תביעת התובע הוגשה ביום 31.12.2006, ביום האחרון טרם התיישנותה. אין ספק, כי התביעה הוגשה בחלוף זמן ממושך, אולם יש לבחון את השאלה, האם מדובר בשיהוי המצדיק את דחיית התביעה. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים [ 2.7.2003] התייחס בית המשפט העליון לטענת השיהוי ולאפשרות לשנות מכוחה את תקופת ההתיישנות וכדברי כב' השופטת פורקצ'יה: "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, ועשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם". באותו עניין קבע בית המשפט כי לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע. עוד נקבע כי איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הגשת תביעה יום לפני ההתיישנות: התובע, יליד שנת 1959 הגיש תביעה בגין נזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מאירוע מיום 1.1.2000, כאשר בעת שהתכופף על מנת להרים פח זיתים במשקל כבד במהלך עבודתו במינימרקט של הנתבעת, "נתפס" לו הגב, ונגרמה לו פריצת דיסק. יצוין כי התביעה הוגשה ביום 31.12.06, יום אחד קודם להתיישנותה. הנתבעת הכחישה את עצם התרחשות האירוע ולחלופין, את אחריותה להתרחשות האירוע וכן הכחישה את גובה הנזקים הנטענים על ידי התובע. נסיבות האירוע ושאלת האחריות התובע מתאר בתצהיר עדותו הראשית את אופן התרחשות האירוע כדלקמן: "ביום 1.1.2000, במהלך עבודתי, התכופפתי על מנת להוציא פח זיתים מהמקרר, השוקל בסביבות 30-40 ק"ג. בעת משיכת הפח החוצה, חשתי לפתע קיבעון בגבי וקפאתי במקומי. לידי היה עובד נוסף מהמעדניה ושמו יעקב שעזר לי להתיישר ולקח אותי הביתה. כמו כן היו עדים לתאונה עובדים נוספים ושמם: יוסרי, יעקב, חמודי ומנהלת הסניף-שגית". בתצהיר משלים מתקן התובע את תאריך האירוע הנטען וטוען כי טעה בציון תאריך האירוע וכדבריו: "התאונה נשוא התביעה קרתה ביום שישי 31.12.99 ולא ביום 1.1.00 כפי שחשבתי תחילה. טעות זו קרתה לי בשוגג לאור הזמן הרב שחלף מיום המקרה. התאונה קרתה ביום שישי כך שחשבתי שביום שישי ה-31.12.99 חל תאריך 1.1.2000". מאחר והאירוע התרחש, לטענת התובע, במהלך עבודתו, הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה. בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה תיאר התובע את האירוע במהלכו נגרמה הפגיעה באופן הבא: "תוך כדי הרמת משא כבד (קופסת זיתים גדולה) נתפס הגב וחשתי בכאבים עזים". במסגרת הודעה שמסר לחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי תיאר התובע בפירוט את נסיבות התרחשות האירוע: "בתאריך 1.1.2000 הייתי עובד כרגיל במעדניה. בסביבות 11:00 בבוקר אם אני לא טועה, התכופפתי בתוך תחום המעדניה למקרר הסלטים/חמוצים שנמצא בחלק התחתון מתחת לדלפק העבודה ומשכתי פח פלסטי שמכיל זיתים בכוונה להוציא זיתים מהפח ולהעביר לכלי חמוצים. אחזתי בידית הנשיאה של הפח ומשכתי אותו החוצה מהמקרר ובזמן שהרמתי הפח הרגשתי באותו רגע כאילו מישהו דקר אותי עם שתי חרבות בגב, עזבתי הכל והתיישבתי לנוח על הרצפה". התובע ציין בפני החוקר כי משקלו של פח הזיתים היה בסביבות 20 ק"ג. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של התובע להכרה באירוע כתאונת עבודה וקבע כי מעיון בפרטי התביעה ומבירורים שנערכו, לא הוכח שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה. התובע לא ערער על החלטה זו. בחקירתו התבקש התובע להסביר מדוע לא ערער על החלטת המוסד לביטוח לאומי והשיב כי לאור מצבו הכלכלי הקשה, לא יכול היה לשכור את שירותיו של עורך דין לצורך הגשת ערעור. כבר עתה יצוין כי מהתיעוד הרפואי עולה, לכאורה, כי התובע נפגע בתאונת עבודה נוספת, מאוחרת לתאונה נשוא התביעה שבפניי. בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 28.7.00 צוינה פגיעה נוספת של התובע מיום 15.3.00 כאשר תחת סעיף תיאור התאונה נרשם: "כאבי הגב החלו לאחר הרמת משא כבד (פח זיתים 20 ק"ג) 1.1.2000 החרפה נוספת של הכאבים לאחר הרמה נוספת של משא כבד ב-15.3". התובע נשאל בחקירתו האם נפגע בתאונות נוספות במהלך עבודתו אצל הנתבעת והשיב בשלילה. כשהתבקש להתייחס לתעודה האמורה בה צוין כי חלה החרפה של הכאבים לאחר הרמה נוספת של משא כבד השיב כי לא היה אירוע נוסף. בחקירתו תיאר התובע את עבודתו אצל הנתבעת אשר כללה, לטענתו, שינוע של מיכלים עם מזון מבושל, שהובא למעדניה מבחוץ וכן הרמת מוצרי מזון במשקל כבד כעניין שבשגרה וכדבריו: "...הייתי בא לערוך הכל, להוציא מהמקררים את כל המזון כולל חביות חמוצים וזיתים, מוציא ומארגן... תפקידי כלל הרמת משאות ויש את העדים שיעידו שהייתי הולך כל יום..." התובע התייחס למהלך העבודה והסביר כי בתחילת יום העבודה היה צריך להוציא את כל המוצרים מתוך מקרר האחסון ולמלא בקערות התצוגה ובכל סוף יום היה צריך להחזיר את המוצרים לאחסון בקירור וחוזר חלילה: "הייתי מוציא מהמקרר בבוקר ומניח על הדלפק כדי למלא מגשים. החמוצים היו בבסטה נפרדת שהוצאנו החוצה והקהל לקח לבד מתוך קערות שהיו עמוסות. כל קערה לאחר שמילאתי שקלה בין 7-10 ק"ג. לפני שאני מרוקן בלילה אני מוציא את החביות. כשנגמר היום מחזיר הכל וכל דבר ספציפי לחבית שלו ומחזיר את כל החביות למקרר לכל הלילה ובבוקר מוציא כל חבית, מביא את החבית למעלה שיהיה נוח לקחת ולמזוג לקערה. המקרר היה בתוך המעדניה עצמה. את החמוצים רוב הזמן אני הייתי ממלא בקערות החמוצים. עד שפיטרו את הגבר השני הוא עשה את זה. לאחר פיטוריו אני עשיתי זאת לבד". התובע התייחס לקושי אשר היה כרוך במילוי קערות הזיתים בתצוגה מתוך המיכלים הגדולים, נוכח משקל המיכלים בהם אוחסנו הזיתים וכדבריו: "היו לי עובדים בשביל לעשות את הדברים הקטנים. היו נשים שעבדו איתי במעדניה ועשו את הדברים האלה, היו באות בבוקר, היו קופסאות של סלטים, מוציאים מהמקרר סלטים ושמים בתצוגה... הפינה שעשתה לי חיים קשים זו הפינה של החמוצים ואותה רק אני תפעלתי, כי הנשים לא יכלו להרים חביות של 30-40 ק"ג ואני לא יכול לתת לאישה להרים זאת. את כל העבודה השחורה אני עשיתי". מלבד הקושי שבמילוי וריקון הקערות מדי בוקר וערב אשר הצריך הרמה או משיכה של המיכלים בתדירות גבוהה, התייחס התובע לקושי שבביצוע פעולת מילוי הקערות גם לאור מיקומם של המיכלים הכבדים בתוך ארון שהוצב על הרצפה וכדבריו: "המקרר של החמוצים הוא ארוך הייתי צריך לצלול פנימה ולמשוך את המיכלים". התובע התבקש לתאר במדויק את הפעולה שביצע אשר בעקבותיה חש כאב בגבו והוא השיב כי הכאב הופיע במהלך משיכת פח הזיתים תוך שהוא מדגיש "התאונה לא קרתה כשהרמתי אלא כשמשכתי". התובע התבקש להסביר מדוע היה צורך להרים את המיכלים ומדוע לא השאירם על הרצפה והוא הסביר כי מראהו של מזון מונח על הרצפה אינו מראה אסתטי עבור הקונים וכי לא נוח להתכופף לרצפה לעיני הקונים. נוכח טענתו כי במהלך העבודה היה צורך להרים את המיכלים, נשאל התובע מדוע לא הסתייע בעובד כללי של הנתבעת, אשר אמור היה להרים את המיכלים הכבדים, והסביר כי הוא עצמו היה העובד הכללי של המעדניה וכי לא עבד במחלקה זו עובד כללי אחר מלבדו. בהקשר זה הוסיף התובע וטען כי במספר הזדמנויות פנה בבקשת עזרה לשגית, מנהלת החנות, אשר השיבה לו כי עליו להתמודד עם ענייני המחלקה שלו. בהתייחס לאפשרות להסתייע בעובד נוסף, ציין התובע כי לאחר עזיבת מנהל המעדניה הקודם, בו הסתייע להרמת מיכלים במשקל כבד, לא היה לו במי להיעזר. תחת הבאת עובד נוסף, נאמר לו לעבוד במשמרת ארוכה, מהבוקר ועד סגירת המינימרקט, ובתמורה יקבל תוספת של 500 ₪ לשכרו. התובע מציין כי תוספת זו שולמה לו במזומן ומבלי שהדבר בא לידי ביטוי בתלושי השכר. באשר לעובדים כלליים במינימרקט, התובע מאשר כי היו עובדים גברים אחרים מלבדו, אך כל אחד עבד במחלקה שלו, ואף עובד כללי לא נכנס למעדנייה, ולא סייע בידו, וכמנהל המעדניה והגבר היחיד שעבד בה, ביצע בעצמו את העבודה הקשה הכרוכה בהרמת פחי החמוצים ומילוי הקערות. בהמשך החקירה, ובמענה לשאלת בית המשפט באשר לנכונותם של תלושי השכר שהוצאו לו, שב על גרסתו ולפיה שולמו לו תשלומים נוספים במזומן: "הם ביקשו ממני להדפיס רק בבוקר. בבוקר הייתי מגיע להדפיס כרטיס. כשהייתי הולך לא הייתי מדפיס כרטיס הוא אמר לי תעזוב הכל אני אסדר לך הכל את הכרטיסים מול התלוש כי היו משלמים לי כסף שחור. לפני שפיטרו את מנהל המחלקה הדפסתי כרטיס בבוקר ובערב. אחרי שפיטרו אותו אמרו לי לא להדפיס את הכרטיס בערב והוא יתן לי מזומנים שחור". התובע הודה כי הרישום בכרטיס הנוכחות לא עניין אותו, כי סיכם עם מעסיקו כי יעבוד מהבוקר ועד לסגירת החנות, תמורת סכום של 6,000 ₪ נטו ששולם בשיק ועוד 500 ₪ במזומן. על כן, לכרטיס הנוכחות לכאורה, לא הייתה השפעה על גובה השכר שקבל ועל כן לא נתן ליבו לרישומים בכרטיס הנוכחות. הנתבעת הכחישה את עצם התרחשות האירוע לאור העובדה שתאריך האירוע כפי שנטען ע"י התובע מלכתחילה וקודם הגשת תצהיר משלים מטעמו הינו יום שבת שאינו יום עבודה אצל הנתבעת. בנוסף, הכחישה הנתבעת את טענות התובע בכל הנוגע למשקל מיכלי הזיתים והצורך להרים אותם. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של משה ארמה, שהיה הבעלים והמנהל של הנתבעת במועדים הרלוונטיים לאירוע. הנתבעת מלכתחילה לא זימנה לעדות את מנהלת החנות, שגית או עובדים אחרים שעבדו במעדניה, ואשר פרטיהם היו ידועים למעבידה. ויוער, כי מנהלת החנות הוזמנה להעיד ללא תצהיר, מטעם התובע, אך נבצר ממנה להתייצב במועד ההוכחות כי הייתה בשמירת הריון. אף אחד מן הצדדים לא עמד על זימונה במועד מאוחר יותר. מר ארמה טען בתצהירו כי לא ידוע לו על קרות האירוע הנטען תוך שהוא מציין כי תאריך האירוע כפי שנטען לראשונה, 1.1.2000, הינו יום שבת וכי מדובר בחנות שאינה פתוחה בשבת, כך שלא יכול להיות שהתובע נפגע באירוע במועד הנטען על ידו. ומאחר ולא ידע על התרחשות האירוע, סירב לחתום על טופס תביעה שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי. כפי שצוין לעיל, לאחר הגשת תצהירו של מר ארמה הוגש תצהיר משלים מטעם התובע בו הוא טוען כי נפלה טעות וכי האירוע התרחש ביום 31.12.99. בהתייחס לתפקידו של התובע, הצהיר מנהל הנתבעת כי התובע עבד במעדנייה וכי תפקידו היה למכור סלטים ללקוחות, ועבודתו לא כללה הרמת משאות כבדים. לכל היותר, כך הצהיר מר ארמה בתצהירו, היה על התובע להרים קופסאות סלטים במשקל 5 ק"ג. בהתייחס לשיטת העבודה במעדנייה, העיד מר ארמה כי לא היה צורך להרים מיכלים במשקל כבד, כמו שהתובע טוען שהרים, וכי לצורך מילוי התצוגה היו עושים שימוש בכף ולא היה צורך להרים מוצרים מהמקרר לדלפק. עוד הוא מוסיף כי במקרה שהיה צורך להרים קופסא כבדה, ניתן היה להיעזר בעובד כללי שהיה בחנות, אשר היה מיומן בהרמה ונשיאה של משקלים כבדים. בהתייחס למשקלו של פח הזיתים, מציין מר ארמה כי מאחר והתביעה הוגשה 7 שנים לאחר האירוע, לא היה באפשרותו לאתר את פח הזיתים אליו מתייחס התובע אך הוא טוען כי לא סביר שמשקל פח זה היה במשקל הנטען ע"י התובע. בניגוד לטענתו בתצהירו, כי לא היה צורך להרים מוצרים מהמקרר לדלפק, תיאר מר ארמה בחקירתו את מהלך העבודה: "הפחים היו בארון למטה. התובע היה צריך או להוציא את הפח או מתוך המתקן ולנקות אם מטפטף..." מתיאור זה עולה בבירור הצורך להתכופף ולהרים את המיכלים אשר היו שמורים בארון האיחסון, כדי להוציאם החוצה, על מנת שניתן יהיה למלא מתוכם את הקערות שהיו על דלפק המכירה. בחקירתו התבקש מר ארמה להתייחס למשקלי קופסאות הסלטים אשר הרים התובע וציין כי מדובר בקופסאות במשקל של 250 גרם עד קילו. כשהתבקש להתייחס למשקל פחי החמוצים, השיב כי הוא סבור שמדובר במשקל של 5 ק"ג. מר ארמה הדגיש כי מדובר בפעולה אשר התובע היה מבצע מדי יום. מר ארמה סבר כי היתה דרך להקל על עובד אשר צריך למשוך את הפחים מתוך הארון על ידי הסתייעות בעובד נוסף. בהתייחס לקיומו של מכשור אשר יכול להקל בביצוע פעולה זו השיב כי אינו מכיר מכשור מסוג זה. מר ארמה התבקש להתייחס בחקירתו לסירובו לחתום על טופס בל/250 והסביר כי לדעתו התובע לא נפגע כנטען על ידו אלא ניסה "לבנות תיק על כספי ציבור" וכי הוא נמנע מלשתף עמו פעולה בעניין זה. עוד התבקש מנהל הנתבעת להתייחס לתשובה שמסר לשאלת חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי, מדוע סירב לחתום לתובע על טופס בל /250 לפיה "לא מגיע לו פרס על כך שהוא השאיר אותי ללא עובד והלך", אישר כי כעס על התנהגותו של התובע וראה לנכון לציין בפני החוקר את העובדה שהתובע עזב והשאירו ללא עובד, אך טען כי סירובו לחתום על הטופס אינו קשור בכך. דיון ומסקנות בראש ובראשונה אתייחס לשינוי בגרסת התובע ביחס לתאריך האירוע הנטען. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי האירוע התרחש ביום 1.1.2000. לאור הכחשת הנתבעת את האירוע וטענתה כי תאריך האירוע הנטען הינו יום שבת, שאינו יום עבודה אצל הנתבעת, הגיש התובע תצהיר משלים במסגרתו טען כי האירוע התרחש ביום 31.12.1999, וכי מדובר בטעות אשר נפלה בשגגה, מאחר וסבר כי יום שישי בו התרחש האירוע חל בתאריך 1.1.00. יצוין כי התובע ציין בכל הזדמנות, במסגרת הבירור הרפואי ובמסגרת התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי כי האירוע התרחש ביום 1.1.2000 ורק לאחר שתשומת לבו הוסבה לכך שתאריך זה חל בשבת, הבין כי שגה וכי למעשה האירוע התרחש ביום 31.12.99. בהקשר זה יוער כי התובע לא טען שהפגיעה נשוא התביעה נגרמה לו בעת עבודתו ביום שבת, ביודעו כי הנתבעת אינה עובדת בשבתות, וטענתו היתה כי האירוע התרחש ביום שישי. השתכנעתי כי אכן מדובר בטעות בתום לב ביחס לתאריך האירוע, כאשר לאורך הדרך התובע טען כי מדובר היה בעבודה ביום ששי בשבוע. תביעת התובע הוגשה ביום 31.12.2006, ביום האחרון טרם התיישנותה. אין ספק, כי התביעה הוגשה בחלוף זמן ממושך, אולם יש לבחון את השאלה, האם מדובר בשיהוי המצדיק את דחיית התביעה. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים [ 2.7.2003] התייחס בית המשפט העליון לטענת השיהוי ולאפשרות לשנות מכוחה את תקופת ההתיישנות וכדברי כב' השופטת פורקצ'יה: "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, ועשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם". באותו עניין קבע בית המשפט כי לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע. עוד נקבע כי איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. בענייננו, חרף השיהוי בהגשת התביעה לא הוצג מצג כלשהו לפיו התובע זנח תביעתו או שהשיהוי בהגשת התביעה נגרם בשל חוסר תום לב של התובע וכן לא הוכח כי הנתבעת שינתה מצבה לרעה ומשכך דין הטענה להידחות. בהתייחס לשעת התרחשות האירוע, הנתבעת טענה כי גרסת התובע ולפיה האירוע התרחש בשעות הבוקר בסביבות השעה 08:00 וכי מיד לאחר מכן פונה לביתו, עומדת בסתירה לכרטיס הנוכחות (סומן נ'9) ולפיו התובע עבד ביום האירוע עד השעה 16:00. בחקירתו התייחס התובע לנכונות הרישום בכרטיסי הנוכחות וטען בלהט כי הכרטיסים אינם משקפים נכונה את שעות העבודה וכי בסיום יום העבודה לא הדפיס כרטיס אלא מנהלו הדפיס עבורו, כדי שהשעות יתאימו לתשלום הנוסף אשר שולם לו במזומן. משום מה, ב"כ התובע לא חקר את מר ארמה בעניין חשוב זה, ולא איפשר לו להתמודד עם הטענה כי רישום שעות הנוכחות בכרטיס הנוכחות הינו כוזב. יחד עם זאת, עובדה היא כי בכרטיס הנוכחות שלאחר האירוע, בחודש 1/2000 נרשם כי התובע היה בחופשת מחלה מ-2.1 ועד 8.1 ורק ביום 9.1.2000 חזר לעבודה, ויש בכך לתמוך בטענה כי ביום העבודה האחרון שקדם לכך, קרי: 31.12.99 אירע אירוע שפגע ביכולת העבודה של התובע, כטענתו. לפיכך, אין בעובדה ששעת סיום העבודה הרשומה ביום האירוע הינה 16:00 כדי לפגוע באמינות גרסתו של התובע ולפיה נפגע בשעות הבוקר במהלך עבודתו. התובע הציג גרסה מפורטת באשר לתפקידיו אצל הנתבעת, האופן שבו נהג לבצע את עבודתו ומהלך העניינים ביום האירוע עצמו. גרסה זו נותרה איתנה גם בחקירתו במהלכה מסר תיאור מפורט של השתלשלות הדברים, תיאור אשר תאם גם את הגרסה אשר מסר לחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי. אמנם, בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה ציין כי האירוע התרחש בעת הרמת המיכל, בעוד שבמסגרת התביעה שבפניי העיד כי האירוע התרחש בעת משיכת המיכל, אולם התרשמתי כי פעולת המשיכה ופעולת ההרמה נעשות האחת אחרי השניה ומהוות פעולה אחת מתמשכת שנועדה להוציא את המיכל מתוך ארון האחסון, ומשכך הגעתי למסקנה כי חרף ההבדל בתיאור הפעולה אותה ביצע ברגע בו חש כאב חד, אין מדובר בשתי גרסאות שונות וסותרות והן בהחלט מתיישבות האחת עם השניה, בהיותן רצף של פעולה אחת. התובע הדגיש את הקושי הרב אשר היה כרוך בעבודת מילוי קערות הזיתים נוכח משקלי המיכלים בהם אוחסנו ומיקומם בתוך ארון הקירור, עבודה אותה נאלץ לגרסתו לבצע בעצמו ומבלי שהיה לו במי להסתייע. הנתבעת מנגד לא הכחישה את מהלך עבודת התובע במעדניה אשר כללה מילוי וריקון של קערות התצוגה השכם והערב אך הכחישה את טענות התובע באשר לשיטת העבודה של מילוי הקערות וטענה כי היה נהוג להשתמש בכף לצורף העברת התכולה מהמיכלים לקערות, כך שלמעשה לפי גרסתה לא היה הכרח להוציא את המיכלים מתוך הארון או להרימם לדלפק. בנוסף טענה הנתבעת כי התובע יכול היה להיעזר בעובד נוסף. העבודה במעדניה כללה מילוי קעריות התצוגה בסלטים ובחמוצים, מידי בוקר, והחזרת כל יתרת המוצרים שנותרו בקערות, מידי ערב, למיכלים המתאימים ואיחסונם בקירור. הסלטים אוחסנו בקופסאות ששקלו כ- 5 ק"ג, והתובע העיד, כי מלאכת המילוי והריקון של הסלטים, נעשתה על ידי עובדות המעדניה ולא על ידו, מאחר וזו היתה עבודה קלה יותר. העבודה הקשה היתה מילוי קערות החמוצים מתוך הפחים וריקונם כל ערב, ואיחסון הפחים במקרר. עבודה זו נעשתה על ידו, שכן פחי החמוצים שקלו לטענתו במקום אחד 40 ק"ג ובמקום אחר [בטופס המל"ל] 20 ק"ג. הפחים המלאים אוחסנו בארון צר וארוך, מתחת לדלפק המעדניה, שעל מנת להוציא מתוכו פח חמוצים, היה על התובע, שהינו אדם גבוה וגדול, להתכופף מתחת לדלפק ו"לצלול" כלשונו לתוך הארון ולמשוך החוצה את הפחים. טענת מר ארמה כי לא היה צורך להוציא את המיכל מתוך הארון וכי ניתן היה להוציא את התכולה בעזרת כף, אינה סבירה בעיניי. קשה מאוד "לדוג" את תכולת המיכל בעזרת כף, כאשר המיכל מצוי בארון ושיטת עבודה כזו היתה גורמת, מטבע הדברים, לרטיבות בתוך הארון ואולי אף מחוצה לו. שיטת עבודה כזו אינה שיטה בטוחה ובוודאי שלא אסתטית ואני מניחה כי לא כך הונחה התובע לפעול. יתר על כן, הוצאת תכולת המיכל בעודו מצוי בתוך ארון נמוך, היתה מאלצת את התובע להתכופף ולרכון לעבר המיכל במשך כל זמן הוצאת תכולתו והעברתה לקערה, פעולה אשר אינה נוחה בעליל. מעבר לכך וכפי שצויין לעיל, מר ארמה ציין בחקירתו כי התובע היה צריך להוציא את המיכל ולנקות אם טפטף, כך שברור כי היה על התובע להרים את המיכל ולהוציאו מחוץ לארון בו אוחסן. בשולי הדברים יוער, כי גם אם לא היה צורך להרים את המיכל למדף גבוה וניתן היה להשאירו על הרצפה, הרי שעדיין התובע היה נאלץ לבצע את פעולת המשיכה החוצה של הפח מתוך הארון, במהלכה חש בגבו. התרשמתי ממהימנות גרסתו של התובע באשר לאופן ביצוע עבודתו בהתייחס למילוי וריקון החמוצים מתוך המעמד שהוצב במעדניה, וכפי שהוא תיאר זאת "הפינה שעשתה לי חיים קשים זו הפינה של החמוצים ואותה רק אני תפעלתי". התובע נאלץ לבצע פעולה זו לבדו ולא היה לו במי או במה להסתייע. התובע מציין כי בעת שמנהל המעדניה הקודם עבד במקום, נהגו להרים יחד את המיכלים, אולם לאחר עזיבתו לא היה לו במי להסתייע, שכן יתר עובדי המעדניה היו נשים, ושאר הגברים שעבדו במעדניה, עבדו במחלקות אחרות, והיו עסוקים בענייניהם. לאור האמור לעיל וחרף העובדה שעדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, משהתרשמתי מאמינות גרסתו המפורטת של התובע באשר לנסיבות התרחשות האירוע, גרסה אשר נותרה איתנה גם בעת חקירתו, הגעתי למסקנה כי יש מקום לאמץ את גרסת התובע ואני קובעת כי האירוע התרחש בנסיבות הנטענות על ידו. בשולי הדברים אתייחס לקביעת המוסד לביטוח לאומי כי לא הוכח שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה. קביעה זו אינה מחייבת לעניין קבלת גירסת התובע לאירוע התאונה, והנני סבורה כי לסירובו של המעביד, מטעמים לא עניינים, לחתום לתובע על טופס בל/250, משקל מכריע בהחלטת המוסד לביטוח לאומי. התובע הסביר כי היה מטופל ב-5 ילדים, הילד האחרון נולד כחודשיים לפני האירוע, והוא היה מחוסר יכולת כלכלית לשכור שירותי עורך דין כדי לפנות בערר לבית הדין האזורי לעבודה, על החלטת פקיד התביעות לדחות את תביעתו, והסברו סביר בעיני, ובשום אופן, אין לזקוף לחובתו אי המשכת ההליכים נגד המל"ל לצורך ההכרה באירוע כתאונת עבודה. האם נסיבות האירוע מקימות חבות לנתבעת? חובת זהירות מושגית במועד האירוע היה התובע עובד של הנתבעת ופעל תחת פיקוחה ובהתאם להוראותיה. לא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו, במסגרתה חב המעביד חובה להנהיג שיטת עבודה אשר תשמור על העובדים מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש [ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349, ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229-230]. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו כוללת גם את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה ולפיקוח על קיומה של שיטה כזו [ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209,211]. על המעביד לקחת בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו, ועליו להזהירו מפני הסיכונים, הרגילים והחריגים הנובעים מעבודתו ובצד האזהרה צריך להתקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593]. מעביד גם חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן [ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 585]. חובת זהירות קונקרטית על פי הפסיקה, חובת זהירות קונקרטית מתגבשת אך ורק כאשר מדובר בסיכון שהינו בלתי רגיל ובלתי סביר. בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נגד אמסלם, פ"ד ל"ח (ו) 72, 76ז, נקבע: "חובת הזהירות הקונקרטית, כחובת הזהירות המושגית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות, והיא מוטלת רק בגין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. טיבה של הסכנה נבחן על פי שני קריטריונים:במהות הסכנה, שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע, ומיהות הניזוק שהועמד בסכנה". גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה הראשונה הנשאלת היא טכנית באופיה, לאמור:נהאם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק? אם התשובה לכך שלילית, אין חובת זהירות, ואילו אם היא חיובית, נשאלת שאלה שנייה, האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשותו של אותו נזק. בענייננו, התובע מייחס לנתבעת אחריות בשל כך שבמסגרת עבודתו, נאלץ מידי בוקר וערב להרים פחים של חמוצים במשקלים גבוהים, ללא עזרה של אדם או מכשיר. הנתבעת הכחישה את המשקל הנטען אולם לא ידעה לנקוב במשקל המיכל אשר היה בשימוש במועד האירוע ומר ארמה הסביר כי נוכח הזמן הרב שחלף ממועד האירוע ועד הגשת התביעה, לא היה באפשרותו לאתר את פח הזיתים אליו מתייחס התובע, אך טען כי לא סביר שמשקל פח זה היה במשקל הנטען ע"י התובע, ובחקירתו טען כי משקל פח זיתים הינו 5 ק"ג בלבד. ואעיר, כי תשובת מר ארמה תמוהה במקצת, שכן כבעלים של המעדניה, הוא וודאי בקי במוצרים הנמכרים בה, בספקים המספקים את הסחורה ובצורה בה הסחורה מסופקת למעדניה, ובנקל יכול היה לברר משקלו של פח זיתים או חמוצים אחרים, מאלו שנמכרים אצלו במעדניה. ניכר היה במנהל הנתבעת, אשר מנסה להמעיט ככל האפשר במשקלים שנשא התובע ["250 גרם, 500 גר' ויכול להיות גם קילו" - עמ' 31], כאשר היטב ידוע לו כי החמוצים הגיעו בפחים שמשקלם ודאי מעל 1 קילוגרם! מאידך, גם התובע הגזים בטענתו כי מדובר בפחים שמשקלם 40 ק"ג. חרף העדר ראיה ביחס למשקלו המדוייק של פח הזיתים הספציפי אותו משך התובע ביום האירוע, ממוצגים נ1-נ8 ניתן להתרשם כי המיכלים בהם מאוחסנים החמוצים הינם מיכלים גדולים, כאשר משקל המיכלים המצולמים הינו 19.6 ק"ג (כולל הנוזלים). אמנם, לא הוכח כי המיכלים המצולמים זהים במשקלם לאלה אשר היו בשימוש במועד בו נפגע התובע, אולם מהעובדה שמדובר במיכלי אחסון גדולים אשר מהם מולאו קערות התצוגה, כמו גם משקלם של המיכלים המצולמים, ניתן להסיק כי משקלם גבוה. לאור הצורך לשאת מיכלים במשקל כבד כחלק משגרת העבודה במעדניה ובהעדר מכשור אשר יכול היה להקל על ביצוע הפעולה, היה על הנתבעת להעמיד לרשות התובע עובד נוסף לצורך הרמת המיכלים, בכדי לחלק את מעמסת המשקל ולמנוע נזקים מעין זה שנגרם לתובע, או לחלופין, לספק לו אמצעים שיקלו על הפעולה. הנתבעת היתה מודעת לקושי שבהרמת המיכלים על ידי אדם בודד, בעוד שבעבר היתה ההרמה מתבצעת על ידי שני עובדים אך נמנעה מלהעמיד לרשות התובע עובד נוסף. גרסת התובע כי פנה למנהלת החנות בבקשת עזרה מהימנה עליי וכך גם גרסתו ולפיה שולמה לו תוספת שכר מדי חודש במזומן, נוכח הארכת שעות עבודתו והעובדה שנאלץ לשאת בנטל לבדו ומבלי שהיה לו במי להסתייע. תוספת תשלום זו אינה תחליף להעמדת כוח עזר נוסף, אשר היה חיוני לביצוע עבודת המעדניה אשר הצריכה הרמה של מיכלים במשקל כבד ואשר יכול היה למנוע את התרחשות האירוע. מעבר למשקלם של המיכלים והקושי בנשיאתם ע"י אדם בודד, העובדה שמוקמו בארון קירור נמוך, אשר אילץ את התובע להתכופף לעברו, הגבירה את הסיכון אליו היה התובע חשוף בעת שהיה צריך להוציא את המיכלים מתוך הארון על מנת שיוכל לבצע את פעולת מילוי קערות התצוגה. משיכה של פח במשקל של כ- 20 ק"ג ממעמקי ארון נמוך, תוך כדי פעולה של כיפוף הגב, הינה פעולה אשר עשויה לסכן את בריאותו של העובד והיה על הנתבעת להנהיג שיטת עבודה נוחה ובטוחה יותר, כמו למשל: העמדת הפחים על גבי צלחות עם גלגלים, כך שניתן היה לגלגלם החוצה מתוך ארון האיחסון ללא צורך למשכם בכוח. אין מדובר בפעולה חד פעמית, אלא בפעולה החוזרת על עצמה, מידי בוקר ומידי ערב, יום אחר יום. התנועה החוזרת על עצמה, של התכופפות, הוצאה במשיכה והרמה של פחי חמוצים במשקלים של כ- 20 ק"ג, והחזרתם למקום, פעמיים ביום, חשפה את התובע לסיכון של פגיעה בגבו. האם התובע הודרך כיצד לבצע את עבודתו בצורה בטוחה? מר ארמה ציין בתצהירו כי עם קבלת עובד חדש לחנות היה מעביר לעובד הדרכה כללית לגבי ביצוע העבודה, והדרכה פרטנית הנוגעת לעבודה הספציפית לה נדרש העובד, לרבות הדרכת בטיחות. בחקירתו התייחס להדרכות אשר נתנו לטענתו לעובדים וציין: "מאחר וזו מעדניה שירות לקוחות. הדרכות הן בעיקר לגבי טיפול במזון טרי, סדר ניקיון, עמידה מול לקוח. בנושא בטיחות, מאחר ואתה עובד בפריסה עם מכונות פריסה ששם עם סכין, או חיתוך, להקפיד לא למהר ולהיזהר. יש כללי בטיחות מסויימים". מגרסתו של מר ארמה עולה כי נתנה הדרכה לעובדים כאשר הושם דגש על רמת הנקיון והשמירה על מוצרי המזון, ומבחינת בטיחות העובדים, הושם דגש על הסכנה הכרוכה בשימוש במכונות הפריסה. התובע לא הודרך כיצד עליו לבצע את הרמת המיכלים בצורה בטוחה ולא הונחה להסתייע בעובד נוסף להרמת הפחים הכבדים, כאשר ממילא לא היה גבר נוסף אשר יכול היה להסתייע בו. סיכומו של דבר, חרף הקושי בהרמת מיכלי הזיתים והעובדה שבעבר נהגו לבצע זאת שני עובדים יחדיו (התובע ומנהל המעדניה הקודם), הנתבעת לא העמידה לרשותו של התובע עובד נוסף לצורך סיוע בהרמת המיכלים או אמצעי עזר כלשהו אשר יכול היה להקל בביצוע ההרמה. יתר על כן, מיקומו של ארון הקירור אשר הקצתה הנתבעת למיכלי הזיתים היה נמוך ואילץ את התובע לרכון לעברו, וגם בכך היה כדי להקשות על התובע ולסכן את בריאותו ואינני מקבלת את טענת הנתבעת כי "היתפסות גבו של התובע" הינה בגדר אירוע רגיל המצוי בגדר הסיכונים הסבירים והיומיומיים. לאור האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע. אשם תורם בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', וערעור שכנגד, פ"ד לו(2) 592, 603-604 נקבע: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו". באשר לייחוס אשם תורם לעובד, נקבע כי: "נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטא ברשלנות" [ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593]. בענייננו, התובע העיד כי למרות הקושי שבהרמת מיכלי הזיתים, נאלץ לבצע פעולה זו לבדו מאחר ולא היה לו במי להסתייע, לאחר הפסקת עבודתו של מי מנהל המעדניה הקודם ולאור העובדה שיתר צוות המעדניה הורכב מנשים, בהן לא יכול היה להיעזר בהרמת משקל כבד. התובע היה מודע לקושי והבעייתיות שבנשיאת פחי הזיתים ולטענתו אף הלין על כך בפני מנהלת הסניף, אלא שבהיותו האחראי על המעדניה חש מחוייבות לבצע את העבודה הדרושה לתחזוקתה של המעדניה. בנסיבות העניין ומשהתרשמתי כי לא היתה לתובע ברירה אלא לבצע בעצמו את פעולת המילוי, כחלק מהפעלת המעדניה עליה היה אחראי, אשר הצריכה משיכה והרמה של פח במשקל כבד, אין מקום לייחס לתובע אשם תורם כלשהו לקרות האירוע ולנזק אשר נגרם כתוצאה ממנו. פגיעת התובע והנכות הרפואית בעת משיכת הדלי חש התובע כאב חד בגבו. לאחר האירוע המשיך התובע לסבול מכאבים בגבו והוא התלונן על כך בפני הגורמים המטפלים. ביום 14.2.00 ביצע התובע בדיקת CT עמ"ש מתני אשר הדגימה פריצת דיסק מרכזית בגובה L4-5 עם לחץ על השק הדורלי והיצרות משנית של התעלה. כפי שצויין לעיל, מהתיעוד הרפואי עולה לכאורה כי התובע נפגע באירוע נוסף מיום 15.3.00 בעת הרמה נוספת של משקל כבד, אולם התובע טוען כי לא היה אירוע נוסף וכי מדובר בהחמרה של הכאבים אשר הופיעו לאחר האירוע נשוא התביעה, ולמעשה כך גם נרשם על התעודה לנפגע בעבודה. חוות הדעת מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר גיל לאנה, מומחה בתחום האורטופדי. ד"ר לאנה קבע כי נותרה לתובע נכות בשיעור 30% בגין הגבלה בתנועות הגב התחתון, בעקבות פריצת דיסק עם לחץ על השק והיצרות משנית של התעלה. ד"ר לאנה ציין כי קודם לאירוע, התובע לא טופל בגין כאבי גב וקבע כי נכות זו הינה תוצאה ישירה של האירוע נשוא התביעה. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר בצלאל פרידמן. ד"ר פרידמן קבע כי התובע סבל מהפרעה בגב התחתון עוד קודם לאירוע, והעריך את נכותו בשיעור 15% נוכח ההגבלה בתנועות הגב התחתון שאינה תוצאת האירוע נשוא התביעה. נוכח הפערים בין קביעות המומחים מטעם הצדדים, באשר לגובה הנכות ולקשר בינה לבין האירוע נשוא התביעה, מונה ד"ר טנצמן כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר טנצמן קבע כי התובע סובל מהגבלה קלה בטווח התנועה של עמוד השדרה לכל הכיוונים ללא חסר נוירולוגי בולט בגפיים תחתונות. בהתייחס לעברו הרפואי של התובע, קובע המומחה כי במסמכים הרפואיים אשר הובאו לעיונו, אין עדות למצב קודם ברור וחד משמעי בגב התחתון וכי לאור הממצא בבדיקת CT אשר בוצעה כחודש לאחר האירוע, יש לייחס את פריצת הדיסק לאירוע נשוא התביעה. המומחה קבע כי נכותו של התובע תוצאת האירוע הינה בשיעור 10% לפי סעיף 37 (7) (א). ב"כ הנתבעת העביר למומחה שאלות הבהרה. בתשובותיו לשאלות ההבהרה מתייחס המומחה למסמך רפואי מיום 22.5.74 ערוך בידי ד"ר סימן טוב ובו מצויין כי התובע סובל ממחלת שוירמן. המומחה מציין כי מחלה זו אופיינית לעמוד השדרה הגבי והופעה שלה במעבר עמוד שדרה גבי-מתני היא נדירה. עוד מוסיף ד"ר טנצמן בהקשר זה כי בבדיקת CT משנת 2000 לא נצפו בחוליות עמוד השדרה המתני תופעות ההמתקיימות במחלה זו. הצדדים ויתרו על חקירת ד"ר טנצמן, והסתפקו בחקירת המומחים מטעמם בלבד. חקירת ד"ר לאנה המומחה מטעם התובע התבקש להתייחס לגורמים האפשריים לפריצת דיסק והשיב: "...מקובל בעולם הרפואי שאם יש אירוע חבלתי מסויים ואפשר להוכיח קשר סיבתי בין אירוע חבלתי לתיעוד בסמוך לאירוע, אנו צריכים להניח שזה תוצאה של אירוע חבלתי... גם האירוע שתואר פה אם ביהמ"ש יקבל שזה מה שקרה ובהחלט יכול לגרום לפריצת דיסק ויש קשר נסיבתי". במהלך החקירה הוצגו למומחה מסמכים רפואיים מעברו של התובע והוא ביקש להתייחס להשפעת מצבו הקודם על שיעור נכותו והשיב: "כתוב פה הממצא של מחלת שויירמן זו מחלה מולדת שבה יש תמט (דחיסה) של 5% לפחות מגובה החוליה בחלק הקדמי שלה ב-3 חוליות רצופות. אינני יודע מי המציא את הממצא הזה אך לא בצילומים של 3.1.00 ולא בסיטי לא מצאו אבחנה דומה וזה לא משהו שנעלם ולכן זו אבחנה מוטעית. בשנת 75' אבחנו אותו בטעות כחולה במחלת שויירמן. התובע התגייס לצבא גם מזמן הגיוס היו עושים צילומים כדי לאבחן אם קיים או לא ואין אזכור לכך". כשהתבקש להתייחס לאפשרות שהנכות אשר נותרה לתובע אינה תוצאה של אירוע טראומטי השיב כי הנכות היא על רקע התאונה ולא על רקע ניווני. במענה לשאלת בית המשפט האם ניתן לאבחן ב- CT אם הפריצה של הדיסק טרייה השיב בחיוב וטען כי במקרה של התובע הפגיעה היתה טרייה: "יודעים שזה טרי כי רואים את מרקם החומר שרואים בסיטי. כשהפריצה ישנה אז הדיסק מסוייד אך אפשר לראות לפי המרקם שהוא בצבע שונה שהוא לא טרי. אם הפריצה לא היתה טרייה הייתי מציין זאת בחוות הדעת כי אני מתייחס לאירוע חבלתי". בהתייחס לעובדה שבדיקת הCT- בוצעה כחודש לאחר האירוע השיב כי זהו פרק זמן שבו הפגיעה עדיין נחשבת טרייה. חקירת ד"ר פרידמן המומחה מטעם הנתבעת התבקש להסביר מה גרם לדעתו לפריצת הדיסק אשר אובחנה אצל התובע, והשיב כי הגורם הינו שינויים ניוונים, תוך מתן הסבר על מבנהו של עמוד השדרה: "עמ"ש מורכב מחוליות וביניהן מצוי הדיסק הבינחולייתי. כשפותחים בחתך, ככה נראה, זה הדיסק, עשוי מרקמת קולגן היקפית במרכזו יש חומר נוזלי, ג'לטינוזי, זה מבנה של דיסק תקין. חשוב לדעת, עמ"ש 2/3 עומס נובע מהחוליות ו-1/3 על החלק האחורי של עמ"ש. עם השנים אני עוברים תהליכים של שינויים ניווניים כתוצאה מכך בטבעת ההיקפית של הדיסק מופיעים קרעים ואז החומר הנוזלי שמצוי בדיסק מתחיל לגלוש לכיוון הקרע, אנו קוראים לקרע החלקי בלט דיסק, כאשר זה קרע מלא זו פריצת דיסק. הסיבה במקום הראשון ובשכיחות הכי גבוהה לפריצות או בלטי דיסק זה שינויים ניווניים". את קביעתו כי פריצת הדיסק שהופיעה אצל התובע היא תוצאה של שינויים ניווניים נימק המומחה בכך שהתובע סבל ממאורעות של כאבי גב תחתון והפנה בהקשר זה לתשובות שמסר התובע לחוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי ולפיהן היו לו בעבר אירועים של כאבי גב אשר היו חולפים אחרי יומיים. בנוסף, מתייחס המומחה לעובדה שבתיעוד הרפואי לא מצויין אירוע חריג אלא מצויינת תלונת התובע אודות כאבי גב מבלי שיצוין כי הופיעו בעקבות אירוע הרמת משקל. 58. המומחה התבקש להסביר את קביעתו לפיה פריצת הדיסק היתה עוד קודם לאירוע נשוא התביעה, וכיצד היא מתיישבת עם העובדה שהתובע לא התלונן על כאבים משנת 1975 ועד לשנת 2000 והסביר כי פריצת דיסק אינה מופיעה בן יום וכי מדובר בתהליך ניווני אשר לוקח לו זמן להתרחש "מבחינה עובדתית זה דיסק שלא פרץ בתוך חודש אלא שהיה חולה הרבה זמן ביום בהיר אחד נתן ביטוי". בנוסף טען כי יכול להיות מצב של בלטי דיסק ואף פריצות דיסק ללא תחושת כאב, כאשר פריצת הדיסק הופכת להיות סימפטומטית. במענה לשאלת בית המשפט האם התנועה של משיכת הפח, בהתאם למנגנון התנועה ולכובד משקלו יכולה היתה לגרום לפריצת דיסק השיב: "תיאורטית, בחיי היום יום כל פעולה שאנו עושים משפיעה על הדיסק הבינחולייתי. כשאדם מתכופף ועושה תנועה חריגה של כיפוף, הלחץ בדיסק הבינחולייתי עולה בבת אחת ואז יכולה להיגרם פריצת דיסק גם פחות מ-19 ק"ג. גם אם אדם מתכופף לשרוך את נעליו או מתעטש הלחץ בדיסק עולה ויכולה להיגרם פריצת דיסק". 59. סיכום ומסקנות לאחר עיון מעמיק בחוות הדעת שהגישו הצדדים, בחוות דעתו של ד"ר טנצמן ולאחר חקירת המומחים מטעם הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לאמץ את קביעת ד"ר טנצמן ולפיה נותרה לתובע נכות בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה המתני, שהיא תוצאת האירוע נשוא התביעה. אמנם, בעברו הרחוק של התובע בשנים 1974-1975, הוא התלונן מספר פעמים על כאבי גב, אולם מאז ועד לשנת 2000 אין תיעוד על תלונות בקשר לגב. זאת ועוד, וכפי שקובע ד"ר טנצמן אבחונה של מחלת השויירמן, ככל שאבחנה זו נכונה (דבר המוטל בספק לדעת ד"ר טנצמן) היא נוגעת לעמוד השדרה הגבי ואינה קשורה לעמוד השדרה המתני. כחודש לאחר האירוע "הטראומתי" בוצעה בדיקת CT אשר הדגימה פריצת דיסק מרכזית בגובה L4-5, זאת מבלי שתועדו תלונות על כאבי גב בשנים שקדמו לכן ומשכך הרושם המתקבל הוא כי הממצא אשר הודגם בבדיקה הינו תוצאת האירוע אשר התרחש כחודש קודם לכן. בהקשר זה יוער כי קביעתו של ד"ר לאנה בחקירתו כי ניתן לראות בבדיקת ה-CT כי מדובר בפריצת דיסק טרייה, לא נסתרה. העובדה שבבדיקת CT אשר בוצעה כחודש לאחר האירוע הודגמה פריצת דיסק בצירוף העובדה שבמשך 25 השנים שקדמו לאירוע התובע לא התלונן על כאבי גב, מובילה אותי למסקנה אליה הגיעו ד"ר טנצמן וד"ר לאנה ולפיה יש קשר סיבתי בין האירוע נשוא התביעה לבין פריצת הדיסק שהודגמה כחודש לאחר מכן וההגבלה בתנועות עמ"ש המותני אשר נותרה לתובע. 60. לפיכך, אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע תוצאת האירוע נשוא התביעה הינה בשיעור 10%, בגין ההגבלה אשר נותרה לו בתנועות עמוד השדרה המתני. 61. מצבו הרפואי הכללי של התובע והקשר בינו לבין האירוע מלבד הפגיעה האורטופדית נשוא התביעה סבל התובע מליקויים גופניים שונים ובחודש 11/2000 הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לקצבת נכות כללית. מחוות הדעת הרפואיות שנערכו במסגרת בירור זכאותו לקצבת נכות כללית ומפרוטוקולי הועדות הרפואיות עולה, כי מלבד הפגיעה בעמוד השדרה התובע סובל מאסטמה, סכרת המטופלת בכדורים, שומנים בדם, תסמונת תעסוקתית בלב בגינה עבר 3 צינתורים והפרעה בראיה. בחודש 12/2000 נקבעה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 56%. התובע טען כי נכויות אלה הינן תוצאה של הפגיעה באירוע נשוא התביעה ונכותו האורטופדית, אולם לא הוגשה חוות דעת רפואית להוכחת הקשר הסיבתי הנטען. מאחר ומדובר בעניין שברפואה ובהעדר חוות דעת רפואית לעניין הקשר הסיבתי בין הפגימות השונות לבין האירוע נשוא התביעה, לא ניתן לקבוע כי נכויותיו השונות של התובע כפי שנקבעו על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי הינן תוצאת האירוע נשוא התביעה ודין טענות התובע בהקשר זה להידחות. 62. הנכות התפקודית עובר לאירוע עבד התובע כאחראי מעדניה אצל הנתבעת והשתכר 5,960 ₪ ברוטו בממוצע לחודש. כאמור, מספר חודשים לאחר האירוע, בחודש 12/2000, נקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור 56% במסגרת נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי. בשנים שלאחר מכן עמד התובע פעמים רבות בפני ועדות רפואיות ונקבעו לו מעת לעת נכויות בשיעורים גבוהים בגין הליקויים האמורים ונכותו הרפואית המשוקללת כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי בין השנים 2000-2006 נעה בין 50% ל- 90%, כאשר נכותו בגין הפגיעה בע"ש מותני נקבעה על ידי ועדות המוסד בשיעור 30%. נוכח מצבו הרפואי הכולל של התובע תוצאת הליקויים הרפואיים השונים מהם סבל, נבצר ממנו לטענתו, לחזור לעבודה כלשהי ומחודש 04/2000 ועד היום טוען התובע לאבדן כושר השתכרות. ככל שהתובע סובל מאבדן מוחלט של כושר העבודה, דבר זה נובע בעיקר מחמת המחלות האחרות מהן הוא סובל, ולא דווקא מחמת הפגיעה בע"ש המותני שהותירה אותו עם מגבלה קלה בלבד בתנועות, ללא כל פגיעה נוירולוגית. למגבלה קלה זו השפעה קלה בלבד על כושר עבודתו, ובעטייה התובע אינו יכול לבצע עבודות הכרוכות במאמץ גופני רב, או בנשיאת משאות כבדים, ועמידה ממושכת על הרגליים. אלא, שקשים אלו מתווספים על קשיים נוספים שיש לתובע בשל מחלות הרקע מהן הוא סובל, להן השפעה מכרעת לטעמי על כושר עבודתו. 63. נכותו בגין הפגיעה בע"ש המותני באירוע נשוא התביעה, תורמת את תרומתה לפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, בשיעור הזהה לשיעור הנכות הרפואית, והיא עומדת על 10%. 64. הפסדי השתכרות לעבר עובר לתאונה השתכר התובע 5,960 ₪ ברוטו בממוצע לחודש. התובע טען כי לאחר עזיבתו של מנהל המעדניה הקודם ולאור הקושי שבביצוע העבודה ללא עזרת עובד נוסף, שולמו לו מדי חודש 500 ₪ נוספים במזומן, אולם מדובר בהכנסה אשר אין לגביה תיעוד ואשר לא דווחה לשלטונות המס. לא אוכל לקבל עדותו של התובע לעניין זה, בהיותה עדות יחידה שלא נתמכה בסיוע כלשהו. 65. הפסדי שכר בתקופת אי הכושר לאחר פגיעתו באירוע, לאחר מספר ימי מחלה, שב התובע לעבודה סדירה אצל הנתבעת, אך לאחר זמן מה חש התובע קושי להמשיך ולבצע את עבודתו במעדניה ובחקירתו הוא מסביר כי העבודה הצריכה עמידה על הרגליים וכי לא יכול היה לעמוד בזה. לתובע אושרה תקופת אי כושר מיום 15.3.00 ועד ליום 5.8.00 [4 חודשים ו-3 שבועות] כאשר במהלך חודשים מרץ ואפריל המשיך התובע לקבל משכורת חלקית (4,015 ₪ לחודש מרץ ו-500 ₪ לחודש אפריל). בסיס השכר אשר יילקח בחשבון לצורך קביעת הפסדי התובע עומד על סך 6,000 ₪ [במעוגל] ברוטו, אשר שווים המשוערך להיום עומד על 7,850 ₪. הפסד ההשתכרות לתקופת אי הכושר המלא: 6,000 * 4.75 חודשים = 28,500 ₪, בניכוי הסכומים ששולמו לו בחודשים מרץ ואפריל בסך 4,615 ₪ = 23,885 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וכן ריבית מאמצע התקופה - 36,025 ₪. 66. הפסדי שכר מתום תקופת אי הכושר ועד היום מתום תקופת אי הכושר בחודש 08/00 יחושבו הפסדי ההשתכרות לפי נכות תפקודית בשיעור 10% עבור 149 חודשים, בהתאם לשכרו הצמוד להיום העומד על סך 7,850 ₪ [7,850 * 10% * 149] = 116,965 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - 135,030 ₪. 67. הפסדי השתכרות לעתיד הפסדי השתכרותו של התובע לעתיד יחושבו לפי נכות תפקודית ושכרו המשוערך ועומדים על סך 109,900 ₪. ויוער כי הנני ערה לכך, כי בשל קביעת הנכות במסגרת נכות כללית, התובע היה מוגבל בגובה השתכרותו לכדי רבע מן השכר הממוצע במשק, שאחרת יאבד את גימלתו, אך לאור השינויים המתחוללים בתחום זה בעת האחרונה, תוך מגמה לאפשר גם למי שהוכר כנכה בנכות כללית, לשוב למעגל העבודה, סברתי שלא יהיה זה נכון וצודק לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובע בהתאם להשתכרות השווה לכדי רבע מן השכר הממוצע במשק. התובע היה אדם צעיר יחסית כשנפגע, בן 41 שנים. לאחר אירוע פריצת הדיסק, התפרצו אצלו מחלות כמו סכרת ותעוקת לב, שיתכן ולא היו פורצות בשלב מוקדם זה, אלא בשלבים מאוחרים יותר. מאחר ולא הובאו ראיות לעניין הקשר הסיבתי בין התפרצות מחלות אלו לבין הפגיעה בתאונה, לא ייחסתי את מלא אבדן הכושר של התובע לאירוע נשוא התביעה, אך לא ניתן להתעלם מסמיכות הזמנים שבין אירוע פריצת הדיסק בעקבות האירוע נשוא התביעה, לבין המחלות האחרות, ולמען האיזון מצאתי מחד - לא להתחשב ביכולתו של התובע לשפר את שכרו במהלך השנים וביססתי החישוב על שכרו עובר לאירוע ומאידך - לא להתחשב במגבלת השכר בשל קביעת הנכות הכללית. 68. הפסדי פנסיה בעקבות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, שנכנס לתוקף ביום 1.1.08 ואשר החיל על כלל המעבידים במשק את חובת הביטוח הפנסיוני, זכאי התובע לפיצוי בגין אבדן הפנסיה שהיה עשוי לקבל בגין השכר שבגינו נפסקו הפסדיו. סכום זה על פי האומדנא, עומד על סך של כ- 15,000 ₪. 69. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה התובע טען בתצהירו כי מדי שנה נגרמות לו הוצאות רפואיות בסכום של 1,000 ₪, בגין רכישת משככי כאבים וזריקות אפידוראליות והוצאות בסכום של 1,000 ₪ לשנה בגין נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים, אולם לא צורפו קבלות להוכחות ההוצאות הנטענות. יחד עם זאת וחרף העדר תיעוד להוצאות הנטענות, אני מניחה כי נוכח פגיעתו והצורך בקבלת טיפולים רפואיים שונים וביצוע בדיקות הקשר עם האירוע נשוא התביעה, נגרמו לתובע הוצאות רפואיות וכן הוצאות נסיעה וכי יגרמו לו הוצאות מסוג זה גם בעתיד, ועל התובע יהיה לשאת בהם, מאחר והאירוע לא הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות העבר והעתיד בסך של 5,000 ₪. 70. כאב וסבל בהתחשב במהות הפגיעה, בנכותו הרפואית בשיעור 10%, הטיפולים הרפואיים להם נזקק בעקבות הפגיעה, והמגבלות מהן סבל התובע כתוצאה מפגיעתו באירוע, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 45,000 ש"ח בראש נזק זה. 71. ניכויים בנושא הניכויים נטושה מחלוקת קשה בין הצדדים. 72. ואלו העובדות שיש להתחשב בהם בעניין זה: התאונה לא הוכרה על ידי המל"ל נכות מעבודה. לאחר מכן, התובע הוכר כנכה במסגרת נכות כללית, החל מיום 1.9.06, ונקבעה לו נכות רפואית בשיעור 90% ודרגת אי כושר בשיעור 75%. לתובע משתלמת קצבת נכות כללית בשיעור 100% הכוללת קצבת יחיד ותוספת עבור שני ילדים. 73. לטענת התובע, הואיל והנכות האורטופדית אינה משנה למעשה את זכאותו של התובע לקבלת נכות כללית, והוא היה זכאי לקבל קצבת נכות כללית באותו סכום גם אלמלא הנכות האורטופדית, כפי שהודה גם האקטואר מטעם הנתבעת, הרי שאין להחיל בענייננו את הלכת הניכוי היחסי, בהתאם לפסקי הדין בעניין רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'], ורע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, (2011). לטעמו של התובע, ההלכות הללו שמטיבן נועדו להגשים את מטרות דיני הנזיקין בדבר השבת המצב לקדמותו ומניעת פיצוי כפל וחסר כאחד, אינן רלבנטיות בענייננו, כאשר התובע היה זכאי לקצבה מקסימלית גם ללא הנכות האורטופדית שנגרמה לו באירוע נשוא התביעה. ניכוי החלק היחסי מן הפיצויים יהיה מנוגד לעקרונות דיני הנזקין ובבחינת גזילת "כבשת הרש". 74. הנתבעת מצידה, הסתמכה על חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, לפיה סך תגמולי המל"ל בגין נכות כללית שהתובע קבל ויקבל, עומד על סך 998,445 ₪ נכון ליום 31.8.2011, ומשוערך למועד סיכומי הצדדים - 1,011,924 ₪. שי ספיר הוזמן להחקר על חוות דעתו, וקביעותיו לא קועקעו. אמנם ב"כ התובע הצליח להראות בחקירה כי מועד קביעת הנכות הצמיתה היה מאוחר מזה שננקב בחוות הדעת, אך האקטואר הצביע על תיקונים שנעשו בחישובי הקצבה וסכומי מענק שקבל התובע העולה מתעודת עובד ציבור שהונפקה על ידי המל"ל, ובשורה התחתונה - לא מצאתי לסטות מקביעתו של המומחה בדבר שווי תגמולי המל"ל נכות כללית. 75. אינני מקבלת את עמדת התובע, כי הואיל ולתובע נכויות בגין מחלות נוספות, שכבר הן מעבירות אותו את הסף של 65% נכות רפואית המזכה בגמלת נכות כללית, הרי שאין כל משמעות לנכות האורטופדית שנוספה, ואין מקום לבצע ניכוי יחסי. כבר מחקירתו של המומחה שי ספיר עולה כי יש משמעות לדרגת הנכות הרפואית, וכל שינוי בנכות הרפואית מזכה בתוספת מסויימת לקצבה, כך למשל, התוספת לנכות הרפואית בין נכות בשיעור 50% לנכות בשיעור 69% עומדת על 237 ₪ לחודש, ובין 70% ל-79% התוספת היא של 289 ₪, ונכות מעל 80% מזכה בתוספת של 351 ₪ לחודש. כך שברי, כי הנכות האורטופדית של התובע הביאה לתוספת בקצבת הנכות, ועל כן אין ממש בטענת התובע בסיכומיו, כי יש להתעלם מניכויי המל"ל. 76. הנתבעת סבורה כי במקרה דנן, בו לא נקבעו נכויותיו הכוללות של התובע על ידי מומחי בית המשפט, יש להזקק לקביעת המל"ל באשר לנכותו הרפואית הכוללת של התובע העומדת על 90%. קביעת המומחה מטעם בית המשפט בענייננו עמדה על 10% ועל כן יש לנכות 1/9 מסך תגמולי המל"ל שהתובע קבל ומקבל בגין נכות כללית. סכום הניכוי המשוערך למועד סיכומי הנתבעת עמד על 112,436 ₪. סכום זה מקובל עלי. 77. סוף דבר התובע הוכיח את תביעתו. הפיצוי שנפסק לתובע הינו כדלקמן: הפסד השתכרות בתקופת אי הכושר המלא 36,025 ש"ח הפסד השתכרות לעבר מתום תקופת אי הכושר 135,030 ש"ח פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד 109,900 ש"ח הפסד פנסיה 15,000 ש"ח הוצאות רפואיות ונסיעות 5,000 ש"ח כאב וסבל 45,000 ש"ח ניכויים חלק יחסי מקצבת מל"ל נכות כללית 112,436 ₪ סך הפיצויים 233,519 ₪. על סכום הפיצויים יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל בסך 55,000 ₪. התיישנות