מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזקת סכין שלא כדין: כתב האישום 1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצועה של עבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין תשל"ז - 1977. לפי עובדות כתב האישום בתאריך 15.4.2009 החזיק הנאשם סכין במודיעין ברכב שבחזקתו הנושא לוחית רישוי מספר 4003327, וזאת שלא למטרה כשרה. הסכין נתפסה במהלך חיפוש שנערך ברכבו על ידי שוטרים. הנאשם כפר בכתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות. פרשת התביעה 2. מטעם המאשימה העידה השוטרת מושית (להלן : מושית) ואשר העידה כי הייתה במחסום משטרתי שגרתי בכביש 443 לכיוון מזרח, כ- 100 מטר לפני צומת שילת (להלן: המחסום), והבחינה ברכב פרטי מסוג "פיאט" (להלן : הרכב) שסוטה לשול הימני. כמו כן, הבחינה שנהג הרכב עבר למושב האחורי והנוסע שליד הנהג עבר למושב הנהג. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי הנוסע שעבר למושב הנהג הוא הנאשם והנהג שעבר למושב האחורי הוא אחיו של הנאשם, בשם דור (להלן : דור). מושית ניגשה לרכב, ובעוד הנאשם ואחיו יושבים ברכב, הנאשם מסר לה תחילה כי ישנה תקלה ברכב ולכן עצר ולאחר מכן שינה את גרסתו ואמר כי חשש בשל העובדה כי לאחיו אין רישיון נהיגה ולכן שינו את מקום מושבם ברכב. הנאשם הזדהה עם תעודת זהות ובעוד שדור היה ללא תעודה מזהה. (פרוט' עמ' 11 ש' 25 - 32, עמ' 12 ש' 7 - 8, עמ' 13 ש' 26 - 27, עמ' 14 ש' 2 - 3). מושית טענה כי לאור ההתנהגות המחשידה של הרכב ונוסעיו הוחלט על ביצוע חיפוש ברכב וציינה כי החשד התייחס למגוון רחב של עבירות פוטנציאליות כולל עבירות סמים, נהיגה בשכרות, שימוש ברכב ללא רשות ושוהים בלתי חוקיים בישראל (פרוט' עמ' 11 ש' 30 - 32, עמ' 12 ש' 17 - 26, עמ' 14 ש' 17 - 31). 3. מושית ציינה כי קיבלה את הסכמת הנוסעים לעריכת החיפוש ברכב והדבר צויין גם בדו"ח הפעולה שערכה (ת/2). בעת שנשאלה בחקירה הנגדית על ידי בא כוח הנאשם באם ניתן לומר שהחשד התפוגג, בטרם עריכת החיפוש, בעת שנודע לה שמדובר בשני יהודים אזרחים ישראלים, וזאת להבדיל משוהים בלתי חוקיים תושבי האזור, השיבה בשלילה (פרוט' עמ' 14 ש' 27 - עמ' 16 ש' 23). לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי בעקבות החיפוש ברכב נתפסה סכין שהיתה מונחת בתא הכפפות ולתיק בית המשפט הוגש צילום של הסכין (ת/1). בעקבות כך שדור היה ללא תעודה מזהה וברכב נמצאה סכין, הנאשם ודור עוכבו לתחנת המשטרה. 4. מטעם המאשימה העיד גם השוטר יעקב טליאס (להלן : יעקב) שהיה עם מושית במחסום. לטענתו מטרת המחסום היא תפיסה של סמים ופגיונות מנוסעים שעוברים במחסום. הנאשם עורר את חשדם ובוצע חיפוש בהסכמה ברכבו ונתפסה סכין. בדו"ח הפעולה שערך לגבי האירוע, יעקב לא רשם את הנסיבות שעוררו אצלו את החשד שיש לבצע חיפוש ברכב וכן לא רשם שהחיפוש בוצע בהסכמה (ת/4; פרוט' עמ' 20 ש' 29 - עמ' 21 ש' 17, עמ' 24 ש' 8 - 10). יעקב העיד כי לאור המיקום של המחסום בקרבה לדרכים המובילות לתוך השטחים, החשד שהתעורר בליבו כלל גם את האפשרות שמדובר במחבל מפגע (פרוט' עמ' 24 ש' 22 - 27). כמו כן, בעת שנשאל בחקירה נגדית על ידי בא כוח הנאשם באם העובדה שנתברר שמדובר בישראלים יהודים, הובילה להתפוגגות החשד ולכן לא היה מקום לבצע חיפוש ברכב, השיב גם הוא בשלילה (פרוט' עמ' 26 ש' 21 - 29). פרשת ההגנה 5. הנאשם העיד וטען כי הינו מתגורר באשדוד והוריו מתגוררים ביישוב חשמונאים. במועד האירוע נשוא כתב האישום נסע ברכבו עם דור לבית הוריו על כביש 443. דור נהג ברכב והנאשם ישב לידו. בהתקרבם לצומת שילת, המנוע של הרכב התחמם ובשלב מסוים דמם מעצמו, ולכן דור הסיט את הרכב לכיוון השול הימני. הנאשם ביקש מדור שיעבור למושב האחורי כדי שהוא ינסה בעצמו להניע את הרכב. כמו כן, בעת שדור הבחין בשוטרים אמר לנאשם שרישיון הנהיגה שלו לא ברשותו. השוטרים שהיו במחסום הבחינו בהם וניגשו אליהם כאשר השוטרים אוחזים בנשקם. הנאשם בתגובה, בעודו במושב הנהג, מסר את תעודת הזהות שלו והבהיר לשוטרים שהם יהודים. השוטרים הורו לנאשם ולדור לצאת מהרכב וערכו בו חיפוש ללא קבלת רשותם (פרוט' עמ' 33 ש' 15 - עמ' 34 ש' 10, עמ' 39 ש' 10 - 16). השוטר אמר לנאשם שמי שנהג זה הנוסע האחר. הנאשם הכחיש זאת ולאחר מכן דור אישר שהוא זה שנהג ושהתחלפו עקב כך שדור לא החזיק ברשותו את רשיון הנהיגה שלו וגם בשל התקלה ברכב (פרוט' עמ' 34 ש' 12 - 14). 6. בעת שנמצאה הסכין ברכב על ידי השוטרים, הנאשם טען כי דור הופתע לראותה שם מאחר ומדובר בסכין ששייכת לדור. הנאשם טען בעדותו בבית המשפט כי הסכין נלקחה על ידו מבית הוריו כחודשיים או שלושה חודשיים לפני האירוע, ביודעו שהינה שייכת לדור ומבלי לקבל את רשותו לכך ומבלי לעדכנו לגבי לקיחתה. הנאשם רצה להעביר את הסכין לביתו באשדוד לאוסף כללי שברשותו של פותחנים ומחזיקי מפתחות למיניהם, ולאחר שהונחה ברכב היא נשכחה שם במהלך כל התקופה האמורה (פרוט' עמ' 35 ש' 1 - 16). לעומת זאת, בהודעתו במשטרה הנאשם מסר שהסכין הוחזקה ברכב על מנת שתהיה זמינה למקרים שבהם יהיה בפיקניק עם הרכב וירצה לגלף עצים (ת/5 ש' 5-4). 7. מטעם הנאשם העיד דור, אשר מסר כי נהג ברכב ועקב תקלה ברכב נעצרו בצד. כשהבחין בשוטרים במחסום נזכר שרישיון הנהיגה שלו לא נמצא ברשותו ולכן הוא עבר למושב האחורי והנאשם עבר למושב הנהג על מנת שהשוטרים לא יידעו שהוא זה שנהג בפועל. בנוסף לא היתה ברשותו של דור תעודה מזהה (פרוט' עמ' 44 ש' 22 - עמ' 45 ש' 25, עמ' 49 ש' 19 - 23, עמ' 50 ש' 26). השוטרים הגיעו לרכב והורו להם לצאת ממנו וביצעו בו חיפוש ללא קבלת הסכמתם (פרוט' עמ' 47 ש' 3 - 7, עמ' 52 ש' 9 - 14). טענות הצדדים 8. המאשימה טוענת כדלקמן : א. נסיבות האירוע, עצירת רכב לפני מחסום ושינוי מקומות הישיבה על ידי הנהג והנוסע שעימו, יש בהן בכדי להקים חשד סביר שבוצעה עבירה שתצדיק חיפוש ברכב, ללא צו שיפוטי וללא הסכמת הנאשם ודור; ב. החשד שנוצר אצל השוטרים כולל קשת רחבה של עבירות, לרבות עבירות סמים, ואיננו מוגבל לסוג מסוים של עבירות; ג. החשד לא התפוגג בשום שלב, אלא התעצם לאור העובדה שדור היה לא תעודת זהות והנאשם מסר גרסאות סותרות לגבי הסיבה שבשלה הוא ודור שינו את מקום מושבם ברכב ; ד. מעבר לנדרש, נתבקשה ונתקבלה ההסכמה של הנאשם ואחיו לביצוע החיפוש ברכב; ה. החיפוש ברכב היה חוקי לחלוטין ולכן הסכין שנתפסה היא ראיה חפצית קבילה ; ו. הנאשם מסר גרסאות סותרות לגבי נסיבות החזקת הסכין ברכב ויש לדחות את טענתו כי שכח את הסכין ברכב, ובכל מקרה טענה זו אין בה כדי להועיל לו בהיותה לא רלבנטית ; ז. הנאשם לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי החזיק את הסכין למטרה כשרה, ולכן דינו להיות מורשע. 8. הנאשם משיב לטענות המאשימה כדלקמן : א. העצירה של הרכב בסמוך למחסום המשטרתי וכן שינוי מקומות הישיבה ברכב על ידו ועל ידי דור, היא התנהגות מחשידה. עם זאת, ברגע שנודע לשוטרים, בטרם עריכת החיפוש, שמדובר ביהודים אזרחים ישראלים, החשד התפוגג ; ב. משהתפוגג החשד נשמט הבסיס לעריכת החיפוש ללא צו שיפוטי; ג. בהיעדר חשד לעריכת החיפוש, השוטרים היו רשאים לערוך חיפוש ברכב רק באם קיבלו "הסכמה מדעת" מהנאשם ודור; ד. "הסכמה מדעת" בכל מקרה לא ניתנה : השוטרים לא ביקשו רשות לערוך חיפוש ועל אחת כמה וכמה שלא הודיעו לנאשם ודור על זכותם לסרב לביצועו של החיפוש; ה. מאחר ומדובר בחיפוש לא חוקי, אזי הראיה החפצית שנתפסה במהלך החיפוש, היא הסכין, דינה להיפסל לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ; ו. באם בית המשפט בכל זאת יחליט לקבל את הסכין כראיה, הסכין נשכחה ברכב ולכן לא מתקיים היסוד הנפשי של "מודעות" לצורך התקיימות העבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה; ז. באם בית המשפט יקבע שרכיב המודעות מתקיים, הנאשם החזיק את הסכין למטרה כשרה ולכן אין עבירה ודינו להזדכות. חיפוש ללא צו שיפוטי : "חשד סביר" מבטל את הצורך ל-"הסכמה מדעת" 9. ההסדרה בחוק של סמכויות החיפוש של שוטר נועדה לשרת שתי מטרות מקבילות. מחד גיסא, לאפשר למשטרה למלא כראוי את תפקידיה השונים באכיפת החוק ובתפיסת עבריינים, וכך לקדם את ההגנה על הביטחון האישי והסדר הציבורי במדינה. מאידך גיסא, לתחום את סמכויות המשטרה שהפעלתן כרוכה מעצם טיבה בפגיעה בזכויות אדם שונות ובחירויות הפרט. מגוון הסמכויות שניתנות לשוטרים בכלל וסמכויות החיפוש בפרט מבטאות את האיזון שקבע המחוקק בין האינטרס הציבורי בתפקוד יעיל ואפקטיבי של המשטרה לבין הצורך בהגנה על זכויות האדם של האזרחים עימם באה המשטרה במגע : (רע"פ 10141/09 בן חיים ואח' נ' מדינת ישראל (6.3.2012) פסקה 16 לפסק דינה של כבוד הנשיאה (בדימוס) השופטת ביניש - להלן פסק דין בן חיים). 10. בפסיקה נקבע כי בעת שמתבצע חיפוש על ידי שוטר על גופו או ברכושו (כגון בית או רכב) של חשוד, ללא צו שיפוטי, יש להוכיח קיומו של "חשד סביר" או "יסוד להניח" כי החשוד מעורב בביצוע עבירה (להלן: החשד). באם קיימות הנסיבות שמכוחן קם החשד, אזי ניתן לערוך חיפוש ללא צו שיפוטי, ואין גם צורך בקבלת הסכמתו של החשוד לביצוע החיפוש. לעומת זאת, בהיעדר קיומן של נסיבות המקימות את אותו חשד, שוטר לא רשאי לערוך חיפוש ללא צו שיפוטי, וככל שייערך חיפוש כזה הוא ייראה כחיפוש לא חוקי. במקרים שבהם אין חשד לביצוע עבירה, ניתן בכל זאת לרפא את היעדרותו של רכיב החשד ולבצע את החיפוש, אם החשוד נותן "הסכמה מדעת" לחיפוש. הסכמה מדעת פורשה בפסיקה כהסכמה שניתנה לאחר שהוסבר לחשוד את זכותו לסרב לביצוע החיפוש (פסקאות 16, 25 - 27, לפסק דין בן חיים; רע"פ 2178/12 סקייריס נ' מדינת ישראל (18.7.2012)). 11. במקרה שבפני, על מנת לבדוק אם החיפוש שנערך ברכב היה חוקי או לא, יש לבחון תחילה אם החשד, שקינן בליבם של השוטרים בעת שהחליטו שיש לבצע חיפוש ברכבו של הנאשם, היה "סביר", היינו מבוסס דיו כדי להצדיק ביצוע חיפוש ללא צו שיפוטי. אם נמצא כי החשד עומד ב-"מבחן הסבירות" , אזי השאלה באם ניתנה "הסכמה מדעת" מטעם הנאשם ודור לביצוע החיפוש, או לא, תהיה ללא רלבנטית. מקום שהחשד עומד "במבחן הסבירות", אזי, אין נחיצות לבקש ולקבל את הסכמתם של הנאשם ודור לחיפוש, וגם אם לא הסכימו לחיפוש הוא עדיין ייראה כחיפוש חוקי. לעומת זאת, אם נמצא כי החשד לא מבוסס, או התפוגג בטרם שהחל החיפוש כטענת הנאשם, הרי שהשאלה באם ניתנה "הסכמה מדעת" לחיפוש ברכב, או לא, תהיה רלבנטית במלוא היקפה לצורך הכרעה בשאלת חוקיותו של החיפוש. שאלת "סבירותו" של החשד 12. בפסקה 16 לפסק דין בן חיים נאמר כדלקמן : "מבחן החשד הסביר הוא בעיקרו מבחן אובייקטיבי שבו נדרש בית המשפט להעריך את סבירות שיקול דעתו של השוטר שערך את החיפוש לשם הכרעה בשאלת חוקיות החיפוש. יחד עם זאת, התנאים שבהם יתקיים חשד סביר המצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי אינם ניתנים מטבע הדברים להגדרה ממצה וחד משמעית. יישומו של מבחן זה מבוסס על נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, על המידע שהיה בידי השוטר בעת עריכת החיפוש ואף על ניסיונו ושיקול דעתו המקצועיים של השוטר שערך את החיפוש" (ההדגשה לא במקור) ובהמשך באותה פסקה : "לפיכך, נצביע בבחינת למעלה מן הדרוש על מספר אמות שעשויות בנסיבות המתאימות לגבש חשד סביר כלפי אדם מסוים, כנדרש בהתאם להוראות החוק שאוזכרו לעיל, ולהצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי על גופו או בכליו של אותו אדם. בהקשר זה ניתן להצביע על נסיבות שרק בהצטרפן למכלול יקימו עילת חיפוש ועל נסיבות שבכל אחת מהן יש די כדי להקים חשד סביר. כך, בין היתר, ניתן להצביע על התנהגותו המחשידה של אדם מושא החיפוש הפוטנציאלי, על מידע בדבר ביצוע עבירה במקום בו נמצא אותו אדם או בקרבתו, וזאת בצירוף השעה שבה הוא נמצא באותו מקום." 13. מהדברים הנ"ל אנו למדים שנקודת הזמן הרלבנטית לבדיקת "סבירותו" של החשד הסביר היא בעת עריכת החיפוש, ולא בודקים את סבירותו של החשד באופן רטרוספקטיבי. כמו כן, קיימת חשיבות לסוג ומהות ההתנהגות המחשידה של האדם מושא החיפוש. 14. דברים דומים נקבעו על ידי בית המשפט העליון בעת בדיקת סבירות החשד שהתעורר אצל שוטרים או חיילים שהיו מוצבים במחסום המוביל מישראל לשטחים או בתוך השטחים עצמם, על מנת לבדוק את חוקיות הפתיחה באש לעבר רכב או אדם שחלפו ליד מחסום והכרעה בשאלה באם החייל או השוטר התרשלו במילוי תפקידם עקב הירי שבוצע. הכלל הוא ש"סבירות" החשד נבדקת בשעת ביצוע הירי ולא בדיעבד, וכי בכל מקרה יש לשמור על מרחב "גמישות" באופן פרשנותו של הביטוי "סבירות" (ע"א 3889/00 יצחק לרנר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 304, 313 (2002) - להלן פסק דין לרנר; ע"פ 486/88 סמ"ר דוד אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי פ"ד מד(2) 353, 379 (1990)). יש להתיר לשוטר או לחייל בשטח מרווח סביר של טעות היכולה להיגרם כתוצאה מתנאי המקום, השטח והזמן העומדים ברקע האירוע שבמחלוקת והמחייבים החלטה מהירה וללא התייעצות משפטית על המותר ואסור באותו רגע (רע"א 5203/08 מדינת ישראל נ' אבראהים אגבריה (24.9.09) פסקה 9 לפסק דינו של כבוד השופט לוי). 15. בפסק דין לרנר נקבעו הדברים הבאים על ידי כבוד השופט מצא (בעמ' 313): "מתי ייחשב חשד כמבוסס באופן סביר ? לשאלה זו לא ניתן להציע תשובה ממצה אשר תכסה את כל המצבים האפשריים שהלוא את סבירותו של החשד יש לבחון לאור כלל נסיבותיו העובדתיות של מקרה נתון. כל שניתן לומר הוא שבבחינתה של שאלה זו יש לתת את הדעת, בין היתר, על מהות המידע שעמד לרשות החיילים ולאמינות המקור שממנו קיבלו אותו ; למשך הזמן שעמד לרשותם לבירור החשד ; למידת הסכנה הלכאורית הנשקפת מן החשוד ; לתנאי השטח ולאפשרויות הזיהוי של החשוד וההתגוננות מפניו; להתנהגות החשוד בין לפני שהבחין בחיילים ובין לאחר מכן ולאופן שבו הגיב על הוראותיהם כלפיו וכל כיוצא באלה." (ההדגשה לא במקור) 16. במקרה שבפני, על מנת לבדוק את "סבירותו" של החשד שהתעורר אצל השוטרים, כבסיס לביצוע החיפוש ברכב, יש לבחון ארבעה רכיבים הנובעים מנסיבות האירוע : א. העצירה של הרכב לפני ההגעה לעבר השוטרים (להלן : רכיב 1 לחשד) ; ב. השינוי במקומות הישיבה ברכב על ידי הנאשם ודור (להלן: רכיב 2 לחשד); ג. היעדר קיומה של תעודה מזהה והיעדר קיומו של רישיון נהיגה בידי דור (להלן: רכיב 3 לחשד); ד. סתירות בגרסאות הנאשם ודור לגבי סיבת העצירה (להלן: רכיב 4 לחשד). 17. רכיבים 1 ו- 2 לחשד הגיעו לידיעת השוטרים בעת שהבחינו בנאשם ודור מרחוק וטרם התקרבו אליהם. רכיבים 3 ו- 4 לחשד הגיעו לידיעתם של השוטרים לאחר שכבר הגיעו אליהם ונפגשו עימם. נעמוד להלן על רכיביו השונים של החשד. רכיבים 1 ו- 2 לחשד 18. לגבי רכיבים 1 ו- 2 לחשד, שעניינם עצירה של הרכב לפני הגעה למחסום המשטרתי ושינוי במקומות הישיבה של הנוסעים ברכב, הנאשם עצמו לא חולק על כך שמדובר בהתנהגות מחשידה, וזאת כאשר בודקים אותה באופן אובייקטיבי מנקודת המבט של השוטרים העומדים במחסום (ראו דברי הנאשם בפרוט' עמ' 37 ש' 5-6, וכן דברי בא כוחו בפרוט' עמ' 56 ש' 2-3). 19. סעיף 71(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996 קובע כדלקמן : "היה לשוטר יסוד סביר לחשד שבוצעה עבירה בת מעצר וסבר כי יש צורך לבצע חיפוש בכלי רכב כדי לאתר את מבצע העבירה או קורבנה או כדי לאתר ראיה הקשורה בעבירה, רשאי הוא להורות לעכב את כלי הרכב ולערוך את החיפוש כאמור." (ההדגשה לא במקור) 20. סעיף 71(א) הנ"ל מקנה סמכות לשוטר לביצוע חיפוש ברכב ללא צו שיפוטי באם היה לשוטר "יסוד סביר לחשד שבוצעה עבירה בת מעצר". ב- רע"פ 2178/12 אביב סקייריס נ' מדינת ישראל (18.7.2012) (להלן : פסק דין סקייריס) היה מדובר בחיפוש שנערך בקטנוע של המבקש על ידי שוטר ואשר במהלך החיפוש נתפסה סכין. המבקש טען כי לא היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי ביצע עבירה כלשהי. כמו כן, מאחר ולא נתן את הסכמתו לכך שהשוטר יבצע חיפוש בקטנוע, החיפוש נערך שלא כדין והסכין דינה להיפסל כראיה לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, כפי שנעשה בפסק דין בן חיים. טענה זו נדחתה וכבוד השופט ג'ובראן קבע כדלקמן : "אף בית המשפט השלום נתן אמון מלא בעדותו של השוטר בדבר החשד שביסס את החיפוש באשר לפי גרסתו לאחר שהמבקש וחברו התנערו מאחריות לקטנוע ומשנודע כי המבקש פסול לנהיגה ובעל עבר פלילי, חשד השוטר כי בקטנוע מאוחסן דבר מה שהחזקתו אסורה ומכוח כל אחד מחשדות אלה רשאי היה השוטר לעכב את הקטנוע ולבצע בו חיפוש אחר ראיות הקשורות באותן עבירות. הדבר מקיים את תנאי סעיף 71(א) לחוק המעצרים. מעיון בסעיף זה למדים, כי על פי עדותו של השוטר, שהתקבלה כמהימנה על ידי בית משפט השלום, היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי נוכח העובדה שהמבקש התנער מאחריותו לקטנוע, חרף נתונים עובדתיים המצביעים אחרת (רישום הבעלות במסוף) ועברו הפלילי בעבירות רכוש, הסתיר המבקש ברכב סמים או רכוש גנוב. לפיכך, מכוח סעיף זה היה בסמכותו של השוטר לפרוץ לקטנוע גם אם לא היו בידו מפתחות ולא נדרש היה להסכמת המבקש." (ההדגשה לא במקור) 21. העולה מהדברים הנ"ל הוא שמאחר והמבקש בפסק דין סקייריס התנער מאחריותו לקטנוע שהיה ברשותו (בצירוף עבר פלילי בעבירות רכוש והבדיקה במסוף שהקטנוע שייך לו) די בכך כדי ליצור חשד סביר אצל השוטר כי המבקש הסתיר ברכב "סמים או רכוש גנוב", ולפיכך החיפוש נערך כדין. באנלוגיה למקרה שבפני, העובדה שהרכב נעצר בשול הימני של הכביש ודור יצא ממושב הנהג לעבר המושב האחורי של הרכב, מלמדת על "התנערותו" של דור מהרכב. על כן, התנערותו של דור מהרכב, בצירוף רכיבים 3 ו- 4 לחשד שנעמוד עליהם בהמשך, מקימים יחדיו חשד סביר כי ברכב מוסתרים "סמים או רכוש גנוב", וזאת כעילה מבוססת לביצוע חיפוש ברכב שבו נהג דור. 22. מאחר וקבעתי כי לשוטרים היה חשד סביר שמוסתרים ברכב סמים, יש ליתן את הדעת להוראותיו של סעיף 28 (א) ו- (ב)(1) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג - 1973: "28. (א) סמכויות שוטר לפי סעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969, יהיו נתונות לו גם לעניין עוונות לפי פקודה זו. (ב) מבלי לפגוע בסמכות הכללית הניתנת לשוטר לערוך חיפוש, רשאי שוטר לערוך חיפוש בלא צו חיפוש : (1) בכל רכב - אם החיפוש דרוש לצורך קיום הוראות פקודה זו;" (ההדגשה לא במקור) 23. סעיף 25(1) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969 קובע כדלקמן : "25. שוטר רשאי, בלא צו חיפוש, להיכנס ולחפש בכל בית או מקום אם - (1) יש לשוטר יסוד להניח שמבצעים שם פשע, או שפשע בוצע שם זה מקרוב." (ההדגשה לא במקור) יוצא מכך, שבעת שמדובר בקיומו של חשד סביר שברכב מוסתרים סמים, ועקב כך נערך חיפוש ברכב, אין נפקא מינה באם החשד הסביר נוגע לעבירת סמים מסוג פשע או עבירת סמים מסוג עוון. ודוק, העובדה שבתום החיפוש לא נמצאו סמים ברכב, איננה מעלה ואיננה מורידה, לעניין השאלה באם החיפוש היה חוקי, או לא. רכיב 3 לחשד 24. אין מחלוקת כי דור, שנהג ברכב והעמידו בצד ויצא ממושב הנהג כדי שהנאשם ייכנס במקומו, הכל למול עיני השוטרים, לא החזיק בתעודת זהות וגם לא ברישיון נהיגה. סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה תשמ"ג - 1982 מורה כדלקמן : "תושב שמלאו לו 16 שנים חייב לשאת עימו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשיידרשו זאת ממנו." 25. בפסיקה נקבע כי תעודת זהות, כשמה כן היא: ייעודה הוא לשמש מסמך של זיהוי למחזיק בה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, וכן לכל מטרה אחרת של זיהוי בחיי היומיום (בג"צ 6539/03 גולדמן נ' מדינת ישראל - משרד הפנים פ"ד נט(3) 385, 390 (2004)). כמו כן, בפסיקה נקבע שלפי ההסדר החוקי שקדם לחקיקתו של חוק החזקת תעודת זהות והצגתה, רשאי כל שוטר במילוי תפקידו לדרוש הצגתה של תעודת זהות מכל אדם, אף מבלי שנתעורר בלבו לפני כן חשד שבוצעה עבירה (ע"פ 617/80 למברטו נ' מדינת ישראל פ"ד לה (2) 313, 315 (1981)). מצב משפטי זה לא נשתנה גם כיום. ב- בג"צ 791/13 דני בן שבת נ' מדינת ישראל - משטרת נהריה (10.2.2013) נטען כי משטרת נהריה פועלת לפי נוהל פסול כאשר היא דורשת מאזרח שאיננו חשוד בעבירה להיענות לדרישת שוטרים להציג תעודת זהות. בית המשפט העליון דחה את העתירה על הסף תוך הפנייה להוראות סעיף 2 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה. 26. יתר על כן, סעיפים 9 (א) ו- (ב) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 קובעים איסור לנהוג ברכב מבלי להחזיק רישיון נהיגה, ואשר חובה להציגו בפני כל שוטר על פי דרישה. רכיב 4 לחשד 27. נצטייר הרושם אצל מושית שהנאשם ודור מוסרים גרסאות סותרות לגבי סיבת העצירה והשינוי במקומות הישיבה בתוך הרכב. המשקיף מהצד שאיננו מצוי יחד עם הנאשם ודור ברכב, ואין לו היכרות קודמת עימם או עם מצבו המכאני של רכבם, תוהה בינו לבין עצמו, ממה נפשך : אם הרכב נעצר לפני הגעתו למחסום המשטרתי מחמת תקלה שהייתה בו, הכיצד הרכב שבק חיים רק ברגע הגיעו לטווח ראייה מהשוטרים, ולא בשלב מוקדם יותר בנסיעה ; ואם הרכב נעצר לפני המחסום המשטרתי כדי לאפשר לנוסעים לשנות את מקום ישיבתם ברכב על מנת להטעות את השוטרים לגבי זהות הנהג ברכב, הרי הדבר רק מעצים את החשד כלפי הרכב ונוסעיו. 28. בסעיף 3(ב) לחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור תשס"ה - 2005, נקבע כדלקמן: "היה לשוטר, לחייל מוסמך או למאבטח חשד סביר שאדם נושא עמו נשק שלא כדין, או עומד לעשות שימוש שלא כדין בנשק, או שנשק המוחזק שלא כדין נמצא בכלי תחבורה, רשאי הוא לערוך חיפוש על גופו של האדם או בכלי התחבורה.". (ההדגשה לא במקור) בסעיף 2 לחוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור הביטוי "נשק" הוגדר, בין השאר, כ- "סכין או אולר כהגדרתם בסעיף 184 לחוק העונשין התשל"ז - 1977". 29. רכיב 3 לחשד, היעדר החזקה של תעודת זהות ורישיון נהיגה על ידי דור, מקבל משנה תוקף לאור הוראות סעיף 4(1) לחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור תשס"ה - 2005 ואשר מורה כי : "4. מי שהוסמך לערוך חיפוש לפי חוק זה רשאי, לשם שמירה על ביטחון הציבור - לדרוש מאדם, שיש לו סמכות חיפוש לגביו, למסור לו את שמו ומענו ולהציג לפניו תעודת זהות או תעודה רשמית אחרת המעידה על זהותו שהוא חייב בהחזקתה על פי כל דין." 30. במקרה שבפני, הנני קובע כי מכלול הנסיבות, לרבות השילוב בין רכיבים 1 עד 4 לחשד, מובילים למסקנה כי היה חשד סביר שהנאשם החזיק "נשק" (כגון סכין) ברכבו. אותו חשד סביר הצדיק עריכת חיפוש ברכב ללא צו שיפוטי. סיכום ביניים 31. עינינו הרואות, רכיבים 1 עד 4 שלובים ושזורים זה בזה בבחינת הא בהא תליא. קיימים יחסי גומלין בין הרכיבים השונים והמשקל המצטבר של כל הרכיבים יחדיו, מובילנו מעצמו למסקנה ש-"החשד" שהתעורר אצל מושית ויעקב שיש לבצע חיפוש ברכב ללא צו שיפוטי, עומד במבחן המכונה כ-"מבחן הסבירות" או "מבחן האובייקטיביות". שוטר סביר בנסיבות העניין היה מגיע למסקנה שיש "חשד סביר" להימצאותם של סמים ברכב. כמו כן, שוטר סביר היה גם מגיע למסקנה שיש "חשד סביר" להימצאותה של סכין ברכב. כל אחד מסוגי החשד מצדיק, כשלעצמו, ביצוע חיפוש ברכב ללא צו שיפוטי. מושית ויעקב הבהירו שמטרת המחסום היא, בין השאר, לתפוס סכינים וסמים. כאמור, העובדה שלא נמצאו סמים ברכב בעקבות החיפוש שבוצע איננה מעלה ואיננה מורידה לעניין השאלה באם החיפוש היה חוקי או לא. לפיכך, הנני קובע שהחיפוש שבוצע ברכב היה חיפוש חוקי ולא היה כל צורך בקבלת הסכמתם של הנאשם ודור לביצוע החיפוש. משכך, פשיטא שאין צורך לדון בשאלה אם נתקבלה הסכמה מהנאשם ודור לעריכת החיפוש, או לא, ואם הסכמה זו היא בגדר "הסכמה מדעת", כמשמעות ביטוי זה לפי פסק דין בן חיים. 32. הנאשם טען שהחשד הסביר, לביצועה של עבירה שתצדיק חיפוש ברכב ללא צו שיפוטי, התפוגג בעת שנודע למושית ויעקב שמדובר ביהודים אזרחי ישראל. טענה זו דינה להידחות. גם אם הייתי מקבל את טענת הנאשם שהחשד לביצוע עבירות ממניע של "פח"ע" (פעילות חבלנית עוינת) התפוגג עם היוודע זהותם של הנאשם ודור (ויוזכר שלדור לא היה כל מסמך מזהה), עדיין אין בכך לפוגג את החשד הסביר שהוסתרו ברכב סמים או סכין. יתר על כן, רכיבים 1 ו- 2 לחשד (עצירת הרכב בצד ושינוי זהות הנוסע שיושב במושב הנהג) התעצמו בעקבות רכיבים 3 ו- 4 לחשד (היעדר תעודה מזהה והיעדר רישיון נהיגה אצל דור וכן מסירת גרסאות סותרות לגבי סיבת העצירה לפני המחסום). 33. משקבעתי שהחיפוש שנעשה ברכב היה חוקי, והסכמתם של הנאשם ודור לחיפוש לא היתה נחוצה כלל, הנני קובע כי הסכין שנתפסה ברכב היא בגדר ראיה חפצית קבילה. עתירת הנאשם לפסילתה של הסכין כראיה, נדחית, וזאת בשל היעדר תחולה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית על המקרה שבפני. הטענה כי הסכין נשכחה ברכב 34. משנתפסה הסכין ברכבו של הנאשם, והנאשם אף מאשר שהוא זה שהניחה בתא הכפפות בעצמו, הרי שמתקיים היסוד העובדתי לעבירה של "החזקת סכין למטרה לא כשרה". לגבי היסוד הנפשי של העבירה, הנאשם טען כי הסכין נשכחה ברכב, ולכן לא ניתן לייחס לו "מודעות" לקיומה של הסכין ברכב. לתמיכה בטענתו הנאשם הפנה להכרעת הדין שניתנה על ידי בית המשפט השלום בירושלים (כבוד השופט יחזקאל ברקלי) ב- ת"פ (י-ם) 2652/09 מדינת ישראל - יחידת תביעות ש"י נ' משה אסוס (6.6.2011) (להלן: עניין אסוס) ואשר מתבססת על פסק דין מזכה של בית המשפט המחוזי בירושלים ב- ע"פ 7409-10-10 ליאור מזרחי נ' מדינת ישראל (22.2.2011) (להלן : עניין מזרחי). 35. בעניין אסוס ובעניין מזרחי היה מדובר בסכין שנשכחה ברכב ושני הנאשמים זוכו בדין מהעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה. מעיון בשני פסקי הדין עולה התמונה הבאה : א. בענין מזרחי המערער זוכה בהסתמך על הודעת המאשימה שהיא מסכימה לזיכוי. כל אשר נאמר בפסק הדין (בהרכב כבוד השופטים מרים מזרחי, יורם נועם ונעם סולברג) הוא כדלקמן : "בהסכמת המשיבה, הערעור מתקבל והמערער יזוכה. הסכין תוחזר למערער, בהסכמת ב"כ המשיבה. ניתן והודע היום י"ח אדר א תשע"א, 22.2.2011 במעמד הנוכחים." במילים אחרות, לא מדובר בפסק דין מנומק שמהווה "הלכה מנחה", כאמור בסעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה, שניתן ללמוד ממנה כיצד בית המשפט הגיע לתוצאה המזכה, ומהו העיקרון המשפטי שיושם על עובדות המקרה. ב. בענין אסוס בית המשפט קבע שהוא מזכה את הנאשם בהסתמך על עניין מזרחי וההודעה שנמסרה מטעם המאשימה לבית המשפט שהיא מסכימה לזיכוי. 36. בטרם שנעבור לדון בטענה כי "שכיחתו" של סכין ברכב יש בה בכדי לשלול את קיומו של רכיב "המודעות" בעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, מן הראוי לציין תחילה שהנאשם לא היה עקבי בהסבריו לגבי נסיבות הישארותה של הסכין ברכב. בהודעתו במשטרה מסר את הדברים הבאים (ת/5, ש' 1- 5) : "אני מבין מה את אומרת לי ורוצה ומר [כך במקור - ה'א'ש'] כי אני שכחתי שהיא בכלל שם ראיתי אצל אחי לפני כחודש וחצי או חודשיים לערך אני לא זוכר זמן מדוייק מחזיק מפתחות שזה הסכין הזו ולקחתי אתה רציתי שתשמש לפיקניק ויש לי אוסף של מחזיקי מפתחות, זה תחביב כזה. לא היתה לי כל כוונה לעשות עם הסכין הזו שימוש כל שהוא, הסכין היתה בתא הכפפות של הרכב בבלגאן שם ולא זכרתי כלל שהיא שם. היא מיועדת לגילוף של עצים בפיקניק או לשימוש בפיקניק כי נתקעתי בעבר בלי סכין בפיקניק אז היא סתם היתה שם." (ההדגשה לא במקור) 37. יתר על כן, בעדותו בבית המשפט, בחקירה הראשית, משנשאל מדוע ישנן מספר גרסאות לגבי נסיבות החזקת הסכין ברכב השיב כדלקמן (פרוט' עמ' 35, ש' 20 - 26): "ש. בהודעתך אתה מוסר שתיים, שתיים וחצי גרסאות בשלושה משפטים, אתה אומר אני ראיתי אותה אצל אחי לפני חודש וחצי, רציתי שתשמש לפיקניק, למחזיק מפתחות ... שכחתי. תבוא התובעת ותגיד לאיזה שלום להאמין ? לזה שחמד, לזה שרצה להשתמש בפיקניק. מדוע יש לך יותר מגרסה אחת ? ת. אני תמיד נלחץ ששואלים אותי שאלות ואתה תסתבך ואני כזה, גם פה אני לא הכי, מהלחץ וכל זה פחדתי להסתבך וזרקתי מלא אפשרויות שהדבר האמיתי הוא זה שחמדתי ממנו את הסכין ואני חובב את הדברים האלה וזהו, אין לי משהו אחר להגיד." (ההדגשה לא במקור) 38. לעומת זאת, בחקירה הנגדית חזר בו מהטענה שהסכין מיועדת לפיקניק וטען שהיא מיועדת רק לאוסף מחזיקי המפתחות שיש לו בביתו (פרוט' עמ' 42 ש' 8 - 15) : "ש. בוא נגיד שבוודאות זה לא ההסבר עם הפיקניק. ת. אמרתי ששמה, קודמת הגרסה שאני באמת כאילו, קודם כל זה יכול להיות מכל הסיבות שהקטע עם הפיקניק, אנו עושים פיקניקים בחיים ומשתמשים בכל מיני דברים, אבל זה לא היה לצורך זה, שזה עניתי. זה לא היה לצורך פיקניק, ולא לצורך בטיח, זה היה לצורך המפתחות וזה טעות שזה נשכח באוטו, זה לא היה אמור להיות ככה. לא היה לו כל שימוש זה לאוסף בלבד, אני אוסף מחזיקי מפתחות כאלה כל מיני, כל מה שתראי עליו מחזיק מפתחות יש לי כזה, פותחנים לבירה, אהבתי את זה, היום תראי אותי רק עם מפתח של האוטו, אני מפחד להסתובב עם דברים כאלה." (ההדגשה לא במקור) 39. יתר על כן, בדו"ח העיכוב שנערך על ידי יעקב נרשמה תגובת הנאשם לגבי הסכין כדלקמן "קניתי את זה ב-'למטייל' או 'ריקושט'. זה לטיולים" (ת/3). דבר שאינו מתיישב עם עדותו בבית המשפט שהסכין בכלל לא שלו, אלא של דור והוא חמד אותה בעת שנתקל בה במקרה בבית הוריו ונטל אותה ללא רשותו של דור וללא ידיעתו. 40. מכל מקום, הנאשם מאשר כי הניח את הסכין במו ידיו בתוך הרכב לאחר שחמד אותה, כלשונו, בעת שהבחין בה בבית הוריו והיה ידוע לו שהיא שייכת לאחיו דור ונטלה ללא רשותו. במילים אחרות, הנאשם היה "מודע" לכך שהסכין הספציפית שנתפסה ברכבו אכן היתה בתוך הרכב, כי הרי הוא זה שהניחה שם. במישור העובדתי הנאשם לא מסר גרסה אחידה לגבי נסיבות הישארותה של הסכין ברכב. לנאשם לא היתה גרסה ברורה לגבי השאלה אם הסכין הושארה על ידו באופן מכוון ברכב על מנת שתהיה לו זמינה, באופן קבוע, לגילוף עצים בכל עת שיחפוץ בליבו לעשות פיקניק, או שמא, הושארה באופן זמני ברכב על מנת להוסיפה לאוסף מחזיקי המפתחות והפותחנים שיש ברשותו בביתו באשדוד ובטעות נשכחה ברכב. בנסיבות אלה, טענתו של הנאשם שיסוד ה-"מודעות" לא התקיים מחמת ששכח את הסכין ברכב, דינה להידחות. 41. מעבר לנדרש, אדון גם בטענה המשפטית שהעלה הנאשם כי העובדה "ששכח" את הסכין ברכב יש בה בכדי ללמד על היעדר "מודעות" מטעמו לגבי הימצאותה ברכב. טענה דומה לזו שמועלית בפני נטענה ב- עפ"ג (מחוזי - מרכז) 29225-02-11 אמר אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (6.6.2011) (הרכב כבוד השופטים : אברהם טל, צבי דותן ועירית וינברג- נוטוביץ) (להלן : פסק דין אבו מדיעם). המערער היה קצב במקצועו שקיבל מחברו לעבודה סכין במתנה לצורך שחיטת כבש בחג הקורבן, שחל זמן קצר לאחר מכן. המערער הניח את הסכין ברכבו, בדלת הנהג, ונסע לביתו ביישוב רהט. המערער הגיע לביתו ולטענתו שכח את הסכין ברכב. באותו היום, זמן קצר לאחר הגעתו לביתו, יצא המערער מביתו ונסע ברכבו, עם אחרים, לאירוע. בסיום האירוע בשעת לילה מאוחרת, בתחנת דלק, עצר שוטר את הרכב לביקורת, ומצא בו את הסכין. המערער הורשע בבית משפט השלום וערעורו לבית המשפט המחוזי נתקבל וזוכה. כבוד השופט צבי דותן ציין בפסקאות 7 ו- 8 לפסק דינו את הדברים הבאים : "7. איננו מקבלים את הדעה לפיה, ככלל, בעבירה של החזקת סכין, אין לקבל טענה של שכחה, מאחר שאינה ניתנת לבדיקה אובייקטיבית שכן טענת שכחה, כמו כל טענה אחרת, היא טענה אפשרית לגיטימית, ואם הוכחה כנדרש, ניתן לקבלה ולזכות את הנאשם הטוען אותה (ראה למשל ת"פ (ראשל"צ) 4267/08 מדינת ישראל נ' לאוניד חלפין, אתר נבו). 8. אנו סבורים, כי טענת השכחה הוכחה במקרה זה כנדרש מהמערער שכן הוא טען, כבר ברגע הראשון, כאשר הסכין נמצאה על ידי השוטר ברכבו בתחנת הדלק, כי הוא שכח את הסכין ברכבו (ר' דו"ח הפעולה ת/2), וחזר על גירסה זו בעקביות גם בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט. גירסתו זו לא נסתרה והיא גם הגיונית ומתיישבת עם הנסיבות, שהרי הגיע ממקום עבודתו לביתו, ונחפז בתוך שעה וחצי לצאת מביתו לאירוע חגיגי באור יהודה לאחר שעשה את כל הסידורים הנחוצים (ראו ההודעה ת/1). בנסיבות של לחץ זמן, ובהינתן העובדה שהסכין לא היתה גלויה לעין אלא היתה מונחת בדלת הנהג, נראה כי האפשרות שהמערער שכח דבר קיומה של הסכין ברכב היא אפשרות סבירה." (ההדגשה לא במקור) כמו כן, בפסקה 11 לפסק הדין נאמרו הדברים הבאים : "הוא הוכיח כי קיבל הסכין במתנה, בהיותו קצב, למטרת שחיטת כבש בחג המוסלמי עיד אלאדחא. זו היתה מטרת החזקת הסכין שנתפסה ברכב, ואין ספק כי מטרה כשרה היא, ואף ביהמ"ש קמא סבר כך, בציינו כי לו נתפסה הסכין בדרכו של המערער מעבודתו לביתו, כנראה היתה מתקבלת טענתו בדבר החזקה למטרה כשרה, אך ביהמ"ש קמא סבר כי משמהמשיך המערער ונסע מביתו ליעדים אחרים, תוך שבחר להימנע מהותרת הסכין בביתו, הרי שבשלב הזה החזיק את הסכין תוך ניתוק מאותה מטרה כשרה. איננו סבורים שהמערער "בחר להימנע" מהותרת הסכין בביתו אלא הוא שכח שהסכין נותרה ברכבו. נראה כי לא היתה כאן פעולה מודעת מצד המערער, ולא ניתן לייחס לו יסוד נפשי של מודעות. המערער הוכיח כי הוא החזיק הסכין למטרה כשרה, והעובדה שהמשיך לנהוג כשהסכין בדלת הנהג ברכב, משום ששכח אותה שם, לא ניתקה ולא ביטלה את העובדה שהוא קיבל את הסכין והחזיק בה למטרה כשרה." (ההדגשה לא במקור) 42. צא ולמד, שייתכנו מקרים מסוימים שבהם טענת "השכחה" של סכין בתוך רכב תתקבל כטענה שיש בה לשלול את יסוד המודעות לקיומה של הסכין ברכב ומבלי שיהיה בכך לפגוע במטרה הכשרה שלשמה הסכין הונחה ברכב מלכתחילה. מעיון בפסק הדין אבו מדיעם אנו למדים שבית המשפט התבסס על ארבעה יסודות לצורך זיכוי הנאשם מהעבירה של החזקת סכין שלא כדין : א. המטרה המקורית שלשמה הונחה הסכין ברכב היא מטרה כשרה ; ב. קיימת גרסה אחידה ועקבית מטעם הנאשם לגבי נסיבות הישארותה של הסכין ברכב ; ג. הסכין הושארה ברכב בלחץ זמנים בין נסיעה ממקום אחד למשנהו ; ד. הסכין הושארה ברכב פרק זמן קצר (כגון שעות ספורות, למרות שאינני שולל את האפשרות שייתכן שבמקרים מתאימים, ניתן לכלול גם ימים בודדים). 43. במקרה שבפני לא מתקיים אף אחד מהיסודות הנ"ל. כמו כן, לא מצאתי נקודות אחיזה אחרות שעל בסיסן ניתן לבסס זיכוי מהעבירה שמיוחסת לנאשם. לגבי היסוד הראשון, הנאשם לא הוכיח מה היא המטרה שלשמה הוחזקה הסכין ברכב. בעדותו בבית המשפט הנאשם זנח את הטענה שהעלה בחקירתו במשטרה כי הסכין הוחזקה ברכב על מנת לגלף בה עצים בפיקניק ודבק בטענה כי הוחזקה לשם צירופה לאוסף מחזיקי המפתחות שיש בביתו. המטרה של החזקת סכין לצורך צירופה ל-"אוסף סכינים" שאדם החזיק בביתו נטענה באחד מפסקי הדין ונדחתה (רע"פ 7484/08 פלוני נ' מדינת ישראל (22.12.2009) - להלן פסק דין פלוני). יוזכר כי בפסק דין פלוני נקבע כי על הנאשם להוכיח את המטרה הכשרה שלשמה החזיק את הסכין במאזן ההסתברויות, היינו בדרגת הוכחה גבוהה יותר מאשר "העלאת ספק סביר". כמו כן, הוגשה בקשה לקיים דיון נוסף על פסק דין פלוני והבקשה נדחתה (דנ"פ 158/10 פלוני נ' מדינת ישראל (7.2.2010)). הנאשם שבפני לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו על מנת להוכיח שהסכין הוחזקה על ידו למטרה כשרה. 44. לגבי היסוד השני, כפי שציינתי בהרחבה לעיל, גרסתו של הנאשם לגבי נסיבות הישארותה של הסכין ברכב לא היתה עקבית ואחידה. לגבי היסוד השלישי והיסוד הרביעי, לפיהם הסכין הושארה ברכב בלחץ זמנים בין נסיעה ממקום אחד למשנהו ולפרק זמן קצר, גם הם לא מתקיימים. הנאשם מסר בהודעתו במשטרה שהסכין הושארה ברכב "לפני כחודש וחצי או חודשיים" (ת/5, ש' 1 -2) ובבית המשפט מסר שהסכין הגיעה לידיו לפני האירוע ב-"חודשיים, שלושה, לא זוכר" (פרוט' עמ' 35 ש' 4 - 6). הנאשם לא הבהיר אם נתקל בסכין בתוך הרכב במהלך פרק הזמן שחלף, או לא. ככל שנתקל בסכין במהלך פרק הזמן שחלף, הרי יש בכך בכדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענה ששכח את הסכין ברכב ולא ידע על קיומה במהלך כל פרק הזמן שחלף מהיום שהניחה ברכב ועד ליום שנמצאה על ידי השוטרים במהלך החיפוש שביצעו. סוף דבר 45. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי המאשימה עמדה בנטל להוכיח כי העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום בוצעה מעל לכל ספק סביר. לפיכך, הנני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין תשל"ז - 1977. משפט פליליסכיןהחזקת סכיןחוק העונשין