המערער טען כי המשיבה לא הצליחה להוכיח את העבירות שיוחסו לנאשמים בכתב האישום ולא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה להוכיח את עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר. לטענתו, הנאשמים הצליחו להוכיח לפחות קיומו של ספק סביר שיש בו כדי להצדיק את זיכויים ולגבי חלק מן העבירות, הנאשמים הצליחו להוכיח אף מעבר לכך. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הוכחת ספק סביר - ערעור פלילי: השופט עודד גרשון [אב"ד]: 1. מבוא כנגד המערער וכנגד שתי חברות שהוא היה מנהלן הוגש לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום המכיל שלושה פרטי אישום שונים, שבו יוחסו להם עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975 (להלן - "החוק"). שלושת הנאשמים, לרבות המערער (הנאשם מס' 3), כפרו בעובדות כתב האישום. לאחר ששמע את ראיות הצדדים ואת סיכומי טענותיהם החליט בית המשפט קמא (כב' השופט זאיד פלאח), ביום 24.9.2012, להרשיע את שלושת הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. בגזר הדין שניתן ביום 19.11.2012 גזר בית המשפט קמא על המערער שלפנינו את העונשים שלהלן: א. 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל; ב. 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו אחת או יותר מהעבירות בהן הורשע; ג. קנס בסך של 10,000 ₪ או חודשיים מאסר תמורתו. בערעור שלפנינו משיג המערער הן על עצם הרשעתו והן על חומרת העונש. 2. כתב האישום א. כתב האישום הכיל חלק כללי וכן שלושה פרטי אישום שונים. בכתב האישום נטען כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עסקה הנאשמת מס' 1, י.מ.מ.ק. בע"מ (להלן - "החברה הראשונה") במסחר בבשר. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עסקה הנאשמת מס' 2, כתר בשר בע"מ (להלן - "החברה השנייה") בעיבוד בשר. המערער היה מנהלן של שתי החברות האמורות. ב. בכתב האישום נטען כי בחקירה שנערכה על ידי חוקרי המשטרה התברר כי הנאשמים קיזזו 38 חשבוניות מס של ספקים שונים וזאת מבלי שבוצעה עסקה בין הנאשמים לבין אותם ספקים כמפורט בנספח א' לכתב האישום. ג. באישום הראשון, שהתייחס לחברה הראשונה ולמערער, נטען כי במסגרת חקירה של חוקרי המאשימה התברר כי הנאשמים קיזזו 38 חשבוניות מס של ספקים שונים וזאת מבלי שבוצעה עסקה בין הנאשמים לבין אותם ספקים, כמפורט בנספח א' לכתב האישום. עוד נטען באישום הראשון כי הנאשמים כללו את החשבוניות המפורטות בסעיף 1 בספריהם במטרה להגדיל הוצאותיהם בחברה הראשונה ובכך להתחמק מתשלום מס. המאשימה טענה כי במעשיהם הנ"ל קיזזו הנאשמים מס תשומות מבלי שהיו בידיהם חשבוניות מס כאמור בסעיף 38 לחוק. על שום כך הואשמו הנאשמים בניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק, עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק (38 עבירות). ד. באישום השני, שהתייחס לחברה הראשונה ולמערער, נטען כי הנאשמים לא הגישו למאשימה את הדו"חות לחודשים ספטמבר 2007, אוגוסט 2007, על אף שבחודשים אלה ביצעו עסקאות בסך 692,180 ₪ שהמס בגינן הוא 102,638 ₪ בנוסף לכך, כך נטען, החל מחודש אוקטובר 2007 ועד למועד הגשת כתב האישום ( 30.9.2009) לא הגישו הנאשמים במועד דו"חות תקופתיים שהיה עליהם להגיש לפי החוק או התקנות לפיו, עבירה לפי סעיף 177 (א)(6) לחוק (24 עבירות). ה. באישום השלישי, שהתייחס לחברה השנייה ולמערער, נטען כי הנאשמים לא הגישו למאשימה את הדו"חות התקופתיים לחודשים 09/07, 10/07, ו-11/07 על אף שבחודשים אלה ביצעו עסקאות בסך 1,015,192 ₪ שהמס בגינן 157,355 ₪. בנוסף לכך לא הגישו הנאשמים דו"חות למאשימה החל מחודש 12/07 ועד להגשת כתב האישום (30.9.2009), עבירה לפי סעיף 117(א)(6) לחוק (14 עבירות). 3. הכרעת דינו של בית משפט קמא א. המערער הודה בבית המשפט קמא כי היה מנהלן הפעיל של שתי החברות הנ"ל. (ראו את תשובת הנאשמים לכתב האישום, בעמ' 3 של פרוטוקול הישיבה מיום 21.12.09). ב. בהכרעת דינו סקר בית המשפט קמא את עדויותיהם של העדים: גב' רחל מנדל, מר יוסף מנדל, מר גרגורי גליאך, מר זאב כהן, גב' אבישג שחורי, מר רונן הרשקוביץ, מר אלי קיסוס וד"ר ראיזה קיזיו. אגב סקירת העדויות, דן בית המשפט בטענות בא כח הנאשמים ביחס לכל אחת מן העדויות. ג. עדת התביעה הגב' רחל מנדל הינה יועצת מס, והיא רעייתו של מנהל החשבונות של החברה הראשונה מר יוסף מנדל. העדה ערכה את המוצגים ת/1 ות/2. המוצג ת/1 הינו מכתב שנכתב ביום 30.12.07 אל מס ערך מוסף