מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא האם מתווך ברימקס נחשב לעובד שלה: רקע והשאלות השנויות במחלוקת: גב' מירב (להלן - מירב) הייתה בתקופה הרלוונטית לתביעה בעלת זיכיון של המותג "רימקס ישראל" (שבבעלות חברת אימפקט פיתוח נכסים בע"מ) למתן שירותי תיווך מקרקעין בקרית אונו, והפעילה משרד תיווך בקרית אונו (להלן - המשרד). התובעים (להלן יחד התובעים, ולחוד "אילן" או "רונן" על פי העניין) פעלו כסוכנים במשרד. תקופת ההתקשרות בין אילן לבין מירב הייתה מחודש יולי 2007 עד יום 24.3.2008, בו הסתיימה ההתקשרות ביוזמת מירב. תקופת ההתקשרות בין רונן לבין מירב הייתה מיום 3.6.2007 עד יום 1.5.2008, מועד בו הודיע רונן למירב על סיום ההתקשרות. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא האם התקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד. לטענת התובעים, התקיימו יחסי עובד מעביד בינם לבין מירב. כפועל יוצא מכך, הם זכאים לתשלום הפרשי שכר עבודה ולפדיון חופשה, ואילן זכאי גם לתשלום תמורת הודעה מוקדמת. בנוסף טענו כי הם זכאים ל"קיום כל זכות לה זכאים התובעים מכוח היותם עובדים במשרד הנתבעת". מירב טענה כי התובעים הועסקו כ"נותני שירות עצמאיים", וזאת על פי המוסכם עמם במפורש, והם אינם זכאים לכל תשלום נוסף מעבר לעמלות המגיעות להם על בסיס העסקאות שביצעו, בניכוי הוצאות משרד. כן הגישה מירב תביעה בה נטען כי התובעים "בהתנהגותם הפסולה והעצלה גרמו לתובעת [=מירב] נזקים ממוניים רבים ופגיעה קשה במוניטין ..", ועתרה לחייב את התובעים לשלם לה "החזר נזקים" ו"החזר תשלומי יתר" בסכום כולל של 337,562 ₪. הדיון בשתי התביעות אוחד. תחילה נדון בשאלה אם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד; ככל שייקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נדון בתביעותיהם ההדדיות של הצדדים. האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד? העובדות, כעולה מהעדויות ומהראיות בפנינו: החוזה בין הצדדים: בין רונן לבין מירב נחתם הסכם (נספח א' לתצהירה הראשון של מירב; להלן - ההסכם; ההסכם הוא בין רונן לבין מירב לוין ולינדה תורג'מן, שכן בעת חתימת ההסכם היה המשרד בבעלות משותפת של מירב וגב' תורג'מן, אך שותפות זו פורקה במהלך תקופת ההתקשרות). בהסכם כונה רונן "סוכן", נקבע כי הוא נותן את שירותיו על פי ההסכם כ"קבלן עצמאי", ולא ישררו בין הסוכן לבין המשרד יחסי עובד מעביד. כן נכלל בהסכם "סעיף גדרון" לפיו במקרה שרונן יטען או ייקבע על ידי ערכאה מוסמכת כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד יהיה עליו להשיב 40% מהתמורה שתשולם לו על פי ההסכם. אילן לא חתם על ההסכם בגלל חילוקי דעות על חלק מהוראות ההסכם (עדות אילן, ע' 13, ש' 31 - 32; ע' 14, ש' 1 - 7). למרות שאילן לא חתם על ההסכם, אנו סבורות כי מהוראות ההסכם ניתן ללמוד על גם על מעמדו, שכן החוזה משקף את מתכונת ההתקשרות בין מירב לבין התובעים. מתכונת ההתקשרות: בהסכם נקבע כי הסוכן חייב להשתתף בתוכניות ההדרכה הנערכות על ידי המשרד ו/או רימקס ישראל. ואכן, רונן השתתף בהכשרה של רימקס ישראל על חשבונו. אילן לא השתתף בהכשרה, בגלל עלות הקורס, ואחת העילות לסיום ההתקשרות הייתה סירובו להשתתף בקורס (עדות רונן, ע' ע' 7, ש' 26; (עדות אילן, ע' 11, ש' 20 - 24, ש' 28 - 29). בהסכם נקבע כי כל העסקאות, הניירת, בלעדיות שרשם הסוכן וכל מידע הם רכושו הבלעדי של המשרד והסוכן חייב להעביר אותן למשרד עם סיום ההתקשרות, וכי לסוכן אין כל זכות בעסקאות, בניירת או במידע שהגיעו אליו במהלך היותו סוכן במסגרת ההסכם. עוד נקבע כי הסוכן לא יהיה זכאי לשום תשלום או פיצוי בעד עסקאות שעשה במסגרת ההסכם אם טרם נחתמו לפני סיום ההתקשרות, גם אם ייחתמו במועד מאוחר יותר. בהסכם נקבע כי הסוכן לא יהיה רשאי להעניק שירותים לכל גורם אחר למעט לקוחות המשרד, ונאסר עליו לשמש כמתווך או סוכן מכירות או להיות קשור כמתווך ו/או סוכן מכירות עם כל גורם אחר. בהסכם הובהר כי כל התקשרות במקרקעין שהסוכן יהיה קשור בה במהלך תקופת ההתקשרות כפופה להוראות ההסכם בהסכמתה של מירב, אילן עבד כמשגיח כשרות במסעדה (תצהיר מירב, סעיף 53). נציין, כי האמור בסעיף 53 לתצהירה של מירב כי "התובעים אף היו רשאים לעסוק במקצועם מחוץ למתן השירות עבורי" סותר בעליל את הוראות ההסכם, האוסרות על התובעים לעסוק בתיווך שלא במסגרת המשרד. על פי ההסכם הסוכן מתחייב לאפשר למשרד גישה מוחלטת למידע שבידיו, . התובעת העידה כי לכל סוכן הייתה סיסמא, ואילו ברשותה היו הסיסמאות של כל הסוכנים (ע' 25 ש' 1 - 4). אילן טען כי בעלה של מירב נכנס למאגרי הלקוחות שלהם (סעיף 24 לתצהיר אילן). בעלה של מירב לא זומן להעיד בעניין זה, וגרסתו של אילן לא נסתרה. בהסכם נקבע כי הסוכן חייב לפעול בהתאם לנהלי העבודה במשרד כפי שיתפרסמו מעת לעת. למשרד היו נהלי משרד (ת/4), בהם נקבעו כללי הפעילות של המשרד. התובעים העידו בתצהיריהם כי הם פעלו בהתאם להוראות הנהלים (סעיף 18 לתצהיר אילן; סעיף 20 לתצהיר רונן). כן העידו התובעים כי נדרשו להתייצב במשרד בשעות הבוקר בתחילת יום העבודה (סעיף 46 לתצהיר אילן; סעיף 47 לתצהיר רונן). בין היתר נקבע בנהלים כי על הסוכן להגיע מדי יום למשרד לצרכי עדכון ולתת מענה טלפוני ללקוחות שהשאירו הודעות; כל סוכן חייב בביצוע תורנויות על פי לוח תורנויות, כאשר שעות התורנות הן משעה 09:00 - 14:00 ומשעה 16:00 עד 19:00. תפקידי התורן היו לפתוח את המשרד ואף לשטפו, לטפל בכל ההודעות הטלפוניות שנקלטו במענה הקולי ולהעביר אותן לסוכנים, ולקבל שיחות טלפון. כן נקבעו הנחיות לנוהל סגירת המשרד; בהקשר זה העידו התובעים כי פתחו את המשרד, החזיקו וניהלו אותו, ומירב נהגה לעזוב מוקדם את המשרד (סעיף 45 לתצהיר אילן; סעיף 46 לתצהיר רונן). עוד נקבע בנהלים כי כל סוכן נדרש להגיש בתחילת שבוע דו"ח פעילות שבועי ובו לפרט את תוכניותיו, להגיש דו"ח רבעוני ולעדכן את התוכניות בכל ראשון לחודש קלנדרי; כל סוכן נדרש לפעול באזור ההתמחות לפחות שעתיים ביום ובין היתר לחלק חומר שיווקי, ומוטלת עליו חובה לעדכן את הזכיין על תוצאות הפעילות; עוד נקבע כי ככל שיהיו חילוקי דעות בין הסוכנים יכריע בהן הזכיין, כלומר מירב. מירב הכחישה בתצהירה כי פעילות התובעים הייתה כפופה לדף הנהלים (סעיף 43 לתצהירה) ובחקירתה הנגדית טענה כי דף הנהלים אמור למקסם את הרווחים של הסוכנים וכי לא הוטלו סנקציות על הפרת הנהלים אלא מדובר ב"המלצה" איך למקסם רווחים, וכן טענה כי הוראות הנוהל לעניין הגשת דיווחים והוראות נוספות לא קוימו בפועל (ע' 17, ש' 18 - 30; ע' 20 ש' 16 - 25; ע' 22 ש' 12). עם זאת, מירב הודתה בסעיף 43 לתצהירה כי התקיימה תורנות סוכנים, אם כי טענה שלא חייבה את התובעים להימצא במשרד (סעיף 43 לתצהירה). אין בידינו לקבל גרסה זו של מירב, ואנו קובעות כי דף הנהלים משקף את אופן התנהלות המשרד. ראשית, מירב אישרה בעדותה כי היא מסרה את דף הנהלים לרונן (ע' 15, ש' 20 - 23), וכאמור אישרה בתצהירה כי התקיימה תורנות סוכנים. שנית, במכתב סיום ההתקשרות עם אילן (נספח ב' לתצהיר אילן) בו נאמר במפורש כי הימנעות מהשתתפות בפעילות המשרד לרבות תורנויות, ואי מסירת דיווחים הן חלק מהסיבות שהביאו לסיום ההתקשרות. הגרסה כי הנהלים הם בגדר "המלצה" אינה מתיישבת עם כך שהימנעות מלקיימם הביאה (ביחד עם סיבות נוספות) לסיום ההתקשרות עם אילן. איננו מקבלות את גרסתה של מירב הסיבה לסיום ההתקשרות הייתה אי חתימה על הסכם וכי הסיבות הנוספות לסיום ההתקשרות הוספו למכתב "מנחמדות" (ע' 20, ש' 6 - 8), ואנו קובעות כי תוכנו של המכתב משקף את הסיבות לסיום ההתקשרות; שלישית, מירב אישרה בעדותה בהליך אחר שהתקיים בינה לבין אילן כי מענה טלפוני במשרד ניתן על ידי הסוכנים (ת/5, ע' 3, ש' 29). הגרסה שהועסקה במשרד מזכירה הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית בהליך זה (ע' 16, ש' 3). רביעית, מירב לא זימנה לעדות ולו סוכן אחד המשרד שיתמוך בגרסתה כי המשרד לא עבד בהתאם לנהלים. אזורי הפעילות הגיאוגרפיים של המתווכים במשרד נקבעו על ידי מירב. בתחילת תקופת ההתקשרות היה לכל סוכן איזור פעילות שלו. בחודש אפריל 2008, החליטה מירב לשנות זאת, וחרף התנגדות התובעים ביטלה את החלוקה הגיאוגרפית, כך שכל מתווך במשרד היה יכול לעבוד בכל אזור. התובעים התנגדו להחלטה זו לנוכח העובדה שהשקיעו בלימוד האזור וכן בפעילויות שיווק שונות (חלוקת מכתבים אישיים וכרטיסי ביקור, פגישות אישיות) (סעיפים 13, 22 ו- 23 לתצהיר אילן; סעיפים 14, 24 ו- 25 לתצהיר רונן). גם בעניין זה איננו מקבלות את גרסתה של מירב בחקירה נגדית כי "המליצה" על חלוקה לאיזורים ועל ביטולם (ע' 18, ש' 15 - 24), ואנו קובעות כי היא החליטה הן על החלוקה לאזורים והן על ביטול החלוקה לאזורי פעילות. על פי ההסכם, הלקוח משלם את דמי התיווך למשרד, וחל איסור מוחלט על הסוכן להנפיק ללקוח חשבונית (אלא אם ניתן לכך אישור מראש), וכן נאסר על הסוכן לקבל כסף מהלקוחות ולהשאירו בידיו. בהסכם נקבע כי בנוסף לזכותו של המשרד לעיין במידע של הסוכן, למשרד או לרימקס זכות לבדוק, לצלם ולעיין בכל מסמך, לרבות ספרי הנהלת חשבונות, יומני לקוחות, יומנים וכל מידע אחר, עסקי ושאינו עסקי, הקשור להסכם, ללא מתן הודעה מוקדמת, בכל מועד שייקבע על ידי המשרד, והסוכן חייב לשתף פעולה ולסייע לעריכת הבדיקה. כן נדרש הסוכן להעביר דו"ח רווח והפסד בכל שנה למשרד ולרימקס ישראל. הוצאות הפעילות: רונן שילם את התשלומים הכרוכים בקבלת רישיון התיווך (עדות רונן, ע' ע' 7, ש' 26). רונן השתתף בקורס של רימקס ישראל. עלות הקורס עמדה על סך 3,600 ₪ ושולמה על ידי רונן. אילן לא עבר את הקורס, לנוכח העלות של הקורס, ולאור העובדה שסבר שהקורס לא יתרום לעבודתו, על פי מידע שקיבל מרונן (עדות אילן, ע' 11, ש' 20 - 24, ש' 28 - 29). התובעים נשאו בהוצאות אחזקת טלפון נייד וכן בהוצאות פרסום של עצמם ושל הנכסים שקידמו את מכירותיהם, שכללו הדפסת גלויות ופרסום הודעות בעיתון (עדות אילן, ע' 11, ש' 32; ע' 12, ש' 1 - 7). בכל פרסום, היו חייבים להופיע סימן ההיכר של רימקס (הבלון) ושם המותג (עדות מירב, ע' 21, ש' 17 - 28), כך שבעקיפין כל פרסום שממנו התובעים פרסם את המשרד. התובעים נשאו בהוצאות הכרוכות בהפקת כרטיסי ביקור (עדות אילן, ע' 12, ש' 12). בכרטיס הביקור (ת/3) הופיעו פרטי המשרד. דמי השכירות של המשרד שולמו על ידי מירב (ע' 21, ש' 26 - 27). הריהוט והציוד המשרדי נרכשו על ידי מירב (ע' 23, ש' 28). הפנקסים בהם השתמשו התובעים להחתים את הלקוחות על התחייבות לתשלום דמי תיווך סופקו על ידי מירב (ע' 23, ש' 29 - 30). בטופס ההתחייבות עליו חתם הלקוח היו פרטי המשרד בלבד ולא היו פרטיהם של התובעים (ת/1, ת/2). על פי ההסכם התובעים חויבו בתשלום דמי ניהול משרד שנתיים, "הוצאות טכנולוגיות" בגין שימוש באתר הנכסים של רימרקס ישראל ו"הוצאות משרד" בגין שימוש בפקס, צילומים ושירותי משרד אחרים. (סעיף ב' לנספח ג' להסכם). זאת, בנוסף להוצאות אחזקת הטלפון הנייד והוצאות הפרסום. כפי העולה מתצהירה של מירב התובעים שילמו תשלומים אלה, בין בדרך של קיזוז מהתמורה שהגיעה להם ובין במישרין (סעיף 39 לתצהיר מירב; סעיף 48 לתצהיר מירב). התמורה: על פי המוסכם התובעים היו זכאים ל- 50% מהעמלה שישלם הלקוח למשרד התיווך. בהתאם להסכם, וכך גם נהגו הצדדים בפועל, הלקוח שילם את דמי התיווך למשרד אשר הנפיק לו חשבונית, והמשרד שילם 50% מהעמלה לסוכן. כאמור, לסוכן היה אסור לגבות את התמורה במישרין מהלקוח ולהנפיק לו חשבונית מס. רישום הצדדים ברשויות המס: רונן היה רשום כעוסק מורשה עוד קודם להתקשרות בינו לבין מירב, וזאת בשל עיסוקו כזכיין של חברת קנדילנד, ועיסוקו בהפעלת חנות בקניון שבעת הכוכבים (עדות רונן, ע' 4, ש' 19). אילן לא היה רשום כעוסק מורשה במשך כל תקופת ההתקשרות. נסיבות סיום ההתקשרות: סיום ההתקשרות בין מירב לבין אילן היה ביזמת מירב, אשר הודיעה בכתב לאילן על סיום ההתקשרות (נספח ב' לתצהיר אילן). על פי האמור במכתב, הסיבות לסיום ההתקשרות הן, בין היתר, אי חתימה על ההסכם; אי השתתפות בכל הפעילות ההכרחית במשרד, לרבות ישיבות צוות וגם תורנויות במשרד; אי ביצוע פעילות שיווקית; פעילות בלתי מספקת; אי הגשת דיווחים. סיום ההתקשרות בין מירב לבין רונן היה ביוזמתו של רונן (עדות רונן, ע' 8, ש' 10 - 12). 2) בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד. כידוע, המבחן הרווח והמקובל בפסיקה לקביעת מעמדו של מועסק כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי" או כ"משתתף חופשי" הוא המבחן המעורב. המרכיב הדומיננטי במבחן המעורב הוא מבחן ההשתלבות, ולו שני פנים: הפן החיובי והפן השלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה האם מבצע העבודה השתלב בעסקו של נותן העבודה. במסגרת הפן השלילי נבחנת השאלה אם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו. מרכיבים נוספים במבחן המעורב הם: מבחן הקשר האישי; כפיפות ופיקוח; אספקת כלי עבודה; תלות כלכלית; אופן הצגת ההתקשרות בפני גורמים חיצוניים, לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי; בלעדיות הקשר; התמשכות הקשר, סדירות הקשר ורציפותו. ע"ע (ארצי) 300021/98 טריינין- מיכה חריש ומפלגת העבודה, פד"ע לז 33. ע"ע (ארצי) 1162/01 סמי בן חמו - המכון לפריון העבודה והייצור, פד"ע לח 433. במקרה הנדון, על יסוד העובדות והראיות שהונחו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי על פי מבחני הפסיקה התקיימו יחסי עובד מעביד בין מירב לבין התובעים. מנימוקים שנפרט להלן. מבחן ההשתלבות - הפן החיובי: כידוע, הפן החיובי של מבחן ההשתלבות כולל שלושה מרכיבים: קיומו של "מפעל" שניתן להשתלב בו; הפעולה המבוצעת דרושה לפעילות הרגילה של המפעל; מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני של המפעל ואינו "גורם חיצוני". כל המרכיבים האלה מתקיימים במקרה הנדון. על פי התשתית העובדתית שנפרשה בפנינו. פעילותם של התובעים הייתה דרושה לפעילות הרגילה של המשרד והם היו חלק מהמערך הארגוני של המשרד; בהקשר זה יש לציין כאמור כי התובעים כמו סוכנים אחרים לא עסקו רק בקידום המכירות של הנכסים והלקוחות שלהם, אלא עבדו במשרד במסגרת התורנות לטובת פעילות המשרד והסוכנים האחרים; בכל מסמך (פנקסי ההתחייבות של הלקוחות, כרטיסי ביקור, פרסומי הנכסים) התובעים הוצגו כפועלים מטעם המשרד; פעילותם של התובעים, כמו גם של הסוכנים האחרים, רוכזה ונוהלה על ידי מירב, הוסדרה בנהלי עבודה שקבעה מירב, ובין היתר היא ניהלה ישיבות צוות, קבעה באיזה אזורים הם יפעלו, קיבלה דיווחים שוטפים על פעילותם, גבתה את התמורה בעד פעילותם וקיבלה 50% מהתמורה בעד פעילותם; כל תוצרי פעילותם של התובעים היו קניינו של המשרד. מבחן ההשתלבות - הפן השלילי: בבחינת הפן השלילי של מבחן ההשתלבות השאלה היא האם התובעים ביצעו את הפעילות במסגרת עסק משלהם. בהקשר זה יש לעמוד על קיומם של סממנים כגון סיכויי רווח וסיכוני הפסד, העסקת עובדים, בעלות/שכירות אמצעי ייצור, נשיאה בהוצאות ייצור, השקעה ברכישת אמצעי ייצור והשקעת הון, וכיו"ב. מרכיב עיקרי במבחן זה הוא האפשרות להגדיל את הרווח באמצעות ייעול עבודה וחסכון בהוצאות. מחומר הראיות עולה כי במסגרת הסכם ההתקשרות לתובעים לא היה עסק עצמאי בתחום התיווך שנתן שירותים למשרד. אין מחלוקת כי התובעים לא עסקו בתחום זה בעבר ולא שילבו את פעילותם במשרד בעסק תיווך שהיה להם בעבר. לכן יש לבחון האם במסגרת פעילותם במשרד הקימו עסק עצמאי משלהם שנתן שירותי תיווך למשרד. התשובה לשאלה זו שלילית. כמתואר לעיל, התובעים השתלבו במסגרת המשרד, עבדו בכפיפות למירב על פי נהלי המשרד שהוכתבו על ידה, ונאסר עליהם במפורש בהסכם לעסוק בתיווך שלא במסגרת המשרד בתקופת ההתקשרות. יתר על כן. כל תוצרי פעילותם היו שייכים למשרד (ראו סעיף 43 לתצהירה של מירב), ועם סיום ההתקשרות לא היו זכאים להמשיך את הפעילות אותה החלו במסגרת המשרד. אמנם, על פי תנאי ההתקשרות התובעים חויבו לשאת בחלק מהוצאות פעילותם (הדפסת כרטיסי ביקור, פרסומים שונים, הוצאות החזקת מכשירי טלפון נייד) אולם מרכיב זה לבדו, כאשר בפרסומים אותם מימנו פרסמו התובעים את המשרד ולא עסק שלהם, אין בו כדי להקנות לתובעים מעמד של קבלן עצמאי כאשר במהות לא הקימו עסק עצמאי משלהם. בהקשר זה יש להדגיש כי העובדה שעל פי הסכם ההתקשרות התמורה ששולמה לתובעים נגזרה מהיקף העסקאות ומשווין הכספי, אין בה כדי לשלול את מעמדם כעובדים שכירים. שכרם של עובדים רבים מחושב באחוזים ממכירות שבוצעו על ידם, על בסיס תפוקה או על בסיס הכנסות (מחזור או רווחים) של פעילותם או של מקום עבודתם. חישוב השכר בדרך זו אינו שולל את מעמדם של מועסקים אלה כעובדים, ואין לראות בהעמדת "זמנו" של עובד כ"סיכון להפסד", ובכך שההכנסה נגזרת באחוזים מהמכירות סיכוי לרווח. מבחני המשנה מחזקים אף הם את המסקנה כי התקיימו יחסי עובד - מעביד בין הצדדים במקרה הנדון: מבחן הקשר האישי: התובעים היו חייבים לבצע את הפעילות בעצמם ולא יכלו להעביר את ביצועה לאחרים. בלעדיות ותלות כלכלית: כאמור, על התובעים נאסר לפעול כמתווכים בכל מסגרת אחרת מחוץ למשרד. פיקוח וכפיפות: כעולה מהנהלים התובעים היו חייבים בדיווח שוטף למירב על פעילותם, ובנוסף לדיווח היו בידיה סיסמאות המחשב של כל הסוכנים שעבדו במשרד, לרבות התובעים. כמו כן, נקבע בהסכם כי למשרד זכות לעיין בכל המסמכים של הסוכן, לרבות מסמכי הנהלת חשבונות, יומנים , מחשב, ובכל מידע עסקי ולא עסקי, וגם את דו"ח רווח והפסד השנתי אמור הסוכן להעביר למשרד. פיקוח הדוק כמפורט לעיל מעיד כי לסוכן אין "עסק עצמאי" משלו. הפיקוח על העבודה בא לידי ביטוי גם בכך שכאשר היקף הפעילות של אילן לא השביע את רצונה של מירב, היא הודיעה לו על סיום ההתקשרות. כאמור, גם אזורי הפעילות של התובעים (וכלל הסוכנים במשרד) שונו על פי החלטתה של מירב, ועל פי עדותה היא בתצהירה (סעיף 43) הייתה לה "הסמכות המלאה והבלעדית לערוך כל שינוי ארגוני במשרדי". בעלות על אמצעי ייצור: התובעים עבדו במשרדה של מירב, והיא זו שציידה את המשרד בריהוט וציוד משרדי, ואף נתנה לתובעים חלק מהציוד שנדרש לביצוע פעילותם כגון פנקסים. רישום במוסד לביטוח לאומי וברשויות המס: רונן היה רשום כעוסק מורשה עוד קודם להתקשרות בינו לבין מירב בהיותו זכיין של חברת קנדילנד. אין ברישום זה כדי להעיד על מעמדו כעצמאי בהתקשרות בינו לבין מירב לאור כל הסימנים האחרים המעידים על כך שבמסגרת ההתקשרות בינו לבין מירב פעל כעובד שכיר. אילן לא נרשם כעצמאי אצל רשויות המס. מעבר לכך שמתקיימים יחסי עובד מעביד בין התובעים לבין מירב על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, אנו סבורות כי אין להכיר במודל התקשרות במקרה הנדון כיחסי מזמין - קבלן עצמאי גם משיקולי מדיניות - הגשמת תכלית דיני עבודה. כפי שהוסבר בהרחבה בעניין רופא [ע"ע (ארצי) 110/10 רפי רופא - מרקם סוכנות לביטוח בע"מ, מיום 22.12.2011) לקביעה כי יחסי עובד מעביד אינם תלויים ברצונם של הצדדים או בהסכמות החוזיות ביניהם אלא במאפייניה המהותיים של ההתקשרות, נובעת מתכלית דיני העבודה - הגנה על העובד, המצוי בדרך כלל בעמדת מיקוח חלשה מול המעסיק, וההכרה כי כוח העבודה אינו "מצרך" ולכן נדרשת התערבות המחוקק לצורך הגשמת ערכים סוציאליים בסיסיים שהחברה בוחרת להגן עליהם. במקרה הנדון, התמונה העולה מהתשתית העובדתית שנפרשה בפנינו היא כי למירב, שהייתה בעלת הזיכיון של רימקס ישראל, היה משרד תיווך, אותו הפעילה באמצעות סוכנים, שעבדו הן במשרד והן בפעילות בשטח. אותם סוכנים לא היו בעלי עסק עצמאי משלהם, שכן כל תוצרי פעילותם היו שייכים למשרד, ומירב ניהלה את פעילותם ופיקחה עליה. מירב גם הפיקה רווח משמעותי מעבודתם של הסוכנים, שכן היא גבתה 50% מעמלת התיווך ששילם הלקוח למשרד. מודל ההתקשרות על פי ההסכם אפשר למירב להפעיל משרד באמצעות הסוכנים, לנהל את פעילותם של הסוכנים ולהפיק ממנה רווחים כמעט ללא עלות, שכן היא לא שילמה לסוכנים שכר בעד עבודתם אלא עמלה בלבד מהעסקאות שהצליחו להביא לחתימתן. זאת, למרות שבמסגרת עבודתם הקדישו חלק מזמנם לקידום פעילותו הכוללת של המשרד בכך שביצעו תורנויות במשרד ולא רק לקידום מכירות של נכסים ולקוחות שבטיפולם. התובעים גם נשאו בחלק ניכר מהוצאות פעילותם, ורונן גם נשא בהוצאות הכשרתו לתפקיד. בהקשר זה יש לציין כי בפרסומים שמימנו התובעים זכה המשרד לפרסום, כך שבמודל זה עלות פרסום המשרד הוטלה על התובעים ולא על מירב. התוצאה היא שככל שפעילותם של הסוכנים נושאת פרי, מירב נהנית מתוצרי פעילותם ומפיקה ממנה רווח, כאשר נשאה בחלק קטן מהוצאות הפעילות, שכן התובעים השתתפו גם בהוצאות אחזקת המשרד, ואילו התובעים הזכאים לאותו שיעור עמלה כמו מירב, נשאו בחלק ניכר מהוצאות פעילותם (אחזקת טלפון נייד, פרסום). לעומת זאת, ככל שפעילותם של הסוכנים נכשלת, הסוכנים נושאים בהפסד הכרוך בכך, שכן הם נשאו בהוצאות הפרסום ולא קיבלו שכר בעד עבודתם, ואילו מירב, אם בכלל, נושאת בהפסד בשיעור נמוך ביותר. בהקשר זה יש להדגיש כי לנוכח העובדה שהשקעתה הייתה "מפוזרת" על פעילות כלל הסוכנים במשרד, וסביר להניח כי בכל חודש לפחות חלק מהסוכנים הביאו לחתימת עסקאות מהן המשרד גבה 50% מהעמלה, שכיסתה את ההוצאות בהן נשאה מירב. נסיבות מעין אלה, בהן למועסק אין במהות עסק עצמאי משלו והמעסיק מפעיל באמצעותו את עסקו שלו, ויש חלוקה בלתי מאוזנת בעליל של הסיכון להפסד והסיכוי לרווח בין המעסיק לבין המועסק, הן בדיוק הנסיבות בהן משפט העבודה צריך להתערב ולהגן על העובד המועסק, בעל עמדת המיקוח החלשה, ולהבטיח כי העובד ייהנה לפחות מהזכויות הבסיסיות המוקנות לו על פי דיני העבודה. נוסיף, כי התביעה שהגישה מירב סותרת את טענתה כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין התובעים וכי התובעים התקשרו עם המשרד כ"עצמאיים". הטענות כי התובעים לא היו פעילים במידה מספקת, אלא התנהלו "בעצלתיים" ו"בפאסיביות", לא השתתפו בפעילות "הכרחית" במשרד וכי בהתנהגותם "הפסולה והעצלנית" גרמו לה לנזקים מעידות כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין מירב לבין התובעים. בניגוד לטענתה כי נהלי המשרד הם בגדר "המלצה", וכי הסוכן הוא "עצמאי וכל מה שהוא עושה מבורך" (ע' 23, ש' 10), טענותיה בתמיכה לתביעתה מעידות כאלף עדים כי התובעים לא היו בעלי עסק עצמאי, אשר היו רשאים לפעול באופן עצמאי בהתאם לשיקול דעתם ובכלל זה לקבוע את היקף פעילותם, אלא כי מירב ראתה בהם חלק מהמערך הארגוני של המשרד ודרשה מהם וציפתה מהם לפעילות בהיקף מסוים. כללו של דבר: מהתשתית העובדתית שנפרשה בפנינו עולה כי התקיימו בין התובעים לבין מירב יחסי עובד מעביד על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. מעבר לכך, גם משיקולי מדיניות של הגשמת תכלית דיני העבודה, בנסיבות המקרה הנדון יש להכיר בתובעים כעובדים של מירב. הזכויות המגיעות לתובעים ושיעורן: בכתב התביעה טענו התובעים כי הם זכאים לסעדים אלה. תשלום שכר חודשי ראוי בסכום שלא יפחת מהשכר הממוצע במשק בתקופת העסקתם בניכוי הכספים ששולמו להם - 64,000₪ לאילן ו- 70,000 ₪ לרונן. תשלום פדיון חופשה - 8 ימים לאילן ו - 12 יום לרונן (לא ננקב סכום בכתב התביעה). לאילן - תשלום 11 ימי הודעה מוקדמת (לא ננקב סכום בכתב התביעה). "קיום כל זכות לה זכאים התובעים מכח היותם עובדים במשרד הנתבעת". פיצויי הלנת שכר בעד כל הרכיבים שנקבעו. מירב טענה גם אם התקיימו יחסי עובד ומעביד התובעים לא הוכיחו את תביעתם מנימוקים אלה. התובעים לא הוכיחו את שיעור השכר המגיע להם ובכלל זה לא הוכיחו כי השכר הממוצע במשק הוא ה"שכר ראוי" שיש לפסוק להם. הטענה כי התובעים עבדו במשרה מלאה מהווה שינוי חזית לנוכח העובדה שלא הועלתה בכתב התביעה, ובכל מקרה הוכח כי לכל היותר עבדו בהיקף משרה של 10%. התובעים לא כימתו את תביעתם לפדיון חופשה ותמורת הודעה מוקדמת. אשר לשיעור השכר לו זכאים התובעים: התובעים טענו כי התקשרו עם מירב על יסוד פרסומים באתר רימקס (נספח א' לתצהיריהם) ובעיתונות, אשר "משדלים" לעבוד כמתווכים במסגרת חברת רימקס ישראל, תוך יצירת מצג של פוטנציאל השתכרות של עשרות אלפי שקלים בחודש. כמו כן, מירב הונתה אותם טרם תחילת עבודתם כאשר הציגה מצג שווא בנוגע להיקף הנכסים המטופל במשרד, כאשר בדיעבד התברר כי רשימת הנכסים הייתה רשימה "כוזבת" וכללה נכסים רבים אשר אינם בטיפולו של המשרד; לפיכך, לנוכח הציפייה של התובעים להרוויח עשרות אלפי שקלים על יסוד הפרסומים והסתמכותם על המצג שהציגה מירב בנוגע להיקף הפעילות במשרד, יש לקבוע את שיעור השכר הראוי לפחות על בסיס השכר הממוצע במשק, ואין מקום לחישוב השכר המגיע להם על בסיס שכר המינימום לפי החוק. אין בידינו לקבל את טענת התובעים. גם אם הייתה לתובעים ציפייה להכנסה גבוהה, אין בציפייה זו כדי לקבוע את שיעור השכר הראוי. התובעים לא הביאו כל ראיה בדבר שיעור השכר הראוי למתווכים שכירים בעלי וותק וניסיון כשלהם, ובכלל זה לא הוכיחו כי הוא עומד על השכר הממוצע במשק או כל סכום אחר. מעבר לאמור, לבית הדין ידיעה שיפוטית כי ככלל עיקר השכר של מתווכים הוא עמלה על עסקאות שנחתמו, כפי שנקבע בהסכם בין התובעים לבין מירב. בהקשר זה יש להבהיר כי תביעתם של התובעים היא ל"שכר עבודה", ולא לפיצוי על ניהול מו"מ לכריתת חוזה בחוסר תום לב. משהתביעה היא לשכר עבודה ולא לפיצוי, אין רלוונטיות לטענות התובעים בדבר הסתמכות והונאה. באשר לטענת ההסתמכות - הפרסומים עליהם הסתמכו התובעים, לטענתם, אינם של מירב אלא של חברת רימקס ישראל. באשר לטענת ההונאה - טענה זו הייתה רלוונטית לתביעה לפיצוי על ניהול מו"מ בחוסר תום לב, שכן על פי הנטען הוצג לתובעים כי פוטנציאל ההשתכרות, שהוא נגזרת מהיקף העסקאות, גדול בהרבה מהפוטנציאל שהיה בפועל. אולם כאמור, תביעה לפיצוי על ניהול מו"מ בחוסר תום לב לא הוגשה על ידי התובעים. כללו של דבר: התובעים לא הוכיחו כי השכר הממוצע במשק הוא שיעור השכר הראוי. לאור האמור, שיעור השכר לו זכאים התובעים על תקופת עבודתם הוא שכר מינימום לפי החוק. אשר להיקף המשרה של התובעים: התובעים תבעו בכתב התביעה שכר בשיעור השכר הממוצע במשק למשרה מלאה. אילן העיד בתצהירו כי עבד במשרד בהיקף של משרה מלאה, גם בתקופה בה עבד באופן חלקי במסעדה כמשגיח כשרות, שכן עבד במסעדה בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב המאוחרות לילה, וכן הייתה לו גמישות שאפשרה לו לצאת לפגישות (סעיפים 71 - 73 לתצהירו של אילן). רונן העיד בתצהירו כי התייצב במשרד בשעות הבוקר, החזיק וניהל את המשרד גם בימים בהם מירב עזבה מוקדם את המשרד, והקדיש את כל זמנו לעבודה במשרד (סעיפים 46, 48 ו- 65 לתצהירו של רונן). מירב טענה בתצהירה המשלים כי היקף עבודתם של התובעים עמד לכל היותר על 10%. על יסוד התרשמותנו מהעדויות ומהראיות בפנינו אנו קובעות כי התובעים זכאים לשכר מינימום בעד עבודה בהיקף של משרה מלאה. אשר לטענת מירב בדבר שינוי חזית: משטענו התובעים בכתב התביעה זכאות לשכר הממוצע במשק בעד משרה מלאה, נובע מכך כי לטענתם עבדו בהיקף של משרה מלאה, וספק אם יש בפירוט הטענה בתצהיר משום שינוי חזית. מכל מקום, כאמור, התובעים טענו במפורש בנוגע להיקף עבודתם בתצהירי העדות מטעמם, ולא הועלתה טענת שינוי חזית לא בתצהירי העדות של מירב ולא בדיון ההוכחות. יתר על כן. עצם התייחסותה של מירב לעניין היקף המשרה בתצהירה המשלים וטענתה כי התובעים עבדו בהיקף משרה של 10%, היא בגדר הסכמה ל"שינוי חזית", ככל שהיה כזה. אשר לטענת מירב כי התובעים לא עבדו בהיקף של משרה מלאה: ראשית, בהתאם לסעיף7 ב' לחוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987, נטל הראייה כי שולם לעובד שכר מינימום מוטל על המעסיק, בנסיבות המפורטות באותו סעיף. שנית, בכל מקרה, אנו סבורים כי גרסת התובעים כי עבדו בהיקף של משרה מלאה לא נסתרה, ולא שוכנענו כי התובעים עבדו בהיקף משרה קטן יותר, ובודאי לא בהיקף משרה של 10%. אנו סבורים כי אין בפנקסים המעידים על פגישות משום ראייה מכרעת להיקף עבודתם של התובעים, שכן חלק מפעילותם אינו בא לידי ביטוי בפנקסים, כגון - השעות בהן עסקו בביצוע תורנות במשרד, השעות בהן ביצעו שיחות טלפון ועוד. מעבר לכך, מירב הודתה בחקירתה הנגדית כי האמור בתצהירה המשלים לפיה רונן לא ביצע פעילות מאז חודש נובמבר 2007 אינו מדויק, לאור הדפים מהפנקסים שהוצגו (ת/1) (עדות מירב, ע' 22, ש' 29 - 33). יודגש, כי על פי החלטה מיום 25.11.2010 הועברו לבא כוחה של מירב הפנקסים שהיו בידי התובעים, ולא הועלתה כל טענה כי הדפים שהוגשו במסגרת ת/1 או ת/2 לא הועברו, על אף שניתנה לבא כוחה של מירב אפשרות להעלות טענה זו (החלטה בע' 26 לפרוטוקול). לפיכך, זכאים התובעים לשכר מינימום מלא בעד כל תקופת עבודתם. בתקופה הרלוונטית לתביעה שכר המינימום עמד על 3,710.18 ₪. לפיכך, אילן זכאי לשכר מינימום בסך 28,752 ₪ (7.75 X 3710.18) ורונן זכאי לשכר מינימום בסך 40,818.25 ₪ (3710.18 X 11). מהסכום המגיע לאילן יש לקזז סך של 2,308 ₪ ששולם לו על פי האמור בת/5, כך שסך הכול מגיע לו סך של 26,444 ₪; מהסכום המגיע לרונן יש לקזז סך של 18,643 ₪, על פי הודאתו בכתב התביעה, כך שסך הכול מגיע לו סך של 22,175 ₪. התובעים טענו שאין לקזז מהשכר המגיע להם לטענתם את השכר ששולם להם בפועל, משום שהובטחו להם בונוסים כנהוג במשרות אנשי מכירות ושיווק ומשום שהשכר ששולם לתובעים כיסה מעט מההוצאות שהטילה עליהם מירב (הוצאות חומר פרסומי ושיווקי הנושאים את שמה של הנתבעת הוצאות טלפון וכד') שהיה על מירב לשאת בהן. אין בידינו לקבל טענה זו של התובעים. ראשית, טענה זו היא טענה חדשה כאשר בכתב התביעה נטען במפורש כי יש לנכות מהסכומים הנתבעים את הסכומים ששילמו לתובעים. שנית, איש מכירות זכאי לבונוס על פי הכללים לתשלום הבונוס שנקבעים בהסכם בינו לבין המעביד, וככלל בונוס מבוסס על הישגים והתובעים אינם יכולים לטעון לזכאות לבונוס שלא על בסיס ביצועים. שלישית, היה מקום לשקול את טענת התובעים כי מירב היא זו שהייתה צריכה לשאת בהוצאות בהן נשאו התובעים לצורך פעילותם או חלקן, והם זכאים להשבת הסכומים שהוציאו. אולם, כאמור, טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים, והתובעים גם לא הביאו ראיות על שיעור ההוצאות בהן נשאו. באשר לחיוב בתשלום פיצויי הלנה: במכתב ב"כ התובעים לב"כ מירב מיום 16.5.2008 (נספח ג(2) לתצהיר אילן) הפנה בא כוח התובעים את בא כוחה של מירב לפסיקה הקובעת כי בין מתווך לבין בעל משרד תיווך שהועסק במתכונת דומה למתכונת העסקתם של התובעים התקיימו יחסי עובד מעביד [עב (ת"א) 5322/05 מכלף ויקטור - תיווך ב.מוריס ובניו, מיום 3.7.2007]. לפיכך, לטענת התובעים, יש לחייב את מירב בתשלום פיצויי הלנה מלאים, שכן היא מנועה מלטעון כי אי התשלום נבע מטעות כנה או ממחלוקת של ממש בדבר עצם החבות. אולם, בחינת פסק הדין מעלה כי אין זהות מוחלטת בנסיבות, ובכלל זה בעניין מכלף לא צוין כי התובע נשא בהוצאות פעילותו. כמו כן, מדובר בפסק דין של בית דין אזורי שאינו בגדר תקדים מחייב, כאשר קיימת פסיקה סותרת, שאזכרה מירב בסיכומי הטענות מטעמה [עב (ת"א) 3042/04 אלי קציר - איריס ביבי, מיום 26.3.3009]. אשר על כן, הגענו למסקנה כי אין מקום בנסיבות מקרה זה לחייב בתשלום פיצויי הלנת שכר, ולסכומים המפורטים בסעיף 29 לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית תקופת העבודה (לשם הנוחות) כמפורט להלן: לאילן - הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2007 עד למועד התשלום בפועל; לרונן - הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.11.2007 התביעות לפדיון חופשה ותמורת הודעת מוקדמת: אכן התובעים לא ציינו בכתב התביעה את הסכום הנתבע בגין עילות אלה. יחד עם זאת, משידוע שיעור שכרם של התובעים ותקופת עבודתם, מדובר בחישוב אריתמטי פשוט. הרכיבים הנתבעים פטורים מאגרה ולכן אין מניעה לפסוק סעד כספי בשל אי תשלום אגרה. יש ממש בטענת מירב כי למרות האמור לעיל התובעים היו צריכים לכמת את התביעה ברכיבים פדיון חופשה והודעה מוקדמת. אולם בהתחשב בעובדה כי מדובר בזכויות מכוח חוקי המגן ושהנתונים הדרושים לחישוב הרכיבים הנתבעים מצויים בפני בית הדין (השכר ותקופת העבודה) יש להעדיף פסיקת הסעד על פני דחיית התביעה מטעמים פרוצדוראליים. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעים כמפורט להלן: פדיון חופשה: לאילן - 1,113 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.3.2008 עד למועד התשלום בפועל. לרונן - 1,608 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2008 עד למועד התשלום בפועל. הודעה מוקדמת לאילן - הבסיס לתשלום שכרו של אילן היה עמלות ולא חודשי. לכן, הוא בגדר "עובד בשכר" לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001 וזכאי ל- 8 ימי הודעה מוקדמת (קלנדריים), בסך של 989 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.3.2008 עד למועד התשלום בפועל. התביעה שכנגד: מירב טענה כי התובעים זלזלו בהתחייבויותיהם המקצועיות כלפיה וכלפי הלקוחות, וכתוצאה ממחדליהם ורשלנותם נכשלו עסקאות ודאיות ממש, ובכך נגרם למשרד הפסד עמלה בסך של 320,000 ₪. מירב פירטה בתצהירה נכסים אשר התובעים גייסו בבלעדיות, וטענה כי התובעים לא התנהלו כנדרש ביחס לנכסים אלה, ובכלל זה לא פרסמו אותם כראוי, וטיפלו בנכסים באופן "חובבני", "שרלטני" ו"כושל". בנוסף להפסד העמלות טענה מירב לפגיעה בשמו הטוב ובמוניטין של המשרד. על יסוד העמלות שהגיעו למשרד בעד השלמת העסקאות בנכסים שפורטו בתצהיר טענה מירב כי אילן גרם לנזקים בסך של 200,000 ₪ ורונן גרם לנזקים בסך של 120,000 ₪. כן טענה מירב כי על התובעים להשיב לה החזר תשלומים ששולמו להם ביתר, בשיעור 40% מהתמורה ששולמה להם, מכוח "סעיף גדרון" שבהסכם ההתקשרות. התובעים טענו כי משרדה של מירב הוא חדש וקיים זמן קצר, ולא ברור על יסוד מה נטען ל- 13 שנות מוניטין; במהלך תקופת ההתקשרות פורקה השותפות בין מירב לגב' תורג'מן באופן אלים, מילולית ופיסית עד כי המשטרה נדרשה להתערב, ועובדה זו פגעה במוניטין. התובעים טענו כי פעלו מעל ומעבר והשקיעו מאמצים בעבודתם; מירב פגעה בעצמה במוניטין בכך שפרסמה רשימות נכסים פיקטיביות באתר שלה; מירב לא הדריכה אותם ולא סייעה להם בעבודתם, כמתחייב מכך שהחלו לעבוד אצלה כסוכנים מתחילים וללא כל ניסיון. לעניין העסקאות הספציפיות טענו התובעים כי הטענה שהייתה וודאות של 100% בסגירת העסקאות היא מופרכת, ודרישה לפיצוי בגין עסקה שלא יצאה אל הפועל היא חסרת בסיס; כמו כן, התייחסו התובעים לעסקאות הספציפיות שפירטה מירב בתצהירה, והבהירו את הקשיים והסיבות לכך שכל עסקה לא נסגרה. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר הראיות אנו סבורות כי יש לדחות מכל וכל את התביעה שכנגד שהוגשה על ידי מירב. מדובר בתביעה לא מבוססת, בה הועלו טענות בעלמא, שלא גובו בראיות כלשהן, ונראה כי היא הוגשה על מנת ליצור משקל נגד לתביעת התובעים ולהרתיעם מניהול תביעתם. מעבר לאמירות כלליות כי התובעים פעלו באופן "לא מקצועי" או "זלזלו" וכיו"ב, לא הובאה שום ראייה לכך שהתובעים התנהלו שלא כראוי ולא הובאה שום הוכחה כי קיים קשר סיבתי בין התנהלותם של התובעים והעובדה שהעסקאות לא נסגרו. מירב לא טרחה לזמן לעדות ולו לקוח אחד אשר יתמוך בגרסתה לעניין אופן הטיפול של התובעים ויאשר את גרסתה כי התנהלות התובעים גרמה לכך שהעסקה לא נסגרה במסגרת המשרד. הטענה כי "קיימת וודאות ברורה ומיידית" למכירת נכסים שהם בבלעדיות, וכי רק בשל התנהלותם של התובעים לא יצאו לפועל העסקאות לא הוכחה, ובכלל זה לא הובאו למשל ראיות כי נכסים בבלעדיות שהיו בטיפולם של מירב או של בעלה של מירב או של סוכנים אחרים באותה תקופה נמכרו. לא הובאה גם כל ראייה לעניין שווי העסקאות, וכפועל יוצא מכך לא הובאה ראייה לעניין שיעור העמלה ושיעור הנזק הנטען. כללו של דבר - התביעה שהגישה מירב נדחית מכל וכל. סוף דבר: אנו מחייבות את מירב לשלם לתובעים בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פסק הדין כמפורט להלן: לתובע אילן: שכר עבודה בסך 26,444 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2008 עד למועד התשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 1,113 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.3.2008 עד למועד התשלום בפועל. תמורת הודעה מוקדמת בסך 989 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.3.2008 עד למועד התשלום בפועל לתובע רונן: שכר עבודה בסך 22,175₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.11.2008 עד למועד התשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 1,113₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.3.2008 עד למועד התשלום בפועל. התביעה שהגישה מירב נדחית. הוצאות ושכ"ט עו"ד: בקביעת שיעור שכ"ט עו"ד הבאנו בחשבון גם את העובדה שתביעתם של התובעים התקבלה חלקית וגם את העובדה שהתובעת הגישה תביעה בסכום עתק של 337,562 ₪, שכאמור לעיל מצאנו כי היא בלתי מבוססת והוגשה על מנת להוות משקל נגד לתביעתם של התובעים. אשר על כן, מירב תשלם לכל אחד מהתובעים שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בגין תביעתו שהתקבלה וסך 10,000 ₪ בגין התביעה של מירב שנדחתה. זכות ערעור - כל צד רשאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. תיווךשאלות משפטיותיחסי עובד מעביד