בתאריך 23/4/2002 נחתם בין הצדדים הסכם לפי הסכם זה, העמיד הקיבוץ לרשות התובע שטח של כ- 100 דונם לייצור דשא מוכן וזכות שימוש ב- 120,000 קוב מים בשנה. לטענת התובע, הקיבוץ ביטל את ההסכם עמו שלא כדין ובחוסר תום לב, לאחר שביקש לאלץ את התובע לחתום על הסכם חדש שאינו מבטיח את זכויותיו ומרע את התנאים, בו בזמן שיש בידו הסכם תקף עם הקיבוץ לעוד מספר שנים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם שימוש בשטח חקלאי: תביעה לפיצויים בגין ביטול הסכם שלפיו העמיד הנתבע שטחים חקלאיים שחכר ממינהל מקרקעי ישראל ומכסות מים, לטובת גידול מרבדי דשא מוכן על ידי התובע. השתלשלות האירועים וההסכמים בין הצדדים בנסיבות התביעה והמחלוקת שבפניי, ראיתי חשיבות לתיאור מפורט למדי של העובדות והשתלשלות האירועים, אשר יש בהם כדי להבהיר את טענות הצדדים ואת מכלול הנסיבות הדרושות להכרעה בסוגיות שבמחלוקת. הצגת הדברים בפרק זה היא על סמך המסמכים שהגישו הצדדים ותצהיריהם. לאחר מכן, אציג בתמצית את התביעה וטענות הצדדים, ואפנה לדיון ולהכרעה בה. התובע עוסק בגידול דשא והוא הבעלים של משתלת "דשא חי". הנתבע הינו אגודה שיתופית חקלאית (להלן גם "הקיבוץ"). הקיבוץ מחזיק בשטח הרלבנטי לתובענה מכוח הסכם חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל. בתאריך 23/4/2002 נחתם בין הצדדים ההסכם הראשון (נספח א' לכתב התביעה). לפי הסכם זה, העמיד הקיבוץ לרשות התובע שטח של כ- 100 דונם לייצור דשא מוכן וזכות שימוש ב- 120,000 קוב מים בשנה. צוין כי "כמות זו נכונה להקצאה העומדת לרשות צד ב' [הקיבוץ] בשנת 2002 (הידועה בעת חתימת ההסכם) ובהתאם לתקינות מתקני השאיבה שברשותו". עבור השימוש בקרקע וזכות השימוש במים התחייב התובע לשלם סכום של 35,000 ש"ח לשנה. הוצאות עיבוד הקרקע וגידול הדשא, לרבות עבור השימוש במים, יחולו על התובע. ההסכם נחתם לתקופה של 6 שנים עם אופציה להארכה ב- 3 שנים נוספות (בסך הכל, תקופת ההסכם, כולל תקופות האופציה, היא עד ליום 1/6/2011). בתחילת שנת 2004 הוציאה היחידה לביקורת לפי חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), התשכ"ז-1967 ("חוק ההתיישבות"), דו"ח שקובע כי הקיבוץ מבצע "שימוש חורג" בקרקע חקלאית, משום שמבנה ההתקשרות עם התובע וההתנהלות בין הצדדים מלמדים שמדובר בהשכרת משנה של המקרקעין החקלאיים ומשום שהקיבוץ העביר לתובע מכסות מים. הכל בניגוד לחוק ההתיישבות. הרשות המוסמכת לפי החוק ("הרשות המוסמכת") הודיעה לקיבוץ כי עליו להפסיק פעילות זו, שאם לא כן, תיתכן הפקעת הקרקע מידיו והפקעת מכסת המים שניתנה ביחס לאותם מקרקעין (נספח ב' לכתב ההגנה). בשל התראת הרשות המוסמכת מפני הפקעה, ביקש הקיבוץ מהתובע לחתום על הסכם חדש בהתאם לחוק ההתיישבות, שיאושר על ידי הרשות המוסמכת. בנסיבות אלה, נחתם ההסכם השני. לפי הסכם זה, הקיבוץ והתובע שותפים לכאורה בעסקי גידול הדשא, להבדיל, מהשכרת השטח לתובע לצורך עסקו, כעולה מההסכם הראשון. תחולתו של ההסכם השני היא החל מיום 1/6/2003 (נספח ב' לכתב התביעה. מועד התחולה קבוע בס' 23. ההסכם אינו נושא תאריך. לגרסתו של התובע, נחתם ההסכם ביום 1/6/2003. לטענת הקיבוץ, נחתם ההסכם רק ביום 12/10/2004. לא מצאתי שיש למחלוקת זו חשיבות, שעה שאין חולק ביחס למועד תחילת תחולתו). ההסכם השני הוא, כלשון כותרתו, הסכם "להקמת משתלה לייצור משטחי 'דשא מוכן' בנצר סירני". לפי ההסכם השני, הקיבוץ מעוניין להקים משתלה ולצורך כך התקשר עם התובע, כקבלן להקמת המשתלה, בשטחי הקיבוץ, כשהקיבוץ נושא בכל עלויות ההקמה והגידול ושכרו של התובע הוא סך השווה לכל העלויות בתוספת 400%, שישולם מתוך התמורות כהגדרתן בהסכם, ומתוך התמורות בלבד (ס' 7 להסכם), והתובע התחייב כי בשום אופן לא יפחת סך התמורות לקיבוץ מסכום מינימלי של 7,216 דולר ארה"ב (ס' 8). ההסכם הינו לתקופה של חמש שנים עם אופציה להארכת ההסכם בשלוש שנים נוספות (עד ליום 1/6/2011, תום התקופות לפי ההסכם הראשון). גם בהסכם זה מתחייב הקיבוץ להקצות לצורך העניין זכויות שימוש ל- 120,000 קוב מים בשנה. צוין כי "כמות זו נכונה להקצאת המים העומדת לרשות נצר סירני בשנת 2002 ובהתאם לתקינות מתקני השאיבה שברשותו" (ס' 17). לפי ס' 13 להסכם השני, "ידוע לקבלן כי זכויות הקיבוץ בשטח מתחם המשתלה מעוגנות בחוזה חכירה שבין הקיבוץ לבין ממ"י שהעתקו הוצג לקבלן וכי על פי עמדתו של הקיבוץ אין כל מניעה על פי החוזה עם ממ"י לקיים משתלה ולהתקשר עם הקבלן בחוזה זה. לעניין זה מוסכם כי ביטולו כדין של חוזה החכירה על ידי ממ"י לא תהווה הפרה של חוזה זה". שני הצדדים מסכימים, כי בפועל לא שינתה החתימה על ההסכם השני את ההתנהלות הכלכלית של הצדדים בהשוואה למצב לפי ההסכם הראשון. ביום 5/11/2004, הגיש הקיבוץ את ההסכם השני לרשות המוסמכת, לצורך קבלת היתר שימוש חורג. לגרסת הקיבוץ (שלא נסתרה ולא הוצגה אחרת תחתיה), לאחר דין ודברים מסוים, התרצתה הרשות המוסמכת, אף שלא התקבל אישור פורמאלי להסכם. השקט נשמר למשך כשנתיים וחצי (סעיף 20.1 לכתב ההגנה וכן תצהיר הקיבוץ ונספחים ד2-ד3). במאי 2007 התחדשו הטענות להפרת חוק ההתיישבות והקיבוץ קיבל התראות נוספות בדרישה להפסקת ההתקשרות עם התובע. לגרסת הקיבוץ שלא נסתרה ונתמכת במסמכים, עשו באי כוחו ככל יכולתם להתמודד עם טענות הרשות המוסמכת, שלחו מכתבים המבהירים את עמדתם בניסיון לשכנע כי אין מדובר בהפרה של חוק ההתיישבות ונציגי הקיבוץ ובאי כוחו אף התייצבו לפגישת שימוע אצל הרשות (ס' 15-16 לתצהיר הקיבוץ וכן המסמכים שצורפו שם כנספח ה' - דו"חות הפיקוח, ההתראות טרם נקיטת הליך להפקעה ומכתבי ב"כ הקיבוץ). במקביל לנ"ל, בתאריך 2/1/2008 (טרם שהתקבל מענה הרשות המוסמכת לפניית ב"כ הקיבוץ שכפר בטענות להפרה, נספח ה6), לקראת סיום התקופה הבסיסית של ההסכם השני, ביקש התובע לממש את האופציה להאריך את ההסכם בשלוש שנים נוספות, דהיינו: עד לתאריך 1/6/2011. המנהל העסקי של הקיבוץ דאז והמצהיר מטעמו, מר יונתן לביא ("לביא", כיום יו"ר מועצת המנהלים של הקיבוץ), ציין ע"ג הפניה בכתב "מאשר" (נספח ג' לכתב התביעה). ביום 30/4/2008 נערך לקיבוץ שימוע בפני הרשות המוסמכת ובמכתב מיום 19/5/2008 הודיעה הרשות המוסמכת לקיבוץ כי היא עומדת על דעתה וכי תפנה לפרקליטות לצורך הגשת תביעה להפקעת המקרקעין לפי חוק ההתיישבות (נספחים ה7-ה8). ביום 15/7/2008 הוגשה תביעה להפקעת המקרקעין כנגד הקיבוץ וכנגד התובע (וע (ת"א) 983/08 הרשות המוסמכת נ' אגודת