ביום 24.3.03 נחתם הסכם בין הצדדים (להלן: "ההסכם"), במסגרתו העבירו הנתבעים את זכויותיהם לייבא, לשווק ולהפיץ באופן בלעדי את מוצרי MUFE בישראל לידי התובעת תמורת סך כולל של 275,000 $ בתוספת מע"מ. התובעת טוענת, כי הנתבעים הפרו את ההסכם עמה הפרות יסודיות, וכל ניסיונותיה להמשיך ולקיים את ההסכם עם הנתבעים כנגד המצאת בטוחות ממוניות מצדם שימנעו את מכירת מוצרי MUFE בעתיד ותוך תשלום פיצוי מוסכם מראש בגין כל מקרה של הפרה מצדם, נתקלו בסירוב, ומשכך לא השלימה את פירעון מלוא התמורה המוסכמת עפ"י ההסכם, והנתבעים הגישו תביעות שכנגד לחייב את התובעת בביצוע התשלומים בהם התחייבה במסגרת ההסכם כאמור, ומכאן התביעות שבפנינו. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם הפצה בלעדי: פסק הדין ניתן בהמשך לחמש תובענות שבכותרת. ראשיתו של ההליך בתביעה שהגישה התובעת במסגרת ת.א. 11001/05 למתן פסק דין הצהרתי כנגד הנתבעים, ולפיה נתבקש בית המשפט להצהיר, כי הנתבעים אינם זכאים לכל תשלום נוסף מאת התובעת, לאחר שזו שילמה לידי הנתבעים שני תשלומים מתוך ששה, וכי התובעת זכאית לקזז כל סכום המגיע ממנה לנתבעים כנגד כל ההוצאות והנזקים שנגרמו לה עקב הפרות ההסכם ע"י הנתבעים ו/או כנגד חיוב הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים בגין ההפרות היסודיות ו/או ההפרות הצפויות של ההסכם שנחתם בין הצדדים, וכפי שיפורט בהרחבה להלן. כפועל יוצא, הגישו הנתבעים בבית משפט השלום בכפר סבא תביעה בסדר דין מקוצר לחיוב התובעת בפירעון התשלום השלישי בסך השווה ל- 42,500$, שהיה אמור להשתלם עפ"י ההסכם ביום 7.1.05. התובעת קיבלה רשות להגן בהחלטת כב' הרשמת אוסי-שרעבי מיום 12.1.06 מבית משפט השלום בכפר סבא, ובהמשך לבקשת לילית ובהחלטת נשיא בית המשפט העליון, הועברה התביעה לבית משפט השלום בתל אביב לידון במסגרת ת.א. 29803/06. לאחר מכן הוגשו שלוש תביעות כספיות נוספות לחיוב התובעת בתשלומים נוספים מכוח ההסכם: לתשלום התשלום הרביעי שמועד פירעונו היה ביום 7.1.06 (ת.א. 24275/06), התשלום החמישי שמועד פירעונו היה ביום 7.1.07 (ת.א. 41508/07) והתשלום השישי שמועד פירעונו היה ביום 7.1.08 (ת.א. 16646/08). לאחר שניתנה לתובעת הרשות להגן כאמור, אזי בהסכמת הצדדים ניתנה על פיהן הרשות להגן בכל יתר התביעות, ועפ"י בקשת הצדדים כב' בית המשפט החליט, כי הדיון בכל התיקים הנ"ל יאוחד. מכאן התביעות אשר מונחות בפני והדורשות הכרעה. לשם הנוחות בלבד, אכנה את הצדדים בכל התביעות שבפנינו בהתאם לזהותם עפ"י התביעה למתן פסק דין הצהרתי, דהיינו: לילית קוסמטיקה בע"מ (להלן: "התובעת") ובני בלוך פור אוור בע"מ ובלוך בנימין (להלן: "הנתבעים"). רקע: התובעת הינה חברה העוסקת בתחום היבוא, השיווק וההפצה של מוצרי קוסמטיקה ובשמים, ומייצגת כיבואנית ומשווקת בלעדית בישראל מותגי קוסמטיקה בינלאומיים. הנתבעת 1 הינה חברה רשומה בישראל אשר עסקה במועדים הרלוונטיים בשיווק ובהפצת מוצרי קוסמטיקה, ובכלל זה ועד למועד חתימת ההסכם בין הצדדים שימשה כמשווקת והמפיצה של מוצרי"MAKE UP FOR EVER" (אשר יכונו להלן: "מוצרי MUFE") מכוח הסכם עם הספק שהינו חברה צרפתית. הנתבע 2 היה במועד הרלוונטי ועודנו בעל המניות העיקרי ומנהלה היחיד של הנתבעת 1. ביום 24.3.03 נחתם הסכם בין הצדדים (להלן: "ההסכם"), במסגרתו העבירו הנתבעים את זכויותיהם לייבא, לשווק ולהפיץ באופן בלעדי את מוצרי MUFE בישראל לידי התובעת תמורת סך כולל של 275,000 $ בתוספת מע"מ (להלן: "התמורה המוסכמת"), תוך שהתובעת נטלה על עצמה התחייבות לפעול לקידום מוצרי MUFE בארץ, ובמקביל עם עריכת ההסכם הנ"ל התקשרה בחוזה עם הספק, במסגרתו התחייבה לרכישת כמויות מינימאליות שנתיות של מוצרי MUFE ולקדם את המותג ומכירות מוצרים אלה בישראל. את התמורה המוסכמת התחייבה התובעת לשלם תוך פריסה לתשלומים, כמפורט להלן: במועד השלמת העסקה ישולם סך של 50,000$. בתאריך 7.1.04 ישולם סך של 55,000$. בתאריך 7.1.05 ישולם סך של 42,500$. בתאריך 7.1.06 ישולם סך של 42,500$ בתאריך 7.1.07 ישולם סך של 42,500$. בתאריך 7.1.08 ישולם סך של 42,500$. עוד יצוין, כי התובעת התקשרה בהסכם עם "סופר פארם", לפיו תשמש כמפיצת משנה בלעדית של מוצרי MUFE בישראל למשך חמש שנים. התובעת טוענת, כי הנתבעים הפרו את ההסכם עמה הפרות יסודיות, וכל ניסיונותיה להמשיך ולקיים את ההסכם עם הנתבעים כנגד המצאת בטוחות ממוניות מצדם שימנעו את מכירת מוצרי MUFE בעתיד ותוך תשלום פיצוי מוסכם מראש בגין כל מקרה של הפרה מצדם, נתקלו בסירוב, ומשכך לא השלימה את פירעון מלוא התמורה המוסכמת עפ"י ההסכם, והנתבעים הגישו תביעות שכנגד לחייב את התובעת בביצוע התשלומים בהם התחייבה במסגרת ההסכם כאמור, ומכאן התביעות שבפנינו. טענות הצדדים בכתב התביעה נטען, כי לב ליבה של העסקה שנעשתה בין הצדדים ואשר לשם ביצועה התקשרו בהסכם הייתה, כי הנתבעים יעבירו לתובעת את כל זכויותיהם עפ"י ההסכם עם הספק, למעט זכויות מוגבלות המפורטות בהסכם, ויימנעו מכל תחרות עם התובעת, ובתמורה לכך העבירה התובעת לידי הנתבעים סך של 105,000$ בתוספת מע"מ מתוך התמורה המוסכמת (להלן: "התמורה ששולמה"), וכפי שעולה מההסכם, התמורה ששולמה מהווה שני תשלומים מתוך ששה תשלומים. עוד נטען, כי התנאי העיקרי בהסכמת התובעת לשלם לנתבעים תשלומים עפ"י ההסכם היה, כי בישראל ימכרו אך ורק מוצרים שיובאו ע"י התובעת מהספק בצרפת וימכרו בלעדית ברשת "סופר פארם". כן נטען, כי חודשים ספורים לאחר חתימת ההסכם התברר לתובעת, כי הנתבעים מפרים ברגל גסה את הוראות ההסכם הפרות יסודיות, תוך שהנתבע 2 מעורב באופן אישי בהפרות הנטענות ומוכר את מוצרי MUFE במישרין גם למי שאינו הצרכן הסופי ובניגוד לתנאי ההסכם. יש לציין, כי התובעת צירפה תמונות בהן מצולם הנתבע 2 בדוכן בקניון שביהוד מוכר מוצרים וכן צירפה חשבונית רכישת מוצר בתמיכה לכך. כפי שעולה מחילופי תכתובות בין ב"כ הצדדים עובר להגשת התביעה, הכחישו הנתבעים את ההפרות הנטענות ועמדו על המשך קיום ההסכם וביצוע התשלומים המתחייבים על פיו, כשמנגד ב"כ התובעת העביר לידי ב"כ הנתבעים ביום 2.2.04 נוסח תצהיר לחתימת הנתבעים, ולפיו מצהירים האחרונים כי בניגוד להסכם מכרו את מוצרי MUFE לצרכנים וגורמים שונים