מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא היעלמות מסלולי סייף: עניינה של התביעה 1. התובעת - עמותה שעיסוקה בקידום ענף הסייף בישראל - הגישה תביעה כספית זו כנגד הנתבעים שלושתם על רקע העלמותם בשנת 2002 של מסלולי סייף אשר היו בבעלותה. על פי כתב התביעה, אין העובדות המדוייקות באשר לנסיבות ההעלמות ידועות לתובעת כהוויתן ובמצב דברים זה, הפנתה היא תביעתה זו כנגד כל אחד מהנתבעים, תוך שהיא מייחסת לכל אחד מהם את האחריות לארוע זה בשל אי סבירות התנהגותו וזיקתו לארוע כמצוין להלן. 2. הנתבע מס' 1 (להלן: "מר אופלגר") שימש בשעתו כמנכ"ל התובעת כמו גם כמנהל אגודת הסייף המקומית באשקלון (להלן: "האגודה"). בתוקף תפקידו כמנכ"ל התובעת החליט מר אופלגר להפקיד בידיה של האגודה, 8 משטחי אלומיניום המשמשים כמסלולים לצורך קיומם של קרבות סייף וציוד סייף נוסף. מסלולי הסייף ויתר הציוד הועברו בשלב מסויים למחסן אותו הקצתה הנתבעת מס' 2 (להלן: "העיריה") לצורך אחסונם, אלא שבהמשך מסרה העיריה לנתבעת מס' 3 (להלן: "העמותה") את הגישה למחסן זה ללא יידועה של התובעת וככל הנראה פעלה העמותה לפינויו של המחסן לצורך שימוש בו וזאת תוך שהיא משליכה את הציוד המצוי במקום, שבכללו מסלולי הסייף. 3. לתובעת נודע לטענתה אודות אובדן מסלולי הסייף אך בחלוף חודשים ומשלא נענו הנתבעים לדרישתה לפיצויה על אובדן זה, הגישה תביעה זו בשיעור של 200,000 שקלים, זאת תוך שהיא נבנית הן מעלות רכישתם בשנת 2002 שהינה 200,576 שקלים והן מהצעת מחיר שקיבלה בשנת 2005. 4. התובעת מייחסת למר אופלגר רשלנות במילוי תפקידו שביטויה בהימנעותו מלפעול להבטחתם- שמירתם של מסלולי הסייף, הימנעותו מלבטחם וכן הימנעותו מיידועה של התובעת בסמוך לאחר ארוע ההעלמות, דבר אשר מנע סיכוי לאיתור האבידה. התובעת מייחסת רשלנות אף לעיריה אשר לטענתה אמורה היתה לשמור על מסלולי הסייף, אולם לא עשתה דבר לצורך כך. התובעת מלינה על כי העיריה איפשרה לעמותה גישה למחסן האמור ללא שטרחה לערוך רישום באשר לציוד הקיים בו, כמו גם ליידע את העמותה באשר לשווי הציוד. רשלנות העיריה מוצאת ביטוי אף באי יידועה על התובעת עצמה אודות מתן גישה זו למחסנה. אשר לעמותה הרי שזו התרשלה בעצם זריקת מסלולי הסייף. זאת עשתה העמותה, על פי הנטען, ללא שקיבלה היתר לזריקתם ותוך שהיא נוטלת לעצמה חלק מהציוד שהיה במחסן. טענות הנתבעים בהגנתם 5. מר אופלגר אינו מכחיש היותו מי שטיפל מטעם התובעת בהעברתם של מסלולי הסייף ובנסיבות הנזכרות בכתב התביעה, אולם מוחה בתוקף כנגד הנסיון לייחס לו אחריות להעלמותם של אלה. לטענתו, התובעת עודכנה אודות העברת מסלולי הסייף ויתר הציוד למחסן. הוא מצידו נדהם להיווכח ביום 27.8.02 כי המחסן רוקן מתכולתו ומשהופנה לנציג העמותה נאמר לו כי זו קיבלה רשותה של העירייה לעשות שימוש במחסן תוך שהובהר לו כי הוא רשאי לזרוק את תכולתו. מר אופלגר מפרט הכיצד פעל ומיידית לשם בירור נסיבות ההעלמות ובנסיון לאתר את האבידה תוך שהוא פונה למשטרת ישראל ולנציגי העיריה ומנסה במקביל ליצור קשר טלפוני עם יו"ר התובעת אשר עודכן בסופו של דבר תוך מספר ימים. אולם וחרף עדכונה, לא עשתה התובעת מאום בעניין. בעקבות פנייתו של מר אופלגר לנציג העמותה עלה בידו להציל מעט מהציוד אשר הושלך, אולם עיקרו ובכלל זאת מסלולי הסייף, לא נמצא. מכל מקום, כיתר הנתבעים מכחיש אף מר אופלגר את היקף הנזק הנטען ומוסיף כי מסלולי הסייף בהם עסקינן לא היו חדשים כי אם בני 4 שנים ומצבם היה ירוד למדי. מר אופלגר אף מציין כי למיטב ידיעתו לא ביטחה התובעת בשעתו את הציוד ואין היא עושה כן בהתייחס לציודה אף כיום. במקביל להגשתו של כתב הגנה, הגיש מר אופלגר הודעה לצד שלישי כנגד העיריה, אולם זו נמחקה ביום 17.10.07 בהסכמת הצדדים. 6. העיריה מודה כי איפשרה לתובעת לעשות שימוש במחסן שהינו למעשה אחד מחדריו של בית הספר "רוגוזין" שהיה סגור באותה עת, וזאת לשם אחסון ציוד סייף באופן זמני. עם זאת, מכחישה העיריה כי מסרה גישה לצד שלישי כלשהו למחסן - מבנה זה. לטענתה, ביקשה היא לשפץ את המבנה ומשכך, דרשה קודם לכן מהתובעת לפנות את הציוד בו. הציוד אכן פונה על ידי מנהל התובעת בנוכחות נציג העיריה ובסיוע אב הבית במקום וזאת במספר שלבים. רק עם השלמת הפינוי החלה עבודת השיפוץ על ידי הקבלן. העיריה מוסיפה וטוענת כי לה אין כל מידע אודות אובדן הציוד ונסיבות העלמותו, כי הדבר לא דווח לה בשעתו וכי היא מצידה לא היתה חייבת בשמירתו של זה ואין היא אחראית להעלמותו. על התובעת היה לוודא מהן הסדרי הבטיחות והשמירה על הציוד ולכלכל צעדיה בהתאמה ואין לה ולמנהלה אלא להלין על עצמם ולכל היותר עליה להפנות טענותיה לנציג העמותה אשר זרק את הציוד הנדון ואשר לא היה בשליטתה. 7. העמותה מכחישה את הארוע והנזק הנטענים כשלשיטתה עסקינן בתביעה אשר התיישנה או הוגשה באיחור רב תוך גרימת נזק ראייתי. העמותה מודה כי קיבלה רשות לעשות שימוש במחסן הנדון וזאת בשל צורך זמני על רקע מעבר צפוי לבניין חדש שאמור היה לשמש כבית ספר. מכל מקום, הציוד שהיה במחסן בשעתו, היה "אלטע זאכן" ובמצב גרוע. זה אשר נחזה כשמיש הועבר לחדר אחר במתחם בית ספר "רוגוזין" ולבקשת העיריה בעוד פריטים אחרים אשר היו במצב מתכלה הושלכו למיכל האשפה הסמוך בשל כך וכן בשל היתר מפורש שניתן לכך על ידי העיריה. לעמותה עצמה לא היה כל מידע בדבר היותו של הציוד שייך לאחר או בדבר ערכו. העמותה מכחישה מכל מקום השלכת מסלולי סייף והיא מוסיפה כי מר אופלגר עצמו הגיע למקום ונטל חלק בלתי מבוטל מהציוד ובכלל זאת כלי סייף. במצב דברים זה, מוחה העמותה על התנערותה של העיריה מאחריות ולשיטתה יש להטיל את האחריות, אם בכלל, על מי מהנתבעים האחרים. מהלך שמיעת התיק והעדויות שהוצגו 8. למעשה, צירופה של העמותה כנתבעת נעשה אך בשלהי שנת 2008 על ידי הגשת כתב תביעה מתוקן ולאחר שהושלמה הגשתם של כתבי הטענות, הופנו הצדדים לניהולו של הליך גישור אשר לא צלח. משכך, הוגשו עדויות הצדדים באמצעות תצהירים ולאחר חקירתם של העדים השונים אשר נתפרשה על פני 3 דיונים סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב. 9. ראוי להקדים ולציין כי ניכר היה ממהלך שמיעת העדויות קושי ברור בשחזור הארועים הרלוונטיים כעשור לאחר התרחשותם. חלק מהעדים נמצאו כבלתי רלוונטיים בסופו של דבר ולא מעט מן השאלות נענו בחוסר זכרון או באופן ספקני למדי. מציאות זו לצד העובדה שהתובעת ניזונה בידיעותיה בעיקר מפי מר אופלגר עצמו,הביאה לחקירתם של שלל העדים במתכונת המדמה מעין חקירה משטרתית, אלא שחלוף הזמן כאמור היווה גורם מכביד למדי בקבלת תשובות סדורות, אחידות ובבניתה של תמונה עובדתית חד משמעית. 10. מטעם התובעת העיד מר שקלאר ולדימיר אשר שימש בשעתו כיו"ר איגוד הסיוף בישראל (הוא התובעת אשר תכונה בהמשך במעמדה זה או "האיגוד" במובחן מהאגודה המקומית). מטעם מר אופלגר העידו הוא עצמו וכן שניים אשר עסקו בהובלתו של ציוד הסייף, איש איש כחלקו - מר בוארון כלפו ומר בן שבו אריה. מטעם העירייה העידו מר אלי שבי אשר שימש בשעתו כסגן ראש העיר, מר שמעון בן דוד המשמש כמנהל מחלקת הספורט בעירייה, גב' שרה זכריה אשר שימשה בשעתו כמנהלת המחלקה למשק ואחזקה במוסדות החינוך של העירייה, מר דוד רבה המשמש כמנהל ארועי ספורט ומתקנים במחלקת ספורט בעיריית אשקלון וכן מר ינאי אילן אשר בית המשפט התיר להעידו במהלך שמיעת העדויות, הגם שלא הוזמן לכך לכתחילה. מטעם העמותה חיים העיד מר סבג דוד . כמו כן ועל פי הוראת המותב הקודם בתיק, הוזמנו להעיד מר קורנייב אלכסנדר אשר היה בשעתו חבר הנהלה באיגוד ובעל זכות חתימה, כמו גם מר הררי יוסי אשר היה חבר הנהלה באיגוד בשעתו. 11. ראוי עוד לציין כי במהלך שמיעת העדויות נשמעו גירסאות מספר בהקשרן של עובדות שונות שהיו שנויות במחלוקת וכפי שיומחש להלן ובין השאר, על רקע חלוף הזמן כאמור, נמצא קושי בלתי מבוטל בגיבוש תשתית עובדתית סדורה וברורה בכל הנוגע לחלק מהמחלוקות, לרבות בהתייחס לשאלה המרכזית היא נסיבות העלמותם של מסלולי הסייף. הגם שכך, בחרה התובעת להותיר תביעתה בעינה כנגד הנתבעים כולם. להלן תינתן הדעת לנושאים המרכזיים השנויים במחלוקת ואשר נדרשת הכרעה בהם. ההפניה למספרי העמודים הינה לעמודי פרוטוקול דיוני שמיעת העדויות. טיבם של מסלולי הסייף 12. על מנת ליתן את הדעת לגורלם של מסלולי הסייף בשלבים השונים ובהיותם של אלה משום פריט שאינו מוכר לכל, התעכבו באי כוח הצדדים ובצדק על חקירות הנוגעות לתאורם של אלה, לרבות אופן אחסונם, כאשר ניכר היה כי אין עסקינן בנתונים המצויים בידיעת העדים כולם. על פי תצהירו של מר אופלגר עסקינן במסלולים אשר נרכשו על ידי התובעת בשנת 1998 ושימשו בתחרויות שונות תוך איפסונם בין תחרות לתחרות. מר קורנייב, כמו גם מר הררי מציינים כי עסקינן במסלולים העשויים מאלומיניום (במובחן ממסלולים אחרים העשויים נחושת) ומשמשים לתחרויות יצוגיות (עמ' 1, 5 לפרוטוקול). מר הררי מוסיף ומפרט כי המסלול מורכב מ- 17 חלקים, כאשר "כל מסלול שוקל עשרות ק"ג אם לא למעלה מ- 100 קילו" (עמ' 7 סיפא). העובדה המהותית, כפי שיבואר להלן, לפיה עסקינן במסלולים כבדי משקל, ניכרת היתה ועלתה לא אחת. כך למשל מציין מר אופלגר בתצהירו כי משקל הארגזים בהם אוחסנו המסלולים היה כשני טון ובחקירתו בעמ' 32 בשורות 22 עד 23 מציין הוא: "לגבי המסלולים הספציפיים הרי שהם היו כבדים ולא ניתן להעמיס עם הידיים ולצורך כך הזמנו משאית מנוף של בן שבו". מר רבה מטעם העירייה מעיד אף הוא בעניין זה: "אני לא איש מקצוע בסיף אבל אני יודע מה זה מסלול סיף. אני לא יודע ממה זה עשוי, נחושת מתכת, אבל אני יודע שזה שוקל בין 80-90 קילו כל מסלול, כבד מאוד". (עמ' 45 שורות 12 , 13). באשר לאיחסונם, הרי שניתן ללמוד מהעדויות כי אלו אוחסנו בארגזים ולדברי מר הררי: "מדובר בארגזים של מטר ועשרה מרובע וגובה של כ- 5 סמ'. 18 מטר מסלול" (עמ' 7 סיפא). בהתייחס לגודל הארגזים משיב מר אופלגר: "שתי מטר על שתי מטר משהו כזה. מאחר וכל יחידת מסלול היא 1.80 + מקום להכניס אצבעות זה יוצא 2 מטר על 1.70 לערך" (עמ' 39 שורות 11 ,12). מר בן שבו מתאר ארגזים גדולים אשר היה צורך להסתייע במנוף לשם הרמתם. אלו בלווית יתר הציוד היה בהם לטענתו כדי למלא משאית שאורכה 8 X 2.5 מטר (עמ' 48 לפרוטוקול). 13. סוגיה נוספת שעלתה בעניין טיב המסלולים נוגעת למצבם לעת ההיא. מר אופלגר מציין בתצהירו כי כבר בשנת 2001 בביקורו של מר קורנייב במרכז האולימפי בהדר יוסף, הסתבר כי המסלולים אופסנו בתנאים לא מתאימים כשהם חשופים לפגעי מזג האוויר ומצבם לפיכך היה ירוד, כאשר בהמשך לכך הסתבר כי חלק גדול מהם אכול בקורוזיה. לטענתו, דיווח על כך למר שקלאר אשר אישר ומימן מטעם התובעת רכישת חומרים לשם שיקום המסלולים. המסלולים הוחזרו למצב שמיש, אולם לא היו במצב אופטימלי. בחקירתו הנגדית הוא אף מוסיף כי חלק "מהפלטות" (הם המסלולים) לא היו ברי שימוש כי אם כאבן שאין לה הופכין וכי לא תוקנו. מר שקלאר, לעומת זאת, מציין בתצהירו כי עסקינן במסלולים יקרי ערך ועמידים ביחס לאחרים, כך שאלו היו תקינים בשעתו ולכל היותר טופלו בעיות קלות וחסרות משמעות שהיו. על עמדתו זו חוזר הוא בחקירתו הנגדית תוך שהוא מציין שידוע לו כי "היו בעיות" במסלולים (עמ' 24 סיפא). בחקירתו הנגדית מציין מר קורנייב כי אינו זוכר את המיוחס לו על ידי מר אופלגר. מכל מקום ולטענתו, האלומיניום אינו חומר הנפגע מקורוזיה. 14. נמצא אם כן כי עסקינן בציוד ספורט כבד משקל המשמש לתחרויות סייף ייצוגיות ואשר לעת ההיא ובהתבסס על דברי מר אופלגר, אשר על פי התרשמותי היה בקי ומעורב יותר בנתוני המסלולים שנרכשו ממנו הוא, לקו אלו בפגמים/בלאי אשר מפחית ולא מעט מערך רכישתם. שאלת איחסונם למעשה של מסלולי הסייף בבית ספר רוגוזין בשאלה זו עסקו בפרט העירייה והעמותה בסיכומיהם תוך שהם מתיימרים להוביל לכך שהתובעת לא הוכיחה כלל עצם הימצאותם של מסלולי הסייף במחסן שהוקצה לאיגוד. 15. יש להקדים ולהתייחס לשלב אחד קודם, הוא שלב העברת מסלולי הסייף למבנה "בית הפועל" באשקלון. העדות העיקרית בעניין זה, כמו גם בהתייחס להעברה לבית ספר "רוגוזין", הינה עדותו של מר אופלגר אשר טיפל בכך באופן אישי. על פי האמור בתצהירו נדרש האיגוד בשלב מסויים לפנות ציוד שהונח במחסנים בהדר יוסף ומשלא נמצא פתרון הציע הלה להנהלת האיגוד לאחסן את הציוד באשקלון ונענה בחיוב. לצורך כך הסתייע האיגוד במר בוארון אשר העביר לאשקלון חלק מהציוד השייך לאיגוד, למעט המסלולים. אין התצהיר מפרט מיהו שטיפל בהעברת המסלולים לבית הפועל, אולם בחקירה הנגדית מבהיר מר אופלגר כי אלו הועברו לבית הפועל ובהמשך ממנו לבית ספר רוגוזין על ידי מר בן שבו (עמ' 40 שורה 15). לדבריו, לצד המסלולים נתון היה בבית הפועל אף ציוד של האגודה עצמה (עמ' 32 שורה 12). 16. מכל מקום, מצויות עדויות באשר להעברת המסלולים וציוד נוסף מבית הפועל לבית ספר רוגוזין. אף כאן נתונה כאמור עדותו של מר אופלגר אשר חלש על הטיפול בכך. על פי הבהרתו לצד דבריו של מר שבי מטעם העירייה (בעמ' 12) הרקע להעברת הציוד מבית הפועל היה צורך בפינוי דחוף של המקום נוכח רכישת הקרקע על ידי יזם והצורך בהריסת המבנה שם. במציאות דחוקה זו קיבל מר אופלגר אישור מהעירייה לאחסון ציוד בבית הספר שבו היו כיתות/מחסנים פנויים ועל כך אין חולק. 17. מר בן שבו, שעיסוקו בהובלות, מעיד מפורשות כי פינה ציוד סייף מבית הפועל לבית ספר רוגוזין על רקע היותו של בית הפועל מיועד להריסה כשלדבריו:"זו היתה הובלה גדולה של הציוד, זו משאית של כל הציוד של הסייף. אני חושב שזה היה מסלולים, ארגזים גדולים" (עמ' 48 שורות 13- 14). כן ציין וכאמור כי היה צורך בשימוש במנוף (שורה 11). העמקה בחקירתו של מר בן שבו אודות טיב הציוד שהוביל, הביאה להודאתו כי הוביל ארגזים שאינו יודע מהי תכולתם, אולם שמע והבין שמדובר במסלולים בהקשרה של תחרות (עמ' 49 סיפא). מר בן שבו אף מודה כי מעולם לא ראה מסלולי סייף. יצוין כי הגם שהודה שביצע מספר הובלות לאיגוד הסיוף ובאמצעות מר אופלגר, הרי שלא זכר לומר באם ביצע הובלה נוספת של המסלולים כמיוחס לו אל בית הפועל (עמ' 48). התרשמותי הינה כי עד זה זכר נאמנה ביצועה של הובלה לבית הספר כמיוחס לו וכי לא התיימר להטות עדותו לטובת מזמינו, זאת הגם שלא הוצגה אסמכתא בדמות חשבונית/קבלה. עם זאת, נוכח תוכנה של עדותו כאמור, הרי שלא ניתן להתלות בזו כשלעצמה כמי שמבססת את טענת מר אופלגר לפיה הארגזים שהועברו על ידו לבית ספר רוגוזין הכילו את מסלולי הסייף, בפרט משהובהר כי אף לאגודה עצמה היו מסלולי סייף, אם כי מסוג אחר (דברי מר אופלגר בעמ' 31 שורות 26 - 27). 18. מר בוארון מאשר כי חשבונית 803 אשר הוצגה בפניו משקפת העברתו של ציוד כמיוחס לו מבית הפועל לבית ספר רוגוזין, וכי ההמחאה שהוצגה בפניו משקפת את התשלום שקיבל. לטענתו, נדרשו 6 הובלות לצורך העברת הציוד אשר הכיל "מכלי גינון ועד מדפסות ומחשבים. הכל היה. חדר כושר וציוד סייף" (עמ' 27 שורה 12). דא עקא שהלה מתיימר לטעון כי העביר אף את מסלולי הסייף לבית הפועל, עובדה הנשללת על ידי מר אופלגר בחקירתו (עמ' 32, 38). עת נחקר בעניין זה הודה שלא חשב לבדוק מה הוא מוביל אולם הבין שמדובר במסלולים (משטחי הסייף) וזאת נוכח המשקל. על פי הבהרתו הוביל לא אחת את ציוד הסייף עבור מר אופלגר וזה הכיל אף מזוודות של משטחי סייף שהיו מונחים בארגזים שגודלם 20 סמ' X 3 מטר למיטב זכרונו (עמ' 27). השוואת עדותו זו של מר בוארון לעדותם של מר אופלגר ומר בן שבו שהיתה משכנעת יותר בהקשר זה, מלמדת כי לא ניתן להבנות מהודאתו של מר בוארון כי הוא שהוביל את מסלולי הסייף דנן לבית ספר רוגוזין. הלה כאמור לא וידא כי במסלולים עסקינן ואפשר ובילבל בין הובלות שביצע. יתרה מכך, העדויות הנתונות בהתייחס למשקל הציוד, מקשות להתרשם כי הועברו ללא סיוע מכני הולם. 19. מר רבה מטעם העירייה מציין בתצהירו ואף בחקירתו הנגדית כי ידע אודות אחסון ציוד הסייף בכיתות בבית הספר רוגוזין וכי אף הוזמן על ידי מר אופלגר להיווכח כי צר המקום. בביקורו נוכח בציוד סייף כמפורט בסעיף 7 לתצהירו, אולם אינו זוכר אם ראה מסלולי סייף, הגם שעל פי עדותו בחקירתו הנגדית יודע הוא לזהותם ואף נוכח בהם בבית הפועל. 20. מר הררי,כמו גם מר שקלאר, מאשרים ידיעתם אודות העברתו של ציוד לאשקלון, אולם לא היו הם עדי ראיה למעשה ההעברה עצמו עד לאשקלון. מר הררי אף זוכר כי ראה את המסלולים מקופלים ומועמסים על משאית ואת הנתבע מתעסק בכך (עמ' 5). באשר להעברה מבית הפועל, הרי שלא היתה להם כל מעורבות ישירה המאפשרת להם למסור עדות מכלי ראשון. שני עדים אלו ניזונים מכאן ואילך וכמצויין בכתב התביעה בהתייחס לתובעת עצמה - מפיו של מר אופלגר עצמו. ראוי לציין כי מעמדת התובעת בתביעתה, לרבות עדויות נציגיה ובכלל זאת חקירתו הנגדית של מר שקלאר, ניתן להתרשם כי זו אינה מתיימרת לפקפק כלל בגירסת מר אופלגר בדבר העברת הציוד לבית הפועל ומשם למתחם בית הספר "רוגוזין" וכדברי מר שקלאר בעמ' 23 רישא: "גם כשהבת שלי עברה דירה לא ראיתי אבל ידעתי שהיא עברה דירה. מדובר בציוד שהועבר. חד משמעית". מיקום המבנה שהוקצה לאיגוד וזה שהוקצה לעמותה בבית ספר "רוגוזין" 21. בהנחה שמסלולי הסייף אכן הועברו לבית ספר "רוגוזין", הרי שנראה שמיקומם המדוייק, כמו גם של יתר ציוד הסייף היה אף הוא שנוי במחלוקת וניכר היה כי חלוף הזמן יש בו כדי להקשות על העדים במסירת גירסה ודאית בעניין זה. עם זאת ועדיין, מוצאת אני מקום להפנות למספר עדויות אשר יש בהן ובהצטברן כדי לאפשר גיבושם של ממצאים מסויימים. 22. מר אופלגר מציין בתצהירו כי אב הבית של בית הספר קיבל מהגברת זכריה הוראות באשר לזהותו של המחסן המוקצה לאיחסון הציוד והלה נתן בידיו את מפתחות המחסן. בחקירתו הנגדית מבהיר מר אופלגר כי מדובר היה בשתי כיתות המצויות במבנה אחד ובאלו אוחסנו מסלולי הסייף של האיגוד לצד ציוד סייף של האגודה שבכללו "מכשירי שיפוט כל בגדי סיוף, כלי סייף, שני מזגנים שולחן פינג פונג שעירית אשקלון רכשה לנו, חדר כושר, ארונות של הגביעים על תחולתם". (כך במקור- עמ' 32 שורות 14- 15. כן ראה עמ' 31). כן ערך העד במהלך חקירתו תרשים של מבנה בית הספר ומיקום הציוד (מוצג נ/7) כאשר זה מלמד על מיקומו של הציוד בחלק הדרום מזרחי. 23. מר שבי בתצהירו מאשר למעשה כי מדובר היה בשתי כיתות שהיו פנויות בשעתו בבית הספר, כשלדבריו כיתה נוספת במקום שימשה לאיחסון ציוד של מחלקת החינוך בעירייה. הלה מדגיש כי בסיור מקדים שנערך בבית הספר בפגרת הקיץ בנוכחות נציג העמותה, נאסר מפורשות על העמותה להכנס למי משלוש הכיתות האמורות. על גירסתו זו חוזר מר שבי בחקירתו הנגדית שם הוא מציין כי בין המשתתפים בסיור זכור לו כי היו הגב' זכריה, מר יצחק כהן וכן שרת בית הספר. דבר אחסונו של ציוד הסייף במקום היה ידוע בעת ההיא ולטענתו נעשתה אבחנה ברורה בין החלק המוקצה לעמותה לבין זה שהוקצה עבור ציוד הסייף, וכלשונו: "אמרו רק שבכיתות האלה לא נוגעים...אמרנו להם שהכיתות האלה (שבהן הציוד) לא בשימוש שלהם" (עמ' 12 שורה 15 ועמ' 14 שורה 4 בהתאמה). עד זה ידע לומר שהאגף בו עסקינן ואשר בו אוחסן ציוד האיגוד מצוי היה "בחלק של כוון דרום מזרח", עדות הדומה לתיאורו של מר אופלגר (עמ' 17 סיפא). אף עד זה ערך תרשים המתעד את תיאוריו תוך סימון מיקום הציוד (מוצג נ/1). יצוין כי אף תאור כיוון הנסיעה מצד מר בוארון בחקירתו הנגדית יש בו למעשה כדי להתאים לטענת האחרים בדבר אחסון ציוד הסייף בחלק הדרום מזרחי של בית הספר (עמ' 28 שורות 18 - 24). 24. מעדותה של הגב' זכריה עולה כי אמנם אין היא זוכרת באם מדובר היה בחדר אחד או שניים, אולם יודעת היא לומר כי מדובר היה באגף גדול שהיה פנוי בבית הספר (עמ' 62 - 63). סבורתני כי הנסיון בחקירתה הנגדית של הגב' זכריה לצייר תמונה לפיה התנהלו הדברים באי סדר מוחלט, לא צלח. על פי התרשמותי אך חלוף הזמן הוא שהקשה על הגב' זכריה למסור פרטים מדוקדקים בעניינים שונים באשר להם נשאלה, אולם ניכר היה מעדותה כי הקפידה להיות מעורבת בכל הקשור לתפקידה שלה ולנהלו תוך הקפדה על הסדר הנדרש, זאת הגם שלא נערך רישום בכל הנוגע להקצאתן של הכיתות. כך לשאלה: "את ידעת בכל זמן נתון מי משתמש בכל מבנה ובכל חדר במבנה" משיבה היא: "אז ידעתי. היום אני לא זוכרת כלום. אני במקום אחר" ובהמשך: " אני לא צריכה לרשום דבר כזה. אני רושמת סידור עבודה לא הקצאת חדרים. כל מבנה שימש למשהו קבוע זה לא השתנה למעט דברים חריגים"(עמ' 60 שורות 12 - 13; 25 - 26 בהתאמה). 25. מר ינאי, אף הוא מטעם העירייה, מתאר מחסן שגודלו 15 מ"ר או 20 מ"ר אשר ידע כי הוא משמש את איגוד הסייף. אף עד זה התבקש ושירטט את מבני בית הספר תוך שהוא מתאר את מיקום ציוד הסייף בחלק הדרום מזרחי של בית הספר (מוצג נ/8). ראוי לציין כי עד זה הותיר רושם בבקיאותו בכל הנוגע למבנה בית הספר על חלקיו. 26. מר דוד סבג מטעם העמותה, שהיה מעורב בהקצאת הכיתות לה, מבהיר בתצהירו כי בבית הספר היו שלושה אגפים: האחד שימש לאולפנת צביה, השני שימש כמחסן ובו אוחסן ריהוט והשלישי ורק הוא שכלל כיתות לימוד וחדרי מורים, הועמד לרשות העמותה לאחר קיומו של סיור מקדים בו השתתפו לטענתו הגב ' זכריה ומר משה ינאי - סמנכ"ל מחלקת החינוך בעירייה. בסיור זה לטענתו הונחה על ידי נציגי העירייה להעביר לאגף המחסן ציוד שימצא באגף שנמסר לו תוך שניתן לו היתר להשליך ציוד שאינו נחוץ. מר סבג מפרט כי באגף שהועמד לרשות העמותה היו 8 כיתות ובאלו שפנו לחזית היו מחסנים פנימיים נעולים שלהם לא היתה לו גישה ומפתחותיהם נמסרו למר אופלגר ולו בלבד היתה גישה לאלו. הלה מוסיף כי מה שנראה לפי התאור כמסלולי סייף היה מונח בכלל במבנה שלישי ששימש מחסן שהגישה לו לרבות המפתחות היו בידי אב הבית שלומי אשר פתח וסגר את המקום לפי בקשתו. למחסן זה אשר צויין כ"מחסן גדול" בחקירתו הנגדית ובתרשים שערך העד (מוצג נ/10) העביר מר סבג את הציוד שמצא בכיתות שהוקצו לעמותה ואשר נראה לו שמיש וכך גם למחסן נוסף שצויין על ידו "כמחסן קטן" בתרשים האמור (ראה עמ' 73 שורות 4 - 9). על פי התרשים שערך עד זה האגף הצפוני הוא שהוקצה לעמותה ועל פי הבהרה שנתן בחקירתו ציוד סייף היה מונח למעשה גם במחסן הגדול וגם במחסנים אשר היו בכיתות כאמור. יושם לב כי בחקירתו הנגדית מבהיר מר סבג כי השיפוץ שנעשה במתחם הכיתות בהן היו מצויים המחסנים, נעשה אך בכיתות עצמן בעוד המחסנים נותרו נעולים (עמ' 72 שורה 26). 27. מכל מקום, מעדותו של מר סבג ולצד יתר העדויות מתרשמת אנוכי כי יהא מיקומו של ציוד הסייף אשר יהא, כשעל פי עיקר העדויות נמצא הוא בחלק הדרום מזרחי, הרי שבפועל נעשתה אבחנה בין החלקים שהוקצו לשימוש האיגוד/האגודה לבין אלו שהוקצו לעמותה, כך שהעמותה מצידה לא נתקלה במציאות המצריכה הימנה הוצאת ציוד סייף מהחלקים שהוקצו לה. גורלו של ציוד הסייף 28. עסקינן בתעלומה שהיא עיקר המחלוקת בתיק זה ולתובעת עומדת לרועץ העובדה שנציגיה נעדרים כל ידיעה אישית באשר לסוגיה מרכזית זו, למעט נתונים אשר נמסרו לה מפי מר אופלגר עצמו אשר פעל בשמה למעשה. ראוי להזכיר ולהדגיש כי התובעת בחרה לנסח את תביעתה ואת עילת התביעה בהתאמה לגירסתו של מר אופלגר למעשה ללא שכיוונה או טענה לתרחישים אפשריים אחרים, אשר לטעמי עשויים להמצא אפשריים אף הם בשים לב למכלול העדויות. מציאות זו אף היא עומדת בעוכריה של התובעת אשר עליה מוטל הנטל למעשה להמחיש את התרחיש הנטען. 29. אפתח בעיקר, הוא עדותו של מר אופלגר בו נתלית התובעת כאמור. לשיטתו, לא היה הוא עד להתרחשות הרלוונטית בזמן אמת כי אם לאחר מעשה, עת מצא עצמו מברר גורלו של הציוד עם היווכחותו ביום 27.8.02 כי הציוד אינו נמצא במחסן בו אוחסן. כל שראה הינו נער העוסק בפינוי מעט הציוד שעוד נותר במקום. לא ברור מהתצהיר מיהו אותו נער והוא אף לא נשאל לגביו. הלה הופנה לטענתו למר סבג אשר טען בפניו כי העמותה קיבלה רשות מהעיריה לעשות שימוש במקום ולהשליך את הציוד. משכך, הותיר מר סבג ברשותו ציוד אשר נראה לו שמיש (שני מזגנים, שולחן פינג פונג חדש, כלי עבודה וכיוצ"ב) בעוד את היתרה זרק למיכל האשפה אשר כבר פונה. מר אופלגר טוען כי ניגש מיידית למיכל האשפה ("הצפרדע") והוציא את מעט הציוד שהיה בו, אולם רובו המוחלט כבר לא היה במקום ולא ניתן היה לאיתור. כעבור מספר ימים החזיר לו מר סבג עצמו חלק מהציוד בעוד הוא מצידו ערך בינתיים בירורים נוספים, לרבות מול נציגי העירייה. בחקירתו הנגדית ואך בה מוסיף מר אופלגר וטוען כי ביום 27.8.02 עת הגיע למחסן מצא כי הוא פתוח ומצוי בהליכי שיפוץ - צביעה. כן טען כי בהמשך הודה מר סבג בדבר העברת "הארגזים על תכולתם" למקום המכונה בתרשים נ/7 "האולם השרוף" (זה המכונה כפי הנראה על ידי מר סבג "המחסן הגדול"), כשלדבריו: "הארגזים הריקים היו באותו מקום איפה שהוא הראה לי" (עמ' 43 רישא 42 סיפא בהתאמה). עם זאת, אין כל אמירה מפורשת ממנה ניתן להסיק כי עסקינן בארגזים הספציפיים בהם אוחסנו מסלולי הסייף. 30. עמדתו של מר סבג אחרת הינה בכל הנוגע לציוד הסייף וזאת כמבואר בסעיף 26 לעיל. כפועל יוצא של גירסתו לפיה ציוד הסייף לא אוחסן בכיתות שהועמדו לרשות העמותה, הרי שהלה מצהיר בפה מלא כי הוא ועובדיו לא נגעו כלל בציוד השייך לאיגוד הסייף ולא השליכו ציוד כזה, לרבות ציוד הדומה בתאורו למסלולי הסייף. כל שהשליך הוא הינו "אלטע זאכן". יתרה מכך, לשיטתו מספר ימים לאחר שהחל עם עובדיו בעבודות הכנה ונקיון של הכיתות שהוקצו לשנת הלימודים הבאה, הגיע מר אופלגר למקום והבהיר כי יש לו במבנה ציוד השייך לאיגוד הסייף. מר אופלגר פתח את המחסן בעזרת מפתח שהיה ברשותו והראה למר סבג את הציוד הקיים תוך שהבהיר כי יש בכוונתו להגיע עם טנדר להעמסת הציוד שהיה מצוי בשלושת המחסנים (אשר בכיתות) ובמחסן נוסף שלא היה בשימוש העמותה ("המחסן הקטן" כמצויין בעמ' 73 שורה 22). כהצהרתו, הגיע מר אופלגר מספר פעמים עם רכב גדול ובהמשך עם טנדר על מנת להעמיס ציוד. מר סבג מעיד כי זכור לו בבירור כי לא נשאל כלל אודות מסלולי סייף שכיום נטען לחסרונם. עדותו של מר סבג מדגישה למעשה כי באם היו במקום מסלולי סייף, מציאות שאינו יכול להעיד עליה, הרי שאלו בוודאי שלא נלקחו על ידי העמותה שלא היה לה גישה כלל למחסנים שהוקצו לאיגוד ואשר כל שנלקח מהם נלקח על יד מר אופלגר עצמו. בחקירתו הנגדית מודה מר סבג כי לא ראה איש, לרבות את מר אופלגר עצמו, נוטל את מסלולי הסייף (עמ' 71 סיפא) ובכל הנוגע למקור ידיעתו אודות קיומם בכלל של מסלולים כאמור, הרי שהוא מבהיר כי כך שמע ממר אופלגר. תחילה ציין אף כי הלה הראה לו אותם למיטב זכרונו, אולם מתשובותיו בהמשך חקירתו ספק רב בעיני באם אכן נוכח במסלולים והתרשמותי הינה כי ולכל היותר, אך שמע על קיומם (עמ' 70 סיפא 71 ). משמע, אף מר סבג עצמו שעל פי תצהירו נכח בבית הספר מאז הוקצו הכיתות לעמותה ועד למעברה משם, אינו בעל מידע באשר לזהותו של מי שנטל את מסלולי הסייף, כאשר ראוי לציין כי הגם שנוכח בנטילת ציוד על ידי מר אופלגר, אין מתיימר הוא לכלול בזה את מסלולי הסייף. 31. בדומה למר סבג, מעיד אף מר ינאי כי נוכח בנטילת ציוד מהמקום על ידי מר אופלגר, כשלדבריו נעשה הדבר בתאום עם מר רבה ובעוד היה צורך לפתוח עבורו את המחסן ועל פי תאורו: "הוא הגיע בבוקר עם טנדר עם נהג ועוד מישהו. הוא הגיע לבד עם הרכב שלו. בינתיים איתרנו את המפתחות עם אבי הבית של המחסן הזה הוא לא שייך לנו מבחינת בית ספר, אלא לעיריה. פתחנו את הדלת ובאמת התגלו דברים יפים גביעים יפים בכסף ועוד כמה ציודים ונתתי לו גם לבחורים שלי שיעזרו להעמיס את הדברים. אני יודע שהעמיסו את הדברים עד שלטנדר לא היה מקום. החלטנו להפסיק כי לא היה מקום ושרלי אמר שהוא יגיע למחרת להמשיך. הוא הגיע למחרת ולקח את כל הציוד שהיה באותו חדר של סייף. אני זוכר שהיה רשום שם סייף אשקלון, אני זוכר את הגביעים החדר התרוקן לחלוטין. לקח את הכל ובזה נגמר הסיפור ונשכח. אני יושב באולפנה אבל אנחנו יושבים למעלה זה יחידה נפרדת. כל הבניין של העייריה. אנו כאולפנה צבייה לבנות רק המבנה למעלה היה שלנו ולמטה היו מחסנים. באחד המחסנים היו הגביעים ושם היה הציוד. זה כל הסיפור שלי בכל העניין הזה. אני זוכר בוודאות ששרלי היה במקום ולמחרת חזר. דבר אחד ברור שבמחסן לא היה שום דבר הכל נלקח" (עמ' 55 שורות 3 -14). יושם לב כי עסקינן בפינוי שנעשה בזמן שלמר אופלגר לא היה כבר מפתח על פי עדותו של מר ינאי. בעמ' 57 שורה 16 מבהיר הלה כי השיפוץ נעשה מאוחר יותר וכך אף בעמ' 58 לחקירתו שם הוא אומר "השיפוץ היה אחרי שהוציאו את הציוד" (שורה 9, ההדגשה שלי - א.ח). עוד יושם לב כי לטענתו בוצע הפינוי של הציוד ללא סיועם של מנוף או משאית (עמ' 59 שורה 9). התובעת (בסעיף 8 לסיכומיה) והעמותה (בסעיף 29 לסיכומיה) חולקים באשר למועד הוצאת הציוד לו מכוון מר ינאי בעדותו. שאלה ישירה לא הופנתה אליו בענין וקושי ישנו בהסקת מסקנה חד משמעית, בפרט כאשר מר אופלגר עצמו אינו מתאר בעדותו מציאות כזו, למעט הודאתו בנטילת המעט שנותר ואותר לאחר העלמות המסלולים (עמ' 42 שורות 18 - 20). נתונים עובדתיים אלה אודותיהם מעיד מר ינאי, אשר אציין כי התרשמתי מאוד באשר למהימנותו ומאמציו להקפיד במסירת המידע לבית המשפט, יש בהם כדי לבסס מסקנה הגיונית לפיה מר אופלגר עצמו לא נצפה בשלב כלשהו נוטל את מסלולי הסייף אשר יוזכר כי העמסתם ומפאת כובדם, אינה עניין של מה בכך. 32. הגב' זכריה בעדותה מוסיפה כי הפינוי נעשה בסיוע עובדי העירייה תוך שהיא נוקבת אף בשמותיהם - מר שלמה לוי ומר שבתאי מוזס (עמ' 67 , 68). אלו אמנם לא הובאו להעיד מטעם העירייה, אולם יש לזכור כי רק במהלך חקירתה הנגדית של הגב' זכריה הובהר על ידה כי תצהירה נמסר בהקשר אחר מתוך ששגתה להבין כי בארוע אחר עסקינן. תוך כדי החקירה נמסרו על ידה עובדות רלוונטיות כמיטב זכרונה ובכלל זאת השמות האמורים. בשים לב לכך שאין בנמצא עדות לפיה נוכח מאן דהוא בנטילת מסלולי הסייף על ידי מר אופלגר עצמו, הרי שאין לצפות כי העירייה תזמן כל אחד ואחד מהעדים התומכים במציאות זו. ככל שסבורה היתה התובעת דווקא כי עובדים אלו עשויים היו להעיד אחרת, היה עליה לבקש הזמנתם. זאת ועוד, עדותה של הגב' זכריה שהיתה אף היא מהימנה בעיני, מקשה על עמדת התובעת ועל גירסתו הגורפת של מר סבג בכל הנוגע להיתר שניתן להשלכת ציוד מטעם העירייה. הגב' זכריה מבהירה כי נהגה בקמצנות בכל הנוגע להשלכתו של ציוד. לדבריה, היה במקום ציוד ישן של בית הספר שלא ניתן לתקנו ואך לגבי זה - "ג'אנק" לדבריה יכול וניתן היתר להשליכו (עמודים 65, 67). 33. ניתן לסכם ולומר כי רב הנסתר על הנגלה. בפועל איש מבין העדים לא יכול היה למסור גירסה סדורה הנשענת על ידיעה אישית בכל הנוגע לגורלם של מסלולי הסייף ולזהותו של מי שהוציאם מבית הספר למעשה. סיכומי הצדדים וטענותיהם נמצאים נשענים על השערות גרידא שייעודם הסרת האשמה מהצד הטוען. מכל מקום, בכל הנוגע לעמותה, בוודאי שלא ניתן לקבוע כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להמחיש את המיוחס לה כמי שהשליכה את מסלולי הסייף בקלות דעת ובכלל. אחריותו הנטענת של מר אופלגר 34. עסקינן כאמור במי ששימש כמנכ"ל האיגוד בשעתו ואין חולק מצד התובעת כי הוא אשר הוסמך וחלש מטעמה על אחסונו של הציוד. בנסיבות העניין, אינני מוצאת ממש בהתלותה של התובעת באי יידועה אודות העברת הציוד מבית הפועל למתחם בית הספר "רוגוזין". כן אינני מוצאת ממש בטענה המייחסת רשלנות למר אופלגר על כי לא טרח לבטח את הציוד. בשני עניינים אלה ראוי היה כי התובעת תקדים ותוכיח כי מנהגה שלה ו/או הנורמה הנוהגת שיש לצפות לנהוג על פיה, הינה אחסון הציוד במבנה הולם יותר וממוגן וביטוחו של זה. אדרבא, עדותו של מר אופלגר בסעיף 9 לתצהירו אומרת אחרת. 35. ראוי להדגיש כי התובעת מצידה לא מצאה לנכון להקפיד ולאתר מושכר הולם אשר יוכל לשמש נאמנה לאחסון הציוד בתנאים הולמים, לרבות תנאי מיגון הולמים. לא מצאתי אף בין טענותיה כי הדריכה את מר אופלגר בעניין זה או עמדה על תנאי אחסון כאלו ואחרים. נראה כי התובעת הסתפקה בשיקול דעתו של מר אופלגר ללא מעורבות או הקפדה יתרה וככל הנראה אף על רקע העובדה שנמצא פתרון אחסון שאינו כרוך בעלויות, זאת הגם שהיתה ערה לערכם ולחשיבותם של מסלולי הסייף כאמור. מהעדויות עולה כי אין חולק אודות ידיעת התובעת בדבר העברת הציוד לאשקלון והגם שכך, אין התובעת מתיימרת לטעון כאמור למתן הנחיות או קיומם של כללים עליהם הוקפד טרם אישור העברת הציוד לאשקלון ומשעה שכך ובאין התובעת מבהירה "ברחל בתך הקטנה" במה נופל האחסון בבית ספר רוגוזין מזה אשר נעשה בבית הפועל או אף קודם לכן בהדר יוסף, מה לה כי תלין כנגד מר אופלגר ותתלה באחסון הציוד בבית הספר ובאי יידועה באשר לכך. תשומת הלב לדברי מר שקלאר בחקירתו: "יכול להיות ששנינו חתמנו על השיק של העברת הציוד מבלי לדעת בדיוק מאיפה ולאן הועבר הציוד. זה מנכ"ל אני מאמין למנכ"ל" (עמ' 19 שורות 6-8). יצויין כי מר אופלגר מצידו טוען בסעיף 28 לתצהירו כי יידע את האיגוד אודות העברת הציוד לבית הספר רוגוזין, אולם טענה זו נטענה באופן כללי בלא שפורט כמתבקש באיזה אופן ולמי הודע הדבר. כל שהוצג בהקשר זה הינו אסמכתא לתשלום שנעשה למוביל בוארון מצד האגודה (מוצגים נ/6א, נ/6ב) כשעל פי גירסת מר אופלגר כאמור לא מוביל זה הוא שהעביר את מסלולי הסייף דנן. 36. התובעת אף אינה טורחת לפרט באופן מדוקדק מהם מחדליו של מר אופלגר בכל הנוגע לאופן אחסון הציוד ומיקומו, והיא מסתפקת באמירות כלליות בדבר אי נקיטת פעולות כנדרש והפקרתו של הציוד, טענה שאין מקום לה בהיותה בבחינת התוצאה מדברת בעד עצמה. יתרה מכך ובכל הנוגע להמנעות מר אופלגר מלבטח את הציוד, הרי שהיה מקום לצפות שהתובעת תתכבד ותמחיש כי כך היא נוהגת או כי כך הורתה, דבר שלא נעשה. אינני סבורה כי יש מקום להנחה סתמית בדבר חובתו של מר אופלגר לבטח את הציוד, דבר הכרוך בעלויות שיש לאשרן ובעוד כזכור התובעת בחרה שלא להשקיע ולו גם במושכר הולם. (ראה בהקשר זה דברי מר אופלגר בעמ' 37 שורות 1 - 4). מר אופלגר מעיד כי התובעת לא נהגה כלל לבטח את הציוד, כך בסעיף 21 לתצהירו ואף בחקירתו הנגדית (עמ' 31 סיפא) ובעוד התובעת מצידה לא הביאה כל ראיה אשר יש בה כדי לסתור טענה זו, כך שגירסת מר אופלגר בעניין זה נמצאת נותרת בעינה. יצויין כי מר הררי בחקירתו היסס באשר לשאלה באם בשעתו נהגה התובעת לבטח את הציוד והבהיר כי ניתן לבדוק זאת (עמ' 7 רישא), אלא שכאמור בסופו של דבר לא הובאה ראיה בעניין זה. 37. התובעת אף מלינה על כי מר אופלגר לא יידע אותה אודות העלמות הציוד מיד בסמוך לכך. אין ספק כי השתהות בעניין זה יש בה כדי להכשיל ולמצער להקטין את סיכוי איתורו של הציוד הנעלם. עם זאת, טענה זו לוקה בשניים: ראשית, מר אופלגר מצידו מכחיש את הנטען. ע"פ תצהירו יידע את מר שקלאר תוך מספר ימים ומשנוכח כי אינו עושה דבר, יידע אף את מר הררי. הלה אף מסביר כי נוכח להבין בדיעבד מדוע לא נענו פניותיו המוקדמות לשניים, זאת מששהו בחו"ל, טענה שלא נסתרה (עמ' 41 שורות 13 - 17). בחקירתו הנגדית מודה מר הררי כי הגיעו אליו מר אופלגר והגב' ציטלובסקי רוחמה שכיהנה בשעתו כיו"ר האגודה באשקלון והודיעו לו אודות העלמות הציוד כשלדבריו: "זה היה אחרי החגים"(עמ' 5 שורה 21). בהמשך חקירתו מוסיף מר הררי ומדייק בתשובתו: "התחרויות שלנו מתחילות תמיד בתחילת אוקטובר, ובתקופה זו מר אופלגר דיווח לי ואני לא היססתי ודיווחתי מיידית למר שקלאר" (עמ' 9 שורות 4 - 5). יום 27.8.02 בו נתגלתה העלמות הציוד, היה על פי לוח העברי יום יט' באלול תשס"ב - כ- 10 ימים לפני ראש השנה. חגי תשרי הסתיימו בשלהי חודש ספטמבר 2002. משמעות הדבר הינה כי בין לבין יידע מר אופלגר ולו את הגב' ציטולבסקי וכי הנהלת האיגוד ידעה על כך כבר בחלוף חודש מגילוי ההעלמות. כך לכל הפחות. תמוה הדבר כי מר שקלאר מצידו מכחיש טענתו של מר הררי בדבר יידועו על ידו. לשיטתו, בחקירתו הנגדית, יידע אותו מר אופלגר אך 3 - 4 חודשים לאחר מעשה (עמ' 20 סיפא). מכל מקום, כך או כך, לא עלה בידי להשתכנע כי יש ממש בטענה זו מצד התובעת, שכן המציאות מלמדת כי אף כאשר נודע לה דבר העלמות הציוד, לא אצה ולא זעקה היא לעשות מעשה שיקדם ויאיץ בירור הפרשה ופתרונה לרבות בדרך של פניה תובענית למי מהנתבעים בתביעה זו. המוצגים נ/2 עד נ/4 מלמדים על תכתובת דלה שהיתה בעניין זה אך בחודש מרץ 2003, כאשר על פי תצהירו של מר אופלגר בשעתו אף פנתה התובעת ליועהמ"ש מטעמה ובחנה הצעת מחיר לצורך הגשת תביעה, אולם בפועל - מעש אין ותביעה זו הוגשה אך ביום 30.4.06. יתרה מכך, נחה דעתי מעדותו של מר אופלגר, לרבות המכתבים המצורפים לתצהירו, כי מיד עם היוודע דבר העלמות הציוד טרח רבות ולא חסך מעצמו מעש לבחינת נסיבות ההעלמות ובנסיון לאתר את הציוד החסר תוך שהוא פונה לגורמים שונים העשויים להיות קשורים לכך, לרבות נציג העמותה ונציגי העירייה. טענתו זו לא נסתרה ואף מקבלת חיזוק מה מעדויות נציגי העירייה. במצב דברים זה, יש מקום לצפות כי מעבר לאמירות כלליות היתה התובעת מתכבדת ומבהירה את שהיא היתה עושה לו ידעה מוקדם יותר אודות העלמות הציוד ולחילופין, את שיכול היה מר אופלגר לעשות ולא עשה חרף ידיעתו שלו אודות העלמות הציוד. 38. לא ניתן שלא להתרשם כי התובעת בחלוף שנים מצאה לנכון לתור אחר טענות ולהטיל את האשם על מאן דהוא ובנסיבות העניין אף על נציגה שלה - מר אופלגר, זאת בעוד לכתחילה לא הופנתה כל אצבע מאשימה כלפיו. הגם שמר שקלאר התיימר שלא לייחס לכך חשיבות, הרי שבית המשפט אינו יכול שלא ליתן דעתו לטענתו של מר אופלגר לפיה היה נתון בעימות בן שנים אל מול מר שקלאר אשר לטענתו "שם למטרה למוטט אותי כלכלית ולנתק אותי מהענף" (עמ' 41 שורות 24 - 25). מר אופלגר נמצא מבחינתו הוא תר אחר פתרון הולם ללא עלויות לאיחסונו של הציוד בתנאים סבירים אשר כללו שימת הציוד במבנה סגור אשר על פי טענת מר אופלגר שלא נסתרה, היה בעל סורגים ודלתות מעץ מסיבי (עמ' 38 סיפא). מפתחות המבנה נמצאו בידי מר אופלגר ובידי אב הבית של בית הספר והוא עצמו טרח לבקר במקום כמעט כל יום לדבריו (עמ' 41 סיפא ועמ' 39 רישא). אף אם תאמר כי אין זה המיטב, הרי שהתובעת כאמור לא הוכיחה כי היה מקום לצפות מעבר לכך בנסיבות הענין. אחריותה הנטענת של עיריית אשקלון 39. העירייה היא מי שנתנה רשות וללא תמורה לאחסון הציוד במבנה הנדון ואין בנמצא טענה כי היתה מוטלת עליה חובה כלשהי בעניין זה. מוצאת אני לפיכך הכרח לציין עובדה נוספת העולה מתוך העדויות ולפיה לא טרח מאן דהוא ליידע את העירייה אודות ערכו של ציוד הסייף שאחסנתו מבוקשת ואף לא הודע מפורשות כי יש בכוונתו של מר אופלגר להסתייע במבנה המוקצה אף לצורך הציוד השייך לאיגוד במובחן מהאגודה שלה כסניף מקומי היה קשר לעיריית אשקלון. (ראה בעניין זה תצהיריהם של מר שבי, מר בן דוד וכן עדותה של הגב' זכריה בעמ' 64 רישא). מר אופלגר עצמו מודה בחקירתו הנגדית כי לא פרט בפני העירייה את התכולה המיועדת כאשר בא עמה בדברים לשם קבלתו של המבנה (עמ' 35 שורות 13 - 15). לשאלה באם הבין שהעירייה לוקחת על עצמה אחריות לשמור על הציוד השיב: "לא הבנתי שום דבר, הבנתי שקיבלנו את המקום לאן לאפסן את הציוד" (עמ' 36 רישא). במציאות זו בה תרמה העירייה משלה על מנת לסייע בידי מר אופלגר ובעקיפין ושלא בידיעתה - אף לתובעת, לא ברורה הטענה הכללית כי העירייה לא עשתה דבר על מנת לשמור על הציוד. בעצם מסירת מפתחות המבנה הנדון (הכיתות) למר אופלגר תוך העמדתו באופן בלעדי לרשות האגודה (או אף האיגוד), העבירה העירייה את השליטה במבנה זה למר אופלגר כנציג האגודה. אמנם מדברי מר אופלגר עולה כי מפתח נוסף נותר בידי אב הבית (עמ' 41 סיפא) ו/או בידי מר בוסקילה - מנהל המחלקה לספורט תחרותי בעירייה, אולם לא מצאתי מקום להתרשם כי העירייה התיימרה לגרוע מהבלעדיות שניתנה כאמור לאגודה בשימושה במבנה ולעשות שימוש מקביל במפתחות אשר מטבע הדברים החזיקה אף ברשותה. 40. אשוב ואזכיר כי מדובר היה בהעברת ציוד שאולצה בדחיפות ומוצאת אני מקום להביא מחקירת מר אופלגר בעניין זה. הלה נשאל: "עשיתם איזה שהיא רשימת מלאי או ציוד. יש באיזה שהוא מקום רשימה מה היה שם" ותשובתו: "לא. עמד טרקטור שעומד להרוס את המבנה ואנחנו צריכים מהר מהר לפנות את הציוד" (עמ' 35 שורות 21 -22). במצב דברים זה תמוה רצונה של התובעת להטיל על העירייה חובות יש מאין ובעוד היא עצמה כמתואר לא מצאה צורך לקיימן, לרבות וכמצוין בכל זמן אחסונו של הציוד בבית הפועל. לאמור משנה תוקף כאשר העירייה נתבקשה ליתן פתרון דחוף מיידי וזמני על פי המשתמע למצוקה שנתעוררה לפתע בכל הנוגע לאחסון הציוד. היתה התובעת מתכבדת ופועלת ולו בהמשך לביצוע ההתאמות הנדרשות לשיטתה לצורך הגנת הציוד לאחר העברתו. 41. תמוהה ובלתי מובנת אף הטענה הסתמית לפיה לא פעלה העירייה "כעירייה סבירה" ונראה כי טענה זו נזנחה בפועל בהעדר כל טיעון ופירוט באשר למחדלה של העירייה במעמדה כרשות מקומית. 42. על פניו הטענה העיקרית המופנית לעירייה הינה בעצם ההרשאה שניתנה על ידה לעמותה לעשות שימוש במבנה הנדון ואי ידועה של העמותה באשר לכך כאמור בסעיף 13 א',ב' לכתב התביעה. מצאתי מקום לצטט את סעיף א' שם טוענת התובעת: "הנתבעת פעלה באופן בלתי סביר כאשר איפשרה לצד שלישי לגשת למחסן מבלי שנערך רישום מסודר של כל הציוד שנמצא במחסן, תוך הפקרת הציוד למעשה ומבלי ליידע את הצד השלישי על שווי הציוד". אמנם עמדת העירייה בסעיף 4 לכתב הגנתה לפיה לא מסרה גישה למבנה לאף צד שלישי הסתברה כשגויה, אולם יש מקום לדייק ולומר כי מתוך סבך העדויות והגירסאות לא ניתן לדלות קביעה ברורה בדבר מתן גישה לצד שלישי לכיתות הספציפיות בהן הונח הציוד. אין לי אלא להפנות בהקשר זה לפירוט המובא לעיל בסעיפים 21 - 27 . יתרה מכך, וכמצוטט בסעיף 40 לעיל, התובעת עצמה לא טרחה לעשות רישום של הציוד הנדון. התובעת אף לא טרחה ליידע את העירייה בדבר שווי הציוד. מה לתובעת אם כן כי תלין כלפי העירייה ותבקש להשית עליה מטלות מהם התנערה היא עצמה - בעלת הרכוש ובעלת העניין. תשומת הלב להצהרתו של מר שבי בסעיף 6 לתצהירו לפיה לו נאמר לו מראש שעסקינן בציוד יקר ערך, הרי שלא היה מאפשר אחסונו במבנה זה או היה מחייב את מר אופלגר לדאוג לשמירתו ולביטוחו. על זאת יאמר כלפי התובעת כי דברים שבלב אינם דברים. 43. ראוי לחדד ולומר - התובעת אינה יכולה להתנער מהתנהגותו ומצגו של מר אופלגר בכל הנוגע להתנהלות אל מול העירייה. מר אופלגר והוא לבדו ניצב אל מול העירייה בכל הנוגע לסוגיית האחסון ולהעברתו של מידע רלוונטי. העובדה שלתובעת טענות כנגד מר אופלגר עצמו כיום, אין בה כדי לאפשר לה להתלות במחדליו הנטענים כבסיס להטלת חבות על העירייה עצמה, משל היה הוא שלוחה של העיריה. אדרבא, מבחינת העירייה כל שליחות אם היתה מטעם התובעת באחסון הציוד, נסתרת הינה ועל פניו לא התיימרה העירייה ליתן שירות או סיוע באופן ישיר לתובעת עצמה. 44. למען הסר ספק, לא נחה דעתי כי העירייה נתנה היתר להשלכתם של מסלולי הסייף הנתבעים ככל שאכן היו במקום או להשלכת ציוד בר ערך אחר. לא מצאתי אף כסבירה את טענת מר סבג בדבר היתר גורף שניתן לו להשליך כל שימצא במקום. מכל מקום, אף אם מתקבלת היתה גירסתו, הרי שזו כמבואר שללה זריקת מסלולי סייף וממילא לא נחה דעתי כי אלו הושלכו ולו אף ללא שימת לב וזאת, בין השאר, על רקע תאורם והכרוך בהובלתם כאמור. 45. נותרה לטעמי תלויה ועומדת השאלה המרכזית בתיק זה באשר לגורלם של מסלולי הסייף באשר היו וסבורה אני כי לא עלה בידי התובעת להניח בפני בית המשפט תשתית עובדתית סדורה ומוכחת באשר למקום הימצאם ולגורלם. קושי זה מתעצם נוכח התהייה העולה מעדויותיהם של מר סבג ומר ינאי לפיהם מר אופלגר עצמו נצפה מוציא ציוד מהמקום במספר הובלות, נתון המעמיד בסימן שאלה את גירסתו של מר אופלגר באשר למיעוט הציוד שהיה בידו לחלץ מהמקום. בכל הנוגע לטענות המופנות לעירייה מעוררת תמיהה העובדה שלא מוזכרים כלל מסלולי הסייף בפניותיו של מר אופלגר לעירייה לאחר גילוי דבר העלמותם (ראה נספחים א', ב' לתצהירו). נסיונו של מר אופלגר (בעמ' 36 שורות 17 עד 19, ובעמ' 40 שורה 23) ליתן הסבר לנוסח פניותיו, אינו מסיר לגמרי את הספק, שכן היה מקום לצפות כי הלה יטרח לציין "ברחל בתך הקטנה" את מסלולי הסייף שהיוו על פי המשתמע את הנכס העיקרי בין הנעלם על פי הנטען ואשר אך ערכו נתבע למעשה. 46. לכל האמור אוסיף, כי הימנעות התובעת מהגשת תביעתה בסמוך לאחר הארועים, היה בה כדי ליצור קושי ממשי בגביית העדויות הרלוונטיות ובשחזור הארועים (בפרט מצד העמותה שצרופה שנעשה אך בשנת 2008), וזאת יש להעמיד בעוכריה. על רקע מציאות זו הפנו הצדדים בסיכומיהם לשלל אי התאמות ודקויות שונות בעדויות שנמסרו, אולם מצאתי מקום להתייחס לעיקריות שבאלו וליתן במקרים המתאימים את המשקל הראוי לחלוף הזמן עת נמצאו קשיים בגרסאות. הוכחת הנזק 47. די באמור לעיל כדי להצדיק דחיית התביעה כנגד הנתבעים כולם, אולם מצאתי מקום להתייחס בתמצית לטענותיהם הנוספות והמוצדקות בכל הנוגע לכשלונה של התובעת בהמחשת הנזק הנטען. 48. כאמור ועל פי עדותו של מר אופלגר אשר התרשמתי כי מבין כלל העדים הוא שהיה בקי במצב מסלולי הסייף ומעורב בשימוש שנעשה בהם, אלו לקו בבלאי ובליקויים שונים אשר מטבע הדברים הפחיתו מערכם המקורי. במצב דברים זה, היתלות התובעת במחיר רכישת המסלולים בשנת 1998, אין בה די להמחשת הנזק. הפניית הנתבעים לנתונים העולים ממסמכי הנהלת החשבונות של התובעת שהופקו בשנת 2003 (נספח א' לתצהירו של מר שקלאר), בכל הנוגע לשווי מסלולי הסיוף (140,403 שקלים), רלוונטית אף היא ויש בה בוודאי כדי לשלול אפשרות תביעה בשיעור דנן (ראה הודאת מר שקלאר למעשה בעמ' 25 שורה 3 לחקירתו). זאת ועוד, המיטב והמצופה הינו הגשתה של חוות דעת סדורה במסגרתה תינתן הדעת למסלולי סייף מהסוג הנדון ובמצב הספציפי בו עסקינן על בסיס תאוריו של מר אופלגר, דבר שלא נעשה. יוזכר כי הובהר כבר בעדויות התובעת כי ישנם סוגים שונים של מסלולי סייף. הצגתה של הצעת מחיר משנת 2005 (נספח ג' לתצהירו של מר שקלאר), אשר אף לא ברור אם נתוניה תואמים את מסלולי הסייף בהם עסקינן, אין בה כדי לרפא את הפגם. 49. לזאת אוסיף, כי תשובתו של מר אופלגר בעמ' 31 שורות 26, 27 מצמיחה ספק נוסף באשר להיקף הנזק משהלה אינו זוכר לומר בוודאות באם בשישה מסלולים עסקינן וזאת בעוד מר שקלאר מתיימר בתצהירו להתבסס על אובדנם של שמונה מסלולי סייף (סעיפים 3 , 12 לתצהיר). סוף דבר 50. פועל יוצא מכל האמור, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה היא להנחת תשתית עובדתית סדורה הממחישה את האחריות המיוחסת לנתבעים, איש איש כמיוחס לו בכתב התביעה. התובעת אף לא עמדה בנטל הוכחת שוויו של הציוד הספציפי הנתבע בתיק זה. 51. לא נעלמה מעיני טענת התובעת לפיה יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" בהתייחס לשאלת החבות, אולם לא מצאתי כי הונחה תשתית המלמדת קיומם של תנאי הכלל בעוד וכאמור בע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539: "שלושה הם התנאים להפעלתו של הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. בהתקיים הכלל הקבוע בסעיף 41 מוטלת על הנתבע החובה להוכיח קיומן של עובדות השוללות את החזקה שנהג ברשלנות....." המבחן הראוי לקיומה של שליטה ע"פ האמור בפסק דין זה הינו מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. התובעת לא טרחה לפרט כראוי טענתה זו בהתייחס לנתבעים השונים, אולם אומר ובתמצית כי נסיונה של ליצור הפרדה בינה לבין מר אופלגר בעוד זה פעל כל העת בשמה היא ולכל היותר אף בשם האיגוד, הינו בלתי סביר ובלתי אפשרי. בפועל וכאמור, למר אופלגר נמסרה החזקה והשליטה במבנה בו אוחסן הציוד וזאת בתוקף היותו נציג אם של האיגוד ואם של האגודה. יתרה מכך, בהסתמך על המובא לעיל סבורתני כי אף לא ניתן לומר כי מתקיים התנאי השלישי לכלל. 52. נוכח כל האמור ומשהשתהות התובעת תרמה ולא מעט לקושי בניהול תיק זה, לרבות לצורך במגוון עדויות, מצאתי מקום להורות על דחייתה של התביעה לצד חיובה בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד לכל אחד מהנתבעים, אולם בשיעורים שונים בשים לב לנסיבות, להיקף הדיונים ולהוצאות העדים ככל שנפסקו: א. בהתייחס למר אופלגר ובהתייחס לעמותה, אשר צורפה אמנם מאוחר יותר, אולם היה מקום לטעמי לוותר בהמשך על התביעה נגדה ולו בתום שלב שמיעת העדויות, תשלם התובעת סך של 13,000 שקלים (לכל אחד מהם). ב. בהתייחס לעירית אשקלון, מצאתי מקום לחיוב מופחת וזאת מחמת שמסרה בכתב הגנתה גרסה אשר הסתברה כשגויה בחלקה. בהמשך לכך נמצא אף כי העדה מטעמה - הגב' זכריה מסרה תצהיר שנמצא לא רלבנטי בעיקרו משניתן בהקשר אחר בו סברה כי עסקינן. זאת ועוד, התנהלותה של העיריה הביאה לצורך בחריגה מנוהלי העדות שנקבעו עם הצגתו של מר ינאי כעד במהלך הדיון. בשל התנהלות זו ישולם לנתבעת 2 סך של 9,000 שקלים בלבד. זכות ערעור כחוק. דיני ספורט