נצר סירני, נספח ו' לתצהיר הקיבוץ. להלן: "תביעת הרשות המוסמכת"). ביום 7/9/2008 התקיימה פגישה של נציגי הקיבוץ ובאי כוחו עם הפרקליטות והגורמים הרלבנטיים לאכיפת חוק ההתיישבות. בפגישה זו הובהר לקיבוץ, כי המדינה, באמצעות משרד החקלאות, פועלת בימים אלה במלוא המרץ ליישום ולאכיפת החוק וכי קיים כבר תקדים בעניין שלפיו הופקעו מקרקעין בשטח של 900 דונם בנסיבות דומות (עש (ת"א) תמר קון מתוקף הסמכתה לפי חוק ההתיישבות נ' מועצה אזורית מעלה יוסף, נספח ז' לתצהיר הקיבוץ. להלן: "פסיקה קודמת"). בהמשך לפגישה הודיע ב"כ הקיבוץ לפרקליטות, במכתב מיום 22/9/2008, כי הוא מציע לסיים את ההליך המשפטי בהסדר שלפיו יבוטל ההסכם עם התובע והקיבוץ יקים שותפות עם התובע, יעתור להיתר לשימוש חורג בקרקע עבור השותפות, ויפעל בהתאם לתנאי ההיתר (נספח ח' לתצהיר הקיבוץ. המכתב מתייחס באותו אופן גם לקבלן נוסף שפעל באדמות הקיבוץ). במכתב זה ציין ב"כ הקיבוץ, עו"ד גולדברג, כי לאחר הפגישה בפרקליטות קיים פגישה עם התובע, שבה הבהיר שיש לכונן שותפות שתעמוד בקריטריונים של הרשות המוסמכת (ס' 4). הפרקליטות השיבה במכתב מיום 22/10/2008 שבו הציעה מתווה לפשרה (נספח ט' שם). לבסוף, נחתם ע"י ב"כ הקיבוץ ונציג המדינה, הסכם פשרה, שכלל בין היתר, תשלום כופר בסך של 20,000 ₪, התחייבות לסיום ההפרות לרבות פניה לרשות המוסמכת לקבלת היתר ככל שיידרש, עד ליום 1/2/2009, ופיצוי מוסכם בגין ביצוע הפרות לאחר המועד הנ"ל. ההסכם הוגש לאישור בית המשפט וקיבל תוקף של החלטה ביום 16/4/2009 (להלן: "הסכם הפשרה" צורף כנספח י2). יש לציין כי לא ברור מתי הוגש ההסכם לבית המשפט. עותק של ההסכם חתום ע"י ב"כ הקיבוץ הועבר לפרקליטות ביום 25/11/2008 לצורך חתימת הפרקליטות והגשתו לבית המשפט, בצירוף תשלום הכופר בעשרה שיקים, לפירעון החל מיום 15/12/2008. במהלך התקופה הנ"ל, מיום שהוגשה התביעה (15/7/2008), היו בין הצדדים מגעים לחתימתו של הסכם חדש, במתכונת שתאושר על ידי הרשות המוסמכת. אין חולק שהמו"מ בין הצדדים לא הבשיל לכדי הסכם. להלן תקציר האירועים הדרושים: - ביום 24/9/2008 וביום 22/10/2008 נפגשו הצדדים בניסיון לקדם רעיון של הקמת חברה משותפת, ניסיון שלא עלה יפה (ס' 21.5 לתצהיר הקיבוץ, שלא נסתר). - בהמשך, לאחר שהקיבוץ חתם עם הפרקליטות על הסכם הפשרה, הועברו בין הצדדים 6 טיוטות להסכם "למתן שירותים למיזם דשא מוכן נצר סירני", שלפיו ייתן התובע לקיבוץ שירותי ייעוץ מיכון ועבודה מיוחדים ושירותי שיווק לדשא (להלן: "ההסכם החדש" או "הסכם הייעוץ"). - ביום 11/12/2008 העביר ב"כ התובע הערות לטיוטה הראשונה (נספח יא לתצהיר הקיבוץ. בנספח ד לכתב התביעה צירף התובע טיוטה מס' 2 של הסכם הייעוץ). - ביום 11/1/2009 מתריע ב"כ הקיבוץ בפני ב"כ התובע, כי נדמה שהמסר שהעביר לתובע ולבא כוחו בשיחות עמם לא הופנם, שכן לא הועברו אליו תגובות לנוסח ההסכם האחרון וכי אם לא ייערך הסכם חדש בנוסח שתאשר הפרקליטות, לא יהיה מנוס מפינוי מתחם גידול הדשא לאלתר. - לאחר דין ודברים, העביר ב"כ הקיבוץ לב"כ התובע טיוטה מתוקנת ביום 22/1/2009 (טיוטה מס' 5). טיוטה נוספת הועברה ביום 26/1/2009 (טיוטה מס' 6). - מאוחר יותר ביום 26/1/2009 שלח איש הקיבוץ, אסף שוהם, לב"כ הקיבוץ עדכון מישיבה עם ארגון עובדי המים לפיו ייתכן שאסור יהיה השנה להשקות מדשאות ואז אסור יהיה לקיבוץ לספק מים לתובע. לפי העדכון, לא התקבלו הנחיות בכתב של המדינה על איסור כזה, אך צריך לעגן סיטואציה כזו בהסכם וגם להביא בחשבון שקיימת אפשרות שגם אם לא יהיה איסור, יגדל הקיצוץ בהקצאה מעבר ל- 22% הידועים היום. - עדכון זה הועבר כפי שהוא בדוא"ל, לב"כ התובע, בו ביום. - ב"כ התובע השיב ביום 28/1/2009 כי מרשו זקוק להקצאה של 100,000 קוב מים לפחות, כפי שקיבל בשנים קודמות וגם הקצבה לצורך הדשא הקיים, וכי הוא ממתין שהקיבוץ יחזור אליו בעניין זה עם תשובה סופית ומסודרת. - ב"כ הקיבוץ הזדרז והפנה אותו שוב למייל הנ"ל של מר אסף שוהם. לא נמסרה כל תגובה נוספת, הערות לטיוטת ההסכם וכיוצ"ב. - בצהרי יום 30/1/2009 (יום ו') הודיע ב"כ הקיבוץ לב"כ התובע, כי בהמשך להודעות קודמות, הגיע ההסכם בין הצדדים לקצו. ביום 1/2/2009 הוציא ב"כ הקיבוץ מכתב מפורט יותר. (לכל הנ"ל ראו נספחים ה - יא לכתב התביעה). כאמור, במכתב מיום 1/2/2009 הודיע הקיבוץ לב"כ התובע על ביטול ההתקשרות שבין הצדדים. להודעה צורפה גם גרסה 7 של הסכם הייעוץ. הקיבוץ הודיע לתובע כי אם ירצה להתקשר מחדש בנוסח מצורף זה, יואיל לחתום על ההסכם וכי תוקפו מותנה באישור הרשות המוסמכת. לפי המכתב, הביטול נעשה מכוח ס' 20 להסכם, בשל החלטת הרשות המוסמכת שהסכם זה מהווה הפרה של חוק ההתיישבות ודרישתה להפסיק כל פעולה לפי הסכם זה וכן בשל ההחלטה בתביעת הרשות המוסמכת. זאת, לאחר שב"כ הקיבוץ חזרו והודיעו לתובע ולבא כוחו שלא ניתן לקיים עוד את ההסכם השני וכי זה יגיע לקצו בסוף דצמבר 2008, תוך נכונות להתקשר בהסכם חדש ובכפוף לאישור הרשות המוסמכת. משלא נחתם עד כה הסכם אחר, הגיע ההסכם השני לקצו, והינו בטל ואינו תקף עוד. ב"כ התובע שיגר בתגובה מכתב מיום 3/2/2009, הדוחה את הודעת הביטול (נספח יב לכתב ההגנה). במכתו טוען ב"כ התובע, כי הקיבוץ מנסה שלא כדין ובחוסר תום לב, לכפות על התובע לחתום על הסכם חדש, למרות שההסכם הקיים עודנו בתוקף. ואולם, מבלי לגרוע מטענה זו ועל מנת להקטין נזקים, מוכן התובע לחתום על ההסכם החדש ובלבד שהקיבוץ יתחייב בנספח להסכם שהדשא הקיים היום בשטח שייך לו והוא אף מוכן להתחייב לשאת באופן יחסי בקיצוץ המים, אך אינו מוכן שהקיבוץ יחליט על אי-אספקת מים לחלוטין ובכך יגרום לריקון ההסכם מכל תוכן. בהמשך נקבעה פגישה שמטרתה חתימה על נוסח מוסכם של ההסכם החדש, ליום 9/2/2009. התובע ובא כוחו לא התייצבו לפגישה, ללא הודעה מראש (ס' 5 פסק שניה וס' 21.8 לתצהיר הקיבוץ). בדיעבד, עם הגשת התביעה לרבות חוו"ד המומחה מטעם התובע, השמאי מר עבדא, הסתבר כי באותו מועד, 9/2/2009, ערך התובע סיור במקרקעין עם השמאי לצורך עריכת חוות דעתו (ראו מועד הסיור כמתועד בחוות הדעת, הצילומים שערך השמאי במועד זה, מוצגים ת/1-ת/2 וכן, ח"נ של התובע בעמ' 15 ש' 26 ואילך). משלא התייצב התובע לפגישה, הוציא ב"כ הקיבוץ מכתב נוסף מיום 12/2/2009 שבו חזר הקיבוץ על עמדתו בדבר ביטול ההסכם השני. עוד דרש מהתובע, על מנת להקטין נזקים, ובשל כך שהקיבוץ אינו יודע לטפל בדשא, להמציא לאלתר תוכנית להוצאת כל הדשא הקיים בשטח המשתלה ולשיווקו המיידי (נספח טז לתצהיר הקיבוץ). ב"כ התובע השיב במכתבו מיום 19/2/2009, שבו חזר והבהיר, כי בידי התובע חוזה בר תוקף למשך 29 חודשים נוספים וכי ביטול ההסכם נעשה שלא כדין. לשיטתו של התובע, ההחלטה בתביעת הרשות המוסמכת אינה מהווה עילה לביטול ההסכם ואף לא התקיימו תנאי סעיף 20 להסכם השני, שקובע כי רק לאחר ניהול הליך משפטי לגופו של עניין שבו התגונן הקיבוץ, ניתן יהיה לבטל את ההסכם ללא פיצוי. עוד ציין כי התובע איננו מוכן לנהל משא ומתן כשחרב ביטול החוזה הקיים מונפת מעל לראשו וכאשר הקיבוץ אינו מכבד את ההסכמות עימו ובין היתר את ההתחייבות לאשר לתובע שהדשא הקיים בשטח הוא שלו. לעניין הוצאת הדשא הקיים דורש התובע לקבל לצורך הבשלתו הקצאת מים של 120,000 קוב כאמור בחוזה (נספח יג לכתב התביעה או נספח יז לתצהיר הקיבוץ, בס' 16). לאחר מכן המשיכו הצדדים בהתכתבות שנסבה בעיקר על סיום הפקתו של הדשא הקיים. התובע חזר ועמד על כך כי לצורך הבשלתו של הדשא הקיים הוא זקוק למכסת המים השנתית של 120,000 קוב (ראו ס' 2 לשני מכתבים של ב"כ התובע ללא תאריך שצורפו בנספח טו לכתב התביעה וכן, התכתבות בין ב"כ הצדדים ממרץ 2009, נספחים יט-כא לתצהיר הקיבוץ). גם משימה זו לא צלחה. הדשא הקיים לא טופל ולא קולף. הקיבוץ מציין כי בתקופה זו ממש, במהלך חודשים יולי-אוגוסט 2008, תוקנו כללי המים על ידי הרשות הממשלתית למים ולביוב, בעקבות משבר במשק המים שפקד את מדינת ישראל. נאסר להשקות גינות חדשות ונקבעו כללים להקצאת מכסות מים להשקיה של שטחים ציבוריים על ידי רשויות מקומיות. במהלך אוקטובר 2008 החלה המדינה במסע פרסום נרחב כנגד השקיית גינות ציבוריות ופרטיות, חדשות וישנות, החל מיום 1/11/2008. כל אלה פגעו פגיעה אנושה בענף הגינון כולו ובענף הדשא המוכן בפרט. (כנגד איסורים אלה ומסע הפרסום הוגש בג"צ של מגדלי דשא שונים, שנדחה. בג"צ 581/09 קרת גינון בע"מ ואחרים נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב. פסק הדין ניתן ביום 10/6/2009, ראו נספח כב תצהיר הקיבוץ). התובע מדגיש, מאידך, כי ביום 27/1/2009 פרסם משרד החקלאות ופיתוח הכפר "נוהל התמיכה בחקלאים בשל ההפחתה בהקצאת המים לשנת 2009" (נספח יג לתצהיר הקיבוץ, להלן: "הנוהל". ראו גם חוזר תנועת המושבים מיום 20/1/2009, שבו מודיעים על ההסכמות אליהן הגיעו עם משרד החקלאות ואשר פורסמו בהמשך בנוהל, נספח טז לכתב התביעה). לפי הודעת משרד החקלאות ופיתוח הכפר, לאור המשבר החמור במשק המים, הוחלט על קיצוץ מכסות המים לחקלאים בשנת 2009 בשיעור של כ- 100 מליון מטר מעוקב שהם כ- 22% מהצריכה בשנת 2008. לפי החוזר, חקלאים שיודיעו על קיצוץ מרצון יקבלו תמיכה. ככל שהכמות הכוללת שתופחת מרצון לא תגיע למכסה הנדרשת, תבוצע הפחתה מנהלית משלימה שתחול על כל מי שלא הפחית מרצון 22% ומעלה מהכמות שנצרכה כדין בשנת 2008. בגין ההפחתה המינהלית יינתן פיצוי בשיעור מופחת שמותנה במבחני הכנסה ופגיעה כמפורט בנוהל. עמדו, אפוא, בפני הקיבוץ שתי אפשרויות: האחת, להודיע על הסכמה לקיצוץ מרצון במכסת המים בשיעור של 22% עד ליום 10/3/2009 והשניה, שתבוצע הפחתה מינהלית של המכסות, שאז יתקבל פיצוי לקוב בשיעור נמוך יותר ובכפוף לכללי הוכחת הנזק. אין מחלוקת, שהקיבוץ הודיע על הסכמתו לקיצוץ במכסות בתאריך 24/2/2009 וקיבל פיצוי בסך של כ- 300,000 ₪ עבור קיצוץ של כ- 100,000 קוב מים (ראו גם חקירתו הנגדית של מר לביא, בעמ' 33). התביעה וטענות הצדדים לטענת התובע, הקיבוץ ביטל את ההסכם עמו שלא כדין ובחוסר תום לב, לאחר שביקש לאלץ את התובע לחתום על הסכם חדש שאינו מבטיח את זכויותיו ומרע את התנאים, בו בזמן שיש בידו הסכם תקף עם הקיבוץ לעוד מספר שנים. לטענת התובע, הסיבה הרשמית היא התביעה להפקעה לפי חוק ההתיישבות, אך המניע האמיתי לכך הוא, הפיצוי שהעדיף הקיבוץ לקבל בשל הסכמתו לקצץ מרצון את מכסות המים של הקיבוץ לשנת 2009, בכ- 100,000 קוב (הכמות של המים שהוקצתה לתובע). הקיבוץ קיבל פיצוי בסך של כ- 300,000 ₪, במקום תמורה של כ- 35,000 ₪ לשנה שהיה אמור לקבל מן התובע. התובע מוסיף וטוען, כי הוא סירב לחתום על ההסכם החדש, מכיוון שהקיבוץ סירב להתחייב להמשיך ולספק מים בכמות של 120,000 קוב, כפי שהתחייב בהסכמים הקודמים. בלי האספקה של כמויות המים אליהם התחייב הקיבוץ, לא יוכל התובע, לטענתו, להמשיך ולגדל את הדשא הקיים או דשא חדש. הקיבוץ סירב להתחייב לשפותו בגין הנזקים שיגרמו לו אם יבוטל ההסכם לפני שיגיע לסיומו ולחתום על מכתב התחייבות לתובע שהדשא הקיים בשטח במועד חתימת ההסכם החדש הוא בבעלות התובע, מכתב שנדרש לאור הגדרת התובע בהסכם החדש כיועץ הקיבוץ. מטעמים אלה, לא עלה בידי הצדדים לחתום על ההסכם החדש. לטענת התובע, הוא איבד דשא בשטח של כ- 100 דונמים לאחר ביטול ההסכם על ידי הקיבוץ, זאת לאחר שהקיבוץ סירב להקצות מים עבור הבשלת הדשא שכבר היה קיים בשטח וניתן היה לקלף אותו רק באפריל 2009 (כך קבע המומחה מטעם התובע, מר עבדא, והסכים אתו מומחה הקיבוץ, מר שיפמן. ראו גם חקירתו של מר שיפמן בעמ' 26 -27). אלו הם הפיצויים שדורש התובע: 324,000 ש"ח- סכום הפיצוי מרצון שקיבל הקיבוץ מהמדינה ו/או שווי המים שהוקצו לתובע לפי ההסכם וקוצצו ללא הסכמתו. 1,424,400 ש"ח- פיצויי קיום עבור הרווח שנמנע מהתובע לאור ביטול ההסכם על ידי הקיבוץ עבור 94 דונמים שהיו אמורים להיקלף באפריל 2009, ורווחים נוספים שנמנעו מהתובע לשתי עונות נוספות עד סוף תקופת ההסכם. זאת, בהתבסס על חוו"ד האגרונום עבדא מנשה (נספח 23 לתצהיר התובע). לחלופין וגם אם יקבע בית המשפט כי ביטול ההסכם נעשה כדין, היה על הקיבוץ לאפשר לתובע להקטין את נזקיו הישירים כתוצאה מביטול ההסכם ולאפשר לו לקלף את הדשא שאמור היה להיקלף באפריל 2009. לפי חוות הדעת של מר עבדא הרווח שהיה צפוי לתובע בגין 94 דונם (100 דונם פחות שני פסי דשא שקולפו בנובמבר 2008) לפי מחיר שוק של 12 ₪ למטר ובניכוי הוצאות קילוף ושיווק שנחסכו, עומדים על סך של 733,200 ש"ח. 162,977 ש"ח- פיצויי הסתמכות, עבור כלים וציוד שרכש התובע במיוחד לצורך עיבוד, גידול והבשלת הדשא בקיבוץ, כמפורט בקבלות שצורפו כנספח כא לכתב התביעה. התובע מבקש לחייב את הקיבוץ בנזקים שנגרמו לו בסכום כולל של 1,911,377 ש"ח שהועמדו לצרכי אגרה על סך של 1,500,000 ש"ח. לטענת הקיבוץ, לא הייתה לו ברירה אלא לבטל את ההסכם לנוכח הסכנה הממשית שמולה עמד, שהשטחים שנמסרו לשימוש התובע לפי ההסכם עמו, יופקעו מידי הקיבוץ. עמדת הרשות המוסמכת והפסיקה הקודמת היא שההתקשרות עם התובע במתכונת הקיימת הינה "שימוש חורג" בניגוד לחוק ההתיישבות. אף הוגשה כנגד הקיבוץ (והתובע) תביעה להפקעת השטחים הנ"ל, שבמסגרתה נאלץ להגיע עם המדינה להסכם בדבר סילוק ההפרות עד ליום 1/2/2009. לטענת הקיבוץ, הוא עשה כל שביכולתו להביא לכריתת הסכם חדש שיועבר לאישור הרשות המוסמכת, אך התובע, בחוסר תום לב, "גרר רגליים" ולא שיתף פעולה. בלית ברירה, ביום 1/2/2009 הודיע הקיבוץ לתובע על ביטול ההסכם עמו. גם לאחר מכן, נכון היה הקיבוץ לחתום עם התובע על הסכם חדש. נקבע גם מועד לחתימה על טיוטה שהועברה בין ב"כ הצדדים, אך התובע לא הופיע ללא הודעה. בהמשך גם נמנע התובע מלנקוט בצעדים הדרושים לטיפול ולקילוף הדשא שהיה קיים באותה עת. לטענת הקיבוץ, ברקע עמדו גזירות ההשקיה שהוטלו בשל המחסור במים, גזירות שהובילו לפגיעה קשה בשוק הדשא המוכן ולמעשה, התובע לא רצה כלל להמשיך בעסקי גידול הדשא המוכן ולכן לא עשה מאמץ של אמת לכריתתו של הסכם חדש שיאפשר המשך העסקים. הראיות התובע הגיש תצהיר עדות ראשית וכן חוו"ד האגרונום, מר עבדא. מטעם הקיבוץ הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יונתן לביא, יו"ר מועצת המנהלים של קיבוץ נצר סירני והמנהל העסקי בעת הרלבנטית וכן, חוו"ד של אגרונום ושמאי חקלאי, מר אסף שיפמן. המצהירים והמומחים נחקרו בחקירה נגדית. הצדדים סיכמו בכתב. השאלות שבמחלוקת השאלה הראשונה היא האם ההסכם בוטל כדין. השאלה השנייה היא האם זכאי התובע לפיצויים בשל ביטול ההסכם ואם כן, איזה פיצויים ומהו שיעורם. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הראיות ואת טענות הצדדים, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה, וכך אני מורה. שוכנעתי מהראיות ומהשתלשלות האירועים כמפורט לעיל, כי הטעם לבקשת הקיבוץ שייחתם בין הצדדים הסכם חדש שלפיו התובע נותן לקיבוץ שירותי ייעוץ ושיווק של מיכון חקלאי, הינו הפסיקה הקודמת ועמדת הרשות המוסמכת, שלפיה ההתקשרות הקיימת עם התובע מהווה הפרה של חוק ההתיישבות, והתביעה להפקעה שהוגשה כנגד הקיבוץ (והתובע) לבית המשפט ביולי 2008. התביעה העמידה את הקיבוץ בסכנה מוחשית ואמיתית שהמקרקעין יופקעו. נסיבות אלה אילצו את הקיבוץ להגיע עם המדינה להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה בדבר הפסקת השימושים החורגים, הסכמה שחייבה ביטול ההסכם הקיים עם התובע, עד ליום 1/2/2009. גם מבחינה כרונולוגית החלו המהלכים מול התובע לכריתתו של הסכם חדש, בצל התביעה להפקעה (כבר בספטמבר 2008) הרבה לפני שיצאה ההחלטה בדבר הפחתת מכסות המים והאפשרות להודיע על הפחתה מרצון (לקראת סוף ינואר 2009). אני סבורה כי בנסיבות העניין, ביטל הקיבוץ את ההסכם כדין. זאת, לאחר שעשה כל שלאל ידו בניסיון להדוף את טענות הרשות המוסמכת ואת התביעה להפקעה, ללא הועיל (בניגוד לתובע, שלא נקט כל צעד לשמירה על זכויותיו הנטענות); ולאחר שעשה מאמצים רבים וכנים לבוא עם התובע לכדי הסכם חלופי במסגרת החוק, אשר יובא לאישור הרשות, הן טרם ביטול ההסכם והן לאחריו. התנהלותו של התובע מלמדת שלא היה בו רצון אמיתי לבוא לכדי הסכם שיאושר על ידי הרשות המוסמכת ויביא להמשך הפעילות העסקית ומכל מקום, התובע לא עשה מאמץ כן ומספיק על מנת להביא לכריתתו של הסכם חלופי, שהתחייב בנסיבות העניין ולאור הוראות חוק ההתיישבות. התובע גם לא עשה הדרוש על מנת שיוכל "לקלף" את הדשא שהיה קיים בעת ביטול ההסכם (לאחר שיבשיל). התובע אחראי לנזקיו, שלא הוכחו כשלעצמם, טעם המצדיק הוא כשלעצמו את דחיית התביעה. הביטול הוא ביטול כדין ס' 20 להסכם השני קובע: "על אף האמור בכל מקום אחר בחוזה זה, מוסכם כי במקרה בו הוצא צו שיפוטי או מינהלי המונע את פעילות המשתלה או את שיווק הדשא, בעילה שאיננה בשליטה ישירה או עקיפה של מי מהצדדים, וכן במקרה בו מינהל מקרקעי ישראל ידרוש את הפסקת פעילות המשתלה ובית המשפט המוסמך יפסוק בפסק דין סופי חלוט, לאחר ניהול הליך משפטי לגופו של עניין, במסגרתו התגונן הקיבוץ כנגד דרישת ממי כי דרישת ממי נעשתה כדין -ובתנאי שצווים או פסק דין, כאמור, לא בוטלו כעבור 60 ימי עסקים - וכן במקרה בו ישונה ייעוד המקרקעין המצויים במתחם המשתלה, ניתן לבטל את החוזה ע"י מתן הודעה בכתב 60 יום מראש, מבלי שביטול כזה יגרור חבות בפיצוי". התובע טוען, כי הקיבוץ לא יכול היה לבטל את ההסכם לנוכח הסיפא לס' 20 להסכם השני, הואיל ולא התנהל הליך משפטי לגופו של עניין, שכן הקיבוץ חתם עם הפרקליטות על הסכם פשרה. אף לא ניתנה לתובע הודעה בכתב 60 ימים מראש על ביטולו, כנדרש לפי ההסכם. יתר על כן, הביטול נעשה טרם שניתן להסכם הפשרה תוקף של החלטה (תוקף של החלטה ניתן רק ביום 10/4/2009). הקיבוץ טוען, כי ההתראה וכתב התביעה ששלחה הרשות המוסמכת מאפשרים את ביטול ההסכם לפי הרישא לס' 20. כמו כן, הודעת הביטול נעשתה כדין בשל הנסיבות שהשתנו באופן מהותי ובשל חוסר תום הלב של התובע שסירב להתאים את ההסכם לנסיבות המשתנות, או מחמת סיכול. אני סבורה, כי בנסיבות העניין מנוע התובע מלטעון שלא התקיימו התנאים הדרושים לביטול לפי הסיפא לס' 20 הנ"ל ויש לראותם כמי שהתקיימו; וכי עמידתו של התובע על קיומו של ההסכם השני והארכתו כפי שהוא לתקופת האופציה, וזאת לאחר שהתברר שלפי עמדת הרשות המוסמכת והפסיקה הקודמת עומד ההסכם בניגוד לחוק ההתיישבות, לאחר שהוגשה תביעת הרשות המוסמכת להפקעת המקרקעין ולאחר שהתברר כי קיימת סכנה מוחשית שהמקרקעין יופקעו מהקיבוץ - הינה עמידה על קיום זכות חוזית בחוסר תום לב, המהווה, היא כלשעצמה, הפרה של ההסכם השני. הכל כמפורט להלן. גם אם מלכתחילה סבור היה הקיבוץ והתובע בעקבותיו, כי ההסכם השני עולה בקנה אחד עם הוראות חוק ההתיישבות, בסופו של יום התברר כי ההסכם השני (כמו גם ההסכם הראשון), מנוגד לחוק ההתיישבות. לאחר הגשת התביעה וההתדיינות מול הפרקליטות נוכח הקיבוץ לדעת, כי עמדתו איננה מקובלת על הרשויות ומנוגדת לפסיקה קודמת וכי המצב המשפטי לאשורו הוא, שההסכם השני מהווה הפרה של החוק. משהגיע המועד שנקבע בהסכם הפשרה לסילוק ההפרות וכשל הניסיון להסדיר את מערכת היחסים עם התובע בצורה חוקית בהסכם אחר, שיועבר לאישור הרשות המוסמכת - הודיע הקיבוץ לתובע על ביטולו של ההסכם.למעשה, לא הייתה לקיבוץ ברירה אחרת. אילולא ביטל את ההסכם היה מוצא עצמו מפר את החוק ובוודאי את הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של החלטה. אז גם היה חשוף לסיכון מוגבר להפקעת המקרקעין. נסיבות אלה הן העומדות ביסוד הדברים. התובע מנוע מלטעון שלא התנהל הליך משפטי לגופו של עניין, שכן הוא עצמו היה צד להליך ולא עשה דבר בנסיון להדוף את התביעה. התובע עמד מן הצד לעת ניהול ההליך משפטי ולא נקף אצבע ולא התגונן מפני התביעה. יובהר, כי אין ספק שהתובע היה מודע לתביעת ההפקעה. לטענתו, סמך על דבריו של מר לביא שהקיבוץ יתגונן גם בשמו והותיר העניין לטיפולו. ברי שאין בכך כדי לגרוע מהדברים. משזו הייתה בחירתו של התובע, היא מחייבת אותו. ממילא גם היום, במסגרת הליך זה, לא הציג התובע טענת הגנה שיכול היה הקיבוץ לטעון ולהביא לדחיית התביעה להפקעה. התובע לא סתר את הטענה לסיכון ממשי בוודאות גבוהה להפקעה נוכח הפסיקה הקודמת, שבה הופקעו בנסיבות דומות 900 דונם. התובע העדיף אז, כמו גם במסגרת הליך זה, שלא להתמודד עם האיסור לפי חוק ההתיישבות ועם סכנת ההפקעה, כאילו ההתקשרות בין הצדדים מנותקת מהמסגרת הנורמטיבית של המשפט הישראלי. אין צריך לומר שהפקעת המקרקעין, משמעותה היא שממילא לא היה בידי התובע לנהל במקום משתלה בכל צורה או דרך של התקשרות. גם מכסות המים שמקבל הקיבוץ כפופות למסגרת הנורמטיבית הרלבנטית. טענת התובע, שלפיה בהתאם לס' 20 להסכם, היה על הקיבוץ לנהל הליך משפטי לגופו עד למתן פסק דין סופי וחלוט שידחה את טענותיו ויקבל את תביעת הרשות המוסמכת להפקעה ורק לאחר מכן לשלוח הודעה בכתב 60 ימים מראש על ביטול ההסכם - היא עמדה תלושה, מיתממת וחסרת תום לב. זאת, בהעדר טענת הגנה טובה כלפי התביעה, העדר סיכוי של ממש להדוף את התביעה והסיכון העצום שבהפקעת המקרקעין אם לא יגיעו להסדר בדבר הסרת ההפרה מרצון. היה זה צעד הכרחי של מזעור נזקים מצדו של הקיבוץ. לעניין העדר התראה מספיקה או התראה של 60 ימים בכתב על הביטול כנדרש לפי הסיפא לסעיף 20 להסכם אוסיף עוד, למען הסדר הטוב, כי הצדדים החלו לנהל מו"מ על בניית מסגרת חוזית אחרת לפעילות כבר באוגוסט 2008 לאחר שהוגשה התביעה להפקעה. תחילה בחנו מסגרת אפשרית של שותפות עסקית ובהמשך, התנהל מו"מ להתקשרות במתווה של הסכם ייעוץ ושיווק. מראשית נובמבר 2008 הוחלפו טיוטות בין הצדדים (ס' 21.5 וכן ס' 26 לתצהיר הקיבוץ שלא נסתר וכן הערות ב"כ התובע לטיוטה ראשונה במכתבו מיום 11/12/2008, נספח יא שם). ב"כ הקיבוץ אף חזר והתריע בהתכתבות בין הצדדים שנזכרת לעיל, כי בהעדר הסכמה אחרת עד למועד שנקבע, יבוא ההסכם לקצו. התובע, ידע, אפוא, או למצער, צריך היה לדעת, בשים לב לכלל נסיבות העניין, כמתואר, לפחות חודשיים טרם הביטול, כי אם לא יתקשרו הצדדים בהסכם חדש שיאושר על ידי הרשות המוסמכת, תבוא ההתקשרות הקיימת לקצה. אני סבורה לאור כל האמור, כי התובע מנוע מלטעון שלא התקיימו תנאי ס' 20 סיפא להסכם ויש לראותם כמי שהתמלאו באופן שהקיבוץ ביטל את ההסכם כדין ואף פטור מתשלום פיצויים לתובע בגין ביטולו, בהתאם להוראות סעיף זה. יתר על כן, התובע לא פעל, כמצופה מצדדים לחוזה, בשיתוף פעולה כדי למצוא פתרון שיעלה בקנה אחד עם הוראות חוק ההתיישבות ויאושר על ידי הרשות המוסמכת. מקובלת עלי בעניין זה טענת הקיבוץ, כי עמידתו של התובע על זכותו למימוש האופציה לפי הוראות ההסכם השני והמשך קיומו, שעה שלהתקשרות זו לא הייתה עוד תקומה לפי הוראות הדין, הנחות היסוד של ההתקשרות בין הצדדים קרסו, ומקרקעי הקיבוץ עמדו בסכנת הפקעה - הינה עמידה על זכות חוזית בחוסר תום לב, המהווה כשלעצמה הפרת חוזה מצדו של התובע. יפים לענייננו דברי בית המשפט בע"א 5892/06 דואק נ' המועצה המקומית גדרה: "חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים משמעותה, בין היתר, כי על הצדדים לחוזה לפעול בהגינות לשם הגשמת כוונתם המשותפת, על פי רוח העסקה ובשיתוף פעולה תוך התחשבות באינטרסים של הצד האחר. עמידה דווקנית על לשון החוזה אף שהיא נוגדת בבירור את כוונתם המשותפת של הצדדים ואת רוח החיובים הכלולים בו וכן סירוב לשתף פעולה עם הצד השני על מנת להעמיד דברים על דיוקם ולאפשר הוצאת העסקה אל הפועל, יש בה משום הפרת חובת תום הלב והפרה של חובה זו מהווה הפרה של החוזה." לבסוף, אני דוחה גם את טענת התובע שלפיה יש לבחון את הזכות לביטול לפי ההסכם הראשון. בין הצדדים נחתם ההסכם השני, שהתובע אף ביקש לממש את תקופת האופציה לפיו. התובע לא טען בזמן אמת ובטרם בוטל ההסכם השני על ידי הקיבוץ, כי להסכם השני אין תוקף וכי ההסכם הראשון בלבד הוא שתקף ביחסים בין הצדדים. ממילא, מאותם טעמים שהזכרתי ביחס להסכם השני, מנוע התובע גם מלטעון כי לא התקיימו התנאים לביטול ההסכם הראשון. לא מצאתי ממש בשאר טענות התובע והן נדחות. לנוכח האמור התייתר גם הצורך לדון בטענות נוספות של הקיבוץ, כגון טענת הסיכול. נותר עוד לדון בטענת התובע, שהקיבוץ סירב לאשר את זכויותיו בדשא הקיים ובמים במתכוון ועל מנת להכשיל את האפשרות לחתום על הסכם חדש. הכל מתוך רצון הקיבוץ לזכות בפיצוי על הקיצוץ במכסות המים. לטענת התובע הוא סרב לחתום על ההסכם החדש כיוון שהקיבוץ לא הסכים לאשר (בהסכם, בנספח לו, או בכל מסמך אחר) שהדשא הקיים הוא שלו ומשום שהקיבוץ סירב להעניק לו את הקצאת המים לה התחייב בהסכמים הקודמים ובכך, עיקר למעשה מתוכן את ההסכם החדש משום שידע שאין באפשרות התובע לגדל את הדשא ללא כמות המים הדרושה והוביל את השקעות התובע לאבדון. הכל, לשיטתו, כאשר בידו הסכמים תקפים שמבטיחים לו 120,000 קוב מים (ס' 32-33 לסיכומי התובע). אני דוחה טענות אלה, שלא הוכחו ואינן מתיישבות עם הראיות. עולה מן הראיות כי הסיבה לכך שהקיבוץ ביקש להתקשר עם התובע בהסכם חדש היא הסכנה הממשית שריחפה מעל ראשו שהמקרקעין יופקעו וכי הקיבוץ עשה מאמצים רבים בניסיון להמשיך את ההתקשרות עם התובע במתכונת כזו או אחרת שתהא מקובלת על הרשויות ומבלי שהקיבוץ יפר את החוק. מסתבר יותר מן הראיות, כי התובע הוא שסיכל בהתנהלותו את האפשרות להתקשר בהסכם חדש ואת המשך פעילות העסק, כמו גם את האפשרות לקילוף ושיווק הדשא שהיה קיים בעת ביטול ההסכם, כשהוא מבקש למעשה, לחייב את הקיבוץ להימצא במצב שבו הוא פועל בניגוד לחוק ההתיישבות, הסכם הפשרה וההחלטה שנותנת לו תוקף של החלטה. הקיבוץ פעל לביטול ההסכם מתוך הכרח שנבע מהסיכון להפקעת המקרקעין לנוכח תביעת ההפקעה, פסיקה קודמת ועמדת הרשויות ועל מנת שלא להפר את החוק שוכנעתי מחומר הראיות כי הקיבוץ פעל בשקידה ראויה על מנת לשכנע את הרשויות שאמנם ההסכם השני הוא הסכם כדין, בפניות בכתב של יועציו המשפטיים, בבקשה להופיע לשימוע שלא הועיל, בפגישה עם הפרקליטות לאחר הגשת התביעה, שלא הועילה אף היא (ראו המסמכים שצורפו לתצהיר הקיבוץ ותצהיר מר לביא, שלא נסתר). בסופו של דבר, כדי למנוע צעד קיצוני של הפקעה, שהיה בבחינת סיכון ממשי לנוכח פסיקה קודמת של הועדה שהפקיעה לקיבוץ אחר באותן נסיבות 900 דונם - נאלץ הקיבוץ להגיע להסכמה עם המדינה ביחס לתשלום כופר וסילוק ההפרות עד ליום 1/2/2009. זו הסיבה לביטול ההסכם עם התובע, ולא אחרת. מהשתלשלות האירועים כמתואר לעיל עולה, כי האיסור לפי החוק ועמדת הרשות המוסמכת ש"עמדו באוויר" הובילו את הצדדים לחתימה על ההסכם השני, ששני הצדדים מודים שלא שינה בפועל את המהות הכלכלית של ההתקשרות. הצדדים הצליחו לעבור כך כברת דרך ארוכה. הצורך לעמוד בתנאי חוק ההתיישבות כמו גם האפשרות שההסכם השני לא ירצה אף הוא את הרשות המוסמכת ולא יעמוד בתנאים שנקבעו בחוק, היו ברורים לתובע כבר בשלב כריתת ההסכם השני או לכל הפחות, צריכים היו להיות ברורים לו בשלב זה. שהרי ההסכם השני כלל סעיף מפורש שלפיו הקיבוץ סבור שנוסח זה של ההסכם עומד בתנאי החוק. ולהזכיר, ההסכם השני נולד מתוך רצון לנסח הסכם שיחליף את ההסכם הראשון, ויעמוד בתנאי החוק, לנוכח התראות הרשות המוסמכת. ואולם כשנדרש שינוי נוסף במתכונת ההתקשרות, זו הפעם לא צלחה המשימה. הצדדים לא הגיעו להסכמה על הסכם חדש והעניין התגלגל בתביעה זו, לפתחו של בית המשפט. זו הפעם, לא התגייס התובע למשימה, הערים קשיים ועמד עמד באופן דווקני על קיומו של ההסכם השני (ואף הראשון), באופן שלמעשה, דרש מהקיבוץ להמשיך ולפעול בניגוד לחוק ההתיישבות. כאמור, תחילה ניסה הקיבוץ, ללא הצלחה, לשכנע שההתקשרות עם התובע אינה מהווה הפרה של חוק ההתיישבות. לאחר החתימה על הסכם הפשרה עם הפרקליטות, המשיך ועשה הקיבוץ מאמצים ניכרים על מנת להגיע עם התובע למתווה מוסכם של התקשרות חדשה, שתובא לאישור הרשות המוסמכת. כך בתקופה שלאחר החתימה על הסכם הפשרה ועד להודעת הביטול וכך גם לאחר הודעת הביטול (שצורפה לה הצעה לחתום על טיוטה 7 שצורפה) ועד ש"נשברו הכלים", כשבחר התובע שלא להגיע לפגישה שנקבעה לחתימה על ההסכם החדש ביום 9/2/2009, וב"כ הקיבוץ הוציא את מכתבו מיום 12/2/2009 (נספח טז לתצהיר הקיבוץ). בדיעבד, עם הגשת התביעה, הסתבר, כאמור, כי באותו מועד נפגש התובע עם המומחה מטעמו על מנת שיערוך את חוות הדעת שהוגשה לתמיכה בתביעה זו. כפי שעולה מהתכתובות בין הצדדים ומהחלפת הטיוטות ביניהם, התובע התנהל במו"מ מול הקיבוץ בצורה הפכפכה. אסתפק בכך שאזכיר שוב, בהקשר זה, כי במכתבו הראשון של בא כוחו לב"כ הקיבוץ לאחר ובתגובה להודעת הביטול (דוא"ל מיום 3/2/2009), הודיע התובע כי למרות שהוא דוחה את הודעת הביטול הוא מבקש להעיר לטיוטה שצורפה ומוכן לשאת באופן יחסי בקיצוץ במכסות המים ואף ביקש מב"כ הקיבוץ לערוך ולהעביר לו טיוטה חדשה עם ההסכמות שכבר הושגו. נערכה טיוטה נוספת ונקבעה הפגישה הנ"ל, שאליה לא התייצב התובע או מי מטעמו. כך גם בהמשך הדרך. משלא התייצב התובע לפגישה שנועדה ליום 9/2/2009, שלח ב"כ הקיבוץ את מכתבו מיום 12/2/2009, שבו, בין היתר, גם הודיע הקיבוץ כי כיוון שאין לו ידע ויכולת לטפל בדשא הקיים ועל מנת להקטין נזקים, נדרש התובע להציג תוכנית להוצאת הדשא הקיים ולשיווקו (נספח טז לתצהיר הקיבוץ). התובע דרש בתגובה לקבל הקצבה שנתית של 120,000 קוב מים כדי לקלף את הדשא שהיה קיים באותה עת (מכתב מיום 19/2/2009, נספח יז שם). התובע חזר על דרישה זו בהמשך גם במכתבים נוספים (ראו מכתב בא כוחו מיום 1/3/2009 וכן, ס' 48ז וס' 60 לכתב התביעה). הקיבוץ הבהיר כי יספק כמות מים יחסית לכמויות העומדות לרשותו (תמורת תשלום כמובן, כפי שנקבע גם בהסכם השני) וחזר על בקשתו לקבל תוכנית עבודה שכוללת לוחות זמנים, מועדי הבשלה, קילוף ושיווק (דוא"ל מיום 22/2/2009, נספח יח' לתצהיר הקיבוץ). לאחר מכן סוכם שהתובע יגיע לפגישה עם אסף שוהם מהקיבוץ לתיאום הטיפול בדשא עד מכירתו (דוא"ל מיום 17/3/09, נספח יט שם). התובע לא הגיע, ואז הגיע מכתב בא כוחו מיום 18/3/2009 שעומד על כך שיוקצבו לטובת העניין 120,000 קוב מים, שדרושים לטענתו על מנת להביא את הדשא שהיה קיים להבשלה (נספח כ' שם וס' 52 לתצהיר הקיבוץ שלא נסתר). בדוא"ל מיום 26/3/2009 העלה ב"כ הקיבוץ על הכתב את מצב הדברים בו הציע לקיים פגישה דחופה של הצדדים לשמירת הדשא הקיים ולשיווקו, ב"כ התובע הסכים וסוכם שיחזור לב"כ הקיבוץ עם מועדים אפשריים לפגישה. מאז לא נעשה דבר. כך נותרו הדברים, מבלי שהתובע נקט כל צעד לקידום ולקיום ההסכמה ולמעשה, הדשא הקיים נזנח. למותר לציין, כי גם בהודעה אחרונה זו, חזר הקיבוץ והצהיר כי יאפשר טיפול בדשא על מנת לשמרו ועד לשיווקו כפוף לקביעת תוכנית טיפול מוסכמת (ראו נספח כא1 וכן ס' 53-54 לתצהיר הקיבוץ שלא נסתר). ניכר, אפוא, כי ניסיונות הקיבוץ להביא להבשלה ולקילוף הדשא הקיים ולהקטין את הנזקים, נתקלו בחוסר החלטיות ובחוסר שיתוף פעולה של התובע. מעבר לכך, דרישתו של התובע לכמות השנתית של 120,000 קוב מים על מנת להביא להבשלה ולקילוף הדשא הקיים היא דרישה בלתי סבירה שנסתרה מעדות המומחה מטעמו של התובע ומעדותו של התובע בעצמו, כפי שיבואר להלן. גם בה יש כדי ללמד על התנהלותו השרירותית של התובע. הטענה שדרושים 120,000 קוב מים להבשלת הדשא הקיים לא הוכחה ונסתרת מן הראיות התובע טוען, כי בסירוב הקיבוץ להעמיד לרשותו הקצבה של 120,000 קוב מים כאמור בהסכם התקף והמחייב, נשללה ממנו האפשרות לקטוף את פירות השקעתו בדשא בשטח של כ- 100 דונם (ס' 108-110 לתצהיר התובע). מומחה התובע, מר עבדא, חישב את הרווח הצפוי לתובע מקילוף הדשא שהיה קיים בעת ביטול ההסכם בדרך של הפחתת העלויות הצפויות בקילוף הדשא ושיווקו מן התקבולים הצפויים בגין מכירתו. בתוך כך לא הפחית המומחה עלויות השקיה. זאת להבדיל מהתחשיב שעשה בגין הרווחים שנמנעו בשנים 2010 -2011, שם הפחית עלויות השקיה במסגרת העלויות שנחסכו. בח"נ הבהיר המומחה, כי לא הפחית הוצאות השקיה, משום שהדשא היה קרוב להבשלה (בעמ' 21 ש' 19-20). המומחה העיד, כי יכול להיות שמחודש פברואר, עת שערך ביקור בשטח, ועד הקילוף שצפוי היה בחודש אפריל, אפשר שצריך יהיה להשקות את הדשא ואפשר שלא, תלוי בכמות הגשמים ("אם הגשמים יעצרו לתקופה של שבועיים שלושה צריך לתת השקיה אחת או שתיים, ויכול להיות גם שלא". עמ' 22 ש' 1-3); וכי לא הפחית הוצאות השקיה וריסוס לשנת 2009, שכן עד לקילוף הדשא באפריל מדובר