% בלבד ממסגרת האשראי. מעבר לכך, לזכות התובעת עמד שעבוד של כלי רכב, וכן עמדו לבנק ערבויות אישיות של מר לוי ורעייתו. התובעת הוסיפה וטענה כי הבנק היה צריך לדעת כי מר לוי התכוון לפעול במלוא האחריות לאור המצב בשווקים ובהתאם לו, בלא לסכן את כספי הבנק. לכן היה על הבנק לבטל את ההוראה האוסרת על מר לוי לרכוש ניירות ערך, ולדון בהצעתו של מר לוי לשיפור הביטחונות.

עוד יש לציין, כי לגישתו של מר לוי לא הוטלו כל מגבלות על פעילותו בתיק ניירות הערך בימים 26-27 ליוני 2008. בימים אלה, מכר מר לוי לגישתו ניירות ערך שהם מותאמים לשוק, ורכש ניירות ערך "הפוכים להתנהגות של השוק" (ר' עמ' 49-50 לפרוטוקול), באופן שהביא לשיפור יחס הכיסוי בתיק. 28-29.6.2008 לא היו ימי עסקים, ומיום 1.7.2008 ואילך פעל מר לוי כפי שדרש ממנו הבנק לפעול (ר' עמ' 47 לפרוטוקול).

10. מר לוי פנה אל הבנק במכתב מיום 2.7.2008 (נספח כ' לתצהירו של מר לוי), בו הוא העלה את גרסתו ביחס לאירועים, ואת טענותיו כלפי הבנק. הבנק השיב לפניית התובעת במכתב מיום 9.7.08 (נספח כ"א לתצהירו של מר לוי). לאחר שהתובעת פעלה כפי שהבנק הורה לה, ומכרה את תיק ניירות הערך שלה, נותרה בחשבון יתרת חובה בסכום של 67,000 דולר, שכוסתה באמצעות הלוואה שהבנק העמיד לתובעת.

טענות הצדדים
11. התובעת טענה כי הבנק נהג שלא כדין, הפר את חובותיו כלפיה וגרם לה נזק. לגישת התובעת הבנק לא נתן לה התראה מוקדמת בטרם הוא הודיע על החלטתו להעמיד את האשראי לפירעון מיידי, אף שהיה עליו לתת לתובעת – בטרם העמדת האשראי לפירעון - התראה מראש של 10 ימי מסחר. מעבר לכך נטען כי הבנק כלל לא היה רשאי להפסיק את האשראי לתובעת, לאור מכלול הביטחונות שהתובעת העמידה לרשותו, ולאור נכונותה של התובעת להעמיד ביטחונות חיצוניים נוספים שהיו מביאים לכך כי היא תעמוד ביחס הכיסוי הנדרש בהסכם האשראי (קרי 125%).

12. התובעת ציינה כי את פרק הזמן של 10 ימי מסחר יש למנות מיום 1.7.08 – הוא היום בו הודיע הבנק לתובעת בכתב על החלטתו להעמיד את האשראי לפירעון מיידי. כן נטען כי פרק הזמן הוא 10 ימי מסחר, ולא 10 ימים קלנדריים – כפי שהבנק טוען. המסקנה לפיה מדובר ב-10 ימי מסחר עולה – כך נטען – מהוראות חוק שונות, ממערכת ההסכמים בין הצדדים ומההלכה הפסוקה. מסקנה דומה עולה גם מנהלי הבנק – כך טוענת התובעת, וממצגי הבנק - אשר לא קצב לתובעת לוחות זמנים, ולא הציג למר לוי "אולטימטום" לשיפור הביטחונות.

התובעת הוסיפה וטענה כי לא התקיימו נסיבות מיוחדות אשר יצרו סיכון שלא איפשר לבנק ליתן התראה מראש של 10 ימים, וכך גם עולה מהתנהלותו של הבנק עצמו. לגישתה, אף לו היו קיימות נסיבות כאלה, הרי משהבנק בחר בתחילה להימנע מביטול מסגרת האשראי חרף טענתו להפרת תנאי הסכם האשראי, היה הבנק מחויב לפי הוראות הדין והפסיקה לתת התראה מראש של 10 ימי מסחר, כתנאי למימוש זכות הביטול שלו. התובעת טענה כי הבנק הודה בכך כי לא היה שינוי דרמטי ובלתי צפוי לרעה במצב הביטחונות ביום 1.7.08 או ביום 26.6.08. לכן, כך טוענת התובעת, הבנק התרשל בקבלת ההחלטה ביחס להעמדת האשראי לפירעון מיידי. רשלנות זו עולה גם מהעובדה שהבנק לא התייעץ עם אנשי מקצוע. לו היה עושה כן, היה הבנק מגלה כי מר לוי פועל בהתאם לאירועים הבינלאומיים שקרו באותה עת, וכי חרף המפולת בשווקים – הפער בין ההתחייבויות לנכסים אינו גדל.

13. התובעת טענה כי התרשלותו של הבנק גרמה לה לנזק – מר לוי מכר ניירות ערך בעלי מִתאם חיובי לשוק, ורכש תמורתם ניירות ערך בעלי מִתאם שלילי לשוק. לאחר שהבנק אסר עליו לרכוש ניירות ערך, הוא הוסיף לפעול בהתאם לאותה מגמה. לכן, לו היה הבנק מאפשר למר לוי להשלים את המגמה בה הוא החל ביום 26.6.08, הוא היה רוכש ניירות ערך בעלי מִתאם שלילי לשוק, ומוכר ניירות ערך בעלי מִתאם חיובי. אז, בתום 10 ימי מסחר (קרי ביום 15.7.08), היה שווי תיק ניירות הערך של התובעת עומד על 3,725,702$ - סכום העולה על התמורה שהתקבלה בפועל ממכירת התיק בשיעור של 1,010,377$. התובעת עותרת כי בית המשפט יזכה אותה בפיצוי בסכום זה.

14. מנגד, טען הבנק כי דין התביעה להידחות. הבנק ציין כי התובעת שינתה את גרסתה במהלך הדיון. בכתב התביעה כפרה התובעת בכך שהוסכם בינה לבין הבנק על תנאים להעמדת האשראי, טענה שהסתברה בדיעבד כלא נכונה.

הבנק הוסיף וטען כי הוא נתן לתובעת התראה מספקת לפני שהעמיד את האשראי לפירעון. הבנק טען קודם כל כי בהתאם להסכם האשראי כמו גם בהתאם לדין, הוא היה רשאי להעמיד את האשראי לפירעון מיידי ללא כל צורך בהודעה מוקדמת, בנסיבות בהן נוצר סיכון ביחס ליכולתו לגבות את האשראי. לגישת הבנק – אלה היו הנסיבות במקרה דנן.

באשר לטענת התובעת לפיה היה על הבנק לתת לה התראה מוקדמת של 10 ימי מסחר, טען הבנק כי יש לדחות את הטענה. על כל פנים – כך טען הבנק - השהות שניתנה לתובעת היתה ארוכה מכך. הבנק טען כי ההודעה בדבר ביטול מסגרת האשראי לא ניתנה לתובעת ביום 1.7.08 – כפי שהיא טוענת, אלא ביום 26.6.08, בעל פה. לגישת הבנק, אין דרישה לפיה הודעה על הפסקת אשראי תינתן בכתב. עוד נטען כי כעולה ממסמכים שהתובעת כתבה בזמן אמת, היא ממילא לא התכוונה לפעול באופן לו היא טוענת היום – קרי למכור את התיק כולו ביום 15.7.08, אלא היא בקשה להוסיף לפעול בתיק למשך מספר שבועות נוספים.

15. הבנק טען כי לא היה טעם להעניק לתובעת שהות נוספת מעבר לזו שניתנה לה בפועל, משום שגם התובעת לא טענה כי שהות נוספת היתה דרושה לה לצורך העמדת ביטחונות נוספים. התוכנית הנטענת של התובעת - להמשיך לפתוח פוזיציות חדשות, שהיו אמורות להגן על התובעת מפני ירידות נוספות בשוק, היא תוכנית שהיתה חשופה באופן ניכר לעלייה בשווקים. הבנק לטענתו ממילא לא היה מאפשר לתובעת לנקוט באסטרטגיה הזאת, ולא היה צריך לאפשר זאת - ודאי לא לאור מצבו של התיק, ולאחר שהתקבלה החלטה של הבנק להפסיק את האשראי על רקע החריגה.

הבנק טען כי גם מכוח הדין לא קיימת לו חובה לתת לתובעת התראה בת 10 ימי מסחר לפני הפסקת האשראי – לא מכוח הדין ולא מכוח ההסכמים בין הבנק לבין התובעת.

16. הבנק כפר בטענת התובעת לפיה השהות שניתנה לה על ידיו מהווה מחילה של הבנק על הפרת הסכם האשראי על ידי התובעת. הוא אף טען כי הוא מעולם לא השלים עם החריגה של התובעת או הסכים לה. אין גם מקום לגישתו לקבל את טענת התובעת לפיה הבנק יצר מצג או נוהג בנוגע לחריגה, עליהם התובעת הסתמכה. הבנק טען בהקשר זה כי היה ברור לאורך כל הדרך כי הוא אינו מוכן לאפשר את המשך החריגה, וכי אם החריגה לא תתוקן - הוא יורה על ביטול האשראי ועל העמדתו לפירעון מיידי.

הבנק טען כי התובעת מתייחסת באופן שגוי להלכה הפסוקה ביחס להתראה מוקדמת. הבנק טען כי במקרה דנן הרציונאל המחייב מתן התראה מוקדמת קוים במלואו, משום שהבנק נתן לתובעת שהות מספקת להתארגן, מה עוד שכאמור התובעת לא טענה כי נדרשה לה שהות נוספת על מנת להגדיל את מצבת הביטחונות שלה.

17. הבנק הוסיף וטען כי התובעת לא הוכיחה שהתנהלותו גרמה לה נזק. הנחותיו של המומחה מטעם התובעת בהקשר זה לא הוכחו – המומחה סמך את חוות דעתו על ההנחה כי התובעת היתה ממשיכה במגמה בה היא החלה ביום 26.6.08 גם אלמלא היה הבנק אוסר עליה לרכוש ניירות ערך עוד ביום 26.6.08; על ההנחה כי התובעת היתה מפסיקה לבצע כל פעולה בחשבון החל מיום 1.7.08; ועל ההנחה כי ביום 15.7.08 היתה התובעת מוכרת את התיק כולו. טענות אלה לא הוכחו. מחומר הראיות עולה כי התובעת בקשה מהבנק להמשיך לפעול באופן חופשי במשך חודש – חודשיים, ומכאן כי היא לא התכוונה לפעול באופן שהמומחה מטעמה הניח כי היא היתה פועלת. טענות התובעת הן לכן חוכמה בדיעבד, ואין לקבלן. הבנק התייחס להלכה הפסוקה עליה הסתמכה התובעת, ולמסקנות העולות ממנה.

18. התובעת הגישה סיכומי תשובה בהם היא השיבה לטענות הבנק. בסיכומי התשובה חזרה התובעת וטענה בין היתר כי החלטתו של נציג הבנק, מר דנינו שלא לאשר את שעבוד הדירה ולהעמיד את האשראי לפירעון מיידי, היתה החלטה חפוזה, שנבעה מ"פניקה". ההחלטה הפתיעה גם את פקידי הבנק האחרים, שעמדתם היתה שונה. התובעת טענה כי הסירוב לשעבוד הדירה נעשה ללא בחינת שוויה של הדירה וללא דיון. עוד נטען כי יש לדחות את טענת הבנק לפיה המשכנתא שהוצעה על הדירה היתה "משכנתא שניה", משום שממילא בעלי המשכנתא הראשונה – ה"ה לוי – היו ערבים בערבויות אישיות כלפי הבנק.

התובעת אף חזרה על טענתה לפיה היה על הבנק לתת לה התראה מראש בת 10 ימים, כאשר לטענתה בפועל הבנק לא נתן לה כל התראה מראש, ולו של יום אחד. זאת משום שמר לוי נדרש לחסל את התיק מייד, והעובדה שהבנק הסכים לפרוס את מימוש התיק לחמישה ימים, אינה תחליף למתן התראה מוקדמת.

19. התובעת טענה כי הבנק בסיכומיו מתנער מהדין, מההסכם, מנהליו שלו ומחובות הזהירות והנאמנות שלו. עוד טענה התובעת כי היא הסתפקה בתביעת נזק בגין מחדלו של הבנק לתת לה התראה מוקדמת, ולאפשר לה לפעול כפי שפעלה עוד בטרם הודעת הבנק.

דיון
20. טענתה העיקרית של התובעת היא כי הבנק לא נתן לה התראה מספקת של 10 ימי עסקים מיום 1.7.08, לפני שהוא העמיד את האשראי שניתן לה לפירעון מיידי. התובעת טוענת כי הפרת חובתו זו של הבנק היא שגרמה לה לנזק בשיעור של 1,010,377$, ולכן על הבנק לפצותה בסכום זה.

כך עולה מסיכומי התובעת וסיכומי התשובה שלה, שם טענה התובעת כי הנזק אותו היא תובעת הוא נזק "שנגרם לה עקב מחדלו של הבנק ליתן לה התראה מוקדמת, ולאפשר לה לפעול בהמשך לאותה מגמה בה החלה בפועל עוד טרם מתן ההודעה על העמדת האשראי לפירעון מיידי ביום 1.7.08 עד למימוש התיק". לגישת התובעת בית המשפט "פטור מלהכריע בשאלה הרחבה יותר – האם הבנק היה רשאי לכלל להורות על הפסקת מתן האשראי" (ר' עמ' 54 לסיכומים). עילת התביעה של התובעת, העילה שממנה נגזר הנזק שהיא טוענת שקרה לה, ושאת הפיצוי בגינו היא תובעת, מניחה כי הבנק היה רשאי להפסיק את האשראי לתובעת, אך היה עליו לעשות כן תוך מתן ההתראה המוקדמת, שהיתה מונעת את הנזק נושא התביעה.

21. מכאן, כי טענות רבות של התובעת, ובכלל זה הטענה לפיה הבנק דחה את בקשתה לאפשר לה לשעבד את הדירה ולהביא בכך לתיקון ההפרה; הטענה לפיה הבנק שגה בהערכת היקף החריגה שלה מהסכם האשראי; והטענה לפיה היה על הבנק לנקוט באמצעים מידתיים יותר ולצמצם את מסגרת האשראי חרף ביטולה – הן טענות שאין צורך לדון בהן.

זאת משום שכפי שהובהר, טענות אלה אינן נוגעות לעילת התביעה ולנזק שנתבע על ידי התובעת, המבוססים על ההנחה כי הבנק היה רשאי להודיע על הפסקת מסגרת האשראי ביום 1.7.08, וכי היה עליו לתת לתובעת פרק זמן של 10 ימי עסקים לאחר מועד זה עד למימוש התיק.

הטענות האחרות של התובעת אינן מובילות לתוצאה זו – שכן לו היה הבנק מסכים למשל לקבל את הדירה כבטוחה נוספת שהיה די בה להביא לביטול החריגה ממסגרת האשראי, לא היה הבנק מודיע ביום 1.7.08 על העמדת האשראי לפירעון. כאמור, זוהי ההנחה עליה מבוססת עילת התביעה ועליה מבוסס חישוב הנזק. דברים דומים ניתנים להיאמר ביחס לחישוב היקף החריגה של התובעת, או הבחירה של הבנק באמצעים אחרים שאינם הפסקת האשראי. כאמור, התובעת אינה טוענת במסגרת התביעה הנוכחית ובמסגרת הנזק אותו היא תובעת, כי הבנק היה צריך להמשיך ולהעמיד לרשותה אשראי. התובעת מוכנה להניח לצורך התביעה וחישוב הנזק כי הבנק היה רשאי להפסיק את האשראי. אלא שלטענתה של התובעת, היה עליו לעשות זאת תוך שהוא מעמיד לתובעת 10 ימי עסקים מיום 1.7.08 לצורך כך.

לכן, לטענות שאינן קשורות לנזק שנתבע נתייחס להלן בקצרה, ורק למעלה מן הצורך, שכן גם אם טענות אלה יתקבלו – לא יהיה בהן כדי להועיל בהוכחת תביעתה של התובעת לנזק שנתבע בפועל במסגרת כתב התביעה.

22. מכאן כי לצורך הכרעה בתביעה דנן, יש לבחון בעיקר את טענות הצדדים ביחס למועד העמדת האשראי לפירעון מיידי. בהקשר זה יהיה מקום לבחון את השאלה מתי הודיע הבנק לתובעת על כוונתו להפסיק את האשראי, והאם היה הבנק רשאי להפסיק את האשראי לתובעת במועד זה באופן מיידי (כפי שטוען הבנק); כן יהיה מקום לברר האם – בהנחה שהיה על הבנק לתת לתובעת הודעה מראש בת 10 ימים, האם היה עליו למנות 10 ימי מסחר – או 10 ימים קלנדריים עד להפסקת האשראי בפועל.

בהנחה שהודעת הבנק על הפסקת האשראי ניתנה כדין, יהיה מקום לדחות את התביעה. אם לעומת זאת יסתבר כי הבנק לא נתן לתובעת שהות מספקת לאחר ההודעה על הפסקת האשראי, יהיה מקום לבחון האם התנהגותו של הבנק גרמה לתובעת את הנזק כפי שהיא טענה לו בתביעתה.

להלן נתייחס אם כן לטענות הצדדים בפירוט.

שינוי החזית של התובעת, וסתירות בעדויותיו של מר לוי
23. בטרם ייבחנו השאלות שפורטו לעיל, יש להקדים ולציין כי התובעת העלתה בתביעתה טענה שהיא חזרה בה ממנה לאחר פרשת הראיות. כפי שטען הבנק, התובעת כפרה במסגרת כתב התביעה בכך כי בינה לבין הבנק היתה הסכמה ביחס ליחס הכיסוי בין האשראי שהבנק העמיד לה לבין הביטחונות שהיה על התובעת להעמיד להבטחת האשראי הזה. כך, בס' 4 לכתב התביעה טענה התובעת כי "לא היה כל סיכום בינה לבין הבנק בנוגע לגובה הביטחונות".

לעומת זאת, במסגרת הסיכומים מטעמה, לא כפרה התובעת בקיומו של הסכם האשראי, ומיקדה את טענותיה שבנושאים אחרים. זאת לאחר שבמסגרת פרשת ההוכחות הודה מר לוי במפורש הן כי הוא חתום על הסכם האשראי בו מפורט יחס הכיסוי (ר' מ' 8 שורה 26 לפרוטוקול, שם מעיד מר לוי ביחס להסכם כי "אני רואה שזה חתימות שלי"); והן כי הוא קרא את ההסכם בטרם הוא חתם עליו (ר' עמ' 9 שורה 12 לפרוטוקול "בזמן החתימה בוודאי שקראתי", ור' גם עמ' 10 שורות 14-17)). מכאן כי מר לוי הסכים לתנאי האשראי כפי שאלה פורטו בהסכם כאשר חתם על הסכם האשראי, והוא ידע והסכים ליחס הכיסוי שנקבע בהסכם האשראי. טענתו בכתב התביעה לפיה לא היה כל סיכום ביחס לגובה הביטחונות הסתברה אם כן כטענה לא נכונה. העד מסביר ענין זה בחקירתו בכך ש"אני לא זכרתי ואני בפירוש מצהיר פה שאני לא ידוע בתור איש עם זיכרון טוב" (ר' עמ' 10 שורות 1-2 לפרוטוקול). לענין זה צריכה להיות משמעות בהמשך, כאשר גרסאותיהם של הצדדים ייבחנו, תוך בחינת אמינותם.

טענת התובעת בהקשר זה היא כי הבנק לא חשף בפניה את הסכם האשראי. אולם, הסכם האשראי הוא הסכם שמר לוי חתם עליו, וכאמור הוא אף קרא אותו בטרם החתימה. הנושא של יחס הכיסוי עלה בשיחות בין הצדדים. לכן, ללא קשר לשאלה מתי חשף הבנק בפני מר לוי את הסכם האשראי במסגרת ההליך הנוכחי, לא היה מקום לכך כי מר לוי יכפור - במסגרת כתב התביעה - בקיומה של ההסכמה הברורה והמפורשת בינו לבין הבנק לגבי קיומו של יחס כיסוי, והעובדה כי הוא כפר בכך צריכה לשמש נגדו.

24. עוד יש לציין כי מר לוי כפר בכך שידע מה היה יחס הכיסוי הנדרש בהתאם לתנאי הסכם האשראי (אותו כזכור הוא מודה שקרא). הוא נשאל ביחס לפנייה של הגב' הרשקוביץ אליו, בה ציינה גב' הרשקוביץ את קיומה של בעיית ביטחונות. לשאלה מדוע לא שאל כמה ביטחונות צריך להוסיף, הוא משיב "לפעמים עדיף לא לשאול שאלות" (ר' עמ' 16 לפרוטוקול), ובהמשך – "ברגע שאני יודע שיש בעיה, מה אכפת לי מה גודלה?" (ר' עמ' 17 לפרוטוקול). זו אינה תשובה המאפיינת איש כספים ותיק ומנוסה, שהיה עסוק "כל רמ"ח אבריי בנושא של פעילות התיק ושמירה על כספי הבנק ועל הכספים שלי ולשפר את מצב התיק" (ר' עמ' 11 לפרוטוקול).

בהמשך, העד נשאל מדוע, במכתבו מיום 2.7.2008, שנכתב בתשובה למכתב הבנק אליו מיום 1.7.2008 (נספחים י"ט וכ' לתצהירו של מר לוי), העד לא התייחס לכך שהבנק ציין כי יחס הכיסוי עליו הוסכם הוא 125%. העד השיב "לא שמתי לב" (ר' עמ' 25 לפרוטוקול). גם עדות זו היא בעייתית.

25. סתירה נוספת בגרסתו של מר לוי קיימת ביחס לשאלה האם בשיחת הטלפון שלו עם גב' הרשקוביץ מיום 26.6.2008, דרשה ממנו גב' הרשקוביץ למכור ני"ע בשיעור של 2 מיליון ₪ ליום. העד כפר בכך שהגב' הרשקוביץ הציבה בפניו דרישה כזו, ואז חזר בו וציין "פה טעיתי" (ר' עמ' 44-45 לפרוטוקול). כן חזר בו העד מגרסתו ביחס לתוכנה של שיחתו עם הגב' הרשקוביץ ביום 26.6.2008, כפי שיפורט להלן (בס' 31 לפסק הדין).

כל העניינים הללו משפיעים לרעה על יכולתו של בית המשפט לתת אמון בגרסתו של מר לוי, ביחס לאותם חלקים מגרסתו העובדתית השנויים במחלוקת בינו לבין הבנק.

מתי הודיע הבנק לתובעת על הפסקת האשראי, והאם היה עליו להודיע על כך בכתב?
26. כפי שעולה מתיאור העובדות שלעיל, גם התובעת אינה כופרת בכך כי בחודשים מאי – יוני 2008, הבנק פנה אל מר לוי בקשר לבעיה שהתעוררה ביחס הכיסוי בחשבונה של התובעת (ר' למשל ס' 13 לסיכומי התובעת). הבנק טוען כי הפנייה הראשונה למר לוי היתה עוד בחודש מרץ 2008, ולאור הדברים שצוינו לעיל ביחס לגרסתו של מר לוי, אני סבורה כי יש להעדיף את גרסת הבנק בהקשר זה. כך או כך, אין חולק כי התובעת היתה מודעת לכך כי קיימת בעיה ביחס הכיסוי עוד לפני הפגישה מיום 15.6.08.

27. מר לוי מבסס את טענתו לפיה נוצרה אצלו ציפייה לגיטימית כי אין כל חשש שהבנק עתיד להורות על מימוש מיידי של תיק ניירות הערך של התובעת, וזאת – בהתבסס על התנהלותו של הבנק בחודשים שלפני מתן ההודעה על העמדת האשראי לפירעון מיידי. התובעת מסתמכת על כך כי הבנק לא קצב לטענתה למר לוי לוחות זמנים, ולא הציב בפני מר לוי "אולטימטום". לטענת התובעת, הבנק לא התריע, במסגרת השיחות המקדימות, כי הוא עלול לפעול לביטול מסגרת האשראי ולהעמדת האשראי לפירעון מיידי.

28. אינני מקבלת את טענות התובעת בהקשר זה. גם בהנחה שהגב' הרשקוביץ לא ציינה באופן מפורש וברור בשיחותיה המקדימות עם מר לוי, כי קיים סיכון כי הבנק יעמיד את האשראי שהועמד למר לוי לפירעון – הרי הדעת נותנת כי מר לוי, שהוא כאמור מנהל תיקים ותיק ומנוסה ובעל ניסיון של עשרות שנים במסחר בשוק ההון, היה צריך להבין זאת.

פנייתו של הבנק ביחס להפרת הסכם האשראי על ידי התובעת ולחריגה שלה מיחס הכיסוי, לא היתה פנייה "סתמית" שנועדה רק כדי ליידע את התובעת כי קיימת חריגה שלה מתנאי ההסכם, ללא שהבנק מייחס לכך כל משמעות אופרטיבית. הפנייה של הבנק נועדה כדי להבהיר לתובעת כי הבנק מודע לחריגה, כי הוא סבור שהיא בעייתית (אלמלא כן – לא היה פונה), וכי הוא עומד על כך כי התובעת תקיים את תנאי ההסכם, קרי – תביא לכך כי יחס הכיסוי בין האשראי לבין שווי הביטחונות יחזור להיות 125%.

מסקנה זו עולה גם מעדותה של פקידת הבנק גב' הרשקוביץ, שהעידה כי מר לוי "ידע שהוא חורג, הוא ידע שהוא צריך לתקן את החריגה, וגם באותה שיחה (מיום 26.6.2008, ר.ר.) הוא אמר לי – בסדר אני מקבל את זה..." (ר' עמ' 228 לפרוטוקול).

29. אין צורך שהבנק יציין באופן מפורש כי המשך ההפרה טומן בחובו אפשרות לביטול ההסכם – כלומר לביטול מסגרת האשראי. המסקנה הזו היא ברורה, והיתה מובנת (או לפחות היתה צריכה להיות מובנת) למר לוי. מטעמים דומים אינני סבורה כי הבנק יצר אצל מר לוי ציפייה לגיטימית כי הוא אינו עומד להורות על מימוש תיק ניירות הערך. נהפוך הוא – הפניות של הבנק אל מר לוי, העובדה כי הבנק התריע בפני מר לוי על החריגה – היו צריכים להבהיר למר לוי כי הבנק ערני, מוטרד מהחריגה, ואינו מוכל להסכין איתה. הוא אמנם לא דרש עדיין כי האשראי יושב לו, אולם – זוהי דרך התנהלות סבירה שאיפשרה למר לוי במשך פרק זמן מסוים לנסות ולתקן את ההפרה. מר לוי היה צריך אם כן להבין – אף אם הדברים לא נאמרו מפורשות - כי אם החריגה לא תתוקן, קיים חשש כי הבנק יפעל כדי להגן על זכויותיו, בין היתר על ידי פעולה למימוש התיק.

ההודעה מיום 26.6.08
30. הבנק טען כאמור כי ביום 26.6.08, נמסרה למר לוי הודעה על הפסקת האשראי, לאחר שחרף מספר התראות - התובעת הוסיפה לחרוג מיחס הכיסוי שנדרש בהסכם האשראי ולא פעלה לביטול החריגה. ההודעה נמסרה לגרסת הבנק בשיחת טלפון בין הגב' הרשקוביץ לבין מר לוי. יש לבחון קודם כל את השאלה האם הוכח כי שיחת טלפון כזו התקיימה, ואם כן – האם די בה, חרף העובדה כי מדובר בהודעה בעל פה, להוות התראה ביחס לכוונת הבנק להפסיק את האשראי לתובעת.

31. אני סבורה כי הבנק הוכיח את קיומה ואת תוכנה של שיחת הטלפון מיום 26.6.08. מצד הבנק העידה בהקשר זה הגב' הרשקוביץ על קיומה של השיחה ועל תוכנה (ר' עמ' 227-228 לעדותה וס' 52- 53 לתצהירה). באשר למר לוי, הרי הוא לא הכחיש את קיומה של שיחת טלפון עם הגב' הרשקוביץ. מלכתחילה הוא טען כי הוא הבין רק כי הבנק בקש ממנו בשיחה "להקטין את התיק", אולם הוא לא ידע על ביטול מסגרת האשראי (ר' עדותו בעמ' 52 שורה 15 לפרוטוקול).

אולם, לשאלת בית המשפט ותוך הפניה לאמור בתצהירו, הודה העד כי הוא אכן הבין כי הבנק מתכוון להפסיק את מסגרת האשראי שהועמדה לו במסגרת אותה שיחה (ר' עמ' 53 לפרוטוקול. מר לוי משיב לשאלת בית המשפט "בסדר, אז זה אני מקבל את ההערה של כב' השופטת ואני כנראה שזה מה שהבנתי. שזה מה שהבנק מתכוון לעשות" - כאשר ממכלול הדברים ברור כי העד הבין כי הבנק מתכוון להפסיק את מסגרת האשראי). מסקנה דומה עולה ממכתבו של העד לבנק מיום 2.7.2008 (נספח כ' לתצהיר מר לוי), בו מפרט מר לוי את השתלשלות העניינים, ומציין כי ביום 26.6.2008 התקשרה אליו הגב' הרשקוביץ ואמרה לו כי עליו למכור את התיק כולו תוך מספר ימים.

כלומר, ביום 26.6.08 הודיע הבנק לתובעת כי הוא מתכוון להפסיק את מסגרת האשראי שהועמדה לה על ידי הבנק. השאלה הבאה שיש לבחון אותה אם כן, היא האם די בהודעה בעל פה של הבנק בהקשר זה, או שהודעה כזו חייבת להינתן בכתב.

32. ראשית, אני סבורה כי ככלל, כאשר בנק מוסר ללקוח הודעות מטעמו, מוטב כי הודעות אלה יינתנו או לפחות יגובו במסמכים כתובים. משלוח הודעה כתובה יש בו כדי להקטין את מספר המחלוקות בין בנקים לבין לקוחותיהם ביחס לשאלה מה בדיוק הודיע הבנק ללקוח ומתי נמסרה ההודעה. האפשרות האחרת – של הודעות בעל פה, מגדילה את הסיכוי למחלוקות כאלה, הן באשר לעצם קיום השיחה והן באשר לתוכנה המדויק, כפי שעולה בין היתר מהסכסוך הנוכחי.

מחלוקות כאלה אינן רצויות. הן גורמות להארכת הזמן שנדרש לבירור הסכסוך ולחוסר ודאות ביחס לתוצאותיו. היום, כאשר ניתן להביא לידיעתו של כמעט כל לקוח מידע בכתב באופן מיידי באמצעות האינטרנט, הדברים מקבלים משנה תוקף. ההודעה נושא התביעה אינה הודעה טכנית או הודעה בנושא שולי. מדובר בהודעה חשובה וקריטית ביותר במערכת היחסים בין הבנק לבין התובעת – הודעה על הפסקת אשראי והעמדתו לפירעון. לכן, הדברים שנאמרו לעיל ביחס להודעות של בנקים ללקוחותיהם, יפים מכוח קל וחומר ביחס להודעה משמעותית כזו, בדבר כוונת הבנק להעמיד את האשראי ללקוח לפירעון.

יוער בהקשר זה כי העד מטעם הבנק, מר הופמן, אף העיד כי בהתאם לנהלי הבנק "צריך להוציא התראה בכתב" (ר' עמ' 207 לפרוטוקול), אם כי הוא מוסיף כי "יש מצבים שהתראה בעל-פה היא טובה בדיוק כמו התראה בכתב" (שם).

33. יחד עם זאת וחרף האמור לעיל, אינני סבורה כי יש לקבוע כלל נוקשה לפיו לעולם אין כל משמעות להודעה בעל פה של בנק ללקוחו. כדי להמריץ בנקים למסור ללקוחותיהם הודעות בכתב, אני סבורה כי כאשר בנק טוען לקיומה של הודעה בעל פה, יש להטיל עליו את הנטל להוכיח את כל פרטיה של הודעה כזו. ספקות ביחס לגרסת הבנק – יפעלו תמיד לזכות הלקוח.

אולם, הגם שיש להקשות על בנקים המבקשים להוכיח קיומה של הודעה בעל פה, אין מקום למנוע מהם את האפשרות הזו לחלוטין. אם הבנק מרים את הנטל שהוטל עליו ומוכיח קיומה ותוכנה של הודעה בעל פה שהלקוח קבל אותה, היה מודע לה ופעל מכוחה – אינני סבורה כי נכון יהיה לאפשר ללקוח להתחמק מתוצאותיה של ההודעה רק משום שהיא נמסרה לו בעל פה ולא בכתב. מדובר בהודעה שאין חובה חוקית למסור אותה דווקא בכתב. כידוע, גם במקרים בהם קיימת חובת כתב, בית המשפט מצא לנכון לסטות ממנה במקרים המתאימים, מכוח חובת תום הלב (ר' למשל ע"א 986/93 קלמר נ. גיא פ"ד נ(1) 185).

34. במקרה דנן, אני סבורה כי הבנק הרים את הנטל שהוטל עליו. כפי שציינתי לעיל, מר לוי הודה למעשה בעדותו כי התקיימה שיחת טלפון בינו לבין הגב' הרשקוביץ, וכי הוא הבין באותה שיחה כי הבנק מודיע לו על כוונתו להפסיק את מסגרת האשראי שהועמדה לתובעת. הודאה זו – די בה כדי לקבוע כי הבנק הרים את הנטל. הדברים יפים ביתר שאת לאור העובדה כי מר לוי כפר מלכתחילה בכך שהוא ידע כי הבנק מתכוון להפסיק את מסגרת האשראי – ענין הפוגע באמינותו. התנהלותו של מר לוי והשינוי שחל בגרסאותיו העובדתיות צריך אף הוא להיות בעוכריו של מר לוי. התנהלותה של התובעת כפי שתוארה לעיל, אינה מצדיקה לטעמי את האפשרות כי טענתה בדבר מועד קבלת ההודעה בדבר הפסקת האשראי לאור אופן מסירתה של הודעה זו – תתקבל.

35. מאחר שמר לוי ידע אם כן כבר מיום 26.6.08 כי הבנק מתכוון להפסיק את האשראי לתובעת, ובהעדר טעמים למנוע מהבנק להסתמך על ההודעה שמסר בעל פה, יש לראות את הבנק כמי שהודיע כדין לתובעת ביום 26.6.08 כי הוא מתכוון להעמיד את האשראי שניתן לה לפירעון. ככול שיש למנות תקופת זמן ממועד ההודעה עד למועד העמדת האשראי לפירעון, יש למנותה מיום 26.6.08 ואילך.

36. למעלה מן הצורך יצוין כי התובעת העלתה טענה נוספת לפיה הודעת הבנק על הפסקת האשראי מקורה בטעות של הבנק. מר לוי טען כי בפגישה מיום 1.7.2008, ציין מר לוי בפני נציגי הבנק כי הפער בין הנכסים להתחייבויות בחשבונו הוא 69,000 ₪ בלבד ולא 400,000$ כפי שסברו נציגי הבנק. לטענתו, נציגי הבנק אמרו לו באותה פגישה כי לו ידעו כי זה המצב, הם לא היו יושבים עם מר לוי בפגישה.

אני סבורה כי אין מקום לקבל את הטענה. ראשית, לאור הספקות שהועלו לעיל ביחס למהימנותו של מר לוי – ספק אם ניתן לקבל את גרסתו בהקשר זה. זאת, לאור העובדה שנציגי הבנק כפרו בגרסתו ביחס לנושא זה, וטענו כי הנתונים שהתובעת בקשה לצרף, הם נתונים שכבר הובאו בחשבון על ידי הבנק במסגרת החשבון שהוא ערך. בנוסף, על פי הסכם האשראי, גם חריגה קטנה יחסית בסכום של 69,000 ₪ - מהווה הפרה של ההסכם, ועל כל פנים התובעת לא טענה אחרת.

37. מעבר לכך, וזה העיקר – טענה זו אינה משליכה על הנזק שהתובעת תבעה במסגרת התביעה הנוכחית. כפי שהובהר בראשית הדברים, טענת הנזק של התובעת מבוססת על ההנחה כי הבנק היה רשאי להודיע לה על הפסקת האשראי, אלא שהיה עליו להודיע לה על כך 10 ימים מראש.

לו היתה מתקבלת טענת התובעת ביחס לגובה החריגה, ניתן היה לכול היותר לקבוע כי בפגישה מיום 1.7.2008 היה על הבנק לחזור בו מההודעות הקודמות שלו, ולא להורות על ביטול מסגרת האשראי של התובעת. לו אלה היו פני הדברים, לא ניתן לקבוע כי התובעת היתה פועלת באופן כפי שהיא טוענת לו בסיכומיה – ובין היתר מוכרת את התיק במלואו ביום 15.7.2008. סביר הרבה יותר להניח כי התובעת היתה מנסה להתאים את מצב התיק למצב השוק, ואם היתה מצליחה להתגבר על החריגה – לא היתה מוכרת את התיק, ודאי לא את כולו, זמן קצר כל כך לאחר מכן.

מהי התקופה הנדרשת בין מתן ההודעה על הפסקת האשראי ועד להפסקת האשראי בפועל?
38. הבנק הודיע אם כן לתובעת ביום 26.6.08 כי הוא מתכוון להעמיד את האשראי שהעניק לה – לפירעון. מתי נכנסת הודעה כזו לתוקף?

ישנן מספר אפשרויות העולות מטענות הצדדים בהקשר זה. האפשרות הראשונה לה טוען הבנק היא כי לאור מצבו של חשבון התובעת, היה הבנק רשאי להודיע לבנק על הפסקת האשראי באופן מיידי, ולא היה עליו להמתין כל פרק זמן נוסף ממתן ההודעה ועד להפסקה בפועל של האשראי. האפשרות השנייה (וזו טענתו החלופית של הבנק), היא היה על הבנק להמתין 10 ימים "קלנדריים" ממועד ההודעה ועד להפסקה בפועל של האשראי. האפשרות לה טוענת התובעת, היא כי היה מקום להמתין 10 ימי עסקים עד להפסקת האשראי בפועל.

האם היה הבנק רשאי להפסיק את האשראי באופן מיידי עם מסירת ההודעה?
39. עמדתו של הבנק היא כי הוא היה רשאי להפסיק את האשראי מייד עם מסירת ההודעה ביום 26.6.08. לגישתו של הבנק, נסיבות הענין העידו על כך כי הבנק נמצא בסיכון שהתובעת לא תוכל להשיב לו את האשראי, ובנסיבות כאלה רשאי היה הבנק – הן מכוח הסכם האשראי והן מכוח הדין, להפסיק את האשראי באופן מיידי.

40. שאלת פרק הזמן שהבנק היה צריך להמתין עד להפסקת האשראי, היא שאלה שיש לבחון אותה בהתאם למערכת ההסכמית בין הצדדים, בהתאם למצב החוקי ובהתאם למכלול הנסיבות.

בהסכם האשראי נקבעו תנאי הפסקת האשראי בס' 6ג' וד' להסכם. הסעיפים קובעים כי:
"(ג) הבנק רשאי להקטין או להפסיק את מתן אשראי – כולו או מקצתו – בהודעה מוקדמת של 10 ימים לפחות.
(ד) הבנק רשאי להקטין או להפסיק באופן מיידי את מסגרת האשראי ללא הודעה מוקדמת, במקרים שבהם לדעת הבנק התקיימו נסיבות שיש בהן כדי לסכן את יכולתו לגבות את האשראי".

כלומר, הסכם האשראי, שהוא ההסכם הספציפי בין הצדדים ביחס להעמדת האשראי, קובע את הכלל – מתן הודעה מראש בת 10 ימים; ואת החריג לו – הפסקה מיידית של האשראי, כאשר קיים חשש לדעתו של הבנק ביחס לאפשרות הבנק לגבות את האשראי שהעמיד ללקוח.

41. האפשרות של הפסקה מיידית של האשראי במקרים המחייבים זאת, עולה גם מפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 18.2.2010. בית המשפט העליון בחן באותו ענין הוראות של חוזה אחיד של בנק לאומי, ביחס למועד ההודעה המוקדמת של הבנק ביחס לביטול אשראי או הפחתתו. בית המשפט קבע כי לאור ביטול הוראת כלל 18(ג) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים) התשנ"ב – 1992 (להלן: "כללי הבנקאות – גילוי נאות"), מתקבל ערעור היועץ המשפטי בהקשר זה. בית המשפט קבע כי:
"במקרים המחייבים הפחתה או ביטול מיידים של מסגרת האשראי, אין צורך לתת הודעה מוקדמת, אלא על הבנק ליתן ללקוח הודעה בד בבד עם הביטול או ההפחתה".

כלומר, בנק רשאי – כאשר מתחייב ביטול מיידי, להודיע ללקוח על הפסקת האשראי בד בבד עם הפסקתו.

42. התובעת הפנתה, בסיכומים מטעמה, למספר הוראות חוק והוראות במערכת ההסכמים בין הצדדים, שמהן עולה כי הבנק היה חייב לתת לה הודעה מוקדמת של לפחות 10 ימי מסחר לפני הפסקת האשראי.

המסקנה לפיה מדובר ב-10 ימי מסחר עולה – כך טענה התובעת – מהוראות ס' 19 לחוק המשכון, מס' 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970 (להלן: "חוק התרופות"), ולהוראה (שבוטלה) בסעיף 18(ג) לכללי הבנקאות - גילוי נאות. התובעת אף הפנתה בהקשר זה לס' 3 להסכם האשראי, להסכם ותנאי עסק כללים, לתנאים הכללים לפעילות באשראי (לקוח עסקי) ולהלכה הפסוקה. מסקנה דומה עולה גם מנהלי הבנק – כך טוענת התובעת, וממצגי הבנק - אשר לא קצב לתובעת לוחות זמנים, ולא הציג למר לוי "אולטימטום" לשיפור הביטחונות.

אני סבורה כי אין בטענות אלה כדי לשנות את המסקנה לפיה הבנק היה רשאי להפסיק את האשראי באופן מיידי בנסיבות המתאימות.

43. באשר למערכת ההסכמית בין הצדדים, הרי שקיימת – כפי שציינתי כבר לעיל, הוראה ספציפית בהסכם האשראי המתייחסת לנושא של הפסקת האשראי. הוראות ההסכמים האחרים, מעבר להיותן כלליות, קובעות הסדר דומה – קרי, הודעה של 10 ימים מראש, אלא אם כן קיימות נסיבות של סיכון ביכולת הבנק לגבות את האשראי ("בשל שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח" או "היווצרותם של תנאים אחרים שלדעת הבנק מחייבים נקטנה מיידית של מסגרת האשראי"). מסקנה דומה עולה גם מהוראות החוק אליהן הפנתה התובעת – חוק המשכון וחוק התרופות, המתייחסים להודעה מראש במועד "סביר", כאשר הסבירות תיבחן בהתאם למכלול הנסיבות. כלומר, הכלל הוא כי יש לתת הודעה סבירה מראש ללקוח בטרם הפסקת האשראי, כאשר במקרה דנן, הכלל הוא של הודעה מראש בת 10 ימים. יחד עם זאת, פרק הזמן עשוי להיות קצר יותר, וייתכנו נסיבות בהן מתחייבת הודעה מראש על הפסקת אשראי מיידית. באשר לסעיף 19 לחוק המשכון, יוער גם כי הסעיף מתייחס למצב בו הבנק עצמו מממש את המשכון. במקרה דנן איפשר הבנק לתובעת לממש את המשכון בעצמה, כפי שפורט לעיל.

44. לכן, השאלה שיש לבחון אותה היא האם לאור מכלול הנסיבות הרלוונטיות למקרה הנוכחי, נהג הבנק באופן סביר במתן ההודעה לתובעת ביום 26.6.2008, ובהמשך – בכתב – ביום 1.7.2008. להלן נניח כי הודעת הבנק היתה על ביטול מיידי של האשראי, ונבחן האם היו נסיבות המקרה דנן כאלה שהצדיקו ביטול מיידי כזה, קרי – האם היתה סכנה כי הלקוח לא יוכל להשיב לבנק את האשראי שהועמד לו, אשראי שהבטוחה העיקרית להשבתו היתה תיק ניירות הערך שהאשראי שימש לרכישתו.

