הזכות לפרטיות הינה זכות חוקתית על חוקית המנויה במפורש בסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". הזכות לפרטיות מוסדרת גם בחוק שקדם לחוק היסוד, הלוא הוא חוק הגנת הפרטיות. הן בחוק היסוד, הן בחוק הגנת הפרטיות אין הגדרה של הזכות לפרטיות אלא רק קביעת קיומה של הזכות ופירוט מצבים מסוימים בהם היא קמה. חשיבותה של הזכות לפרטיות אינה שנויה במחלוקת. בית משפט העליון שב ותיאר את מרכזיותה של הזכות לפרטיות במערך זכויות האדם והאזרח בישראל ועמד על כך שמדובר באחת מהחשובות שבזכויות האדם. יש להדגיש כי בעידן הדיגיטלי, משאיר כל אדם "שובל מידע דיגיטלי" (בירנהק, הזכות לפרטיות, עמ' 169, טבע מונח זה), לעיתים מבלי שהוא מודע לכך (כל שימוש בכרטיס אשראי, או כרטיס מועדון לקוחות מביא לשמירת מידע אודות מי שעשה בו שימוש), ופעמים רבות מבלי שיש לו שליטה על כך, או אפשרות למנוע את העברת המידע (כך למשל שימוש בטלפונים סלולריים ומכשירי ניווט דיגיטליים). לעידן הדיגיטלי יתרונות רבים, אך יש להיות ערים לכך שבהשארת אותו שובל מידע דיגיטלי, נמסר מידע, הנכלל באותו מרחב אישי, שהאדם, לו היה עליו לבחור בכך, היה מעדיף שלא למסור (על הפרטיות ברשתות החברתיות ומסירה המידע באופן יזום אין זה המקום לעמוד, שכן השאלה לפניי נוגעת למידע שלא הפרט בחר להעביר). מדובר בפגיעה בפרטיות אמנם, אך כזו המתחייבת מחיים בעידן המודרני לאחר המהפכה הדיגיטלית. השאלה איך ניתן לצמצם פגיעה זו למינימום ההכרחי, לאור חשיבותה של הזכות לפרטיות. ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (2010) עמד כב' המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, על כי הזכות לפרטיות היא "מן החשובות שבזכויות" ( פיסקה 13 לפסק דינו). בע"פ 2963/98 גלעם נ' מדינת ישראל, (1999) נקבע כי: " הזכות לפרטיות היא, בין היתר, אחת הנגזרות של הזכות לכבוד. הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים. ייחוד זה הוא המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד. פרטיותו של אדם היא כבודו וגם קניינו. זוהי המסגרת באמצעותה הוא עשוי, אם הוא בוחר בכך, לפתח את עצמיותו ולקבוע את מידת המעורבות של החברה בהתנהגותו ובמעשיו הפרטיים. זהו "מבצרו" הקנייני, האישי והנפשי. זכות זו מהווה את אחת מזכויות היסוד של האדם בישראל. היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי והיא אחת מזכויות העל המבססות את הכבוד והחירות להן זכאי אדם כאדם, כערך בפני עצמו.. הזכות לפרטיות מהווה אחת מהחשובות שבזכויות האדם". לצד ההכרה הרחבה בדבר חשיבותה ומרכזיותה של הזכות לפרטיות, עמד בית המשפט העליון על הקושי שבהגדרת היקף התפרשותה של זכות זו. בין היתר צוין בהקשר זה, כי "הזכות לפרטיות היא זכות מורכבת, שאת גבולותיה לא קל לקבוע" (ראו בג"צ 1435/03 פלונית נ' בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה, פ"ד נח(1) 529, 539 (2003)), ובהתייחס להגדרת המונח פרטיות נאמר כי "הגדרה זו הינה קשה ביותר, ואולי אף בלתי אפשרית" (ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837, 856 (1988). ראו גם ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני, פסקה 9 (ניתן ביום 27.2.08); מיכאל בירנהק "הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות", משפט וממשל י"א 9 (תשס"ח)). על אף הקושי, יש חשיבות, לעצם ההגנה על הזכות לפרטיות, לדיון בה ולהגדרתה. פרופ' מיכאל בירנהק בספרו המעמיק בסוגית הפרטיות: מיכאל בירנהק, מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה, 35 (תשע"א) (להלן: "בירנהק, הזכות לפרטיות"), עומד על הצורך בהעמקת הדיון בזכות לפרטיות: "מהי הזכות לפרטיות?...ראשיתו של הדיון היא בפיענוח מהותה של הזכות המשפטית לפרטיות...בלי הבנת הזכות אין משמעות למעמדה החוקתי. נדרש דיון סדור שיביא את המהפכה החוקתית במלוא עצמתה לשדה הזכות לפרטיות. הסדר נדרש כהנחיה משפטית מעשית וכן כהנחיה חברתית. המשפט יכול לעצב את הנורמות החברתיות או לפחות לנסות לעשות כן. זכות חוקתית יכולה להיות הצהרה חברתית רבת עוצמה, אולם נדרש כאן סיוע שיפוטי בישומה." והוסיף ועמד על הקושי שבהגדרה (בעמ' 60): "אכן, מלאכת ההגדרה של הזכות לפרטיות קשה עד למאוד, ולא במקרה נמנעה החקיקה, בארץ ובעולם, מהגדרה חיובית של הזכות ובחרה תחת זאת להגדיר מצבים של פגיעה בפרטיות. הגדרה חיובית של הזכות צריכה לתאר את הפרקטיקה המשפטית בצורה הטובה ביותר; לקשר בין מופעים שונים של הפרטיות, על הקטגוריות השונות שלה, ולהסביר מה יש בפרטיות שאין בענפי משפט אחרים". אכן, קשה להגדיר את הזכות לפרטיות, שהינה זכות משפטית המושפעת משיקולים חברתיים פילוסופיים תלויי תרבות. קטונתי מלהתיימר ולהגדיר את הזכות לפרטיות לאור הפסיקה והספרות הרבה בארץ ובעולם בנושא זה (ראו למשל Samuel Warren & Louis Brandeis, The Right to Privacy, 4 Harvard L. Rev. 193 (1890); Judith Jarvis Thomson, The Right to Privacy, in Philosophical Dimentions of Privacy: An Anthology (Ferdinad David Schoman, ed., 1984); Ruth Gavizon, Privacy and the Limits of Law, 89 Yale L. J. 421 (1980), בין רבים רבים אחרים). עם זאת, כדי להמשיך ולבחון את המקרה הפרטי שלפניי, יש לנסות ולבחון מה נכלל בגדרי הזכות לפרטיות, גם אם אין מדובר בהגדרה ממצה. סקירת הפסיקה והספרות מאפשרת לנסח את הזכות לפרטיות כזכותו של אדם לשמור לעצמו מידע הנוגע לו ולשלו. עניינים שהם חלק ממנו ומהמרחב האישי שלו, כמו גופו, מחשבותיו, רגשותיו, ביתו ונכסיו האישיים. זכותו לפרטיות מקנה לו את הכוח לבחור להחליט אם ולמי למסור מידע כזה. כן מקנה הזכות לפרטיות את הכוח להחליט על אופן השימוש באותם פרטי מידע אותם החליט האדם להעביר לאחרים (ראו לעניין זה בין השאר יעל און ואח', "פרטיות בסביבה הדיגיטלית" (המרכז למשפט וטכנולוגיה, עורכים: ניבה אלקין-קורן ומיאל בירנהק, 2005); מיכאל בירנהק, הזכות לפרטיות, מציע לראות את הזכות לפרטיות כנגזרת משליטה של אדם בחייו כחלק ממימוש האוטונומיה וכבוד האדם (החל בעמ' 89)). הגדרה זו נגזרת גם מתכלית חוק הגנת הפרטיות שהיא, בראש ובראשונה, כאמור בהצעת החוק, להגן על הפרט, לבל ימצא עצמו במצב שבו "ענייניו האישיים האינטימיים ייהפכו - ללא הצדקה - לנחלת הציבור" (דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, תש"ם-1980, הצ"ח התש"ם 1453, 5.5.1980, בעמ' 206). מחשבים ואינטרנטהזכות לפרטיות