מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הוכחת תאונת פגע וברח בהליך אזרחי: לפניי תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים מיום 21.12.05. המחלוקות בין הצדדים הינן בשלושה מישורים: החבות: התובע טוען שהוא נפגע בתאונת "פגע וברח" על ידי הנתבעת 1 והנתבעות טוענות כי לא הנתבעת 1 היא זו אשר פגעה בתובע. הנכות הרפואית: התובע טוען, כי נכותו היא בשיעור 28%, באשר נכותו בברכיים, נובעת אף היא מן התאונה. הנתבעת טוענת שיש לפסול את חוות דעתו של המומחה באשר הוא אינו מומחה בתחום האורטופדיה, ולחילופין, למנות מומחה נוסף בתחום האורטופדיה, לחילופי חילופין לקבוע שנכותו של התובע בגין התאונה היא בשיעור 10% ולחילופי חילופי חילופין, יש לקבוע שהנכות הרפואית היא בשיעור של 20% והתפקודית 10%. הנזק שנגרם לתובע בשל התאונה. התאונה - שאלת החבות בתצהירו מיום 13.5.08, מוסר התובע כי ביום התאונה, בשעה: 19:00 ובסמוך לכך, הוא יצא עם כלבתו מביתו שברח' האיילה באשקלון. הוא חצה את הכביש ברח' האיילה לכיוון המדשאה ממול ורגע לפני שסיים לחצות את הכביש, הגיע רכב מפנייה סיבובית ופגע בקרסול רגלו השמאלית. כתוצאה מן הפגיעה, כך מצהיר התובע, הוא נפל על שפת המדרכה, ותוך כדי נפילה הוא צעק לעבר נהג הרכב הפוגע, שכבר הספיק לחלוף ולהמשיך בנסיעה. כאשר הבין התובע שהרכב לא מתכוון לעצור, הוא צילם בעיניו את מספר הרישוי של הרכב: 81-110-19, מסוג פיאט ו"תקתק" אותו למכשיר הטלפון הסלולארי. עוד מוסר התובע בתצהיר הנסיבות האמור, כי ממש סמוך לכך, עצר לידו רכב מסוג מאזדה, אשר נהגו היה עד לתאונה, ואמר לו דברים כגון "מה, הוא מטומטם, הוא לא ראה שהוא פגע בך" והציע לקחת את התובע ברכבו ולדלוק אחרי הרכב הפוגע. התובע והנהג ברכב המאזדה הצליחו לעקוב אחרי הרכב הפוגע, עד לכיכר שבצומת רחוב העבודה - דוד רמז, אך לאחר מכן השתלבו כלי רכב אחרים דרך הכיכר, הרכב הפוגע נסע לכיוון השוק ושם כבר לא יכלו לעקוב אחריו. כן מצהיר התובע, כי במהלך המרדף, הוא התקשר למשטרה ודיווח על כך שרכב פגע בו וברח. התובע מסר את מספר הרכב למשטרה וציין את מקום האירוע ואמר שהוא במרדף אחרי הרכב. המשטרה מסרה לתובע שהם ישלחו ניידת לאתר את הרכב. התובע עוד מוסר שהוא הודיע לאשתו על האירוע, ביקש ממנה שתיקח את הכלבה שנותרה משוחררת, שנהג המאזדה הוריד אותו ליד השוק וסירב בכל תוקף למסור את פרטיו. התובע מצהיר שהוא לקח אוטובוס חזרה לביתו ומשם אשתו לקחה אותו לבית החולים. בהיותו בבית החולים התקשרו אליו מהמשטרה ואמרו לו ששולחים חוקר לגבות עדות, אך בפועל חוקר לא הגיע. למחרת, התובע התייצב במשטרה ומסר עדות על האירוע ושם נמסר לו, שנהגת הרכב אותרה וכי היא אישרה שעברה במקום האירוע, אך הכחישה שהיא פגעה בתובע. התובע הגיש את המוצג ת/1, הוא ההודעה במשטרה על תאונת הדרכים. באותה ההודעה מתאר התובע באופן תמציתי את נסיבות התאונה ומוסר שהמדובר הוא ברכב מסוג פיאט פונטו הנושא מספר רישוי כרשום לעיל. התובע מסר שהגלגל האחורי של הרכב פגע בקרסולו. לא הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת 1 ובהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 29.1.09, הודעת הנתבעת 1 במשטרה תהווה תצהיר הנתבעות בשאלת החבות. על-פי ההודעה במשטרה, בתאריך ובשעות התאונה, נהגה הנתבעת 1 ברכב שמספר הרישוי שלו כאמור לעיל, באשקלון, ברח' אלי כהן ל"ממתקי אלי", הייתה שם כחצי שעה ומשם נסעה שוב ברח' אלי כהן לכיוון שאינו ברור (אולי כתוב "המשטרה"), פנתה שמאלה לרח' ההסתדרות ומשם נסעה לביתה. התובע טוען כי הוא זיהה שהמדובר הוא בנהגת ממן נקבה, והגם והוא נקט בחלק מתצהירו בלשון זכר (נהג), הרי בסוף התצהיר הוא ציין שהמדובר הוא בנהגת וכך הוא גם מסר בהודעתו במשטרה (ת/1). עוד נטען, שתוך כדי המרדף של התובע עם נהג המאזדה אחרי התובעת, הוא הודיע למשטרה על כך ומיד לאחר מכן, 6 שוטרים הגיעו למענה של הנתבעת 1, בעת שהיא החנתה את רכבה ליד הבית. נטען, שהנתבעת 1 מודה שהיא נהגה ברכב האמור באשקלון ביום ובשעה של התאונה, אך לנתבעת זו אינטרס מובהק שלא להודות בתאונה בשל היותה של זו תאונת "פגע וברח". התובע טוען כנגד אמינותה של הנתבעת, אשר הרבתה להשיב, בחקירתה הנגדית, כי היא אינה זוכרת פרטים שונים, למרות שהגיוני היה שהיא תזכור אותם וכן הוא מציין שקיימות סתירות בעדותה של הנתבעת 1. אשר למסלול נסיעתה של הנתבעת 1, טוען התובע, כי מסלול נסיעה זה מביתה לחנות "ממתקי אלי", בהחלט יכול לעבור ברח' האיילה, הרחוב שבו נפגע התובע. אשר לאפשרות שהעלתה הנתבעת, כי התובע עשה טעות ברישום מספר הרכב, הרי העובדה שיש התאמה בין סוג הרכב למספר, העובדה שהנהג היה ממן נקבה, שהנסיעה הייתה באשקלון, באותו יום ובאותה השעה, מוכיחים כי הנתבעת היא זו שפגעה בתובע. מנגד, טוענות הנתבעות, לעניין נסיבות התאונה, כי הן אינן מטילות ספק בכך שהתובע סבור שהרכב שפגע בו, מספר הרישוי שלו הוא כאמור לעיל, וכי הוא מסוג פיאט אונו. למעשה, הנתבעות אינן חולקות על כך שהתובע נפגע מרכב בתאונת פגע וברח, אך הן טוענות שלא רכבה של הנתבעת 1 הוא שפגע בתובע. לטענתן, אדם סביר לא יכול היה לרשום את מספר הרישוי, או לזכור אותו, בנסיבות אותן תאר התובע. נטען, שהתובע העיד כי רשם את המספר בעת הנפילה מיד לאחר הפגיעה של הרכב ולא במועד מאוחר יותר, למשל, בזמן