חיפה כשהוא מתייחס לחברה הראשונה ומהווה דיווח מע"מ לחודשים אוגוסט 2007 עד נובמבר 2007 (כולל), היינו מחזור, עסקאות, תשומות רגילות, והסכום לתשלום. בהסתמכו על עדותה של גב' רחל מנדל קבע בית המשפט קמא כי אמנם לא ניתן לאמת, על פי עדות זו, את קבלת הסחורות המפורטות בחשבוניות "אך המדובר בהנהלת חשבונות שסמכה על מסמכים שהמציא הנאשם 3, כלומר משקפים את פעילות הנאשמים, ללא כל קשר אם מדובר בפעילות תקינה ואם לאו. עדות גב' מנדל משתלבת עם עדות בעלה, מר יוסף מנדל, שלמעשה אף משלימה אותה". ד. מר יוסף מנדל הינו, כאמור, מנהל החשבונות של החברה הראשונה. על סמך עדותו של עד זה קבע בית המשפט כי למערער היה חשבון בנק מוגבל אך היה לו גם חשבון נוסף שאינו מוגבל וממנו יכול היה המערער לשלם לספקים כדין, במקום לשלם במזומן ולטשטש את העקבות כפי שעשה. בית המשפט קבע כי עובדה היא כי המערער שילם להנהלת החשבונות באמצעות שיקים שכובדו על ידי הבנק ואילו התשלום לספקים נעשה במזומן ללא כל הסבר סביר. בית המשפט קמא דחה את טענות ההגנה בדבר "חזקת התקינות" כי הדברים נעשו על ידי המערער בצורה כשרה, היינו, קיבל לידיו סחורה מהספקים, שילם בעדה ובתמורה קיבל חשבונית כדין. בית המשפט קבע כי למרות שהעד הסביר למערער כי עליו לשלם בשיק ולא במזומן סירב המערער לעצתו. מה גם שלחלק מהגורמים ידע המערער לשלם בשיקים ושיקים אלה כובדו, ואילו לחלק אחר מן הגורמים שילם המערער במזומן, "(...) דבר המעיד על התנהלות בלתי תקינה מצידו עד כדי שלילת טענתו בנוגע לחזקת התקינות. הסנגור טען שבזמן אמת גם איש מקצוע לא יכול לדעת אם החשבוניות תקינות, אך בפועל הנאשמים לא היו אמורים להיות מופתעים מחשבוניות רק לאחר הספקת הסחורה , אלא הם היו אמורים להיפגש עם הספקים או נציגיהם, לסכם עמם את העסקה, לחתום על הסכם כלשהו, לברר אם הספק קיים, ואם הוא אכן ספק הפועל כדין, כולל ניהול ספרים כדין. ומשלא עשו הנאשמים כן - אין הם יכולים להיאחז בטיעון שברגע קבלת החשבונית בשטח הם לא יכלו לדעת אם יש בה פגם". ה. בית המשפט קמא פירט בהכרעת דינו את דברי העד מר גריגורי גליאך, היינו, כי העד נהג לקבל מהמערער שיקים, לנסוע עימם לבנק ולמשוך שם את הכסף במזומן ולאחר מכן לחזור למפעל ולתת למערער את הכסף. מדברי העד עלה שרק לאחר שהיה מוסר את הכסף המזומן למערער היו הספקים פורקים סחורה. ו. העד מר זאב כהן הינו מבקר מחלקת הביקורת של מע"מ בחיפה. עד זה הוא מי שתפס חומר חשבונאי מידי המערער בנוגע לחברה הראשונה. העד גם גבה שתי הודעות מהמערער. בית המשפט קמא קיבל את טענות ההגנה על כך שההודעות שנגבו מן המערער על ידי מר זאב כהן נגבו תוך הפרת זכותו של המערער להיוועץ בעו"ד בטרם גביית הודעתו ועל כן פסל את שתי ההודעות, ת/9 ות/10. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת הסניגור ביחס לחומר החשבונאי "(...) זאת מהטעם שהעד אישר שהנאשם הביא אליו את כל המסמכים, כך שאין מחלוקת שמסמכים אלה היו ברשות הנאשם ונתפסו כדין". ז. העדה הגב' אבישג שחורי הינה חוקרת במחלקת החקירות של מע"מ. בית המשפט קמא קבע כי - "מהמסמכים שהוכנו על ידי העדה עולה שהנאשם לא שילם לספקיו את מלוא הסכום שהיה עליו לשלם, ונותרו יתרות חובה גבוהות בכרטיסי הספק שלהם. טענת הנאשם לפיה הוא שילם במזומן לאחר שהשיקים חזרו בשל העד כיסוי, אינה יכולה לעמוד לו מאחר והמשיכות שביצע גריגורי עבורו מסתכמות בסך של כ- 310,000 ₪, בעוד שהתשלומים לספקים מסתכמים במיליוני שקלים". בית המשפט הוסיף וקבע כי - "העדה ערכה את מסמכיה בהתאם למסמכים שנתפסו ושאין חולק שהם שייכים לנאשמים. על כן טענות הנאשם בעניין זה אינן יכולות לעמד לו, במיוחד כאשר המסמכים משתלבים האחד בשני וחיבור כל המסמכים יחדיו מעלה תמונה שלמה, שאינה עולה בקנה אחד עם גירסת הנאשם (...)". ח. בית המשפט קמא קבע, על סמך חוות הדעת הגרפולוגית (המוצג ת/18) שכתב היד בחלק ניכר מהחשבוניות שהוצאו לחברה הראשונה שייך לאדם אחד, אם כי חוות הדעת לא הצביעה על אדם ספציפי כלשהו שכתב ידו מופיע על מרבית החשבוניות. ט. רונן הרשקוביץ הינו חוקר במחלקת חקירות מע"מ חיפה שבאמצעותו הוגשו לבית המשפט קמא מוצגים שונים. מחלק גדול מן המסמכים האמורים עלה כי חלק מבעלי המניות של החברות שהמסמכים התייחסו אליהן, או האנשים שהמסמכים התייחסו אליהם, נפטרו או עזבו את הארץ, או שנעשו נסיונות לאתרם ללא הצלחה. בית המשפט ציין כי הסנגור טען שלמרות שהמאשימה (המשיבה) טענה כי מדובר בחשבוניות שקוזזו שלא כדין, לא נעשתה כל פעולה אקטיבית לאיתור האנשים בחו"ל ועל כן לא נעשתה כל פעולה חקירתית שם. בית המשפט קמא קבע כי - "אמנם רשות חוקרת חייבת להשקיע מאמצים באיתור עדים ו'או מעורבים שחקירתם דרושה לשם הגעה לחקר האמת, ואולם במקרה שבפני כמעט כל בעלי העניין בחברות נשוא החשבוניות שבכתב האישום שבפני עזבו את הארץ, דבר המעיד על מודעותם לכך שהם עברו על החוק, וטיעונו של הנאשם שהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת אודות אי תקינות החשבוניות, איננה יכולה לעמוד לו שעה שמדובר במספר רב של גורמים שמסרו מספר רב של חשבוניות פיקטיביות. השיטתיות בשימוש בחשבוניות פיקטיביות, שנמסרו על ידי מספר גורמים, ומבלי שהנאשם יעשה כל בדיקה אודות תקינותם, מוכיחה את הכוונה של הנאשם להשתמש באותן חשבוניות פיקטיביות, או לכל הפחות - בעצימת עיניים אודות האפשרות שהחשבוניות הינן פיקטיביות, ועצימת עיניו של הנאשם משולה כוונה מצידו להשתמש בחשבוניות פיקטיביות במודע". י. הסנגור טען בפני בית המשפט כי מחקירתו של העד רונן הרשקוביץ עלה כי גב' חיסלה מיכלין הודתה בפני העד בביצוע מספר עבירות ולמרות זאת הוחלט שלא להגיש נגדה כתב אישום. בית המשפט קמא החליט כי - "(...) אין בידי לקבל טיעון זה שהרי יש הבדל משמעותי בין הראיות שעמדו כנגד הנאשם ובין הראיות שעמדו למאשימה בנוגע לגב' מיכלין, כעולה מחומר הראיות שהוגש בתיק שבפני, כך שאין לומר כי המדובר בהימנעות מהגשת כתב אישום עד כדי יצירת אכיפה בררנית". יא. העד אלי קיסוס הינו עובד של המערער שהעיד כי הוא "עושה הכל" בשירות מעבידו. עד זה העיד כי הכיר את הנהגים או הסוכנים של הספקים אך לא את הספקים עצמם. העד הוסיף כי לא ראה מעולם את עופר קלטש, נאשם בתיק אחר באותה פרשייה, כשהוא ממלא חשבוניות לחברה הראשונה. העד הוסיף כי הוא ראה את הסחורה מגיעה לחברה הראשונה. בית המשפט קבע על סמך עדותו של העד אלי קיסוס, כי העדות מסבירה את תשלום הסכום של כ- 310,000 ₪ שהמערער שילם במזומן לאחר ששלח את שליחו לבנק למשוך את הכספים, אך לא מעבר לכך. "(...) איש לא טען שאין אנשים מאחורי החשבוניות הפיקטיביות בהן השתמשו הנאשמים, אלא להיפך - נטען שהם היו בקשר עם הנאשמים עת קיבלו את חשבוניותיהם והתקזזו על פיהן באופן פיקטיבי. מכאן אני דוחה את טיעונו של הסנגור שיש בדברי עד זה כדי לחזק את עמדת ההגנה". יב. בית המשפט דחה את טענות הסנגור על כך שהעדים שהמאשימה לא הצליחה לאתר וכן העדים שעליהם ויתרה, הם העדים המשמעותיים ביותר וכי יש בהעדרותם כדי ללמד על אי מעורבותו של המערער בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט קבע כי - "(...) אילו הסנגור היה סבור שהמאשימה נמנעה מלהביא עדים מהותיים או משמעותיים, העשויים להועיל להגנת מרשו, היה עליו לזמן עדים אלה מטעם ההגנה ואז היתה עומדת לו הזכות לחקור את העדים שהוא עצמו זימן, בחקירה נגדית, בשל הופעתם ברשימת עדי התביעה. משלא עשה כך, יוצא אני מנקודת הנחה שהסנגור סבור שאין בעדותם של עדים אלה כדי להועיל למרשו". יג. בית המשפט קמא התייחס לטענת הסנגור על כך שמאחר והעדים יצחק שוחט ובשותי ג'יריס לא הגיעו להעיד - יש לזכות את הנאשמים מן המיוחס להם בעבירה הנטענת ביחס לחשבונית מס' 10 בנספח א2 לכתב האישום. ודחה את הטענה מאותו טעם שפורט בפיסקה י"ב דלעיל בפסק דין זה. יד. בית המשפט קמא דחה את טענת הסנגור על כך שהיה על המאשימה להביא ראיות בנוגע לגופים שהוציאו את החשבוניות שפורטו בנספח א לכתב האישום ובכך להוכיח כי הנאשמים קיזזו שלא כדין את המס המפורט בחשבוניות אלו. בית המשפט קבע כי - "(...) אמנם עדיף היה שהמאשימה תעיד את כל המעורבים בפרשה, כולל אלה שהוציאו את החשבוניות הפיקטיביות, ואולם, ומאחר ואנשים אלה עזבו את הארץ ולא ניתן לאתרם ולחייבם להגיע למתן עדות בארץ, הביאה המאשימה את ראיותיה בנוגע לחשבוניות הפיקטיביות שבהם עשו הנאשמים שימוש, והראיות שהוצגו בפני הצביעו באופן חד משמעי על כך שהנאשמים אכן ביצעו את כל המיוחס להם בכתב האישום". טו. בית המשפט כתב בהכרעת דינו כי "חשבונית אמורה לשקף עסקה אמיתית שנרקמה ובוצעה בין הצדדים. הנאשם הסתפק בקבלת סחורה, בתעודת משלוח ותעודה וטרינרית". בית המשפט ציין כי המערער הודה כי נשאר חייב כספים רבים לספקים ואולם לא נתן הסבר "(...) כיצד יתכן כי נשאר חייב מאות אלפי שקלים לספק והאחרון לא מתדפק על דלתו לדרוש את כספו". בהתייחסו לטענת המערער כי לא היו לו חוזים עם הספקים מן הטעם ש"בענף זה אין חוזים" והקנייה מתבצעת באופן מזדמן, קבע בית המשפט קמא כי המערער לא תמך את גירסתו בראיות כלשהן וכי פעילותו עם חלק מהספקים מעידה על ביצוע רכישות במספר הזדמנויות ובסכומים גבוהים ועל כן אין זה סביר שלא יחתם כל הסכם בין הצדדים, במיוחד כאשר הנאשמים נותרו חייבים לספקים סכומי כסף גבוהים. טז. בית המשפט קמא קבע כי - "בנוגע לאישורי ניכויי מס במקור שהוצגו על ידי הנאשמים וסומנו על ידי נ/1 (...), הרי שאישורים אלה לא נמצאו בביקורת מע"מ שנערכה לנאשמים, כך שלא ניתן לדעת מתי הם הושגו, ובנוסף - המדובר ב-3 ספקים בלבד, כאשר כתב האישום וחומר הראיות מצביע על 11 ספקים. כשהם שהנאשם ידע להשיג אישורי ניכוי במקור של 3 ספקים, בהנחה שאלה היו ברשותו בעת ביצוע העסקאות, אז היה עליו לדאוג לקבלת אישורים זהים מכל הספקים. מעבר לכך, אין די בקבלת אישורי ניכוי מס במקור כאשר מבצעים עסקאות עם ספקים, אלה יש צורך בבדיקת תעודות מזהות, קבלת ייפוי כח מבעל החברה, או כל מסמך אחר המאמת את היותו של מספק החשבונית רשאי לעשות כן על פי חוק, והנאשמים לא עשו כן". יז. בית המשפט כתב בסעיף 55 להכרעת דינו כדלקמן: "הנאשם טען שהבעיה העיקרית שלו היתה שלא שייך תשלומים לספקים וכי הנהלת החשבונות ביקשה שיעשה זאת, אך לצערו לא עשה כן (...). עוד נטען על ידי הנאשם שישנם כרטיסים הנמצאים ביתרה דומה, אך הכסף שייך למישהו אחר, כדוגמת הכרטיס על שם "ניידל פניקס גליאך", המבטא את הכספים שמשך גריגורי עבור הספקים (...). הנאשם לא הציג כל כרטסת ביתרה דומה, וגריגורי, שליח הנאשם, משך סך של כ- 310,000 ₪ ולא הוצגו על ידי הנאשם כרטיסים נוספים המאפסים את היתרות בסך מאות אלפי שקלים". יח. בית המשפט קמא קבע בהכרעת דינו כי המערער טען שהוא אינו זוכר את שמות הסוכנים או את מראיהם וכי הסתפק בלקיחת הסחורה מהם. יתרה מכך, גם את שמו של ספק שעימו כמעט הגיע למהלומות ידיים, כפי שהעיד בפני בית המשפט אלי קיסוס, לא הצליח המערער לזכור. לדברי בית המשפט קמא - "זכרונו הסלקטיבי של הנאשם מעיד על רצונו להסתיר את העובדות שאינן מחזקות את טענותיו, אלא את טענות המאשימה, ועדותו בפניי היתה הססנית, בלתי עקבית, בלתי הגיונית וסותרת את השכל הישר ואת המסמכים שבתיק". יט. בית המשפט קבע כי המערער לא ידע להסביר הכיצד החזיק בידיו חשבונית עם שם מותב שונה מזה הרשום בהעתק האחר (המוצג ת/46). המערער טען בפני בית המשפט קמא כי בשותי החליט להוציא לו חשבונית וכי אולי התבלבל או התחרט. בית המשפט קמא קבע כי - "(...) אין בידי לקבל טיעון זה, אחרת מדוע לא נעשה התיקון הן על גבי המקור והן על גבי ההעתק. העובדה שהשינוי על שם המותב נעשה רק על מקור החשבונית, מעיד על כך שהנאשם או מי מטעמו שינו את שם המותב על דעת עצמם ונעשה שימוש בחשבונית "המתוקנת" בספרים". כ. בהתייחסו לפרשת העברת החברה הראשונה לידי אנדריי גרינברג, כתב בית המשפט קמא בהכרעת דינו לאמור: "(...) הנאשם 3 (היינו, המערער. ע.ג.) הציג הסכם לרכישת הנאשמת 1 (היינו, החברה הראשונה. ע.ג.) על ידי אנדריי גרינברג ומסמכי העברת מניות, נ/2 - נ/4, וכדבריו: "הייתי חייב הרבה כסף לאנדריי. בזמנו הגיעה הצעה שהוא קונה ממני את המלאי שיש לי, מה זה קונה, הוא לוקח את המלאי תמורת החוב ומעביר על שמו את החברה והוא גם יהיה אחראי על כל החוב שאני חייב בחברה. הוא היה צריך לתת לי 50,000 ₪ אבל אחרי החתימה הוא נעלם ולא היה לי עם מי להתקשר או לדבר (...). ב"כ המאשימה טענה שהמדובר בסיפור תמוה ביותר לפיו אנדריי מסכים לוותר על חובו ולרכוש חברה כושלת. הנאשם 3 העיד כי החברה כשלה ולכן פתח את הנאשמת 2 (היינו, החברה השנייה. ע.ג.) "שאף אחד לא רוצה להתעסק איתה", כדבריו ואף הסכים לשלם תמורתה 50,000 ₪ "כשנאשמת 1 הוגבלה בבנק כבר אף אחד לא רצה למכור סחורה ולא רצה להתעסק איתה, בסוף היא נמכרה ופתחתי חברה בשם כתר בשר (היינו, החברה השנייה ע.ג.) על מנת שנוכל להתקדם ולהחזיר חובות" (...). ב"כ המאשימה טענה שמוזר שבסופו של דבר מוותר אנדריי על העסקה ה"אטרקטיבית" ונעלם, ובאותה נשימה מוותר על חובו האדיר. מסכים אני עם תמיהות ב"כ המאשימה, דבר המחזק את הרושם הבלתי אמין שהותיר עלי הנאשם". כא. בית המשפט דחה את טענת המערער כי לאור ההסכם עם גרינברג הרי שהחובה להגיש את הדוחות עבור החודשים אוגוסט - ספטמבר 2007, לא חלה עליו אלא על אנדריי גרינברג. לדברי בית המשפט: "(...) הנאשם המשיך לשמש כמנהל בחברה, גם לאחר מועד העברת המניות. אני לא מתייחס לטיעון ב"כ המאשימה בעניין זה, ומתוך הודעת הנאשם ת/10, מאחר וזו נפסלה על ידי. אך מחקירת הנאשם מיום 21.10.07, שסומנה ת/19, (...) ובחקירתו מיום 30.10.07, ת/20 (...) לא הזכיר הנאשם את עניין מכירת המניות, הגם שהמדובר בנושא חשוב ביותר עבורו - והמסקנה, שהחברה לא נמכרה באמת. והנה, בחקירת הנאשם מיום 21.1.08, ת/22, הוא אמר מפורשות שאנדריי רצה לקנות את החברה אך עניין זה לא יצא לפועל ואין לו שום קשר לפעילות של י.מ.מ.ק. (...). (...). מסקנתי היא שלא היתה כל מכירה של הנאשמת 1 למר גרינברג, וגם בעניין זה הנאשם אינו דובר אמת". כב. בית המשפט קמא קבע כי - "התנהלותו של הנאשם 3 אל מול הספקים איננה מתיישבת עם השכל הישר: הספקים מגיעים אליו ומציעים סחורה, הוא לא יוצר איתם קשר אף פעם, אינו מכיר את הספקים אלא רק את הנהגים או הסוכנים, אינו טורח לברר את זהת בעל החברה, אינו מצליח לזכור ולו שם של נהג או סוכן אחד, או איך הם נראים, זאת שעה שעסקיו איתם נאמדו בסכומים גבוהים מאוד. בנוסף - הנאשם 3 אינו חותם על חוזים עם אף ספק, גם כזה המספק לו סחורה במאות אלפי שקלים, והוא נותר חייב לספקים מאות אלפי שקלים ואלה אינם דורשים את כספים. והנה, דרך פלא, בעקבות חקירת פרשייה זו, כל הספקים והנהגים נעלמים, והנאשם 3 אינו מצליח לאתר ולו אחד מהם, תוך שהנ"ל מוותרים על החובות שיש לנאשם כלפיהם (...). חוסר ההגיון שבגירסת נאשם 3 ובהתנהלותו מעיד על חוסר אמינותו". כג. בית המשפט קמא העיר אף לעניין התנהלותו החשבונאית של המערער: "התנהלותו החשבונאית של הנאשם 3 רצופה ליקויים: הוא אינו מקפיד לשלם בשיק או לקבל קבלה תמורת מזומנים; הוא אינו מצליח לשייך את התשלומים לספקים, כך שאין לו מושג למי שילם וכמה. הנאשם 3 אינו בודק תעודות זהות ו/או ייפויי כח של הסוכנים העובדים מולו, ומבחינתו אם מביאים לו סחורה וחשבונית אז הכל תקין". כד. בית המשפט קמא קבע כי העדה ד"ר ראיזה קיזין, שהיא רופאה וטרינרית שהיתה בודקת את הסחורה המגיעה לחברה הראשונה, סתרה את עדויותיהם של המערער ושל אלי קיסוס על כך שהחשבוניות היו מגיעות מלאות. לדברי העדה ד"ר קיזין היא ראתה את מי שהביא את הסחורה חותם על המסמכים במקום. כה. פרשת כתב האישום בעניינו של עופר קלטש הסנגור טען בפני בית המשפט קמא כי בתיק הפלילי שנוהל כנגד עופר קלטש הגיעו הצדדים להסדר טיעון, הוגש כתב אישום מתוקן שממנו נמחקו פרטיהם של 18 חשבוניות שלגביהם נטען בתחילה כי הופצו שלא כדין על ידי עופר קלטש ומספר החשבוניות צומצם ל- 35 מתוך 91. הסניגור טען כי תיקון כתב האישום בעניינו של עופר קלטש יש בו כדי להשליך על כתב האישום בענייננו בכלל ועל הגנת הנאשמים בפרט. לטענתו, שומה היה על המאשימה להודיע לנאשמים על תיקון כתב האישום בעניינו של עופר קלטש כפי שכתב האישום המקורי, וחומר החקירה בתיק של עופר קלטש נמסר לב"כ הנאשמים בתיק הנוכחי, כחלק בלתי נפרד מחומר החקירה. לטענת הסנגור, שני התיקים האמורים שזורים זה בזה והמערער אף הלין באשר להפרדה המלאכותית שנעשתה בכתבי האישום של השניים. הסניגור טען כי טענת המאשימה כנגד מרשיו היא שהם קיזזו 38 חשבוניות מס של ספקים שונים שפרטיהם צורפו לכתב האישום שלא כדין ומבלי שבוצעה עסקה בין הנאשמים לבין אותם ספקים. הטענה כנגד עופר קלטש בכתב האישום שהוגש בעניינו, טען הסנגור, היא שהוא הפיץ את אותן חשבוניות וכן חשבוניות נוספות ובסה"כ 91 חשבוניות מבלי שבוצעה כל עסקה בין העוסקים לבין העסקים שעל שמם יצאו החשבוניות וכי לנאשם לא היה קשר לעוסקים שעל שמם הוציא את החשבונית. הסנגור טען כי מעיון בנספחים בכתב האישום בעניינו של קלטש ובכתב האישום נשוא התיק שלפנינו, עולה שלגבי כל החשבוניות הרלוונטיות לעבירות המיוחסות לנאשמים בתיק שלפנינו, נטען כי הופצו על ידי עופר קלטש. הסניגור טען כי 16 מתוך החשבוניות שנמחקו מכתב האישום בעניינו של עופר קלטש רלוונטיות לנאשמים בענייננו. לטענתו, מתוך רשימה של 38 חשבוניות, שלגביהן נטען כי הנאשמים קיזזו שלא כדין, 16 מהן נמחקו מכתב האישום של עופר קלטש. בית המשפט קמא דחה את טיעוניו הנ"ל של הסנגור וכך אמר: "אין בידי לקבל את טיעוניו של הסנגור בעניין עופר קלטש - החלטתו של מר קלטש להגיע להסדר טיעון עם המאשימה כוללת בחובה, מטבע הדברים, מאזן של סיכויים אל מול סיכונים, ומחיקת חלק מהאישומים ו/או עובדות מכתב האישום בעניינו, אינה מעידה בהכרח על העדר אפשרות להוכחת אותן העובדות אילו המשפט היה מתנהל. אין אני יכול ללמוד ממחיקת עובדות מכתב האישום בעניינו של נאשם אחד על הכרעת הדין בעניינו של נאשם אחר שהחליט לנהל את עניינו עד תום, גם אם מדובר באותה פרשה". כו. על שום כל אלה קבע בית המשפט קמא כי המאשימה הוכיחה את כל עובדות כתב האישום ועל כן הרשיע את שלושת הנאשמים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. 4. טענות המערער א. המערער טען כי המשיבה לא הצליחה להוכיח את העבירות שיוחסו לנאשמים בכתב האישום ולא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה להוכיח את עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר. לטענתו, הנאשמים הצליחו להוכיח לפחות קיומו של ספק סביר שיש בו כדי להצדיק את זיכויים ולגבי חלק מן העבירות, הנאשמים הצליחו להוכיח אף מעבר לכך. ב. המערער תקף את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט ביחס לעדויותיהם של העדים השונים וכן את העובדה שבית המשפט לא קיבל את טענותיו ביחס לעדים האמורים. כתוצאה מכך, לשיטתו, מסקנות בית המשפט מן העדויות השונות - שגויות. ג. המערער שב וטען גם בפנינו כי אי העמדתה לדין של גב' חיסלה מיכלין מהווה אכיפה בררנית מתוך שיקולים שאינם ענייניים. ד. המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בקובעו כי אין לייחס חשיבות לויתור על העדת עדים מטעם המאשימה. זאת, משום שאי העדת העדים הביאה לכך שהמאשימה לא עמדה בנטל הבאת הראיות המוטל עליה להוכיח את האישומים מעל לכל ספק סביר. ה. המערער טען כי שגה בית המשפט בכך שלא ייחס חשיבות לאישורי ניכוי המס במקור שהציגו הנאשמים, ובכך שדחה את טענות הנאשמים ביחס להסכם עם אנדריי גרינברג. ו. המערער טען כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא ייחס אמינות לעדותו. ז. המערער טען כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא קיבל את טענות הנאשמים ביחס למספרי חשבוניות ספציפיים שפורטו בטבלה שצורפה לכתב האישום. ח. המערער טען כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא קיבל את טענות הנאשמים ביחס לכתב האישום בעניינו של עופר קלטש. ט. המערער טען כי בנסיבות העניין עוררו הנאשמים ספק סביר באשמתם שדי היה בו כדי להביא לזיכויים מן העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. י. המערער טען כי גם אם ערעורו על הכרעת הדין יידחה הרי שהעונשים שנגזרו על הנאשמים, ובייחוד העונשים שנגזרו עליו, הם חמורים ואינם עולים קנה אחד עם הענישה הנוהגת בתחום זה. המערער טען כי בית המשפט קמא לא שקל את מכלול הנסיבות בזהירות ובשקדנות הראויה. לטענתו, "עצם שלילת חירותם (של הנאשמים. ע.ג.) ומתן גזר הדין עם סיום הטיעונים לעונש מדברת בעד עצמה". המערער גרס שכדי שהצדק ייראה היה על בית המשפט קמא לקבוע מועד חדש לצורך מתן גזר הדין. בהקשר זה הלין המערער על כך שגזר הדין ניתן בטרם היה סיפק בידי בית המשפט לעיין באסופת הפסיקה הרלוונטית שהוגשה לבית המשפט במהלך הטיעונים לעונש. י"א. המערער הלין על כך שבית המשפט קמא דחה הן את בקשתו להפנותו לקבלת תסקיר והן את בקשתו להפנותו לממונה על עבודות שירות לשם בדיקת התאמתו לבצע עונש מאסר על דרך של עבודות שירות. י"ב. המערער טען כי העונש שנגזר עליו חמור, בלתי מידתי ואינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה הנוהגת בתחום. לדבריו, מתחם הענישה הראוי עומד על 6 חודשי מאסר שאפשר שירוצו בעבודות שירות ועד ל- 12 חודשי מאסר. המערער טען כי לאור העובדה שמדובר בהרשעתו הראשונה בתחום זה ובכלל הרי שמדובר בעונש חמור וחריג שאינו יכול לעמוד במבחן הערעור. 5. טענות המשיבה המשיבה סמכה את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא וביקשה לדחות את הערעור. המשיבה טענה שכל הטענות שהועלו בהודעת הערעור נטענו גם בפני בית המשפט קמא וזה בחן אותן אחת לאחת. בהתייחסה לטענה בדבר אכיפה בררנית, טענה המשיבה שלא ברור על יסוד מה נטענה טענה זו ולא ברור מהן הראיות לכאורה שעל פיהן ניתן היה להעמיד לדין את גב' מיכלין. המשיבה שבה והפנתה לדברי בית המשפט קמא בהכרעת דינו. המשיבה טענה כי בית המשפט קמא בחן את גרסת המערער בעניין העברת מניות החברה לידי אנדריי גרינברג, ניתח את הדברים וקבע כי גרסה זו אינה אמינה, וכי המערער המשיך כל העת להיות מנהל פעיל בחברה. כך גם, טענה המשיבה, קבע בית המשפט קמא שגרסתו של המערער לגבי כל העניינים שעלו לדיון בבית המשפט קמא הייתה גרסה סלקטיבית ולא אמינה. לטענת המשיבה, הערעור שלפנינו אינו נכנס לאף אחד מן החריגים שבהם, על פי הפסיקה, צריך בית המשפט שלערעור להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. בהתייחסה להרשעתו של עופר קלטש טענה באת כוח המשיבה כי הרשעתו של זה מחזקת את הראיות כנגד המערער: "אם אדם מודה בהפצת החשבוניות והמערער שלנו מקזז אותן, כאשר העניין הזה משתלב עם הדו"ח של הגרפולוגית, אז אני סבורה שזה לא עוזר למערער בטענתו, זה רק מחזק את הראיות נגדו". המשיבה ביקשה לדחות את הערעור על הרשעת המערער בדין. המשיבה טענה כי גם בעניין העונש אין מקום להתערב משום שהעונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי המצוי בתוך המתחם ההולם. יש לזכור כי מדובר ב-38 עבירות של ניכוי חשבוניות שלא כדין כאשר, הלכה למעשה, אין שיקולים לקולא שצריכים להיזקף לזכות המערער. המערער לא הסיר את המחדלים עד ליום הדיון בערעור ומדובר בסכום גבוה. מדובר בעבירות שנמשכו זמן רב והדבר היחיד שיכול להיזקף לטובת המערער הוא בתחום הנסיבות האישיות אך גם בהן אין שום דבר חריג ועל כן ביקשה המשיבה לדחות את הערעור גם על העונש. 6. דיון א. לאחר עיון בהכרעת דינו של בית משפט קמא, בחומר הראיות שבא בפניו, בטענות באי כוח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על העונש, וכך אמליץ לחבריי הנכבדים. ב. בא כוח המערער הלין על דרך כתיבת הכרעת הדין. לטענתו, בית המשפט קמא - "(...) הופך בפסק דינו את היוצרות וכי תחת לבחון האם המאשימה הצליחה להוכיח את האישומים אשר ייחסה לנאשמים (והיא לא!) בוחר הוא להתמקד בהגנות הנאשמים ובוחן את טיעוני ההגנה שלהם. בית משפט קמא בוחן את טיעוני ההגנה של הנאשמים ביחס לכל אחד ואחד מעדי המאשימה וכאשר דוחה הוא את טענת הנאשמים הוא מסיק מכך שיש לקבל את עמדת המדינה ביחס לאותו עד. עם כל הכבוד הרי אין זו דרכו של הדין הפלילי. על המאשימה ועל המאשימה בלבד להוכיח בצורה אקטיבית ופוזיטיבית את האישומים אותם היא מייחסת לנאשמים. המאשימה אינה יכולה לסמוך ידיה על כשלון הגנתו של הנאשם אלא צריכה היא לבסס ראיותיה בעצמה". דרך כתיבת הכרעת הדין, כפי שניתן היה לראות מסקירתה המפורטת לעיל, גרמה לטרונייתו האמורה של הסנגור. אודה על האמת שדרך הכתיבה האמורה הקשתה עלי לא במעט. לעניות דעתי, טוב היה עושה בית משפט קמא לו בחר להפריד בין סקירת העדויות לבין סקירת טענות ההגנה וההכרעה בהן. עם זאת, אין לומר כי יש בסיס לטענת הסנגור. אין ללמוד מדרך כתיבת הכרעת דינו של בית המשפט קמא כי בית המשפט הפך את היוצרות, כנטען על ידי הסנגור. עובדה היא שהמאשימה השמיעה בפני בית המשפט קמא את עדיה וראיותיה ובית המשפט בחן אותם. לאחר שדחה את טענות ההגנה לגבי כל אחת מן העדויות, רשאי היה בית המשפט לסמוך את הכרעתו על העדויות האמורות. ג. עיון בהודעת הערעור ובטענות הסניגור בפנינו מעלה כי עיקר טענות המערער הן כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. הלכה למעשה עותר המערער לכך שנתערב בקביעותיו העובדתיות ובממצאי המהימנות של בית המשפט קמא. כידוע בית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית אלא בנסיבות חריגות שבהן מסקנות הערכאה הראשונה מופרכות על פניהן, או לוקות בטעויות גסות או שיש בהן התעלמות מגורמים רלבנטיים שהיה בהם כדי להביא לשינוי התוצאה. כך נקבע, למשל, בע"פ 6917/06 עמיד שרבל (חרמאן) נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 1.9.08), בסעיף 12 לפסק הדין: "כידוע, כלל נקוט הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. הנחת היסוד העומדת ביסודו של כלל זה הינה כי לערכאה הדיונית ישנו יתרון בהתרשמות בלתי-אמצעית מן העדים הבאים בפניה ומן הראיות המוצגות לה, על בסיסם מגבשת היא את הכרעתה (ראו למשל: ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). לפיכך, שמורה התערבות ערכאת הערעור בממצאים מסוג זה רק לאותם מקרים חריגים בהם הערכאה הדיונית נתפסה לכלל טעות והתעלמה מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, או למקרים בהם התשתית העובדתית שגובשה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו למשל: ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 778 (2000); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 220 (2002))". וראו בהקשר זה גם את פסקי הדין: ע"פ 8332/05 יצחק איסקוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2007); ע"פ 685/05 שליו דרעי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2007), בסעיף 15; רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2007), בסעיף 5; ע"פ 10711/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, ניתן ביום 4.9.08), בסעיפים 6-7); ע"פ 8292/09 עלי עודה נ' מדינת ישראל ( ניתן ביום 21.6.2010); ע"פ 3468/07 חנוך עצמון נ' מדינת ישראל ( ניתן ביום 14.7.10). בענייננו אין כל הצדקה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. בית המשפט התייחס לעדים השונים שהופיעו בפניו, אחד לאחד, והקדיש תשומת לב ליתר הראיות שהציגה המאשימה - וסופו שקבע את ממצאיו על פיהם. ד. סבורני כי בית המשפט קמא צדק בדחותו את טענת המערער בדבר האכיפה הבררנית. בית המשפט ציין כי יש הבדל משמעותי בין הראיות שעמדו כנגד המערער לבין הראיות שעמדו למאשימה כנגד גב' מיכלין, כפי שעלה מחומר הראיות שהוגש לבית המשפט קמא. סבורני כי אין מקום לטענה בדבר אכיפה בררנית, כאשר אין בפני בית המשפט נתונים מלאים בדבר חומר הראיות הלכאורי שיש בו כדי לסבך גורם אחר בביצוע עבירה פלילית, וכאשר החומר שהונח בפניו מצביע על הבדל משמעותי בין הראיות ביחס לנאשם הספציפי העומד בפני בית המשפט לבין האחר שלגביו לא הוגש כתב אישום. ה. כך גם לא נפל כל פגם בקביעתו של בית משפט קמא כי אין לייחס חשיבות לוויתור המאשימה על העדתם של חלק מן העדים. בסופו של דבר, המבחן הוא בשאלה אם על פי חומר הראיות שהיה בפני בית המשפט יש די ראיות להרשעת הנאשמים העומדים לדין אם לאו, למרות אי העדתם של עדים אלה או אחרים. בית המשפט קמא השיב על כך בחיוב ולא מצאתי כל פגם בהכרעתו. ו. והוא הדין גם באשר לטענת המערער על כך שבית המשפט קמא לא ייחס חשיבות לאישורים בדבר ניכוי מס במקור שהציגו הנאשמים ובכך שדחה את טענת הנאשמים ביחס להסכם עם אנדריי גרינברג. בהקשר זה יש לציין כי בית המשפט קמא קבע כי גירסתו של המערער אינה מהימנה ובמילים פשוטות "הנאשם אינו דובר אמת". על שום כך אין כל יסוד לטענות המערער בהקשר זה. ז. באשר לפרשת כתב האישום בעניינו של עופר קלטש: גם בעניין זה איני מוצא כל פגם בהכרעת בית המשפט קמא. העובדה שהמאשימה בחרה למחוק חלק מעובדות כתב האישום בעניינו של קלטש אין בה כדי ללמד דבר בעניינו של המערער שלפנינו. זאת, משום שהמבחן הוא, כאמור, אם היה בראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא כדי להוכיח את הנטען בכתב האישום אם לאו. יש לזכור שעניינו של קלטש הסתיים בהסדר טיעון. כאשר בהסדר טיעון עסקינן יכולות הסיבות לתיקון כתב האישום להיות שונות ומגוונות ואין ללמוד מהתיקון, בהכרח, על כך שהדברים צריכים לפעול לטובת המערער. הואיל ובית המשפט קמא בחן את חומר הראיות וקבע כי יש בו די להרשעת הנאשמים בדין, ובדיקתי שלי העלתה כי יש בסיס בחומר הראיות לקביעת בית המשפט קמא, הרי שבסופו של יום לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט בכך שלא קיבל את טענות המערער בהקשר זה. ח. ובאשר לעונש: אני דוחה את טענותיו וביקורתו של המערער על כך שבית המשפט גזר את הדין ביום הדיון שבו נשמעו הטיעונים לעונש. אין כל בסיס בדין לביקורתו האמורה של המערער. אם בית המשפט סבר, לאחר ששמע את טענות הצדדים לעניין העונש, כי כבר גיבש את דעתו באשר למידת העונש שיוטל על הנאשמים, הרי שלא נפל כל פגם בהתנהלות בית המשפט קמא בכך שגזר את הדין כבר באותו מעמד. גם בעניין סירובו של בית המשפט קמא להזמין תסקיר בעניינו של המערער לא מצאתי פגם. בית המשפט קמא לא היה חייב להזמין תסקיר בעניינו של המערער ואין למצוא טעות בכך שלא עשה כן. ובאשר לאי הזמנת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות: הואיל ובית המשפט הגיע למסקנה כי יש להטיל על המערער מאסר של 24 חודשים לריצוי בפועל, הרי שממילא לא היה מקום להזמנת חוות דעת כאמור. ובאשר לעונש עצמו: סבורני כי לאור ריבוי העבירות, משכן וחומרתן - העונש שהוטל על המערער על ידי בית המשפט קמא הוא עונש ראוי והולם למרות שהוא אינו קל כלל ועיקר. כידוע, בית המשפט של ערעור אינו אמור להתערב בגזר דין של הערכאה הדיונית אלא במקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות המקרה: ע"פ 2840/11 ויסאם יאסין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, פסק דין מיום 14.6.12). בהתחשב בכל הנסיבות והנתונים במקרה שלפנינו הרי שלאור מכלול שיקולי הענישה איני סבור שיש הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בעונש שנגזר על ידי בית המשפט קמא. 7. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לדחות את ערעורו של המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. עודד גרשון - שופט [אב"ד] השופט אלכס קיסרי: אני מסכים.   אלכס קיסרי, שופט השופטת תמר שרון-נתנאל אני מסכימה. תמר נתנאל -שרון שופטת אשר על כן הוחלט, פה אחד, לדחות את הערעור על שני חלקיו. משפט פליליספק סבירערעור