מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם מכירת חלק מעסק: התובע, שהוא הנתבע בתביעה שכנגד (להלן - התובע), והנתבע, שהוא התובע בתביעה שכנגד (להלן - הנתבע) היו שותפים בעסק שהפעיל בית קפה, אספרסו נט בע"מ (הנתבעת שכנגד 1. להלן גם - העסק, החברה או בית הקפה) במשך כשמונה חודשים במהלך שנת 2007. בתום תקופת השותפות מכר הנתבע את חלקו לשתי הנתבעות שכנגד 3 ו-4 (שלוש הנתבעות שכנגד 2 עד 4 יכונו להלן - הנתבעות). עניינן של התביעה ושל התביעה שכנגד בטענות הצדדים בעניין חובות כספיים אשר לטענת כל אחד מהצדדים חב לו הצד שכנגד. א. עיקרי העובדות 2. תחילה נעמוד על עיקרי העובדות אשר בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת. לגבי עובדות השנויות במחלוקות, הדבר ייאמר במפורש. 3. העסק נושא התביעה הוא בית קפה בשם "אספרסו נט" שבמועד הרלוונטי לתביעה היה במרכז הקניות "ישפרו", הנמצא בבית החולים הדסה עין-כרם, בבעלות ישפרו, חברה ישראלית להשכרת מבנים בע"מ (להלן - ישפרו). את העסק הקים התובע במועד כשלהו לפני שנת 2006 יחד עם אדם בשם שלמה דרעי, בעוד שלכל אחד מהשניים היו מחצית ממניות החברה שהפעילה את העסק. זמן קצר לאחר פתיחת העסק, ביום 23.4.2006, מכר דרעי את חלקו בעסק לגיסו של התובע, מר מני חמו (להלן - מני), אשר ביום 29.1.2007 מכר את חלקו, מחצית של מניות החברה, לנתבע. 4. הסכם מכירת מחצית ממניות העסק נחתם ביום 29.1.2007 (להלן - ההסכם; נספח ת/1 של כתב התביעה), במשרדו של עו"ד יוסי טולדנו (שבאותה עת עבד במשרדו של עו"ד יוסף ארנון), ובעת חתימתו נכחו התובע, הנתבע, מני ועו"ד טולדנו. התובע ומני הכירו את עו"ד טולדנו על רקע העובדה שבאותה עת ייצגו עורכי הדין ארנון וטולדנו מספר בעלי עסקים בקניון ישפרו בתביעה נגד ישפרו, שעניינה היה דמי השכירות ששילמו (ת"א (שלום ירושלים) 6800/06). בעניין תביעה זו יוער, כי מסמכיה לא הוגשו במסגרת התביעה הנדונה (בשל היעדר רלוונטיות), אולם מהעדויות בעניין התביעה עלה, שנושא התביעה היה עתירה לסעד הצהרתי שייקבע שיש להפחית באופן משמעותי את דמי השכירות. זאת בשל טענת הסוחרים, כי בניגוד למה שהובטח, תנועת הקונים בקניון ישפרו באותה עת הייתה דלה ולכן לטענתם, לא הייתה הצדקה לדמי השכירות הגבוהים שעליהם הוסכם (להלן - תביעת ישפרו). 5. בעניין התמורה שהיה על הנתבע לשלם למני עבור חלקו בחברה, נקבעו מספר הוראות בסעיף 13 בהסכם, שזה לשונו ('הקונה' הוא הנתבע, 'המוכר' הוא מני ו'השותף' הוא התובע): "הקונה רוכש מאת המוכר את כל מניותיו בחברה. בתמורה לרכישת המניות ישלם הקונה למוכר סך בשקלים השווה ל-85,000$ (שמונים וחמישה אלף דולר של ארה"ב) וזאת בהתאם לשיעורים ולמועדים להלן: א. סך בשקלים חדשים של 117,150 ₪ (מאה ושבע-עשרה אלף ומאה וחמישים ₪), הועבר לידי המוכר. בחתימתו על הסכם זה מאשר המוכר קבלת סך זה. ב. סך בשקלים חדשים של 30,200 ₪ (שלושים אלף ומאתיים ₪), יועבר תוך 48 שעות מיום החתימה על הסכם זה. מוסכם כי ההמחאה על הסך הנ"ל תועבר כשהיא דחויה עד לחודש ימים מיום מסירתה. ג. יתרת התמורה, שתשולם אף היא בש"ח תועבר לידי המוכר עד 4 חודשים מיום החתימה על ההסכם". הוראה נוספת הרלוונטית לעניין המחלוקות שבין הצדדים בעניין התמורה, ולפיכך יובא גם תוכנה, נקבעה בסעיף 12 בהסכם, שעניינה הבטחת השקעתו של הנתבע בחברה. הוראה זו קבעה את אופן חלוקת הכספים בין השותפים, אם יחליטו לסיים את פעילות החברה. זו לשונה: "מוסכם בין הצדדים, כי במקרה והשותף והקונה יחליטו לסיים את פעילותה של החברה באופן כזה או אחר, כי אז הם מתחייבים לפעול בהתאם לאמור להלן: א. הקונה יהיה זכאי לקבל לידו את הסך בשקלים השווה ל-70,000$ (...), הראשונים שיתקבלו ממכירת החברה ו/או ממכירת הפעילות ו/או ממכירת המוניטין וכיוצ"ב. ב השותף יהיה זכאי לקבל לידו את הסך בשקלים השווה ל-70,000$ שיוותרו, ככל שיוותרו, ממכירת החברה ו/או ממכירת הפעילות ו/או ממכירת המוניטין וכיוצ"ב. ג. יתרת התמורה שתתקבל כאמור בסעיף זה, תחולק בין הצדדים בהתאם לאחזקותיהם בחברה". הוראה רלוונטית נוספת בעניין חיובים כספיים קבועה בסעיף 21 בהסכם, ולפיה הפרה יסודית של התחייבות מכוח ההסכם תגרור פיצוי מוסכם שישולם בשקלים בסכום השווה ל-10,000$. 6. במעמד החתימה על ההסכם, חתמו התובע ומני על שטר המחאת זכות, שלפיו הוסכם שאת יתרת התמורה הקבועה בסעיף 13 בהסכם ישלם הנתבע לתובע במישרין, והתובע אישר זאת בחתימתו (נספח ת/2 של כתב התביעה). שטר המחאת זכות נוסף, שלפיו המחה מני לתובע את כל זכויותיו מכוח ההסכם נחתם על-פי הנטען, ביום 24.10.2007, הגם שאינו נושא תאריך (נספח ת/4 של כתב התביעה). 7. אין מחלוקת בין הצדדים, שהנתבע שילם חלק מהסכום שהיה עליו לשלם בהתאם להוראות ההסכם, ששיעורם על-פי שער הדולר היציג במועד התשלום היה בסך של 34,663$. המחלוקת בעניין יתרת התמורה מתייחסת לשתי שאלות, כפי שיובהר עוד בהמשך. האחת, מה היה הסכום הכולל שנדרש הנתבע לשלם לתובע. התובע טוען שהוסכם שמלוא התמורה היא בסך של 85,000$ כפי שנקבע בסעיף 13 בהסכם, ולכן יתרת חובו של הנתבע היא בסך של 50,337$. הנתבע טוען כי הוסכם שמלוא התמורה היא 70,000$ וזאת לאור האמור בסעיף 12 וכפי שיובהר להלן, וכי לאור הסכומים ששילם, יתרת התמורה היא בסך של כ-28,000$. השנייה, בעוד שהתובע טוען שהוא זכאי למלוא יתרת התמורה, לנתבע טענות שונות שעליהן עוד נעמוד, שלפיהן אינו חייב עוד לתובע דבר. 8. סמוך לחודש מאי 2007 נדחתה תביעת סוחרי הקניון נגד חברת ישפרו ובעקבות דחיית התביעה נדרש העסק לשלם לישפרו עבור דמי השכירות שטרם שולמו סך של כ-374,000 ₪. התובע והנתבע הגיעו עם חברת ישפרו להסכם שנחתם ביום 6.5.2007, שעל-פיו הועמד התשלום על סך של 258,000 ₪ (ללא מע"מ) וכן נקבע הסדר לפריסת תשלומי החוב (להלן - הסכם ישפרו). לעסק היו חובות נוספים, אשר אין מחלוקת שנוצרו קודם להתקשרות שבין התובע לבין הנתבע ולרכישת חלקו של מני בחברה. כך בין השאר, היה חוב בגין אי תשלום ארנונה לעיריית ירושלים, ובשל ניתן נגד החברה ביום 2.7.2007 פסק-דין בהיעדר הגנה (ת"א (שלום ירושלים) 702281/07), אשר חייב את החברה בתשלום חוב הארנונה. התראה לפני פתיחת תיק הוצאה לפועל נשלחה אל העסק ביום 18.7.2007 ולפיה החוב עמד על סך של כ-18,300 ₪. 9. ביום 19.9.2007 נחתם הסכם בין הנתבע לבין נתבעות 3 ו-4 בתביעה שכנגד, שעל-פיו מכר הנתבע לנתבעות אלו את חלקו בזכויות ובמניות של החברה (להלן - ההסכם השני. נספח ת/3 של כתב התביעה). הסכם זה נחתם במשרדו של עורך-דין רן שילוח, בנוכחות התובע והנתבע, וכן מר בני מזרחי שהוא אביה של הנתבעת 4, ומר שמואל כהן, שהוא בעלה של הנתבעת 3, אשר ניהלו בשם נתבעות 3 ו-4 את ענייניהן בחברה, וכן בנוכחותו של עו"ד שילוח. במסגרת ההסכם נקבע בסעיף 4 כי "הקונים [הנתבעות] מקבלים על עצמם את התחייבויות המוכר [הנתבע] על-פי ההסכם שנחתם ביום 6.5.2007" (הסכם ישפרו), אשר כאמור בהסכם השני (סעיף 9(ב)), מלוא ההתחייבות הוערכה במועד חתימת ההסכם השני בסך של כ-233,000 ₪ בתוספת מע"מ (כך שחלקו של הנתבע היה בסך של כ-116,500 ₪). עוד נקבע כי בתמורה לחלקו של הנתבע בעסק, תשלמנה הנתבעות לנתבע סך של 170,436 ₪ (אשר לא הייתה מחלוקת כי היה זה כ-42,000$). בהסכם השני נקבע עוד, שהנתבע מתחייב, שעד יום 16.9.2007 (מועד שקדם לחתימתו) יהיה מאזן החברה מאוזן, כך שבפועל סולקו כל החיובים הכספיים שחלו על החברה כלפי צדדים שלישיים, למעט אלו הנובעים מהסכם ישפרו (סעיף 5(א) בהסכם השני). במעמד חתימת ההסכם השני, חתמו התובע והנתבע על מכתבים הדדיים, שבהם התחייבו שאם לאחר יום 16.9.2007 יימצא שלחברה ישנם חובות נוספים, יתחלקו השניים בחובות, כך שאם אחד מהם יפרע חוב כלשהו, יישא השני במחצית החוב (מכתבו של התובע - נספח ה' של כתב ההגנה; מכתבו של הנתבע - נ/20). ב. נושא התביעות ועיקרי טענות הצדדים בכל אחת מהתביעות (1) התביעה העיקרית 10. בתביעה העיקרית תבע התובע מהנתבע סך של 270,000 ₪, המורכב מיתרת חובו של הנתבע בגין רכישת חלקו של מני בעסק ומהפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם. העסקה לרכישת חלקו של מני בעסק נערכה בין הנתבע לבין מני, אולם כאמור, מני המחה לתובע את כל זכויותיו מכוח ההסכם, ולכן בתביעה בא התובע בנעליו של מני. בתביעה העיקרית תבע התובע מהנתבע את יתרת התמורה בגין רכישת חלקו של הנתבע בעסק, ולטענתו סכום היתרה הוא 50,337$. לסכום זה מתווספת ריבית על-פי סעיף 12 בהסכם, כך שהסכום ביום הגשת התביעה הוא בסך של 53,077$, ששוויו על-פי השער היציג שנקבע בהסכם, ביום הגשת התביעה הוא בסך של 230,460 ₪. בנוסף לכך נתבע מלוא הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 21 בהסכם, בסך של 10,000$, שערכו ביום הגשת התביעה עמד על סך של 40,000 ₪. 11. התביעה העיקרית הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר ובדיון שהתקיים ביום 12.2.2008 בפני הרשמת, הוסכם שלנתבע תינתן רשות להתגונן ושבקשת הרשות להתגונן תהווה את כתב ההגנה. כן הוסכם שהנתבע יהיה רשאי להגיש תביעה שכנגד, שעל תוכנה נעמוד בהמשך. בכתב ההגנה טען הנתבע טענות שונות שעניינן בהטעייתו בעצם ההתקשרות עם התובע בעסקה לרכישת מחצית העסק ובהצגת מצגים שלטענתו, אינם אמת, שעל בסיסם התקשר בעסקה. בעניין החוב הנתבע טען הנתבע, שסכום התמורה שהוסכם היה 70,000$, כפי שמופיע בסעיף 12 בהסכם, ולא 85,000$, כפי שמופיע בסעיף 13, כך שלטענתו, בכל מקרה, יתרת החוב, ככל שישנה, נמוכה יותר מזו הנטענת. בנוסף טען הנתבע, כי בניגוד לטענת התובע, הנתבע שילם בהתאם להסכם סך של 42,000$ ולא רק 34,663$ כפי שטען התובע. בכל מקרה, לטענת הנתבע, אינו חייב עוד דבר לתובע, וזאת לאור הסכמה מאוחרת שעליה הסכימו התובע והנתבע בעקבות פסק הדין בתביעת ישפרו ולאחר שנחתם הסכם ישפרו. לטענת הנתבע, לא הייתה מחלוקת שהחוב לישפרו בעקבות אלו הוא חוב אשר התייחס לתקופה שבה הנתבע עדיין לא היה שותף בחברה. מסיבה זו, הסכימו הצדדים שהתשלום שישלם הנתבע עבור מחצית מהחוב לישפרו, בסך של כ-130,000 ₪, שערכם במועד הרלוונטי היה 28,000$, יהיה במקום תשלום יתרת חובו של הנתבע בגין רכישת זכויותיו בעסק. מאחר שיתרה זו סולקה חלקה בתשלומים שאין מחלוקת שהנתבע שילם והיתרה שולמה במסגרת העסקה עם הנתבעות, הרי שלטענת הנתבע, אינו חייב עוד דבר לתובע. (2) התביעה שכנגד 12. בתביעה שכנגד תבע הנתבע סך של 365,264 ₪. סך של 341,00 נתבע מהתובע וסך של 24,264 תבע הנתבע מהנתבעות 2 עד 4. עיקר טענותיו של הנתבע היו שהתובע הציג לו מצגים שאינם אמת בעניין העסק והטעה אותו בהציגו עובדות מטעות באשר למצבו הכספי ולרווחים שהוא מניב. לטענת הנתבע, הסכים להשקיע בעסק על יסוד אותם מצגים שאינם אמת ולאחר שהוטעה כאמור, ובסופו של דבר הפסיד את כל כספו. מכאן תביעתו לסכומים אלו: סכום השכר שהובטח לו עבור שמונת החודשים שבהם עבד בעסק, בסך של 160,000 ₪ (20,000 ₪ לחודש); פיצוי בסך של 95,000 ₪, המהווה את סך מחצית חובות החברה במועד רכישת חלקו של מני, בקיזוז מחצית משווי המלאי; פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית של ההסכם בסך של 36,000 ₪. סכום נוסף שתבע הנתבע מהתובע נתבע בעילה של לשון הרע. לטענת הנתבע, התובע העליל על הנתבע כי איים לפגוע בו והגיש נגדו תלונה במשטרה. בשל כך נלקח הנתבע לחקירה בערב שבת, ומעולם לא שמע יותר דבר מהמשטרה. בגין כך תבע הנתבע פיצוי מהתובע בסך של 50,000 ₪. בנוסף לכך תבע הנתבע מהנתבעות סך של 24,264 ₪, המהווה מחצית מחובות החברה לנתבע ולתובע, כמפורט בחישוב המופיע בתביעה שכנגד (בפסקה 30). 13. בכתב ההגנה שהגיש התובע בעניין התביעה שכנגד טען, כי יתרת חובו של הנתבע היא כנטען בתביעה העיקרית (לטענת התובע הנתבע שילם רק סך של 34,663$, ולא סך של 42,000$), וכי מעולם לא הוסכם שתשלום החוב לישפרו יהיה במקום יתרת חובו של הנתבע לתובע. עוד טען התובע שטענותיו של הנתבע בעניין המצגים שלכאורה הוצגו לו, חסרות כל בסיס וכי בכל מקרה הנתבע יכול היה לבדוק את כל מסמכי הנהלת החשבונות של החברה ולדעת היטב מה מצבה הכספי ואלו רווחים ישנם לחברה. אם לא עשה כן, הרי שאין לו להלין, אלא על עצמו. באשר לפיצוי בגין לשון הרע, לטענת התובע, עומדת לו טענת אמת דיברתי, וכן הגנה כי הפרסום נעשה בתום-לב לשם הגנה על עניין אישי כשר וכן דובר בתלונה למשטרה, ולפיכך תוכנה אינו יכול לשמש עילה לתביעה בגין לשון הרע. באשר לתביעה נגד הנתבעות, לטענתן, עם חתימת ההסכם השני למכירת חלקו של הנתבע לנתבעות, נערכה התחשבנות סופית ולא נותר כל חוב שלא סולק. כמו כן, במסגרת ההסכם השני, נקבע כי לא תהיינה לצדדים עוד תביעות הדדיות. (3) שמיעת התביעה וסיכומי טענות הצדדים 14. התביעה הועברה להמשך שמיעתה לפניי בחודש אוקטובר 2010, ולפיכך נדחתה שמיעת ההוכחות. ישיבות ההוכחות התקיימו בתאריכים 29.3.2011, 23.11.2011 ו-11.12.2011. לבקשת הצדדים הוגשו סיכומי טענותיהם בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 6.2.2012, מטעם הנתבע הוגש ביום 3.6.2012 ותשובת התובע לסיכומי הנתבע הוגשה ביום 7.6.2012. לשלמות הדברים יוער שהצדדים הוזמנו לדיון שהתקיים ביום 12.7.2012, שבו הוצעה להם הצעה לסיום התביעה. משלא ניתנה הסכמתם לכך, ניתן פסק הדין. ג. הערות בעניין גרסאות הצדדים ובעניין הראיות 15. בטרם אדרש לטענות הצדדים, למחלוקות העובדתיות והמשפטיות ולשאלות הטעונות הכרעה, ראיתי לנכון להידרש לצדדים עצמם ולעדים שהעידו מטעמם. הגם שלחלק מהשאלות הטעונות הכרעה לכאורה, ישנן תשובות במסמכים, כפי שנראה להלן, חלק ניכר מהתשובות לשאלות המצריכות בירור אינו מצוי במסמכים אלא בדברי העדים. מכאן החשיבות לדיון מקדים זה. 16. מטעם התובע והנתבעים שכנגד הוגשו תצהיריהם של ארבעה עדים שנחקרו על תצהיריהם, שהם: התובע (שאול מור); מר בנימין מזרחי, אביה של הנתבעת 4, שניהל בשמה את ענייני העסק; מר שמואל כהן, בעלה של הנתבעת 3, שניהל בשמה את ענייני העסק; מר מרדכי מלכא, רואה החשבון של החברה. בנוסף לאלו העידו מטעם התובע גם הגב' חגית נפתלי, פקידת הבנק שבו התנהל חשבון החברה, אשר לגביה ניתן לומר כבר עתה כי לא זכרה דבר ולא היה בעדותה דבר כדי להוסיף או להוריד. בנוסף העידו מטעם התובע גם עו"ד יוסי טולדנו, שבמשרדו נחתם ההסכם (הראשון) ומני (מנחם) חמו. מטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של הנתבע (מקסים בן שימול) ושל אשתו, שרון בן שימול, ששניהם נחקרו על תצהיריהם. בנוסף להם העיד מטעם הנתבע גם עו"ד רן שילוח, שערך את ההסכם השני. 17. עיקרי גרסתו של הנתבע בעניין עצם ההתקשרות ובעניין היוזמה להתקשרות היו, שלקראת סוף שנת 2006, לאחר שהתפטר ממקום עבודתו הקודם וקיבל פיצויים בסכום משמעותי, פנה אליו התובע, שהיה עד אותה עת חבר קרוב, הגר סמוך אליו בישוב אדם, והציע לו לרכוש את חלקו של מני בעסק. הנתבע וכך גם אשתו, תיארו בתצהיריהם מערכת יחסים קרובה עם התובע ואשתו במשך כעשר שנים, אשר באה לידי ביטוי בכך שנוצר מעגל של כעשרה זוגות חברים, אשר אחת לחודש נפגשו בביתם של אחד מזוגות החברים. על רקע מערכת יחסים קרובה זו גם השתתפו התובע ואשתו במסיבת יום הולדת שארגנה אשתו של הנתבע לנתבע עוד לפני ההתקשרות בין השניים. כך גם הנתבע ואשתו הוזמנו לסופשבוע באילת, על חשבונו של התובע, לכבוד בר המצווה של בנו של התובע. לאותו אירוע באילת, הוזמנו רק בני משפחה של התובע ועוד חמישה זוגות שנמנו עם חבריהם הקרובים של התובע ואשתו, והנתבע ואשתו היו אחד מאותם זוגות. לפי טענתם של הנתבע ואשתו, מאז שנודע לתובע שהנתבע עזב את עבודתו הקודמת וקיבל כספי פיצויים בסכום ניכר, התייצבו התובע ואשתו בביתם של הנתבע ואשתו כמעט מידי ערב, וניסו לשכנע את הנתבע להשקיע בעסק. התובע ואשתו תיארו עסק משגשג עם רווחים ניכרים, המגיעים לכ-50,000 ₪ בחודש לערך. הנתבע אף סיפר על התביעה שהגישו בעלי העסקים נגד ישפרו, והוסיף שעל-פי ההערכה התביעה צפויה להתקבל באופן שיניב לחברה עוד רווחים נוספים משמעותיים. עוד טען הנתבע, שהתובע העלים ממנו את העובדה שדמי השכירות לחברת ישפרו היו בסך של כ-24,000 ₪ וכי נצברו חובות לעסק, לרבות חוב בשל אי תשלום ארנונה, וכי באותה תקופה היה העסק כושל. על סמך המידע שמסר התובע לנתבע בסוף חודש דצמבר 2006, ערך הנתבע מסמך לפי הנתונים שמסר לו התובע. על-פי הנתונים המפורטים מאד שהציג התובע, עלה שלעסק ישנן הוצאות חודשיות בסכום של כ-100,000 ₪ והכנסות בסך של כ-150,000 ₪, באופן שמותיר רווחים בסך של כ-50,000 ₪ (נ/15). נתון זה אף התיישב עם מסמך שהתקבל ממשרד רו"ח מלכא מיום 4.1.2007, שבו כתבה מישהי ממשדרו ששמה יראת, שהפדיון של העסק הוא בסך של 152,339.30 ₪ (נ/19). בתצהירו הוסיף הנתבע כי אף התעניין מדוע מני מעוניין למכור את חלקו בעסק, אם העסק מצוי במצב כל כך טוב, ועל כך השיב לו התובע, כי הסיבה לכך נעוצה במצב בריאותי של מני, הסובל מבעיות ברגליים. על עובדה זו אף הצהיר התובע בתצהירו (שם, פסקה 2). אולם בדיעבד התברר לנתבע, שמני מכר את חלקו על רקע סכסוך בינו לבין התובע, בשל טענותיו של מני בעניין הפסדים שנגרמו לו מחלקו בעסק. בתצהירו, כמו גם בעדותו, העיד הנתבע, כי הגם שבהסכם נאמר שהוא מצהיר שהובא לידיעתו מצבה הכספי של החברה, לרבות זכויותיה וחובותיה, ושבדק את מסמכי הנהלת החשבונות שלה וכן את פעילותה החשבונאית ועוד כיוצא באלו, ואף נאמר בהסכם שהוא מודע להליכים המשפטיים נגד ישפרו, בפועל לא ערך כל בדיקה של החברה. לטענתו, כל אשר ידע על אודות מצבה, היה מדברי התובע ומנתונים שמסר לו. לטענתו, גם עו"ד טולדנו, שהיה מי שייצג את הסוחרים בתביעת ישפרו ומי שערך את ההסכם, לא העמיד אותו על הסיכונים הכספיים הכרוכים בהתקשרות. בעניין זה טען הנתבע, שנתן אמון מוחלט בתובע וסמך על דבריו מבלי לבדוק אחריהם. 18. גרסה זו של הנתבע, אינה חפה מקשיים משפטיים לכאורה, שעליהם נעמוד במשך הדברים, אגב הדיון בשאלות הטעונות הכרעה. יחד עם זאת, וכאמור, מאחר שישנה חשיבות רבה גם למהימנותם של התובע, של הנתבע ושל עדיהם, ראיתי לנכון להקדים מספר הערות בעניין זה. קשה לומר שהנתבע נהג בתבונה רבה בכך שסמך באופן מוחלט על התובע ועל דבריו ונתן בו אמון מוחלט מבלי לבדוק היטב את הדברים לאשורם. עם זאת, לאחר ששמעתי את שני הצדדים, שוכנעתי שהנתבע דובר אמת. עדותו הייתה רהוטה שוכנעתי שהוא מהימן וכי יש ליתן אמון בדבריו ושכל דבריו היו אמינים. כל זאת בשונה מהנתבע ומעדיו. לא שוכנעתי שדבריו של התובע היו אמת ואף שוכנעתי שהתובע אמנם הטעה את הנתבע בהציגו מצגי שווא, שלא היו אמת באשר למצבה הכספי של החברה בעת ההתקשרות ובעת שהנתבע רכש את חלקו של מני בחברה. 19. התובע חטא באי אמירת אמת בדברים רבים, אשר די בהם כדי לעורר ספק רציני בדבר מהימנותו וכדי לקבוע שלא ניתן לסמוך על דבריו. גם בדברים שלכאורה, אינם קשורים בעצם ההתקשרות, לא אמר התובע אמת. כך למשל, התובע הצהיר שהכיר את הנתבע "באופן שטחי כשכן בישוב בו אני מתגורר אך מעולם לא הייתי איתו בקשרי עסקים או קשרי ידידות קרובים". כך גם הצהיר שאת ההצעה להתקשר בהסכם הציע לו באחת מפגישותיהם האקראיות, שבעקבותיה נפגשו בביתו של התובע או של הנתבע (שם, פסקה 3). דברים אלו עומדים בניגוד מוחלט לקשרים החברתיים הקרובים שתיארו הנתבע ואשתו בתצהיריהם ואינם מתיישבים עם העובדה שהתובע אף הזמין את הנתבע ואת אשתו בשנת 2005 לשהות במלון באילת בסופשבוע, שבמהלכו חגג התובע לבנו בר-מצווה. התובע ניסה לדבוק בגרסתו שאינה נכונה גם בעדותו (עמ' 8-7), אך משלא מצא תשובות ראויות שיהיה בכוחן להסביר את אי האמת שבדבריו, נתקף בשכחה לא אמינה, והטיל את נושא ארגון בר המצווה על אשתו. כך על רצף של שאלות שמצופה היה שיידע להשיב עליהן, השיב בזו אחר זו כי הוא "לא זוכר". דוגמה נוספת היא טענתו של התובע, שמני מכר את חלקו בעסק בשל בעיות רפואיות ברגליים והעובדה שהתקשה לעבוד עבודה ממושכת בעמידה (פסקה 2 בתצהירו). עובדה זו נסתרה בעדותו של מני, שאמר בעדותו שלא הסתדר עם השותף שלו (התובע) וגם שהעבודה לא התאימה לו (עמ' 32, שורות 2-1). בנוסף לכך, על שאלות רבות השיב התובע כי אינו זוכר, אינו מבין את השאלה או שמסמך פלוני שלכאורה אינו תומך בטענתו, חסר חשיבות. כך הגם שדובר בעניינים חשובים ומהותיים לנושא התביעה, שמצופה היה שיידע, יזכור ויבין את השאלות הברורות שהוצגו לו. כך למשל, כשנשאל מה הייתה התמורה שקיבל דרעי ממני עבור חלקו של דרעי בעסק, השיב התובע שאינו זוכר (עמ' 8 שורות 30-29); כשהתבקש להסביר איך הוא מסתמך על דו"ח של רואה החשבון שניתן באפריל 2009, בשעה שהעסקה הייתה בשנת 2007, טען שאינו מבין את השאלה ואחר כך טען שהנתבע יכול היה לבדוק את כל המסמכים, הגם שכאמור, אלו טרם הופקו (עמ' 10, שורות 13 ואילך); כשנשאל מה הייתה התמורה ששילם מר אברהם לוי לנתבע ולנתבעות עבור העסק שנמכר מאוחר יותר לאותו לוי, שוב ענה שאינו זוכר (עמ' 11 שורות 15-12), הגם שעסקה זו נערכה רק כשנה וחצי עד שנתיים קודם למתן עדותו (עמ' 10 שורות 32-31); כשהתבקש התובע להתייחס למסמך שבו פורטו יתרת החובות שלכאורה הנתבע חייב לו, ביטל את המסמך בכך שלכאורה נעשו עשרות מסמכים כאלה, הגם שלא טרח להציג ולו אחד מהם (עמ' 13 שורה 28 עד עמ' 14 שורה 6); כשהוצג לתובע שסכום מסוים לכאורה, שולם לו, ניסה לטעון שאי אפשר לסמוך על הסכומים או על הרישומים, כי נעשו הרבה רישומים, שאותם לא הציג, וכי פעם נכתב בערכים שקליים ופעם בערכים דולריים (שם, שורות 19-10); גם כשנשאל התובע לגבי התשלומים עצמם, טען שאינו זוכר איך שולם או למי שולם, לו או למני, כשמילת המפתח היא "לא זוכר" (שם, שורות 30-20 וכן בהמשך, בעמ' 15, שורות 11 ו-15); הגם שנושא התביעה הוא חובו הנטען של הנתבע, התובע אפילו לא יכול היה לענות כמה שילם לו הנתבע עד מועד עדותו (עמ' 17 שורות 29-26); כשהתובע עומת עם מסמך הסותר את טענתו ומנגד התומך בטענת הנתבע ששילם לתובע 42,000$ כפי שטען ושמטעם זה, זו הייתה התמורה שנקבעה בעסקה שבין הנתבע לנתבעות, שוב טען התובע שאינו מבין את השאלה (עמ' 18, שורות 10-1). 20. אם לא די בכל הדוגמאות האמורות, שהן רק מקצת מתוך המרובה, כי אז התובע הגדיל לעשות בכך שאף ניסה להעליל על אשתו של הנתבע, שרון בן-שימול, כאילו זייפה את חתימתו על המחאות של החברה. אולם מעבר לאמירות בעלמא בעניין זה, אפילו לא ניסה להוכיח את טענתו, הגם שטענת זיוף מחייבת הוכחה. טענות אלו נסתרו לחלוטין בהסבריה האמינים והמשכנעים של שרון בן-שימול, כי הייתה מי שטיפלה בחשבונות ובתשלומים לספקים, הכינה את ההמחאות ואילו התובע הוא זה שחתם עליהן (עמ' 56-55). כך גם נסתרו כל טענותיו של התובע בעניין ביטול פוליסת ביטוח המנהלים שלו, אשר לטענתו, שרון בן-שימול לכאורה, פנתה על דעת עצמה אל סוכנת הביטוח וביטלה את הפוליסה. טענותיו של התובע נטענו ללא כל תימוכין. מאוחר יותר, בעדותו, אישר שגיסתו (אחות אשתו) עובדת בסוכנות הביטוח (עמ' 20) ובנוסף לכך, על-פי עדותה של שרון בן-שימול, ממילא לא יכולה הייתה לפנות בשם התובע, אלמלא קיבלה ממנו את מלוא הפרטים, לרבות מספר הפוליסה. העובדה שנכתב מספר הפקסימיליה בביתו של הנתבע הייתה לבקשת התובע, מאחר שבביתו לא היה מכשיר פקסימיליה (שם, עמ' 56). 21. כפי שכבר הוער, הקושי לא היה רק עם עדותו של התובע, אלא עם עדותם של רובם ככולם של העדים מטעמו, שאף הם נתקפו באובדן זיכרון שבמקרה הטוב ניתן לומר, כי עורר לא מעט תהיות. פקידת הבנק שהוזמנה להעיד מטעם התובע, הגב' חגית נפתלי, לא זכרה דבר (עמ' 2-1); עו"ד יוסי טולדנו, שאולי זכר טוב יותר מאחרים, גם התקשה לזכור פרטים מהותיים ועל שאלות רבות השיב כי אינו זוכר (ראו למשל, עמ' 4 שורות 5, 11, 28). בהחלט יתכן שלא יכול היה לזכור מה היה מספר שנים קודם לכן, אולם בפועל, העובדה שלא זכר פרטים מהותיים, לא סייעה לתובע. כך במיוחד שלטענתו למשל, לא היה מעורב בקביעת התמורה עבור מכירת חלקו של מני לנתבע, ורק זכר שהסכום שונה מספר פעמים. יחד עם זאת, ראוי להדגיש, שדווקא עו"ד רן שילוח, שהעיד מטעם הנתבע, זכר היטב דברים חשובים. 22. בעיית זיכרון קשה הייתה גם למר בני מזרחי, אביה של הנתבעת 4, שהגם שעיקר עדותו הייתה על עסקת המכר מהנתבע אל הנתבעות, הוא חזר שוב ושוב כי אינו זוכר מה היה. כך למשל בתשובה אחת חזר שלוש פעמים על כך שאינו זוכר מה היה במשא ומתן (עמ' 22, שורות 19-17), וכך גם בהמשך ולאורך כל עדותו, משפט המפתח היה "באמת שאני לא זוכר" (עמ' 23-22). כך גם היה עם מר שמואל כהן, בעלה של הנתבעת 3, שגם הוא טען שאינו זוכר דבר, ותשובתו לכל שאלה מהותית הייתה שאינו זוכר. בשלב מסוים גם חזר מספר פעמים על כך שלטענתו, אפילו אינו זוכר מה אכל לארוחת בוקר ביום מתן עדותו (עמ' 61-58). באופן לא מפתיע, בעיית אובדן הזיכרון דבקה גם במר מני חמו, שהגם שהשיב על חלק ניכר מהשאלות שנשאל, בפועל על רובן השיב שאינו זוכר (עמ' 38-31). בדומה, גם רואה החשבון מרדכי מלכא, יכול היה להשיב רק תשובות שהתייחסו אל התנהלותו בדרך כלל, אך ביחס למקרה הנדון, לא יכול היה לתרום כל מידע. זאת בין מן הטעם שלדבריו, לא זכר ובין מהטעם שלטענתו, פעולות מהותיות נעשו בידי אחרים (עמ' 29-23). אין מחלוקת כי במקום שבו עד אינו זוכר דברים, מוטב שכך יעיד ויאמר שאינו זוכר. אולם במקום שבו עד או בעל-דין מוזמן להיחקר על תצהירו ואינו זוכר דבר מעבר לאמור בתצהירו, ישנו קושי ממשי להסתמך על האמור בתצהירו וקושי רב יותר להסתמך על עדותו. ד. השאלות השנויות במחלוקת והטעונות הכרעה 23. השאלות הטעונות הכרעה הן אלו שאמנם פורטו בסיכומי הנתבע (ובשינויים קלים), כלהלן: בתביעה העיקרית: תחילה יש לבחון אם הייתה בין הצדדים הסכמה כי אין יותר חובות הדדיים ביניהם. אם התשובה לכך חיובית, ממילא שאין כל בסיס לתביעתו של התובע. אם התשובה לכך שלילית, כי אז נדרש לבחון את שלוש השאלות הבאות: ראשית, מה הסכום שהוסכם שעל הנתבע לשלם לתובע בתמורה לרכישת חלקו של מני בחברה; שנית, מה הסכום ששילם הנתבע בפועל; שלישית, האם הוסכם בין התובע לבין הנתבע שבמקום יתרת חובו של הנתבע לתובע, ישלם הנתבע את מחצית החוב לישפרו. בתביעה שכנגד: ראשית, האם זכאי הנתבע לכל אחד מהסכומים שתבע: (א) סכום ההפרש שבין השכר שהובטח לו לבין השכר שקיבל בפועל. (ב) סך מחצית מחובות החברה במועד רכישת חלקו של מני ובקיזוז המלאי. (ג) סך התשלומים ששילם הנתבע בגין חובות החברה לאחר המכירה לנתבעות; שנית, האם זכאי הנתבע לפיצוי בגין לשון הרע; שלישית, האם הנתבעות נותרו חייבות כספים לנתבע. לבסוף, נדרש גם לשאלה, אם מי מהצדדים זכאי לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם; פיצוי אשר נתבע גם בתביעה העיקרית וגם בתביעה שכנגד. על רקע האמור עד כה - עיקרי העובדות והערותינו בעניין מהימנות העדים - נפנה לדון בשאלות השנויות במחלוקת בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד. ה. דיון בתביעה העיקרית (1) נושא הסכמת הצדדים בדבר היעדר חובות הדדים 24. ביום 19.9.2007 נחתם במשרדו של עו"ד רן שילוח הסכם שעל-פיו מכר הנתבע את זכויותיו בעסק לנתבעות. עו"ד שילוח העיד על נסיבות חתימת ההסכם ונשאל על-ידי בא-כוחו של הנתבע, אם הייתה לתובע דרישה מיוחדת במסגרת ההסכמות שביניהם, הקשורה לקשרים העסקיים שבין התובע לבין הנתבע, שאינה קשורה לנתבעות או לחברה (עמ' 39, שורות 16-14). עו"ד שילוח השיב כי לאור אופי טיפולו בעניין, יוכל להשיב רק אם הצדדים יוותרו על החיסיון שבין עורך-דין ללקוח. הנתבע ויתר על החיסיון, ואילו התובע ניסה לוותר ולא לוותר כאחד. מצד אחד, אמר שהוא מוותר על החיסיון שבין עורך-דין ללקוח, אך מצד שני הודיע שאינו מוותר על העיקרון שלפיו אין לחשוף חילופי דברים במסגרת משא ומתן (שם, שורות 27-17). בעקבות זאת, השאלה נוסחה על-ידי בית המשפט, מבלי שמי מהצדדים התנגד לניסוחה. עו"ד שילוח התבקש להשיב לשאלה אם הייתה בקשה לכתוב בהסכם או בנפרד מההסכם, תנאי הדדי בדבר הסכמה להיעדר תביעות. במענה לכך ולשאלות שנשאל לאחר מכן הבהיר עורך-דין שילוח שהתובע דרש תנאי זה ואילו הנתבע התנגד לכך בתוקף. עו"ד שילוח גם הבהיר שטענותיו של הנתבע כלפי התובע לא התייחסו אל נושא ניהול השותפות ואל התנהלות השניים במהלכה, אלא שכל טענות הנתבע כלפי התובע התייחסו לחובות שקדמו לתקופת השותפות שאותם נדרש לפרוע (עמ' 40). 25. אין מחלוקת שכאמור, בסופו של דבר לא חתמו הצדדים על הסכם שלפיו הם מנועים מלתבוע אחד את השני או שאין למי מהם טענות בדבר חובות כלשהם, ולפיכך יש לבחון את טענות הצדדים בשתי התביעות. עם זאת, מקובלת עליי טענתו של הנתבע, כי ניתן ללמוד מהתנהלותו המתוארת של התובע, כי הוא ידע שלנתבע טענות כבדות משקל כלפיו בעניין חובות העבר וכי לא מן הנמנע שהתובע הגיש את התביעה העיקרית, כצעד שתכליתו, הקדמת תרופה למכה. התנהלות אשר מתיישבת עם כל התנהלותו, שקשה לומר כי הייתה הגונה, כפי שעוד נעמוד על כך בהמשך הדברים. (2) שלוש השאלות הטעונות הכרעה בתביעה העיקרית 26. שלוש השאלות הטעונות הכרעה במסגרת הדיון בתביעה העיקרית, שאליהן נדרש עתה, הן אלו: ראשית, מה הסכום שהוסכם שעל הנתבע לשלם לתובע בתמורה לרכישת חלקו של מני בחברה; שנית, מה הסכום ששילם הנתבע בפועל; שלישית, האם הוסכם בין התובע לבין הנתבע שבמקום יתרת חובו של הנתבע לתובע, ישלם הנתבע את מחצית החוב לישפרו. (2א) סכום התמורה המוסכמת עבור חלקו של מני והסכום ששולם בפועל 27. טענת התובע היא שסכום התמורה המוסכמת שנדרש הנתבע לשלם עבור רכישת חלקו של מני היה 85,000$, כפי שנכתב באופן מפורש בסעיף 13 בהסכם. מנגד טען הנתבע, כי הסכום שעליו הוסכם היה 70,000$ וכי שינוי הסכום בסעיף 13 נעשה במועד חתימת ההסכם לאור הסברו של התובע, שיהיה בכך כדי להגדיל את הלוואת הבעלים שהלווה הנתבע לחברה. לתמיכה בכך, הפנה הנתבע בין השאר לסעיף 12 בהסכם, שעניינו הבטחת השקעתו וקביעת הסכום שיוחזר לו, אשר עומד על סך של 70,000$. לטענתו, העובדה שרק בסעיף 13 תוקן הסכום מעידה על כך שלא הייתה כוונה להעמיד את סכום התמורה על סכום העולה על 70,000 ₪. 28. לאחר בחינת הראיות הגעתי למסקנה כי הגם שבהסכם נכתב שסכום התמורה הוא 85,000$, בפועל הסכימו הצדדים, כפי שטען הנתבע, שסכום התמורה יהיה 70,000$ בלבד. למסקנה זו הגעתי מהטעמים הבאים: ראשית, טענת הנתבע שהסכומים שונו ברגע האחרון מטעמים כאלה ואחרים, אף נתמכה בעדותו של עו"ד טולדנו שערך את ההסכמים. בעדותו, הוא אישר זאת באופן מפורש, הגם שלא זכר את הסכומים שהוחלפו (עמ' 6, שורות 18-10). שנית, התובע ערך מסמך שבו פירט את מצב התשלומים ששילם הנתבע לתובע ואת יתרת חובותיו של הנתבע לתובע. מסמך זה, שסומן נ/2, תומך בטענת הנתבע. במסמך זה, המפרט את התשלומים המדויקים ששילם הנתבע לתובע ולמני בשקלים, ואת ערכם בדולרים, נאמר באופן ברור ומפורש, כי סכום הקנייה הוא: 70,000$, שהנתבע שילם 41,428$ וכי סכום יתרת חובו של הנתבע הוא 28,572$. אין מחלוקת שאת המסמך ערך התובע, שאף אישר זאת בעדותו (עמ' 13, שורות 20-19), ובעדותו לא היה כל הסבר ממשי לתוכנו. תשובתו הדחוקה, הלא משכנעת והמפותלת שבה ניסה לתרץ את ההפרש בסך של 15,000$, בכך שלטענתו, הנתבע אמר שהוא עתיד לקבל החזרים ממס הכנסה בסכום זה, לא נתמכה בדבר. כך גם אין לקבל את ההסבר המשונה והתמוה, בלשון המעטה, כי "ניירות כאלה עשינו לפחות עשרים פעמים ..." (עמ' 14 שורות 3-1). התובע לא מצא כל הסבר מניח את הדעת לכך שלא כלל בחישוב המפורט שערך את אותו הפרש, בסך של 15,000$, לא הסביר מדוע לא הציג את אחד מאותם "עשרים ניירות" שלטענתו ערך, ואף לא הצליח לתמוך את הסברו הלא ברור בעניין שוויו בערכים שקליים של הסכום הנקוב בדולרים. כך במיוחד בשים לב לכך שבמסמך נ/2, הובאו הסכומים גם בשקלים וגם בדולרים (שם, בעמ' 14-13). 29. לכך גם מצטרפים ששלושה טעמים נוספים להעדפת דברי הנתבע על פני זה של התובע. האחד, בסעיף 13(ג) בהסכם גם נאמר שהנתבע שילם במעמד חתימתו סך של 117,150 ₪, בעוד שבפועל שולם בעת החתימה רק סך של 54,000 ₪. מכאן, שהיו אי דיוקים בסכומים שצוינו בהסכם, והנתבע לא התכחש לכך שאמנם לא שילם את אשר נאמר בהסכם ששילם. מכאן שלא ניתן לסמוך רק על הסכומים הנקובים בהסכם. השני, בסעיף 13(ג) בהסכם נאמר שבעת החתימה עליו, שילם הנתבע סך של 117,150 ₪, בעוד שבפועל שילם כאמור, סך של 54,000 ₪. ההפרש בין שני סכומים אלו הוא 63,150 ₪, ששוויו כ-15,000$. כך שגם הגדלת הסכום שלכאורה שולם במעמד החתימה על ההסכם, הגם שלא שולם בפועל, תומכת בכך שבהסכם צוין סכום שהנתבע לא אמור היה לשלמו. השלישי, כפי שכבר נאמר, במקום שבו ישנה מחלוקת עובדתית בין התובע לבין הנתבע, דברי הנתבע מקובלים עליי. מהטעמים שעליהם עמדתי, שוכנעתי שהתובע רחוק היה מלדייק בעובדות ואף רחוק היה מלהיות מחויב לאמירת אמת, בשונה מהנתבע, שנתתי אמון מלא בדבריו. לבסוף יוער, כי טענת התובע כאילו העובדה שהנתבע טוען שהסכום של 85,000$ הוא סכום פיקטיבי מהווה ניסיון להונות את רשויות המס, אינה נכונה ואינה רלוונטית. אינה נכונה, שכן כפי שציין רו"ח מלכא, מטעם התובע, אין בשינוי סכום התמורה כדי לשנות את סכום הלוואת הבעלים (עמ' 29, שורות 3-2), ולכן לא ברור כיצד הדבר היה משפיע על החיוב במס. אינה רלוונטית, לא רק מהטעם שלא הוכח שנעשה ניסיון מצד הנתבע להונות את רשויות המס, אלא שאפילו היה הדבר נכון, הרי שאמנם מדובר במעשה פסול, אך אין בכך כדי להעיד על מה שהוסכם בין הצדדים. 30. המסקנה היא אפוא, שסכום התמורה המוסכמת שנדרש הנתבע לשלם עבור רכישת חלקו של מני היה 70,000$. הסכום שהנתבע שילם בפועל, כפי שהתובע אף כתב כאמור, במפורש במסמך נ/2, הוא 41,428$ ומכאן שיתרת חובו של הנתבע לתובע הייתה בסך של 28,572$. (2ב) הסכם על תשלום החוב לישפרו במקום יתרת חובו של הנתבע לתובע 31. מחלוקת נוספת הטעונה הכרעה בתביעה העיקרית היא בשאלה, אם אמנם כטענת הנתבע, הוסכם בינו לבין התובע שהנתבע לא יידרש לפרוע את יתרת חובו (בסך של 28,572$), וזאת מאחר שנדרש לשאת במחצית החוב לישפרו, כפי שנקבעה בהסכם שנחתם בין הצדדים לבין ישפרו. 32. אין מחלוקת שהסכם ההתקשרות שבין הצדדים קבע בפסקת המבוא השישית (ה"והואיל" השישי) כי "הקונה [הנתבע] מצהיר כי הוא מודע לכך שמתנהלים הליכים משפטיים בקשר עם החנות, ולקונה הייתה הזדמנות לבדוק את מהותם ואת טיבם, ובחתימתו על הסכם זה הוא מוותר כלפי המוכר על כל טענה עתידית הנוגעת לכך". גם אין מחלוקת כי בעת חתימת הנתבע על ההסכם, הוסבר לו שמתנהלת תביעה בין הסוחרים לבין ישפרו, וכי בתביעה זו מיוצגים הסוחרים על-ידי עורך-דין טולדנו, אשר ערך את ההסכם שעל-פיו רכש הנתבע את חלקו של מני בחברה. יחד עם זאת, גם אין מחלוקת שחובה של החברה לישפרו, בין על-פי פסק הדין שניתן (374,000 ₪) ובין על-פי הסכם הפשרה שנחתם בין התובע והנתבע לישפרו, שלפיו חויבו בסך של כ-260,000 ₪, התייחס לחובות בגין דמי שכירות בתקופה שקדמה לכניסת הנתבע בתור שותף לעסק. התובע אף אישר זאת במפורש בעדותו (עמ' 19, שורות 10-9). 33. בעניין זה שוכנעתי שהתובע הציג לנתבע מצג מטעה באשר לתביעת ישפרו וכי הנתבע לא יכול היה להעלות בדעתו מצב שבו החוב לישפרו יהיה גבוה מהתמורה המוסכמת עבור חלקו של מני בחברה. אמנם נכונה טענתו של התובע, שהנתבע יכול היה לבדוק את הדברים לאשורם בטרם חתם על ההסכם, אולם אין בכך כדי לשנות מכך שהתובע אמנם הטעה את הנתבע בעניין זה. לאור העובדה שהתובע כאמור, הטעה את הנתבע, ובהיעדר מסמך המלמד אחרת, מקובלת עליי גרסתו של הנתבע שהתובע, שהבין שהטעה את הנתבע, הסכים לכך שהנתבע ישלם לו את מחצית החוב לישפרו במקום לשלם את יתרת חובו עבור רכישת חלקו בחברה. מדובר בהסכמה סבירה, מתקבלת על הדעת והוגנת, ובכל מקרה, במקום שבו ישנה סתירה בין דברי הנתבע לבין דברי התובע, אני מעדיפה את דברי הנתבע מכל הטעמים שהובאו קודם לכן. 34. אין מחלוקת שהנתבע אמנם שילם את מחצית החוב לישפרו. חלק שילם הנתבע עוד בטרם מכר את חלקו לנתבעות והתובע אף אישר זאת, הגם שלא ידע לנקוב בסכום המדויק ששילם הנתבע, אם היה זה 15,000 ₪ או 20,000 ₪ (עמ' 16, שורות 33-31). את יתרת חלקו של הנתבע בחוב לישפרו, שילם הוא בכך שהנתבעות שרכשו את חלקו, התחייבו לפרוע את יתרת חובו של הנתבע לישפרו. (3) סיכום התביעה העיקרית 35. המסקנה היא אפוא, כאמור, שהנתבע לא נותר חייב דבר לתובע. סכום התמורה שעליה הוסכם שהנתבע ישלם לתובע תמורת רכישת חלקו של מני בחברה היה 70,000$. התובע אמנם שילם בפועל סך של כ-42,000$ ויתרת חובו לתובע הייתה בסך של 28,000$. יתרת חוב זו בוטלה כאמור, בהסכמת הצדדים, משנדרש הנתבע לשלם לתובע מחצית מהחוב לישפרו (שעל-פי הסכם הפשרה עם ישפרו היה בסך של כ-260,000 ₪). את מחציתו של החוב שילם הנתבע כאמור, בכך ששילם בעצמו חלק מן הסכום ואילו את היתרה שילמו הנתבעות, שרכשו מהנתבע את חלקו בחברה. טענות הנתבע אשר התקבלו כאמור, שלפיהן לא נותר חייב דבר לתובע, אף נתמכות בעסקה למכירת חלקו של הנתבע לנתבעות. על-פי ההסכם השני שנחתם בין הנתבע לבין הנתבעות, שילמו הן לנתבע עבור חלקו בחברה סך של 42,000$ וכן שילמו את יתרת חובו של הנתבע לישפרו. לא רק שהגיוני שהנתבע מכר את חלקו בסכום שאינו נופל מהסכום ששילם הוא, אלא שחזקה על התובע, כי אילו נותר חוב כלשהו, היה הדבר בא לידי ביטוי בהסכם כלשהו, שהיה נחתם במקביל להסכם השני. 36. לאור מסקנה זו, גם אין מקום לדון בתביעת התובע לקבלת הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם, ולפיכך דינה של התביעה העיקרית שהגיש התובע נגד הנתבע, להידחות. ו. דיון בתביעה שכנגד (1) השאלות הטעונות הכרעה בתביעה שכנגד 37. השאלות הטעונות הכרעה בתביעה שכנגד הן אלו: ראשית, האם זכאי הנתבע לכל אחד מהסכומים שתבע: (א) סכום ההפרש שבין השכר שהובטח לו לבין השכר שקיבל בפועל. (ב) סך מחצית מחובות החברה במועד רכישת חלקו של מני ובקיזוז המלאי. (ג) סך התשלומים ששילם הנתבע בגין חובות החברה לאחר המכירה לנתבעות; שנית, האם הנתבע זכאי לפיצוי בגין לשון הרע; שלישית, האם הנתבעות נותרו חייבות כספים לנתבע. רביעית, האם הנתבע זכאי לפיצוי המוסכם. (2) שאלת זכאות הנתבע להפרש השכר שהובטח לו ולהחזר פירעון חובות העבר 38. טענתו העיקרית של הנתבע בתביעה שכנגד היא, שהתובע הציג לו מצגים שאינם אמת באשר למצבה הכספי של החברה, כי הטעה אותו באומרו שהחברה רווחית וכי בהציגו מצגים אלו, שאינם אמת, שידל אותו להיכנס לחברה המצויה בהפסדים. כתוצאה מכך, לטענת הנתבע, לא רק שלא זכה ברווחים שהובטחו לו, אלא אף נדרש לשאת בחובות שצברה החברה בטרם רכש את חלקו של מני. הסכומים שתבע הנתבע בגין כך הם אלו: (א) סך של 160,000 ₪ המהווה את ההפרש שבין השכר שהובטח לו לבין השכר שקיבל בפועל במשך שמונה חודשים (לפי חישוב של ההפרש שבין סך של 25,000 ₪ בחודש שהובטח לבין 5,000 ₪ ששולם בפועל); (ב) סך של 45,000 ₪ המהווה מחצית מחובות החברה במועד רכישת חלקו של מני (שהיה בסך של 100,000 ₪) ובקיזוז המלאי (בסך של 10,000 ₪); (ג) סך של 100,000 ₪ המהווה את התשלומים ששילם הנתבע בגין חובות החברה לאחר המכירה לנתבעות (המהווה מחצית מסך החובות, שהיו בסך של כ-208,000 ₪). 39. הסכומים האמורים לא נסתרו על-ידי התובע, למעט טענתו שמחצית התשלומים ששילם הנתבע לאחר מכירת חלקו בגין חובות העבר של החברה, כוללים גם את מחצית מחובות החברה במועד שבו רכש הנתבע את חלקו של מני, וטענה זו לא נסתרה. מכאן, שככל שמדובר בחובות עבר, הרי שיש לבחון אם הנתבע זכאי לתשלום חובות העבר בסך של 100,000 ₪. 40. טענותיו העיקריות של התובע בעניין תביעת הנתבע היא, שהנתבע חתם על ההסכם בדעה צלולה, לאחר שהיו לו כל האפשרויות לבדוק את מצבה הכספי של החברה, לרבות את מצב חובותיה, ולאחר שניתנה לו האפשרות לבדוק את הדברים עם רואה החשבון. אכן, אין מחלוקת שאמנם לנתבע הייתה אפשרות לבדוק את הדברים, כפי שאף עלה מעדותו של רו"ח מלכא. כך גם אין מחלוקת כי במסגרת ההסכם הצהיר הנתבע שהובאו לידיעתו כל פרטי החברה, מסמכי הקמתה וכן מצבה הפיננסי, לרבות התחייבויותיה וזכויותיה, וכי בחתימתו על ההסכם, מוותר הוא על כל טענה עתידית בעניין וכי הוא "רוכש את החברה as is" (סעיף 5 בהסכם). 41. בנסיבות האמורות, שבהן כאמור, אין מחלוקת שלנתבע היו כל האפשרויות לעמוד על מצבה הכספי של החברה, לרבות חובותיה וזכויותיה, יש לבחון אם יש מקום לתביעתו של הנתבע הנסמכת על טענותיו בדבר המצגים הלא נכונים שהציג לו התובע. ככלל, נכונה טענת התובע, שלנתבע הייתה אפשרות לבדוק את מצבה הכספי של החברה, ואילו הנתבע הוא אשר בחר ללכת בעיניים עצומות אחרי דברי התובע, מבלי לבדוק את הדברים כפי שמצופה היה שינהג. בנסיבות אלו לכאורה, נכונה גם הטענה כי אין לנתבע להלין, אלא על עצמו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהמצגים שהציג התובע, אף הם מהווים דרך לבדיקת מצבה של החברה. בעניין זה, אני אמנם מאמינה לכל דבריו של הנתבע בעניין המצגים שהציג לו התובע, שלפיהם החברה הייתה לכאורה, במצב מצוין, הניבה רווחים גבוהים מאד, כפי שציין התובע באוזני הנתבע. כפי שכבר נאמר, אינני מקבלת את דברי התובע ואיני מאמינה לכך שלא הציג את אותם מצגים. התובע לא אמר אמת כשניסה להתכחש לקשריו החבריים ההדוקים עם הנתבע בטרם ההתקשרות, והתובע אף לא אמר אמת כשטען שמני החליט למכור את חלקו על רקע בעיות בריאות ברגליים, בעוד שהרקע לכך היה סכסוך עם התובע בשל חובות החברה ואופן התנהלותה. התובע כאמור, גם לא אמר אמת בעניינים אחרים, ובעניינים מהותיים, נתקף בשכחה. זאת ועוד, ישנם שני מסמכים המעידים על מצגים שאינם אמת, שלא לומר כוזבים, שהציג התובע לנתבע בידיעה שאינם אמת. מסמך אחד ערך הנתבע בשיחה עם התובע, על סמך נתונים שאינם אמת שהציג התובע לנתבע. במסמך זה, נ/15, כתב התובע נתונים שמסר התובע שלפיהם דמי השכירות היו בסך של 6,000 ₪, בעוד שהיו בסכום העולה על 20,000 ₪. התובע גם מסר פירוט של הוצאות העסק המסתכמים בסך של כ-82,000 ₪ במוסרו פירוט מדויק, בפרטי פרטים, לרבות פירוט של ההוצאות המדויקות הנדרשות לרכישת שורה של פריטים והסכום שמוצא לכל אחד מהם ובהם, מפיות, כוסות החד-פעמיות, שתייה, ביצים וירקות, וכן פירט במדויק את הוצאות החשמל, את דמי האחזקה ואת עלות שכר העובדים. באותם נתונים שכתב הנתבע מפיו של התובע נכתבו ההוצאות לפרטי פרטים, המגיעות לסך כולל של כ-100,000 ₪. כך גם נכתבה הצהרתו של התובע כי ההכנסה החודשית היא בסך של כ-150,000 ₪. מסמך שני, הוא מסמך שהתובע המציא לנתבע ממשרדו של רו"ח מלכא, נ/19. במסמך זה נכתב ביום 4.1.2007 שהפדיון הוא כפי שטען התובע, בסך של 152,339 ₪. לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת למסמכים האמורים וכך גם לא לרו"ח מלכא (ראו עמ' 28). התובע גם לא ביקש לזמן את מי שערכה את מסמך נ/19 כדי שתבהיר את תוכנו, ובפועל, עצם עריכתו והצגתו לנתבע, לא נסתרה. 42. אילו היה התובע מסתפק בכך ששלח את הנתבע לערוך בדיקות עצמאיות אצל רואה החשבון או לבדוק בבנק את מצב החברה, ניתן היה לקבל את טענתו, שלנתבע הייתה אפשרות לבדוק את מצב החברה בכל דרך שחפץ, ומשלא עשה כן וחתם על ההסכם בעיניים עצומות, עליו לשאת בתוצאות. אולם לא זה המקרה. התובע הציג לנתבע מצגים שאינם אמת בדבר מצבה הכספי של החברה. התובע הציג לנתבע מצגים המצביעים על כך שהחברה לכאורה, נתונה במצב שבו אין לה חובות כספיים ושרווחי החברה בכל חודש הם גבוהים ועולים בהרבה על הוצאות העסק. הנתבע יכול היה לסמוך על דבריו המפורטים של התובע, כפי שבאו לידי ביטוי במסמך נ/15, ובוודאי שיכול היה לסמוך על המסמך נ/19, ממשרד רו"ח מלכא, שלפיו הפדיון הוא כפי שטען התובע. בנסיבות אלו, אין לומר שהנתבע הלך בעיניים עצומות ולא בדק את הדברים. במצב המתואר, הנתבע בדק את הדברים, אך כאמור, הוטעה בכך שהתובע הציג לו מצג שאינו אמת. 43. התובע כאמור, טמן פח לנתבע, מכר לו חובות בכחש ולאחר שהבטיח לו רווחים ואף הציג לו מצגים שאינם אמת המצביעים על רווחים. לפיכך, בנסיבות אלו, הנתבע זכאי גם להחזר חובות העבר שנדרש לשלם, בסך של 100,000 ₪, והוא גם זכאי להפרש שבין השכר שהובטח לו לבין השכר שקיבל בפועל (לפי חישוב של ההפרש שבין סך של 25,000 ₪ בחודש שהובטח לבין 5,000 ₪ ששולם בפועל), ובסך הכול סך של 160,000 ₪ עבור שמונת החודשים הראשונים בשנת 2007. סך הכול בגין שני אלו, זכאי הנתבע לסך של 260,000 ₪. (3) זכאות הנתבע לפיצוי בגין לשון הרע 44. התביעה בעילה של לשון הרע שהגיש הנתבע נגד התובע, שבמסגרתה תבע פיצוי בסך של 50,000 ₪ הוגשה בגין תלונת הסרק, לטענת הנתבע, שהגיש התובע נגדו למשטרה, שבה טען שהנתבע לכאורה, איים על חייו. מקובלת עליי טענת הנתבע, כי הייתה זו תלונת סרק. גם איני מאמינה לבני מזרחי ולשמואל כהן, לא זכרו דבר, אך זכרו ששמעו את הנתבע מתכוון לפגוע בתובע פיזית. דברי הנתבע, שהאיומים, ככל שהיו התייחסו לכוונתו למצות את זכויותיו בדרך חוקית של הגשת תביעה, נאמנים עליי ואני מאמינה לו גם בעניין זה. תמיכה נוספת לכך שלא הייתה זו אלא תלונת סרק, היא בעובדה שהמשטרה אף לא מצאה לנכון למצות את החקירה. 45. עם זאת, נראה כי תביעת לשון הרע איננה המסגרת המתאימה. אילו דובר בתביעת רשלנות, יכול שהיה מקום למצות את בירורה ולהטיל אחריות על התובע. אולם, לאור הוראת סעיף 15(8) בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נראה שיש לדחות את התביעה בעניין זה. הוראה זו קובעת שתהיה זו הגנה טובה אם התלונה הוגשה אל הרשות המוסמכת לקבל תלונות או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. (4) שאלת קיומו של חוב מצד הנתבעות 46. בתביעה שכנגד תבע הנתבע גם סך של 24,264 ₪ משלוש הנתבעות. לטענת הנתבע, לאחר חישוב יתרת החוב שעל הנתבעות היה לסלק עם רכישת חלקו של הנתבע, נותר חוב בסך של 50,970 ₪, אשר לאחר קיזוז החוב לחברה (2,442 ₪), אמור היה להיות משולם לתובע ולנתבע. לפיכך לטענת הנתבע, הוא זכאי למחצית יתרת החוב, בסכום האמור. מבלי לעסוק בסכום החוב ובטעמים להיווצרותו, שבעניין זה ישנן לנתבע טענות כבדות משקל, נראה כי אין לקבל את התביעה בעניין זה. זאת לאור העובדה שבמסגרת ההסכם השני, שנחתם בין הנתבע לבין הנתבעות הוסכם כי לא תהיינה כל תביעות בין הצדדים וכי בטלות כל ההסכמות שקדמו לחתימתו (סעיף 23 בהסכם השני). (5) סיכום התביעה שכנגד 47. לאור האמור, מתוך הסכומים שנתבעו במסגרת התביעה שכנגד, זכאי הנתבע לסך של 260,000 ₪, המורכב מסכומים אלו: החזר חובות העבר שנדרש לשלם, בסך של 100,000 ₪, וכן ההפרש שבין השכר שהובטח לו לבין השכר שקיבל בפועל בסך של 160,000 ₪. 48. לאור התוצאה שאליה הגעתי, איני סבורה כי בנוסף לסכומים שנדרש התובע לשלם יש לחייבו גם בתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם. ז. סיכום 49. מכל הטעמים שעליהם עמדנו התוצאה היא כלהלן: (א) התביעה העיקרית שהגיש התובע (שאול מור) נגד הנתבע (מקסים בן שימול), נדחית. (ב) התביעה שכנגד מתקבלת, הגם שלא במלואה, כך שעל התובע (שאול מור) לשלם לנתבע (מקסים בן שימול) סך של 260,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. (ג) התביעה שכנגד נגד הנתבעות 2, 3 ו-4, נדחית. (ד) התובע (שאול מור) ישלם לנתבע (מקסים בן שימול) סך של 40,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט. (ה) התשלומים האמורים ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.חוזהדיני חברותמניות