המרדף. מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי עיון במפות שהוגשו, מעלה שמסלול נסיעתה של הנתבעת 1 מביתה לממתקי אלי ובחזרה, אינו עובר ברח' האיילה. המסלול ההגיוני הוא כפי שהעידה עליו הנתבעת 1, אשר כלל לא צריכה הייתה לעבור ברח' האיילה כדי להגיע לחנות ממתקי אלי. הנתבעות טוענות שקיימות סתירות ותמיהות בעדות התובע, כאשר בהתחלה הוא אישר שרק לאחר שהוא התרומם הוא ראה את מספר הרכב, ובהמשך הוא אמר שהוא ראה את מספר הרכב בעת הנפילה, שכן הוא הסיט את הראש והבין שהרכב לא עוצר. באותה עת עצר לידו רכב המאזדה, כאשר בהתחלה אומר התובע שהוא לא שם לב לדברי הנהג, כי היה מרוכז בניסיון לזכור את מספר הרכב, אך בהמשך הוא אומר ששמע את הנהג צועק לו שיעלה אל המאזדה והם יבצעו מרדף. לא יכול להיות, כך נטען, שלאחר שהבין שהרכב לא עוצר, הוא פתח את כיס חולצתו הימני, הוציא את הטלפון ורשם את מספר הרכב וכי לאחר מכן הוא עלה על רכב המאזדה והם החלו במרדף. נטען, שלא יכול להיות שכאשר אדם נופל אחרי שהוא נפגע, הוא יצליח לסובב את הראש ולראות בשעת לילה את מספר הרכב. נטען, שלא יתכן שהתובע גם יתרומם מיד לאחר הנפילה, גם יצליח לראות את המספר, גם יצליח להבין שהרכב לא עוצר וגם יבחין ברכב המאזדה שעוצר לידו וגם ישמע את צעקות הנהג - אלו יותר מדי דברים אשר קורים בבת אחת והדבר לא יתכן, כך טוענות הנתבעות. הסיכויים שהמספר שרשם התובע יהיה נכון הם קטנים. עוד נטען, שחל בלבול "בין נהג לנהגת" וכן התובע לא זכר את צבע המכונית. הנתבעת מפנה לתעודת עובד הציבור, לפיה, קיימים שישה כלי רכב מסוג פיאט אונו, אשר מספרי הרישוי שלהם דומים למספר הרישוי של רכבה של הנתבעת 1 ומדגישה שהתובע לא זכר את צבע הרכב. מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי המשטרה החליטה שלא להגיש כתב אישום כנגד הנתבעת 1 וכי השוטרים בדקו את הרכב ולא מצאו פגיעה או פגימה ברכב. לאור כל האמור, טוענות הנתבעות, כי אין לקבל את טענתו של התובע כי הרכב של הנתבעת 1 הוא אשר פגע בתובע. לאחר שבחנתי את הראיות שמונחות בפניי ושקלתי את טיעוני הצדדים לעניין נסיבות התאונה, מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות וכנדרש במשפט אזרחי, כי הנתבעת 1 היא זו אשר פגעה, ברכבה, בקרסולו של התובע. ההליך שבפניי אינו הליך פלילי והנטל אשר מוטל על כתפי התובע הוא להוכיח, במאזן ההסתברויות, מעבר ל- 50%, כי גרסתו היא הגרסה הנכונה. על ביהמ"ש לשים על כף אחת של המאזנים את הראיות התומכות בגרסתו של התובע ועל הכף השניה, את הראיות אשר שוללות את גרסתו ותומכות בגרסת הצד שכנגד ולבחון, בסופו של יום, לאן תיטנה כפות המאזניים. מונחות לפניי שתי גרסאות, גרסתו של התובע, שבאה בעקבות הפגיעה בקרסולו מגלגל רכב חולף, רישום מספר רכב על ידו בטלפון הסלולארי, לאחר מבט אל מספר הרישוי ושינוי המספר, ומרדף אחרי הרכב עד שהוא נעלם, ומנגד, גרסת הנתבעת, כי היא כלל לא נסעה ברח' האיילה, הרחוב שבו נפגע התובע. התובע עשה עלי רושם של עד אמין, הוא מסר עדות ברורה, רצופת פרטים, קוהרנטית, ותשובותיו במסגרת החקירה בביהמ"ש עלו בקנה אחד אחת עם רעותה ועם הגרסה בתצהיר העדות הראשית. אני דוחה את טענת הנתבעות, כי קיים קושי בגרסתו של התובע וכי לא יתכן כי כל כך הרבה אירועים, אותם מתאר התובע, אירעו בבת אחת. אכן, התובע נפל עם הפנים והידיים קדימה. גם אם הוא מסר שרק לאחר שהחל להתרומם הוא ראה את מספר הרכב, ומדבריו במקום אחר ניתן להבין שהוא ראה את הרכב בעת הנפילה, אינני מוצא כי יש בדברים אלה, משום סתירה. מעדותו של התובע עולה, כי רגע הנפילה וההתרוממות היה רגע קצר ולענייננו ניתן גם לראות את רגע ההתרוממות המיידית שלאחר הנפילה, כחלק מאותה סיטואציה של התאונה. התובע בעצמו השיב לשאלת ב"כ הנתבעת ואמר "...בשניה שנפלתי הפנים שלי היו בכיוון לנסות לבלום הכי טוב את עצמי, אבל מיד הסטתי את הפרצוף שלי לכיוון הרכב וזה לא לוקח יותר משניה ולהבין שהרכב לא הולך לעצור לא לוקח יותר משניה. כשהבנתי שהיא לא עוצרת זה היה בטווח שאני רואה את המ"ס אז שיננתי אותו". כמו כן, אינני מוצא כל בעייתיות בכך שהתובע מסר שהוא לא שם לב אל דברי נהג המאזדה, כיוון שהיה עסוק בניסיון לזכור את מספר הרישוי של הרכב שפגע בו וכי לאחר מכן, מצטט התובע את דברי הנהג. גם אם התובע, באותו רגע קצר, לא שם את ליבו לנהג המאזדה, אין פירוש הדבר כי לא שמע את דברי הנהג ויכול היה לצטט את דבריו. עוד, אינני סבור, כי התרחשות שבה אדם נופל אחרי שנפגע מרכב, מסובב את ראשו ומזהה את מספר הרישוי, לאחר מכן מתרומם, מבחין במקביל ברכב מאזדה שעוצר לידו ושומע את דברי נהג אותו הרכב, ובמקביל זוכר את מספר הרישוי של רכב הפיאט ורושם אותו בטלפון הסלולארי - לא ניתן לומר עליה, על התרחשות זו, כי היא בלתי הגיונית. הדברים אמורים במיוחד, לאור העובדה שהוברר שהתובע, באותה עת, לא הושבת מפעולה ויכול היה, למרות הפגיעה, לעלות על רכב המאזדה, לנסוע בו ולאחר מכן לחזור באוטובוס לביתו. אשר לטענתן של הנתבעות, כי לא נמצאו ברכב סימני פגיעה באדם, הרי אין לכך כדי להצביע לטובת גרסה זו או אחרת, שכן לפי דברי התובע, הוא נפגע מגלגל רכב וסביר שפגיעה מסוג זה לא תותיר סימנים על הרכב עצמו. לא רק זאת, אלא כי קיימים מספר סממנים עובדתיים, אשר יש בהם כדי לתמוך בגרסתו של התובע: התובע מסר כי המדובר הוא בנהגת, וגם אם בתחילת תצהיר עדותו הראשית הוא נקט בלשון זכר, המדובר הוא בשימוש בביטוי כללי, שהרי כבר למחרת התאונה, התובע מסר במשטרה כי המדובר הוא בנהגת; אין מחלוקת על כך שהנתבעת 1 נסעה באותו יום ובשעה שבה נפגע התובע, בקרבת מקום; התובע מסר למשטרה את מספר הרכב של הנתבעת 1 ושישה שוטרים הגיעו לביתה של הנתבעת 1, בעת שזו חזרה לביתה, כאשר לוח הזמנים מתאים להתרחשויות; מספר הרישוי שרשם התובע בטלפון הסלולארי שלו מתאים לסוג הרכב של הנתבעת 1. תמיכה נוספת בגרסת התובע, אשר, כאמור, הייתה אמינה בעיני, מוצא אני במספר תמיהות שעולות בחקירתה הנגדית של הנתבעת. כך, הנתבעת לא זכרה אם חתמה על מסמך לצורך הביטוח, היא לא זכרה מתי היא נפגשה עם נציג הביטוח ואם הביטוח יצר עמה קשר. לא רק זאת, אלא שהנתבעת 1 לא זכרה שהיא חתמה על תצהיר בפני עו"ד באשקלון והדבר מעט תמוה. היא לא זכרה את שלבי עריכת השאלות והתשובות לשאלון, הגם שלא חלף זמן רב ממועד עריכת השאלון ועד למועד מתן העדות. אין להתעלם גם מדברי הנתבעת, כאשר נשאלה לעניין הביטוח והיא השיבה "התקשרתי לחברה והודעתי לה שפגעתי בו וברחתי ויש לי בעיה עם זה עכשיו" (עמ' 19, שו': 4-5). הצדדים לא ציינו שיש לראות בדברים אלה משום הודאה של הנתבעת 1, אך ביהמ"ש אינו יכול להתעלם מאמירה כה ברורה. עוד, אין היגיון בדברי הנתבעת 1, כאשר בתחילה היא מסרה שכ- 4 חודשים לאחר התאונה, חברת הביטוח שלחה אליה נציג "כדי שתגיד את האמת" (עמ' 17, ש': 26), כאשר לאחר מכן מוסרת הנתבעת שלאחר הגשת התביעה, היא התקשרה לחברת הביטוח ומסרה לה שפגעה בתובע וכי ברחה. לכאורה, לא ניתן ליישב בין שתי גרסאות שאינן עולות בקנה אחד האחת עם השניה. לא למותר להוסיף כי אין לתובע כל אינטרס להתעקש ולטעון כי התובעת היא זו שפגעה בו ברכבה, שהרי אם לא היה זיהוי של הרכב הפוגע, יוכל היה התובע לתבוע את "קרנית". לאור כל האמור, משמצויה בפניי עדות ברורה וקוהרנטית של התובע, מול עדות שאינה נטולת סימני שאלה של הנתבעת 1, בחרתי להעדיף את גרסתו של התובע, על פני זו של הנתבעת 1. לגרסתו של התובע קיימים סממנים עובדתיים תומכים אשר יש בהם, יחד עם האמינות אשר אני מייחס לתובע, כדי להטות את הכף, במאזן ההסתברויות, ולקבוע כי התובע נפגע מפגיעה של רכב, בו נהגה הנתבעת 1. הנכות הרפואית בדיון שהתקיים לפני המותב הקודם אשר דן בתיק, הוחלט על מינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, לבדיקת התובע ובחינת נכותו הרפואית בעקבות התאונה. בהתאם לכך, מינה ביהמ"ש, בהחלטה מיום 8.2.09, את פרופ' איסקוב אלי, כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה. לאחר שהגישו הצדדים תחשיבי נזק, התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת, במסגרתה טען ב"כ הנתבעים, שביהמ"ש מינה מומחה בתחום האורטופדיה, אך לאחר שנתקבלה חוות דעתו של פרופ' איסקוב, התברר לנתבעות, שפרופ' איסקוב אינו מומחה באורטופדיה אלא בשיקום אורטופדי. בתום אותו הדיון, התיק נקבע לתזכורת פנימית ובשלב הזה, נעשה שינוי במותב והתיק הועבר אלי להמשך ההליכים. יש לציין, כי ב"כ הנתבעות הגיש בקשה לפסילת המומחה הרפואי ולחילופין, בקשה למינוי מומחה נוסף בתחום האורטופדיה. בדיון שהתקיים בפניי ביום 29.11.09, שמעתי את טיעוני הצדדים לעניין פסילת המומחה ובהחלטה מאותו היום, נדחתה על ידי הבקשה, משמצאתי שלפרופ' איסקוב מומחיות בתחום שבו הוא התבקש ליתן את חווה"ד, בהיותו בעל תעודת מומחה בתחום הרפואה הפיזיקאלית והשיקום, בהחזיקו תואר שני בתחומים האמורים, ובהיותו מנהל מחלקת שיקום אורטופדי בבית החולים לוינשטיין. כן ציינתי, שלמומחה ניסיון בתחומים האמורים וכי הדברים נרשמו בעמוד הראשון של חוות הדעת שלו. על כן, כאמור, בקשת הנתבעות נדחתה. עוד הוספתי והדגשתי, כי הבקשה הוגשה זמן רב יחסית לאחר שנודע לנתבעת שאין המדובר הוא באורטופד, לאחר שהוגשו תחשיבי נזק ואף נשמעה הצעת המותב הקודם לפשרה. בהעדר פשרה בין הצדדים, התיק נקבע לשמיעת ראיות בפניי ובמסגרתן נשמעה גם עדותו של המומחה, פרופ' איסקוב. בחוות דעתו מיום 7.6.09, קבע המומחה, כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בגין פגיעה בקרסול רגל שמאל, בשיעור של 20%, לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956. כן קבע המומחה, נכויות זמניות בשיעור 100% למשך 3 חודשים ו- 40% למשך כ- 9 חודשים. המומחה פרט את הטיפולים הרפואיים השונים אשר עבר התובע מאז נפגע בתאונה, את תוצאות בדיקות ההדמיה השונות וציין שלא מן הנמנע כי מצב קרסול שמאל של התובע יחמיר בעתיד. לעניין מגבלות תפקודיות ציין המומחה, שהתובע מסוגל לעבוד בישיבה ובעבודה אשר אינה כרוכה בעמידה ובהליכה ממושכות. אשר לטיפולים רפואיים בעתיד, כתב המומחה בחוות דעתו, כי התובע יוכל להקל על כאביו בעתיד בטיפולי פיזיותרפיה (3 סדרות בשנה) שימוש במכשיר לתמיכה בקרסול ושימוש בנעליים בהתאמה אישית ותרופות. פרופ' איסקוב מצא כי לתובע פגיעות בברכיים, הוא ציין שהתלונה הראשונה על פגיעה בברך שמאל באה כ- 4 חודשים לאחר התאונה וכי גם בעבר, כ- 7 שנים לפני התאונה, סבל התובע מכאב בברך שמאל. אשר לברך ימין, ציין המומחה, שהמדובר הוא בבעיה שנולדה כשנה ושליש לאחר התאונה וכי הקשר ההגיוני היחיד אשר עשוי להיות בין התאונה לנזק בברך ימין, הוא עומס יתר על ברך זו, לאורך תקופה ארוכה, בגין קושי לשאת את משקל הגוף באופן מלא על רגל שמאל. המומחה מצא שלא קיים קשר סיבתי בין התאונה לפגיעות בברכיים. בעקבות חווה"ד, נשאל המומחה שאלות הבהרה על ידי ב"כ התובע. לעניין הברכיים, כתב המומחה בתשובה לשאלות ההבהרה, כי אילו היה בידיו מיפוי עצמות מהתקופה שלפני התאונה, ניתן היה לדעת אם ישנה החמרה בעקבות התאונה, אם לאו. המומחה מציין, שלא ניתן לשלול שהיו בברך שמאל שינויים ניווניים עוד לפני התאונה וכי סביר להניח שאירוע התאונה גרם להחמרה במצב המפרק. יחד עם זאת, לאור פרק הזמן הלא מבוטל, כ- 4 חודשים, עד להופעת הסימפטומים לאחר התאונה, הוא אינו יכול לקבוע בוודאות קשר ישיר בין התאונה למצב ברך שמאל. הוא מציין שמפרק הברך השמאלית עשוי להחמיר מעצם היותו מפרק נושא משקל גוף, אך פרק הזמן בן ארבעת החודשים מקשה לקבוע קשר ישיר בין התאונה למצב הברך השמאלית. המומחה הסכים כי יש הנחה מקובלת שהליכה בדריכה חלקית על רגל אחת, מלווה בעומס יתר על רקמות הרגל הבריאה. עוד השיב המומחה לשאלת ב"כ התובע וציין, שניתן לקבל את ההנחה שהכאב בברכיים אשר התפתח עם הזמן, יתכן והוא נובע כולו והוא בחזקת סיבוך משני לנזק הקשה אשר נגרם למפרק הקרסול השמאלי. המומחה רושם שהוא קובע שכאבי הברכיים מהם סובל התובע כיום, הם תוצאה של הליכה לא תקינה לאורך תקופה ממושכת, אשר חשפה את מפרקי הברכיים לעומס מצטבר ולא תקין. פרופ' איסקוב אישר שיתכן והתובע היה מרוכז תחילה סביב הכאב בקרסול, ורק בהמשך, לאחר כ- 4 חודשים, כשהחל המצב בקרסול להתייצב, החל להרגיש את הנזק בברך. המומחה מצא, שבהתאם לתקנות הביטוח הלאומי, סעיף 35(1)(ב), לתובע נכות בברכיים בשיעור של 10%. ב"כ התובע טוענת כי יש לייחס את מלוא נכותו של התובע בברכיים, לאירוע התאונה. היא מדגישה שהמומחה ידע שלתובע עבר רפואי בברך שמאל וכי בעדותו בבית המשפט, הוא אמר שיש להתייחס לאותה הברך, לפני התאונה, כברך בריאה, שכן המדובר הוא בכאב שחלף. טוענת ב"כ התובע, כי המומחה סתר עצמו, מספר פעמים בכל מה שנוגע לפגיעות בברכיים וכי בתשובות לשאלות ההבהרה הוא קיבל את התזות שהוצגו לו ואישר, שעם הזמן, התפתח נזק לברך שמאל בעקבות הנזק לקרסול, וכתוצאה מכך התפתח גם נזק לברך ימין. ב"כ התובע מדגישה שהמומחה לא ציין ביוזמתו, בעדות בבית המשפט, כי לא התנסח כהלכה לעניין הקשר הסיבתי, וכי אין קשר סיבתי בין הפגיעה בברכיים לתאונה, אלא רק לאחר שנחקר על ידי ב"כ הנתבעים, הוא הפך את דעתו וניתק את הקשר הסיבתי בין הנזקים בברכיים לתאונה. מנגד, חוזר ב"כ הנתבעות וטוען כנגד מינויו של פרופ' איסקוב וכנגד אי מינוי מומחה אורטופד בנוסף אליו. מדגיש ב"כ הנתבעות שפרופ' איסקוב מסר בתשובה לשאלה בחקירתו בבית המשפט, שאם היה התובע נבדק ע"י אורטופד, היה זה קובע לו נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 47 לתקנות הביטוח הלאומי. לאור האמור, ביקש שוב ב"כ הנתבעות למנות מומחה חליפי או נוסף על פרופ' איסקוב. לעניין הנכות בברכיים, טוען ב"כ הנתבעות שהמומחה הודה שבתשובות לשאלות ההבהרה הוא לא התנסח בצורה נכונה ובצורה מספיק ברורה, במובן זה שבחוות דעת הוא קובע שאין קשר סיבתי בין הפגיעות בברכיים לתאונה ואילו בתשובות לשאלות הוא משייך את כאבי הברכיים לסיבוך מאוחר יותר או משני לפציעה, שצליעה ממושכת עשויה לגרום לעומס יתר על מפרקים בריאים. ב"כ הנתבעות מפנה לאמירתו של המומחה שבעיות הברכיים אינן קשורות לאירוע. לאור זאת, טוען ב"כ הנתבעת, כי הנכות בברכיים אינה קשורה לתאונה. לעניין הנכות בקרסול, טוענת הנתבעת, שהמומחה קבע את הנכות מנקודת מוצא של קביעת נכות תפקודית, למרות שאין זה מתפקידו ומסמכותו של המומחה לעשות כן, שהרי קביעת הנכות התפקודית, תעשה רק על ידי ביהמ"ש. לאור זאת, מבקש ב"כ הנתבעת מביהמ"ש לקבוע, שגם אם לא תיפסל חוו"ד המומחה, ולא ימונה מומחה נוסף בתחום האורטופדיה, נכותו של התובע בגין הפגיעה בקרסול היא 20% או לחילופין כי היא בשיעור 20% אך הנכות התפקודית היא בשיעור של 10%. הכרעה בדבר נכותו הרפואית של התובע, במקרה הזה, אינה מלאכה קלה. אכן, המומחה הרפואי שמונה, כך התברר בדיעבד, אינו מומחה בתחום האורטופדיה. יחד עם זאת, וכפי שציינתי בהחלטה אשר דחתה את הבקשה לפסילתו של המומחה (בש"א 1250/09), לא ניתן לומר על פרופ' איסקוב כי אין לו מומחיות בתחום האורטופדיה, למרות שבאופן פורמאלי תוארו אינו מומחה בתחום האורטופדיה. לאחר שבחנתי שוב את בקשתו של ב"כ הנתבעות לפסילת המומחה או למינוי מומחה נוסף, מצאתי גם הפעם כי אין מקום להיעתר לבקשה זו והנימוק לכך הוא, בנוסף לנימוקים שבהחלטה האמורה, כי המומחה, בחוות דעתו ובשאלות ההבהרה, סיפק בידי ביהמ"ש כלים מספיקים לקביעת שיעור נכותו הרפואית של התובע והקשר הסיבתי שבין כל אחת מן הנכויות שנקבעו לתאונה נשוא התובענה. אתחיל בדיון בנושא הפגיעה בקרסול. לא יכולה להיות מחלוקת כי הפגיעה בקרסול השמאלי של התובע הייתה משמעותית, והדבר עולה מן הפרטים שנמסרו בעניין זה בחוות הדעת של פרופ' איסקוב. מכאן, שלא יכולה להיות מחלוקת, נוכח האמור בחווה"ד, כי לתובע נגרמה נכות בשל הפגיעה בקרסול. פרופ' איסקוב קבע לתובע נכות בשיעור של 20%, על פי סעיף 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי. סעיף זה עניינו ארטריטיס רב מטודאידית, ניוונית או מכל סוג אחר, כאשר קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה. מצאתי, שקיים צדק בטענת בא כוח הנתבעות, ואולי הדבר נובע מתחום מומחיותו של המומחה, לפיה פרופ' איסקוב קבע את נכותו של התובע בשל הפגיעה בקרסול מתוך נקודות מוצא של בחינת הפגיעה התפקודית שגרמה התאונה לתובע. על כך ניתן ללמוד, בעליל, מדברי המומחה בחקירתו בבית המשפט, בתשובה לשאלה מדוע עשה שימוש בסעיף 35 לתקנות ולא בסעיפי הנכות הספציפיים לברך ולקרסול והאם הדבר קשור לעובדה שהוא מומחה בתחום השיקום ולא אורטופד: "שאלה טובה. סעיף 35 הוא באמת נוח מאוד לאותם מקרים שלבן אדם יש נזק אורגני כלשהו, למשל במפרק, גיד, שריר, והביטוי הבולט של הנזק זה כאב והשפעתו על כושר הפעולה של הבן אדם, היום ובעתיד, כפי שאני מניח מניסיוני. במקרה הזה, כיוון שהגבלה בתנועות הקרסול שנותרה ביום הבדיקה, הייתה קטנה, וכיוון שאופי הנזק שנגרם לסחוס בקרסול ברוב המקרים יש לו השלכות עתידיות, כמו כאבים, יכול להיות שיצטרך אפילו ניתוח בעתיד, אני חייב לקחת בחשבון גם אם צריך לקחת אורטופד, ואז קבעת לפי סעיף 35(1)(ג) שלהערכתי הביטוי של הנזק בקרסול הוא שעבודתו תתבצע בעיקר בישיבה כיוון שעמידה והליכה ממושכת תחשוף את הקרסול לנזקים מתמשכים ומצטברים" (עמ' 46, שו' 13-24). מדברים אלה של המומחה אני מסיק, כי לנגד עיניו של המומחה, בבואו לקבוע את דרגת נכותו של התובע בגין הפגיעה בקרסול, עמדו הכאב והשפעתו על כושר הפעולה של התובע, כמו גם הערכתו של המומחה שדברים אלה יבואו לידי ביטוי בכך שעבודתו של התובע תתבצע בעיקר בישיבה. אם כן, המומחה שם הדגש, לצורך קביעת דרגת הנכות, על ההגבלות התפקודיות שנגרמות ושתגרמנה לתובע, בשל הפגיעה בתאונה. בעניין זה, ולא יכולה להיות על כך מחלוקת, הסמכות לקבוע את הנכות התפקודית, מסורה לבית המשפט, והמלאכה בידו תיעשה, בין היתר, לאור הנכות הרפואית וראיות נוספות שתובאנה בפניו, כגון נתוניו האישיים של התובע, גיל, עיסוק, הכשרה מקצועית, השכלה, ראיות על חיי היום-יום ועל הגבלות תפקוד בעבר, ועוד. כלומר, כאשר בית המשפט קובע את נכותו התפקודית של נפגע, מביא הוא בחשבון נתונים רבים נוספים, אשר לא מונחים בפני המומחה הרפואי וממילא, לא נלקחים הם על ידו בחשבון. תפקידו של מומחה רפואי הוא לקבוע את הנכות הרפואית אך במקרה הזה, בבואו לעשות כן, התייחס המומחה למגבלות בתפקוד כנקודת מוצא, מקום בו יכול היה לעשות שימוש בסעיף אחר של תקנות הבטוח הלאומי, בו קיימת התייחסות ספציפית לפגיעה מן הסוג שבה נפגע התובע בתאונה. לא מן הנמנע, שבית המשפט יקבע, במקרה המתאים, כי הנכות התפקודית היא גבוהה יותר מזו הרפואית, אך הדבר ייעשה, כאמור, לאחר בחינת הראיות ובמכלול השיקולים אשר תמציתם נרשמה לעיל. פרופ' איסקוב נשאל על ידי בא כוח הנתבעות, לעניין האפשרות לעשות שימוש בסעיף ספציפי מתוך תקנות הביטוח הלאומי, והוא השיב כדלקמן: " ש. דיברת על הקרסול, ואמרת שההגבלות הן קטנות. ת. יחסית, כן. ש. ז"א, שאם היית צריך לתת נכות רק לפי המבחן של הגבלות בתנועה, לא בטוח שהיית נותן נכות ואם כן, אז נכות יותר קטנה?. ת. כמעט בטוח מומחה באורטופדיה היה משתמש בסעיף שמתייחס לקרסול, שהוא 47 אני חושב, והיה פוסק 10% נכות בגין הגבלה קלה, בתנועות הקרסול. ש. זה מה שאורטופד היה עושה? ת. אני מניח, מניסיון, כי הם לא מתייחסים להשלכות העתידיות, היום- יומיות, התפקודיות". (עמ' 46, ש' 25, עד עמ' 47, שו' 7). ובהמשך לתשובתו האחרונה של פרופ' איסקוב, הייתי מוסיף אנוכי: אכן, על המומחה להתייחס לנכות הרפואית ולהותיר את ההכרעה בשאלת ההשלכות התפקודיות, הנכות התפקודית, במשמעותה המשפטית של זו, בידי בית המשפט. סעיף 47(4)(ב) לתקנות עניינו, בין היתר, תוצאות אחרות של פציעות בכף הרגל המשפיעות על כושר התנועות בצורה בינונית. לדברי פרופ' איסקוב, "כמעט בטוח" שמומחה בתחום האורטופדיה, שהיה נזקק לסעיף 47, היה פוסק 10% בגין הגבלה קלה בתנועות הקרסול. אמנם, בגין השפעה קלה על כושר התנועות, על פי סעיף 47(4)(א) שיעור הנכות הוא 0%, אולם נוכח תיאור מצב הקרסול של התובע בחוות דעתו של המומחה, ונוכח דבריו של המומחה לפיה שימוש בסעיף 47 היה מעלה נכות בשיעור של 10%, נראה שכוונת המומחה הייתה להגבלה בצורה בינונית וכן, גם הרושם של בית המשפט, כי ההגבלה המתוארת בחוות דעתו של המומחה, הינה בינונית ולא קלה. נוכח כל הנסיבות כפי שהוצגו לעיל, יש מקום, במקרה הזה, לסטות מהמלצת המומחה מטעם בית המשפט ולקבוע, כי בגין הפגיעה בקרסול שמאל, נכותו של התובע היא בשיעור של 10%. עתה, יש לדון בנושא הנכות בברכיים ובעניין זה מצאתי, שיש מקום לקבל את טענת בא כוח התובע, הנסמכת כדבעי על חוות דעתו של המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה ולקבוע, כי לתובע נותרה נכות בברכיים בשיעור 10% בשל פגיעתו בתאונה. ראינו כי בחוות דעתו מיום 7.6.09 מציין המומחה שהתלונה הראשונה על כאב בברך שמאל, נרשמה כ-4 חודשים לאחר התאונה. כן רושם המומחה שכ-7 שנים לפני התאונה, סבל התובע מברך זו למשך מספר שבועות. לגבי ברך ימין, כותב המומחה בחוות הדעת, כי המדובר הוא בבעיה שהחלה כשנה ושליש לאחר התאונה והוא מציין שהקשר ההגיוני היחיד שעשוי להיות בין התאונה לנזק בברך הוא עומס יתר על ברך זו לאורך תקופה ארוכה בשל קושי לשאת את משקל הגוף באופן מלא על רגל שמאל. בסופו של יום המומחה קובע שאין קשר סיבתי בין התאונה לפגיעות בברכיים. אין ספק כי שאלות ההבהרה אשר נשלחו על ידי באת כוח התובע, היה בהם כדי למקד את המומחה בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעות בברכיים לתאונה. כך, בתשובה לשאלה 4, השיב המומחה, בין היתר, כי לא ניתן לשלול שהיו בברך שינוים ניווניים אסימפטומטיים לפני התאונה וכי אם נצא מתוך הנחה שהיו שינויים כאלה בברך שמאל, סביר להניח, שארוע התאונה גרם להחמרה במצב המפרק. בהמשך רושם המומחה, תוך שהוא מפנה לחוות דעתו, שהוא איננו יכול לקבוע בוודאות קשר ישיר בין התאונה לבין מצב ברך שמאל. אם כן, המומחה אומר שסביר להניח שאירוע התאונה גרם להחמרה במצב מפרק ברך שמאל. אמנם, הוא אינו יכול לקבוע בוודאות קשר ישיר בין התאונה לבין ברך שמאל, אך אל לנו לשכוח כי במשפט אזרחי עסקינן וההכרעה תהיה במאזן ההסתברויות. על כן, יש לתת משקל ראוי לאמירת המומחה בתשובה לשאלה 4, כי "סביר להניח" שאירוע התאונה גרם להחמרה בברך שמאל. בתשובתו לשאלה 5 אישר המומחה, שיתכן והתובע היה מרוכז תחילה בקרסול שמאל, ורק בהמשך, לאחר כ- 4 חודשים, הוא החל להרגיש ולהתלונן על הנזק בברך. על כן, לפרק הזמן בין ארבעת החודשים שחלף עד התלונה הראשונה בברך, ונוכח דברי המומחה, אין לתת משקל משמעותי במקרה שבפניי, לעניין העדרו או קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה בברך לתאונה. בתשובה לשאלה 7 הסכים המומחה, כי ישנה הנחה מקובלת כי הליכה בדריכה חלקית על רגל אחת, מלווה בעומס יתר על רקמות הרגל הבריאה וכי עם הזמן, עשוי להתפתח גם כאב במפרק הברך. ובתשובה לשאלה מס' 8, מתייחס המומחה סצפציפית לתובע שבפניי ומוצא לנכון לקבל את ההנחה, "כי הכאב בברכיים אשר התפתח עם הזמן, יתכן ונובע כולו והינו בחזקת סיבוך משני לנזק הקשה אשר נגרם למפרק הקרסול השמאלי. במילים אחרות, מדובר בכאב בברכיים, הנובע מעומס מצטבר ולא תקין על רקע הליכה ממושכת בצליעה על רגל שמאל, בעקבות הנזק אשר נגרם לקרסול. כיוון שלא הוצג בפניי מידע רפואי המעיד על בעיות ברכיים טרם לתאונה, הרי לא מדובר גם בהחמרה של מצב קודם. אני קובע כי כאבי הברכיים מהם סובל התובע כיום, הינם תוצאה של הליכה לא תקינה לאורך תקופה ממושכת אשר חשפה את מפרקי הברכיים לעומס מצטבר ולא תקין. אי לכך, בהתאם לתקנות בדבר קביעת נכות של המוסד לביטוח לאומי, זכאי התובע ל- 10% נכות רפואית, לפי סעיף 35(1)ב, בגין כאבי ברכיים עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי, החל מיום 10.4.06". מן האמור, יכול אני להסיק רק מסקנה אחת: הפגיעה בברכיים של התובע מקורה בתאונה. הגם שהברכיים לא נפגעו באופן ישיר בתאונה, דהיינו, התובע לא קיבל מכה, ובכל אופן לא מכה משמעותית כלשהי, בברכיים בעת נפילתו בתאונה, ואולם, הפגיעה בברכיים הינה תוצאה שהתפתחה לאחר זמן, כתוצאה מן הפגיעה בקרסול. נכון הדבר, כי התובע התלונן, מספר שנים לפני התאונה, על כאב בברך, אך גם המומחה מטעם ביהמ"ש מתייחס לברך, במצבה לפני התאונה, כרגל שהבריאה, כדבריו "בריאה". ייקשה עלי למצוא בתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה, ובמיוחד בתשובה לשאלה מס' 8, בעיה של התנסחות. אומנם, המומחה מציין, כי "...אחרי שקראתי והתכוננתי לדיון היום וקראתי את מה שכתבתי, אני חושב שההתנסחות שלי לא הייתה מספיק ברורה בתשובות לשאלות ההבהרה. ההתנסחות שלי לא הייתה מוצלחת. אני מודה. במובן הזה שבחווה"ד אני קובע שלא מצאתי קשר בין האירוע לפציעה בברך שמאל ולא מצאתי קשר על אחת כמה וכמה בין האירוע והפגיעה בברך ימין, ובתשובות לשאלות אני בעצם משייך את כאבי הברכיים למצב שאנו קוראים לו סיבוך מאוחר יותר או משני לפציעה שגורם לבן אדם לצליעה ממושכת, יש הרבה סיבות לצליעה ממושכת, שעם הזמן עשויה לגרום לעומס יתר על מפרקים בריאים ולעורר כאב מסוים עקב העומס המתמשך על המפרק. בעצם כאבי הברכיים שהתייחסתי אליהם בשאלות הם בעצם לא קשורות לאירוע. פשוט מאוד. הניסוח לא היה מוצלח" (עמ' 40, שו': 11-20). ואולם, המומחה נשאל אם 10% נכות שנתן על הברכיים לא קשור לתאונה, הוא השיב "זה משני, אבל לא קשור לתאונה" (עמ' 40, שו': 21-22). אם כן, המומחה אמר בעדותו בבית המשפט, כי הכאב בברכיים אינו קשור לתאונה, אך רואים אנו כי אין המדובר הוא בקביעה על העדר קשר מוחלט לתאונה, אלא שהמומחה מתייחס לפגיעה בברכיים כפגיעה משנית. אינני יכול להתעלם מן התשובה הברורה מאוד לשאלת ההבהרה מס' 8, אותה הבאתי לעיל, אשר קושרת את הפגיעה בברכיים כתוצאה משנית ומאוחרת יותר לתאונת הדרכים. כך גם יש להבין את תשובותיו דלעיל של המומחה, לשאלות ב"כ הנתבעת בחקירה הנגדית. לאור האמור לעיל, ראוי לקבוע כי לתובע נכות בשיעור של 10% בשל הפגיעות בברכיים וכי קיים קשר סיבתי בין נכות זו לבין תאונת הדרכים נשוא התובענה. סיכומו של דבר, לתובע נכות בשיעור 10% בשל הפגיעה בקרסול ו- 10% בשל הפגיעה בברכיים ונכותו הרפואית המשוקללת הינה בשיעור 19%. הנכות התפקודית התובע בן 46 היום, בעת התאונה הוא היה בן 39. הוא משרת כאיש צבא קבע. בתצהיר העדות שלו כותב התובע, כי עבודתו מורכבת מפעילות משרדית ופיזית, וכי החלק הפיזי כולל הפעלת מלגזה, כאשר הקפיצות, העלייה והירידה מהמלגזה מסבים לו כאבים. כן כותב התובע שהוא נדרש להרמת ציוד כבד, דבר שכרוך בכאבים במפרקים הפגועים. הפעילות המשרדית מחייבת השתתפותו בדיונים ולחלקם הוא נדרש לעלות במדרגות לקומת ההנהלה. התובע טוען כי הפגיעה ברגליו פוגעת ביכולתו לעבוד ולבצע פעילות ספורטיבית. בעדותו בבית המשפט ציין המומחה, פרופ' איסקוב, כי ההמלצה עבור התובע, עד גיל פנסיה, היא לבצע עבודה שעושים אותה בעיקר בישיבה, אך הוא יכול גם לבצע עבודה שדורשת הליכה וישיבה לסירוגין, הליכה למרחקים קצרים, נשיאת תיקי משרד (עמ' 50, שו': 10-12). כן מציין המומחה, שהתובע יכול להמשיך בעבודה הספציפית שהוא עושה היום, אך עבודה שכרוכה במאמצים גופניים שכוללים עמידה, הליכה, נשיאת משאות, כריעת ברכיים, או כפיפת גב, אינה מומלצת, שכן היא עשויה להחמיר את מצב הקרסול (עמ' 50, שו': 16-20). בהמשך אומר המומחה, שהשינויים הניווניים שיתחילו במפרק הקרסול, יגרמו לכאבים עם השנים, לקושי להליכה, בזמן ובמרחק, עמידה בתור ודברים מסוג זה (עמ' 62, שו': 5-6). מנגד, אין להתעלם מדבריו של התובע, בחקירתו הנגדית, כי עיקר עבודתו היא משרדית, כי רוב היום הוא בישיבה, כי הוא לא עובד עבודה פיזית שכרוכה בתיקונים, הגם שהוא נדרש, פעמיים בשבוע, לסייע "למלגז ציודים גדולים" (עמ' 14, שו': 6-18). אכן, הרושם המתקבל הוא, שהתובע, למרות נכותו, מנהל סדר יום רגיל, הוא מסייע בבית, או, יותר נכון, הוא ואשתו שותפים מלאים למלאכות הבית, הוא נוסע לעבודה וחוזר ממנה מבצע בעיקר עבודה משרדית ולעיתים הוא נדרש לעבוד במלגזה, סיוע לאחרים, פעמיים בשבוע. יחד עם זאת, נוכח דבריו של המומחה בדבר מגבלותיו של התובע והמלצות שלא לבצע עבודה פיזית הכרוכה בעמידה או בהליכה ממושכת, בנשיאת משאות וכיו"ב, לא ניתן לומר שהנכות הרפואית, אין תוצאתה גם נכות תפקודית. בעניין זה, לא למותר לציין, שעדותו של התובע, הן לעניין תפקודו בבית והן לעניין תפקודו בעבודה, הייתה אמינה בעיני, תשובותיו היו ענייניות, לא הייתה בהן האדרת כאבים ומגבלות כלל וכלל. בנסיבות אלה, מצאתי כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של כ- 15%. הנזק עזרת הזולת בעבר פרופ' איסקוב המליץ על נכויות זמניות כפי שנרשם לעיל. התובע היה בחופשת מחלה במשך כ- 120 יום. סביר ביותר להניח, שבמשך החודשים הראשונים לאחר התאונה, נזקק התובע לעזרת הזולת, מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת של בני משפחה ברגיל, גם אם לא שכר עזרה כזאת תמורת תשלום. בחלק מן הזמן התובע התהלך עם קביים ואין ספק כי באותה תקופה הגבלותיו הפיזיות היו משמעותיות. למדנו מעדות התובע, כי הוא בן זוג שבאופן רגיל, שותף מלא לכל מלאכות הבית וללא ספק, בתקופת ההחלמה הראשונה, לא היה בידו ליטול חלק באותן המלאכות ולעסוק באותם העיסוקים. אומנם, התובע לא נחקר על הצהרתו בדבר היקף העזרה לה נזקק במהלך התקופות השונות עד היום, אך אני סבור, שהיקף השעות והסכומים שנדרשים על ידו בראש נזק זה, הינם על הצד הגבוה. בנסיבות העניין, ראוי להעמיד את הפיצוי בגין הצורך בקבלת עזרת הזולת, לתקופת העבר, בסכום גלובאלי של 30,000 ₪. הוצאות נסיעה בעבר התובע מעריך את הוצאות הנסיעה כתוצאה מפגיעתו בתאונה, בסכום של 10,000 ₪, כתוצאה מהצורך המוגבר לנסוע לבדיקות, לטיפולים ולצרכים אישיים. התובע לא נחקר בחקירה נגדית בנקודה זו וגם נוכח תקופת ההחלמה הארוכה, דרישתו בנושא זה סבירה. על כן, יפוצה התובע בגין הוצאות נסיעה בעבר בסכום גלובאלי של 10,000 ₪. הוצאות רפואיות בעבר התובע דורש בראש נזק זה סכום של 1,630 ₪ (נכון למועד עריכת הסיכומים), בגין התייעצות עם רופא. המדובר הוא במומחה בכירורגיה אורטופדית ובהעדר ראיה על פגיעה אחרת של התובע בתחום האורטופדי, נכון יהיה להורות על פיצוי בסכום זה. על כן, בראש נזק זה יפוצה התובע בסכום של 1,700 ₪ (נכון להיום). הפסד שכר בעבר התובע טוען, שהיה בחופשת מחלה לתקופה של 119 יום. אין מחלוקת כי לתובע שולם שכר בגין הימים האמורים, וזאת על חשבון מכסת ימי המחלה לה הוא זכאי. התובע דורש פיצוי בגין ניצול ימי המחלה והעדר אפשרות לפדות אותם בבוא העת. חישובו של התובע נעשה לפי פקודות מטכ"ל. החישוב הוא לכאורה נכון, ואולם, התובע לא סיפק נתונים מהם ניתן יהיה ללמוד כי אכן, בבוא העת, ייערך החישוב כנדרש על ידו. סכום זה היה משולם לתובע, אם לא היה מנצל יותר מ- 36% מימי המחלה שנזקפו לטובתו. במקרה של ניצול ימי מחלה צבורים בשיעור שבין 36 ל- 65 אחוזים, החישוב הוא שונה ואם היה מנצל התובע מעבר ל- 65%, הרי הוא לא היה זכאי לפדיון ימי מחלה. אין בפנינו נתונים לגבי ניצול ימי מחלה בפועל על ידי התובע, עד היום. על כן, לא ניתן לערוך חישוב כדרישת התובע. בהתחשב באמור, ונוכח האפשרות כי אכן התובע ייפגע בשל ניצול ימי מחלה בעקבות התאונה, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי גם בראש נזק זה ואני מעמיד אותו על סך 5,000 ₪. כאב וסבל - נזק שאינו נזק ממון בהתאם לאחוזי הנכות, כפי שנקבעו לעיל ונתוניו של התובע, הפיצוי הוא בסכום 35,419 ₪. אובדן כושר השתכרות אין בידנו נתונים כדי לדעת, עד מתי ימשיך התובע לשרת בצבא הקבע. התובע משרת בצבא קבע משנת 88', כ- 24 שנים. מאז התאונה הוא ממשיך ומשרת בצבא ושכרו עלה במהלך השנים. התובע השתתף במכרז, נמצא מתאים לתפקיד חדש, הוא בדרגת רס"ב ויקבל (יתכן כי בינתיים קיבל), דרגת רנ"ג. התובע אומנם טוען שייתכן ויסיימו את העסקתו, אך אין כל אינדיקציה ברורה לכך. לאור זאת, יקשה ביותר על ביהמ"ש לערוך חישוב מדויק, או אפילו מקורב, שיהיה מבוסס על נתוני אמת כגון גובה שכר כיום וגובה שכר צפוי, שיעורי פגיעה בשל נכות תפקודית, תקופת העסקה וכיו"ב. יחד עם זאת, בבוא ביהמ"ש לבחון שאלת פיצוי בשל אובדן כושר השתכרות בעתיד, על ביהמ"ש להביא בחשבון, שגם אם בימים אלה שכרו של התובע אינו נפגע בעקבות התאונה, הרי לא מן הנמנע שתהא פגיעה כזאת בעתיד, ובמקרה שלנו, למשל, אם יופסק שירותו של התובע בצבא הקבע, או אם יפסיק התובע מיוזמתו את השירות, וינסה למצוא מקור פרנסה מחוץ למסגרת הצבאית. על כן, ייקבע הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה ובסכום גלובאלי, כאשר בקביעת גובה הפיצוי, תובא בחשבון העובדה שהתובע משרת בקבע מזה שנים רבות, כי קיימת אפשרות סבירה שימשיך וישרת בצבא הקבע, כי אם יפרוש מצבא הקבע בטרם גיל הפרישה המקובל במשק, יתכן והמגבלה הגופנית תקשה עליו במציאת עבודה וגובה השכר שישולם לו יושפע מן הנכות התפקודית, וכי במקומות עבודה מסוימים, עלולים לנכות לו מס הכנסה בשיעור גבוה יותר בשל קבלת פנסיה תקציבית מהצבא. בשל כל השיקולים האמורים, אני מוצא לנכון לפסוק לתובע פיצוי בשל אובדן כושר עבודה בעתיד, בסכום של 60,000 ₪. הפסד פנסיה בראש נזק זה נדרש על ידי התובע פיצוי לפי חישוב של אי הפרשת חלק מעביד בשיעור 10% מהפסדי השכר בעתיד. לא ניתן לערוך חישוב מדויק בראש נזק זה, שהרי כל עוד משרת התובע בצבא הקבע, אין לו הפסד בשל הקטנת הפרשות המעביד. בשל כך, גם בראש נזק זה ראוי לפסוק לתובע סכום גלובאלי והוא יועמד על סך של 5,000 ₪. הוצאות רפואיות בעתיד התובע דורש בראש נזק זה פיצוי בשל צורך לטיפולי פיזיותרפיה, ומכשיר לתמיכה בקרסול, במשך כל ימי חייו, וכן בשל הצורך לרכוש נעליים בהתאמה אישית. כל עוד משרת התובע בצבא הקבע, הרי כל הטיפולים הרפואיים מכוסים ע"י משרד הביטחון. גם אם יפסיק התובע את שירותו בצבא, סביר כי רוב רובן של ההוצאות הרפואיות מכוסות במסגרת חוק בריאות ממלכתי. התובע לא הוכיח שטיפולי הפיזיותרפיה והמכשיר לתמיכת הקרסול, כמו גם הנעליים המיוחדות, אינם מכוסים במסגרת החוק האמור. יחד עם זאת, לא מן הנמנע כי תהיינה מגבלות על מספר טיפולי הפיזיותרפיה וכי התובע יידרש להשתתפות עצמית כזאת או אחרת במכשיר לתמיכת הקרסול ובנעליים בהתאמה אישית. לעניין זה לא למותר לציין, כי התובע לא הוכיח שבמהלך השנים האחרונות, הוא קנה מכספו נעליים בהתאמה אישית. על כן, גם בראש נזק זה ייפסק לתובע פיצוי על דרך האומדנה ואני מוצא לנכון להעמיד הפיצוי על סך 20,000 ₪. הוצאות בקשה חריגה בפי התובע, והיא לחייב את הנתבעת 2 בהוצאות, בשל התנהלותה במהלך ההליכים בתיק. עניינה של הבקשה הוא, באי התייצבותה של הנתבעת לישיבת בית משפט אחת, באי הזמנת האדם הנכון מטעם הצבא למתן עדות, או אי הזמנתו בדרך הנכונה, דחיית דיון בשל תקלה משרדית אצל ב"כ הנתבעת, ואי הגשת תיקו הרפואי של התובע במועד. אני דוחה את הבקשה לפסיקת הוצאות. לא ניתן לומר על הנתבעת כי היא גרמה להימשכות שווא של ההליכים, גם אם קרתה פעם אחת תקלה בשל אי התייצבות הנתבעת. המותב שדן בתיק באותה עת, לא מצא לנכון לחייב את הנתבעת בהוצאות, מה עוד שביהמ"ש קבע שחלף חיוב הנתבעות בהוצאות, תישא הנתבעת כמימון ביניים בשכ"ט המומחה. אינני יושב כערכאת ערעור על החלטה זו של המותב הנכבד. כמו כן, הזמנת נציג הצבא בדרך אינה נכונה, נעשתה מתוך טעות שלא בתום לב ואין מקום לחייב בהוצאות בשל כך. אשר לבקשת הדחייה, הרי ב"כ התובע הסכימה לכך ואין מקום לדרוש בשלב הזה הוצאות. אשר להגשת התיק הרפואי של התובע רק ביום חקירת המומחה מטעם ביהמ"ש, באופן שב"כ התובע נחשפה לתיעוד זה רק באותו מועד, הרי תשובת ב"כ הנתבעת במקומה: לתובע לא נגרם כל נזק והתיק הרפואי של התובע בצבא היה נגיש יותר לתובע מאשר לנתבעת. על כן, אני דוחה את הבקשה לפסיקת הוצאות, מעבר לסכום שייפסק בהמשך הדברים. שכ"ט עו"ד התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום שכ"ט בסכום ריאלי, כמגמת בתי המשפט לאחרונה וכי נוכח המגבלה שקיימת על ביהמ"ש לפסוק מס ערך מוסף על שכר הטרחה בשיעור של 13%, ראוי לחייב את הנתבעות לשלם שכ"ט בשיעור ריאלי, הוא השכר שהוציא התובע בפועל וזאת בסכום של 13%, בתוספת מע"מ מסכום הפיצוי. טוענת ב"כ התובע, כי מגבלת 13% על פי חוק לשכת עורכי דין, היא במערכת היחסים שבין עורך הדין ללקוח ולא במישור היחסים בין התובע לנתבע ולכן, בית המשפט אינו מוגבל לקביעת שכ"ט בשיעור המקסימאלי שקבוע בחוק והוא רשאי לקבוע שכ"ט בשיעור גבוה יותר. טענותיה של ב"כ התובע בנושא שכ"ט, דינן להידחות אחת לאחת. ראשית, בקשת ב"כ התובע הינה, למעשה, שביהמ"ש לא ינהג על פי תקנה 212(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי וכי הוא "יעקוף" את התקנה בדרך של פסיקת שכ"ט ריאלי. אין בכוונתי לעשות כן ואם דעתה של ב"כ התובע אינה נוחה מן התקנה, הדרך לשנותה היא אחרת. מכל מקום, ב"כ התובע לא הוכיחה כי מרשה ישלם שכ"ט ריאלי שהוא עולה על 13%, ללא תוספת מע"מ. לא הוצג הסכם שכ"ט בעניין זה וגם מסיבה זו, הבקשה לקביעת שכ"ט שאינו כמקובל, נדחית. סוף דבר הנתבעות תשלמנה לתובע את הסכומים שנפסקו לעיל תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. לסכומים האמורים יש להוסיף שכ"ט בשיעור 13% וכן הוצאות משפט בהן נשא התובע. במקרה של מחלוקת של הוצאות המשפט, הרי אלה תיקבענה ע"י הרשם הנכבד של ביהמ"ש. זכות ערעור - תוך 45 יום. משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה