הכרה בהומלס כתושב ישראל

התובע טוען כי הוא זכאי להכרה בתושבותו, מכוח היותו חסר בית. ואכן, כב' הנשיא ס' אדלר (כתוארו אז), עמד על זכות בסיסית זו של אדם חסר בית, וקבע שמכוח כבוד האדם, גם חסר בית, ללא כתובת, זכאי לגמלת הבטחת הכנסה (דב"ע נו/ 265-04 שמעון חסיד - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם), (כאשר , כמובן, עמד בשאר התנאים שבחוק לצורך קבלת הגמלה). בענין אחר, ובשאלת זכאותו של חסר בית לדמי אבטלה, נפסק כי: "תכלית זו מונחת גם ביסודו של פרק האבטלה בחוק הביטוח הלאומי. התכלית היא כי לכל אדם יהיה כדי מחייתו, כדי קיום מינימלי". (ע"ע 1119/02 זומרוד רבדנוב - שירות התעסוקה, עבודה ארצי, כרך לג(30), 38). יחד עם זאת, על מנת שאדם ייחשב כ"דר רחוב" וכ"חסר בית", על בית הדין להשתכנע כי אכן אין לו בית אחר למגוריו, וכי מתגורר ובאופן רציף ברחובות/בתים נטושים או בתים מזדמנים בתוך התחום, וכי זהו מרכז חייו. יש לשים אל לב, כי בפסיקות דלעיל, בהם בית הדין קבע כי לא תיגרע זכותם של מחוסרי בית, בשל היותם מחוסרי בית, מדובר באנשים שזכותם נשללה על ידי הביטוח הלאומי רק בגלל היותם מחוסרי בית ונעדרי כתובת מגורים (ולא בגלל שלא היו זכאים מבחינה מהותית לזכויות אלו). לפיכך קבע בית הדין כי אין בכך שהם "חסרי בית" כדי לשלול מהם זכויות המגיעות להם בדין , כמו אבטלה והבטחת הכנסה. בעניין אחר - בבל 01376/04 ג'ברין ג'אבר - המוסד מיום 25/10/06, פסקתי, כי אכן התובע יהיה זכאי לקצבת זיקנה, כשבין השאר נכתב שם כי מדובר באדם גרוש, שאין לו בית בשום מקום אחר, וכי "בבוא בית הדין לשקול מהו מרכז חייו של התובע נלקחת בחשבון העובדה כי התובע בוטח משך השנים בביטוח בריאות, וכי תקופה ארוכה עבד בישראל בחברות שמירה. בנוסף, וכאמור לא נצפה התובע מחוץ לתחום, ואין ספק שבחלק מזמנו נוהג לשבת בבית הקפה שבעיר העתיקה. היות וכך, ומשבית הדין מקבל את טענתו כי הינו מחוסר בית, ובחלק ניכר מתקופת עבודתו התגורר באתרי הבניה בהם עבד - הרי שגם מבלי לדעת פרטים טובים יותר לגבי המערה בה טוען שמתגורר - מקבל בית הדין כי יש לראות בתובע כמי שמתגורר בתחום, לצורך קבלת קצבת זקנה" על פי הפסיקה, לעניין חוק הביטוח הלאומי ניתנה לדיבור "תושב" משמעות הקשורה למצב עובדתי, המעיד על היות ישראל ביתו של התושב, ולא על היות ישראל מקום ישיבה ארעי, אם כי הדבר תלוי בעובדות ובנסיבות המקרה (דב"ע מד/10-0 פד"ע ט"ו 417 421). עוד נקבע כי אחד הסממנים העיקריים , המעידים על תושבותו של אדם הינו מקום מגוריו. ראה: דב"ע (ארצי) נב/100-0 המוסד לביטוח לאומי - אמנה אערער, פד"ע כה 107, 111-113. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הכרה בהומלס כתושב ישראל: זהו פס"ד בתביעת התובע להכיר בו כתושב מאז שנת 1991. הרקע לתביעה: א. התובע, יליד 10/46, הוכר כתושב עד 1/8/77. ב. ביום 28/9/05 נשלח לתובע מכתב שימוע (כאשר אין הסכמה שהתובע קיבל מכתב זה). התובע לא השיב למכתב השימוע, ותושבותו נשללה. ג. ב-10/09 הגיש התובע לנתבע דין וחשבון רב שנתי. התובע מבקש להכיר בו כתושב מאז שנת 1991 ברצף, ולמצער - מספטמבר 2005. ד. התובע מוכר כנרקומן, ונזקק החל משנת 2007 לטיפולם רפואיים. הנתבע הסכים, מסיבות הומניטאריות, לבטח את התובע בביטוח בריאות עד לסיום ההליך בבית הדין. ה. לאורך כל השנים - גם כשהוכר כתושב, וגם כשגר בבית ג'אלה, הייתה לתובע תעודת זהות כחולה. בדיון המוקדם נקבעו הפלוגתאות הבאות: א. האם התיישנה התביעה לתקופה שמ 1/8/77 עד 29/9/05. ב תושבות התובע לתקופה שמ 91' ועד היום. ג. האם הנתבע רשאי לשלול תושבות לתקופה שקדמה ל 7 שנים. דיון: א. התובע, על פי הנטען, הינו דר רחוב, שסבל משך שנים ארוכות מהתמכרות לסמים. התובע נשוי לאישה המתגוררת בבית שבבית ג'אלה (מחוץ לתחום) בו יש לשניהם זכויות מגורים. בבית זה גרות גם עם חלק מבנותיו. ב. ע"פ התצהירים והעדויות, הסתובב התובע בירושלים משך השנים כמכור לסמים, גר לעיתים בדירות נטושות או אצל אנשים שריחמו עליו ונתנו לו מקומות זמניים ללינה (כשאין וודאות לגבי הרצף ולגבי התקופה, וכן לגבי השאלה האם ירושלים נחשבת למרכז חייו). משנת 2005 יש ראיות לכך שטופל כמכור לסמים, על ידי רשויות הסעד/אגודת תל"ם, ומאוגוסט 2009, עבר להוסטל בצפניה, לנגמלים