45. השאלה של פרק הזמן שבו על בנק להשהות החלטה שלו להפסיק קו אשראי ללקוח (אם בכלל), היא שאלה מורכבת. מדובר בשאלה הקשורה לאחד העיסוקים המרכזיים של מוסדות בנקאיים – העמדת אשראי, כאשר מומחיותו של הבנק, ניסיונו וכישוריו, באים לידי ביטוי בכושר ההחלטה שלו בשאלות למי הוא מעמיד אשראי ובאילו תנאים. מומחיותו של הבנק באה לידי ביטוי גם בשאלה באיזה שלב עליו להפסיק את האשראי ללקוח. ההחלטה על הפסקת האשראי (כמו יתר ההחלטות ביחס למתן אשראי), נועדה קודם כל כדי להגן על הבנק, ולוודא שהוא יצליח במטרתו - לגבות מהלקוח את האשראי שהבנק העמיד לרשותו.

46. הנסיבות הרלוונטיות שיש לבחון אותן ביחס להחלטה של בנק להעמיד אשראי לפירעון הן רבות ומגוונות. לענין זה ישנה משמעות לסוג ההלוואה שהלקוח קבל, למטרה שלשמה הוא מנצל את האשראי, לסוג הבטוחות שהלקוח העמיד לרשות הבנק ולשוויין של הבטוחות. כן יש לבחון לאור כל הנתונים הללו, את הסיכון האפשרי הצפוי לבנק אם האשראי לא יועמד לפירעון והבנק ימתין, מול הסיכון האפשרי הצפוי ללקוח, אם האשראי יועמד לפירעון מיידי ואם הבטוחה תמומש. כן יש מקום לבחון את השאלה באיזה אופן עשויה המתנה נוספת להועיל ללקוח – אם בכלל.

47. העמדת אשראי לפירעון, עשויה לגרום לנזק גדול ללקוח בנסיבות מסוימות. הדברים נכונים במיוחד באותם מקרים בהם מעמיד בנק אשראי שוטף ללקוח מסחרי, אשראי המנוצל על ידי הלקוח לצורך קיום העסק שלו. כאשר מדובר בלקוח מסחרי העושה שימוש שוטף באשראי הבנקאי, יכולה הפסקת האשראי למוטט את העסק שלו, ולגרום לו לנזקים רבים נוספים. גם כאשר מדובר בהלוואה שהועמדה לצורך רכישת נכס כמו בית או מכונית, הרי העמדת האשראי לפירעון, אם היא מלווה בהחלטה לממש את הבטוחה – היא החלטה שעלולה להזיק ללקוח.

48. מנגד, ישנם מקרים בהם הפסקת האשראי ואף העמדתו לפירעון, מועילה גם ללקוח, ומאפשרת לו להקטין את נזקיו, ולפרוע את חובו לבנק באמצעות מימוש הבטוחה שהוא העמיד לצורך כך, ללא שהחוב גדל מעבר לשווי הבטוחה. מטעם זה, קיימות בפסיקה דוגמאות למקרים בהם הלקוחות באים בטרוניה כלפי הבנק, על כך שלא ניצל את זכותו ומימש את הבטוחה שהועמדה לזכותו, כדי להקטין את נזקיו של הלקוח. כאשר מדובר בלקוח העושה שימוש באשראי כדי להשקיע אותו ברכישת תיק ניירות ערך, הרי הפסקת האשראי ומכירת התיק – בעיקר כאשר שווי התיק מספיק כדי לכסות את האשראי, אינה גורמת בדרך כלל נזק ללקוח – אלא לכול היותר מונעת ממנו אפשרות לרווחים.

49. בהתייחס לשאלת הפסקת האשראי, הבחין בית המשפט העליון בין אשראי שנוצל על ידי הלקוח, לבין מסגרת אשראי מתחדשת באופן יומיומי, שהלקוח מנצל אותה לרכוש ניירות ערך חדשים בניסיון להפיק רווחים מן המסחר בהם. בפסק דינו בע"א 10201/06 Tonedoor נ. בנק אינווסטק (ישראל) בע"מ (מיום 20.7.11) קבע בית המשפט העליון כי:
"הטענה לפיה בנק מחויב לעיתים להשהות את ביצוע החלטתו שלא להעמיד ללקוח אשראי נוסף, או להפסיק את קו האשראי הנתון – היא מורכבת ומעוררת שאלות רבות. הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו, דוגמת חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפרעון של הלקוח (ראו: ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד ל"ז(2) 673, 684 (1983); ע"א 6914/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, 18.2.2010) (להלן: עניין בנק לאומי)). יש לזכור עוד שבענייננו, אין מדובר במצב שבו בנק העמיד אשראי, שנוצל על-ידי הלקוח, ואז מבקש הבנק לפתע להעמיד את מלוא האשראי לפירעון. מהלך כזה פגיעתו בלקוח עלולה להיות ניכרת, ולא מן הנמנע שנוכח חובות הזהירות והאמון של הבנק כלפי לקוחו יימצא בנסיבות מסוימות, שאין זה המקום לפרטן, כי על הבנק לבצע מהלך שכזה באורח זהיר ומידתי במיוחד, לרבות מבחינת עיתוי המהלך, הכל – בהתאם לרקע העניין הפרטני (עיינו: מיכל רובינשטיין ובעז אוקון "הבנק כסוכנות חברתית" ספר שמגר (כרך ג'), 819, 832 (2003); Hudson The Law of Finance 875-878 (2009)). ברם כאן מדובר בהסדר יחודי מתחדש-יומית ולפיכך יכול היה הבנק לקבל החלטה שלא לאפשר עוד ללקוח לשוב ולנצל את מסגרת האשראי הייעודית שקיבל, באופן שיאפשר לו לרכוש ניירות ערך חדשים בניסיון להפיק רווחים מן המסחר בהם, אם החלטה כזו היתה מבוססת על שיקולים בנקאיים כנים (ראו: עניין בנק לאומי, בפיסקה 19). מובן שגם החלטה כזו חייבת להיעשות בזהירות הראויה, אולם יש לזכור כי יחסים מעין אלה מעצם טיבם וטבעם ניתן להביאם לידי סיום, לא כל שכן כך, כאשר במהלך הפעילות יש סטייה מצד הלקוח מההסכמות שהושגו לגבי אופי והיקף הפעילות, שאז סיום הקשר יכול להיות בעקרון מיידי, תוך עשיית ניסיון, במקרים המתאימים, להקטין הנזקים הצפויים לצדדים (ראו: עניין בנק לאומי, בפיסקה 20). הנה כי כן, בנסיבות אלה, לא קל היה להם למערערים לבסס טענתם, לפיה הבנק היה מנוע מלהחליט על הפסקתה המיידית של העמדת האשראי, גם כאשר מחלקת האשראי בבנק הגיעה למסקנה שהדבר נחוץ לשם מניעת פגיעה בבנק, נוכח: הפרת ההתחייבות של החברה מתאריך 27.4.2000, דרך ניהול המסחר על-ידי החברה, הונה העצמי המתדלדל, והיחס ההולך ופוחת בין שווי תיק ניירות הערך לבין האשראי שניתן לה, כטענת הבנק".

50. כאמור, כאשר הבנק בוחן את שאלת הפסקת האשראי, עליו לשקול גם את הסיכון הכרוך בהמתנה נוספת, ביחס לאפשרות של הבנק להיפרע את החוב. ענין זה עולה גם מהסכם "תנאי עסק כלליים" בין הבנק לבין התובעת, בו צוין כי הבנק יהיה רשאי להעמיד את האשראי לפירעון מיידי כשקיים סיכון ביחס ליכולת הבנק לגבות את האשראי – בשל שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח או בשל היווצרות תנאי אחרים שלדעת הבנק מחייבים הקטנה מיידית של מסגרת האשראי.

כדי לבחון את הסיכון, על הבנק לקחת בחשבון בין היתר את השימוש של הלקוח באשראי ואת שוויה של הבטוחה. כך, כאשר מדובר בבטוחה שהיא נכס בעל שווי "יציב" יחסית, כמו נכס נדל"ן, הרי בדרך כלל עיכוב של מספר ימים במימוש הבטוחה, אינו אמור לשנות את שווייה בצורה מהותית. לעומת זאת, כאשר הבטוחה היא תיק ניירות ערך – ייתכנו מצבים של שינויים דרסטיים בשווי התיק. הדברים יפים כמובן בעיקר כאשר מדובר בתקופות בהן שוק ניירות הערך אינו יציב, וכאשר מדובר בתיק ניירות ערך שההשקעות בו הן השקעות מסוכנות יחסית.

51. ניישם את האמור לעיל על נסיבות המקרה דנן. התובעת – היא הלקוח במקרה דנן - ניצלה את האשראי שהועמד לה על ידי הבנק לצורך רכישת ניירות ערך, כאשר ניירות הערך היוו את הבטוחה שניתנה לבנק להבטחת השבת ההלוואה. הנזק העיקרי שעלול היה להיגרם כתוצאה מהעמדת האשראי לפירעון, היה בכך שהתובעת לא יכולה היתה להשיא את רווחיה כתוצאה מההשקעה בתיק ניירות הערך (וזו כאמור טענת התובעת בתביעה הנוכחית). מנגד, הנזק האפשרי לו היה הבנק מאפשר לתובעת להמשיך לקחת סיכונים בתיק תוך צמצום נוסף של יחס הכיסוי, היה עלול להיות נזק חמור יותר – נזק לתובעת, שהיתה נאלצת להשיב לבנק סכומי כסף מעבר לשווי תיק ניירות הערך, ונזק אפשרי לבנק – שהיה מתקשה יותר בגביית יתרת החוב שלא היתה מובטחת בשווי התיק. יוער כי העובדה שבסופו של דבר אכן לא היה די בתיק ניירות הערך כדי לכסות את מלוא החוב לבנק (אם כי ההפרש לא היה גדול), מעידה על כך כי אכן היה מדובר בסיכון ממשי.

52. זאת ועוד, במסגרת הסכם האשראי עם הלקוח, קבעו הצדדים בהסכמה את הנסיבות בהן קיימת סכנה ליכולת הגבייה של הבנק את חובו – הסכמה זו באה לידי ביטוי ביחס הכיסוי, שנקבע בהסכם האשראי להיות 125%. מקביעה זו עולה אם כן כי כאשר יחס הכיסוי יירד מתחת לשיעור זה, נוצרת סכנה כי הבנק לא יוכל לגבות את חובו מהלקוח באמצעות שימוש בתיק ניירות הערך שהיווה את הבטוחה לחוב.

מאחר שאין מחלוקת כי יחס הכיסוי ירד מעבר לשיעור זה, ומאחר שהבנק הודיע על כך ללקוח לפחות מאז חודש מאי 2008 ואילך (ולגישת הבנק – כבר ממרץ 2008), והלקוח – מר לוי, לא הצליח במשך כל התקופה עד ליום 26.6.2008 להביא את יחס הכיסוי ליחס המוסכם – הרי שנוצרו הנסיבות בהן היה הבנק רשאי להעמיד את החוב לפירעון. זאת, כדי להימנע מהסיכון שהבנק בקש למנוע אותו בקביעת יחס הכיסוי – סיכון שהבטוחה לא תספיק לפירעון החוב. יצוין כי התובעת טענה כי לא הוכח קיומן של נסיבות אשר יצרו סיכון שמנע מהבנק אפשרות לתת לה התראה מראש. אני סבורה כי פרק הזמן הממושך בין הפנייה הראשונה של הבנק למר לוי ביחס לחריגה מיחס הכיסוי ועד להחלטה על העמדת האשראי לפירעון, והעובדה שמר לוי לא השכיל לפתור את הבעיה במשך כל התקופה – היא כשלעצמה נסיבה המעידה על סיכון ממשי. סיכון מיוחד נוסף היה קיים לאור מצב השוק – כפי שיתואר להלן.

53. התקופה המדוברת היתה תקופה בה סבל שוק ניירות הערך מירידות משמעותיות. גם מר לוי מודה כי זה היה המצב, וכי הוא היה מודע לו. מסקנה זו עולה גם מעדויות עדי הבנק (ר' עדות מר אורנבך בעמ' 164 לפרוטוקול, ועדותה של הגב' הרשקוביץ בעמ' 229 לפרוטוקול המתייחסים למשבר שהיה בשוק ההון בתקופה זו). לשיטתו של מר לוי, חרף קיומו של משבר, הוא יכול היה "להגן" על התיק באמצעות השקעות שונות מאלה שהיו לו עד אותו מועד (השקעות בעלות מתאם שלילי לשוק). אכן, השקעות כאלה היו עשויות להביא לתוצאות חיוביות ביחס לתיק ניירות הערך של התובעת. יחד עם זאת, אין חולק כי מדובר בהשקעות מסוכנות מאוד, שהיו עשויות מנגד גם להביא לנפילה משמעותית בערכו של התיק תוך פרק זמן קצר מאוד, אם התחזית של התובעת ביחס למגמת הירידה בשוק לא היתה מתממשת.

54. מסקנה זו עולה מעדויות המומחים (ר' למשל עדותו של המומחה מטעם הבנק מר דון, בעמ' 74-75), כמו גם מעדותו של מר לוי עצמו. מר לוי נשאל:
"ש. האם זה נכון לומר ש... לא רצית לקנות סתם מכשירים פיננסים שמוטים לשוק יורד, אתה רצית לקנות מכשירים אולטרה שורט, שכל ירידה של אחוז אחד
כב' השופטת: ואז התוצאה היא עוד יותר קיצונית אם השוק מתחלף?
ת. כן, נכון".

כלומר, מדובר בתקופה בעייתית בשוק ניירות ערך. כדי להתמודד עם הירידות בשוק, בקש מר לוי לקחת סיכון משמעותי, שהיה יכול "להציל" את התיק, לו היו תחזיותיו מתממשות מחד גיסא – אך מאידך גיסא היו יכולים להיגרם נזקים והפסדים משמעותיים ביותר, לו התחזית לא היתה מתממשת, והמגמה בשוק היתה משתנה. כפי שציינתי לעיל, שאלת סבירות פעולתו של הבנק צריכה להיבחן גם לאור השאלה מה היה יכול לקרות לו היתה ניתנת ללקוח שהות נוספת. במקרה דנן, אם היה הבנק מאפשר למר לוי להמשיך לפעול בתיק ללא כל מגבלה במשך 10 ימים נוספים, ואם היה מר לוי פועל באופן בו הוא טוען היום כי היה פועל – הוא היה מעמיד את הבנק בפני סיכון משמעותי שאין מקום לקבוע שהיה על הבנק להסכים לו. הטלת המגבלות על רכישה נוספת של ניירות ערך במסגרת התיק, והחיוב למכור את התיק – היתה אם כן התנהלות סבירה של הבנק, שלא ניתן לקבוע שהיה בה משום הפרת חובה של הבנק כלפי התובעת.

יוער כי אני מקבלת בהקשר זה את טענת הבנק לפיה אין "אמת ודאית" בשוק ההון, וכי לא היתה חובה לבנק לסמוך בעיניים עצומות על התחזית של מר לוי, ועל שיטת הפעולה בה הוא התכוון לנקוט – הגם שהיה בה היגיון, והגם שהבנק נקט בשיטה דומה ביחס להשקעותיו שלו. הטעם לכך הוא שלו היה הסיכון מתממש, היה עלול להיות לבנק קושי ממשי לגבות את החוב מהתובעת, והבנק לא היה חייב לקחת על עצמו את הסיכון הזה – לא לפי הוראות ההסכמים בינו לבין התובעת, ואף לא לפי הוראות החוק.

עוד יש לציין כי התובעת טענה כי חלק מהגורמים בבנק היו סבורים כי יש מקום לנהוג באופן שונה, ולא להורות למר לוי למכור את התיק. גם טענה זו אין בה כדי לשנות את מסקנתי. העובדה כי היו חילוקי דעות בבנק – מעידה על כך כי הבנק פעל בתום לב, כי לא היתה מגמה מכוונת לפעול נגד האינטרסים של התובעת, וכי בבנק התנהל דיון אמיתי ביחס לקו הפעולה בו יש לנקוט (וזאת בניגוד לטענת התובעת בס' 29 לסיכומים לפיה הבנק פעל ממניעים זרים). בסופו של דבר קבל הגורם המוסמך את החלטתו, והבנק התנהל לפיה.

55. סיכומה של נקודה זו – בנסיבות המקרה דנן – הירידה ביחס הכיסוי שמר לוי לא השכיל לבטלה במשך כ-3 חודשים חרף העובדה שהבנק פנה אליו בהקשר זה והתריע בפניו על כך; המשבר בשוק ההון והסיכונים המיוחדים שנוצרו כתוצאה ממנו לשווי התיק; העובדה שהאשראי שימש אך ורק להשקעה בניירות ערך, ושתיק ניירות הערך שימש כבטוחה העיקרית לאשראי – כל אלה מצדיקים את המסקנה לפיה בנסיבות המקרה דנן, היה הבנק רשאי להודיע לתובעת על הפסקה מיידית במסגרת האשראי של התובעת.

56. מעבר לכול האמור לעיל, יש לציין כי בפועל, הבנק לא הפסיק את האשראי לתובעת באופן מיידי. כאמור, מלכתחילה פנה הבנק אל מר לוי והתריע בפניו על החריגה מיחס הכיסוי. הפסקת האשראי נעשתה בפועל רק החל ביום 5.7.08 (ר' מכתב הבנק מיום 1.7.08 נספח י"ט לתצהירו של מר לוי). כלומר, הבנק המתין גם לאחר שמסר לתובעת את ההודעה בדבר הפסקת האשראי (בעל פה ביום 26.6.08 ולאחר מכן בכתב ביום 1.7.08), תוך מתן הנחיות לתובעת ביחס לאופן הפעולה בחשבון (מכירה יומית של ניירות ערך בשיעור של 2 מיליון ₪), עד להפסקה בפועל של האשראי. הבנק טען כאמור כי הוא המתין במשך 10 ימים קלנדריים (מיום 26.6.2008) עד להפסקה בפועל של האשראי לתובעת.

מבלי לקבוע מסמרות ביחס לשאלת מהות ההודעה מיום 26.6.2008 (האם היתה זו הודעה על הפסקה מיידית של האשראי, או הודעה בה ניתן פרק זמן של 10 ימים לתובעת), אני סבורה כי התנהלותו של הבנק היתה סבירה. הבנק כאמור נתן התראות מוקדמות בדבר החריגה עוד לפני חודש יוני 2008, הוא המתין ונתן לתובעת אפשרות לפתור את הבעיה במשך מספר חודשים, ובסופו של דבר הוא הודיע על הפסקת האשראי, הודעה שלא נכנסה לתוקף באופן מיידי, תוך מתן הנחיות ביחס לאופן הפעולה הנדרש מהתובעת עד להפסקת האשראי.

בפסק דינו של בית המשפט העליון בענין בנק לאומי שנזכר לעיל, קבע בית המשפט כי הבנק יכול לסיים את הקשר עם הלקוח באופן מיידי בנסיבות המתאימות "תוך עשיית ניסיון, במקרים המתאימים, להקטין הנזקים הצפויים לצדדים". מתן האפשרות למר לוי למכור את ניירות הערך בעצמו, באופן מדורג, היא ניסיון כזה.

סיכומה של נקודה זו – הבנק הודיע לתובעת ביום 26.6.08 כי הוא מפסיק את מסגרת האשראי בהתאם לתנאים שפורטו בהודעה. בהודעה זו – על כל נסיבותיה, לא הפר הבנק את חובותיו כלפי התובעת.

האם פרק הזמן הוא של 10 ימי עסקים, או 10 ימים קלנדריים?
57. למעלה מן הצורך, תיבחן להלן השאלה הנוספת שהיתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. השאלה היא - בהנחה שהיה על הבנק לתת לה התראה מוקדמת של 10 ימים, האם מדובר ב-10 ימי עסקים או ב-10 ימים קלנדריים. אני סבורה כי במקרה דנן לאור מכלול נסיבותיו, פרק הזמן שהיה על הבנק להעמיד לתובעת היה פרק זמן של 10 ימים קלנדריים (בדרך כלל – 6 - 8 ימי עסקים), ולא של 10 ימי עסקים.
.
58. ראשית, הביטוי "ימי עסקים" לא מופיע בהסכם האשראי, וזאת - בניגוד להסכמים אחרים של הבנק (ר' לדוגמה ס' 4.2 לטופס פתיחת חשבון, ס' 47.8 ל"תנאים כללים לפעילות באשראי (לקוח עסקי)"). מעבר לכך, פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הכוונה הסבירה של הצדדים להסכם האשראי הנוכחי, על מכלול תנאיו כפי שפורטו לעיל.

כך, כאשר מדובר בהסכם אשראי שנועד לממן רכישת ניירות ערך, כאשר תיק ניירות הערך הוא הבטוחה לאשראי, וכאשר הבנק מבקש להפסיק את האשראי משום שהוא סבור שקיימת סכנה כי הלקוח לא יוכל להשיב אותו – פרק הזמן שבו על הבנק להמתין עד למימוש התיק אינו יכול להיות ממושך מדי. כפי שצוין לעיל, מטבעה של בטוחה שהיא תיק ניירות ערך כמו זה שהיה לתובעת, שערכה הוא נזיל ומשתנה באופן תדיר ומהיר. שווייה של הבטוחה עשוי להשתנות באופן משמעותי תוך פרק זמן קצר, לאור השינויים בתנאי השוק. לכן, לכול יום שחולף עשויה להיות משמעות. המתנה ממושבת עלולה להשפיע באופן דרמטי על שווי התיק.

59. מסקנה זו אינה חלה בהכרח על כל המקרים, ויתכנו גם מקרים בהן פרק הזמן של 10 ימים קלנדריים - אין די בו. על לקוח המבקש לטעון כי היה על הבנק להאריך את פרק הזמן הזה במקרה ספציפי – מוטל הנטל להוכיח את טענתו, ואם טענה כזו תיטען, יהיה מקום לבחון אותה על פי נסיבותיה. זה אינו המקרה שבפנינו.

סיכומה של נקודה זו – לו היה נקבע כי הבנק היה חייב לתת לתובעת התראה מוקדמת, הרי שהיה עליו להמתין 10 ימים קלנדריים מיום 26.6.08, ולאחר מכן הוא היה רשאי להפסיק את מסגרת האשראי של התובעת.

האם היה על הבנק לקבל את הצעת התובעת לשעבוד דירת המגורים?
60. כאמור, התובעת העלתה גם טענות המתייחסות לסירוב הבנק להסכים להצעתה לשעבד את דירת המגורים שלה. כפי שצוין לעיל, טענה זו אינה עומדת במוקד טענות התובעת, אשר אינה חולקת למעשה על כך כי הבנק היה רשאי להעמיד את האשראי לפירעון מיידי. הנזק שאותו תובעת התובעת מבוסס על ההנחה כי הבנק אכן היה רשאי להחליט להעמיד את האשראי לפירעון מיידי, אלא שהיה עליו להמתין עד להפסקת האשראי ומימוש תיק ניירות הערך פרק זמן של 10 ימי מסחר מיום 1.7.08. אם אכן זו התיזה לה טוענת התובעת – כי אז אין למעשה משמעות אופרטיבית לטענתה לפיה הבנק פעל שלא כדין כאשר סירב להצעתו של מר לוי לשעבוד דירת המגורים כביטחון לאשראי, שכן התוצאה של קבלתה של טענה זו היא כי הבנק לא היה מעמיד את האשראי לפירעון מיידי במועד בו הוא עשה כן.

למעלה מן הצורך, נתייחס גם לנושא שעבוד דירת המגורים ועמדת הבנק ביחס לכך.

61. כאשר לקוח חורג מיחס הכיסוי בחשבונו, ישנן מספר פעולות שהוא יכול לבצע כדי להביא לכך שיחס הכיסוי יעמוד שוב על השיעור המוסכם. אפשרות אחת בה יכול הלקוח לנקוט היא לצרף ביטחונות נוספים. שוויים של ביטחונות אלה ישַנה את יחס הכיסוי – באשר לזכות הבנק יעמדו יותר ביטחונות להבטחת האשראי.

ואכן, מר לוי, בהיותו מודע לבעיה הקיימת ביחס הכיסוי ולאפשרויות שעמדו בפניו, בחר להציע לבנק בטוחה נוספת – את דירת המגורים שלו ושל רעייתו. יוער כי מר לוי טען כי הבנק היה זה שהעלה את ההצעה לשעבוד דירת המגורים של מר לוי. מעבר לספקות שצוינו לעיל ביחס לאמינות מר לוי, אינני סבורה כי למחלוקת בשאלה מי היה הראשון שהעלה את האפשרות לשעבוד הדירה ישנה משמעות אופרטיבית. גם אם מי מטעם הבנק העלה את האפשרות הזו, ומר לוי נענה להצעה והעמיד לה תנאים מסוימים, יש לבחון את ההתנהלות מאותו שלב ואילך כאילו מר לוי העלה את ההצעה.

62. תנאי השעבוד שאותם דרש מר לוי היו אלה: הדירה שהיתה בבעלות מר לוי ורעייתו תעבור לבעלותה של התובעת. באשר לחוב התלוי ועומד בגין הדירה לבנק לאומי - הבנק יממן את תשלומו, כדי להסיר את המשכנתא לזכות בנק לאומי שהיתה על הדירה. הבנק אף יממן עבור מר לוי את סכום מס הרכישה שהיה עליו לשלם בגין עסקת העברת הדירה ממנו אל התובעת. בנוסף, מר לוי הציע כי תירשם משכנתא על הדירה לטובתו ולטובת רעייתו.

63. הבנק התייחס למספר בעיות שהיו כרוכות בהצעה לשעבוד הדירה בהתאם להצעתו של מר לוי. ראשית, כך נטען, השעבוד שהוצע על ידי מר לוי היה שעבוד שני. השעבוד הראשון על הדירה היה לזכותם של ה"ה לוי, והוא היה עמד על שווי הדירה במלואה. עוד נטען כי הבנק אינו נוהג להסכים לשעבד דירת מגורים כבטוחה לאשראי בתיק ניירות ערך, ודאי לא כאשר מדובר בתיק בו הלקוח כבר חרג ממסגרת האשראי.

מנגד, ביחס לעובדה כי מדובר בהצעה למשכנתא שנייה, טענה התובעת כי אין לכך משמעות, ולא היתה גם מניעה מבחינתו של מר לוי לשעבד את הנכס ישירות לטובת הבנק במשכנתא ראשונה, שהרי ממילא הועמדו ערבויות אישיות בלתי מוגבלות בסכום לטובת הבנק על ידי מר לוי ורעייתו. עוד טענה התובעת כי מחוות דעתו של המומחה מר אושמן עולה כי אין כל מניעה כי דירת מגורים תשמש ביטחון לאשראי. התובעת אף טענה כי הבנק לא היה מודע לשוויה של דירת המגורים שהוצע לשעבד. בדיעבד, לאחר מימוש תיק ניירות הערך של התובעת, היה הבנק מוכן להסכים לשעבד את דירת המגורים, כמו גם את קופת הגמל של מר לוי כביטחון ליתרת החוב שנותרה לתובעת כלפי הבנק לאחר מימוש התיק.

64. אני סבורה כי אין מקום – בנסיבות הענין – לקבל את טענת התובעת, ולקבוע כי הבנק היה חייב להסכים לכך שדירת המגורים של מר לוי תשועבד כבטוחה נוספת להבטחת האשראי של התובעת לבנק. מעבר לכך, לא הוכח כי לו היתה הדירה משועבדת, כי היה בכך כדי להביא לכיסוי החריגה של התובעת מיחס הכיסוי הנדרש בהסכם האשראי.

65. ראשית יש לציין בהקשר זה שיש ממש בקושי עליו הצביע הבנק, בהתייחס לשעבוד דירת מגורים כביטחון לאשראי שנועד לרכישת ניירות ערך. כאשר מדובר בביטחון לאשראי שנועד לרכישת ניירות ערך, וודאי כאשר מדובר ברכישות עתירות סיכון– כמו במקרה דנן, הבנק צריך להביא בחשבון את האפשרות כי הלקוח לא ישיב את האשראי, וכי יהיה צורך לממש את הביטחונות. סיכון זה קיים ככול שיחס הכיסוי יורד, וככול שהסיכון בירידה נוספת בשווי הבטוחה – עולה.

66. שעבוד דירת מגורים ששווייה משמעותי, אכן עשוי לכאורה להועיל בשיפור החריגה מיחס הכיסוי. יחד עם זאת, דירת מגורים היא נכס שונה מתיק ניירות ערך. מימוש של דירת מגורים הוא כמובן בעל משמעות שונה לחלוטין מאשר מימוש של תיק ניירות ערך. לכך יש משמעות הן מבחינת הבנק (כאשר קיים קושי מובנה במימוש של דירת מגורים, ומדובר בד"כ במימוש שעלול להיות ארוך ולהיתקל בבעיות מרובות), והן מבחינת הלקוח (שעלול לאבד את בית מגוריו).

לכן, אין להלין על הבנק שהיסס ביחס לאפשרות של שעבוד הדירה (ושוב – גם אם אפשרות זו הועלתה מלכתחילה על ידי מי מנציגי הבנק, אין בכך כדי לשנות את התוצאה). יתרה מזאת, במקרה דנן, הלקוח – התובעת – חרגה במשך תקופה של מספר חודשים מיחס הכיסוי; חרף ניסיונותיו של מר לוי – הוא לא הצליח במשך אותה תקופה לחזור ולעמוד ביחס הכיסוי המוסכם. לכן, החשש כי יהיה צורך במימוש השעבוד על דירת המגורים, לא היה חשש בעלמא (ר' בהקשר זה את חקירתו של מר לוי בעמ' 62 לפרוטוקול, שורות 11-16).

67. הדברים האמורים לעיל אין פירושם כי הבנק אינו רשאי בשום מקרה לשעבד דירת מגורים כביטחון לאשראי, אף אם מדובר באשראי לצורך רכישת תיק ניירות ערך. אולם, יש בכול האמור לעיל כדי להביא למסקנה לפיה בנק שנמנע בנסיבות האמורות לעיל להסכים לשעבוד של דירת מגורים, מפעיל מדיניות שהיא סבירה ואף רצויה.

68. מעבר לכך, אין מחלוקת כי התובעת דרשה כי הדירה תשועבד גם לזכות מר לוי ורעייתו על מלוא שווייה. לגרסת הבנק, השעבוד לזכות ה"ה לוי היה אמור היה להיות שעבוד ראשון, והשעבוד לזכות הבנק – שעבוד שני. מר לוי לא ידע בבירור האם הוא היה אמור להיות בעל שעבוד ראשון או שני (ר' עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 13-14). ממכתבו של מר לוי אל הבנק מיום 2.7.2008, ניתן להסיק כי מר לוי התכוון לכול הפחות כי השעבוד לזכות בני הזוג לוי יהיה שווה ערך לשעבוד לזכות הבנק (ר' ס' 8 למכתב).

כפי שצוין לעיל, התובעת טענה כי לא היתה מניעה כי השעבוד שיוצע יהיה שעבוד ראשון – אולם אין טענה כי היא העלתה אפשרות כזו במועד הרלוונטי.

69. מר לוי העיד כי לשעבוד לזכות בני הזוג לוי לא היתה משמעות, משום שהוא ורעייתו ערבו בערבות אישית לחובות התובעת ללא כל הגבלה, ומשום שערבות כזו "שווה יותר ממשכנתא" (ר' עמ' 33 לפרוטוקול).

אולם, לו זה היה המצב – הרי לא היה כלל צורך בשעבוד הנוסף של הדירה לזכות הבנק, שכן ממילא הבנק יכול היה "לרדת" לרכושם של ה"ה לוי בהיותם ערבים אישית לחוב החברה. אלה אינם פני הדברים, ולשעבוד – אם הוא שעבוד ראשון (או אף שעבוד שווה ערך לזה של הבנק), ישנה משמעות גם כאשר בעל הנכס המשועבד ערב לחוב. לכן, העובדה כי השעבוד שהוצע על ידי מר לוי לבנק לא היה שעבוד ראשון היא בהחלט עובדה רלוונטית במסגרת מכלול השיקולים שהבנק היה רשאי לשקול בהתייחס להצעה לשעבד את דירת המגורים של ה"ה לוי.