ברחבי ישראל, וכן מתחייבים לשלם פיצויים מוסכמים מראש בגין כל מקרה של הפרה מעתה ואילך, הצעה אשר נדחתה ע"י הנתבעים. עוד נטען, כי הנתבעים סירבו לחתום על נוסח התצהיר, ותחת זאת הציעו לחתום על כתב התחייבות, ולפיו אם יימצא בעתיד כי הנתבעים יהיו מעורבים במכירת מוצרים בישראל שלא נמכרו באמצעות התובעת ו/או סופר פארם, ישלמו לתובעת פיצוי קבוע ומוסכם מראש בגובה יתרת התמורה המגיעה. התובעת התנגדה לנוסח כתב התחייבות זה בטענה, כי לא ניתן יהיה לאוכפו, ובפרט לאור האמור בו ולפיו הסנקציה תחול רק מקום בו הנתבעים יהיו מעורבים במכירות, או אז לא תוכל התובעת למנוע מהנתבעים למכור את הסחורה במחירי היצף לצד ג', אשר ימכרה לצרכנים, כשמנגד הנתבעים יטענו כי אינם מעורבים בכך שכן מכרו את הסחורה לצד שלישי ומבחינת התובעת יגרום הדבר להרס המותג והשקעות התובעת בסך 3,079,056 ₪, כמפורט בכתב התביעה, ברכישת הסחורה ובפרסום בבניית המותג ותדמיתו ירדו לטמיון. עוד עולה ממכתבו של ב"כ התובעת לידי ב"כ הנתבעים מיום 11.3.04, כי התובעת העלתה הצעה, במסגרתה תרכוש מהנתבעים את "המלאי המת" שברשותם, (כפי שזכה להתייחסות בכתבי הטענות ובסיכומים), בסכום הגבוה פי שלושה מהסכום בו מכרו הנתבעים לטענתם את המלאי המת לסוחר פלסטינאי, הצעה אשר לא נענתה. בהקשר זה נטען, כי המחיר בו נמכר המלאי המת הינו נמוך פי 15 ממחיר השוק של מוצרים אלה, וכן כי טענה זו עומדת בסתירה לטענתם הקודמת של הנתבעים, שהועלתה במסגרת חילופי המכתבים בין ב"כ הצדדים, ולפיה מכרו את המלאי המת קודם לכן לצד ג'. עוד נטען, כי התובעת ביצעה חקירה ממנה עולה, כי הסוחר הפלסטינאי לא קיבל חשבונית בגין רכישת הסחורה אלא כעבור מספר ימים, וכי נוסח ההצהרה שצירפו הנתבעים מטעם הסוחר הפלשתינאי, ולפיה התחייב למכור את המוצרים רק בשטחי הרשות הפלשתינאית, לא נחתמה על ידו. טענה נוספת, עניינה באחריות המוחלטת המוטלת עליה מכוח חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, כמו גם אחריותה כלפי משרד הבריאות שמעניק את רישיונות היבוא, ומכיוון שאינה יודעת ואין באפשרותה לדעת, תוקפם של המוצרים הנמכרים או מופצים ע"י הנתבעים במישרין ו/או בעקיפין, חשופה היא בשל היותה נציגת MUFE בישראל לתביעות או תלונות מצד צרכנים תמי לב אשר רכשו את המוצר מאת הנתבעים ואינם שבעי רצון מהמוצר. כן נטען, כי מוצרים שלא יובאו על ידה, נמכרים בישראל וצירפה חשבונית המעידה על כך. כתוצאה ממסכת ההפרות המתמשכת מצד הנתבעים, שהוסוו לטענת התובעת, בטענות כוזבות ובמסמכים חסרי משקל, תוך שנגרמים ועלולים להיגרם לה נזקים בלתי הפיכים ופגיעה בדימויו של המותג בישראל, שהינו לב ליבו של ערך המותג, ולאחר שנגרמו לטענתה, הוצאות נזקים והפסדים של מיליוני שקלים במשך חמש שנים נוכח הפרות הנתבעים, נאלצה להסיר את המוצרים מהמדפים במהלך שנת 2008 ולהפסיק את הפצת המותג בישראל. משכך, החליטה התובעת להפסיק את ביצוע יתר התשלומים הנובעים מההסכם, תוך הגשת התביעה דנא למתן סעד הצהרתי, ולפיו הנתבעים אינם זכאים לתשלום נוסף מאת התובעת, וכי התובעת זכאית לקזז את נזקיה עקב הפרת ההסכם ע"י הנתבעים ו/או כנגד חיוב הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים בגין ההפרות היסודיות ו/או ההפרות הצפויות של ההסכם בסך של 16,342 ₪ בגין סחורה שסיפקה התובעת לידי הנתבעים עפ"י חשבונית מס. 211529 ולא נפרעה, וכן סך של 51,344$ בגין הפרת ההסכם עד כה ובגין הפרה הצפויה. התובעת טוענת, כי ההפרות הינן יסודיות ומתמשכות וכי יש בסיס להפרה צפויה. עוד נטען, כי מדובר בתחרות בלתי הוגנת הפוגעת במוניטין המבקשת, ואף יש במעשי הנתבעים משום עשיית עושר ולא במשפט. אל מול זאת וכפי שעולה ממכתבו של ב"כ הנתבעים מיום 15.12.003, הנתבעים הכחישו את טענות התובעת, לרבות טענותיה בדבר הפרת הסכם, תוך שהם טוענים כי מכירת מוצרי MUFE בוצעו על ידי צד שלישי, אשר רכש את המלאי "המת" שנותר בידי הנתבעים, פעילות המותרת לטענתם מכוח ההסכם שנחתם בין הצדדים. עוד עולה מחילופי המכתבים בין ב"כ הצדדים, כי בהוראת ב"כ הנתבעים הופסקה מכירת המוצרים, דבר אשר מעיד לטענת התובעת, על הודאת הנתבעים במעורבותם במכירת המוצרים. עוד יצוין, כי טענה זו נסתרה על ידי הנתבעים במסגרת כתב ההגנה, תוך שנטען כי באמצע חודש דצמבר 2003, לאחר שחנותם בקניון רמת אביב נסגרה ונותר בידיהם מלאי מוצרים, הם פתחו דוכן בקניון שביהוד ומכרו במשך יומיים וחצי מוצרים בודדים בשווי כולל של 1,095 ₪ בלבד, וכי המכירה הופסקה מיד עם דרישת התובעת, וזאת הגם שעפ"י ההסכם הם היו זכאים למכור את המלאי שנותר. זאת ועוד, בתגובה לטענות התובעת, כי הנתבעים פתחו דוכן למכירת מוצרי MUFE בקניון שביהוד, נטען בכתב ההגנה, כי בקניון זה לא מתקיימת פעילות מסחרית מצד התובעת ו/או מצד סופר פארם בקשר עם מוצרים אלה, ולפיכך לא מתקיימת פגיעה בהבנות ובהסכמות המסחריות שהושגו בין הצדדים במסגרת ההסכם וכי מכירת המוצרים בקניון שביהוד אינו מהווה תחרות אסורה, זאת בניגוד לקניון רמת אביב שם פועל סניף גדול של "סופר פארם" ואשר דווקא שם המכירה מותרת לנתבעים עפ"י ההסכם. בהתחלה נטען ע"י הנתבעים, כי הצעת התובעת לרכישת המלאי "המת הועלתה על ידה רק לאחר שנודע לתובעת כי המלאי נמכר זה מכבר לסוחר פלשתינאי ונמסר לידיו, ובהמשך נטען, כי במהלך המו"מ לקראת כריתתו של ההסכם התובעת סירבה לרכוש מהנתבעים את מלאי המוצרים שנותרו בידיהם במחיר ראוי והוגן, והציעה לשלם עבורו פחות ממחצית מחיר עלותו. לעניין דרישת התובעת להמצאת בטוחות נטען, כי מדובר בדרישה חסרת תום-לב, אשר אינה נובעת מההסכם שבין הצדדים וכל מטרתה היה לעכב את פירעון התשלום השני לנתבעים מכוח ההסכם, אותו הייתה אמורה התובעת לשלם כשבוע לאחר מכן ביום 7.1.04. באשר לטענת הקיזוז שהעלתה התובעת נטען, כי קיזוז הסך של 51,344$ בגין הפרת ההסכם וההפרה הצפויה חסר יסוד משפטי ו/או עובדתי והתובעת איננה זכאית לבצעו, לא מכוח ההסכם מכוח הדין, ובאשר לקיזוז שווי הסחורה שסופקה לנתבעים עפ"י חשבונית מס. 211529 ולא שולמה תמורתו טוענים, כי יש לנכות מהסכום הנטען את שווי הסחורה אשר הוחזרה לתובעת בסך של 5,000 ₪. עוד נטען, כי נוסח התצהיר עליו נתבקשו הנתבעים לחתום, וכל ההצהרות שנכללו במסגרתו, נועדו להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבעים להוכיח, כי הם אינם מעורבים במכירת המוצרים, וכן להוות אמתלה לדחיית התשלומים מצד התובעת. נטען בנוסף, כי התשלום בסך 236,000 ₪ אותם התחייבה התובעת לשלם לסופר פארם עד ליום 7.1.04, שולם בפועל לידי סופר פארם רק ביום 2.5.04, תוך פיגור של ארבעה חודשים. בהתייחס לטענת התובעת בדבר היותה חשופה לתלונות מצד צרכנים באשר לטיב המוצרים הנמכרים ע"י הנתבעים, טענו האחרונים בתגובה, כי אין כל יסוד לטענה, שכן במשך שנתיים ימים מאז חתימת ההסכם לא התקבלה כל תלונה מצד צרכנים, וכל מטרתה להשהות את תשלום יתרת התמורה עפ"י ההסכם. בהמשך חוזרים הנתבעים על טענתם, לפיה לא הפרו את ההסכם, ולחילופין אף אם הופר ההסכם אין ההפרה עולה כדי הפרה יסודית, שהרי היה מדובר בתקופה קצרה ביותר, מכירות בסכום זניח ובמקום בו אין לתובעת נקודת מכירה של מוצרים אלה, מה גם שלא נקבע בהסכם שהפרת סעיף זה תהווה הפרה יסודית ולא נתבקש סעד של ביטול ההסכם וחיוב בפיצויים. כן נטען, כי התובעת אינה מפרטת כל נזק בגינו קמה לה זכות קיזוז מהחוב שלה לנתבעים, וכי אין כל קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת שעניינה מכירת המוצרים שנמכרו ע"י הנתבעים במשך יומיים וחצי לבין הנזק הנטען ע"י התובעת, וכן לא הוכח כי הנתבע 2 ראה ו/או צפה ו/או כי היה עליו לראות ו/או לצפות את הנזק כתוצאה מסתברת של ההפרה. לעניין הנזק הנטען טוענים הנתבעים בסיכומיהם, כי התובעת זכאית, לכל היותר, לפיצוי בגין ההפרה של מכירת המוצרים בדוכן שהקימו הנתבעים בקניון שביהוד, בגובה הרווחים שהיתה יכולה התובעת להפיק אם הייתה מוכרת את המוצרים בעצמה, ובלבד שהייתה התובעת מוכיחה את שיעור רווחיה, דבר שלא הוכח לטענתם, ובכל מקרה מדובר בנזק זניח ובבחינת "זוטי דברים" ועמידה על נזק זה הינו הינו קיום זכות שלא בתום לב. עוד נטען, כי התובעת מבקשת לקבל נזקי הסתמכות בגין הנזקים שנגרמו לה בשל העסקה וכריתת ההסכם ולא בגין עצם ההפרה, מה גם שהיו גורמים נוספים שתרמו לקרות הנזקים הנטענים, בנוסף למעשיהם של הנתבעים, וכן כי לא הוכח כי ההסכם בין הצדדים היה חוזה ודאי להפקת רווחים ובבחינת "חוזה רווח". כמו כן, עותרים הנתבעים בשולי כתב הגנתם לדחייה ו/או מחיקת התביעה על הסף, באשר התובעת לא הגישה תביעה לפיצויים ולא פרטה את נזקיה על בסיסם טוענת היא לקיזוז, כמו גם העובדה כי לא ניתן לקזז זכות שטרם באה לעולם או טרם הגיע המועד לקיומה, זכות הקיזוז היא טענת הגנה ולא טענת התקפה, וכן הסעד המבוקש אינו תואם את אופן הגשת התביעה, שכן התובעת מבקשת לכמת את שיעור נזקיה על דרך הצהרה ולא על בסיס הגשת תביעה כספית לפיצויים. במסגרת התיק הוגשו בקשות שונות, כגון: בקשה למחיקה על הסף, בקשה למחיקת כתבי טענות ובקשה למחיקת כתב ההגנה בת.א. 11001/05 ולמחיקת התובענות של המשיבים, בקשות אשר נדחו. התובעת הגישה תצהיר מטעם יו"ר הדירקטוריון ובעל מניות אצל התובעת, וכן מטעם מנהלת הכספים של התובעת. ביום 23.4.09 הוגשה בקשה להגשת תצהיר עדות ראשית משלים, מטעם מנהל בקרה ופיתוח עסקי של התובעת, והבקשה התקבלה ע"י בית המשפט. הנתבעים הגישו תצהירים מטעם הנתבע 2 ומטעם מר מריו גרציאני. בעקבות דיוני הוכחות שהתקיימו בתיק, במסגרתם נחקרו המצהירים על תצהיריהם, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב, ולאחר קבלת סיכומי הנתבעים, הוגשו סיכומי תשובה. דיון השאלות העיקריות הדורשות הכרעה הינן: האם הפרו הנתבעים את ההסכם שבין הצדדים? בהנחה והנתבעים הפרו את ההסכם, האם הוכח היקף הנזק הנטען והאם מוקנית לתובעת זכות לקבלת פיצויים על דרך של קיזוז בגין ההוצאות והנזקים שנגרמו לה בגין ההפרות היסודיות ו/או הפרות הצפויות של ההסכם מיתרת התמורה, באופן שיוענק לה סעד הצהרתי, על פיו הנתבעים אינם זכאים לכל תשלום נוסף מעבר לסך של 105,000 $ בתוספת מע"מ שכבר שולם לנתבעים? דחייה ו/או מחיקת התביעה על הסף לא מצאתי כל ממש בטענת הנתבעים ומהנימוקים המפורטים בה, כי יש להורות על דחייה ו/או מחיקת התביעה. הנתבעים מבססים טענתם זו בעיקר על העובדה, כי התביעה אינה נסמכת על עילה שהוכחה וכי התובעת מבקשת כי בית המשפט יקבע את סכום הנזק על דרך של הצהרה תחת הגשת תביעה כספית לפיצויים, וכן כי התובעת לא פרטה את סכום נזקיה ו/או שיעור הפיצויים המעניקים לה זכות קיזוז. אקדים את המאוחר ואומר, כי התובעת צירפה שלל ראיות לביסוס טענותיה, הן לעניין הוכחת הפרת ההסכם מצד הנתבעים והן לעניין כימות והיקף הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת החוזה. התובעת לא הודיעה על ביטול החוזה עם הנתבעים, אך אין בכך כדי לגרוע מהסעד המבוקש על ידה, שכן סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970 (להלן: "חוק החוזים [תרופות]") קובע, כי סעד הפיצויים יכול להוות חלופה לסעד ביטול החוזה או אכיפתו. בנוגע לטענת הקיזוז, לתובעת קמה הזכות לקיזוז נזקיה, ככל שיוכחו, הגם שלא ביטלה את ההסכם, וזאת לאור הוראות סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות) והן לאור סעיף 28 להסכם שבין הצדדים. אשר על כן, אין בידי לקבל טענות אלה והנני דוחה אותן. לגופו של עניין, התובעת טוענת להפרת חוזה שנחתם עמה מצד הנתבעים, וכן מעלה טענת קיזוז לעניין הנזקים שנגרמו לה ומשכך נטל ההוכחה מוטל על כתפיה. הוא הדין גם בעניין התובענות שהגישו הנתבעים במסגרת תיק זה על דרך של סדר דין מקוצר, ואשר יש בהם כדי להטיל על התובעת את נטל ההוכחה, כי אינה חייבת בפירעון יתר התשלומים הנובעים מהסכם הצדדים. בעניין זה צירפה התובעת תמונות של הנתבע 2 וכן העתק חשבונית מכירה המעידים כי הנתבע 2 בצע מכירות של מוצרי MUFE בדוכן בקניון יהוד ולא באמצעות חנותו שבקניון רמת אביב, חשבונית מכירת מוצרי MUFE בחנות בשם "ביוטי פרי", כן צורף עותק ההסכם שבין התובעת לספק הצרפתי ממנו עלה התחייבות לרכוש מהספק כמות מינימאלית שנתית של מוצרים, כולל התחייבות להוצאות פרסום מינימאליות בהיקף ניכר, כן צורף עותק החוזה של התובעת עם סופר פארם שתוקפו לחמש שנים (למעט חלקים שנמחקו עקב היותם חסויים), ממנו עולות התחייבויות התובעת בקשר עם פרסום המותג בארץ, צורפו תכתובות בין ב"כ הצדדים עובר להגשת התביעה ע"י התובעת, העתקי מסמכים חשבונאיים, המרכזים את התחזית ואת ההכנסות מול הוצאות בקשר עם מוצריMUFE לשנים 2004-2008, מסמך המרכז את ההשקעות והמכירות לשנת 2003, המבוססים על הדוחות הכספיים המבוקרים של התובעת לשנים הללו, כן צורפו ממצאי חקירתה בנוגע למכירת המלאי לסוחר פלשתינאי בצירוף קלטת השיחה ותמלולה, חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד וחוות דעת רואה חשבון לעניין המסמכים החשבונאיים שהועברו ע"י הנתבעים לעיון התובעת. לאור האמור הנני קובע, כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה הראשוני לביסוס תביעתה וכימות הנזקים שנגרמו לה. הוראות ההסכם והתחייבויות הצדדים על פיו העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת: הצדדים מסכימים, כי ביום 24.3.03 נחתם ביניהם הסכם. כמו כן מסכימים, כי ההסכם נכנס לתוקף ביום 16.4.03, עם השלמת ביצוע התנאים המתלים כפי שנקבעו במסגרתו. כן מסכימים הם, כי במועדים הרלוונטיים ההסכם שבין הצדדים עמד בתוקפו ובנוסף לכך הם מסכימים, כי התובעת שילמה סך של 105,000$ ע"ח התמורה המוסכמת. הצדדים חלוקים, אם כן, לעניין "גורלם" של ה- 170,000$ הנותרים, אשר אמורים היו להשתלם לידי הנתבעים בפריסה לארבעה תשלומים: האם פטורה התובעת מתשלום יתרת התמורה עקב הפרת ההסכם מצד הנתבעים וקיזוז הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מההפרה, או האם יהא עליה לשלמם לידי הנתבעים בהתאם להוראות ההסכם. הסעיפים החשובים לענייננו יצוטטו להלן, (ההדגשות המופיעות בהם אינן במקור - מ.ת.): סעיף 3 להסכם קבע: "החל ממועד השלמת העסקה, ...מתחייבים בלוך ו/או בעלי מניותיה ו/או מנהליה ו/או נושאי משרה בה וכן בנימין, שלא לעסוק, בין במישרין ובין בעקיפין, בין כיבואנים ו/או משווקים ו/או מפיצים ו/או כסוחרים ו/או כמוכרנים, בכל שטח מדינת ישראל, עם איזה מהמוצרים והמותג הנושאים את השם MAKE UP FOR EVER..., הכל למעט התחיבויות מי מהם כלפי לילית כאמור בהסכם זה, ולמעט אם נאמר אחרת בהסכם זה במפורש." סעיף 6 קובע, כי: "על אף האמור בסעיף 3 לעיל, בלוך תהיה רשאית למכור את מוצרי MUFE בחנותה הנוכחית בקניון רמת אביב (להלן: "החנות") בכפוף לכך שהמוצרים ירכשו מלילית במישרין, והשליטה והניהול בבלוך הינה של בנימין." סעיף 7 קובע: "בלוך ובנימין לא יהיו רשאים למכור את מוצרי MUFEמחוץ לחנותם ו/או למי שאיננו הצרכן הסופי." סעיף 8 קובע: "למרות האמור בסעיף 6 לעיל, לא תהיה מניעה לבלוך ובנימין למכור את יתרת המלאי של מוצרי MUFE, אשר נמצאים במועד חתימת הסכם זה בחנות, למרות שלא נרכש מלילית. דין זהה יחול בענין המוצרים, שיוחזרו לבלוך מחנויות סופר פארם, סמוך למועד השלמת העסקה או בסמוך לאחר מכן." סעיף 9 להסכם קובע: "הואיל ובלוך מצהיר, כי נכון למועד חתימת ההסכם, בכוונתו לסגור את חנותו תוך כ- 6 חודשים ממועד השלמת העסקה, והואיל ובכוונתו למכור את המלאי שיוותר בחנותו, בלוך יהיה רשאי למכור את יתרת המלאי (כולו או חלק ממנו) גם שלא לצרכן הסופי, בתנאים מסחריים לשיקול דעת בלוך, הכל בתנאי כי תודיע על כך מראש ללילית, תוך פרוט המלאי שבכוונתו למכור." סעיף 15 קובע: "בלוך ובנימין יהיו רשאים למכור את מוצרי MUFE אך ורק בחנות, ובתנאי כי נרכשו מלילית, או הינם המוצרים הנזכרים בסעיפים 8 ו- 9 לעיל." סעיף 25 על תתי סעיפיו קובע את גובה התמורה, שתשולם ע"י התובעת בתמורה להתחייבויות הנתבעים בהסכם בסך כולל של 275,000$ בתוספת מע"מ, תוך פירוט התשלומים שישולמו בגין כל אחד מהתחייבויות הנתבעים. סעיף 26 על תתי סעיפיו מפרט אופן תשלום התמורה, תוך פריסה לששה תשלומים בסכומים ובמועדים שונים. סעיף 28 להסכם קובע, כי הצדדים יהיו רשאים לקזז חובות שהינם חייבים זה לזה מכוח ההסכם. ראוי לציין, כי לא נקבע במסגרת הסכם מנגנון של פיצוי מוסכם בגין הפרת חוזה. צירוף הסעיפים דלעיל מוביל למסקנה פשוטה, ולפיה הנתבעים התחייבו במסגרת החוזה לא למכור מוצרי MUFE שלא במסגרת החנות שברשותם בקניון רמת אביב ושלא לידי הצרכן הסופי, וזאת בכפוף לסייג לפיו רשאים הם בתנאים מסחריים ולפי שיקול דעתם למכור את יתרת המלאי שנותרה בידיהם, כולו או מקצתו, גם למי שאינו הצרכן הסופי, אך לא לפני שניתנה הודעה על כך מראש לידי התובעת תוך פירוט המלאי שבכוונת הנתבעים למכור. הפרת ההסכם ע"י הנתבעים הנתבעים הכחישו במסגרת חילופי המכתבים שבין ב"כ הצדדים עובר להגשת התביעה את טענת התובעת, ולפיה חודשים ספורים לאחר חתימת ההסכם נצפה הנתבע 2 בקניון שביהוד מוכר מוצרי MUFE באמצעות דוכן בקניון, הגם שהתובעת ציינה בפני ב"כ הנתבעים כי יש בידיה הוכחות לכך. רק כשנה וחצי לאחר מכן ומשהוגשה התביעה מצד התובעת וצירפה היא לביסוס טענתה זו תמונות הנתבע 2 וכן חשבונית המעידה על מכירת מוצרים כאמור, או אז טענו הנתבעים במסגרת כתב ההגנה, כי נתבע 2 אכן מכר את מוצרי MUFE אלא רק במשך יומיים וחצי בסכום מזערי של 1,095 ₪, ובהמשך ניהול ההליך במסגרת תצהירו ובתמיכה בגרסתו צירף אישור מאת הנהלת הקניון שביהוד, ולפיו הדוכן למכירת מוצרי MUFE הופעל בסוף חודש דצמבר 2003 למשך שלושה ימים. מעבר לעובדה, כי מכתב זה אינו נושא תאריך, קיימת סתירה לעניין מועדי הצבת הדוכן והמכירות במסגרתו. בסעיף 6(א) לתצהיר הנתבעים הוצהר, כי המכירה בוצעה במהלך חודש דצמבר 2003 בין התאריכים 13, 14 וחלק מ- 15, בעוד שעל גבי המסמך מהנהלת הקניון נכתב כי המכירות בוצעו בסוף דצמבר 2003. גם לגבי היקף המכירות הנטען במהלך אותם יומיים וחצי מדובר בטענה שבע"פ, שכן לא צורפו חשבוניות ו/או מסמך המפרט את היקף המכירות בדוכן שבקניון. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי הנתבעים הפרו בעניין זה את ההסכם עם התובעת, ואף הנתבעים מודים בכך במסגרת סיכומיהם יותר מפעם אחת, וכל זאת כשבחקירתו הנגדית הודה הנתבע 2, כי לא קיבל כל אישור מאת התובעת למכור מוצרים בקניון שביהוד (פרוטוקול, עמ' 95, שורות 12-13). גם בנוגע לעניין מכירת המלאי שנותרה בידי הנתבעים, הועלו שתי גרסאות מצדם. הגרסה המוקדמת יותר, ולפיה יתרת המלאי הועברה לגורם שלישי בתנאי קונסיגנציה והוא אשר מכר את המוצרים בדוכן בקניון שביהוד, ומשכך אין לייחס את ההפרה לנתבעים, התבררה כלא נכונה ואף הנתבע 2 במסגרת כתב ההגנה, במסגרת סיכומיו והן בחקירה הנגדית הודה, כי טענתו זו בפני בא כוחו הייתה שקרית. כך הצהיר הנתבע 2 בסעיף 6(ב) לתצהירו: "אני הודעתי לבא כוחי דאז כי המכירה בקניון "סביונים" בוצעה ע"י מי שרכש מבלוך את המוצרים בתנאי קונסיגנציה. הודעה זו לא היתה נכונה." ובחקירתו הנגדית: ת. בוא אני אענה לך, נתתי לעוה"ד שלי להבין שהמכירה בסביונים מבוצעת על ידי...זה לא נכון, שיקרתי, יצא לי, פלט לי, הייתי במצב לחוץ, הייתי עם המון סחורה וזה נכון שאמרתי לו את זה, ואני הייתי שמה ואני מכרתי את זה יומיים וחצי." (פרוטוקול, עמ' 76, שורות 12-15). ובהמשך החקירה, "ש. זה נכון שגם שיקרת לעוה"ד שלך כמו שאתה אמרת עכשיו, בעצם לעוה"ד שלך. אתה אמרת. ת. אתה יכול לקבוע שזה שקר, ואני יכול להגיד שאמרתי - ש. אתה אמרת שיקרת. ת. שאמרתי לו לא דבר נכון." (פרוטוקול, עמ' 77, שורות 6-10). ובאותה נשימה, משנשאל לעניין תצהירו, והאם הוא עומד על כך, שתוכן הנאמר שם הינו אמת, הוא משיב: "כ.ה. תמיר מיכאל: אדוני, הוא שאל רק האם מה שכתוב בתצהיר שבפנינו כעת אמת. זאת השאלה. . . . העד: אני אומר מה שכתבתי כתבתי, אמת הוא." (פרוטוקול, עמ' 77, שורות 19-24). הגרסה השנייה שהועלתה ע"י הנתבעים, כי ביום 21.1.04 מכרה הנתבעת 1 לסוחר פלשתינאי מבית לחם שבשטחים המוחזקים את יתרת המלאי שהייתה במחסן הנתבעת 1 שבקניון רמת אביב במחיר היצף תמורת הסך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ) והודעה על כך נשלחה לב"כ התובעת, כפי שעולה ממכתב ב"כ הנתבעים מיום 27.1.04, אליו צורפו הצהרת הסוחר, צילום תעודת זהות וכן חשבונית מס- התחשבנות רשויות המכס בגין העסקה (להלן: "חשבונית המס") ממנה עולה, כי נמכרו לידי הסוחר 10,000 יחידות של מוצרי MUFE. במעמד העסקה הוציאו הנתבעים חשבונית ידנית בגין העסקה שמספרה 2060 (להלן: "חשבונית ידנית"), ורק לאחר החלטת בית המשפט מיום 27.5.07 הומצא העתק הימנה לידי התובעת. כמו כן ביקשה התובעת ממע"מ לקבל לידיה חשבונית מס מס' 9182497 העתק מס' 2 - פחם ובהשוואת העתק זה מול צילום החשבונית המקורית שהציגו הנתבעים נתגלו סתירות בין שני עותקים אלה, שאמורות לשקף את אותם דברים בהיות העותק של מע"מ העתק קופי של החשבונית המקורית. התובעת העבירה את שני המסמכים לבדיקת מומחה לכתב יד, אשר ציין בחוות דעתו מיום 30.11.09, כי בצילום החשבונית המקורית בחלק התחתון מצד שמאל קיימת הטבעה של חותמת באנגלית אשר אינה מופיעה בחשבונית הפחם-העתק מס' 2, וכי הן בצילום החשבונית המקורית והן בהעתק הפחם מס' 2 לא מופיעה כלל חתימה של בעל החשבונית. לפיכך, הגיע המומחה להשוואת כתבי יד למסקנה ברמת סבירות גבוהה (בין 80%-90%), כי נערכו שינויים בחשבונית המס שמספרה 9182497 במטרה להגדיל את שווי העסקה, וכי החשבונית אינה אותנטית. כך למשל, חישוב אריתמטי פשוט בין סכום העסקה בסך 12,712 ₪ בתוספת רכיב המע"מ בסך 2,228 ₪ מביא לסכום 14,940 ₪ ולא 15,000 ₪, כפי שהופיע על גבי צילום החשבונית המקורית. כמו כן, נתגלו סתירות בין החשבונית הידנית שהוצאה ע"י הנתבעים לבין חשבונית המס. על גבי החשבונית הידנית לא מופיע מספר עוסק מורשה של המוכר, התאריך המצוין בה (25.1.04) שונה מהתאריך המצוין על גבי חשבונית המס (24.1.04), וכן הסכום המצוין בה אינו ברור. כמו כן נתגלו בהקשר זה סתירות במהלך החקירות. העד גרציאני הצהיר בתצהירו וכן העיד במהלך החקירה, כי הוא ערך את החשבונית הידנית, אך לא חתם עליה, בעוד שהנתבע 2 העיד, כי גרציאני כן חתם על החשבונית. זאת ועוד, בחשבונית הידנית צוין כי סכום המכירה היה 5,000$ ושער הדולר נכון ליום 21.1.04 עמד על 4.42 ₪, ואם כך הרי סכום המכירה היה צריך להסתכם לסך של 22,100 ולא על 15,000 ₪, כפי שצוין בחשבונית המס. לעניין זה, לא עלה בידי הנתבע 2 והעד גרציאני לספק הסבר לסתירה בין הסכומים הנקובים בחשבונית הידנית אל מול חשבונית המס. גם מחקירה שבוצעה ביום 8.2.04 (כשבועיים לאחר מועד ביצוע העסקה) בכפר חוסאן בחנותו של הסוחר, מר אחמד חמאמרה, בעניין רכישת מוצרי MUFE מידי הנתבעים, מגיע החוקר למסקנה, כי מסתמן בבירור על פי ממצאי החקירה, כי מר חמאמרה רכש כמות קטנה משמעותית, מזו שצוינה בחשבונית ובטופס ההצהרה, מה גם שהמספר 10,000 שנרשם בחשבונית כמייצג את כמות הפרטים שנרכשו אינה תואמת את שאר הספרות המופיעות בחשבונית, וכי טופס ההצהרה לא נרשם בנוכחות חמאמרה וממילא לא סביר שחתם עליה. למסקנה זו מגיע החוקר, בין היתר, בעקבות הצהרת הסוחר, כי הוצגה בפניו סחורה בכמות גדולה אך הוא עצמו רכש את חלקה (1,000 חתיכות), כאשר סחורה נוספת נותרה ברשותו של הנתבע 2, וכי לא קיבל חשבונית במעמד רכישת הסחורה אלא זו נשלחה אליו מאוחר יותר וכן הכחיש את תוכנה של ההצהרה וטען, שלא נרשמה בנוכחותו. יצוין, כי השיחה בין החוקר לבין הסוחר הפלשתינאי הוקלטה, ואף צורפו לתיק הן הקלטת והן חוות דעתו של עורך תרגום ההקלטה ותמלולה. ומעל הכל, עומדת לחובת הנתבעים העובדה, כי לא זימנו לעדות את הסוחר הפלשתינאי ואת איש הקשר "אדוארד" שנכח בעסקה, שגם לגבי זהותו של זה האחרון נתגלו סתירות בין חקירתו של הנתבע 2 לבין חקירתו של מר גרציאני, אשר העיד מטעם הנתבעים. לאור כל האמור, הנני מגיע לכלל מסקנה, כי בניגוד לטענת הנתבעים, לא כל המלאי שנותר בידיהם נמכר לידי הסוחר הפלשתינאי, ולאחר המכירה לסוחר הפלשתינאי עדיין נותרה בידיהם כמות גדולה יחסית של מוצרי MUFE, וכי לא החתימו הנתבעים את הסוחר הפלשתינאי על הצהרה, ולפיה נאסר עליו למכור את הסחורה בשטחי ישראל, בניגוד לטענתם. כמו כן, התובעת הציגה נתונים מספריים המובילים אף הם למסקנה, כי עובר לביצוע עסקת מכירת המלאי לסוחר הפלשתינאי בחודש ינואר 2004 נותרו בידי הנתבעים כמות גדולה של מוצרי MUFE, לכל הפחות עשרות אלפי מוצרים, ולא כ- 10,000 מוצרים כפי שטענו הנתבעים. הנתבע 2 הצהיר, כי סופר פארם החזירה לו חלק ממוצרי MUFE אשר רכשה ממנו, וכי חובה המקורי של הנתבעת 1 לסופר פארם עמד ע"ס של 375,305 ₪, אשר פחת במסגרת הסכם פשרה לסך של 236,000 ₪. מתצהירו של מנהל הבקרה והפיתוח של התובעת עולה, כי מחיר ממוצע של מוצר MUFE במונחי עלות הינו כ- 14 ₪, ולפיכך טוען הוא כי נותרו בידי הנתבעים כמות של כ- 25,000-27,000 מוצרי MUFE עובר לעסקת מכירת המלאי לסוחר