מסמים. משנת 2007 סובל התובע מבעיות רפואיות קשות ואושפז בבתי חולים שונים בישראל. ג. לטענת ב"כ התובע, הייתה הסכמה בדיון, כי התובע הינו תושב, לכל הפחות מיום 8/09, אלא שאין הדבר כן. בדיון, ורק לצרכי פשרה, הסכים הנתבע כי התובע יוכר כתושב ממועד זה, וכי בכך תסתיים התביעה - אלא שהתובע סרב לכך, ולפיכך המחלוקת מתייחסת לכל התקופה, ולא רק ממועד זה. נבדוק תחילה את שאלת ההתיישנות, עד ספטמבר 2005. ד. אין מחלוקת כי עד שנת 1991 לא היה התובע תושב, וכי בין השנים 1977 ועד 1991 התגורר עם משפחתו, כפי שבעצמו העיד, בבית ג'אלה (מחוץ לתחום), שם יש לו זכות מגורים בנכס פרטי, ושם מתגוררת אשתו (ממנה לא התגרש מעולם) וחלק מבנותיו, גרות שם אף הן, עד היום. ה. ב-28/8/05 נשלח לתובע על ידי הנתבע, מכתב שימוע, ומשהתובע לא השיב למכתב - נשללה תושבותו משנת 1991. התובע לא ערער על החלטה זו , כשלדבריו, כלל לא קיבל את מכתב השימוע. אלא, שמכתב השימוע נשלח לפי הכתובת שהתובע מסר למשלוח מכתבים בישראל, לבית אמו, בבית צפפה (כתובת שאין חולק שלא הייתה כתובת מגוריו) - ומשלא השיב למכתב השימוע - בדין נשללה תושבותו. ו. יצויין כי בכתובת זו נחקרה בתו של התובע, על ידי חוקר המוסד (נ/2), וכפי שהעיד מר קסטירו (וכפי שגם התברר מעדותו של התובע בעצמו בבית הדין, ובניגוד לאמור בתצהירו) - הקשר עם בנותיו לא נותק, ולפיכך אף לא הייתה כל מניעה (לו אכן היה גר עד אז בירושלים) לקבל את המכתב, ולו גם באמצעות מי מבנותיו. אמנם מסמך נ/2 הוגש בהסתייגות, לאור העובדה שבתו של התובע לא הגיעה להעיד בפני הדין, אך אין מחלוקת כי מקום החקירה היה בבית צפפה, כפי שרשום במסמך. ז. שאלת הקשר עם משפחתו, רלבנטית הן לעניין קבלת מכתב השימוע, והן לעניין תושבותו בכלל. לפיכך אתייחס לשאלה זו בהרחבה. מר קסטירו, עד התובע העיד כדלקמן: "ת. הבנות שלו מתקשרות אלי מתי שרוצים אותו. אחיו בא וביקר אותנו, הבנות שלו מתקשרות אלי לנייד ושואלים אותי על מצבו. ש. איפה המשפחה שלו גרים? ת. בבית ג'אלה. הם שואלים אותי כשהוא בבית חולים איפה בדיוק הוא נמצא ולגבי אפשרות לבקר אותו, הכל הבנות שלו שואלים אותי. ש. הבנות שלו דואגות לו? ת. כן. ש. פעם בכמה זמן הן מתקשרות? ת. הרבה. כשיש דבר חשוב מתקשרים אלי". בהמשך אף הוסיף: ת. הוא הולך לבקר אותן, אחרי שהן מתקשרות, עושות לו אוכל. ש. כמה זמן נמשך כל ביקור? ת. באותו יום הוא הולך וחוזר, לא יותר משעתיים הביקור שהוא רואה את הבנות שלו וחוזר. ש. הוא הולך לבית שלו? ת. לא יודע לאן הוא הולך, אבל אני יודע שהוא הולך למשפחה שלו. בגלל שהוא גרוש עם אישתו, אצלנו המוסלמים אסור שהוא ילך לבית של אישתו לשעבר לאחר הגירושין, יכול להיות שבגלל זה הוא היה הולך לבנות שלו. ש. פעם בכמה זמן הוא היה הולך אליהן? ת. פעם בשבוע לפעמים, ולפעמים כל שבועיים שלושה (ההדגשות לא במקור- י.ש). ח. גם מר אבי לינק, שמכיר את התובע מההוסטל בצפניה והעיד מטעמו, אמר, כי מאז שהוא מכיר את התובע (מתקופת ההוסטל), וכן בתקופות אישפוזו - נוהגות הבנות להתקשר אליו ולשאול לשלומו, וכי הקשר עמן לא נותק. משמע - טענת התובע כי לא היה לו קשר עם בנותיו מ-1991 , אינו נכון, ולא הייתה כל מניעה כי יקבל את המכתב שנשלח אליו - ע"פ הכתובת, שהוא עצמו מסר, לבית צפפה. ט. מכל האמור לעיל - שוכנעתי כי התובע קיבל את מכתב השימוע, ולכל הפחות ידע על תוכנו מבנותיו, אך לא השיב עליו מסיבותיו שלו, כשעל פניו אף לא היתה לו סיבה להתנגד לאמור בו, כיוון שעד אז נכחותו בירושלים הייתה מזדמנת ודלילה (וזו גם ככל הנראה הסיבה לכך שלא השיב על המכתב). מכל מקום, וגם אם נכונה טענתו של התובע כי לא קיבל את המכתב שנשלח לכתובת שמסר - כי אין הוא יכול לבוא בטענות בעניין זה אלא לעצמו. י. בהערת אגב יצויין, כי התובע מסר את כתובת אמו בבית צפפה גם כשאושפז לניתוח בבית חולים הדסה עין כרם, וכן בבית חולים מאיר, אף שאין חולק שזוהי לא כתובתו הנכונה, אלא רק לצורך קבלת מכתבים, כפי שעשה לגבי ביטוח לאומי, ולא היה כל פסול בכך שהנתבע שלח לו לכתובת זו אף את מכתב השימוע (כשהטענה כי על הנתבע היה לשלוח את המכתב גם לביתו שבבית ג'אלה - אינה מתקבלת). יא. בנסיבות שתוארו לעיל, אין גם מקום לקבל את טענת ב"כ התובע, כי בכך שלא קיבל החלטה נוספת - מעבר לשימוע - על שלילת תושבותו -די בכך כדי לקבוע כי לא חלה תקופת ההתיישנות. ולא היא. על התובע היה להשיב, ובזמן אמת, להחלטת השימוע, ומשלא עשה כן - התיישנה זכותו לטעון כי היה תושב באותה עת. יב. עוד יצויין, כי עומדת לנתבע חזקת התקינות, כי אכן שלח את המכתב, לכתובת שמסר התובע, וכי המכתב לא הוחזר לשולח. גם מהעדויות עולה כי לכל המוקדם טופל על ידי רשויות הרווחה ועיריית ירושלים - משנת 2005. נכון אמנם שהיו אנשים טובים שריחמו עליו ונתנו לו לישון מפעם בפעם במקומות שונים במהלך כל השנים הללו (כדוגמת העדים חאזי עג'לוני ומוחמד קאסטירו) - אלא שאין עדות לרציפות רבת השנים, ואין לכך כל תיעוד , וכפי שציינה ב"כ הנתבע - לא ייתכן שהיה גר ברציפות 18 שנים ברחובות ירושלים או במקומות נטושים מבלי שרשויות הרווחה הבחינו בו. רק משנת 2005 יש עדויות לטיפול בו - לפיכך, לכל המוקדם ניתן לבדוק ממועד זה את מרכז חייו. מכל האמור לעיל - תביעת התובע להכרה בתושבותו עד 9/05 - התיישנה. יג. והערה נוספת: אמנם בפלוגתא נרשמה שאלת זכאות הנתבע לשלול תושבות מעבר ל-7 שנים, אלא שבסיכומים לא הייתה התייחסות לטענה זו, וממילא - משנקבע כי התביעה עד 2005 התיישנה - הפלוגתא אינה רלבנטית עוד. תושבות התובע מספטמבר 2005 : יד. ראשית, ומשהתובע לא היה תושב עד מועד זה - הנטל להוכיח כי הוא תושב משנה זו ואילך - חל עליו. לאור זאת נבדוק את טענת התובע כי יש להכיר בו כתושב מספטמבר 2005 ואילך, ובין השאר - האם יש הבדל בין התקופה בה התגורר בהוסטל בצפניה לנגמלים מסמים (מ-8/09 ואילך), לבין התקופה שקדמה לכך. טו. בטרם אתייחס לגוף הטענות, אציין, כי התובע טוען כי הוא זכאי להכרה בתושבותו, מכוח היותו חסר בית. ואכן, כב' הנשיא ס' אדלר (כתוארו אז), עמד על זכות בסיסית זו של אדם חסר בית, וקבע שמכוח כבוד האדם, גם חסר בית, ללא כתובת, זכאי לגמלת הבטחת הכנסה (דב"ע נו/ 265-04 שמעון חסיד - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם), (כאשר , כמובן, עמד בשאר התנאים שבחוק לצורך קבלת הגמלה). בענין אחר, ובשאלת זכאותו של חסר בית לדמי אבטלה, נפסק כי: "תכלית זו מונחת גם ביסודו של פרק האבטלה בחוק הביטוח הלאומי. התכלית היא כי לכל אדם יהיה כדי מחייתו, כדי קיום מינימלי". (ע"ע 1119/02 זומרוד רבדנוב - שירות התעסוקה, עבודה ארצי, כרך לג(30), 38). טז. יחד עם זאת, על מנת שאדם ייחשב כ"דר רחוב" וכ"חסר בית", על בית הדין להשתכנע כי אכן אין לו בית אחר למגוריו, וכי מתגורר ובאופן רציף ברחובות/בתים נטושים או בתים מזדמנים בתוך התחום, וכי זהו מרכז חייו. יש לשים אל לב, כי בפסיקות דלעיל, בהם בית הדין קבע כי לא תיגרע זכותם של מחוסרי בית, בשל היותם מחוסרי בית, מדובר באנשים שזכותם נשללה על ידי הביטוח הלאומי רק בגלל היותם מחוסרי בית ונעדרי כתובת מגורים (ולא בגלל שלא היו זכאים מבחינה מהותית לזכויות אלו). לפיכך קבע בית הדין כי אין בכך שהם "חסרי בית" כדי לשלול מהם זכויות המגיעות להם בדין , כמו אבטלה והבטחת הכנסה. יז. בעניין אחר - בבל 01376/04 ג'ברין ג'אבר - המוסד מיום 25/10/06, פסקתי, כי אכן התובע יהיה זכאי לקצבת זיקנה, כשבין השאר נכתב שם כי מדובר באדם גרוש, שאין לו בית בשום מקום אחר, וכי "בבוא בית הדין לשקול מהו מרכז חייו של התובע נלקחת בחשבון העובדה כי התובע בוטח משך השנים בביטוח בריאות, וכי תקופה ארוכה עבד בישראל בחברות שמירה. בנוסף, וכאמור לא נצפה התובע מחוץ לתחום, ואין ספק שבחלק מזמנו נוהג לשבת בבית הקפה שבעיר העתיקה. היות וכך, ומשבית הדין מקבל את טענתו כי הינו מחוסר בית, ובחלק ניכר מתקופת עבודתו התגורר באתרי הבניה בהם עבד - הרי שגם מבלי לדעת פרטים טובים יותר לגבי המערה בה טוען שמתגורר - מקבל בית הדין כי יש לראות בתובע כמי שמתגורר בתחום, לצורך קבלת קצבת זקנה" (ההדגשה לא במקור - י.ש). יח. על פי הפסיקה, לעניין חוק הביטוח הלאומי ניתנה לדיבור "תושב" משמעות הקשורה למצב עובדתי, המעיד על היות ישראל ביתו של התושב, ולא על היות ישראל מקום ישיבה ארעי, אם כי הדבר תלוי בעובדות ובנסיבות המקרה (דב"ע מד/10-0 פד"ע ט"ו 417 421). עוד נקבע כי אחד הסממנים העיקריים , המעידים על תושבותו של אדם הינו מקום מגוריו. ראה: דב"ע (ארצי) נב/100-0 המוסד לביטוח לאומי - אמנה אערער, פד"ע כה 107, 111-113. האם יש לראות את התובע כ"חסר בית" לצורך קבלת תושבות? האם הרים את הנטל כי "מרכז חייו" בירושלים? יט. אודה על האמת, כי בתיק זה היו לי לבטים לא מעטים באשר לשאלה זו. כאשר מדובר באדם נורמטיבי, הרי שקל לבדוק את מכלול הנסיבות היוצרות יחד ריקמת חיים ומרכז חיים: היכן עובד, היכן שוכר דירה, היכן חשבון הבנק שלו, כמה משלם עבור צריכת מים וחשמל בירושלים, האם שולם עבורו משך השנים לביטוח לאומי, להיכן שולח את ילדיו ללמוד, היכן מקבל טיפול רפואי ועוד. כך גם נשאלת השאלה האם יש לו מקום מגורים מחוץ לתחום והאם הוא נשוי או גרוש ועוד. אלא, שבמקרה שלפנינו, מדובר בנרקומן, בן 63, בשולי החברה, שמעולם לא עבד באופן מסודר בתוך התחום (ולא שולם עבורו ביטוח לאומי), אשר "פורמאלית" יש לו זכות מגורים בבית שבבית ג'אלה, יש לו גם אישה לה הוא נשוי (וספק אם יש לו קשר עימה), אך ידוע כמי שמשוטט בירושלים במקומות נטושים ואחרים, מתקיים מן היד אל הפה, וסובל ממחלות קשות כתוצאה מצריכת הסמים רבת השנים. במקרה כזה - קיימת בעיה של ממש גם לאמוד את "כמות" השוטטות שלו, והאם בשוטטות זו, לצורך חיפוש ועישון סמים, די כדי לקבוע כי "מרכז חייו" בירושלים, או שמא מתגורר לסירוגין גם בביתו (למרות חוסר הרצון בו הוא מתקבל בביתו). כמו כן, איזו רמת הוכחה יש לדרוש ממנו כדי להרים את הנטל כי "גר" בירושלים (שהרי כמי שאין לו מקום מגורים ועבודה, קשה יותר לצפות שיוכלו להעיד על מקומות הימצאותו בכל זמן נתון), והאם כאשר הגביר את נוכחותו בירושלים - לצורך קבלת עזרה - יש בכך די כדי לקבוע כי הוא תושב. שאלה נוספת הינה גם שאלה ערכית: האם אדם, בעל תעודת זהות כחולה, אשר יש לו בעקרון מקום מגורים בשטחים, והתגורר שם בעבר, אך מעדיף את ירושלים כמקום שוטטות לצורך צריכת סמים, זכאי, להכרה בתושבותו - עם כל הזכויות הנלוות לכך - רק בגלל ש"בחר" בירושלים לצורך צריכת סמים (כשמשפחתו שלו לא רוצה בו ומעדיפה להתנער ממנו)? האם העובדה שהוא "אוהב את ירושלים", ובחר להיות בה כ"עיר מקלט" לצריכת סמים, מהווה סיבה מספקת כדי שמדינת ישראל תכיר בו כ"תושב"? האם אין כאן עידוד של קבלת זכויות של תושב בדרך שלילית? ומאידך - מדובר באדם שהיה בעבר תושב ירושלים והוכר ככזה (עד 1997) ובפועל יש עדויות כי אכן "בילה" לא מעט בירושלים, וקיבל סיוע - הן על ידי אנשים פרטיים שריחמו עליו, והן על ידי גורמי סעד - על מנת לצאת ממעגל הסמים (כפי שבסופו של דבר אף קרה). שאלות אלו אינן שאלות קלות, במיוחד כשמדובר באדם שניתן לומר עליו כי הוא "שבר כלי", חולה ודחוי, אשר אכן מתגולל בירושלים (ברמה זו או אחרת), שנים לא מעטות, ואשר גם המוסד לביטוח לאומי הסכים לשלם לו, מסיבות הומניטאריות, על טיפוליו הרפואיים הרבים שקיבל בבתי החולים השונים, עד לסיום ההליך. כ. לאור שאלות אלו אבחן את מצבו של התובע, משנת 2005 ואילך. על מנת לבדוק מה היה מרכז חייו של התובע, כולל זכות המגורים שלו בבית ג'אלה -  נבדוק תחילה את עדותו של התובע עצמו. בעדותו התבקש התובעת להסביר מדוע התגורר בירושלים, והוא השיב לעניין זה תשובות לאקוניות (עמ' 4 שורה 11): "ת. ירושלים זה הכי טוב בשבילי, כי אני מכיר אותה טוב, עבדתי פה, אני מכיר אנשים. הסמים לא נתנו לי לעשות כלום, אבל ברגע שהפסקתי את הסמים כולם מכירים אותי ועוזרים לי, אני לא עובד, עברתי ניתוחים והמצב שלי לא מאפשר לי לעבוד. ש. אתה ניסית לשכור דירה? ת. לא. ש. למה? ת. אין לי כסף בשביל זה. ש. אף פעם לא שכרת דירה? ת. אף פעם. ש. וכשלא היה לך איפה להיות חשבת לחזור לבית ג'אלה? ת. חשבתי אבל לא הצלחתי. אני משתמש בסמים ולכן זה לא מקובל שם, זאת עובדה. אישתי והבנות והקרובים והאחים של אישתי כל המשפחה לא מקבלים אותי. ש. איך זה שאחים שלך מחליטים לך, שהבית הזה הוא זכות שלך מאביך? ת. הם עבריינים ואני לא יכול לעמוד מולם, את רואה איך אני נראה מבוגר וחלש. ש. בסעיף 8 לתצהירך (מקריאה). מתי היתה ההפסקה הזאת שאתה מדבר עליה בסעיף זה? ת. בתקופה הזאת של 8/09. ניסיתי לעבוד ולא הצלחתי, הייתי משתמש, עד שעמותת שקל עזרה לי לרשום אותי בממ"י, אבי המדריך יודע על זה. יש לי כרטיס של ממ"י. מאז אני גר בצפניה". כא.       אף שהתובע העיד במפורש (עמ' 3 שורה 13) כי לא התגרש - העידו מר קסטירו ומר עג'לוני (שבוודאי אינם יודעים יותר טוב ממנו), כי התובע התגרש (אם כי לא מן הנמנע כי "ידעו" זאת על סמך דברים שאמר להם התובע).  מאידך התובע הצהיר בתצהירו ואף העיד בבית הדין  כי הקשר שלו עם משפחתו נותק מאז שנת 1991, ואילו מר קסטירו (אשר יכול היה לדעת את הדברים מידע אישי ולא רק ממה שסיפר לו התובע) תיאר, כי הקשר לא נותק, כאמור לעיל, וכי:" הבנות שלו מתקשרות אלי מתי שרוצים אותו. אחיו בא וביקר אותנו, הבנות שלו מתקשרות אלי לנייד ושואלים אותי על מצבו". כב.       כפי שיפורט גם בהמשך, מקובלים עלי עדויותיהם של מר קסטירו ומר עג'לוני, כי אכן הכירו את התובע על פני תקופה של שנים, כשהוא מופיע מדי פעם מסומם, וכי מתוך רחמים סייעו לו, ואף נתנו לו מפעם לפעם לישון בעסק, או דאגו לו לאוכל, ואף לדמי כיס. אולם לא ניתן לקבל את עדותם לא לעניין משך התקופה ולא לעניין הרציפות, כששני העדים נטו להגזמה, כפי שיפורט בהמשך. כג.       בתצהירו הצהיר מר קסטירו  כי  "היכרותי עימו נמשכת כבר 10 שנים רצופות" וכי..."הרבה פעמים  נתתי לו  מקום לינה בבית הקפה, כאשר הוא גם נשאר לנקות ולשמור על המקום לאחר סגירת בית הקפה, בעד תשלום קטן". ניתן, אפוא, ללמוד מתצהירו כי מדובר בהיכרות היא בת 10 שנים, וכי "הרבה פעמים" נתן לו ללון אצלו. אלא שבעדותו בבית הדין  עשה - לראשונה ובאופן לא מוסבר - הפרדה בין המצב שהיה עד 2005, ובין זה שלאחריו. לאור זאת נשאל: "ש. מה היה עד שנת 2005 ומה היה אחרי 2005? ת. ב 2005 הוא עבד אצלי ונשאר אצלי בבית קפה, והיו תקופות שהוא היה חולה והלך לבית חולים. ש. אז עד 2005 לא פגשת אותו באופן קבוע? ת. פגשתי אותו קבוע עד 2005, ומ 2005 הוא התחיל לעבוד אצלי. עד 2005 הוא היה מגיע כל יום לשתות אצלי קפה, הוא היה עובד במאפייה על ידי והיה עוזר להם באותו מקצוע שהוא עבד אצלי, מנקה את המאפייה ועושה עבודה פשוטה של ניקיון, ומ 2005 עבר לעבוד אצלי. (ההדגשה לא במקור - י.ש). ש. עד 2005 הוא עזר לבעל המאפייה, ומ 2005 הוא עזר לך? ת. אצלי הוא עזר וישן אצלי בקפה מ 2005, עד שעבר להוסטל שהיום הוא גם נמצא בו.  ש. בסעיף 4 לתצהיר כתבת שכדי לעזור לתובע, כדי שהוא לא יישן ברחוב, הרבה פעמים נתת לו מקום לינה בבית הקפה. כלומר, הרבה ימים הוא גם ישן ברחוב? ת. לפני שהיה אצלי הוא היה במאפייה, לא היה מקום או בית שהוא ישן בו. בין הבית קפה למאפייה מפריד כביש. אני ובעל המאפייה ראינו שהאיש הזה יש אפשרות לעזור לו, וגם הוא יעזור לנו, והתובע היה עוזר לנו, והיינו עוזרים לו. הוא לא היה יישן אצלנו בחינם, הוא היה נותן לנו שירות, היה מנקה ומקבל גרושים.  ש. היית משלם לו באופן קבוע? ת. כן, 20 ₪ שילמתי לו כל יום, סיגריות הייתי מביא לו, ואוכל. לפעמים הוא היה מבקש 20 ₪ במקום הסיגריות, והייתי נותן לו במקום הסיגריות. ש. בסעיף 4 לתצהיר אתה אומר הרבה פעמים נתתי לו מקום לינה בבית הקפה. למה כוונתך? ת. תקופה ארוכה. ש. אבל בתצהיר אמרת הרבה פעמים, נכון? ת. אני התכוונתי שבתקופה שהיה ישן אצלי זו היתה תקופה ארוכה, מ 2005 עד שהוא עבר להוסטל.  ש. למה לא אמרת בתצהיר שהוא לן באופן קבוע בבית קפה שלך, וכתבת הרבה פעמים? ת. אני התכוונתי בתצהירי שהתקופה שהיה אצלי היתה תקופה ארוכה ולא תקופה קצרה של חודש חודשיים או שלושה, אלא שנים שהוא היה אצלי. עדות זו תמוהה - ואף מלמדת על רצון להפריז על מנת לדאוג לזכויותיו של התובע. כך למשל, הטענה כי מאז 2005 עבד אצלו באופן קבוע - לא נטענה אפילו על ידי התובע בעצמו. כד.        בהמשך עדותו נשאל מר קסטירו והשיב:  "ש. אתה כותב בסעיף 6 לתצהיר שאחרי שהתובע התחיל בגמילה הוא כבר לא מגיע לבית הקפה. מתי הוא התחיל בהליך הגמילה? ת. בערך לפני 6 חודשים.  ש. כלומר תחילת 2001? ת. משהו כזה, אם אני לא טועה. ש. ואז הוא עזב את בית הקפה? ת. כן, הוא הלך להוסטל, והתחיל לישון שם. כשהוא התחיל בגמילה והלך להוסטל הוא כבר לא היה אצלי. ש. אז עד תחילת 2011 הוא ישן אצלך? ת. כן. (ההדגשה לא במקור - י.ש). גם דברים אלו  - אינם נכונים, שהרי אין חולק כי מ8/09 התגורר בהוסטל! כה.        עדות זו, הגם שיש בה בסיס של אמת , דהיינו שהעד אכן סייע לו במגורים לפרקים על פני תקופה של מס' שנים, אינה יכולה להתקבל כאמינה, ונראה בבירור כי העד הפריז. בכל מקרה, לו היו כך הדברים - וכי מ-2005 היה התובע "עובד" שלו, מן הסתם היה מצהיר על כך בתצהירו, ועוד יותר מכך  - התובע עצמו היה מצהיר ומעיד על כך, על מנת לחזק את טענתו  כי מרכז חייו בירושלים, דבר שלא נעשה. נראה, אפוא, כי העד ידע כי שנת 2005 היא שנה קריטית מבחינת זכויות התובע, ועל כן ניסה להתאים את עדותו בהתאם. אלא  שסיוע זה אינו  יכול להתקבל. מכל האמור, לא ניתן  לקבל את עדותו של העד כאילו על פני 10 שנים היה התובע ישן אצלו, מה גם שלטענתו  6 חודשים לפני העדות (שהייתה ב-14/7/11)  הפסיק להגיע אליו, בעוד שע"פ המסמכים  מההוסטל בצפניה   עולה כי מאז אוגוסט  2009 כבר לן בהוסטל. כו.       גם עדותו של מר עג'לוני אינה יכולה להתקבל במלואה. אכן , מקובל עלי, שגם מר עג'לוני מכיר את התובע מזה כ-15 שנים, ואף ריחם עליו ונתן לו מחסה ולעיתים גם נתן לו אוכל, אך לא ניתן ללמוד מתצהירו (וגם לא מעדותו), כי מדובר במצב קבוע בו התובע היה אצלו. וכך נשאל והשיב: "ש. כשאתה כותב מזה תקופה ארוכה הוא הפסיק ללון במוסררה, באיזה תקופה מדובר? ת. כאשר הוא הולך לטיפולים אז הוא לא במוסררה.  ש. אתה כותב תקופה לא ארוכה הפסיק לבוא למוסררה, בכמה זמן מדובר? ת. הוא הפסיק לבוא אלי, אבל הוא היה ברחוב. ש. ממתי הפסיק לבוא אליך, שנה שנתיים? ת. לא זוכר. ש. אתה יודע למה הוא הפסיק לבוא? ת. אולי היה מוצא מקומות אחרים, בקיץ לא היה בא כי היה מאוד חם. בחורף שהיה גשום הוא היה מגיע, שותה משהו, אוכל והולך.  ש. בתקופות שהוא לא היה מגיע, איך אתה יודע שהיה במאסר או בטיפול ולא למשל שהלך למשפחתו בבית ג'אלה? ת. במקום שאנו נמצאים 90% מהאנשים מסוממים במצבו, זה המרכז שלהם, הם יודעים ששם המרכז שיכולים לקנות ולהשתמש הם יודעים. החברים באים ומספרים כל אחד איפה נמצא פחות או יותר. מה יש לתובע לעשות בבית ג'אלה כי אם ילך לשם אף אחד לא יתן לו שקל? אם כאן בירושלים בקושי הוא יכול לאכול מה יש לו לעשות בבית ג'אלה (ההדגשות לא במקור). כז.         כפי שנאמר לעיל, גם מר עג'לוני "ידע" שהתובע גרוש, וכי בדבר מקום הימצאו של התובע בתקופה האחרונה (שכידוע היה בהוסטל בצפניה) ידע לתת הסברים  כי  "אולי היה מוצא מקומות אחרים, בקיץ לא היה בא כי היה מאוד חם. בחורף שהיה גשום הוא היה מגיע, שותה משהו, אוכל והולך" וכי  "מה יש לתובע לעשות בבית ג'אלה". עדות זו מלאה, אפוא, בהשערות - ולא בעובדות מדוייקות. כאמור - מקובלת עלי עדותו כי אכן פגש את התובע לאורך השנים לא מעט פעמים  וכי "בחורף שהיה גשום הוא היה מגיע, שותה משהו, אוכל והולך", ואף נתן לו במשך השנים אפשרות ללון אצלו, אך לא ניתן ללמוד מעדות זו בהכרח  על מגורים בירושלים באופן קבוע. כח.       העדות המסודרת היחידה לתקופה שמ-2005  ועד כניסתו להוסטל, הינה עדותו של מר אבי ראובני. מר ראובני העיד כי הכיר את התובע משנת 2005, וכי הוא עצמו תחילה עבד בהתנדבות  בתוכנית בתל"ם (עד אמצע שנת 2007), ולאחר מכן - עבד  כמנהל. לדבריו  נפגש עם התובע תחילה בתדירות של פעמיים בשבוע , ובהמשך -  בתדירות של פעם בשבועיים, מרבית הזמן במקומות נטושים. מעדותו של מר ראובני עולה עוד  כי התוכנית בה השתתף התובע, הייתה פתוחה לכל אדם שמכור לסמים, ולאו  דווקא  למי שמוגדר כ"תושב", כשלדבריו: "התוכנית למזעור נזקים והיא תוכנית פתוחה לכל מי שהוא מכור לסמים במצב סיכון. לכן, כל מי שניגש אלינו ונכנס ואנו רואים שיש לו בעיית התמכרות והוא צריך לשמור על החיים שלי  בשימוש מזרקים נקיים, יש שם בשבילו, וגם בודקים את מצבו בשטח בתוך הזולה, אם מצבו הבריאותי קשה אנו לוקחים אותו לטיפול רפואי, אם הוא זקוק לקורת גג מפנים לצפניה. ש. יש הכוונה לזה שמדובר רק לתושבי ירושלים, או גם תיירים? ת. התוכנית פתוחה, לא שואלים אף אחד מאיפה הוא מגיע ולמה. זה הרעיון. ש. גם תייר מצרפת יכול להגיע אליכם ויצורף לתוכנית? ת. כן". כט.         הווה אומר - גם לטענת מר ראובני- אין בכך  שאדם נכנס לתוכנית שלהם, כדי ללמד על תושבותו, או כי מישהו בדק את תושבותו, וכי, תיאורטית,  גם תייר מצרפת יכול להיכנס לתוכנית  באותה מידה (כשאין חולק כי תייר מצרפת לא יהיה תושב גם אם ייקלט בתוכנית). בוודאי נכון הדבר לגבי מי שיש לו בית בבית ג'אלה, ויכול - עקרונית - להיכנס ולצאת לשם בחופשיות כל אימת שירצה, בשל תעודת הזהות הכחולה שברשותו, ובשל הקרבה הגיאוגרפית. בנוסף, דבריו של מר ראובני, נאמרו לא על סמך תיעוד מסודר, אלא על סמך זיכרון בלבד, שלו כמתנדב, באשר בתקופה של מספר שנים, בה עבד כמתנדב עם   נרקומנים נוספים. מר ראובני נשאל על קשריו  של התובע עם משפחתו והוא השיב: "שאלתי אותו והוא אמר לי בהרבה מקרים שהוא די מתבייש במצבו, ואני יודע שהיה מפגש אחד או שניים ששמעתי על זה, אבל הוא לא חי עם משפחתו, אני ראיתי אותו ברחובות ולא עם משפחתו". מתוך עדותו של מר ראובני  עולה, כי על פי מה שאמר לו התובע בעצמו, הייתה לו אפשרות, גם אם תיאורטית, וגם אם לא אידיאלית,  לחזור לבית ג'אלה, אך מסיבותיו שלו (הבושה לחזור) לא חזר. ל.       מעדותו של מר ראובני ניתן עוד להסיק, כי  התובע אכן הגביר נוכחות משנת 2005, ונצפה על ידו בתדירות גבוהה יחסית, (מבלי שהדברים נסמכים, כאמור, על רישום מדוייק), ונתמך - כמו כל אדם  שנזקק לגמילה מסמים -  על ידי תל"ם. השאלה תהיה האם די בעדות זו, כדי לקבוע כי התובע אכן היה "דר רחוב" מאוגוסט 2005, וכי אכן היה מנוע מלחזור לביתו, או שמא הגביר נוכחות מאז קבלת מכתב השימוע, רק לצורך קבלת זכויותיו, אך המשיך להיות בקשר עם בנותיו, ולהגיע לבית בבית ג'אלה, כטענת הנתבע, וכי לא ניתן לראותו בתקופה זו כ"תושב". כאמור, הנטל הינו על התובע. לא.       לטענת ב"כ התובע, העובדה שבסופו של דבר לא הובאה לעדות אף אחת מבנותיו של התובע - צריכה לפעול לחובת הנתבע, וכי על הנתבע היה להוכיח באמצעות הבנות, כי התובע התגורר בפועל בבית ג'אלה. אינני מקבלת טענה זו. התובע, שהוכח כי היה בקשר עם בנותיו - יכול היה ובקלות רבה, לדאוג להזמנת אחת הבנות לעדות, ובמיוחד כשהנטל לעניין זה הינו עליו. אי הבאת אף אחת מהבנות לעדות, יכולה לשמש דווקא לחובתו, כיוון שהימנעות מהבאת עדות כזו - אשר לטענתו יכולה הייתה לחזק את טענתו כי לא התגורר בבית ג'אלה - מלמדת על כך שהייתה לו סיבה טובה שלא להביאה. לב.        מכל מקום, משהעדות הרלבנטית היחידה הינה של מר ראובני, ומשהתובע המשיך להיות בקשר עם בנותיו ואף לנסוע אליהם (כפי שהעיד מר קסטירו), ומשלא התגרש, ויש לו זכות מגורים בבית ג'אלה - לא מן הנמנע כי למרות היותו דחוי שם, כי חילק את הזמן בין ביתו שבבית ג'אלה לבין  רחובות ירושלים. מכל מקום, ומשהנטל על התובע להוכיח כי יש לראות בתקופה זו את ירושלים כ"מרכז חייו" - נטל זה לא הורם. גם הטענה הסתמית שנטענה לראשונה בחקירתו הנגדית, כי לא יכול היה לחזור לבית ג'אלה בגלל אחיו העבריינים,  אינה מתקבלת, משלא העלה אותה קודם לכן, וחזקה עליו כי היה מעלה טענה זו במסגרת תצהיריו , לו הייתה נכונה. לעניין זה יצויין כי מר קסטירו העיד כי לפחות אח אחד ביקר אותו, ולא טען כי הביקור היה מלווה בפחד או באלימות.  מכל האמור לעיל  - ועד למגוריו בהוסטל בצפניה - לא  הרים התובע  את הנטל כי יש לראות בו כתושב עד 8/09. תושבותו של התובע מ-8/09: לג. התובע הגיע להוסטל ב-8/09 לאחר שהופנה לשם על ידי המרכז למצבי חירום של עיריית ירושלים, ובעקבות אשפוזו הממושך ב"מרכז צעדים" שבקריית שלמה. בניגוד לתקופות קודמות מ-2005, בהן אין רישומים מדוייקים ואין כל ידיעה היכן היה התובע במרבית הזמן, הרי שבתקופה בה היה התובע בהוסטל, יש רישום מדוייק ומסודר, כשעל פי עדותו של מר אבי לינק, התובע נקלט בהוסטל בצפניה בראשית חודש 8/09, שם גר בקביעות עד 21/1/10, כדר רחוב, אז ניתק קשר, וחזר ונקלט בשנית ב-11/3/10. וכך העיד מר לינק: "ש.החל מ 3/10 אתה רואה אותו בקביעות? ת. כן, אז הוא כבר חזר, ומכאן ואילך, במאמצים מאוד גדולים, טיפלתי בו באופן קבוע, כולל ניתוח שעבר בהדסה, והיינו בפגישות עם רופאים וכן הלאה, גם בעניין של קבלת מטדון, אני ליוויתי אותו באופן קבוע ומצבו הלך והשתפר עד למה שרואים היום. ש. בסעיף 6 לתצהירך (מקריא), איך אתם בודקים את התנאי הזה?ת. אנו לא יכולים לבדוק, אנו לא משטרה. מגיע אלינו אדם, על סמך ניסיון שלנו, מי שגר ברחוב שבוע ימים אי אפשר לטעות. מבחינת ריחות, מראה, מצב נפשי, זה גומר את האדם. ש. אז יש מצב שלאדם יש בית באיזה שהוא מקום, אבל הוא עזב לפני חודשיים את הבית והשאיר את הבית עם המשפחה? ת. יכול להיות. רק תזכרי שחודשיים הוא צריך להתגלגל. ש. אז אם ירצה הוא יכול לחזור לבית שלו אם ירצה, אבל יצא מסיבות כאלה ואחרות, ואז התגלגל והגיע אליכם? ת. יכול להיות. ש. יש תנאים להתקבל להוסטל, רק לתושבי ירושלים או לכולם? ת. מרבית המקרים, למעלה מ 90% זה מירושלים. אבל יכול להגיע גם מישהו מטבריה שהגיע אלינו, השמועות עוברות, הם יודעים על זה, ומספיק שהוא הגיע למצב חירום בעירייה הוא מגיע אלינו ויכול להיות אצלנו". בהמשך נשאל לגבי מי שיש לו בית במקום אחר והוא השיב: " מרגע שיש לנו ידיעה שלאדם יש בית והוא בא לצורך ניצול זכויות כאלו ואחרות באמצעותנו, הוא לא יישאר אצלנו. ש. התובע אמר שלאביו יש זכויות בבית מסויים בבית ג'אלה, והוא גר שם מס' שנים, ועזב והשאיר שם את אישתו והבנות. אז יש לו את הבית הזה. זה היה ידוע לכם? ת. לא ידוע לי אם זה היה ידוע. אנו נשענים על דברי האדם עצמו, אנו לא משטרה ולא חוקרים, רואים אדם שמגיע במצב מסויים ועל בסיס הניסיון שלנו והסיפור שלו. במידה ולאורך הדרך מגלים פרטים כאלה או אחרים למשל שיש לו עוד דירה, הוא לא יישאר אלינו עוד דקה אחת. צפניה מיועד לדיירי רחוב. ש. אם מדובר באדם גרוש, אבל יש לו זכויות בבית שלו, הוא יכול לשהות אצלכם? ת. כן. למרות שיש לו זכויות, אין לו איפה לגור מאיזו שהיא סיבה". לד. נראה אפוא, כי על פי הגדרת ההוסטל התובע עונה על דרישתם שלהם כחסר בית וכי אין הם עוסקים בחקירות בעניין זה (מתוך הנחה שאדם מסומם המתגלגל ברחובות, לא עושה זאת מתוך בחירה, גם אם תיאורטית יש לו זכויות במקום כלשהו), וכי יש רישום מלא ומדוייק של מגוריו בהוסטל. האם יש הבדל בין מצבו של התובע מבחינת תושבותו בין התקופה שקדמה להוסטל ובין התקופה בה התגורר בהוסטל? לטענת ב"כ הנתבע התשובה שלילית, מכיוון שעדיין הייתה לו אפשרות לחזור לביתו, וכי לא יתכן שאדם יקבל תושבות רק מכוח זה שהגיע להוסטל לגמילה מסמים, וכי מצבו המשפטי לא השתנה. אעפ"כ, ולאחר ששקלתי את כלל הנסיבות, ובין השאר לאור האסמכתאות המלמדות על כך שהתגורר באופן קבוע בהוסטל (פרט לחודשים בהם ניתק קשר) והנסיבות שבשלן הגיע להוסטל (שודאי לא היו מבחירה חופשית אלא מאילוץ) ולאור עדותו של מר לינק, שוכנעתי כי בנסיבות מיוחדות אלו, נכון וצודק לראות את התובע כ"תושב", למרות זכויותיו בנכס שבבית ג'אלה, כל עוד הוא מתגורר בהוסטל, וכי בתקופה זו יש לראות את ההוסטל כתחליף לרחוב (כאשר התקבל להוסטל על פי הקריטריונים שלו - כ"דר רחוב"). על פניו נראה, אפוא, כי במצבו הקשה של התובע, השהייה בהוסטל נבעה מכורח של ממש, ואכן (פרט לתקופת ניתוק קצרה), התמיד התובע והתגורר בו באופן מלא. לפיכך, יש לראות את התקופה בה היה בהוסטל (פרט לחודשים ינואר-מרץ 2010, כפי שיפורט להלן), כתושב. לה. כאמור, התובע ניתק קשר מההוסטל לתקופה מסויימת, ואין כל עדות משכנעת היכן היה בתקופה זו (מה גם שהתובע מדבר על היעדרות בתקופה שונה ממה שרשום בהוסטל כתקופת היעדרותו). גם טענתו - שהועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית - כי בזמן זה היה בבית חולים עם אימו וכי ישן מתחת למיטתה עד שנפטרה (כשאף לא ידע לומר מתי נפטרה) - אינה יכולה להתקבל, ועל פניו בחודשיים אלו חזר להתגורר בביתו שבבית ג'אלה. לו. בהערת אגב יצויין, כי אכן החקירה הסביבתית שנערכה על ידי חוקר הנתבע, מר אמסלם - אין בה די, הן מן הטעם שביום בו נערכה (4/3/10) התובע היה מאושפז ולא יכול היה להיות נוכח במקום, והן מן הטעם שלתובע היה כינוי (אבו זד), ולא מן הנמנע שאכן כולם הכירו אותו בכינויו ולא בשמו הרשמי. אכן, בית הדין נעזר פעמים רבות בחקירה סביבתית - אף שהיא אנונימית, מתוך ידיעה כי חקירה לא אנונימית תסכל את שיתוף הפעולה של הנחקרים, ומתוך חזקה שהחוקר יעשה מלאכתו נאמנה ויכתוב את ששמע. אעפ"כ, ובמקרה ספציפי זה - אין די בחקירה הסביבתית שנערכה, על מנת שתהיה לה השפעה על תוצאות פסה"ד. לז. מכל האמור לעיל - התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהתובע יוכר כתושב מ-8/09 וכל עוד מתגורר בהוסטל בצפניה (פרט לחודשים ינואר - מרץ 2010 בהם נעדר מההוסטל). תביעתו להכרה בתושבותו מעבר לתקופה זו - נדחית. סוף דבר: תביעת התובע מתקבלת באופן חלקי כך שהתובע יוכר כתושב החל מ-8/09 (פרט לחודשים ינואר- מרץ 2010). אין צו להוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. משרד הפניםתושבות