ב"ריסוס אחד או השקיה וחצי שלא תהייה". חוות הדעת מטעמו של התובע ועדות המומחה מטעמו, משמיטים, אפוא, את הקרקע מתחת לדרישתו לקבל הקצבה של 120,000 קוב מים לצורך הבשלת הדשא הקיים ומבססים את טענת הקיבוץ, כי זוהי דרישה דווקאית וחסרת תום לב, שנועדה להכשיל את האפשרות להציל את הדשא הקיים ולהקטין את הנזקים (ראו גם חקירתו של התובע בעמ' 18-19, שאיננה מספקת הסבר מניח את הדעת לסתירה). הטענה שדרושים 120,000 קוב מים שהיא ההקצבה השנתית לשטח של 100 דונם לצורך הבשלה וקילוף הדשא שהיה קיים, גם איננה סבירה. בוודאי בשים לב לכך שהתובע מודה כי קילף כבר קודם שני פסים בשטח של 6 דונם וחלק נוסף בשטח של כ- 7.7 דונם הופקעו ע"י מע"צ, כך שבסך הכל מדובר בכ- 86.3 דונם, שלפי חוו"ד המומחה מטעם התובע מוכנים לקילוף באפריל 2009; וכאשר בפועל, בשנה קודמת, עשה התובע שימוש בכמות שנתית פחותה, כך שגם ב"כ התובע ציין באחת הפעמים כי מרשו זקוק להקצבה שנתית של 100,000 קוב מים (ראו דוא"ל ב"כ התובע מיום 28/1/2009. ראו גם הנתון ביחס לשנת 2008 בחוו"ד מומחה הקיבוץ בס' 3.2). הטענה שנדרשו 120,000 קוב מים להבשלת הדשא הקיים, לא הוכחה, אפוא, ונסתרה מן הראיות. בשים לב לכך שהקיבוץ חזר והבהיר לתובע, שהוא נכון להעביר את כמות המים הנדרשת תמורת תשלום לצורך קילוף הדשא בכפוף להמצאת תוכנית ע"י התובע; לנוכח חוסר שיתוף הפעולה של התובע בעניין זה, אי המצאת תוכנית, היעדרות מפגישות שנקבעו לצורך הסדרת הטיפול בדשא; ועמידתו של התובע על אספקת 120,000 קוב מים לצורך קילופו של הדשא הקיים - המסקנה היא שבהתנהלותו הביא גם התובע לכך שהדשא הקיים אבד, והביא על עצמו את נזקו אותו הוא תובע כעת מן הקיבוץ. הקיבוץ לא התחייב לספק 120,000 קוב מים גם בהסכמים הקיימים לטענת התובע, הוא סירב לחתום על הסכם חדש, בין היתר, משום שהקיבוץ לא הבטיח לו מכסה שנתית של 120,000 קוב מים כפי שהתחייב (לשיטתו) בהסכמים הקודמים. טענה זו אינה יכולה לעמוד ומלמדת אף היא על ההתנהלות השרירותית של התובע בהעלאת דרישות דווקניות ומנותקות מהנסיבות ומההסכם שבינו לבין הקיבוץ. מעיון בשני ההסכמים עליהם חתמו הצדדים עולה בבירור, כי התחייבות הקיבוץ להקצות לתובע 120,000 קוב מים לשנה, איננה התחייבות אבסולוטית, אלא תלויה במכסות המים הידועות בעת כריתת ההסכם וכפופה לשינויים אם יחולו שינויים במכסות המים של הקיבוץ. בהסכם הראשון צוין כי "כמות זו נכונה להקצאה העומדת לרשות צד ב' [הקיבוץ] בשנת 2002 (הידועה בעת חתימת ההסכם) ובהתאם לתקינות מתקני השאיבה שברשותו". בהסכם השני צוין כי "כמות זו נכונה להקצאת המים העומד לרשות נצר סירני בשנת 2002 ובהתאם לתקינות מתקני השאיבה שברשותו". מסקנה זו עולה גם מהתנהגות הצדדים במשך השנים. כפי שהצהיר מר לביא, ותצהירו לא נסתר, התובע קיבל לידיו מספר פעמים מכתבים ממרכז המשק של הקיבוץ בדרישה לקיצוץ בהקצאת המים בהתאם לקיצוץ הקצאת המים של הקיבוץ כולו ולא השיג על כך (דרישות קיצוץ צורפו למשל בנספח ב4 ה9-ה10 לתצהיר הקיבוץ). אין ספק שזכותו של התובע יונקת ממכסות המים של הקיבוץ ואיננה התחייבות אבסולוטית העומדת בפני עצמה, ללא קשר למכסות הקיבוץ או להסדר הנורמטיבי החולש על הקצאת מכסות אלה. לא ברור, אם כך, על מה נסמכת טענת התובע כי הובטחו לו 120,000 קוב מים לשנה, ויהי מה, טענה שעליה עמד גם בתביעתו (ראו תיאור הדברים בס' 25 ובס' 65ג ובס' 66ד לכתב התביעה וכן, בין היתר, בס' 52, בס' 76 בס' 116ג לתצהיר וס' 32 לסיכומים). לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בזמן אמת ובכל זמן נתון באשר לבעלותו של התובע בדשא הקיים התובע טען עוד, כי לא הסכים להתקשר עם הקיבוץ בהסכם חדש משום שהקיבוץ סירב לאשר שהדשא הקיים הוא שלו וכן סירב לקבוע פיצויים למקרה שהקיבוץ יבטל את ההסכם טרם סיומו. מחומר הראיות עולה, כי הקיבוץ הסכים למסור לתובע התחייבות בכתב שהדשא הקיים הינו שלו. בא כוח הקיבוץ חזר והדגיש, כי יתן בידו אישור כזה לכשייחתם ההסכם החדש (ראו למשל תכתובת דוא"ל מיום 22/1/2009 נספח יב2 לתצהיר התובע, דוא"ל מיום 26/1/2009, נספח יב3 שם וכן נספח ז' לכתב התביעה, דוא"ל מיום 22/2/2009, נספח יח לתצהיר התובע). יתר על כן, בס' 3.6 לטיוטה מס' 7 שהקיבוץ הציע לתובע לחתום עליה והיא נערכה בהמשך להערות שמסר ב"כ התובע, הובטחה זכותו של התובע בדשא הקיים כאשר נקבע, כי בכל מקרה לא יביא מי מהצדדים לסיום ההסכם טרם שהגיע הדשא ששתול באותה עת לכדי הבשלה וניתן יהיה לנתקו ולשווקו כמרבד דשא מוכן. למותר לציין, כי ההסכם הראשון וגם הסכם השני אינם כוללים קביעה מפורשת שהדשא הקיים הוא של התובע (ראו גם עדות התובע בעמ' 12 ש' 27- עמ' 13 ש' 2). אף על פי כן ברור היה לצדדים כי הדשא הוא של התובע וכך התנהלו הצדדים בפועל משך כל שנות ההתקשרות. אף אין זכר לשמץ של כפירה של הקיבוץ בבעלותו של התובע בדשא הקיים או זכר לטענה שהדשא הוא של הקיבוץ. ההפך הוא הנכון. כך, במהלך שנות ההתקשרות של הצדדים הופקע ע"י מע"צ חלק מהמקרקעין. הקיבוץ הפנה את מע"צ לפצות את התובע בגין המחוברים (נספח א4 לתצהיר הקיבוץ). גם פניות הקיבוץ לתובע על מנת שינקוט בפעולות הדרושות לקטוף את הדשא הקיים לאחר שנגדעו סופית יחסי הצדדים, מעידות על כך. מצד שני, קביעה מפורשת שכזו בהסכם הייתה מעמידה את ההתקשרות בסכנה שלא תאושר על ידי הרשות המוסמכת בשל הענקת זכות לכאורה במחוברים ומכאן, במקרקעין עצמם. המסקנה המסתברת מן הראיות היא, אפוא, שהתובע הוא זה שהערים קשיים ולא נקט מאמצים כנים להתקשר עם הקיבוץ בהסכם החדש, שהתחייב מן הנסיבות על מנת לאפשר קיומו של מיזם הדשא המוכן בשטחי המשתלה שבקיבוץ. והערה בסופו של פרק זה - עולה האפשרות שההסכם השני הינו הסכם בלתי חוקי וחל עליו סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 שלפיו "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל", כמו גם סעיף 31 שמסדיר את הסעדים האפשריים בגין הפרתו. ואולם, הצדדים לא טענו בעניין זה. על כן, משום הזהירות הרבה שעל בית המשפט לנקוט בסוגיה ומשום שבית המשפט לא נדרש ליתן סעד שמחייב דיון בשאלה זו, איני נזקקת לכך. התביעה לפיצויים בשל ביטול ההסכם התביעה לפיצוי בסך של 324,000 ₪, הסכום שקיבל הקיבוץ מהמדינה בשל הפחתת מכסות המים מרצון התובע תבע סך של 324,000 ש"ח סכום הפיצוי מרצון שקיבל הקיבוץ מהמדינה או שווי המים שהוקצו לתובע לפי ההסכם וקוצצו ללא הסכמתו. אני דוחה את התביעה בראש נזק זה. משבוטל ההסכם כדין, אין התובע זכאי לפיצוי זה. עוד יש להבהיר את הדברים הבאים: ראשית, מכסות המים אינן של התובע כי אם של הקיבוץ. גם לפי ההסכם השני קנה התובע זכות לשימוש במכסות המים של הקיבוץ לצורך השקיית הדשא במשתלה (בתשלום לפי השימוש) ולא קנה את מכסות המים, אותן לא ניתן גם להעביר לאחרים. בהעדר הסכם (משבוטל כדין) ובהעדר השקיה של הדשא, אין לתובע זכות שימוש במים. שנית, לקיבוץ לא הייתה ברירה שלא לקצץ במכסות המים, אלא ברירה לקצץ מראש מרצון או שתתבצע הפחתה מנהלית. שלישית, לא הוכח שהמניע לביטול ההסכם השני הוא רצון הקיבוץ בפיצוי בגין הפחתת מכסות המים מרצון. הוכח כי השתלשלות האירועים שהעמידה את המקרקעין בסכנת הפקעה וחוסר שיתוף הפעולה של התובע ביצירת מבנה חוזי חדש שיעמוד בהוראות החוק ויקבל את אישור הרשות המוסמכת - הם שהובילו לביטולו של ההסכם. התביעה לפיצויי קיום בסך של 1,424,400 ש"ח בגין הרווח שנמנע מהתובע עם ביטול ההסכם התובע תבע פיצויי קיום בסך של 1,424,400 ש"ח בגין הרווח שנמנע ממנו בשל ביטול ההסכם על ידי הקיבוץ עבור 94 דונמים שהיו אמורים להיקלף באפריל 2009, ועוד רווחים שנמנעו ממנו לשתי עונות נוספות, עד סוף תקופת ההסכם (לאחר מימוש תקופת האופציה). זאת, בהתבסס על חוו"ד האגרונום מר עבדא (נספח 23 לתצהיר התובע). אני דוחה גם את התביעה בראש נזק זה. כאמור לעיל, ההסכם השני שהתובע מבקש לקבל מכוחו פיצויי קיום בדמות הרווח שהיה מפיק מגידול ומכירת דשא עד לתום תקופת האופציה שלפיו, בוטל כדין וביטולו על ידי הקיבוץ אינו מהווה הפרה. מכאן שאין התובע זכאי לפיצויי קיום. יתר על כן, לא עלה בידי התובע להוכיח את הנזקים שתבע, ואף לו קבעתי כי ההסכם בוטל שלא כדין (ולא כך קבעתי), דינה של תביעתו להידחות גם מטעם זה. חוות הדעת של התובע לא עמדה במבחן החקירה הנגדית באשר לאומדן הרווחים הצפויים. מהחקירה הנגדית עולה, כי המומחה הסתמך על מספר חשבוניות שהציג התובע לגבי המחירים שבהם מכר דשא מוכן (עמ' 21 ש' 12-15). אני מקבלת את עמדת הקיבוץ והמומחה מטעמו, כי לא הוכח שהחשבוניות המצומצמות שהציג התובע בנספח לתצהירו (מטרים בודדים בסך כולל של 1.4 דונם) הינם תמחור מייצג, ולא ניתן להסתמך על כך באומדן המחיר לשיווק. שעה שמסתמכים על נתוני מכירות של התובע (להבדיל למשל מסקר שוק), יש לעשות כן בצורה שיטתית, לבחון פרק זמן ארוך יותר ואת כלל המכירות ולכל המגזרים. יש מקום לעיין במסמכי הנהלת החשבונות או דו"חות חשבונאיים ולא רק במספר קבלות שבחר התובע להציג למומחה ולבית המשפט (ראו חקירת מומחה הקיבוץ בעמ' 25 ש' 1-14). לחלופין טוען התובע, כי גם אם יקבע בית המשפט שההסכם בוטל כדין, היה על הקיבוץ לאפשר לו לקלף את הדשא שאמור היה לקלף באפריל 2009, תוך הקצבת מים לצורך העניין. לפי חוות הדעת של מר עבדא הרווח שהיה צפוי לתובע בגין 94 דונם (100 דונם פחות שני פסי דשא שקולפו בנובמבר 2008) לפי מחיר שוק של 12 ₪ למטר ובניכוי הוצאות קילוף ושיווק שנחסכו, עומדים על סך של 733,200 ש"ח. גם תביעתו של התובע בראש נזק זה, נדחית. ראשית, מהטעם ששוכנעתי, כפי שקבעתי לעיל, כי בשל התנהלותו של התובע לא עלה בידו להביא את הדשא הקיים לכדי הבשלה וקילוף והאשם בעניין זה רובץ כולו לפתחו. שנית, כאמור, חוות הדעת של התובע לא עמדה במבחן החקירה הנגדית באשר לאומדן הרווחים הצפויים. תביעה לפיצויים בסך של 162,977 ₪, עבור כלים וציוד שרכש התובע לצורך עיבוד וגידול הדשא התובע תבע גם פיצויים בסך של 162,977 ₪, עבור כלים וציוד שרכש, לפי הטענה, במיוחד לצורך עיבוד, גידול והבשלת הדשא בקיבוץ, בסוף שנת 2007 ובראשית שנת 2008, כמפורט בקבלות שצורפו בנספח כא לכתב התביעה (ס' 113ג, ס' 125 לתצהיר התובע). לטענת התובע, הציוד אינו מתאים לשימוש בשטחי עיבוד אחרים (ס' 95-96 לסיכומי התובע). גם התביעה לפיצוי בראש נזק זה נדחית. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו במשפט האזרחי להוכיח את נזקיו. גרסת התובע בעניין זה כבושה ולא עמדה במבחן החקירה הנגדית. מחובתו של תובע לפרט בתצהירו (או בתצהיר של אחרים או בחוות דעת), את הציוד והכלים שטען שרכש במיוחד לצורך ההסכם, מועד הרכישה ומחיר הציוד, להסביר טענתו ביחס להתאמת הרכוש במיוחד למקום ולא לכל מקום אחר; ולא לנקוב בסכום כולל עבור כלל הציוד שלא פורט, ולהסתפק באמירה כוללנית שנרכש במיוחד לעיבוד שטחי הקיבוץ, תוך הפניית בית המשפט לבחון את שלל הקבלות שצירף, כפי שעשה התובע בתצהירו (כך עשה גם בסיכומיו). כבר מטעם זה של העדר כל פירוט מתאים בתצהיר, באופן היורד לשורש הדברים, דינה של התביעה להידחות. יתר על כן, בחקירה הנגדית הסתבר שהחוסר עמוק הרבה יותר מכפי שנראה מראש. התובע הוסיף עוד ועוד פרטים, ככל ששאל ב"כ הקיבוץ שאלות שעלו מעיון בקבלות. הקבלות אינן מציינות לאן מיועד הציוד. בראשן צוינה כתובת במושב ישרש, שם, כך הסתבר בח"נ, מתגורר התובע שהיו לו גם שטחים נוספים לגידול דשא (כ- 100 דונם). אלא שלדבריו, הציוד לא מתאים לשטח בישרש ובשטח זה לא הרכיב באותה עת כל מערכת השקיה ולכן גם לא צריך היה לבצע רכישות. מדובר בפרטים שהתובע לא ציין משום מה, בתצהיר. לדבריו בעדותו, אין אבחנה בספרי העסק בין הציוד של שתי המשתלות (בקיבוץ ובישרש). הטענה שלא ניתן לעשות בציוד זה שימוש כלשהו במקום אחר, לא נטענה כלל בתצהיר, ולא הוכחה. כפי שהתברר מעדות התובע, מדובר במערכת פריקה. התובע טען בעדותו (ולא בתצהיר) כי המערכת "זרוקה" עד היום בחצר ואין לה כל שימוש כיוון שלא הצליח למצוא שטח בגודל דומה עם תנאים דומים. לא הוכח שלא ניתן לעשות בציוד שימוש כלשהו (גם חלקי). לא הוצגו ראיות לכך שהמערכת מוטלת בחצר כאבן שאין לה הופכין. לא פורטו המאמצים שעשה התובע, אם בכלל, לנסות ולמצוא למערכת שימוש בשטח שלו או במכירתו לאחרים. מאמצים כאלה לא פורטו בתצהיר ובח"נ טען התובע בעלמא, שלא הצליח למצוא כזה שטח, מבלי למסור פרטים כלשהם לגבי הניסיונות שעשה (ראו ח"נ של התובע בעמ' 6-9). עוד אציין בהקשר זה כי הרכישות הנטענות בוצעו בשנת 2007-2008, ולא בתחילת ההתקשרות בשנת 2002. לא ניתן הסבר מדוע נדרשה השקעה מיוחדת וספציפית דווקא בשלב זה של ההתקשרות. סוף דבר התביעה, אפוא, נדחית על כל ראשיה. אני מחייבת את התובע לשלם לקיבוץ הוצאות המומחה מטעמו (עבור חוו"ד ועבור התייצבות לח"נ) לפי קבלה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההוצאה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 120,000 ₪. חוזהקרקעותחקלאותקרקע חקלאית