הפלשתינאי. אף במסגרת חקירתו הנגדית חזר על מסקנתו זו, ולפיה ההצפה בשוק הייתה בסדרי גודל של בין 20-25 אלף יחידות, המהווה חצי שנה של מכירות או יותר (פרוטוקול, עמ' 36, שורות 14-15, 21-22), כל זאת כאשר במהלך חקירתו לא עלה בידיו של הנתבע 2 לספק הסבר עקבי אודות מחירי ממוצע של מוצר ממוצרי MUFE. כן הציגו התובעים את חוסר ההיגיון האינהרנטי שבמחיר בו נמכר המלאי, שהרי אף לשיטתם של הנתבעים, אם נמכרו 10,000 מוצרים בעלות כוללת של 15,000 ₪ כולל מע"מ, משמע שעלות כל מוצר היה 1.27 ₪, בעוד שעפ"י חשבונית המכירה שהוצאה בקניון שביהוד נמכר מוצר MUFE ע"י הנתבע 2 בעלות של 20 ₪. כפי העולה מתצהירו של עו"ד בילט מטעם התובעת, הובאו לידיעתם מקרים נוספים בהם נמכרו מוצרי MUFE שלא באמצעותה בחנויות ובשווקים השונים במחירים נמוכים. כך למשל, הציגה התובעת קבלה מיום 30.5.04 מחנות בשם "ביוטי פרי" ממנה עולה, כי נרכש מוצר ממוצרי MUFE שלא באמצעות הסופר פארם. כמו כן הובא לידיעתה, כי במהלך מחצית שנת 2005 נמכרו בשתי חנויות ברמת גן בשם "ביוטי סנטר" מוצרי MUFE במחיר של 19.9 ₪ ליחידה בהשוואה לסופר פארם בה נמכרים המוצרים בטווח מחירים שבין 110-235 ₪ ליחידה. כן נודע לה על מקרים, בהם נמכרו מוצריה בשווקים בבאר שבע, ברמלה- לוד ובשוק הכרמל, אלא שמטבע הדברים, בשווקים לא ניתן לבקש חשבונית בגין הרכישה, ומכאן הצביעה התובעת על הקושי הטמון בהוכחת מכירות מעין אלה. לעניין הצהרתו של הנתבע 2, אשר חזר עליה גם במהלך חקירתו, ולפיה ייתכן כי המקור להימצאות מוצרי MUFE בחנויות שונות מלבד סניפי הסופר פארם, הינו מיחידים אשר מייבאים את המוצרים באופן אישי מפריז. על כך העיד נציג התובעת בחקירתו, כי עפ"י הדין הישראלי לא ניתן להכניס לתחומי ישראל מוצרי קוסמטיקה ללא רישיון משרד הבריאות, שהרי במכס יש להציג רישיון זה על מנת לשחרר את הסחורה, רישיון כזה היה מצוי בזמנים הרלוונטיים רק בידי התובעת, כך שניתן לכל היותר להכניס לתחומי הארץ מוצרים בודדים, אך וודאי לא ניתן לייבא לארץ אלפי יחידות כאלה (פרוטוקול, עמ' 43, שורות 2-20). עוד עולה מחומר הראיות, כי במסגרת תצהיר גילוי מסמכים מיום 10.6.07 מצהיר הנתבע 2, כי ספירות מלאי ליום 31/12/03 וליום 31/12/04 לא בוצעו וספירות כאלה לא קיימות, וכפי שעולה מחוות דעתו של רו"ח סיגלר, שמונה מטעם התובעת לבדיקת המסמכים החשבונאיים של הנתבעים, לא הומצאו כרטיסי תנועות המלאי לשנת 2004 וספירת המלאי לשנת 2002 לא הייתה חתומה בידי רואה חשבון של החברה. כמו כן, מרבית העתקי החשבוניות שהוצגו כשייכות למכירות שבוצעו בחודש ינואר 2004 הינן חשבוניות שהונפקו ע"י הנתבעת 1 בחודש דצמבר 2003 ונרשמו בספרי הנתבעת 1 רק בחודש ינואר 2004, וזאת בניגוד להוראות החוק, לפיהן יש לרשום ולדווח על חשבוניות שהוצאו בחודש בו הונפקו, ואם כך הרי שממילא לא הייתה באפשרותם של הנתבעים לאמוד את היקף המלאי שהיה באמתחתם עובר למועד מכירת המלאי לסוחר הפלשתינאי בתחילת שנת 2004. לאור כל האמור, אין אלא לקבוע, כי הנתבעים הפרו את ההסכם שבין הצדדים כבר בראשיתו, עת הציבו דוכן בקניון שביהוד, אחר כך עת הצהירו, כי הסחורה הועברה לצד ג' בתנאי קונסיגנציה, טענה שהנתבעים עצמם הודו במפורש כי הייתה שקרית. לאחר מכן הצהירו כי מלוא המלאי שנותר בידיהם נמכר לסוחר פלשתינאי בשטחים, בעוד שהוכח ע"י התובעת כי היקף המכירה לסוחר הפלשתינאי היה זעום ונותרו בידי הנתבעים כמות גדולה של מוצרי MUFE בסדר גודל של עשרות אלפי מוצרים, אשר התגלגלו למכירה בחנויות ברמת גן, בתל אביב וכן בשווקים במחירים נמוכים, ובניגוד גמור להסכם שבין הצדדים, ולפיו חל איסור על הנתבעים לעסוק, בין במישרין ובין בעקיפין, במכירה, בשיווק ובהפצת המוצרים בתוך שטחי ישראל וחל איסור למכור מוצרים שלא נרכשו מהתובעת. הוכחת הנזק כתוצאה ממעשה ההפרה הגב' מדר, אשר משמשת כמנהלת הכספים אצל התובעת, הצהירה לגבי ההתחייבויות הכספיות שנטלה על עצמה התובעת במסגרת ההסכם עם הספק בצרפת, וזאת על מנת לקדם את מכירות המותג MUFE בישראל, ובין היתר, התחייבה לרכוש כמות מוצרים מינימאלית מדי שנה, וזאת כתנאי בסיסי להתקשרות הספק בחוזה עם התובעת, וכפי שעולה מסעיף 6.1 להסכם שבין התובעת לספק שבצרפת. במהלך התקופה שבין 05/2003-12/2003 התחייבה לרכוש לא פחות מ- 160,000 מוצרים, במהלך שנת 2004 התחייבה לרכוש כמות שלא תפחת מ- 190,000 מוצרים ובשנת 2005 התחייבה לרכוש לא פחות מ- 210,000 מוצרים. כמו כן, הייתה לה התחייבות מול רשת "סופר פארם", בהסכם להפצת משנה בלעדית למשך חמש שנים, ובמסגרת ההתחייבויות היה עליה להעמיד מערך דיול לדאוג לניהול השוטף שלו לרבות קיום הדרכות ולשלם את שכרן של הדיילות, כן היה עליה לפעול לקידום מכירות המוצרים, לרבות קיום אירועי יחסי ציבור והזמנת מאפרים מקצועיים מחו"ל. נטען ע"י התובעת, כי כבר בשנת 2003 ובניגוד לסעיף 32 להסכם שביניהם, סירבו הנתבעים להחליף מוצרים פגומים מ- 19 עמדות המכירה של סופר פארם, כך שהיה על התובעת לשאת בעלות זו, שעמדה ע"ס של 135,000 ₪, וזה בנוסף לסך השקעתה בשנת 2003 שעמד על 1,700,000 ₪. התובעת הציגה נתונים מספריים מהם עולה, כי מחזורי המכירות של מוצרי MUFE במהלך השנים 2004-2006 עמד על כ- 60% מהיעד השנתי, וזאת בניגוד לתחזיות התובעת, כי תצליח למנף את מכירות המוצרים בישראל מעבר למכירות הנתבעים, וזאת נוכח ניסיונה הרב בתחום. בפועל, במקום שיוצבו 40 עמדות מכירה בסניפי הסופר פארם הוצבו רק 19 עמדות, וזאת לאור סירובה של סופר פארם לפתוח נקודות מכירה נוספות, בשל שיעור המכירות הנמוך מהצפוי. מבחינת התובעת פתיחת עמדת מכירה בסופר פארם מזכה את התובעת ברכישה מינימאלית מצד סופר פארם בסכום שלא יפחת מ- 56,000 ₪, ומכאן ההפסד הטמון בכך. הגב' מדר אף הציגה נתונים אודות המלאי שנותר אצלם נוכח היקף המכירות הנמוך, מחד והתחייבותה לרכוש כמות מינימאלית של מוצרים מהספק, מאידך. בשנת 2004 הגיע ערך המלאי של המוצרים ל- 3 חודשים, בשנת 2005 עמד ערך המלאי על 4.36 חודשים, ורק בשנת 2006 הצליחה להקטין את ערך המלאי ל- 2.65 חודשים הואיל וכבר לא הייתה מחויבת כלפי הספק ברכישת כמות מוצרים מינימאלית. באשר להיקף הוצאות התפעול של התובעת הצהירה הגב' מדר, כי בשנת 2004 ההוצאות היו בסך של 2,147,009 ₪ לעומת תחזיותיה בסך של 1,646,500 ₪, דהיינו הפסד בשנה זו בסך 500,509 ₪. בשנת 2005 הוצאות התפעול עמדו ע"ס של 2,522,035 ₪ בניגוד לתחזיותיה שעמדו על סך של 1,775,300 ₪, קרי: הפסד לשנה זו בסך 746,735 ₪. בשנת 2006 ההוצאות התפעוליות עמדו ע"ס של 2,777,738 ₪ אל מול תחזית של 1,859,500 ₪, כלומר הפסד לשנה זו בסך של 918,238 ₪. עוד עולה מתצהירה של הגב' מדר, כי בין השנים 2004-2006 סך השקעתה של התובעת בין שיווק וקידום מוצרי MUFE בישראל עמד על 7,446,781 ₪, וזאת בנוסף להשקעה המקורית לשנת 2003 בסך של 1,700,000 ₪, הוצאות, אשר לטענתה נוכח ניסיונה המקצועי, הינן חסרות פרופורציה בהשוואה למקובל בענף, וכל זאת כשהיקף המכירות נמוך בהרבה מהצפוי. עוד עולה מתצהירה, כי התובעת נאלצה לשאת בהוצאות לקידום מותג זה כאילו היה בבחינת מותג חדש, כאשר בפועל מותג זה היה קיים בארץ שנים לפני כניסתה של התובעת שהופעל ע"י הנתבעים. היא מוסיפה, כי ההפסד המצטבר של התובעת לשנים 2004-2006 היה בסך של 5,558,215 ₪, כשלטענתה הגורם לתוצאה הקשה היה הצפת השוק במוצרי MUFE במחירים זולים בהרבה מהמחירים הנמכרים ברשתות ה"סופר פארם", ובשל כך נפגע קשות תדמיתו של המוצר כמותג יוקרתי סלקטיבי. בהקשר זה יצוין, כי עדותה נמצאה אמינה בעיני בית המשפט. מתצהירו של מר אקשטיין עולה, כי בשנת 2007 ההוצאות הכספיות של המותג עמד על הפסד בסך 2,420,924 ₪ מעבר לתחזיות, ובשנת 2008 הגיע שיעור ההפסד בגין פעילות המותג לסך של 1,137,738 ₪, כאשר לכל זאת מתווסף שווי המוצרים שהוחזרו לתובעת מאת סניפי הסופר פארם עת הוחלט להוריד את המוצר מהמדפים בשווי כולל של 850,000 ₪. יוצא , אפוא כי בשנים 2004-2008, הוציאה התובעת סך של 17,503,361 ₪ בגין הוצאות מכירה ותפעול של מוצרי MUFE, מה שהוביל בשנים אלו לנזק מצטבר בסך של 9,191,115 ₪. עוד יצוין, כי עדותו בעניין זה נמצאה אף היא מהימנה בעיני בית המשפט. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי אין לזקוף את מלוא נזקיה של התובעת להפרות הנטענות של הנתבעים, שהרי אף התובעת עצמה מנתה בכתב התביעה שורה של גורמים נוספים אשר בעטיים נאלצה לשאת בהוצאות כספיות גבוהות והשקעה בבניית המותג, כגון היות השוק אגרסיבי ורווי מותגים, טיפול וניהול כושל מצד הנתבע 2 עובר למועד ההסכם, וכן קיומם של שני מתחרים נוספים שנהנים מחשיפה גבוהה, כמו גם כניסתה לשוק של מותג איפור נוסף במהלך חודש ספטמבר 2004. יחד עם זאת ומשלא הציגו בפני הנתבעים כל נתון מספרי לעניין ההשפעה שהיו לגורמים אלה בהתרחשות הנזק הכולל שנגרם לתובעת, בהשוואה לנזק שנגרם כתוצאה מההפרות שבוצעו על ידם, כמו גם העובדה כי התובעת ממילא אינה תובעת מהנתבעים פיצוי מלוא נזקיה, אלא רק כדי תשלום יתרת התמורה שנותרה חייבת לנתבעים עפ"י ההסכם ובסך של 170,000$, המהווים כ- 8% מסך הנזק הכולל ( ,(170,000X4.42:9,191,115X100ומשכך אין הנתבעים יכולים להישמע בטענה כגון דא. חשוב לציין, כי התובעת הייתה קשורה בשלושה הסכמים בו זמנית, אשר די בהפרת אחד מהם על מנת שבנקל התובעת עלולה למצוא את עצמה כמפרת חוזה מול הצדדים האחרים איתם חתמה במקביל, ומכאן החשיבות שבקיום ההסכמים מקבלת משנה תוקף בענייננו, והנתבעים הפרו התחייבויותיהם, הגם שידעו על שני ההסכמים הנוספים עליהם חתמה התובעת. לאור האמור הנני קובע, כי עמדה התובעת בנטל ההוכחה לעניין הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת החוזה ע"י הנתבעים, ובין היתר, פגיעה בתדמית המוצר ופגיעה במוניטין של התובעת, ובפרט שההתחייבויות שנטלה על עצמה התובעת במסגרת ההסכם עם הנתבעים היו התחייבויות שלובות עם התחייבויות שנטלה על עצמה מול הספק בצרפת ומול סופר פארם. ניסיונות להקטנת הנזק מצד התובעת כפי שעולה מחומר הראיות, התובעת הציעה במסגרת חילופי המכתבים והליך המשא ומתן שהתקיים בין ב"כ הצדדים עובר להגשת התביעה ולאחר שהתובעת גילתה את מעשה ההפרה, כי הנתבעים יחתמו על תצהיר בנוסח שהעביר ב"כ התובעת לידי ב"כ הנתבעים, במסגרתו יוענקו לתובעת בטוחות ממשיות וממוניות בגין הפרות עתידיות של ההסכם מצדה. הנתבעים דחו הצעה זו, תוך שהציעו חלופה לחתום על כתב התחייבות, ולפיה תשלם הנתבעת 1 פיצוי קבוע ומוסכם מראש בגין "כל מוצר בו אהיה (הנתבע 2 - מ.ת.) מעורב במכירתו." (ההדגשות אינן במקור - מ.ת.). התובעת התנגדה לנוסח זה של כתב אישור והתחייבות, שכן לטענתה, הדבר היה מחייב אותה להציב שוטרים על מנת לפקח על ביצועו ולאוכפו, ומה גם שבדיעבד התברר, כי יתר ההצהרות שהועלו במסגרת אותו כתב התחייבות היו הצהרות שקריות. עוד עולה מחומר הראיות, כי לאחר שנערכה החקירה בשטחים הציעה התובעת, כי ייחתם הסכם משולש בין התובעת, הנתבעים וסופר פארם, אשר הועבר לעיון הנתבעים ואף צורף לתצהיר התובעת, ולפיו במידה ותימשך מכירת המוצרים בישראל שמקורם אינו בתובעת, תיקבע סנקציה בדמות אי תשלום יתרת התמורה עפ"י ההסכם, אל אם יוכיחו הנתבעים, כי לא הם היו המקור למוצרים שיימכרו. הנתבעים דחו אף הצעה זו, תוך שהציעו נוסח סתמי, לפיו הסנקציה כאמור תחול רק מקום שבו הנתבע 2 יהיה "מעורב במכירות", מה שלא מונע לטענת התובעת, כי המוצרים יימכרו לצד ג' ואז לא ייחשב הנתבע 2 כמי שהיה מעורב במכירתם. התשתית הראייתית שהונחה בפני מעלה, כי התובעת הציעה בשעתו לנתבעים לרכוש את המלאי שנותר בידיהם במחיר הגבוה פי שלושה מהמחיר שהופיע על גבי החשבונית, אלא שההצעה נתקלה בסירוב הנתבעים, וזאת כפי שעולה מתצהירו וממכתבו מיום 11.3.04 של עו"ד בילט לב"כ הנתבעים. בחקירתה הנגדית של הגב' מדר, התברר כי דרישותיו המופרזות של הנתבע 2 הם שהביאו להכשלת העסקה, שכן הוא דרש בגין המלאי סך של 300,000 ₪, סכום שהיה הרבה מעבר למחיר עלות, וכן דרש כי תרכוש מוצרים שלא היו מתחום עיסוקה של התובעת, כגון איפור גוף (פרוטוקול, עמ' 27, שורות 17-21, 27-28 וכן עמ' 28, שורות 1-5). עוד עולה מתצהירו של עו"ד בילט נציג התובעת, כי הסיבה בעטייה נתבקש סעד הצהרתי ולא הוגשה תביעה כספית כנגד הנתבעים נעוצה בעובדה, כי מכתב ההגנה עולה, כי הנתבעת 1 הינה חברה לא פעילה, שכל עיסוקה הוא גביית יתרת התמורה מהתובעת עפ"י ההסכם. כמו כן עולה, כי בתחילת חודש ינואר 2004 או בסמוך לכך עזב הנתבע 2 את הארץ והוא מתגורר דרך קבע בפלורידה שבארה"ב. עוד עולה מתצהיר גילוי המסמכים של הנתבעים, כי החברה הפסיקה את פעילותה העסקית כבר בחודש אוגוסט 2003 והינה חברה חסרת כל רכוש, וככל הידוע לתובעת, אף הנתבע 2 חסר רכוש ואין לו מקום עבודה קבוע. בנסיבות אלה, מתייתר הטעם בהגשת תביעה כספית כנגד הנתבעים, ועל כן הגישה התובעת את התביעה דנן למתן סעד הצהרתי, ולפיו אינה חייבת לנתבעים את תשלום יתרת התמורה שמכוח ההסכם בשל ההפרות כאמור. מהות הסעד המבוקש הנתבעים טוענים, כי אין להעניק לתובעת את הסעד המבוקש על ידה, שכן עמדה לה הזכות לדרוש את בטלות ההסכם לאור טענותיה בדבר הפרות חוזרות ונשנות מצד הנתבעים, אך תחת זאת היא עמדה על קיומו של ההסכם, תוך שהיא תובעת כעת כי בית המשפט יקבע את אופן הפיצוי ו/או יורה על קיזוז נזקיה על דרך של הצהרה ולא על בסיס הגשת תביעה כספית. טענה זו אין בידי לקבל, שכן הגב' מדר במהלך חקירתה לעניין זה העידה, כי עד לשנת 2007 הייתה לתובעת התחייבות חוזית כלפי הספק שבצרפת לרכישת כמות מינימאלית של מוצרים, וכי גם במהלך שנה זו המשיכה התובעת לרכוש מוצרים כדי להתאימו למלאי, שכן היה עליה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי סופר פארם במסגרת החוזה עמה (שתוקפו היה לחמש שנים) להמשיך ולספק מוצרים אלה לסופר פארם עד לשנת 2008, וכפי שהדברים משתקפים מההסכם שבין התובעת לסופר פארם ומההסכם שבינה לבין הספק מצרפת. התובעת, שלא רצתה להימצא כמפרת חוזה עם הספק ועם סופר פארם נאלצה להמשיך לשאת בהתחייבויותיה מכוח ההסכמים, כשבנוסף על כך היה עליה לשאת עם הפרת חוזה מצד הנתבעים וההפסדים הכרוכים בכך. הגב' מדר אף העידה, כי לא זו בלבד שניסיונותיה החוזרים ונשנים של התובעת לפעול לביטול ההסכם עם סופר פארם לא צלחו, אלא שגם היא נדרשה לפצות את סופר פארם על עצם העובדה שזו האחרונה הקצתה להם מקום בסניפיה, בעוד שהתובעת לא עמדה בתוצאות עליהן התחייבה במסגרת ההסכם עמה (פרוטוקול, עמ' 25, שורות 6-14, עמ' 26, שורות 11-23). גם במקרה שלפנינו, בו לא ביטלה התובעת את החוזה עם הנתבעים על אף ההפרות, אין בכך כדי לגרוע מזכאותה לקבלת סעד של פיצויים על דרך קיזוז נזקיה ככל שיוכחו, מתשלום יתרת התמורה, וזאת מכוח הוראות סעיפים 2 ו- 20 לחוק החוזים [תרופות], והן מהוראות סעיף 28 להסכם שבין הצדדים הקובע, כי חובות שהצדדים חבים זה לזה לפי הסכם זה ניתנים לקיזוז. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, בין היתר, כי הזכות לקיזוז קמה לפי הדין רק לגבי חיובים שצדדים חבים זה לזה ושהגיע המועד לקיומם, ומאחר ומדובר לטענתם, בזכות שטרם באה לעולם או טרם הגיע מועד לקיומה לא קמה הזכות לקיזוז, זאת לאור סעיף 53(א) לחוק החוזים [חלק כללי]. יחד עם זאת, הטענה, ולפיה כל עוד לא ניתן פסק דין לא הגיע המועד לקיומו של החוב מכוח סעיף 53 (א) הנזכר לעיל, דינה להידחות מהטעם שלצורך הוראות סעיף 53 (א) הנזכר לעיל, העילה הקובעת זכות לדמי נזק בגין הפרת חוזה קמה ביום ההפרה. (ר' לעניין זה ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, פסקה 4 לפסה"ד). באשר לטענת הנתבעים, ולפיה לא קמה זכות לקיזוז, שכן התובעת לא קצבה את הפיצויים ו/או הנזקים שנגרמו לה נקבע, כי המונח "חובות" בכל החוקים הדנים בסוגיה של "קיזוז" טעונים פירוש אחיד, ולפיו "חובות" כוללים גם חובות קצובים וגם חובות בלתי קצובים, וכן נקבע כי תשלום מחיר הממכר נמנה על החובות אשר חוק החוזים [תרופות] בא לאכפם, ועל-כן הוא חוב שניתן לקזזו לפי סעיף 20 לחוק זה. (ר' דברי כב' הש' ח' כהן בע"א 664/76 רמט בע"מ פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ [פורסם במאגר משפטי] . יש להוסיף, כי התובעת צירפה פסיקה לעניין זכאותה לפיצויים גם בשל צפייה עסקית לגיטימית של התובעת מפני תחרות בלתי הוגנת, אך משקבעתי את זכאותה של התובעת לפיצויים בגן הפרת חוזה על דרך קיזוז, לא מצאתי להיכנס לעובי הקורה ולדון בשאלה, האם מעשי הנתבעים עולים כדי קיום תחרות בלתי הוגנת הנעשית בדרך פסולה ומביאה לרווח או להתעשרות של המתחרה הפוגע, ומשכך הנני משאיר סוגיה זו בצריך עיון. סיכום התובעת עמדה בנטל ההוכחה הן לעניין הוכחת הפרת החוזה מצד הנתבעים והן לעניין פירוט הנזקים שנגרמו לה, כתוצאה מסתברת ממעשי הפרת ההסכם מצד הנתבעים, תוך שצירפה לכתבי טענותיה שלל ראיות התומכות בגרסתה ומנגד הציגה ראיות אשר מטילות דופי רב במהימנות טענות הנתבעים. כמו כן, הנתבעים גרמו לפגיעה ניכרת בערך המותג ולירידה מתמדת בתחזיות המכירות, בניגוד גמור לחוזה שנחתם ביניהם, מה שהניע את סופר פארם בסופו של יום, שלא להגדיל את כמות דוכני המוצר בסניפיה ועד כי התובעת נאלצה בשנת 2008 להסיר את המוצר מהמדפים ולהפסיק את הפצת המותג בישראל. יצוין, כי גם אם הנתבעים לא היו אחראים לירידת ערך המותג ופגיעה בתחזיות המכירות באופן בלעדי, ברי כי ניתן לייחס להם "תרומה" משמעותית לכך. התובעת מבקשת לקזז את נזקיה כתוצאה ממעשיה ההפרה, שמהווה כ- 8% מסך הנזק הכולל שנגרם לה במשך השנים 2004-2008, כפי שעלה ממסמכים חשבונאיים שהוצגו בפני בית המשפט, ובפרט שהתובעת הצביעה על הקושי שיהיה בגביית סכומים מהנתבעים, ככל שייפסקו לטובתם, נוכח היותה של הנתבעת 1 חסרת פעילות ונטולת נכסים והיותו של הנתבעת 2 מתגורר דרך קבע בארה"ב וכלל הידוע לתובעת, נעדר נכסים אף הוא . ומשכך, הגישה תביעה למתן סעד הצהרתי ולא הגישה תביעה כספית לפיצויים בגין הפרת חוזה. לאור כל האמור, הנני מקבל את התביעה בת.א. 11001/05 ומעניק לתובעת את הסעד ההצהרתי המבוקש על ידה, תוך שהנני פוטר את התובעת מתשלום יתרת התמורה בסך 170,000 $ לידי הנתבעים. כפועל יוצא, הנני מורה על דחיית התביעות אשר הגישו הנתבעים כנגד התובעת, כשהאמור הוא לגבי ת.א. 24275/06, תא"ק 29803/06, תא"ק 41508/07 ותא"ק 16646/08, וכן על סגירתן. בנוסף לכך, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת ביחד ולחוד שכ"ט עו"ד בסך של 65,000 ₪ בתובענות השונות (לרבות החלטות שניתנו בערכאות שונות במעמד הצדדים לרבות בית המשפט המחוזי הנכבד, וכן מחייב את הנתבעים ביחד ו/או כ"א לחוד לשלם לתובעת הוצאות בסך של 5,000 ₪, וכל זאת בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. חוזהחוזה הפצההפצה