הסכם רכישת מניות

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם רכישת מניות: 1. רקע התובע שהציג עצמו כיזם פרטי ומומחה למיסוי מקרקעין, עסק בהקטנת חיובים למינהל מקרקעי ישראל וחיובי ארנונה של הקניון שבנתה הנתבעת ברחוב מעלה כמון 9 בכרמיאל, הידוע כ"מי סנטר". הנתבעים, בעלי המניות בנתבעת, חיפשו קונה החל מסוף שנת 2006. התובע טוען שהתקשר עימם בהסכם לרכישת כל המניות של הנתבעת תמורת 7.5 מיליון דולר ארה"ב ועוד השקעה של 1,463,926 דולר. התובע טוען שההסכם הופר, ועל כן תבע פיצוי בסך 2,600,000 ₪, שלאחר הגשת תצהירי עדות ראשית הופחת ל- 1,300,000 ש"ח. כבר עתה יצויין לאור העובדה שהתביעה נסובה על רכישת מניות, כי הנתבעת אינה בעלת מניותיה, ואינה צד להסכם בין בעלי מניותיה לצד שלישי למכירת מניותיה. זאת, למרות טענת התובע שהנתבעת, באמצעות האורגנים שלה, קבלה על עצמה לעשות כל הדרוש למימוש העיסקה, כמו למשל אישור העברת המניות. על פי הדין, הדבר היחיד שעל הנתבעת לבצע במקרה של הסכם לרכישת מניותיה, הוא שכאשר יוצג לה שטר העברת מניות, תתקן את המרשם ותודיע על כך לרשם החברות. כפי שלשכת רישום המקרקעין אינה צד להסכם מכר מקרקעין, למרות שתפקידה לרשום את העיסקה בספריה, כך גם הנתבעת אינה צד להסכם למכירת מניותיה. על כן, ככל שטענת התובע היא להסכם על מכירת המניות, הנתבעת אינה צד להסכם, לא נשאה ונתנה עליו, לא הפרה אותו ולא חייבת לתובע פיצוי כלשהוא. אם אכן, כטענת התובע, ההסכם היה הסכם לרכישת המניות על ידו, צירופה של הנתבעת לתביעה תמוה. טענה זו נטענה כבר בכתב ההגנה של הנתבעת, אך התובע המשיך בתביעה כנגד הנתבעת. כמו כן, יש לקבל את טענת הנתבעים, כי בניגוד לטענת התובע שהנתבעים התחייבו כלפיו ביחד ולחוד, הרי שכל אחד מהנתבעים מחזיק בשיעור מניות משלו, והם אינם שותפים במניות. לכן, ככל שהתחייבו כלפי התובע, לא התחייבו ביחד ולחוד, אלא הנתבע ציון התחייב, כנטען, בגין 90% מהמניות, והנתבע אמיליו התחייב בגין 10% מהמניות. טענה זו גם היא נטענה בכתב ההגנה, אך לא זכתה לתשובת התובע. אקדים אחרית לראשית, ואומר כבר עתה, שהתובע לא הוכיח נזק כלשהוא ואין בידי בית המשפט כלים לקבוע נזק על בסיס אומדנא. לפיכך, גם אם היו מתקבלות כל טענות התובע באשר לעילה לחיוב הנתבעים, דין התביעה היה להידחות עקב אי הוכחת הנזק. 2. אמינות עדות התובע התובע הוא העד העיקרי מטעמו, מלבד עדות שולית של פקיד הבנק. זו עדות על עיסקה שנטען שנערכה בעל פה, אל מול טענות הנתבעים המכחישים אותה. מכאן החשיבות הרבה שיש לאמינות עדותו של התובע. לאחר ששמעתי את עדותו, ועיינתי בה שוב ושוב, כנגד הראיות האחרות, הגעתי למסקנה שעדותו של התובע אינה אמינה, ולא ניתן לסמוך עליה כדי לבסס מסקנות עובדתיות, אלא במקומות שבהן היא מאושרת על ידי גירסת העדים האחרים או המסמכים. דומה שלמסקנה זו הגיעו גם ב"כ התובע, ולכן הרבו להסתמך דווקא על דברי העדים מטעם הנתבעים. יצויין כבר עתה, כי הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובע, וכאשר עדותו אינה אמינה, והנתבעים אינם מאשרים את עובדות התביעה, גם אם היה נקבע שהם לא ראויים לאמון, לא היה הדבר מספיק להוכחות תביעתו של התובע. מסקנתי בדבר חוסר האמינות של התובע מבוססת בין היתר, מלבד התרשמותי הכללית ממחוותיו הגופניות ומדרך מתן התשובות על יד התובע, גם על אלה: א. מומחיות התובע - התובע העיד על עצמו כמומחה למיסוי מקרקעין וכיזם. בחקירתו הנגדית אישר שכל הייעוץ שהעניק לנתבעים הוא בתחום של מיסוי עירוני ודמי היתר, בתרצו את דבריו בכך שזו נגזרת של מיסוי מקרקעין (עמ' 14 שורה 3), אך למרות מומחיותו במיסוי מקרקעין, הוא לא מתמצא במס שבח (עמ' 14 שורה 10). התובע העיד על עצמו ככלכלן מוסמך במימון, בעל נסיון של למעלה מ- 20 שנה בתחום המיסוי המוניציפאלי, שהיה שותף עם משרד רואי חשבון ידוע, וכיהן כראש מחלקת המיסוי העירוני של הפירמה. כמו כן, הצהיר התובע בסעיף 42.1 לתצהירו שהוא מעסיק בקבלנות משנה משרדי שמאים, יועצים ועורכי דין. אם אכן כך הוא, עלי לציין את התרשמותי, שהתובע אינו מבין בעסקים יותר מאדם שלא למד מעולם על חברות ולא עסק בדרכים להערכתם, בהערכות שווי נכסים, ובתחומים הרלוונטיים לעיסקה שביקש לבצע. התובע אישר שאינו בעלים של חברה, ואין לו נסיון ברכישת חברות (עמ' 19 שורה 2) ושזו העיסקה הראשונה לרכישת חברה שהיה מעורב בה (עמ' 18 שורה 32). התובע הציג עצמו גם כיזם, אבל כאשר נשאל לפרויקטים שיזם, לאחר שטען שהיזמות שלו היא "יזמות כללית", ומדובר ביזום פעולות ושיתופי פעולה בתחום המוניציפאלי, לא הצביע על אף פרוייקט או שיתוף פעולה שיזם, למרות שנשאל על כך בדיוק (עמ' 18). נראה שבהציגו עצמו כמומחה למיסוי מקרקעין וכיזם, ביקש התובע להציג עצמו בצורה העולה על המציאות. ב. הקלטה - התובע העיד שהוא נוהג להקליט שיחות לעיתים מזומנות, עם "נותני שירותים, עם הבנק הרבה פעמים, ועם מנהלי ארנונה ולעיתים גם עם לקוחות" (עמ' 14 שורה 26). תמוה מאד, שלמרות שהנתבעים הם לקוחות וגם מוכרים בעיסקה מהותית, והתובע נוהג להקליט, ויש בידו מכשיר הקלטה בגודל של 3X3 ס"מ (עמ' 15 שורה 15), דווקא שיחה חשובה מאד על קניית נכס בכ- 9 מיליון דולר, הוא לא הקליט. בנוסף על כך, עולה מההקלטות שהגיש, שמדובר בהקלטות קטועות, שאינן ההקלטות המקוריות. התובע עצמו אישר שהיתה שיחה אחת נוספת לפחות, מיום 24.4.07, שלא תומללה (עמ' 40). בין היתר לאור תשובתו לשאלה בדבר מיקום מקור ההקלטות, שלוותה בתנועות עצבניות של מסעד הכסא בעוד העד עומד (עמ' 16 שורה 8), אני מאמין שהעד הקליט שיחות נוספות שלא הציג. איני מאמין שהתובע לא הקליט את השיחה מיום 8.1.07, כפי שהוא נוהג לעשות, אלא שלא חשף את ההקלטה. בנסיבות אלה, אפשר שחל הכלל בע"א 465/88 בנק למימון ולסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 651 (1991) , לפיו מי שלא הגיש ראיה שבידו מוחזק כמי שידע שהראיה תסתור את גירסתו. ג. התמליל - תחילה הגיש התובע מה שהוא קרא "תמליל" של השיחות שהקליט. לא היה זה תמליל אלא פרפראזה שערך התובע על השיחות, בליווי פרשנויות שלו. לפיכך, נפסל התמליל להגשה. לאחר שנעשה פיענוח השיחות על ידי חברת איגמי, ולאחר שהתובע הגיש תצהיר מיום 24.7.11 בו הצהיר שזהו תמליל מדויק יותר של ההקלטה ומשקף את האמור בה, הסכימו הצדדים שהתמליל שנערך על ידי חברת איגמי, משקף את מה שנקלט בהקלטה שהוגשה. הוסכם שההקלטה והתמליל קבילים. ואולם, התובע העיד בעדותו שהתמליל אינו משקף את האמור בהקלטה: ש. עורכי הדין שלך וגם אנחנו הסכמנו שהתמליל של איגמי משקף נכונה את מה שיש בקבצים. אתה מבין את הנקודה הזו? ת. כן. אבל לדעתי זה לא נכון..... ההקלטה המקורית לא ה פוענחה במלואה... (עמ' 17 שורות 22-25). העד עומת עם קטיעות בתמליל המצביעות על כך שמדובר בחלק מהשיחה, וענה שבהקלטה השיחה כנראה לא מסתיימת במילים אלה (עמ' 17- 18). לאחר מכן העיד שעורכי הדין שלו, שהסכימו שהתמליל משקף את האמור בהקלטה, לא פעלו נכון. כאמור, זאת אמר בניגוד לאמור בתצהירו מיום 24.7.11. דבר לא מנע מהתובע להגיש תמליל נכון יותר של ההקלטות, אם התמליל אינו משקף את ההקלטה. העובדה שלא עשה זאת, ובמקום זה בחר להכחיש את נכונות התמליל שעורכי דינו הסכימו שהוא משקף את ההקלטה, מצביעה על יחסו המניפולטיבי של התובע לאמת. אציין, כי שמעתי את ההקלטה, והתמליל משקף להערכתי את האמור בה. ד. השותף - התביעה הוגשה על ידי התובע בלבד, שטען כי הוא שהתקשר עם הנתבעים בהסכם. ואולם, מסתבר שלתובע היה שותף, מחצה על מחצה, עו"ד גיל אייזנברג. כאן אציין, שלאחר הגשת ראיות הנתבעים, הגיש התובע בקשה להגיש תצהיר של עו"ד אייזנברג או לזמנו כעד. דחיתי את הבקשה מהטעמים שפורטו, אבל נותרה התמיהה, מדוע עו"ד אייזנברג לא היה אחד התובעים? מדוע לא הגיש תצהיר כחלק מראיות התובע? מדוע התובע טוען שהוא הזכאי לכספים בלי להזכיר את עו"ד אייזנברג? וכל זה, כאשר התובע אישר בעדותו בעמ' 19-21, שעו"ד אייזנברג היה שותף בליווי הפרוייקט, היה שותפו העיסקי, היה אמור להחזיק במניות בחברה שלטענת התובע היה אמור להקים לצורכי הפרוייקט, היה שותף להרשאתו של עו"ד אדירי לכתוב את המכתב נספח ה' לתצהיר התובע, הכין טבלת אקסל לתרחישים של מימון לצורך מגעים עם הבנק. אציין, שכל אלה התבררו אחרי שהתובע השיב שאינו מבין מה המשמעות של שותפות (עמ' 9 שורה 12). איני מאמין שהתובע לא יודע מה משמעות המושג שותפות. העלמתו של עו"ד אייזנברג אומרת דרשני, ומעיבה על מהימנותו של התובע בהצגת גירסתו. ה. מימון העיסקה - התובע הביא לעדות את מר דרור הורן. הוא לא הביא לעדות את מר המאירי, מנהל מרכז העסקים הבכיר ממר הורן, אשר היה נוכח בפגישה היחידה על המימון, למרות שזה זומן לבקשת התובע, ולא הביא לעדות את הוריו והורי אשתו שיעידו על מה שהעיד לראשונה בחקירתו הנגדית, כי הם היו אמורים להעמיד לרשותו את סכום "המימון העצמי" בסך 1.5 מיליון דולר "ואף יותר מזה". זאת ועוד, הגירסה הראשונה של התובע היתה שהבנק היה מוכן להעמיד לו מימון בשיעור של 100% מהעיסקה (סעיף 22 לתצהיר ועמ' 21 שורה 12). הגירסה השתנתה ולאחר מכן טען התובע שחלק מהמימון היה אמור להיות מועמד על ידי קרובי המשפחה, ובסופו של דבר, הודה התובע שלא היה כל כל סיכום עם הבנק בנוגע למימון העיסקה (עמ' 21 שורה 23), דבר שאושר על ידי עדות פקיד הבנק (עמ' 10 שורה 7). כעולה מעדות פקיד הבנק, כל מה שהיה הוא פגישה אחת, פנייה ראשונית לבנק בבקשה לבדוק מימון לעיסקה, שבה נדרש התובע להמציא מסמכים - תוכנית עסקית, שומות, דוחות כספיים של החברה, אשר לפיהם ימשיך הטיפול. לאחר הפגישה המציא את התוכנית העסקית ושומות שנערכו לצורך דמי היתר והיטלי השבחה, שהיו בידיו כנראה מטיפולו בענין זה. כפי שהעיד מר הורן, לאחר אותה פגישה ראשונית לא היתה כל טיפול נוסף, והטיפול לא המשיך אלא הסתיים בכך (עמ' 9 ועמ' 10 שורה 4). לא היתה כל הסכמה על מימון. זו דוגמא נוספת לכך שהתובע מנפח את מה שאירע באמת - פניה ראשונה לבדיקה - ומתייחס אליו כהסכמה למימון. האם כך גם נהג ביחס להסכמה הראשונית שהיתה בינו לבין הנתבע אמיליו? ו. התובע טען להפסד מינימלי של 2,236,074 דולר, אך כבר בכתב התביעה העמיד את תביעתו על סך 2,600,000 ₪, ולפני מועד ההוכחות העמידה על סך 1,300,000 ₪, ללא כל הסבר לירידה בסכומים. גם בתביעה קודמת שהגיש נגד הנתבעת, לתשלום שכר טירחתו, הוגשה התביעה על סך 156,641 ש"ח, ולאחר הגשת בקשת רשות להתגונן הופחתה ל- 108,152 ₪. בסופו של דבר, לאחר שמיעת הראיות, קבלו הצדדים את הצעת בית המשפט לתשלום 15,000 ₪. התנודות האלה אינן מובנות, במיוחד כאשר אין מדובר בנזקי גוף הניתנים לשומה. ז. קבלת מסמכים - התובע העיד בסעיף 21 לתצהירו שקיבל מהנתבעים תוכנית עסקית ראשונה, ולאחר מכן תוכנית עסקית נוספת, ועוד פרטים ונתונים רבים נוספים, לרבות דוחות רווח והפסד. ואולם, כעולה מכלל העדויות, היתה רק תוכנית עסקית אחת, והיא הועברה לתובע. לא נמסרו לו כל מסמכים נוספים, והתובע אף אישר זאת בעמ' 26 שורה 26, ובכך סתר את האמור בתצהירו. ח. בכתב התביעה נטען כי ההסכם בין התובע לנתבעים נכרת בפגישות סיכום שנערכו בפברואר 2007. בתצהיר העדות הראשית נטען שההסכם נכרת בפגישה ביום 8.1.07. התובע אמר בתצהירו שבעת הכנת התצהיר שם לב לאמור בסעיף 15 לכתב התביעה, בו דובר על כך שהפגישות עם הנתבעים היו בפברואר 2007, והוא מצהיר שהפגישות היו בינואר 2007. שינוי גירסאות זה תמוה, ואיני מקבל את הטענה שרק בעת הכנת התצהיר ראה התובע את הגירסה שבכתב תביעתו. כעולה ממכתבו של התובע לאמיליו מיום 18.3.07 (נספח ד' לתצהירו), נטען שההסכמה היתה כחודש וחצי לפני כן, דהיינו בתחילת פברואר, ולא בתחילת ינואר. לאור זאת, גירסתו של התובע בדבר הסכמה ביום 8.1.07 אינה אמינה בעיני. כפי שניתן לראות מן הנסיבות, אפשר שהתובע בחר להתאים את מועד ההסכמה למועד שבו השתתף ציון עצמו בפגישה. מכל מקום, יש בשינוי זה כדי להפחית ממהימנות גירסתו של התובע. ט. בכתב ההגנה נטען שהתובע כבר הגיש תביעה קודמת, תיקן אותה והיא הסתיימה לבסוף בפחות מ- 15% מהתביעה. התובע הכחיש בתצהירו שנאלץ לתקן תביעה קודמת. כשנשאל בחקירה נגדית, לאחר שטען שאינו מבין את השאלה, ולאחר שהוצג לו תצהירו, השיב שהתביעה הוגשה בסדר גודל של 100,000 ₪, כלומר התעלם מהתיקון. לאחר שהוצגו המסמכים בפני העד, לאחר שטען שהוא לא רואה עקב בעיה במשקפיים, הסיר את משקפיו וראה, אישר שהסכום תוקן, אך טען שהסכום תוקן על ידי בא כוחו והוא לא היה שותף לכך, וכך הסביר את תשובתו הקודמת. תשובותיו בנושא זה היו מתחמקות ובלתי אמינות. כאמור, אני מוצא את עדותו של התובע בלתי אמינה, ולא ניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים כלשהם. 3. תצהירו של ציון בתחילת חקירתו של ציון, התברר שהוא לא מבין עברית טוב, ואינו יודע את הכתוב בתצהירו (עמ' 67/8 לפרוטוקול). גם באישור החתימה שב"כ הנתבעים הפנה אליו לא נאמר אלא שהחותם אישר את חתימתו, ולא שהנוסח הוקרא לו או הוסבר לו. בשורות 12-13 בעמ' 68 קבעתי שלא אביע דעתי בשלב זה באשר לתצהיר, ואקבע אם ניתן להסתמך על התצהיר בפסק הדין. לאחר מכן לא הובהר, לא בחקירה נגדית ולא בחקירה חוזרת, שהעד ציון אכן מבין את האמור בתצהירו, ועל כן איני מתייחס לתצהיר כראיה בתיק זה, אלא אתייחס רק לעדותו בחקירתו הנגדית. למרות שציון הכחיש שהוא כועס על התובע, ניכר כעסו בתשובותיו. כעסו הביא אותו להכחיש דברים ברורים, כמו העובדה שקודם לפגישה ביום 8.1.07 התפוצץ משא ומתן עם קונה אחר (עמ' 70), ולכך שהתחיל לענות כשהוא נשען לאחוריו ומסב ראשו מב"כ התובע. איני מאמין לעדותו של ציון שבפגישה ביום 8.1.07 כלל לא דובר על מכירה לתובע. זאת, לאור האמור בתצהיר שלו שבחלק שאותו הבין, (וכעולה מעמ' 72 לפרוטוקול). מבלי לעסוק בפרטים, מצאתי את עדותו של ציון בלתי משכנעת ברובה. אסתמך על עדותו רק ככל שהיא מתיישבת עם נסיבות ומסמכים אחרים. 4. עדות אמיליו חקירתו הנגדית של אמיליו נקטעה ונמשכה בישיבה נוספת. בעוד אמיליו הכחיש שדיבר עם מישהו על המשפט בין הישיבה הראשונה בה נחקר בחקירה נגדית לבין הישיבה השניה (עמ' 48 לפרוטוקול), אביו אישר שאחרי הישיבה הקודמת דיבר עם בנו על המשפט (עמ' 69 לפרוטוקול). אני מעדיף את גירסת האב, שהעיד בענין זה לפי תומו, על גירסת הבן, בין היתר לאור יחסי התלות שמצאתי בין הבן לאביו. אמיליו נהג שלא כדין ודיבר עם אביו על חקירתו במהלך חקירתו הנגדית. למרות שאין ראיה שציון אמר לאמיליו לשנות גירסה כלשהיא בהמשך חקירתו, השיחה ביניהם בשלב זה אינה תקינה, והיא פוגמת במהימנות אמיליו. בשאלה החשובה של היות העיסקה שדובר בה עיסקה למכירת מניות החברה או מכירת הנכס, העיד אמיליו בצורה מתחמקת ומשתנה. יש שורה של אמירות מצידו: לא החליטו אם למכור נכס או מניות, כפי שהעיד בתחילת חקירתו, או שמבקשים למכור מניות כעסק חי להבדיל ממכירת מקרקעין, כפי שהעיד לאחר מכן, או שהוא לא זוכר אם אמר לתובע שמעונינים במכירת מניות או מקרקעין, כפי שהעיד בעמ' 56 שורה 3. משקלה של עדות אמיליו נמוך, למרות שהוא העד המרכזי הנוסף על התובע עצמו. 5. יפוי כוח לאמיליו בכתב התביעה נטען שההסכם נכרת בפברואר 2007. כאשר הכחישו הנתבעים כריתת הסכם, טענו שאמיליו לא היה מוסמך להסכים על מכירה, ללא אישור מאביו ציון, שהוא בעל 90% ממניות החברה, וכזה לא ניתן. זאת, כאשר ציון לא היה נוכח בשום פגישה בפברואר 2007, אלא רק בפגישה בינואר 2007. לפיכך, התעורר דיון בשאלה אם היה אמיליו מוסמך להסכים בשם אביו, בהעדרו של ציון. אין ספק שבידי אמיליו היה יפוי כח שאיפשר לו לפעול ולחתום בשם אביו בכל דבר וענין, אבל לפי עדות אמיליו ואביו, למרות הרשות הפורמלית, לא עשה אמיליו שימוש ברשות זו אלא לאחר קבלת רשות נוספת ספציפית בעל פה מאביו. כפי שהסתבר, מבחינת אביו ציון, לפי עדותו, אמיליו בן ה- 40 הוא "ילד קטן" (עמ' 74). איני מקבל את טענת התובע שיפוי הכוח בכתב המקנה רשות לאמיליו לעשות כרצונו, סותר את טענת אמיליו שהיה עליו לקבל הרשאה ספציפית מאביו כדי לפעול. אמנם, אילו רצה אמיליו לפעול בניגוד לרצון אביו היה יכול לעשות זאת, בתוקף יפוי הכוח המצוי בידיו, אבל זו היתה הפרה של נאמנותו של אמיליו כלפי אביו, ואמיליו לא היה נוהג כך אלא אם החליט לשרוף את הגשרים עם אביו, והוא לא החליט לפעול כך. לפיכך, אני מקבל את גירסת הנתבעים, שאמיליו לא היה פועל לפי יפוי הכוח שניתן לו על ידי אביו ללא הסכמתו, ולא היה מסכים למכירת מניות אביו ללא הסכמת אביו. לאור הגירסה החדשה של התובע שהפגישה היתה בנוכחות ציון ביום 8.1.07, שאלת יפוי הכוח היא אקדמית, שכן גירסתו של התובע היא שאמיליו וציון גם יחד התקשרו עמו בהסכם ביום 8.1.07, ולא היה צורך להפעיל את יפוי הכוח. 6. התובע הסכים לדרישה של 7.5 מיליון דולר ב- 8.1.07 או לא? בתחילת חקירתו הנגדית אישר אמיליו שהתובע הסכים לדרישה של 7.5 מיליון דולר. לאחר מכן נתן גירסאות אחרות ומעורפלות יותר. לטענת התובע, הסכמתו לדרישה של 7.5 מיליון דולר, היא קיבול של הצעת הנתבע ולכן נכרת חוזה ביניהם. ציון העיד שכלל לא דובר על רצון למכור בפגישה ב- 8.1.07. כל שנאמר עם התובע הוא בקשת ציון שימהר בטיפולו במיסים כי רוצים למכור "אבל לא לו" (עמ' 71 שורות 23/4). הוא שב והעיד, שכלל לא דיבר על האפשרות למכור לתובע (עמ' 72) ולא שמע שהבן שלו דיבר שהוא רוצה למכור לתובע (עמ' 71). כאשר הובהר לציון שהדבר מנוגד לאמור בתצהיר, לפיו הוא ובנו הבהירו לתובע שאם הוא מעוניין ויסוכמו הפרטים מהותיים, על התובע לפעול באופן מיידי למימוש העיסקה, העיד שהתובע תפס את בנו אמיליו ולקח אותו הצידה והבן אמר שהוא רוצה "ככה וככה" (עמ' 72 שורות 15-16). אני מעדיף את גירסת אמיליו כאשר אמר "אני אמרתי 7.5 והוא אמר שהוא מסכים", על גירסת ציון. אני קובע שהיתה נכונות עקרונית של אמיליו למכור לתובע ב- 7.5 מיליון דולר. לאור חוסר האמון שלי בעדות התובע, אין בפני ראיה מהימנה המצביעה על כך שציון הסכים למכור את מניותיו לתובע, אפילו הסכמה עקרונית, או שהיה שותף להסכמתו של אמיליו. אשר לשאלה מה נמכר, ומה תנאי המכירה, אדון בכך להלן. 7. מס ערך מוסף התובע טוען שהתמורה המוסכמת היא 7.5 מיליון דולר כולל מע"מ בתוספת כ- 1.5 מיליון דולר השקעות נוספות. הנתבעים טוענים כי הסכום שדובר עליו הוא 7.5 מיליון דולר בתוספת מע"מ, ועוד השקעות בתוספת מע"מ. לטענת התובע בסיכומיו, בעסקת מכר מניות באגד מקרקעין לא חל מע"מ. לא ברור אם החברה הנתבעת היא אגד מקרקעין, אבל גם בעיסקת מכר מניות בין בעלי מניות, שאינם סוחרי מניות, לא חל מע"מ. כמובן שאם מדובר במכר מקרקעין על ידי החברה , הרי שחל עליו מע"מ והשאלה תלויה בהכרעה באיזו עיסקה מדובר. אין צורך להכריע בשאלה אם הוסכם על תשלום מע"מ אם לאו. 8. רכישת נכס מקרקעין או רכישת מניות? התובע טען בעדותו שההסכם היה על רכישת מלוא המניות של החברה. אמיליו העיד שהתובע הסכים לקנות את החברה כעסק חי, להבדיל מקניית המקרקעין (עמ' 46 שורה 10). במקום אחר העיד שהנתבעים לא ידעו אם הם רוצים למכור את החברה או את הנכס (עמ' 53). ציון העיד שלא התכוון כלל למכור מניות אלא את נכס המקרקעין שהוא עיקר רכוש החברה (עמ' 4 שורות 23/4). זאת, לאחר שהנתבעים טענו שלא החליטו כיצד תיערך העיסקה - כמכירת המניות או נכס המקרקעין. עו"ד אריאלי העיד שבמקביל לשיחות עם התובע, היה סיכום עקרוני למכירת מניות החברה תמורת סך 7.5 מיליון דולר (סעיף 10 לתצהירו). עו"ד אריאלי חזר בחקירתו על כך שדובר על עיסקת מניות, אבל בד בבד אמר שהוא כמשפטן ראה את העיסקה כעיסקת מקרקעין, ולא הצליח להסביר איך העיסקה היא עיסקת מקרקעין אם מדובר ברכישת מניות. אציין, שבשיחה עם התובע שהוקלטה ותמלילה הוגש, אמר עו"ד אריאלי שמדובר בעיסקת מקרקעין שבה דרוש הסכם בכתב. בסופו של דבר, חזר ואישר שמדובר היה בעיסקת מניות (עמ' 81 שורה 6). כעולה מהתוכנית העסקית שהציגה החברה, "תשלום עבור החברה למצב קיים, נכון ל- 1.1.2007 בסה"כ 7.5. מיליון דולר אמריקאי. כל התשלומים אחרי 1.1.07 ועד סוף העיסקה יצברו לתשלום זה". נערך חשבון שהסכום הוא 8,963,927 דולר. מכאן אפשר להבין שהיתה כוונה למכור את החברה, כלומר את מניותיה. מאידך נאמר "השקעה הנדרשת להקמת מי סנטר תמומן בחלקים שווים בהון עצמי שיוזרם על ידי בעלי המניות ומימון בנקאי", כאשר סך כל ההשקעה היא הסכום הכולל של 8,963,927 דולר, וההשקעה היא בנכס. מכאן, שהכוונה היא למכור את הנכס מי סנטר. גם עיון נוסף בתוכנית העסקית מעלה שהנתבעים דיברו בשני קולות ולא ידעו להחליט אם הם רוצים למכור את החברה או את הנכס. התובע טוען שבפגישה ביום 8.1.07 התחייב לשלם כמיליון דולר וחצי נוספים על 7.5 מיליון דולר שהתחייב לשלם עבור המניות. אלו לדבריו עלויות נוספות שהיו כרוכות בהשלמת בניית הקניון בכרמיאל שהיה נכסה העיקרי של החברה. בהקשר זה עולה השאלה, מדוע שהתובע יתחייב לשלם סכומים נכבדים נוספים, כשאלת ב"כ הנתבעים בעמ' 30: "תסביר מה ההתחייבות הזו להשקיע? אם אתה קונה נכס, מה זה משנה למוכר אם אתה תשקיע סכום נוסף או לא. מה זה עניינו?" תשובת התובע היתה: "א' - זו היתה דרישת המוכרים. ב' - לא הייתי מצליח להשלים את הנכס בלי התוספות האלה והייתי נשאר עם נכס לא גמור". תשובה א' אינה מסבירה מדוע היה צורך בדרישה כזו, אם המוכרים מוכרים את המניות. תשובה ב' גם היא לא מסבירה את התוספת, שהרי אין צורך שהקונה יתחייב להשקיע כספים בנכס שהוא קונה. ממילא זהו האינטרס שלו להשלים את בניית הנכס. חולשה זו היתה ידועה היטב לב"כ התובע ולכן בסיכומי התובע טען, שמאחר שכריתת ההסכם היתה במהלך בניית הנכס, והיה פער של זמן בין כריתת ההסכם למועד חתימת ההסכם בפועל, התחייב לשלם בנוסף עד סך 1,463,926 דולר. התובע לא אמר כך. הוא הצהיר בסעיף 15 לתצהירו שהתחייב להשקיע בנכס בעתיד סך של 1,463,926 דולר. הוא לא אמר שהיה צריך לשלם לנתבעים את הכספים הנוספים שעמדו להוציא מההסכמה עד חתימת ההסכם, שבוע לאחר מכן, אלא שהוא לא היה מצליח להשלים את הנכס בלי התוספות, ולכן התחייב להשקיע בנכס בעתיד - ולא להשיב למוכרים את השקעותיהם- סכום נכבד נוסף. אם הוא רוכש את המניות, אין צורך שיתחייב כלפי הנתבעים שאין להם עוד ענין בחברה להשקיע בנכס שהוא עניינו שלו. יתר על כן, אם עד חתימת ההסכם הושקע סכום נוסף בהשלמת הנכס של החברה הנתבעת, החברה היא שהשקיעה את הסכום הנוסף, כעולה מפירוט הסכום בתוכנית העסקית. מדובר בהוצאות של החברה. לא בעלי המניות בונים את הנכס אלא החברה שהיא בעלת הנכס בונה את הנכס. בהעדר נתונים מוכחים על כך, לא ידוע כלל באיזו דרך מהדרכים להלן נעשתה ההשקעה הנוספת: אם ההשקעה הנוספת היתה באמצעות תשלום מכספים שהיו בחברה, הרי שערך החברה לא עלה. קודם היתה לה יתרת מזומנים ונכס במחיר נמוך, ועכשיו אין לה יתרת מזומנים ויש לה נכס במחיר גבוה יותר. לבעלי המניות לא צריך לשלם תוספת כלשהיא. אם ההשקעה הנוספת נעשתה באמצעות מימון בנקאי, הרי שערך החברה לא השתנה - כנגד תוספת ערך הנכס עלה גם החוב של החברה לבנק. לבעלי המניות לא צריך לשלם תוספת. אם המימון להשקעה הנוספת נעשה באמצעות הלוואת בעלים של בעלי המניות לחברה - ערך החברה לא השתנה, כמו במימון בנקאי. נוספה חובה לחברה להחזיר לבעלים את הכספים שהילוו לה, אבל חובה זו קיימת ממילא, וכל רוכש של החברה צריך להתמודד עימה. נטען שגירסת התובע שהיה עליו להשקיע סכומים נוספים נתמכת בעדות אמיליו בעמ' 58 כי המחיר השתנה לפי ההשקעות שממשיכים לעשות בפרוייקט. איני מקבל טענה זו. התובע לא העיד שהיה עליו לשלם לתובעים השבת השקעותיהם הנוספות, אלא שהיה עליו להשקיע בפרוייקט, וההסבר של אמיליו אינו מסביר מדוע על הרוכש להשקיע בפרוייקט, אלא מדוע המחיר של נכס המקרקעין עולה. לאור הניתוח של אפשרויות המימון דלעיל, הנימוק המצדיק את התוספת הוא שהעיסקה שעליה דובר היא עיסקת מכירת נכס המקרקעין. במקרה זה, אם החברה משקיעה בנכס המקרקעין השקעות נוספות, ערכו של נכס המקרקעין עולה ולכן צריך הקונה לשלם יותר עבור נכס המקרקעין. סימן נוסף לכך שדובר על עסקת מכירת מניות, רואה התובע בכך ש"אין חולק כי הנתבעים ראו צורך "לשגע" את התובע עם התוכנית העסקית" (עמ' 16 לסיכומיו), שאם לא כן, לשם מה נזקקו הצדדים לתוכנית עסקית כלשהיא? בהקשר זה יצויין, כי לא הנתבעים ראו צורך לשגע את התובע עם התוכנית העסקית, אלא עו"ד אריאלי, שאינו אחד הנתבעים, "שיגע" את אמיליו (ולא את התובע) עם התוכנית העסקית. הנתבעים, כעולה מהתוכנית העסקית, ערכו אותה כדי לעניין קונים פוטנציאליים. מעדותו של התובע עולה שהעיסקה שאליה התכוון היתה עיסקת מקרקעין. אמנם, הוא אומר שהעיסקה היתה עיסקת רכישת מניות, אך מנגד טוען שמימוש העיסקה היה צריך להיות כאשר יפגשו הצדדים, כולל הבנק, בטאבו, כדי לרשום הערת אזהרה (עמ' 25 שורה 18), כי "הנכס היחידי של החברה זה הקרקע שלו וצריך לרשום שהנכס עבר " (עמ' 25 שורה 25). כשנשאל איזה הערת אזהרה צריך לרשום בטאבו כאשר הבעלות לא עוברת, אם העיסקה היא רכישת מניות, השיב שלפי הבנתו צריך לרשום הערת אזהרה לטובתו כקונה, ואחר כך אמר שהוא מבין את ההבדל בין רכישת מניות בחברה לרכישת נכס "באופן שטחי" (עמ' 26 שורה 21). זו דרך מעודנת לומר שהוא לא מבין את ההבדל. אמיליו נשאל בעדותו בעמ' 10, שורה 8, אם התובע הסכים גם לזה שהעסק יקנה בעסק חי, להבדיל מקניית המקרקעין, וענה שכן. מכך מסיק התובע, שהכוונה היתה לעיסקה של רכישת מניות. אני מסיק מכך דווקא את המסקנה, שהתובע הסכים הן לעריכת עיסקה בדרך של רכישת מניות והן לעריכת עיסקה בדרך של קניית המקרקעין. עו"ד אריאלי העיד בסעיף 10 לתצהירו שהנתבעים טרם החליטו כיצד לבצע את העיסקה, אם במכירת מניותיהם או מכר מקרקעין. לטענת התובע בסיכומיו, עדות זו סותרת את אמירתו של עו"ד אריאלי בתמליל ת/3, כי אין עיסקה משום שעיסקה כזו מחייבת מבחינה משפטית החלטה של הדירקטוריון, ואמירה זו לדעת התובע מצביעה על כך שהעיסקה היתה עיסקת רכישת מניות. ואולם, עיסקת מכירת מניות חברה אינה מחייבת החלטה של דירקטוריון כתנאי לה. זו עיסקה של בעלי המניות עצמם ולא של החברה עצמה. תוקף עיסקה של מכירת המניות על ידי בעלי המניות אינו תלוי בהחלטה של הדירקטוריון. אם בכלל, יש צורך בהחלטה של הדירקטוריון רק לשם רישום העברת המניות מבעל מניות אחד לשני. כלומר, החלטת הדירקטוריון נחוצה לצורך השלמת ביצוע העיסקה. לעומת זאת, תוקף עיסקת מכר מקרקעין, שהם הנכס העיקרי של החברה, תלוי בהחלט בהחלטת דירקטוריון החברה, לרבות בדבר החותמים בשם החברה. לא עו"ד אריאלי נשאל בעמ' 81 "האם נכון שדובר על עסקת רכישת מניות עם התובע?" והשיב "כן". העד דרור הורן, המטפל מטעם הבנק באשראי, העיד בעמ' 9 כי התובע ביקש לבדוק עיסקה של "קניית מניות לחברת א.צ. מימון המחזיקה כיום בקניון". התובע טוען שלתובע לא היתה סיבה להציג בפני הבנק מצג לפיו מדובר ברכישת מניות החברה הנתבעת לולא שיקף מצג זה את ההסכמה, שכן על פניו קל יותר לקבל הסכמה למימון רכישת מקרקעין מאשר לרכישת מניות, מבחינת הבדיקות שצריך הבנק לעשות. טענה זו, שקל יותר לקבל מימון לרכישת מקרקעין מאשר לרכישת מניות, לא הוכחה ואינה בידיעה שיפוטית. העדויות בענין זה סותרות, ולא ניתן להכריע על פיהן האם העיסקה שדוברה בין הצדדים היתה מכירת החברה או מכירת הנכס. לאחר בחינת כלל העדויות, הגעתי למסקנה שכל הצדדים התבלבלו ולא הבחינו בין צורות העיסקה השונות, והדבר יכול להצביע על כך שהעיסקה לא הפכה לעיסקה מחייבת בין היתר משום שלא היה ברור לאיזה סוג עיסקה מתכוונים. 9. העדר מסמך בכתב אין חולק שלא נחתם הסכם בכתב. התובע העיד, שלאור האמון המלא בינו לבין הנתבעים, עקב פעילותו הקודמת בשירות הנתבעים ודברי ציון על כך שמילה שלו שווה יותר מכל מסמך חתום, לא דרש עריכת מסמך בכתב שיעיד על ההסכם ביום 8.1.07. הנתבעים טוענים שכעולה מסעיף 15 לעדותו הראשית של התובע, מה שסוכם בפגישה היה כי "בכפוף להכנת הסכם פורמלי... מדובר על עיסקה מיידית". כלומר, זהו המקרה שבו הוסכם שלחוזה תהיה צורה מסוימת, היא צורת הכתב, כאמור בסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. אני מקבל את הטענה שהוסכם שתהיה להסכם צורה של הסכם בכתב, אבל מכך לא נובע שכל עוד לא נערך הסכם בכתב, אין הסכם בכלל. הדבר תלוי, כפי שקבע בית המשפט העליון, ב"נוסחת הקשר" בין ההסכם המוקדם למאוחר (ע"א 97 / 3380 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' בלהה גושן פ"ד נב (4) 673, עמוד 681 (1998)), ואם מתקבלת טענתו של התובע שנכרת הסכם מיידי בעל פה, שביצועו על ידי חתימת הסכם בכתב האומר את מה שהוסכם, הרי ההסכם המיידי מחייב. השאלה היא האם נכרת הסכם מיידי מחייב בעל פה. 10. מסוימות וגמירת דעת התנאים לכך שהסכם יהיה הסכם מחייב הם מסוימות וגמירת דעת, כהגדרתם על פי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. לטענת הנתבעים, לא נכרת כלל הסכם מחייב, משום שלא היתה לשני הצדדים גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב ולא היתה בהסכם מסוימות המאפשרת לבצע את ההסכם על פיו. קבלתי את טענת התובע, שהיתה הסכמה עקרונית למכור לתובע. בין הסכמה עקרונית כזו לבין הסכם מחייב יש מרחק רב. ההסכמה העקרונית היא בתחילתו של המשא ומתן ולא בסופו. אני מקבל את טענת הנתבעים, שלא היתה מסוימות ולא היתה גמירת דעת, וזאת מן הטעמים הבאים: כעולה מהמכתבים ששלח התובע לנתבעים, שוב ושוב דרש לערוך הסכם פורמלי בכתב. זאת, גם לאחר שידע, כפי שהעיד, בחודש פברואר, שמוליכים אותו שולל. אילו סבר שיש בידו הסכם מחייב, מכיוון שהיתה גמירת דעת ומסוימות, היה מפסיק לדרוש הסכם פורמלי, עומד על קיום ההסכם הקיים, או עורך בעצמו הסכם פורמלי. יש לזכור, שהתובע לא היה אדם חסר דעת אלא מי ששותפו לעיסקה עו"ד היודע דת ודין, והוא מעסיק בקבלנות משנה עורכי דין ויועצים. התובע נשאל מדוע לא נהג כך, התפתל, ענה תשובות של סתם, ובסופו של דבר ענה שלא מצא טעם לכך (עמ' 34). יש ויש טעם לכך. אם בידיך הסכם ואתה כבר יודע שהצד השני לא מסכים לכך, אין שום טעם בבקשה לערוך הסכם פורמלי, אלא יש טעם בשינוי הדרישה לביצוע ההסכם שכבר נערך. המסקנה היא שגם התובע לא ראה בסיכום העקרוני הסכם מחייב, אלא ציפה לקבל טיוטת חוזה, לשאת ולתת עליה, ולאחר מכן לחתום עליה חתימה שתאשר שזו כריתת ההסכם. יתר על כן, התובע העיד שאחד מתנאי העיסקה מיום 8.1.07 היה חתימה על הסכם פורמלי תוך ימים ספורים (עמ' 23 שורה 16). כלומר, בתוך ימים ספורים, שבוע לכל היותר, דהיינו ב- 15.1.07, ידע שהנתבעים מפירים את ההסכם, על ידי שאינם חותמים על הסכם פורמלי. מאז היו פניות בכתב של התובע אבל לא עולה מהן שהתובע טוען להפרה של ההסכם, אלא הוא מבקש לכרות עימו הסכם. על התנאי שהיה צריך לקיים התובע אילו היה הסכם מחייב, אפרט להלן. כאמור, התובע טען בתביעתו, שההסכם נכרת בפברואר 2007. בתצהירו שינה גירסתו, וטען שההסכם נכרת ביום 8.1.07. לא ניתן הסבר של ממש לשינוי הגירסה. המסקנה היא שעד לאחר הגשת כתב התביעה לפחות, סבר התובע שלא נכרת הסכם ב- 8.1.07 אלא שלושה שבועות לפחות יותר מאוחר. כיצד יכול בית המשפט לקבוע שביום 8.1.07 נכרת הסכם מחייב, כאשר התובע עצמו לא חשב כך עד לאחר הגשת התביעה, וכאשר דבר לא השתנה בין הגשת התביעה לבין עדותו של התובע? לפי תצהירו של התובע, בפגישה המסכמת ביום 8.1.07 סוכמו סופית כל פרטי העיסקה החיוניים, לרבות מועד ביצוע התשלום, שלדבריו הוסכם שיבוצע עם העברת מניות אמיליו וציון לידי התובע. התובע נשאל על כך בחקירה נגדית, וענה תשובות מתחמקות ומעורפלות (עמ' 23-25 לפרוטוקול). תחילה דיבר על מועד התשלום כמועד סגירת העיסקה, ולאחר מכן דיבר על המועד שבו היו הנתבעים מקבלים את ההמחאה כמועד התשלום (בוודאי, הרי המחאה היא תשלום אם היא נפרעת), אחר כך התייחס למועד שבו היו הצדדים אמורים להיפגש בטאבו (אם העיסקה היא עיסקת העברת מניות ולא מקרקעין, הצדדים לא נפגשים בטאבו), אחר כך אמר שהוא לא יכול לומר תאריך וכדבריו: "מה זאת אומרת תאריך?" (עמ' 23 שורה 31), ולבסוף אמר שהתאריך הוא לפי "הקצב של הפרוצדורה". שאלתי אותו בסופו של דבר, מה הקצב ומתי משלמים. תשובתו היתה שהיה צריך לשלם תוך 7 ימים, מיום 8.1.07 (עמ' 24 שורה 8). כלומר, אם אכן היה הסכם מחייב ביום 8.1.07, היה על התובע לשלם, ולפחות להיות נכון לשלם לפחות 7.5 מיליון דולר תוך 7 ימים, עד יום 15.1.07. לאור גירסאות אלו, איני מאמין לעדותו של התובע שמועד התשלום הוסכם ביום 8.1.07 או באיזה שהוא מועד לאחר מכן, ואפילו תשובתו האחרונה נסתרת על ידי העובדה שלמרות שלגירסתו היה עליו לשלם עד 15.1.07 לפי הסכם מחייב, שהסכם פורמלי אינו תנאי לקיומו, לא שילם, ולא הציע לשלם, ופנה לראשונה לבנק בבירור על מימון (בהיקף של כ- 9 מיליון דולר!) ביום 5.2.07 (עמ' 24 שורה 13). אני קובע שמועד התשלום לא הוסכם בין הצדדים. התובע העיד בתצהירו ובעמ' 33 לפרוטוקול, שהנתבעים המציאו לו לבקשתו פרטים ונתונים רלבנטיים לעיסקה, בהיקף של עשרות שעות של נתונים, ובין היתר: הנתונים הכספיים, כולל ההתחייבויות, מצב הנכס, השוכרים, והוא גם ראה זאת באופן פיזי בעצמו בביקור בנכס, שמות השוכרים, המטראז' שלהם, דמי השכירות, דמי הניהול, יתרת השטח שלא הושכרה, אחוזי הבנין שלא נוצלו, תחנת הדלק שבשלבי הקמה, עמוד פירסום שהיה קיים, בעיות עם העיריה, מכבי אש, נושא של חשמל, נושא של מינהל, מקומות חניה, תביעה של 2 מיליון ₪, "הוא ידע הכל". לעומת זאת, אישר שלא ידע את ההתחייבויות לבעלי ענין, את הדו"חות הכספיים של החברה, דוחות בעלי מניות, או מסמכים מרואי החשבון, והוא לא בדק כלום בקשר לחברה (עמ' 28 עד עמ' 29 שורה 2). לדבריו, אחרי שהיה נחתם חוזה היה עושה בדיקת נאותות, והוא היה שותף במשרד רואי חשבון שהתמחה בין היתר בבדיקות נאותות, ואם המצגים של המוכרים לא היו נכונים היו מתקנים את המחיר. כפי שאישר התובע בעמ' 26, קיבל מהנתבעים רק את התוכנית העסקית, ועיון בתוכנית העסקית מעלה שהיא כוללת רק ציפיות לעתיד ולא נתונים על העבר. העדר גמירת הדעת להתקשר בהסכם מחייב עולה מתוך העובדה שמאז 8.1.07 עד תחילת פברואר 2007, מועד בו קיבל את התוכנית העיסקית, לא עשה התובע דבר, אף לפי גירסתו, לקידום ההסכם, כלפי הנתבעים, ואף כשלעצמו, כל מה שעשה עשה החל מיום 5.2.07, עת פנה לבנק. זה אינו מתיישב עם עדותו של התובע עצמו (מלבד עדות הנתבעים) על כך שהכוונה היתה להסכם שיבוצע במהירות. כל עוד גרס התובע, כאמור בכתב תביעתו, שההסכמה היתה בחודש פברואר, ניתן היה להלום את תחילת פעולותיו עם מועד ההסכמה. מאחר שהתובע חזר בו והעיד שההסכמה היתה ביום 8.1.07, אין כל הסבר לכך שלא התקדם בביצוע ההסכם עד מחצית פברואר. התובע טען בסעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית, שכדי להמחיש את רצינותו וגמירות דעתו, נגע אמיליו בקצה לשונו ואמר "מילה שלי שווה יותר מכל מסמך חתום". הנתבעים הכחישו את ה"טקס" האמור. בעדותו של ציון בבית המשפט בעמ' 73, כאשר נשאל "אם זה לא חתום אז אין שום דבר?" ענה "בטח אין שום דבר. בפה את סוגרת עסקה של 7.5 מיליון דולר?" ואז עשה את התנועה של הנחת אצבע במרחק 2 ס"מ והשטתה מהפה והלאה, כפי שנרשם בפרוטוקול. ציון לא נשאל דבר על משמעות התנועה. התובע מבקש להסיק מכך שאכן ציון עשה תנועה דומה שמשמעה סגירת עיסקה בפה. איני מקבל טענה זו. כל משמעותה של התנועה הזו היא הדגמה של דיבור בפה, ודווקא על מנת לומר שהוא לא מחייב. אם מדובר בתנועה זהה לזו שנעשתה בעת המשא ומתן, המשמעות היא שגם אז אמר ציון, כמו בעדותו, שדיבור בפה אינו סגירת עיסקה. התובע טען שכאות לסיום מוצלח של העיסקה, בפגישה ביום 8.1.07 ביקש אמיליו מאביו לרכוש לו מכונית מסוג שברולט מאליבו כרכבו של התובע, הנתבעים הכחישו זאת. בעמ' 72 העיד האב ציון, שהלך לראות את הרכב שברולט מאליבו של התובע. אין להסיק מכך שאמיליו ביקש מאביו לרכוש לו רכב כזה לאור הסיום מוצלח של העיסקה. יש סיבות רבות לראות את רכבו של התובע, ואפילו אם ביקש אמיליו מאביו לרכוש לו רכב כזה, אין ברכישת הרכב כשלעצמה כדי ללמד על כריתת הסכם. המסקנה היא שמה שהוסכם ביום 8.1.07 לא היה הסכם מכר מניות על בסיס גמירת דעת להתקשר בהסכם ומסוימות של הפרטים המהותיים, אלא הסכמה עקרונית שהיא תחילתו של משא ומתן שהיה צריך להסתיים, לאחר סיכום התנאים, בחתימה על הסכם בכתב. אותה הסכמה עקרונית לא התגבשה לכלל הסכם מחייב ביום 8.1.07. לאחר מכן לא היה מגע נוסף בין הצדדים עד תחילת פברואר, אז ביקש התובע את התוכנית העסקית, היא הוכנה ונמסרה לו, ולאחריה לא הוסכם הסכם מחייב. 11. משא ומתן עם קונה קודם/ אחר התובע הצהיר בת/1 שכאשר פנה לראשונה אל הנתבעים כרוכש פוטנציאלי, הבהירו לו שהם מנהלים מו"מ עם קונה אחר שהציע להם 7.2 מיליון דולר ארה"ב, וכי יש מחלוקת על אופי העיסקה, כאשר הם מעדיפים למכור את מניות החברה והקונה לא מעוניין ברכישת החברה אלא ברכישת הנכס. עו"ד אריאלי העיד בתצהירו כי היה סיכום עקרוני עם רוכש פוטנציאלי למכירת מניות החברה תמורת 7.5 מיליון דולר, אבל הרוכש חזר בו מכוונתו, והעיסקה לא יצאה לפועל. בעדותו בעמ' 78 העיד עו"ד אריאלי שלמיטב זכרונו המשא ומתן עם הלקוח הראשון לא התפוצץ ונגמר, אלא הוא היה בתמונה גם לאחר מכן. אמיליו העיד, שהגיעו להסכמות עם עו"ד של הרוכש הפוטנציאלי על 7.5 מיליון ולמחרת הוא התקשר ואמר שלא מתאים לו ורוצה לשלם 7.25, ואז התובע נכנס לתמונה. הנתבעים העידו שבמקביל למשא ומתן עם התובע ניהלו משא ומתן עם קונים אחרים, וכי התובע ידע על כך. הדבר עלה גם ממכתבם לב"כ התובע מיום 25.3.07. עדותם בענין זה לא נסתרה. התובע לעומת זאת, למרות המכתב המפורש מיום 25.3.07, הכחיש שידע על משא ומתן המתנהל עם קונים אחרים (עמ' 35). לאחר מכן אישר שקיבל את המכתב, קרא אותו, הבין אותו, העביר אותו לשותפו עו"ד אייזנברג, אלא שלגירסתו החדשה והתמוהה, החליט לא להאמין לעו"ד אריאלי שאמר לו שמתנהל משא ומתן עם אחרים (עמ' 35 שורה 12) וגם לא להאמין לאמור במכתב מיום 25.3.07 (עמ' 35 שורה 24). זו דוגמא נוספת לגירסאות התמוהות והבלתי אמינות של התובע. מכל מקום, לאור מסקנתי שלא היה הסכם מחייב, וכי לאחר ההסכמה העקרונית לא פעל התובע למימוש ההסכם, לא היתה מניעה לנתבעים לשאת ולתת עם אחרים, כפי שעשו קודם לכן. עובדה, שהמשא ומתן הושלם בתחילת יוני 2007 במכירת הנכס לדלק נדל"ן, והתובע לא ביקש לעצור את העיסקה ולא הגיש את תביעתו אלא יותר משנתיים לאחר מכן. 12. עדות עו"ד אריאלי במכתבו של עו"ד אדירי מיום 22.3.07 בשם התובע, טען שבידו ראיות מוצקות לקיומו של קשר מחייב. כנראה שהכוונה היתה להקלטות. בהקלטות שהוגשו, עיקר השיחות נערכו בין התובע לעו"ד אריאלי, שהיה עורך דינם של הנתבעים. רוב הדברים קטועים ולא ניתן להבין מהם אמירה כלשהיא. בשיחה 4 אמר עו"ד אריאלי: "תראה, היה איזה מערכת של הסכמות שנוצרה או לא נוצרה, אני הייתי בפגישה והדברים נראו לי די ברורים אבל אמיליו אמר לי שהוא רוצה, עוד פעם, זה אותו סגנון של, כאילו המשפחה כבר מעבר לזה.... זה לא אותה פגישה שהיתה זמנו בארומה...מבחינה משפטית כי היא מחייבת החלטה של, החלטה של רכישת בעלי המניות למכור חברה, החלטה של דירקטוריון, הדברים האלה לא נעשו ירון, תבין את זה..... אתה מכיר את הנושא של דרישת הכתב במקרקעין?... ירון: זה לא עסקת מקרקעין, זו עסקה, זה מכירה של החברה, זה לא מקרקעין. עו"ד אריאלי: זה ועוד איך עסקה של מקרקעין (המשך לא רלבנטי)" בתצהירו, הצהיר עו"ד אריאלי כמי שהיה מעורב במשא ומתן שלא היתה כל התחייבות למכירת מניות החברה, וכל מו"מ שהתנהל התנהל בתום לב, בלי שהתגבש להסכם מחייב. לדבריו, בפגישה ביום 8.1.07 הובהר לתובע שאם הוא אכן מעוניין ויוסכמו כל הפרטים המהותיים, מדובר בעיסקה מיידית או מהירה בשים לב לכך שהוצאות החברה משתנות כל העת. לא הוסכם כלל באותו מועד על הכנת טיוטת הסכם, והוא לא קיבל כל הוראה להכין טיוטה. התוכנית העסקית הועברה לתובע כמו גם לרוכשים פוטנציאליים אחרים (שהתובע ידע שמתנהל עימם משא ומתן) בסמוך ל- 13.2.07, למעלה מחודש לאחר פגישת 8.1.07. לפי עדותו, מאז 8.1.07 שבו נאמר לתובע שיש לסכם את הפרטים המהותיים, ועד 12.2.07 בו קיבל אמיליו מייל מהתובע, לא היה כל מגע בין הצדדים בענין זה והתובע לא עשה דבר לקידום העיסקה, למרות שעוד לפני המייל, פנה עו"ד אריאלי לתובע לאחר שלא שמע ממנו קרוב לחודש ימים ודחק בו לקדם את הענין. אעסוק בעדותו של עו"ד אריאלי בהקשר להיבטים אחרים, ועתה רק אומר, שאני מקבל את דבריו של עו"ד אריאלי, שאין הוא יכול להגיב ולהסביר את הדברים הקטועים שהוקלטו מפיו, בלי לקבל את השיחות השלמות. 13. פעולות למימוש ההסכם אדם הסבור שבידו הסכם מחייב, נוהג לעשות פעולות למימושו. התובע טוען שלאחר 8.1.07, מועד ההסכמה, עשה פעולות למימוש ההסכם, בכך שפנה לבנק להשגת מימון לעיסקה, והנתבעים פעלו למימוש ההסכם בכך שהעבירו לו את התוכנית העיסקית, שהועברה לבנק לצורך קבלת המימון. לטענת התובע, פרטי הסכומים, היו אמורים לבוא בתוכנית העסקית. עו"ד אריאלי נשאל על כך בעמ' 79 וענה שהוא לא יודע אם אכן פרטי הסכומים אמורים היו להיות חלק מהתוכנית העסקית. התובע מבין תשובה זו כעיוות הדברים על ידי עו"ד אריאלי. אני לא מקבל פרשנות זו של דבריו. מה שהוא אמר היה שפרטי הסכומים לא הוסכמו, והוא לא יודע שהעברת התוכנית העסקית היא הסכמה על הסכומים. כעולה מעדותו של התובע בפני, ובניגוד לאמור בתצהירו, הוא לא ידע דבר על מצבה העסקי של החברה, שאת מניותיה העיד שרכש. אין ספק, שהוא לא בדק את מצבה הכספי, את התחייבויותיה, את ההלוואות שקיבלה, השעבודים שרובצים על נכסיה, מאזנים ודוחות כספיים. לפי עדותו, היה צריך תחילה לחתום על הסכם (עמ' 24 שורה 2) ולאחר מכן לעשות בדיקת נאותות, שלפי עדותו, הוא מומחה בה (עמ' 32). איני מאמין לתובע שהוא מומחה בבדיקת נאותות, לאור חוסר ההבנה המוחלט שגילה בדרך פעילותה של חברה. התובע ביקש ליצור את הרושם, כאילו העברת התוכנית העסקית של החברה היא חלק מבדיקת נאותות. התוכנית העסקית מבטאת את ציפיותיה של החברה לעתיד. בהתאם לכך, כפי שהעיד אמיליו בעמ' 38 שורה 15, היא הוכנה לצורכי החברה ולצורך מו"מ עם רוכשים פוטנציאליים, שבפניהם ביקשה החברה להציג את עצמה ואת הפרויקט שלה. היא לא מבטאת את מצב החברה כעת, ולכל היותר יש לה מקום בנוסף ולאחר שמקבלים את המאזנים, אישורי הבנקים, והזכויות והחובות של החברה. כעולה מחקירתו של התובע בעמ' 25 שורה 2 ואילך, לא ידע התובע להפיק מידע מהותי על עסקי החברה מתוך התוכנית העסקית. עיון בראיות שהציג התובע מעלה שהתובע לא דרש אף אחד מהמסמכים המלמדים על נאותות הנתונים שעל פיהם הסכים לשלם 7.5 מיליון דולר. התרשמתי, שהתובע הוא טירון גמור בעסקים מעין אלה, ולא ידע ולא הבין מה זה בדיקת נאותות, מתי צריך לעשותה, ואיך רוכשים חברה, או מניות של חברה. מכל מקום, התוכנית העסקית הועברה לתובע בסמוך ליום 13.2.07, לאחר שנדרשה על ידי התובע כמה ימים קודם לכן, אין ספק, שלא ניתן ללמוד ממנה שביום 8.1.07 היו הנתונים שבה חלק מהמוסכם בין הצדדים. כאמור, העברת התוכנית העסקית לא היתה פעולה למימוש ההסכם, שכן לא קידמה את ההסכם כלל, גם לפי טבעה. התובע העיד שפעל למימוש ההסכם על ידי פנייה לקבלת מימון מן הבנק. פניה זו נערכה בתחילת פברואר 2007, למעלה משלושה שבועות לאחר 8.1.07 בו לטענת התובע נכרת הסכם מחייב שלפיו היה צריך לשלם ולהעביר את המניות בתוך 7 ימים. זו אינה פעולה המצביעה על כך שבידי התובע היה הסכם מחייב. 14. משא ומתן מאוחר ל- 8.1.07 אין חולק שהחל מאפריל ניהלו הצדדים משא ומתן נוסף, ובין היתר נפגשו וניהלו מו"מ ביום 2.4.07, בו לטענת התובע הסכים להעלות את התמורה ל- 8 מיליון דולר בתוספת חלק מההשקעות. לפי עדותו של התובע, היה זה לאחר שהבין כי הנתבעים מוליכים אותו שולל, והוא הבהיר שהוא לא נמצא במשא ומתן עכשיו, כאילו אין עיסקה (עמ' 36). התובע לא טען בסיכומיו שהוא מבקש לקבל פיצוי בעקבות הפרת הסכם שנכרת כביכול ביום 2.4.07. אין חולק איפוא, שבעקבות הפגישה מיום 2.4.07 ולאחריה לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב כלשהוא. 15. הפרת חובת תום לב לפי הטענה החילופית של התובע, עקב הפרת חובת תום הלב במשא ומתן על ידי של הנתבעים, בשל החומרה המיוחדת בהתנהלות הנתבעים, הנזק שנגרם הוא אבדן הרווח שהיה טמון בחוזה מבחינת התובע, וכי בנסיבות דומות פסק בית המשפט העליון בע"א 6370/00 קל בנין נ' ע.ר.מ. רעננה פ"ד נו (3) 289 (2002) שאין להסתפק בפיצויים שליליים, אלא במקום שבו הגיע המו"מ לשלביו האחרונים וסיומו בהסכם נמנע בשל חוסר תום לב של אחד הצדדים, אין מניעה מפסיקת פיצויים חיוביים. לטענת התובע, לא ניתן להפריז בגודל הציפיות של התובע שלו היתה העיסקה מסתיימת בהסכם היתה מסתכמת ברווח ניכר מבחינתו. הטענה של התובע שהוא זכאי להפסד רווחים, למרות אמירתו המפורשת של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) בדבר פיצוי על ההוצאות שהוציא, מובנת, לאור העובדה שהתובע לא הוכיח שהוציא הוצאה כלשהיא לעריכת ההסכם. התובע טען בסיכום טענותיו, כי חוסר תום הלב של הנתבעים התבטא בכך שהם לא שלחו לו טיוטת חוזה לחתימה, למרות הבטחתם לשלוח לו טיוטת חוזה. בצורה זו של הטענה, דינה להידחות על פניה. גם אם נניח שיש לתת אמון בגירסת התובע שהנתבעים התחייבו לשלוח לו טיוטת חוזה, ואיני נותן בה אמון, הרי שחיוב זה ניתן לתיקון. אילו באמת הוסכמו כל הפרטים המהותיים בעיסקה כבר ביום 8.1.07, דבר לא מנע מהתובע לנסח בעצמו את טיוטת החוזה הכוללת את כל המוסכם בין הצדדים ולשלוח אותה לנתבעים. בנסיבות אלה, הנתבעים אינם יכולים להיחשב כמי שמנהלים משא ומתן בחוסר תום לב כאשר לא עשו דבר שגם התובע יכול לעשותו, ואין שום מניעה לעשותו על ידי התובע, לאור ההסכמה הנרחבת. אני מקבל את דברי אמיליו, שלא נסתרו בחקירתו הנגדית, לפיהם הבהיר לתובע מתחילה ועד אחרית שלא נכרת הסכם מחייב בינו לבין התובע, ולא יועבר אליו כל נוסח של הסכם, וכי מאחר שחלף זמן רב ללא פעולה מצידו להמשך המשא ומתן, השתנו תנאי העיסקה באופן מהותי, והוא היה מוכן להמשיך ולנהל עם התובע משא ומתן. לטענת התובע, הראיה לחוסר תום לב של הנתבעים במשא ומתן היא אמירתו של עו"ד אריאלי בתמליל ת/3, כי "מזיין לי את המוח ששנה שהוא רוצה למכור... בקטע הזה הוא חתך אותי והוא לא מדבר איתי ואני אומר, יש מישהו שרוצה, שרוצה לעשות משהו בענין הזה והוא עושה. כמו שהיה הפולישטיק של הקבלן הזה... אולי הוא עושה משהו אחר מאחורי גבי... אני מריח משהו, אבל לא יודע כלום... קצת קלט שאני רוצה את העסקה ואז הוא קצת מידר אותי". אם אכן היה הסכם, זה אינו חוסר תום לב במשא ומתן אלא לכל היותר חוסר תום לב בביצוע ההסכם. אם לא היה הסכם, העובדה שממדרים את עורך הדין, או שעושים משהו מאחורי גבו, אינה חוסר תום לב במשא ומתן עם התובע. למרות הניסוח של טענות התובע, יש להבין את טענתו כטוען שהנתבעים חזרו בהם מההסכם שאותו הסכימו לערוך עימו. זו אכן טענה המקימה חוסר תום לב במשא ומתן, אלא שהיא תלויה בשאלה האם באמת היתה הסכמה בין הצדדים, שממנה חזרו הנתבעים, אם לאו. אני דוחה את טענת התובע בדבר נסיבות חמורות שהוכחו. הנסיבות הן שלא הוסכם על מכירת החברה או נכס המקרקעין לתובע, ושהיתה הסכמה עקרונית שהיתה צריכה להתגבש בהסכם, אילו המשיכו הצדדים במשא ומתן, אבל התובע לא פעל לקידום הסכם, בטווח הזמן הרלוונטי, שאף התובע מעיד שהיה קצר, אלא לאחר חודש ויותר. התובע לא הוכיח שהשקיע אפילו אגורה במשא ומתן להסכם, לא שילם אף לא אגורה על חשבון התמורה, וגם כאשר הבין שלא מכינים הסכם לחתימתו לפי גירסתו, לא הכין הסכם מטעמו שלפיו ישלם ויקנה את המניות לשיטתו. יתר על כן, התובע עצמו נהג בחוסר תום לב כאשר הסכים לתנאי שהפגישה ביום 2.4.07 תתקיים רק כנגד ויתורו על טענותיו לכריתת הסכם קודם, אך לאחר הפגישה התכחש להסכמתו. בנסיבות אלה, לא רק שאין כאן נסיבות חמורות, אלא אין כאן אפילו חוסר תום לב מצד הנתבעים, על ידי חזרה מסיכום שבינם לבין התובע. זאת ועוד, בדקתי שוב ושוב את מסכת הראיות שהוגשה, ולא מצאתי בה ראיה לרווחים העצומים שציפה התובע לצבור כתוצאה מעריכת ההסכם, שהם הפיצויים החיוביים שהוא מבקש לקבל, מלבד דבריו של התובע, שאין להם תימוכין בחומר הראיות, שהתכוון לקנות את החברה ב- 60 אחוז מערכה. כזכור, התובע לא שילם דבר. אם ערכה של החברה היה זה שאותו התחייב לפי שיטתו לשלם, הרי באי עריכת ההסכם לא הפסיד התובע כל רווח. כנגד תשלום היה מקבל נכס השווה את המחיר ששילם עבורו. בהעדר ראיה של ממש על ערך החברה בעת העיסקה, המסקנה היא שערך החברה היה הסכום שהסכים התובע לשלם עבור כל מניותיה, ובנסיבות אלה לא היתה לו ציפיה לרווח כתוצאה מהעיסקה. יכול להיות שהתובע היה מצליח להשיא את הרווח לאור הניהול המוצלח על ידו, אבל גם זהו רווח שלא הוכח אף לכאורה. לפיכך, דין הטענה החילופית בדבר פיצוי בגין חוסר תום לב במשא ומתן להידחות. 16. חבות בנזיקין התובע טען בסיכומיו לחבות של הנתבעים בנזיקין בשל "הפרת חוזה שלא כדין" שהיא לטענתו עוולה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין. יאמר מייד שסעיף 62 לפקודת הנזיקין אינו עוסק בעילת נזיקין של "הפרת חוזה שלא כדין" אלא ב"גרם הפרת חוזה שלא כדין". לטענת התובע, שלושת הנתבעים, ובהם הנתבעת, קיבלו על עצמם את ההתחייבויות כלפיו. כשהתחייבו אמיליו וציון למכור לתובע את מניותיהם, הם עשו זאת גם כאורגנים של החברה באופן שהוצג בפני התובע מצג שהחברה תעשה כל שצריך על מנת שהסכמת אמיליו וציון למכור מניותיהם לתובע תצא מהכוח אל הפועל, על ידי קבלת החלטות בחברה בהתאם. לטענת התובע, כדי להגיע לכך היה על ציון ואמיליו לכנס את האורגנים הרלבנטיים - הדירקטוריון ואסיפת בעלי המניות, ומשלא עשו כן גרמו לכך שהתחייבויות הנתבעת כלפי התובע שניתנו באמצעות אמיליו וציון הופרו. כלומר, הנתבעים אמיליו וציון הפרו את החוזה שבין התובע לחברה הנתבעת. מופרכות העילה הנטענת ברורה על פניה. אין ולא היה כל הסכם בין התובע לנתבעת. לא היה הסכם עם הנתבעים כאורגנים של הנתבעת, והנתבעים כיחידים לא הפרו כל הסכם שנכרת בין התובע לבינם כאורגנים של הנתבעת. היתה טענה של התובע להסכם בינו לבין הנתבעים לרכישת מניותיהם בתובעת. הטענה הזו דינה להידחות. לא היה כל הסכם אחר. צירופה של הנתבעת לתביעה היה מלאכותי, וכך גם עילת הנזיקין הנטענת. 17. הנזק התובע לא הוכיח שהיו לו הוצאות כלשהן עקב המשא ומתן בינו לבין הנתבעים. האמירה בתצהירו שהוציא הוצאות בסך כולל של כ- 30,000 ₪, אינה ולא כלום. עצם העובדה שמדובר בסכום עגול הנאמר בצורה של "כ-" מעידה על כך שמדובר בהערכה סתמית ולא בחישוב של ההוצאות שנעשו באמת. לטענת התובע, נלמד הנזק מההפרש שבין מחיר רכישת מלוא המניות שהוא 8,963,926 דולר ארה"ב (או 9,263,926 דולר), לבין התמורה ממכירת המקרקעין שהיא 9,850,000 דולר ארה"ב. לחשבון זה אין שחר. מדובר בשני נכסים שונים, שלא הוכח הקשר ביניהם. העובדה שמחיר הנכס העיקרי בעת המכירה לדלק נדל"ן (3.6.07) הוא 9,850,000 דולר, אינה אומרת שזה ערך החברה ב- 8.1.07 או באיזה זמן שהוא. היא אפילו לא אומרת שנותרו לחברה ממכירת המקרקעין 9,850,000 דולר, או 9 מיליון או 6 מיליון. מן התמורה יש עוד לשלם חובות הרובצים על הנכס, מסים והוצאות. אין לדעת מה היו סכומים אלו, כיוון שלא הוכחו. אני דוחה את טענת התובע, כי בהעדר נכסים אחרים לחברה, ברור שיש שוויון בין מחיר החברה ומניותיה למחיר הנכס. לאחר בירור הסכום שנותר בידי החברה ממחיר הנכס, היה על התובע להוכיח, בין היתר, לצורך קביעת ערך החברה, את חובות החברה לבעלי מניותיה (התובע העיד שידע שיש הלוואות בעלים של 2 מיליון דולר - עמ' 28 שורה 11), לנותני אשראי, לנושים אחרים ולרשויות, ואת הזכויות האחרות שלה. להסיר ספק, אין הנטל מוטל על הנתבעים להוכיח "קיזוז" מסכום הפיצוי. אין פיצוי שיש לקזז ממנו. הנטל מוטל על התובע להוכיח את ערך החברה ואת הרווח שהיה צפוי לתובע, אילו קויים ההסכם, בהנחה שהתובע זכאי לפיצוי של מניעת רווח. התובע העיד בעמ' 32, שהתכוון לרכוש את החברה ב-כ- 60% משוויה, כאשר שוויה של החברה הוא 12 מיליון דולר. לדבריו, הבנק אמר לו שיכול להיות שיקבל ממנו מימון ליותר מ- 7.5 מיליון דולר, כי 100% זה 12 מיליון דולר. להסיר ספק, מלבד אמירתו הסתמית של התובע שאינו מבין דבר בנושא זה ואי אפשר לסמוך על הערכתו, אין לכך שום ראיה. העד היחיד מטעם הבנק כלל לא העיד על כך, ויש להניח שלא היה יכול לומר שערך החברה 12 מיליון דולר בלי לראות דוחות רווח והפסד ועל סמך פגישה ראשונית בה ביקש מסמכים. רק התובע יכול להעריך הערכה כזו בלי שום נתונים ובלי שום מסמכים. אין לאמירה זו של התובע שום משקל. התובע טוען שלפי ההסכם עם דלק נדל"ן לא נמכר שטח של 814.4 מ"ר המיועד לבניית תחנת דלק, ואילו היה התובע בעל החברה, היה גם בעלים של שטח זה. לטענת התובע "אין צורך להכביר מילים, גם ללא שמאות והערכת שווי, על הערך הכספי של קרקע המיועדת לתחנת דלק". אני דוחה טענה זו. ללא ראיות אפשר רק להניח שלקרקע המיועדת לתחנת דלק יש ערך כלשהוא, ולא ידוע מהו. בין כך ובין כך, גם אם נניח ששווי מקרקעין אלה הוא סכום כלשהוא, ואפילו נניח שלא רובץ כל שיעבוד על אף אחד מנכסי החברה, יש צורך בראיות נוספות כדי לדעת מה ערך החברה. התובע טען בכתב התביעה לפיצוי בגין הפסד רווחים צפויים מהשכרת נכס המקרקעין. לא הוכח דבר בענין זה. להסיר ספק, הציפיות בתוכנית העסקית אינן רווחים ואינן מלמדות דבר. 18. אומדנא דדיינא ב"כ התובע, היודעים היטב שלא הוכיחו ולו מקצתו של הנזק הנטען, ביקשו מבית המשפט לערוך את חשבון הנזק בדרך אומדנא. אין צורך לערוך את האומדנא מכיוון שאין לתובע כלל זכות לפיצוי כלשהוא, אבל גם אילו היתה לו זכות לפיצוי, לא ניתן היה לערוך אומדנא במקרה זה. אומדנא נעשית כאשר בפני בית המשפט נתונים המאפשרים לעשותה, גם אם חסרים, לאחר שהתובע התאמץ להוכיח את הנזק, וכאשר לא ניתן להוכיח נזק מדויק. אומדנא אינה מיועדת למקרים שבהם התובע כלל לא הוכיח את נזקו, אף שהיה בידו לעשות כן (ע"א 80 / 355 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 800 (1981)). הנתון היחיד שהוצג בפני הוא התוכנית העסקית, המגלמת ציפיות לעתיד, אותן מציגה החברה כדי לשכנע קונים. אפילו התובע, שאינו בקי בתחומים הדרושים לצורך הערכת שווי חברות, הגיע למסקנה שהתוכנית הזו "אופטימית מהמציאות" (עמ' 33 שורה 28). 19. סוף דבר על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. על פי תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 והתעריף המומלץ, התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 92,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חוזהדיני חברותמניות