מעבר לכול האמור לעיל, הבנק טען כי לאור שווי הדירה כפי שהוערך, ולאור המחסור בביטחונות שעמד על כ-25% משווי האשראי (קרי על סכום של כ-2.5 מיליון ₪), והעלויות הנוספות שהיו כרוכות בשעבוד הדירה המוצע (כלומר – תשלום ההלוואה לבנק לאומי, נשיאה בעלות מס רכישה) – ממילא לא היה די בשווי הדירה כדי לכסות את הפער ביחס הכיסוי שנדרש מהתובעת. לגישת הבנק, גם מטעם זה אין פגם בהחלטתו שלא להיעתר להצעה לשעבוד דירת המגורים – שכן גם לו היה הבנק מסכים לכך, לא היה בכך כדי להועיל לכיסוי הפער באופן שהיה מונע את מימוש התיק. התובעת לא סתרה טענות אלה (ור' חקירתו של מר לוי בנושא זה בעמ' 38-43 לפרוטוקול), ואף מטעם זה אין מקום לקבל את טענת התובעת ביחס לשעבוד דירת המגורים. יוער כי העובדה כי הבנק לא בירר בזמן אמיתי מה שווי הדירה (ענין שהוא אכן בעייתי), אין בה כדי להשליך על האמור לעיל, משום שהשאלה שנבחנה לעיל היא מה היה קורה לו היה הבנק מברר את שווי הדירה, והאם אז אכן היה הבנק מסכים לשעבוד הדירה ונמנע מההודעה על הפסקת האשראי.


עוד יש לציין כי העובדה כי הבנק הסכים לשעבוד הדירה כביטחון לחוב שנותר לתובעת לאחר מימוש תיק ניירות הערך – אף בה אין כדי להשליך על המסקנה שלעיל. לאחר מימוש תיק ניירות הערך נותר חוב של התובעת לבנק, שהיה על התובעת לשלמו. הבנק הסכים להעמיד לתובעת הלוואה לצורך תשלומו, שכנגדה שועבדה הדירה. אין הדבר דומה למצב שהיה טרם מימוש התיק, כאשר לזכות התובעת הועמד אשראי של 10 מיליון ₪, ולאור כל הנסיבות שפורטו בפסק דין זה לעיל.

סיכומה של נקודה זו – לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לקבוע שהתובעת הוכיחה שהבנק חרג מחובותיו כאשר סירב להסכים לשעבוד דירת המגורים כדי לפתור את בעיית החריגה ביחס הכיסוי של התובעת.

טענות נוספות
71. התובעת טענה כי הבנק החליט לעצור את האשראי בהחלטה שנבעה מ"פאניקה" כתוצאה מהירידות בשווקים. עוד נטען כי מר לוי פעל בהתאם לאינדיקציות הכלכליות, והתאים את תיק ניירות הערך לירידות בשווקים. לכן, הוא צמצם באופן משמעותי את ניירות הערך בתיק שהיו בעלי מתאם חיובי לשוק, ורכש במקומם ניירות ערך בעלי מתאם שלילי לשוק. רכישה כזו היא רכישה נכונה כאשר השוק נמצא במגמת ירידה, והיא אמורה להגן על התיק מפני הירידות בשוק.

72. אני סבורה כי אין בטענה זו כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי כלעיל. ראשית, העובדה שבשווקים חלו ירידות משמעותיות בניירות הערך, היא עובדה רלוונטית שהבנק היה יכול וצריך לקחת אותה בחשבון במסגרת שיקוליו – האם לעצור את האשראי שהועמד לתובעת. ההתייחסות של הבנק לירידות בשוק, איננה אם כן התנהלות הנובעת מ"פאניקה", אלא התנהלות אחראית וסבירה של הבנק, אשר בוחן בכול עת את מצב השוק, את ההשלכה שלו על תיק ניירות הערך של התובעת, ומסיק את המסקנות הנדרשות מכך.

73. באשר לטענה לפיה התובעת התנהלה בהתאם למשבר, ושינתה את הרכב תיק ניירות הערך שלה, באופן שהיה בו כדי למנוע את הנזקים מהתובעת - יש לציין קודם כל כי הפעולות בהן נקטה התובעת, ננקטו לאחר ההודעה של הבנק לתובעת על העמדת האשראי לפירעון: התובעת טענה בסיכומים מטעמה כי מר לוי החליט עם פתיחת המסחר בוול סטריט ביום 26.6.08 לשנות את הרכב תיק ניירות הערך של התובעת (ר' ס' 40 לסיכומי התובעת). כאמור, וכפי שהובהר בפירוט לעיל, ביום 26.6.08 הודיע הבנק לתובעת כי הוא מעמיד לפירעון את האשראי, וכי על התובעת לפעול למכירת תיק ניירות ערך שלה באופן כפי שהבנק הורה לה. כלומר – ניתן לייחס את אופן הפעילות של התובעת להודעת הבנק, וקשה לקבוע באיזה אופן היתה התובעת פועלת ביום 26.6.08 ואילך אלמלא הודעת הבנק ממועד זה.

על כל פנים, ככול שהתובעת מבקשת לטעון כי הפעולות שהיא בצעה מיום 26.6.08 ואילך,היה בהן כדי למנוע את הסיכון שנבע מהירידות בשווקים – אינני מקבלת את הטענה. אכן, שינוי הרכב התיק ורכישה של ניירות ערך בעלי מתאם שלילי לשוק, היא פעולה אפשרית כאשר ישנן ירידות בשוק. בדיעבד, במקרה דנן, פעולה כזו היתה פעולה נכונה, שהיתה מביאה להקטנת הנזקים – לו היה נמכר התיק כולו דווקא ביום 15.7.2008.

74. יחד עם זאת, את ההחלטות של הצדדים, יש לבחון לא בראייה לאחור ובחוכמה בדיעבד, אלא על פי המידע שעמד לרשותם ב"זמן אמיתי". במועדים הרלוונטיים, קרי מיום 26.6.08 ואילך, לא יכול היה הבנק – או כל אדם אחר, לדעת מה יהיו מגמות השווקים בהמשך. כפי שצוין לעיל, הפעולות בהן נקט מר לוי היו כאלה שחשפו את התיק לסיכון של ירידת ערך דרמטית תוך זמן קצר. כלומר – אופן הפעילות בו בקש מר לוי לפעול, לטענתו, הוא אופן פעילות שבדיעבד הסתבר כנכון, אולם בזמן אמיתי היה מסוכן מאוד, והיה חושף הן את הבנק והן את התובעת לסיכון של הפסדים משמעותיים תוך זמן קצר.

העובדה כי הבנק נקט במדיניות השקעות דומה לזו לה טוען מר לוי, אין בה כדי לשנות את המסקנה בדבר החלטתו של הבנק ביחס לתיק האשראי של מר לוי. הבנק אינו חייב לאפשר ללקוחותיו לנקוט בפעולות עתירות סכנה, שכישלון בהן עלול לחשוף את הבנק לסיכון של הפסד משמעותי, גם אם הבנק בעצמו נוקט במדיניות השקעות דומה בכספיו.

75. נושא נוסף שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים הוא נושא הנזק שהתובעת הוכיחה שנגרם לה, לו היתה מוכיחה את עילת התביעה שלה כנגד הבנק. התובעת טוענת כי ניתן להסיק מסקנות ביחס לאופן הפעולה שלה מהפעולות בהן נקט מר לוי בזמן אמת. כך, מר לוי מכר בין הימים 26.6.08 עד 30.6.08 ניירות ערך בעלי מתאם חיובי לשוק, ורכש בתמורתם ניירות בעלי מתאם חיובי לשוק. התובעת טוענת כי אלמלא היה הבנק אוסר על התובעת לבצע פעולות קנייה, היה מר לוי ממשיך באותה מגמה, ולו היה עושה כן, ולו היה עומד לרשותו פרק זמן עד יום 15.7.08 (לאור טענתו ביחס ל-10 ימי עסקים), היה שוויו של תיק ניירות הערך שלו עומד על סכום של 3,725,702$.

אני סבורה כי לאור מסקנתי לפיה הבנק לא הפר את חובותיו כלפי התובעת במתן הודעותיו על הפסקת האשראי, אין מקום לבחון את השאלה האם התובעת הוכיחה את הנזק שנגרם לה. למעלה מן הצורך אציין כי הנחות המוצא העובדתיות של התובעת בהקשר זה – ביחס לאופן בו היא היתה פועלת אלמלא היה הבנק נוהג כפי שנהג הן בעייתיות, וספק – לאור מכלול העדויות, אם היא הוכיחה אותן.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עורכי דינו בסכום כולל של 60,000 ₪.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק נתוני אשראי

  2. כרטיס אשראי חסום

  3. ביטול עסקת אשראי

  4. הכחשת עסקת אשראי

  5. זיוף כרטיסי אשראי

  6. העמדת אשראי לפרעון

  7. כרטיס אשראי מזוייף

  8. אי חידוש מסגרת אשראי

  9. תביעה בגין העמדת אשראי

  10. שינוי הסכם אשראי עם הבנק

  11. שימוש לרעה בכרטיס אשראי

  12. הפסקת אשראי על ידי הבנק

  13. שימוש בכרטיס אשראי גנוב

  14. אשראי במסגרת ליווי בנקאי

  15. חיוב על כרטיס אשראי גנוב

  16. תביעה נגד כאל כרטיסי אשראי

  17. חריגה ממסגרת אשראי מאושרת

  18. גביה שלא כדין בכרטיס אשראי

  19. תיקון חוק שירות נתוני אשראי

  20. תביעה של לאומי קארד נגד לקוח

  21. הפסקת אשראי בנק לפרויקט בניה

  22. איבוד כרטיס אשראי בשדה התעופה

  23. טענה כי הבנק ניצל מצוקת אשראי

  24. ביטול קנייה בכרטיס אשראי שנגנב

  25. אחריות ספק בעסקת אשראי טלפונית

  26. תביעה בגלל סירוב הבנק לתת אשראי

  27. רשלנות בשמירה על קוד כרטיס אשראי

  28. דרישה לפתוח חיסכון כתנאי לקבלת אשראי

  29. בקשה לא לחייב חשבון - אשראי דוקומנטרי

  30. בדיקת תעודה מזהה - תשלום בכרטיס אשראי

  31. תקנות שירות נתוני אשראי, התשס''ד-2004

  32. אשראי בריבית נמוכה לרכישת קרנות נאמנות

  33. חוק היטל על אשראי במטבע חוץ, התשמ"ז-1987

  34. הזמנת כרטיסי טיסה באמצעות כרטיס אשראי מזוייף

  35. שימוש בצ'קים או כרטיס אשראי בהליך פשיטת רגל

  36. פיצוי על חוסר אפשרות למשוך כסף בכרטיס אשראי בחו''ל

  37. בקשה להבהרת החלטה ולמתן צו עיקול זמני על מסגרת האשראי

  38. הסתמכות על הבטחה בעל פה על ידי עובדי הבנק כי יינתן אשראי

  39. צו שירות נתוני אשראי (דחיית תחילתו של החוק), התשס"ד-2004

  40. תקנות שירות נתוני אשראי (הכשרה לפקח על פעולות), התש''ע-2009

  41. העובדה שהבנק היה נכון בעבר לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת אינה מחייבת

  42. צו שירות נתוני אשראי (דחיית תחילתו של תיקון מס' 3 לחוק), התשס"ט-2009

  43. טוען הבנק כי לא חייב לכבד כל פעולה אשר תביא לחריגה ממסגרת האשראי בחשבון

  44. תקנות השקעות משותפות בנאמנות (עסקאות באשראי ופדיון יחידות באשראי), התשס''א-2001

  45. תקנות הגנת הצרכן (מכירות, מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), התשמ''ג-1983

  46. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (קביעת אחידות מטבע בחוזי ביטוח ודמי ביטוח באשראי), התשמ''ד-1984

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון