האם אי חידוש רישיון נשק מהווה התפטרות

האם אי חידוש רישיון נשק מהווה התפטרות של מאבטח ?

הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי התובע בחר לעזוב את העבודה על דעת עצמו ללא הודעה מוקדמת, שעה שהחליט לא לחדש את רישיון הנשק, אשר מהווה אחד מתנאי קבלתו לעבודה.

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי חידוש רישיון נשק של מאבטח:

1. הנתבעת הינה חברה המספקת שירותי שמירה ואבטחה, והתובע עבד בשירותה כשומר ומאבטח.

בתביעה שלפנינו טוען התובע כי התפטר מעבודתו בשירות הנתבעת בנסיבות בגינן יש לראותו כמתפטר בדין מפוטר, ועל כן ביקש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים לפי שכר קובע של 4,905 ₪ בתוספת פיצויי הלנה.

עוד עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, הפרשי השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ושעות חג, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, והחזר עירבון ביגוד ואגרות נשק.

2. הנתבעת, מצדה, טענה בכתב ההגנה, כי התובע בחר לעזוב את העבודה על דעת עצמו ללא הודעה מוקדמת, שעה שהחליט לא לחדש את רישיון הנשק, אשר מהווה אחד מתנאי קבלתו לעבודה.
לטענתה, התובע קיבל את כל המגיע לו בהתאם לדין ואף מעבר לכך, ומעולם לא היו פניות מטעמו לעניין הפגיעה הנטענת בזכויותיו הסוציאליות.

3. אין חולק, כי יחסי העבודה בין הצדדים החלו ביום 01.10.08 והסתיימו ביום 30.01.12 עם התפטרותו של התובע.
עוד אין חולק, כי התובע עבד על בסיס שעתי, 6 ימים בשבוע, בעיקר במשמרת לילה משעה 23:00 עד השעה 07:00 בהיקף של משרה מלאה, והוצב במפעל פלב"ם בקיבוץ עין חרוד, וכי על יחסי העבודה בין הצדדים חל הסכם קיבוצי מיוחד מיום 06.06.04 (להלן: "ההסכם הקיבוצי").

4. יוער כי בתיק זה נקבעה ישיבת הוכחות בעיתוי מוקדם בשל מצבו הרפואי של התובע, ובשל לוח הזמנים שנקבע נמנע בית הדין מלהורות על הגשת תצהירי עדות ראשית.

בפני בית הדין העידו התובע בעצמו, ומטעם הנתבעת העיד מר לאוניד שפירא אשר שמש בתקופה הרלוונטית מנהל אזור בנתבעת.

5. לאחר שהובאו בפנינו העדויות והראיות, והוגשו סיכומים בכתב מטעם באי כוח הצדדים, עולה כי השאלות העיקריות הטעונות הכרעה בענייננו הן הבאות:

א. מה היו נסיבות התפטרותו של התובע, והאם יש לראותו כמתפטר בדין מפוטר?
ב. האם התובע נתן לנתבעת הודעה מוקדמת כדין על התפטרותו, ובמידה ולא – האם יש לקבל טענת הקיזוז שלה בהקשר זה.
ג. כיצד יש לחשב את השכר הקובע לעניין התשלומים השונים ששולמו לתובע?
ד. האם זכאי התובע להפרשים בגין פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, וכן לפיצוי בגין הפרשות בחסר לקופת קרן הפנסיה, וככל שכן, מהו שיעור התשלום לו הוא זכאי בגין כל אחד מרכיבים אלה?
ה. האם זכאי התובע להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ובימי מנוחה?
ו. האם זכאי התובע להחזר ערבון שהפקיד בגין ביגוד, מטווחים, השתלמויות וריענון ירי?

6. השכר הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו -

נבהיר כי לטענת התובע, הרי שיש לחשב את זכויותיו השונות על בסיס שכר קובע בסך של 4,905 ₪, בעוד שלטענת הנתבעת השכר הקובע עמד על סך של 4,201 ₪.

כאמור, אין חולק שהתובע הועסק על בסיס שכר שעתי, 6 ימים בשבוע, במשרה מלאה.
עיון בתלושי השכר שהוצגו בפנינו, מראה כי בשנת עבודתו האחרונה עבד התובע בממוצע 226 שעות בחודש, ומכפלת מספר זה בשכרו השעתי על פי תלושי השכר מביא לסך שהוא אף גבוה מזה שלו טען התובע (וזאת כמובן ללא תוספת התגמול בגין עבודה בשעות נוספות או שעות שבת וחג).

אמור מעתה – שכרו הקובע של התובע היה 4,905 ₪.

7. נסיבות התפטרותו של התובע -

א. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת לא שילמה לתובע כדין את המגיע לו מכוח חוקי המגן, החל מתוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות, המשך בהשתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, דמי חופשה והבראה , דמי חגים, וכלה בהפרשות בחסר לקרן פנסיה, ועל כן מדובר בנסיבות בהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך את עבודתו.
התובע הפנה לעובדה ששיגר לנתבעת מכתב ביום 22/01/12, ובו התרה בה בא כוחו כי ככל שלא ישולמו מלוא הכספים המגיעים לו – יאלץ להתפטר.

מנגד, טענה הנתבעת כי התובע לא פנה אליה בכל שלב שהוא, להתלונן בגין פגיעה לכאורה בזכויותיו הסוציאליות, וכי הוא עזב את עבודתו ביוזמתו ביום 30.01.12 כאשר בא לנתבעת והפקיד את נשקו.
לטענתה הוא אף לא המתין לסיום התקופה האמורה במכתבו (22.02.12) ולא נתן לה הזדמנות לתקן את המחדלים הנטענים, וכי באותו היום קיבל מהנתבעת מכתב בו הוזכר לו שהוא חייב לחדש כרטיס הנשק שיפוג בתאריך 31.01.12, שקיומו מהווה את אחד התנאים בקבלתו לעבודה, אלא שהוא בחר להחזיר את הנשק ולהודיע כי אינו מעוניין לשלם את האגרה.

התובע, מצדו, טען כי הפקיד את הנשק עפ"י דרישת הנתבעת, וכי שילם את אגרת רישיון הנשק, ולתמיכה בטענתו צרף לסיכומיו אישור תשלום בגין אגרת רישיון נשק מיום 18.01.12.

ב. אין חולק, כי ביום 17.01.12 שגר התובע מכתב לנתבעת באמצעות בא כוחו שכותרתו "דרישה לתשלום זכויות", במכתב האמור התריע התובע על אי תשלום זכויותיו הסוציאליות (שכר מלא בגין "שעות לילה", שעות נוספות, הפרשה לתגמולים, דמי הבראה, חופשה שנתית, ודמי חגים), וניתנה לנתבעת לכאורה הזדמנות לסילוק מחדליה הנטענים.
בתשובה למכתב זה שיגרה הנתבעת לתובע ביום 22.01.12 מכתב בו הודיעה כי "אין בענף השמירה "שעות לילה" ובכך הוא ייחודי, אין תשלום עבור "שעת לילה" ב-150% וכלל , דרישה לפדות ימי חופשה לעובד שעודו עובד, הינה דרישה המנוגדת לחוק".
לכך השיב התובע במכתב הנושא אותו תאריך בו הודיע על התפטרותו מהעבודה וכי התפטרותו תיכנס לתוקף בתום חודש ימים מיום ההודעה כלומר ביום 21.02.12.
עוד אין חולק, כי ביום 30.01.12 החזיר התובע את נשקו לנתבעת ובאותו מעמד נמסר לו המכתב שבו נרשם כך - "ברצוני להביא לידיעתך כי תוקף כרטיס נשק אירגוני אשר נמצא אצלך יפוג בתאריך 31.1.12 וכי עליך לחדש אותו.
כידוע לך כרטיס הנשק הינו פרטי ונושא את שמך, וע"פ חוק כלי היריה (נשק אירגוני) עליך לדאוג ולהמציא כרטיס נשק אירגוני עם תוקף ממשרד הפנים ע"מ שתוכל להחזיק נשק לצורך עבודתך.
בתאריך 30.1.12 החזרת את נשק החברה, והודעת לי כי אינך מעוניין לשלם את האגרה ואת התהליך הכרוך להאריך את התוקף של הכרטיס, הסברתי לך כי החברה אינה משלמת וכי הכרטיס הינו פרטי וחלק מתנאי קבלה לעבודה."

כמו כן, אין חולק כי בגין חודש 01/2012 שולמו לתובע תשלומים בגין דמי הבראה בסך של 6,205 ₪ ועבור הפרש תגמולים לפנסיה סך של 3,278 ₪.
בהקשר זה העיד התובע כדלקמן-
"ש. ראית את התלוש שלך לחודש ינואר.
ת. כן.
ש. ראית ששולם לך הבראה ופנסיה – השלמות.
ת. בינואר לא שולם כלום ובפברואר אחרי שעורך הדין פנה במכתב כבר התחילו לשלם.
ש. התחילו או שילמו.
ת. שילמו אבל לא הכל.
ש. אז למה לא חזרת לעבוד.
ת. לאיזה עבודה? אף אחד לא נתן לי עבודה, החברה לא כתבה לי מכתב ולא הציעה לי שום דבר, לא היה מענה אז אני לא יודע על איזה מקום עבודה אתם מדברים."

יצוין, כי בחקירת התובע בפני בית הדין טען לראשונה (טענה שלא נטענה בכתב התביעה) כי לא הציבו אותו במקום עבודה משום שלא עבר קורס כמו יתר השומרים בחברה, וכך כלשונו-
"החברה עזבה את המקום איפה שעבדנו וינואר היה חודש אחרון של מקום העבודה. השומרים שעבדו יחד איתי קיבלו מנציג הנתבעת שיושב פה קורס, המשטרה נתנה הוראה שהשומרים שעבדו שם חייבים לקבל את הקורס הזה. אני חושב שזה היה במגדל העמק, קורס שנמשך 4 ימים. כשהגעתי למנהל העבודה שלי ושאלתי למה הוא לא מפנה אותי לקורס, הוא אמר שאני אקבל בשבוע הבא. כשהתייצבתי אחרי שבוע הוא אמר שאני לא אעבור את הקורס. הרישיון נשק היה צריך להסתיים ב- 31.1, ב- 30.1 נקראתי לחברה ולקחו לי את הנשק. כששאלתי האם אני אמשיך לעבוד או לא, אף אחד לא השיב לי כלום ולא הציבו לי מקום עבודה וכששאלתי למה השומרים שעבדו איתי ממשיכים לעבוד, נאמר לי שהם עברו קורס ואני לא עברתי קורס,......"

בהקשר זה העיד מר שפירא לאוניד מנהל אזור בנתבעת וציין, כי השומרים מחדשים את הרישיון באופן עצמאי וכי התובע היה מודע להליך חידוש הרישיון נוכח העובדה שכבר עשה זאת מקודם, ולשאלה מהו ההליך לחידוש הרישיון הוא השיב-
"ת. כדי לחדש את הרישיון קודם כל מקבלים בדואר את האגרה שצריך לשלם. לפי החוק כל אחד באופן אישי פרטי הולך לחדש את הרישיון באופן עצמאי, יש מטווח מסוים שיש לו אישור, כמו נשק הצפון, אנחנו עובדים עם נשק הצפון.
ש. התובע עצמו כשחידש את הרישיון בפעם הקודמת הוא שילם גם את האגרה וגם את המטווח.
ת. כן. יש את האגרה שצריך לשלם, הצהרת בריאות והכשרה בעצמה שהיא 9 שעות שהיא בסביבות 400 ₪. הוא ידע שהוא צריך לחדש את הרישיון, יש מעקב שאנחנו עושים, ואנחנו עושים תזכורות לשומרים. כל התקופה שלו הוא היה חמוש וגם המשך העבודה שלו.. אני אמרתי לו בעל פה והודעתי לו שהוא חייב לחדש עד סוף ינואר, הוא אמר שהוא לא רוצה לחדש והוא לא מעוניין להמשיך לעבוד."

התובע מצדו לא הכחיש שהיה מודע להליך חידוש הרישיון (אשר ניתן לו באופן אישי ע"י הרשויות ולא לנתבעת), וכי כבר עשה זאת בפעם קודמת.
יוער כי מר שפירא מסר בעדותו כי עובר לשליחת המכתב מטעם בא כוחו של התובע פנה לתובע וציין כי עליו לחדש את רישיון הנשק עד סוף ינואר אלא שהתובע השיב כי אין ברצונו לחדש את הרישיון וכי איננו מעוניין להמשיך לעבוד.
עוד סיפר, כי בסוף חודש ינואר הגיע התובע אליו וציין בפניו כי איננו מעוניין להמשיך לעבוד :
"ש. אתה זוכר את היום שהוא הפקיד את הנשק.
ת. הוא בא בסוף החודש ואמר שהוא לא רוצה להמשיך לעבוד.
ש. אמרת לו שהוא פוטר או שלא ימשיך לעבוד.
ת. לא, יש לנו עבודה באזור עפולה, זה הסניף הראשי שלנו ויש לנו המון מפעלים, הוא לא שאל בכלל ולא היה מדובר בכלל על עבודה.
ש. אתה הוצאת לו מכתב באותו יום.
ת. כן. הוצאתי לו מכתב שהוא צריך לחדש את הרישיון והוא לא עשה את זה, קודם כל הוא צריך לחדש את הרישיון.
ש. ויותר הוא לא חזר.
ת. לא חזר ולא היה קשר לא טלפוני ולא במשרד.
ש. אז ב- 30.1 הוא הפקיד את הנשק, את המשכורת של חודש ינואר איך שילמתם.
ת. ב- 10.2 העברה בנקאית, כמו בכל חודש."

עיננו הרואות כי מעבר לכך שגרסת התובע אשר לנסיבות סיום עבודתו לא הייתה לגמרי עקבית, הרי שגם לגרסתו שלו הוא התרה בנתבעת שאם לא תשלם זכויותיו עד ליום 22/02/12 הוא יעזוב את עבודתו, ונמנע מלהמתין וליתן לנתבעת הזדמנות לתקן את המעוות ובטרם תמה התקופה שהגדיר בא כוחו – הפסיק לעבוד, ולא חזר לעבודה חרף העובדה שחלק נכבד מהכספים שדרש תשלומם – שולמו לו, תוך שהוא גם נמנע מלחדש את רישיון הנשק שלו, שבלעדיו אין בידי הנתבעת להפקיד נשק בידיו לצורך ביצוע העבודה שבה הוצב במהלך תקופת עבודתו, ולבסוף, לראשונה בעדותו בפני בית הדין, טען כי הסיבה לכך שלא המשיך לעבוד הייתה הימנעות הנתבעת מלאפשר לו ליטול חלק בקורס מסוים שאליו שוגרו עובדים אחרים.

8. הדין החל -

סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג 1963, קובע כי "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".

על מנת שיחשב דינו של התובע כדין מפוטר עליו להוכיח כדלקמן:

ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, או שהתקיימו נסיבות כאלה שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד. (ראו, ע"א 496/67, שוקורי - מדינת ישראל, פד"י כב (1), 395; ע"א 171/66, עירית פתח תקוה – שלמה בן צור, פד"י כ (3), 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל - מרגלית קרני, פד"י כא (2), 255).

שנית, עליו להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתפטרות להרעה, קרי, עליו להוכיח כי החלטתו להתפטר נבעה בשל הטעמים לעיל ולא בשל טעם אחר.

שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה לנתבע על כוונתו להתפטר מהטעמים לעיל, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב (ראו, דב"ע מח3-60/ טלסיס - רוגל, פד"ע כ' 421).

בענייננו, הרי שנוכח האמור לעיל אין כל הצדקה לקבוע כי חלה "הרעה מוחשית" (או הרעה כלשהי) בתנאי עבודתו של התובע, וגם לא הוכח, כלל ועיקר, כי התקיימו נסיבות בהן אין לדרוש מהתובע כי ימשיך בעבודתו בשירות הנתבעת.
זאת ועוד – איננו סבורים שעלה בידי התובע להוכיח כי אלו היו הנסיבות האמיתיות בגינן ביקש להתפטר, ובהקשר זה העדפנו את גרסתו של העד מר שפירא, שהייתה מהימנה יותר בעיננו, על פני גרסת התובע, שלא הייתה עקבית, והתרשמנו שאמר אותם דברים שסבר שיתמכו בקבלת תביעתו, ולאו דווקא תיאר נכוחה את הנסיבות.

ולבסוף – מוצאים אנו כי אין לראות את התובע כמי שנתן התראה אמיתית וראויה לנתבעת על כוונתו להתפטר ככל שלא יתוקנו הליקויים שלדעתו קיימים בתנאי עבודתו, וודאי שלא נתן לה הזדמנות לתקן את הליקויים , ולראיה התפטר עוד בטרם חלף המועד שבא כוחו קצב במכתב ההתראה שלו, ולמרות שבטרם חלוף אותו מועד שולם לו חלק בלתי מבוטל מהסכומים שדרש תשלומם.
המסקנה היא שלא התקיימו הנסיבות המצדיקות ראייתו כמתפטר בדין מפוטר, ועל כן תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים - נדחית בזאת.

9. טענת הקיזוז בגין תמורת הודעה מוקדמת -

הנתבעת טענה כי התובע התפטר מבלי שנתן הודעה מוקדמת. לפיכך, קיזזה משכר חודש 01/2012 של התובע, תמורת הודעה המוקדמת בשיעור שכר של 2,800 ₪.
מנגד, התובע טען כי ביום 31.01.12 נדרש להחזיר את נשקו וכי הנתבעת הודיעה לו כי רישיון נשק בתוקף הינו תנאי הכרחי לעבודתו, ולכן לשיטתו יש לראות בהתנהגותה זו כוויתור על מתן הודעה מוקדמת, ומשכך יש להורות לה להשיב לו את הסכום אשר קוזז משכרו.

אין חולק שהתובע נתן לנתבעת ביום 22.01.17 התראה בכתב לפיה יסיים את עבודתו ביום 21.02.12, וכן אין חולק כי לא המתין עד סוף התקופה האמורה והתפטר ביום 30.01.12 עת הפקיד נשקו.
כאמור, הוברר לעיל כי התובע היה מודע להליך חידוש רישיון הנשק ואף שלם את האגרה הנדרשת אך לא השלים את התהליך ובכך מנע את המשך עבודתו בפועל.
כך או כך, לא הייתה כל הצדקה לכך שהתובע יימנע מלהשלים את התקופה שהוא עצמו נקב בה, ושהיה עליו לתת על פי הדין, ומשכך רשאית הייתה הנתבעת לקזז משכרו האחרון את יתרת תקופת ההודעה המוקדמת, מעבר לזו שבה עבד (מיום 22/01/12 עד ליום 31/01/12), כפי שעשתה בפועל.

10. התביעה להפרשי שכר -

התובע טען, כי לא שולם לו מלוא השכר אשר לו היה זכאי בגין עבודה בשעות נוספות, עבודת לילה ועבודה בימי המנוחה השבועית.
לתמיכה בטענתו צרף לסיכומיו תלושי השכר בגין תקופת עבודתו וכן רישומים ידניים לגבי שעות עבודתו.
הנתבעת, מצדה, טענה כי הרישומים אשר הוצגו ע"י התובע אינם מהימנים כלל ואינם מהווים כל ראיה לזכאותו להפרשי שכר.
לחלופין נטען, כי אף לשיטת התובע ועפ"י הרישומים שהציג למעשה לא קיים הפרש, אלא מזערי בלבד, שמקורו ככל הנראה בטעויות רישום של התובע.

בהקשר זה, העיד מר שפירא וציין כי המשמרות של השומרים בוצעו לפי תקן השעות של המפעל בו הוצבו, כאשר שעות העבודה נרשמות ביומן נוכחות ע"י השומר עצמו, והיומן היה מועבר באמצע כל חודש למזכירות החברה ושם מעודכן לפי תקן שעות המפעל.
התובע העיד כי נהג למסור את דוחות הנוכחות למר שפירא בכל אמצע חודש, ומשנשאל האם היה פיקוח על שעות עבודתו הוא ציין שהיה נציג מטעם הנתבעת במפעל אשר היה אחראי על מועדי התייצבותו לעבודה.
יודגש, כי הנתבעת לא הגישה את יומן הנוכחות שהוזכר.
בענייננו, מעיון ברישומים אשר הוצגו ע"י התובע, ואשר נראים כמסמכים אותנטיים אשר נרשמו בכתב יד בזמן אמת ע"י השומרים שהוצבו באתר העבודה ובכללם התובע, ניתן למצוא פירוט של שעות תחילת העבודה וסיומה עבור כל שומר.

כך או כך, נאמר כי השוואה של תלושי השכר שהפיקה הנתבעת לדו"חות הנוכחות שהגיש התובע מראה כי קיימת בניהם התאמה, במובן זה שמספר שעות העבודה העולה מהדו"חות זהה למספר השעות ששוקפו בתלושים, והצדדים חלוקים, למעשה, על תוספת התגמול לה היה התובע זכאי בגין אותן שעות ומתכונת חישובה.

11. מעיון בתלושי השכר אשר הוצגו בתיק והשוואתם עם הרישומים שהוזכרו, עולה כי אכן כטענת התובע, הנתבעת שלמה עבור שעות עבודה בשעות נוספות בימי שבת תשלום זהה לגמול שעת עבודה רגילה ביום שבת, וכן נמנעה מלשלם תוספת תגמול בגין עבודה בשעות נוספות בימי חול.

בדיקת התוספת שעל הנתבעת היה לשלם בגין השעות שמזכות בתוספת תגמול, כאשר היא מחושבת על בסיס השכר השעתי לשעה רגילה ששוקף בתלושי השכר מביאה לתוצאה הבאה –

חודשי העבודה שעות נוספות (שבת)לפי 25% שעות נוספות (שבת)לפי 50% תעריף עבור שעהרגילה שעות נוספות(יום חול)לפי 25% שעות נוספות (יום חול)לפי 50%                                    
08/09-12/09      34      17      20.8 ₪      26      2      510 ₪      
01/10-07/10      58      29      21 ₪      34      15      945 ₪      
08/10-11/10      28      14      21.21 ₪      16            382 ₪      
12/10      10      5      21.22 ₪      4            127 ₪      
01/11-03/11      22      11      21.22 ₪      28      49      902 ₪      
04/11-06/11      24      18      21.44 ₪      48      66.5      1,292 ₪      
07/11-12/11      46      26      22.59 ₪      82      154.5      2,649 ₪      
1/12      4      3      22.59 ₪      6      8      181 ₪      
סה"כ                                    6,988 ₪      

יוזכר, כי עבור התקופה שהחל מחודש 07/2009 ועד לחודש 10/08 לא הוצגו רישומים, וביחס לתקופה זו הודתה הנתבעת כי התובע היה זכאי בגינה לתוספת תגמול בסך של 267.75 ₪

12. אשר לטענה בדבר זכאות להפרשי שכר בגין ביצוע משמרות באתרים אחרים של הנתבעת (מעבר למפעל פלב"ם בו עבד התובע דרך קבע) -

א. נטען כי ביום 02.01.12 התובע עבד 10 שעות בשוק החדש אך לא שולם לו עבור שעות עבודתו.
הנתבעת מצדה טענה כי התובע לא עבד באותו יום והפנתה לכאורה למסמך ריכוז שכר מחודש 01/12 אשר לא צורף לסיכומיה ולא הוצג בפנינו, משכך יש לראות את רישומיו של התובע שהוכחו כמהימנים – כמעידים על כך שעבד באותו יום כנטען, והוא זכאי לשכר העבודה שנתבע על ידיו בסך של 248.32 ₪.

ב. עוד נטען, כי בחודש 08/11 התובע עבד ב"קפה במתחם", ולא שולם לו עבור 5.5 שעות נוספות, ומנגד הנתבעת טענה רק כי לתובע שולם כבר בגין השכר השעתי הרגיל ועל כן נותרה, לגישתה, זכאות להפרש בסך 45 ₪.
כמו כן נטען כי בחודש 07/2011 לא שולם לתובע עבור 5.5 שעות עבודה בשמירה ב"אולמי שלי", משכך נתבע סך של 155 ₪, ואילו הנתבעת הודתה בזכאות לסך של 34 ₪ בלבד .
עיון בתלושי השכר לחודשים 07-08/2011 מעלה כי תעריף השכר השעתי עמד על 22.59 ₪, וכי שולם מלוא השכר הרגיל בגין שעות העבודה בפועל, ומשכך התובע זכאי לתוספת תגמול בגין השעות הנוספות בסך של 102 ₪ בלבד.

ג. התובע טען כי בחודש 05/2011 לא שולם לו שכר בגין 23 שעות כולל 4 שעות בקרית טבעון ולכן הינו זכאי לסך של 647 ₪.
הנתבעת לא התייחסה בכתבי הטענות שלה כלל לעבודת התובע במועד זה, ומשכך מתקבלת תביעתו בהקשר זה.

ד. הוא הדין בכל הנוגע לסכום שנתבע עבור הפרשי שכר בחודש10/2011 שם נתבע סך של 563 ₪ בגין 20 שעות עבודה בפארק עפולה, ולכן גם כאן יש לפסוק לזכות התובע בדיוק את הסך שנתבע.

ה. יש לקבל גם את התביעה להפרשי שכר בגין החודשים 08/2010, 09/2010 בסך של 212 ₪, אשר גם לעניינם לא הייתה התייחסות מטעמה של הנתבעת.

סיכומו של דבר בכל הנוגע לתביעה להפרשי שכר -

בחישוב סך הסכומים שפורטו לעיל עולה כי הנתבעת נותרה חייבת לתובע סך של 9,107 ₪.

13. התביעה להשתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה -

התובע עתר בתחשיב שהגיש לתשלום סך של 4,546 ₪ בגין הפרשי דמי נסיעות.
לטענתו בתקופת עבודתו גר בגבעת המורה ומקום עבודתו הקבוע היה במפעל פלב"ם בקיבוץ עין חרוד אליו לא מגיעה תחבורה ציבורית, ולכן היה עליו לנסוע בתחבורה ציבורית לעפולה ומשם לאתר העבודה בקיבוץ עין חרוד.
התובע טען, כי הנתבעת שילמה סך של 15 ₪ ליום בלבד בגין נסיעות, בעוד התעריף בתחבורה הציבורית מגבעת המורה לעפולה לפי כרטיס חופשי חודשי הינו 116 ₪, ועלות הנסיעה מעפולה למקום העבודה הינו 17 ₪ (בשני הכיוונים).

מנגד, הנתבעת ציינה כי התובע היה מגיע לעבודה ברכבו הפרטי וכי המרחק מביתו ועד אתר העבודה הינו 15 ק"מ בלבד, על כן סוכם עמו כי התשלום בגין דמי נסיעתו יהיה 15 ₪.

התובע העיד בפנינו בהקשר זה, וטען כי הגיע לעבודה "באוטובוסים, תחבורה ציבורית ובשישי שבת באוטו שלי" אולם הוא לא זכר את מספרו של קו האוטובוס בו לכאורה נסע, ולא ידע לתאר את מהלך נסיעתו מדי יום לעבודה.
מר שפירא העיד כי התובע נהג להגיע למקום עבודתו, כמו שאר השומרים ברכבו הפרטי משום שלא הייתה תחבורה ציבורית למקום העבודה.

נטל ההוכחה בעניין היקף הזכאות להשתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה מוטל על העובד. עליו נטל ההוכחה להוכיח מה היו הוצאותיו לצורך הנסיעה לעבודה ומתי הוציא אותן בפועל (ראו, דב"ע נו/64-3 צדוק ויולט - גאולה בלדב ואסתר קורנפיין, מיום 10.9.96), כאשר ככל שלא הוכיח את הוצאותיו ממילא לא קמה לו הזכות שהמעביד ישתתף בהן.
עם זאת נפסק כי לצורך הוכחת עצם הזכאות לדמי נסיעה די באמירה כללית של עובד כי לא קיבל השתתפות, כאשר ברור כי לאור מקום עבודתו המרוחק של העובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע אליה (ראו, דב"ע נא/ 60-3 עטאללה בלוט - עזרא לוי ובניו בע"מ ותחנת דלק בר כוכבא, פסק דין מיום 15.8.91.)

בענייננו, עיון בתלושי השכר מראה שלתובע שולמו סכומים משתנים שעמדו על בין 300 ל- 400 ₪ לחודש כהשתתפות בהוצאות נסיעה.
התובע לא הביא שמץ של הוכחה לכך שהוצאות הנסיעה שלו לעבודה וממנה עלו על הסך ששולם לו.

משכך, דין תביעתו להפרשי השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה – להידחות.

14. תביעת התובע לפדיון חופשה -

לטענת התובע הינו זכאי בהתאם להסכם העבודה לפדיון 40 ימי חופשה, לאחר ניכוי הסכום ששולם לו בחודש 02/12, נותרה הנתבעת חייבת סך של 1,677 ₪.
מנגד, טענה הנתבעת כי התחשיב של התובע שגוי וכי התביעות ביחס לחלק מהתקופה הרלבנטית התיישנו.

בהתאם להוראות ההתיישנות שנקבעו בחוק חופשה שנתית, יש לבדוק, אם כן, את זכויותיו של התובע ביחס ל - 4 שנות העבודה האחרונות (ולא שלוש, כטענת הנתבעת, שכן נכון לסיום יחסי העבודה בין הצדדים עומדת לרשות העובד זכאות ביחס לשנה השוטפת ושלוש השנים שקדמו לה).

בהתאם לסעיף 10 להסכם העבודה, התובע זכאי עבור כל אחת מהשנתיים הראשונות ל-12 ימי חופשה, ועבור השנה השלישית עד הרביעית – 13 ימי חופשה.
עולה מהאמור, כי התובע זכאי לחופשה בתשלום בגין 39 ימים.

משאין חולק כי שולם לתובע בתלוש 02/12 סך של 6,957.72 ₪ , הרי שפדיון החופשה אשר נותרה הנתבעת חייבת לתובע עומד על סך של 90.36 ₪. (לפי 39ימיםX 22.59 ₪ לשעה X8 שעות ליום בניכוי הסך ששולם).

15. דמי הבראה -

מתלוש השכר בגין חודש 01/12 עולה ששולמו לתובע דמי הבראה בסך של 6,205 ₪ , בגין 17 ימי הבראה.

התובע היה זכאי , בגין שתי השנים האחרונות לעבודתו, לדמי הבראה בסך של 4,296 ₪, אולם מעיון בתלושי השכר של התובע לא ניתן למצוא תשלומים נוספים בגין דמי הבראה, כך שיש לייחס את הסך ששולם מעבר למגיע בגין אותן שנתיים – לתקופה שקדמה להן, זכות שנכון למועד בו עדיין התקיימו יחסי העבודה לא התיישנה הזכות לפדיונה.

המסקנה היא שהתובע אינו זכאי להפרשים בגין רכיב זה, ומנגד אין מקום לטענת הנתבעת לפיה יש לקזז מהמגיע לתובע בגין תשלומים ששולמו, לכאורה, ביתר.

16. פיצוי בגין הפרשות בחסר -

בהתאם להסכם העבודה, חובת הביטוח הפנסיוני הינה החל מתום שנה לתקופת העסקת העובד בנתבעת ועל בסיס זה טען גם התובע לקיומה של חובת ההפרשה לקרן פנסיה בגין התקופה שהחל 01.10.2009.
בכתב התביעה נטען כי הנתבעת החלה להפריש בגין תגמולים עבור התובע רק החל מחודש 11/2010 ונתבעו הפרשי הפרשות בסך של 3,287 ₪, אולם בתחשיב אשר הוגש מטעמו של התובע בשלב הדיון בתביעה, נטען כי הנתבעת הפרישה בגין תגמולים עבורו רק בגין התקופה החל מ- 01.10.09 עד 09.09.10 ועל כן נתבע הפרש בסך של 5,058.6.
הפרש זה חושב על בסיס סך כל השכר ששולם לתובע מעבר למשרה רגילה, להבדיל משכר היסוד שעל בסיסו יש לחשב רכיב זה.
הנתבעת, מצידה, טענה כי הפרישה בגין התובע הפרשות למבטחים החל מ-09/10 עד 09/11 סך של 2,124 ₪ ובגין התקופה החל מ- 10.10.11 ועד ל- 01/12 סך של 811 ₪, ובסך הכל הפרישה סך של 2,935 ₪ אלא שלא הוצגה כל אסמכתא לעניין זה.

חשבון פשוט של מכפלת 186 שעות לחודש ( היקף של משרה מלאה, שאין חולק שעבד בכל חודשי עבודתו), בשכר השעתי בכל אחד מחודשי עבודתו כפי שפורט בטבלה שלעיל, תוך שאנו לוקחים בחשבון רק אותם חודשים שהחל מתום שנה לתחילת עבודת התובע, מראה שבגין מלוא התקופה שעד לסיום העבודה עמדו 6% משכרו הרגיל על סך של 6,716.07 ₪.
התובע אישר בכתב התביעה שהנתבעת הפרישה למנורה סך של 3838 ₪ בגין תגמולים.
נותרה, אם כן, לזכותו, יתרת זכות בגין הפרשות בסך של 2,878 ₪.
הנתבעת שילמה לתובע בתלוש השכר האחרון הפרשי הפרשות בסך העולה על הסך האמור ב – 400 ₪ , ועל כן התוצאה היא שהתובע אינו זכאי להפרשים בגין רכיב תביעה זה, וטענת הנתבעת לפיה יש לקזז מהסך שייפסק לזכותו את הסכום שולם ביתר בגין רכיב זה - מתקבלת.

17. התביעה לדמי חגים -

על פי ההסכם הקיבוצי המיוחד, זכאים עובדי הנתבעת לדמי חגים בגין 9 ימים בשנה, לרבות באם אלה חלו ביום השבת, ובלבד שעבדו ביום שלפני וביום שאחרי החג, וזאת החל מהשלב בו מלאו שלושה חודשים לעבודתם.
שלושה חודשים לעבודת התובע מלאו ביום 01/10/09, והוא עבד עד יום 31/01/12, דהיינו 37 חודשים.
בהינתן תקופה זו היה זכאי בגין "דמי חגים", על פי שכרו היומי האחרון, לסך של 5,015 ש"ח.
הנתבעת, מצידה, טענה כי שולמו לו דמי חגים במהלך תקופת עבודתו בסך של מעל 5,800 ₪.
יחד עם זאת, עיון בתלושי השכר של התובע מראה שעסקינן בתשלום שכר בגין עבודה בימי חג ולא בדמי חגים המשולמים לעובד יומי או שעתי שלא עבד בחג, והם שולמו לפי תעריף של 150% מהשכר הרגיל במכפלת שעות העבודה בפועל.

התובע הוסיף וטען כי נאלץ לעבוד בימי חג (לא מתוך בחירה אם כי עפי"י דרישת הנתבעת), כך שבנוסף למה ששולם הוא זכאי לתשלום תמורה נוספת של 150% בגין דמי חגים לשכרו.

בפסק הדין ע"ע 300360/98 נחום צמח - נ' ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, (מיום 30.04.02), עמד בית הדין הארצי, על הרציונל שמאחורי הזכאות לדמי חגים בהקשר לצו ההרחבה בענף השמירה, ולפיו:
"התשלום עבור חגים, מכח ההסכם הקיבוצי, הינו תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו, ולא עבור עבודתו, באשר הנחה היא שאין העובד עובד ביום חג.
אם עבד העובד ביום חג, כירסת המעבידה, זכאי הוא לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק או בהסכם הקיבוצי, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום עבור יום החג עצמו "(דב"ע מג/91-3 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ פד"ע טו', 163-167,168).
אשר על כן, זכאי המערער לתשלום עבור ימי חג בהם, לטענתו, עבד.
בפסיקה זו אנו יוצאים מתוך הנחה, בהעדר ראיה לסתור, שהעבודה בחגים הייתה לא מתוך בחירה של המערער, אלא מתוך כורח.
נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם.
צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור ימי חג בהם לא עבדו.
הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים אלו הוא, שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך. תכלית זו תסוכל אם עובד יעדיף על פי בחירתו לעבוד בחגים ולקבל תמורה הן עבור העבודה שעבד בפועל בחגים והן דמי חגים. אילו אלו היו פני הדברים, לא היינו מזכים את העובד היומי, שבחר לעבוד בימי חגים, גם בדמי חגים כדי להגדיל את שכרו".

הנה כי כן, הזכאות לתשלום דמי חגים לעובד שעתי שעבד בחגים, בנוסף לשכרו בגין העבודה בחג, רלוונטית בנסיבות בהן העובד עבד בחג שלא מתוך בחירה.

בענייננו, אין חולק כי התובע עבד 6 ימים בשבוע, בעיקר ב"משמרת לילה" מהשעה 23:00 ועד 07:00 בהיקף של משרה מלאה.
מעיון ברישומי הנוכחות אשר הוצגו ע"י התובע, כמו גם בתלושי השכר, עולה כי התובע עבד במתכונת האמורה לכל אורכה של תקופת עבודתו, בשינויים קלים ביותר.
הנתבעת, מצידה, לא התיימרה לטעון כי התובע בחר לעבוד בימי החג, ולא הוכיחה (ולמעשה גם לא טענה מפורשות) כי התובע לא עבד בימים שלפני או אחרי החגים, נתון שנטל הוכחתו, על פי ההלכה הפסוקה, על המעביד כל אימת שעסקינן בעובד שעובד דרך קבע במשרה מלאה.
המסקנה היא שלא הוכח שהתובע קיבל "דמי חגים" כהגדרתם בהסכם הקיבוצי, ועל כן על הנתבעת לשלם לו דמי חגים בסך של 5,015 ₪.

18. התביעה להחזר בגין הוצאות מטווחים, השתלמויות ורענון ירי -

בהסכם הקיבוצי המיוחד החל על הצדדים לא הוסכם מאומה לעניין האמור על כן רכיב זה ייבחן בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה (להלן: "צו ההרחבה").

בסעיף 18.1 לצו ההרחבה נקבע כי:
"השתתפות העובד במטווח ו/או בהשתלמות מקצועית ו/או ברענון ירי תהיה על חשבון המעסיק בלבד."

התובע טען כי שילם בגין אגרת נשק סך של 315 ₪ ובגין השתלמות סך של 530 ₪, אולם בסיכומיו העמיד רכיב תביעה זה על סך של 500 ₪ בלבד.
הנתבעת מצדה לא הכחישה את הסכומים האמורים, משכך התובע זכאי להחזר סך של 500 ₪ כמפורט לעיל.

19. אשר לתביעה להחזר ערבון בגין ביגוד -

התובע טען כי בתחילת עבודתו נדרש להפקיד ערבון בסך של 300 ₪ עבור ביגוד, סכום אשר לא הוחזר בסיום עבודתו.
בהתאם לסעיף 15 להסכם הקיבוצי המיוחד נקבע כי "החברה רשאית לגבות דמי פיקדון בסך של 250 ₪, אשר יוחזרו באם הביגוד יוחזר", התובע לא טען בכתב התביעה שהביגוד שקיבל הוחזר, וגם לא נדרש לכך בעדותו, ורק בסיכומים נטען לראשונה כי הביגוד הוחזר, כך שוודאי שאין לומר שהוכח שכך נעשה.
יחד עם זאת, על הנתבעת להשיב סך של 50 ₪ אשר גבתה ביתר מעבר למגבלת הסכום בהסכם.

20. אשר לפיצויי הלנה -

התובע ביקש שהפרשי השכר שייפסקו לזכותו יישאו פיצויי הלנת שכר.
מהאמור לעיל עולה כי אותם מרכיבי שכר אשר שולמו בחסר בתקופה שטרם התיישנה, נכון למועד הגשת התביעה, שולמו כך מתוך טעות ובשל חילוקי דעות של ממש בין הצדדים, ועל כן אנו מפחיתים אותם לכדי הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד.

21. סיכומו של דבר -

אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, בגין פדיון חופשה, הפרשי שכר, דמי חגים, החזר הוצאות מטווחים והשתלמויות והחזר עירבון ביגוד, לאחר קיזוז הסך ששולם ביתר בגין תגמולים סך של 14,362 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום01.02.2012 ועד לתשלום המלא בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪.

22. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון