בית המשפט פסק כי יש לקבל את גרסת הנתבעת, לפיה התובע התפטר ולא פוטר בגלל שהחל בהליכים לפתיחת עסק בשותפות טרם למועד סיום יחסי העבודה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הליכים לפתיחת עסק עצמאי בזמן עבודה כשכיר: רקע כללי 1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי שכר, חלף הודעה מוקדמת, תשלום בעבור עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה והפרשות לקופת הגמל. כמו כן, מונחת בפנינו תביעה שכנגד לתשלום פיצוי בגין נזקים נטענים שגרם התובע לנתבעת וכן החזר חובות בגין הלוואות. התשתית העובדתית הצריכה להכרעה 2. הנתבעת הינה חברה העוסקת בהתקנת מערכות איתור, מיגון ושמע לכלי רכב וכלי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי). בנוסף מספקת הנתבעת שירותי מיזוג וחשמל לכלי רכב. הנתבע הינו הבעלים והמנהל של הנתבעת. 3. התובע הועסק בנתבעת כמנהל עבודה באולם ההתקנות השייך לנתבעת בצומת כנות בשתי תקופות העסקה: התקופה האחת החלה ביום 1.1.01 והסתיימה ביום 15.10.01 והשניה החלה ביום 1.1.02 והסתיימה ביום 10.6.07. 4. בין הצדדים נטושות מספר מחלוקות עיקריות, כדלקמן: א. האחת - נוגעת לנסיבות סיום יחסי העבודה: בעוד התובע טוען כי הוא פוטר, הרי שהנתבעת טוענת כי התובע התפטר. ב. השניה - נוגעת לשאלה האם התובע אכן גרם נזקים לנתבעת, הפר אמונים ושלח ידו בנכסי הנתבעת, תוך שימוש שלא כדין בסודותיה המסחריים. ג. השלישית - נוגעת לשאלה האם התשלומים ששולמו לתובע משך 8 חודשים בהמחאות חודשיות על סך 1,000 ש"ח כל אחת ובעבור התקופה שמחודש 10/06 ועד לחודש 5/07 (ראה - נספח א' לתצהיר התובע), היו בעבור שכר עבודה אשר לא נרשם בתלושי השכר או שמא שיקפו הלוואות שניתנו לתובע, שאינן בגדר שכר. להלן נדרש למחלוקות אלה ולטענות הצדדים, בהתייחס לרכיבי התביעה אחד לאחד ותחילה לתביעתו של התובע; זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים - גרסאות הצדדים ועדיהם כמוסבר לעיל, בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לנסיבות הפסקת עבודתו של התובע, כאשר כל אחד מהצדדים מסר גרסה מפורטת, המתייחסת לתקופה שקדמה בהרבה למועד סיום יחסי העבודה ולהשתלשלות העניינים המסועפת אשר הובילה, לטעמו, להפסקתם של יחסים אלה. גרסאות הצדדים כאמור רחוקות זו מזו "כרחוק מזרח ממערב" ומפאת חשיבות הדברים להכרעה נפרטן בתמצית, כדלקמן: 5. לדברי התובע, בתחילת שנת 2006 החל לעבוד בנתבעת עובד בשם ציון ברבי, שהינו חשמלאי רכב מוסמך, דבר שגרם להתערערות היחסים בינו לבין מנהל הנתבעת, מר דוד כהן (להלן: "מר כהן" או "הנתבע"), נוכח תחושתו של התובע כי מר כהן מבקש להחליפו במר ברבי. 6. לגרסת התובע, באמצע שנת 2006 התנהל מו"מ מתמשך בינו לבין מר כהן על חוזה עבודה חדש, שאמור היה להקנות לו העלאה של 5% בשכרו בכל שנת עבודה, כאשר בסופו חזר בו מר כהן מההסכמות אליהן הגיעו. 7. בחודש 9/06 עזב מר ברבי את עבודתו בנתבעת לטובת עסק עצמאי בתחום המיגונים, במסגרתו הציע לתובע להשתלב כשכיר. לגרסת התובע, נוכח קבלת הצעתו של מר ברבי הוא הודיע למר כהן כי יש בכוונתו להתפטר מהנתבעת תוך חודש ימים. לדבריו, מספר ימים לפני מועד הפסקת העבודה הצפוי, שכנע אותו מר כהן להישאר בנתבעת ואף הבטיח לו כי ייחתם עימו הסכם עבודה חדש, לפיו ככל שהוא (התובע) יתמיד בעבודתו בנתבעת משך 5 שנים ממועד חתימת ההסכם, אזי שהוא יזוכה בתשלום פיצויי פיטורים גם במקרה של התפטרות וכן בתוספת שכר חודשית של 1,000 ש"ח (נטו). 8. לאור הצעה זו ויתר התובע, לדבריו, על ההתקשרות עם מר ברבי, אולם מאידך דרישותיו החוזרות לקבל לידיו חוזה עבודה בכתב כמובטח נדחו בתירוצים מתירוצים שונים, שהאחרון שבהם היה כי עורכי דינו של מר כהן "אסרו עליו [על מר כהן] לחתום על החוזה". לגרסת התובע, חרף האמור שולמה לו תוספת השכר המובטחת בסך 1,000 ש"ח באמצעות המחאות, אך זאת בלא שהדבר צוין בתלושי השכר שהונפקו לו. הוסיף התובע וטען, כי לאחר הדברים הללו ומשמר כהן היה סמוך ובטוח כי הוא "לכד" אותו למשך מספר שנים, הוא החל להקניטו ולהשפילו, השפלות אשר נועדו לדבריו להביא לסיום עבודתו ללא תשלום פיצויי פיטורים. כן העיד התובע כי בחודשים האחרונים לעבודתו חל שינוי במצבת כח האדם בנתבעת - בעוד שבתקופות קודמות הועסקו באולם ההתקנות 4 עובדים מתוכם שניים מקצועיים, הרי שבחודשים האחרונים לעבודתו הועסקו באולם 3 עובדים שאף לא אחד מהם היה עובד מקצועי. לדברי התובע הוא התריע על השינוי במצבת כח האדם שלא איפשר לו לבצע את עבודתו באיכות הנדרשת, אולם מר כהן מצידו לא עשה דבר מעבר להעלאת טענות כלפיו (כלפי התובע). 9. לגרסת התובע, ביום 10.6.07 לאחר שובו מחופשת מחלה בת 4 ימים, הוא נקרא למשרדו של מר כהן, שם הודיע לו האחרון כי "לדידו הוא התפטר מהעבודה" וכי הוא (מר כהן) אוסר עליו להתייצב לעבודה בנתבעת החל מיום המחרת (11.6.07). לדבריו, מר כהן אף דרש ממנו לשלם לנתבעת פיצוי של 100,000 ש"ח על נזקים שגרם כביכול ואיים עליו כי ככל שלא ישולם הסכום הנדרש אזי שהוא (מר כהן) "יחזיר אותו [את התובע] להיות קטן". משכך, ה- 10.6.07 היה אפוא יום עבודתו האחרון של התובע בנתבעת. 10. אין חולק כי ביום 12.6.07, כיומיים לאחר פיטוריו הנטענים, שלח בא כוחו של התובע מכתב דרישה לנתבעת, כפי שצורף לתצהירו של התובע. במסגרת מכתב זה חזר התובע על גרסתו כאמור ביחס לנסיבות שהובילו לפיטוריו וכן דרש לשלם לו פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, ליתן בידיו הודעת פיטורים, להפריש בגינו את ההפרשות המתחייבות בעבור המוסד לביטוח לאומי וביטוח מנהלים, לשלם לו דמי הבראה ותשלום בעבור עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וכן להנפיק לו תלושי שכר מתוקנים אשר יפרטו את השכר האמיתי ששולם לו. 11. לדברי התובע, בעקבות פיטוריו כאמור הוא החל לתור אחר מקום עבודה חדש ולשם כך נפגש עם אדם בשם רמי לוי, אותו הכיר מעבודתו המשותפת אצל הנתבעת. לדבריו, מר לוי הציע לו להצטרף אליו לשם פתיחת עסק משותף שיעסוק ב"חשמל ומיזוג אויר לרכב, מערכות שמע ומיגונים". התובע מצידו הסכים להצעה ומשכך העסק המשותף קרם עור וגידים והחל לפעול לדבריו בסוף חודש יוני 2007, כאשר "תיק עוסק מורשה" נפתח ביום 15.6.07. לתמיכת דבריו באשר למועד תחילת הפעילות של העסק ולהזמת טענותיה של הנתבעת לפיהן עסק זה החל לפעול עוד לפני מועד הפיטורים הנטען - צירף התובע שתי חשבוניות שהונפקו על ידי העסק: "חשבונית מס' 2" מיום 30.6.07 ו"חשבונית מס' 3" מיום 3.7.07. מסיבות השמורות עימו, התובע לא הציג בפני בית הדין את "חשבונית מס' 1" ואף לא את חוזה השכירות של העסק. בנוסף לא זימן התובע לעדות את שותפו, מר רמי לוי, על מנת שיעיד על מועד תחילת פעילותו של העסק. 12. גרסת הנתבעת ביחס לנסיבות הפסקת עבודתו של התובע, כפי שזו באה לידי ביטוי בתצהירו של מר כהן, היתה כאמור שונה. לפי גרסה זו, ביום 22.9.06, יום לאחר שמר ברבי סיים עבודתו אצלה, פנה התובע למר כהן ודרש ממנו תוספות שכר ורכב צמוד. זאת, תוך שהוא מציין כי ככל שהוא לא יקבל את מבוקשו אזי שהוא יתפטר מעבודתו. לדברי מר כהן, דרישתו של התובע זכתה לתגובה אדישה שלוותה באמירה לפיה התובע חופשי להתפטר. תגובה שהביאה לדבריו למתן הודעת התפטרות ע"י התובע. עד כאן גרסה זו משיקה בחלקה לגרסת התובע, כאשר מכאן מתפצלות גרסאות הצדדים לכיוונים שונים: לגרסת הנתבעת, ביום 3.10.06 (קרי - כ-10 ימים לאחר הודעת ההתפטרות) פנה התובע למר כהן וביקש לדחות את התפטרותו ב-8 חודשים, עד לחודש 6/07. משכך, לדברי מר כהן, הוא והתובע סיכמו ביניהם כי התובע ימשיך לעבוד בנתבעת עד לחודש 6/07 - מועד כניסת התפטרותו לתוקף, וכן כי היה ועבודתו של התובע תשתפר עד למועד זה, אזי שתוצע לו העלאה בשכר והתובע יהיה רשאי לשקול את התפטרותו מחדש. 13. מר כהן הכחיש מכל וכל כי הוא הציע לתובע העלאת שכר כבר בחודש 9/06 ואף לא בחודש 6/07. שכן, לדבריו לא זו בלבד שהתובע לא השתפר, אלא שבמהלך התקופה שעד לסיום עבודתו פעל התובע בחוסר נאמנות "משווע", ביצע עבירות משמעת חמורות אשר הסבו לנתבעת נזקים כבדים, כאשר בסמוך לסיום עבודתו התרבו התלונות מצד עובדיה ולקוחותיה של הנתבעת והחלו להתגלות הפרות המשמעת החמורות, כולל גניבות ונזקים חמורים אחרים. עוד העיד מר כהן, כי הוא שוחח עם התובע מספר פעמים, העיר לו על תפקודו הלקוי לרבות טיב השירות ויחסו כלפי הלקוחות. כאסמכתא לדבריו, צירף מר כהן דו"חות של שיחות שנערכו עם התובע מיום 15.4.07 ומיום 4.6.07 (ראה - נת/2 ו-נת/3). עיון בדו"חות שצורפו לתצהירו של מר כהן מלמד כי בדו"חות אלה נכתב בצורה כללית ביותר כי קיימות תלונות של לקוחות וכן תלונות של עובדים על יחס מעליב ובוטה מצד התובע. 14. משכך, טען מר כהן, כי לאור הסיכום שהיה בינו לבין התובע מיום 3.10.06 נכנסה התפטרותו של התובע לתוקף בחודש 6/07, לאחר מתן הודעה מוקדמת ארוכה וכי בהתאם לכך נערכה שיחת הבהרה עם התובע ביום 10.6.07, המסדירה את מועד כניסת ההתפטרות לתוקף, תוך פירוט הליקויים החמורים שהיו בתפקודו (ראה - נת/4). יצוין כי מפאת חשיבות הדברים להכרעה מוצאים אנו להביא את תוכנה של שיחת ההבהרה מיום 10.6.07 כפי שתועדה בידי מר כהן כלשונה: "שיחת הבהרה עם ליאור נבו תלונות לקוחות - ש.י.ב. תשתיות גדעון. תלונות של הלקוחות היו יחס מזלזל ובוטה וחוץ מזה שאותם לקוחות שוקלים את המשך הפעילות שלהם מול ס.ד. מיגונים [הנתבעת]. מצב מביש שבו מנהל עבודה ואיש אמונו של המנכ"ל [התובע] לא מודיע לדוד [מנהל הנתבעת] על חופשת מחלה של שבוע ימים אלא מוצא לנכון להודיע למזכירה. ליאור [התובע] צריך לדעת שגם מה שהוא חושב שאני לא שומע לא רואה ולא מגיב, אני יודע ויודע יותר ממה שהוא חושב וכאשר אני אמצא לנכון להשתמש במה שאני יודע, אני אשתמש. ס.ד. מיגונים ודוד כהן מקבלים את הודעת ההתפטרות של ליאור נבו מיום 3.10.06. היום ליאור חזר לעבודה לאחר חופשת מחלה - מסר את הטופס המחלה לפקידה (חדוה) ואמר לה 'שיהיו עוד ימים רבים כאילו'. שיחה זו נוהלה בסוף יום העבודה ונסבה בענינים הרשומים מעלה". (ראה - נספח נת/4 לתצהיר מר כהן) 15. יצוין כי מר כהן חזר למעשה על הדברים שפורטו במכתב מיום 10.6.07 באשר לנסיבות הפסקת העבודה אף במסגרת תצהירו, שם הוסיף ומסר פרטים אודות הפרות המשמעת שיוחסו לתובע, כדלקמן: לטענתו, התובע התייחס לצוות עובדי הנתבעת באופן מעליב ובוטה, הוא הפנה לקוחות לחברות מתחרות בתמורה לשותפות ברווחים, הפנה לקוחות אשר פנו לנתבעת למוסך של מר ברבי אליו התכוון לחבור על מנת להתחרות בנתבעת, נתן הנחות מופרזות ללקוחות ללא אישור הנתבעת כנגד תשלום אותו שלשל לכיסו, נטל לעצמו מוצרי "מתנה" אשר התקבלו מספקים בתמורה להזמנת מספר מוצרים, גרם לאובדן לקוחות של הנתבעת בשל עבודה בלתי מקצועית ואי עמידה בזמנים וגרם לאובדן זמן ללקוחות. כאסמכתא לכך צורפו תלונות של לקוחות מן המועדים: 21.11.06, 26.11.06 ו-5.12.06 (ראה - נספחים נת/9 - נת/11 לתצהיר מר כהן). עוד טענה הנתבעת, כי התובע התסיס עובדים, ניסה לשכנעם להתפטר מהנתבעת או לדרוש העלאות שכר, פתח עסק מתחרה טרם התפטרותו מהנתבעת יחד עם העובד לשעבר מר לוי, החל ליצור קשר עם לקוחות הנתבעת ולהציע להם את שירותיו תוך ניצול מידע אודות מחירי הנתבעת, יצר קשר עם ספקי הנתבעת לצורך קבלת מוצרים בדומה לאלה שסופקו לנתבעת ופנה ללקוחות קבועים של הנתבעת תוך שימוש בסודותיה המסחריים. 16. מעבר לתובע ולמר כהן העידו בפנינו עדים נוספים הן לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה והן לעניין המעשים החמורים המיוחסים לתובע כלדקמן: א. מטעם התובע העיד עד נוסף מלבדו, מר ודים חמודי (להלן: "מר חמודי"), אשר הועסק בנתבעת משנת 2004 ועד ליום 25.1.09, אז לטענתו פוטר מעבודתו עקב היעדרות בשל מחלה. אין חולק על כך שעד זה הגיש תביעה נגד הנתבעת במסגרתה העיד התובע כעד מטעמו. מר חמודי הכחיש מכל וכל את טענות הנתבעת באשר להפניית לקוחות למר ברבי ואף את הטענות לפיהן התובע נתן הנחות מופרזות ללקוחות או ניסה לשכנע עובדים של הנתבעת להתפטר. כן העיד כי הוא מעולם לא ראה את התובע גונב חלקים מהנתבעת וכי מר כהן ניסה לשדלו להעיד על מעשי גניבה של התובע בתמורה לפיצוי כספי וקידום בעבודה. לדברי מר חמודי, בחודש 6/07, לקראת סיום עבודתו של התובע, אכן התרבו התלונות הנוגעות לביצוע עבודתו, וזאת לדבריו, כחלק מהניסיון "לתפור תיק" לתובע ובשים לב לכך שבמהלך תקופת עבודתו לא היו תלונות על עבודתו. ב. מטעם הנתבעת העידו בענייננו ובנוסף על מר כהן, העדים כדלקמן: מר ארי שטול שהינו חוקר מורשה במשרד החקירות "ארי שטול חקירות", העיד על חקירה שנערכה ביום 20.3.09 אודות עסקה שעשה כביכול התובע כעובד הנתבעת עם אחד מלקוחות הנתבעת, מר אורן תשובה. לדבריו, בשיחה שקיים עם מר תשובה נמסר לו כי התובע "סידר" לו הנחה משמעותית בעבור רכישה והתקנת אנטנה חשמלית ברכבו במוסך הנתבעת וכי בעבור ההנחה האמורה נטל התובע לכיסו 100 ש"ח. הוסיף עד זה והעיד כי במסגרת עבודתו הוא התבקש לבצע חקירה גם באשר לעסק שהקים התובע עם מר לוי. לדבריו, מחקירה זו עלה כי התובע הקים עסק זה המכונה "אוטוקאר" יחד עם מר לוי כבר ביום 1.6.07; קרי - לפני סיום עבודתו בנתבעת. גב' סיגלית כהן, אשתו של מר כהן, העידה בפנינו על דברים שאמר לה התובע. לדבריה, התובע סיפר לה ולכל העובדים בסביבתה כחצי שנה לפני מועד עזיבתו על התפטרותו הצפויה. כן העידה הגב' כהן, כי מר כהן (בעלה) סיפר לה על ההסכם שנערך בינו לבין התובע ביום 3.10.06 ועל כך שהתפטרותו של התובע "נכנסה לתוקף" לאחר שובו מתקופת היעדרות עקב "מחלה" כביכול. לדברי הגב' כהן, פקידת הנתבעת - הגב' חדוה בוזגלו עטיה (להלן: "הגב' עטיה") מסרה לה כי בעת מסירתה של תעודת המחלה אמר התובע באופן מתריס כי "יהיו עוד ימים רבים כאלה". עוד העידה הגב' כהן כי התובע התכונן לעזיבתו את הנתבעת. דבר עליו למדה מהתעקשותו לערוך בדיקת מלאי מיוזמתו, בלא שהתבקש לעשות כן, ובמועד חריג שאינו מקובל בנתבעת. כן העידה כי בששת החודשים האחרונים לעבודתו בנתבעת, לא דיווח התובע על קבלת מוצרים במתנה מספקים וכי הוא נטל מוצרים אלה לעצמו. בנוסף העידה הגב' כהן כי היא שמעה מפי הגב' עטיה על תלונות מצד לקוחות שהתייחסו לתפקוד הלקוי של התובע. הגב' חדוה עטיה בוזגלו ערכה תצהיר בנוגע להלוואות שלוותה מהנתבעת ואשר ניתנו לה, לדבריה, באמצעות המחאות של הנתבעת. דא עקא, שבמסגרת תצהירה לא היתה כל התייחסות לדברים שיוחסו לה בתצהירי העדים האחרים מטעם הנתבעת - הן לענין התלונות מצד לקוחות והן לעניין הדברים שהשמיע באוזניה לכאורה התובע בנושא ימי ההיעדרות צפויים נוספים. זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים - הכרעה 17. אשר לדעתנו נקדים ונציין כי סבורים אנו שהמקרה דנן נופל לגדר "המקרים הקשים" בהם הן העובד והן המעביד ביקשו לסיים את יחסי העבודה ואף נתנו ביטוי לכך שיכול היה להעיד על כוונותיהם. משכך, הקושי הוא להכריע - האם בנסיבות אלה מדובר בפיטורים או בהתפטרות - נובע מהנסיבות המלמדות על תרומתו הכמעט זהה של כל אחד מהצדדים לסיום יחסי העבודה. זאת, באופן המצדיק מציאת פתרון ייחודי למצב דברים זה בכל הנוגע לתשלום פיצויי פיטורים מכח החוק כפי שיפורט להלן: אנו סבורים כי יש לקבל את גרסת הנתבעת, לפיה התובע החל בהליכים לפתיחת עסק בשותפות עם מר לוי טרם למועד סיום יחסי העבודה עימה וכבר בתחילת חודש 6/07. באמרנו זאת מסתמכים אנו בראש ובראשונה על עדותו של התובע, אשר העיד בבית הדין כי הסכם השכירות של בית העסק של התובע ושל מר לוי - "אוטוקאר" (להלן: "אוטוקאר") נחתם בתחילת חודש 6/07; קרי - טרם למועד הפיטורים הנטען (ראה - עמ' 4 לפרוטוקול ש' 17-18). אמנם בהמשך דבריו שינה התובע טעמו עת שהעיד בפנינו כי הסכם השכירות "בוצע" כשבועיים לאחר פיטוריו. אולם, הסתירה שבדבריו, כמו גם העובדה שהוא לא מצא לנכון להמציא את הסכם השכירות של אוטוקאר על מנת לפזר את ענן הספקות שעוררו דבריו - נזקפים לחובתו. זאת ואף זאת, התובע בחר להמציא לבית הדין כאמור, חשבוניות מס על מנת ללמד על המועד בו החל בית העסק אוטוקאר לפעול ובמועד שחל כביכול לאחר סיום עבודתו בנתבעת. אולם נראה כי בענין בזה גילה התובע טפח והסתיר טפחיים. שכן, מטעמים לא ברורים התובע ביכר שלא להציג בפנינו את חשבונית המס הראשונה של העסק, שהוצאה מן הסתם לפני ה-30.6.07 (מועד הוצאת החשבונית השניה). משנשאל התובע בחקירתו הנגדית האם יתכן שלו היה מצרף את חשבונית המס הראשונה ניתן היה להיווכח כי העסק החל לפעול בתחילת חודש יוני, הוא השיב כי הוא אינו יודע וכי הוא יוכל להמציא את החשבונית הרלבנטית. דא עקא, שהחשבונית כאמור, לא הומצאה לבית הדין (ראה - עמ' 4 לפרוטוקול ש' 22-24). מעבר לכך וככל שסבר התובע כי יש מקום לאשש את דבריו ביחס למועד תחילת הפעילות של אוטוקאר במסמכים, הרי שמתקשים אנו להבין מדוע ביכר שלא לצרף מסמכים כגון - הסכם השכירות של אוטוקאר, רישומים של רשויות המס המלמדים על מועד פתיחת העסק, חשבונית המס הראשונה וכן הסכם ההתקשרות שנערך בינו לבין מר רמי לוי. זאת, בשים לב לכך שהתובע העיד כי הוא השקיע מכיסו 20,000 ש"ח בעסק זה (ראה - עמ' 4 ש' 12-13 לפרוטוקול). בנוסף יש לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שהוא לא זימן לעדות את מר לוי על מנת שיעיד על מועד פתיחתו של אוטוקאר. זאת, בשים לב לכך ששאלה זו היתה אחת מהשאלות העיקריות השנויות במחלוקת. אף ההגיון הבריא מוביל למסקנה כי התקשרות לצורך פתיחתו של בית העסק אוטוקאר, הכוללת - איתור מקום עבור העסק, השקעת הון עצמי, עריכת הסכם בין המייסדים ומול המשכיר, רישום ברשויות המס וכן גיוס לקוחות - מצריכה זמן רב יותר מאשר ימים ספורים שחלפו בין מועד הפיטורים הנטען (10.6.07) לבין מועד פתיחת העסק והרישום הנטען ברשויות המס (15.6.07). 18. מאידך סבורים אנו כי יש ממש גם בגרסתו של התובע, לפיה מר כהן אכן הודיע לו ביום 10.6.07 על פיטוריו מעבודתו, לאחר שבחודש 9/06 סוכמו עמו תנאי התקשרות אחרים. זאת, בשונה מגרסתו של מר כהן, אשר העיד כי במועד זה (10.6.07) נכנסה הודעת ההתפטרות של התובע מחודש 9/06 לתוקף, לאחר שהוא (מר כהן) ביכר שלא לשפר את תנאי העסקתו של התובע מאחר ולא היה מרוצה מתיפקודו במהלך התקופה שממועד מתן הודעת ההתפטרות ועד לאותו מועד. נראה כי מר כהן מסר את הודעת הפיטורים לתובע מבלי שהיה מודע לכך שהתובע מצידו כבר החל לפלס את דרכו בעסק חדש וכי "הקש ששבר את גב הגמל" מבחינתו של מר כהן היה היעדרותו של התובע משך 4 ימים ללא מתן הודעה או דיווח על כך. בהקשר זה נציין כי חרף העובדה שמר כהן התייחס בתצהירו בהרחבה לטרוניות הקשות שהיו לו לגבי התובע - אשר לדבריו נעדר מעבודתו ללא התראה וללא דיווח מוקדם (אפילו בזמן ההיעדרות) וכי הוא (התובע) ביכר להודיע על היעדרותו ולנמקה רק עם שובו לעבודה - הרי שהתובע לא התייחס לגרסה זו באופן המכחיש אותה ולא נתן להתנהלות המיוחסת לו הסבר מניח את הדעת. מכאן שאין לנו אלא להניח בהקשר זה כי דבריו של מר כהן אכן משקפים את האופן בו התנהל התובע במהלך תקופת ההיעדרות כאמור ועובר לסיום עבודתו. התנהלות שהגדישה את הסאה מבחינתו של מר כהן. בנסיבות אלה סביר בעינינו כי מר כהן, אשר כנראה לא שבע נחת ממערכת היחסים שבינו לבין התובע ושעה שנוכח לדעת כי היקף העבודה בנתבעת הלך ופחת, אכן הודיע לתובע ביום 10.6.07 על הפסקת עבודתו. 19. מוצאים אנו להוסיף כי אכן צודק התובע בטענתו כי מהתיעוד שצירפה הנתבעת עולה כי התלונות הנוגעות לעבודתו הלכו והתרבו לקראת תום יחסי העבודה, אלא שבכך אין בהכרח ללמד על "תפירת תיק" לתובע. שכן, באותה מידה הדבר יכול להעיד כי לקראת סיום יחסי העבודה הלכו היחסים בין הצדדים והתדרדרו באופן שהשפיע על תיפקודו של התובע ועל הרצון של שני הצדדים שלא להתמיד עוד ביחסי העבודה. עם זאת, רואים אנו לציין כי לא שוכנענו כלל ועיקר כי התובע אכן עבר את העבירות החמורות שמיחסת לו הנתבעת ובכלל אלה - עבירות של גניבה ממעביד. כמו כן, לא שוכנענו כי התובע הפנה את לקוחות הנתבעת לגורמים אחרים, נתן הנחות מופרזות ללקוחות, שלשל כספים השייכים לנתבעת לכיסו או גרם לנתבעת נזקים במכוון בשל עבודה בלתי מקצועית ואי עמידה בזמנים. בהקשר זה נזכיר כי הלכה פסוקה היא כי מעביד המייחס לתובע ביצוען של עבירות פליליות, נדרש להוכיחן ברמת ההוכחה הקרובה לזו הנהוגה בהליך הפלילי (ראה - דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד נ' יעקב הילמן, ניתן ביום 5.7.95). דא עקא, שבמקרה דנן "הסתמכה" הנתבעת בהקשר זה על הנחות, סברות ועדויות שמיעה - שאין די בהן להביא להוכחת טענותיה אף לא במישור האזרחי. אי לכך, אנו דוחים טענות אלה. אשר לטענות הנוספות שבפי הנתבעת באשר לטיפול לקוי של התובע בלקוחות ויחסו הלא הולם לעובדים - הרי שנראה כי יש גרעין של אמת בטענות אלה וזאת לא רק על יסוד התיעוד שנערך בזמן אמת בנוגע לשיחות שהתקיימו עם התובע בנושא זה, אלא אף בשים לב לכך שממכלול הראיות עולה כי התובע לא שבע נחת מעבודתו בנתבעת ובמשך תקופה ממושכת ביקש למצוא לעצמו תחליף תעסוקתי הולם מחוץ לנתבעת - תחילה במסגרת עסקו של מר ברבי ולאחר מכן במסגרת שותפות עם מר לוי. ממכלול הראיות אף עולה כי התובע נקט בצעדים אקטיביים שנועדו להביא לפיטוריו, כאשר האחרון שבהם התבטא בהיעדרות בת 4 ימים מהנתבעת ללא מתן הודעה מראש או בזמן ההיעדרות. 20. באמרנו זאת, איננו מתעלמים מטענתו של התובע היכולה לספק הסבר לחוסר שביעות רצונו מההתקשרות עם הנתבעת, לפיה הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפיו מחודש 9/06 לעיגון בכתב של ההתחייבות לתשלום פיצויי פיטורים גם בנסיבות של התפטרות ולתוספת שכר של 1,000 ₪ נטו. התובע ציין כאמור, כי בפועל הנתבעת אכן שילמה לו את סכום התוספת של 1,000 ש"ח נטו באמצעות המחאות, אך נמנעה מלתעד זאת בתלושי השכר שהוצאו לו. 21. גרסה זו היתה כאמור שנויה במחלוקת. שכן, לדברי הנתבעת מעולם לא נערך הסכם עם התובע והתשלומים אשר שולמו לו בסך 1,000 ש"ח היו בגדר הלוואה, להבדיל מתוספת שכר. אשר למחלוקת זו - שההכרעה בה נדרשת לצורך ההכרעה במחלוקת העיקרית הנוגעת לנסיבות הפסקת העבודה וסיבותיה - עדיפה בעיננו גרסת התובע כפי שיפורט להלן: כפי האמור, אין חולק כי במהלך התקופה שמאז 9/06 ועד לסיום עבודתו אכן שולם לתובע מדי חודש סך של 1,000 ש"ח נטו. הנתבעת לא הציגה לבית הדין הסכם הלוואה בינה לבין התובע המציין את סכום ההלוואה, מועדי הפרעון ואת הריבית אותה נדרש התובע לשלם. הנתבעת אף לא רשמה בתלושי השכר של התובע את סכום ההלוואה. מר כהן העיד בפנינו בחקירתו הנגדית כי הוא סיפר לרואה החשבון על ה"הלוואה" וכי הוא הונחה על ידו לערוך הסכם הלוואה ולחייב את התובע בריבית על הלוואה זו. אולם, לדבריו, חרף הנחיה זו הוא (מר כהן) לא עשה כן (ראה - עמ' 20 לפרוטוקול ש' 15-16). לא זו אף זו, במסגרת חקירתו הנגדית התקשה מר כהן להסביר מה היו תנאי ההחזר של ההלוואה שניתנה לתובע. זאת, תוך שהוא מעלה גרסה חדשה, לפיה התובע החל לקבל הלוואות כבר מן השבוע הראשון לעבודתו ובלשון הפרוטוקול לאמור: "ש. מה היו תנאי ההחזר של ההלוואה לתובע? ת. לא היו תנאי החזר מוגדרים בכתב. כשהיתה לו אפשרות להחזיר, הוא החזיר במזומן. התובע החזיר חלק מההלוואה ע"י קיזוז מהמשכורת או כשהוא קיבל את המשכורת הוא החזיר לי כסף. הוא קיבל ממני הלוואות מהשבוע הראשון לעבודתו אצלי." (ראה - עמ' 20 לפרוטוקול ש' 17-20). בהמשך עדותו נשאל מר כהן אם נעשה רישום לגבי סכום ההלוואה שהוחזר, שאלה עליה השיב בחיוב וזאת על אף שלדבריו לא ניתנו לתובע אישורים או קבלות על ההחזרים. לא למותר לציין כי רישום הסכומים שהחזיר התובע בגין ההלוואות ומועדי ההחזר לא הוצגו לבית הדין (ראה - עמ' 21 לפרוטוקול ש' 8-9). לאור כל האמור, אנו דוחים את גרסת הנתבעת, לפיה הסכומים ששולמו לתובע ואשר לא מצאו ביטויים בתלושי השכר אכן היו בעבור הלוואה, להבדיל משכר עבודה. 22. זאת ועוד, בהעדר תיעוד לתוספות השכר ששולמו לתובע לאחר חודש 9/06 יש כדי לתמוך בגרסתו של התובע, לפיה - הנתבעת אכן סירבה להעלות את ההסכמות שהיו בין הצדדים מחודש 9/06 על הכתב, הן במסגרת תלוש השכר והן במסגרת הסכם עבודה. הסכמות שנגעו הן להעלאה בשכר והן לזכאות לתשלום פיצויי פיטורים במקרה של התפטרות. אישוש נוסף לטענת התובע לפיה - בחודש 9/06 אכן הוסכם על תשלום פיצויי פיטורים ככל שהוא יתמיד בעבודתו משך 5 שנים - מצאנו גם בעדותו מר כהן בחקירתו הנגדית, במסגרתה העיד כי "יכול להיות" שנאמר לתובע כי אם יעבוד משך 5 שנים אזי ישולמו לו פיצויי פיטורים חלקיים (ראה - עמ' 21 לפרוטוקול ש' 21-26). לאור זאת, אנו מקבלים אפוא את גרסת התובע לפיה הנתבעת אכן הגיעה עימו להסכם בחודש 9/06 בדבר תשלום תוספת שכר של 1,000 ש"ח נטו ותשלום פיצויי פיטורים בכפוף להעסקה בת 5 שנים וכן כי היא סירבה להעלות הסכמה זו על הכתב ולממשה כלשונה. מצב דברים זה אכן יכול היה להוביל את התובע לתחושת חוסר נחת בעקבות הפרת ההסכמות מצד הנתבעת ולהשפיע על מערכת היחסים בין הצדדים, כפי שאכן קרה ובאופן שהוביל את התובע לחיפוש מקום עבודה חלופי. 23. לסיכום יאמר, כי תמונת המצב המורכבת העולה ממכלול הראיות הינה כדלקמן: בחודש 9/06 הודיע התובע על התפטרותו, תוך כוונה להצטרף לשותפות עסקית עם עובד לשעבר של הנתבעת מר ברבי במטרה להיטיב את תנאיו. התובע ויתר על תוכנית זו לאחר שהגיע להסכמה עם הנתבעת ביחס להעלאה בשכרו ותשלום פיצויי פיטורים גם בנסיבות של התפטרות, בכפוף לתקופת העסקה בת 5 שנים. הנתבעת לא מילאה בתום לב אחר ההסכמות שבין הצדדים משסירבה להעלות הסכמות אלה על הכתב ולרשום את תוספת השכר במסגרת תלושי השכר כמתחייב בדין. עובדה זו נטעה בלב התובע את התחושה כי הוא הולך שולל ע"י הנתבעת, גרמה להתדרדרות היחסים שבין הצדדים ופגעה במוטיבציה של התובע. בה בעת ובלא שהוכח קשר סיבתי לעבודתו של התובע, חלה ירידה בהיקף הפעילות של הנתבעת. עובדה הנלמדת, הן מעדות הנתבע והן מהעובדה שבעקבות הפסקת עבודתו של התובע לא נשכרו שירותיו של עובד אחר (ראה - עמ' 19 לפרוטוקול ש' 3-4). בנסיבות הללו, הן התובע והן הנתבעת חפצו כל אחד מסיבותיו הוא בהפסקת ההתקשרות, כאשר נראה כי כל אחד מהצדדים המתין ל"לחיצה על ההדק" שתביא לסיום מערכת היחסים ע"י הצד האחר. בסופו של יום וכמעט במקביל, התובע החל בהליכים מעשיים להקמת עסק עצמאי בשותפות עם מר לוי בעודו עובד בנתבעת ואף החל להתנהל באופן שהביא לידי ביטוי את מורת רוחו מהתנהלותה של הנתבעת, כאמור לעיל. התנהלות שמצאה ביטויה ביחסיו עם העובדים ועם לקוחות ואשר שיאה היה בהיעדרות בת מספר ימים, שלא ניתנה לגביה הודעה מראש או בזמן ההיעדרות. הנתבעת, בלא שידעה על הקמת העסק על ידי התובע, הודיעה לו על פיטוריו לאחר ובעקבות היעדרותו משך מספר ימים ללא מתן הודעה. 24. במצב עובדתי זה ניתן לראות כי כל אחד מן הצדדים פעל באופן אקטיבי להפסקת יחסי העבודה, תוך שהוא נותן ביטוי חיצוני ברור לכוונות אלה. משכך, יהיה זה נכון לומר במקרה זה כי זו התפטרות באותה מידה שיהיה זה נכון לקבוע כי בפיטורים עסקינן. יודגש ויובהר בהקשר זה כי אין מדובר בקיומו של ספק ראייתי ביחס לנסיבות שהובילו לסיום יחסי העבודה, אלא בקביעה עובדתית שהמשגתה בצורה דיכוטומית או בינארית אך ורק כפיטורים או אך ורק כהתפטרות - אינה אפשרית וחוטאת למציאות העובדתית-משפטית. זאת, בשל התרומה המקבילה של התובע ושל הנתבעת להפסקת העבודה. על כך יש להוסיף כי הן התנהלותו של התובע והן התנהלותה של הנתבעת אינן שייכות לסוג ההתנהלות שיש לתמרץ: זאת בשים לב לכך שהנתבעת מצידה הפרה את ההסכמות שהיו בינה לבין התובע בחודש 9/06 באופן שהעכיר את מערכת יחסי העבודה ותרם בסופו של יום לסיומם ואילו התובע מצידו נקט ב"פעולות נגד" יזומות שנועדו לתמרן את הנתבעת ולגרום לה להפסיק את עבודתו. זאת, תוך שהוא מסתיר ממנה את העובדה כי הוא החל להפעיל עסק עצמאי בעודו מועסק בנתבעת. בנסיבות הללו פיתרון דיכוטומי מן הסוג בו אחד הניצים נוטל הכל - איננו הפתרון הצודק המביא בחשבון את העובדה כי מחד יחסי העבודה הגיעו לקיצם בשל הפרת הסכם מצד המעביד אך מאידך ובה בעת העובד (התובע) הגיב באופן חסר תום לב להפרה זו. על כך נוסיף כי אימוץ פתרון פסיקתי שאינו דיכוטומי במקרה חריג זה אין בו לערער על מעמדה של הזכות לפיצויי פיטורים כזכות קוגנטית או לפגום באכיפתה ואין בו להביא לתמרוץ התנהגות בלתי ראויה בתחום יחסי העבודה, בין במהלכם ובין עם סיומם (לעניין העדפתם של פתרונות משפטיים שאינם דיכוטומיים בנסיבות המתאימות ראה - Gideon Parchomovsky, Peter Siegelman, Steven Thel Of Equal Wrongs and Half Rights N.Y.U L. Rev. vol. 82 p.738, 2007)). 25. לאור דברינו לעיל סבורים אנו כי בנסיבות ייחודיות אלה יש להכריע בשאלת הזכאות לפיצויי פיטורים והיקפה על פי עקרונות תום הלב השאובים מדיני החוזים. זאת מכוחו של סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע כי "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" ומכוחו של סעיף 39 לחוק זה, המעגן את החובה לפעול לביצועו של חוזה בתום לב. תום לב בהקשר זה משמעו - התחשבות בתרומה של כל אחד מן הצדדים לתוצאה הסופית שהובילה לניתוק יחסי העבודה ולאופן בו נותקו ובה בעת בניסיון של כל אחד מהם לערפל את תרומתו להפסקת יחסי העבודה. 26. יישום עקרונות תום הלב בסיטואציה הנ"ל מוביל לאימוצה של תורת האשם התורם בדיני החוזים, החלה בנסיבות בהן שני הצדדים הניצים השיאו תרומתם להפרה או לגרימת הנזק (ראה - אוריאל פורת , "הגנת אשם תורם למפר חוזה - אימתי?", עיוני משפט יח(1) עמ' 103). הכרה בתורה זו של "האשם התורם" ניתן למצוא גם בפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 3912/90 Eximin S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 לאמור:  "כאשר שניים גרמו לנזק, אין זה הוגן ואין זה מוסרי שהאחד יישא במלוא נזקו של האחר. מדוע יזכה צד לחוזה בפיצוי מלא על נזק שנגרם גם עקב התנהגותו הטיפשית וחסרת תום הלב? יתר על כן, בחלוקת האחריות ביניהם יהיה כדי לעודד תום לב או זהירות מצדם של שני הצדדים לעסקה". 27. אשר לאופן שבו יש ליישם את הדוקטרינה לצורך חלוקת האחריות בין "המפר" לבין "הנפגע" כותב המלומד א. פורת כי חלוקה זו צריכה להביא בחשבון מספר נתונים, ובכלל אלה - מידת האשם התורם של הנפגע, מידת יכולתו של הנפגע להימנע מהתנהגות בת אשם, טיב היחסים שבין הצדדים ומידת תום הלב הנגזרת מהם, שאלת הקשר הסיבתי שבין התנהגות הנפגע לבין ההפרה וכן שיקולי מדיניות. 28. בנסיבות שבפנינו מאחר וסבורים אנו כי תרומתו של כל אחד מהצדדים לסיום יחסי העבודה היתה בסופו של יום זהה, הרי שבהתאם לכך יש לזכות את התובע במחצית מסכום פיצויי הפיטורים. 29. אשר לשכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים, הרי שסבורים אנו כי יש להביא בחשבון לצורך חישוב שכר זה את התשלום החודשי שקיבל התובע בסך של 1,000 ש"ח נטו וכן את הסכום ששולם לכאורה בגין עבודה בשעות נוספות גלובליות בסך של 1,200 ש"ח, וזאת לאור קביעותינו לעיל בדבר תוספת שכר בסך 1,000 ש"ח ולאור קביעותינו להלן בדבר התשלום בעבור שעות נוספות גלובליות. לאור זאת זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 39,007 ש"ח (= 2 / 12,318 X 76/12). 30. לאור אופייה של המחלוקת - ביחס לעצם הזכאות של התובע לתשלום פיצויי פיטורים, כפי שניתן להבין מקביעתנו דלעיל - אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים. זכאות התובע לתשלום פיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת 31. בנסיבות עליהם עמדנו לעיל ומאחר והרציונל העומד מאחורי הזכות לקבלת תשלום בעבור הודעה מוקדמת יסודו ברצון לאפשר לעובד תקופת התארגנות לאחר תום יחסי העבודה שנכפו עליו ומאחר ולאור קביעתנו לעיל התובע מימש את תקופת ההתארגנות הזו עוד במהלך התקופה בה שררו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד - הרי שסבורים אנו כי אין מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת. זכאות התובע לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 32. במסגרת כתב התביעה טען התובע כאמור כי פיטוריו היו שלא כדין ללא סיבה מספקת ומטעמים בלתי ענייניים, תוך פגיעה בשמו הטוב ובמטרה להתחמק מתשלום הסכומים המגיעים לו. התובע אף הטעים כי הנתבעת לא היססה לייחס לו ביצוע מעשים שלא היו ולא נבראו והכל מתוך מטרה לחמוק מתשלום פיצויי פיטורים. אשר לנזקים שנגרמו לו עקב פיטוריו כאמור טען התובע כי בעקבות סיום עבודתו בנתבעת הוא נותר ללא מקור פרנסה ומשכך נאלץ להסכים להצעה הראשונה שנקרתה בדרכו, להצטרף כשותף לעסק בהקמה, מתוך ידיעה שבחודשים הראשונים לאחר פיטוריו תחול ירידה משמעותית בפרנסתו. לתמיכת דבריו, צירף התובע אישור של רו"ח מיום 9.8.07, המאשר כי הכנסתו החודשית המשוערת לשנת 2007 הסתכמה בסך של 2,100 ש"ח (ראה - נספח ד' לכתב התביעה). בנוסף עתר התובע לתשלום פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 50,000 ש"ח. 33. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו שיש לדחות רכיב תביעה זה הן לענין תשלום הפיצוי בגין הנזק הממוני הנטען והן לענין הפיצוי בגין הנזק שאינו ממוני. תחילה יובהר כי לאור קביעותינו דלעיל ביחס לתרומתו של התובע להפסקת יחסי העבודה איננו סבורים כי יש מקום לפסיקת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. עם זאת, רואים אנו לומר כי איננו מקלים ראש בכך שהנתבעת ייחסה לתובע ביצוע מעשים חמורים, לרבות ביצוען של עבירות פליליות, תוך שהוא מסתמכת בהקשר זה על תשתית ראייתית קלושה ורעועה. אולם, התנהלות זו של הנתבעת נעשתה לאחר תום יחסי העבודה, במסגרת ההתכתבות שהתנהלה בין הצדדים ובמהלך ניהול ההליכים ומכאן שאין קשר סיבתי בינה לבין הפסקת עבודתו של התובע. לעניות דעתנו, המזור לפגמים אלה שבהתנהלות הנתבעת צריך למצוא ביטויו במסגרת פסיקת הוצאות משפט הולמות ולא במסגרת פסיקת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. 34. כסרח עודף נציין, כי אף לו סברנו כי הטעמים שהובילו את הנתבעת לנקוט בצעדים שהביאו לסיום יחסי העבודה היו פגומים, הרי שלא היה מקום לקבל את התביעה לתשלום פיצוי בגין נזק ממוני. שכן, נזק זה לא הוכח וזאת מן הטעמים הבאים: המסמך עליו השליך התובע יהבו מיום 9.8.07, שנערך ע"י רואה חשבון, כולל אמירה סתמית של רואה החשבון שלא העיד בבית הדין ביחס להכנסה המשוערת של התובע מאוטוקאר בשנת 2007. מסמך זה נערך בחודש 8/07; דהיינו - כחודשיים לאחר הפסקת עבודתו של התובע בנתבעת ואין זה ברור על יסוד מה חישב רואה החשבון את ההכנסה המשוערת של העסק לשנת המס 2007. מעבר לכך, אף אם נקבל את ההנחה כי בחודשי הפעילות הראשונים של התובע במסגרת העסק שהקים הייתה הכנסתו נמוכה מהכנסתו אצל הנתבעת, הרי שאין זו הדרך הראויה לחשב את הנזק הממוני שנגרם לו בגין הפסקת עבודתו. שכן, יש להתייחס לטווח פעילות ממושך יותר מאשר ששת חודשי הפעילות הראשונים. לא מן הנמנע כי ההפסד לכאורה (רמת ההכנסה הנמוכה יותר בחודשי הפעילות הראשונים) השתלמה בסופו של יום, על-פי מבחני הכנסה המתייחסים לתקופת זמן סבירה, המשתרעת על פני שנה ויותר מתחילת הפעילות של אוטוקאר. דא עקא, שהתובע מטעמיו בחר שלא לצרף לתצהיר העדות הראשית ולתיק המוצגים שהוגש ביום 2.3.09 מסמכים המלמדים על הכנסותיו כפי שהיו בפועל בשנת 2007 וכן על הכנסות העסק בשנת 2008. זכאות התובע לתשלום בגין שכר עבודה לחודש 6/07 35. התובע, טען כי על אף שעבד בנתבעת בפועל עד ליום 10.6.07, הרי שהוא לא קיבל שכר עבודה בגין חודש זה. 36. הנתבעת מנגד טענה כי שכר העבודה בגין 6/07, אשר כלל גם תשלום בגין ימי מחלה ו-6 ימי עבודה נטו, נוכה משכר התובע במסגרת התחשבנות "כהחזר על מפרעה" בסך של 1,888 ש"ח אותה קיבל התובע מהנתבעת (ראה - סעיף 39 לכתב ההגנה וסעיף 78 לתצהיר מר כהן). הנתבעת צירפה לתמיכת טענתה, "כרטסת ממוינת לפי תאריכי ערך" ובה רישום של חו"ז מפרעות לעובדים. לא למותר לציין כי הנתבעת לא הציגה בפני בית הדין תלושי שכר המלמדים על תשלומי מפרעות. 37. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו שיש לקבל רכיב תביעה זה. שכן, הנתבעת הטוענת למעשה "טענת פרעתי" ביחס לחוב שעניינו שכר עבודה, נדרשת להוכיח כי התובע אכן קיבל במועד מסוים מפרעה בסכום הנטען. הוכחה שהנתבעת לא סיפקה לביה"ד. אי לכך, התוצאה היא כי התובע זכאי להפרשי שכר בגין חודש 6/07 בסך של 4,106 ש"ח ( = 12,318 X 10/30). 38. אשר לתביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר, הרי שלאור קביעתנו ולאור עקרון המידתיות הנגזר מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומן הפסיקה, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה בסך של 1,000 ש"ח (ראה - עב 6992/00 יצחק ביטש נ' דליה אדרוקי, ניתן ביום 25.5.03 וכן ע"ע 473/09 מוטוראפ בע"מ נ' יניב ורד, ניתן ביום 1.11.11). זכאות התובע לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות 39. התובע טען בכתב התביעה כי הוא עבד בימים א'-ה' מהשעה 7:00 עד 17:45 ובימי ו' מהשעה 7:00 עד 14:45. משכך, טען כי הוא הועסק 14 שעות נוספות בשבוע, בגינן עתר לתשלום בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951. מנגד טענה הנתבעת כי שעות העבודה של התובע היו בימים א'-ה' מהשעה 8:00 עד 17:00 ובימי ו' מהשעה 8:00 עד 14:00, כאשר התובע יצא מדי יום להפסקה של מחצית השעה. בנוסף, טענה כי התובע קיבל תוספת בעבור שעות נוספות גלובליות. 40. אשר לדעתנו יאמר - כי עדיפה בעיננו גרסתה העובדתית של הנתבעת על פני גרסתו של התובע. אישוש לגרסת הנתבעת ניתן למצוא בחקירתו הנגדית של התובע, במסגרתה העיד כי מקום העבודה היה "פתוח" מהשעה 8:00 בבוקר ועד לשעה 17:00- 18:00. זאת תוך שהוא מוסיף ומציין כי "מבחינת העובדים זה היה עד השעה 17:00" (ראה - עמ' 6 לפרוטוקול ש' 16-17). התובע לא העיד ולא פירט מדוע היה צורך בנוכחותו לאחר שעות הפעילות של הנתבעת; קרי - לפני 8:00 או לאחר 17:00. מעבר לכך, בחקירתו הנגדית הודה התובע כי הוא אכן יצא להפסקות בימי העבודה ולא סתר את גרסת הנתבעת, לפיה הוא נטל הפסקה של מחצית השעה מדי יום. בנסיבות אלה, עולה אפוא כי התובע עבד 6 ימים בשבוע, בימים א'-ה' מהשעה 8:00 ועד 17:00 וביום ו' מהשעה 8:00 עד 14:00. משכך ולאור זמן ההפסקה, יוצא כי התובע עבד למעשה מדי יום 8.5 שעות וביום שישי 5.5 שעות; קרי - 48 שעות בשבוע. זאת, שעה ששבוע העבודה הינו בן 43 שעות. מכאן שהתובע זכאי לתשלום בעבור עבודה בשעות נוספות, בהתבסס על תחשיב התובע ובהתאם לכלל לפיו אל לו לבית הדין לחרוג מהנתבע בכתב התביעה ובהתאם לקביעות העובדתיות של פסק דין זה, בסך של 18,766 ש"ח (= 45.94 ₪ שכר לשעה X 25% X 5 שעות X 4.3 שבועות X 76 חודשים). 41. באמרנו זאת איננו מתעלמים מטענת הנתבעת לפיה - התובע קיבל תשלום נפרד בעבור שעות נוספות גלובליות. דא עקא, שלעניות דעתנו הרישום המופיע בתלושי השכר של התובע - החל מחודש 7/06, לפיו קיבל התובע לכאורה תשלום של 1,200 ש"ח בגין שעות נוספות גלובליות - איננו אלא רישום מלאכותי. שכן, עיון בתלושי השכר של התובע לשנת 2006 מלמד - כי עד לחודש 6/06 שכר היסוד של התובע הסתכם בסך מגולם של 7,700 ש"ח. תשלום שלא כלל תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, נוכח האיסור הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר על תשלום שכר כולל. עיון נוסף בתלושי השכר מלמד כי החל מחודש 7/06 החל להירשם בהם שכר יסוד מגולם נמוך יותר - של 6,500 ש"ח - כאשר היתרה עד לסך מגולם של 7,700 נרשמה באופן נפרד כתמורה בעבור שעות נוספות גלובליות. שינוי זה מלמד על שינוי ברישום להבדיל מתשלום "אמיתי" בגין עבודה בשעות נוספות. זכאות התובע לתשלום בגין דמי הבראה 42. התובע עתר לתשלום פדיון דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות מאחר ולטענתו לא קיבל מהנתבעת תשלום כאמור. 43. לטענת הנתבעת, התובע לא היה זכאי לתשלום דמי הבראה בעבור שתי שנות עבודתו האחרונות וודאי שלא בשיעורים הנטענים על ידו. כן הוסיפה, כי אף לו היה התובע זכאי לתשלום דמי הבראה, הרי שהיה מקום לקזז ממנו את חובותיו של התובע בגין הלוואות שנטל כמו גם את סכום הנזק שהסב לה. 44. אשר לדעתנו יאמר - כי הנטל להראות ביצוע תשלום דמי הבראה מוטל על המעביד. זאת, שעה שהנתבעת לא הוכיחה כי אכן שולמו לתובע דמי הבראה. אשר לטענות הקיזוז שבפי הנתבעת, הרי שכפי שפורט לעיל ויפורט להלן, הנתבעת לא הוכיחה כי התובע חב לה כספים בגין הלוואות וכי הוא אכן גרם לה נזקים. אי לכך, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בסך של 4,452 ש"ח (= 318 X 7 ימים X 2 שנים). זכאות התובע להפרשות לקופת הגמל 45. לאור קביעתינו לעיל ביחס לשכר הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות, הרי שעל הנתבעת להוסיף ולהשלים את הסכומים המגיעים לתובע בגין הפרשות לקופת הגמל בגין תוספת השכר בסך 1,000 ₪ נטו בחודשים 9/06-5/07 וכן בגין שכר חודש 6/07 בסך כולל של 1,009 ש"ח (= 1,787 ש"ח X 5% X 9 חודשים + 4,106 ₪ X 5%). התביעה האישית כנגד מר כהן - הנתבע 2 46. התובע טען כי יש לחייב את מר כהן כמנהלו הישיר בגין הפרת ההתחייבויות כלפיו בשל פיטוריו שלא כדין ובגין הנזקים הכספיים השונים אשר נגרמו לו. את עילת התביעה כנגד מר כהן ביסס התובע על עילה של גרם הפרת חוזה; קרי - על סעיפים 62-63 לחוק החוזים. 47. נקדים אחרית לראשית ונציין כי לטעמנו לא התקיימו התנאים המצדיקים הטלת אחריות אישית על מר כהן וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: מן הפסיקה עולה, כי אין לשלול באופן גורף ובכל מקרה של פיטורים שלא כדין, אפשרות להטלת אחריות אישית על עובד אחר בעילה של גרם הפרת חוזה. זאת, בנוסף ומעבר לאחריות המעביד (ראה והשווה להערותיו של כב' השופט רובינשטיין בבג"צ 4284/08 שמואל קלפנר ואח' נ' חברת דואר ישראל בע"מ, ניתן ביום 26.4.10). אפשרות זו מעוגנת אף בחוק החרות; קרי - בסעיף 16 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע כי למרות קיומה של אחריות שילוחית של המעביד, מוטלת אחריות אישית אף על העובד. בפסיקה נקבע כי הטלת אחריות מעין זו המוטלת על עובד או על נושא משרה בתאגיד נשענת על עקרון יסוד של דיני הנזיקין, לפיו - מי שמקיים את יסודות העוולה אחראי למעשיו, ובלשונו של בית המשפט העליון לאמור: "עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין... עמדתם של דיני נזיקין הם העמדה האינדיבידואליסטית לפיה כל אדם חטאו ישא." (ראה - ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 661; להלן: "עניין צוק") עם זאת נפסק, כי היקף האחריות האישית שיש להטיל נגזר "ממשבצות האחריות המוכרות במשפטנו", כאשר "האחריות הנזיקית תפורש לאור מטרות דיני הנזיקין, שיקולי הצדק, ההגינות ושיקולי היעילות הכלכלית", כאשר החשש מהרתעת יתר עשוי להשליך על היקף האחריות. כמו כן, הוסיף בית המשפט וקבע כי האחריות האישית מקדמת את הרצון להעניק פיצוי לניזוק במקרה שאין הוא יכול לקבלו ממקור אחר (ראה - סע' 23 לפסה"ד בענין צוק). 48. דברים אלה, יש להתאים כמובן לנסיבות המיוחדות של יחסי העבודה, תוך מתן משקל לאופן בו עשויה להשפיע הטלת אחריות אישית על עובדים - בנוסף ומעבר לאחריות המוטלת על מעבידיהם. זאת, בשים לב לבוקה ומבולקה שעשויה לגרום "פריצת הסכר" והתרה בלתי מבוקרת של הגשת תביעות של עובדים כנגד עובדים אחרים ולכרסום הצפוי בסמכויות של עובדים בתפקידים ניהוליים, שיתקשו לבצע כהלכה את תפקידם. מכאן - שיש לקבוע לטעמנו כללים קשיחים וזהירים ביחס למקרים בהם יחוב עובד באחריות אישית - בנוסף ומעבר לאחריות המעביד - ולהתאימם למקרי קיצון, כגון הפרה של הוראות החוק הנגועה בפסול מוסרי חמור או נסיבות בהן פועל העובד בחוסר תום לב קיצוני ביחס לעובד אחר. 49. לאור קביעותינו דלעיל - כפי שעמדנו עליהן לעיל בהתייחס לרכיב התביעה שעניינו תשלום פיצויי פיטורים ותשלום פיצוי בעבור פיטורים שלא כדין - איננו סבורים כי מקרה זה אכן שייך למתחם מקרי הקיצון המצדיקים הטלת אחריות אישית על בסיס העילה של גרם הפרת חוזה. התביעה שכנגד 50. כמצוין לעיל, הנתבעת העלתה כלפי התובע שורה של טענות במסגרת התביעה שכנגד, ובכלל אלא - טענות לפיהן הוא הפנה לקוחות אשר פנו אליה לגורמים אחרים, נתן הנחות מופרזות ללקוחות ללא אישור ובתמורה לתשלום אותו שלשל לכיסו, נמנע מלדווח על קבלת מוצרי מתנה שיועדו לנתבעת ונטל אותם לעצמו, ניסה לשכנע עובדים להתפטר מעבודתם בנתבעת, הקים עסק מתחרה ויצר קשר עם לקוחות וספקי הנתבעת תוך שימוש במידע סודי שהגיע אליו אגב עבודתו בנתבעת, ביצע עבודה פרטית ללקוחות הנתבעת בתמורה למחיר נמוך מזה שגובה הנתבעת וכן גנב חלקים מהמלאי השוטף של הנתבעת. 51. אנו סבורים כי יש לדחות את כל טענות הנתבעת, ומכאן אף את התביעה שכנגד במלואה. הנתבעת לא הוכיחה כי התובע הפנה באופן שיטתי את לקוחותיה לגורמים אחרים מעבר ללקוח שפנה וביקש מהתובע מספר טלפון של גורם חיצוני לנתבעת. הנתבעת אף לא הוכיחה את כל טענותיה באשר למעילה בכספים או לגניבות מצד התובע וטענותיה בהקשר זה התבססו על הנחות וסברות ללא בסיס ראייתי מוצק. גם הטענה כי התובע עשה שימוש בסוד מסחרי של הנתבעת לא הוכחה, מהטעם שהנתבעת לא הוכיחה את עצם קיומו של סוד שכזה בהתאם להגדרת המונח בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. הנתבעת אף לא הוכיחה קשר סיבתי בין המעשים שהיא מייחסת לתובע לבין הירידה בהיקף פעילותה. לא למותר להוסיף כי מתצהירו של מר כהן עולה כי הנתבעת ידעה למעשה על ההתנהלות הקלוקלת שהיא מייחסת לתובע עוד במהלך עבודתו אצלה. משכך, אין זה הגיוני בעיננו כי התובע פעל באופן זה בלא שהנתבעת מצאה לנכון להפסיק את עבודתו מטעם זה. 52. לאור כל האמור, אנו דוחים את התביעה שכנגד. סוף דבר 53. נוכח כל האמור לעיל, הרי שאנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פס"ד זה, את הסכומים הבאים: סך של 39,007 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10.6.07 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 4,106 ש"ח בגין שכר עבודה חודש 6/07, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10.6.07 ועד למועד התשלום בפועל. וכן סך של 1,000 ₪ בגין פיצויי הלנת שכר עבודה. סך של 18,766 ש"ח בגין שעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10.6.07 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 4,452 ש"ח בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10.6.07 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 1,009 ש"ח בגין הפרשות לקופת גמל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 10.6.07 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 10,250 ש"ח בגין הוצאות משפט. במסגרת פסיקת ההוצאות הבאנו בחשבון את העובדה שחלק מתביעתו של התובע נדחה, אולם ובה בעת הבאנו בחשבון את העובדה כי התביעה שכנגד נדחתה במלואה וכן התחשבנו בטענות החמורות שטענה הנתבעת כלפי התובע, עת שייחסה לו למעשה ביצוע עבירות פליליות. זאת, בהעדר בסיס ראייתי ולו מינימאלי. 54. התביעה שכנגד - נדחית במלואה. פתיחת עסקעצמאים