מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גניבת רכב חונה מחוץ למוסך: רכב השייך לאגד תעבורה בע"מ (להלן - אגד) תוקן במוסך הנתבעת ועם סיום הטיפול בו הוחנה מחוץ לשטח המוסך ונציג אגד נקרא לקבלו. עם הגעתו, התברר שהרכב נגנב. חברת הביטוח שביטחה את הרכב, שילמה לאגד את תגמולי הביטוח, ועתה היא תובעת שהמוסך (הנתבעת) ישפה אותה. המחלוקת העובדתית העיקרית היא בשאלה, אם החניית הרכב מחוץ למוסך הייתה בידיעת אגד ובהסכמתה. המחלוקת המשפטית העיקרית היא, אם מוסך הנתבעת אחראי לנזקי הגניבה, בהיותו שומר שכר. א. ההליכים וההסדר הדיוני 2. לאור מקצת מטענות הצדדים, ישנה חשיבות להשתלשלות ההליכים ולהסדר הדיוני שעליו הוסכם. לפיכך תחילה נפרט את עיקריהם. 3. כתב התביעה הוגש ביום 11.5.2010 וביום 16.9.2010 הוגש כתב ההגנה (כתב התביעה הוגש אל בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, ובהסכמת התובעת נעתר בית המשפט ביום 6.10.2010 לבקשת הנתבעת והורה על העברת הדיון אל בית-משפט השלום בירושלים). ביום 24.7.2011 הוגשו ראיותיה של התובעת לרבות שני תצהירי עדות ראשית מטעם הגורמים המתאימים באגד. תצהיר עדות ראשית מטעם מנהל העבודה של מוסך הנתבעת הוגש ביום 26.9.2011. ביום 2.10.2011 ביקשה התובעת להוסיף ולהגיש דו"ח המפרט את מיקומי הרכב שנגנב מרגע גניבתו, שאותו קיבלה מחברת פוינטר, שהפעילה ברכב מנגנון לאיתורו (להלן - פוינטר). לאחר שהתקבלה תגובת הנתבעת, התקבלה בקשת התובעת בהחלטה מיום 10.10.2011. 4. בעקבות הגשת דו"ח המיקומים, ביקשה הנתבעת להגיש הודעה לצד שלישי נגד פוינטר ובקשתה התקבלה בהחלטות מתאריכים 10.10.2011 ו-11.10.2011. ההודעה לצד שלישי נגד פוינטר, הוגשה ביום 15.11.2011, ומשלא הוגש כתב הגנה, התקבלה בקשת הנתבעת, שלפיה ביום 26.12.2011 ניתן פסק-דין מותנה נגד פוינטר. ביום 5.1.2012 ניתנה החלטה המאשרת הודעה משותפת שהגישו הנתבעת וחברת שגריר מערכות בע"מ (להלן - שגריר), שלפיה פסק הדין המותנה נגד פוינטר יבוטל, ואילו בהודעה לצד השלישי, תוחלף פוינטר בשגריר. כתב הגנה להודעה לצד שלישי מטעם שגריר הוגש ביום 5.2.2012. 5. ביום 23.4.2012 התקיים קדם משפט, שאליו התייצבו רק באי-כוחם של הנתבעת ושל הצד השלישי, ואילו בא-כוחה של התובעת לא התייצב. באי-כוחם של הנתבעת ושל הצד השלישי הסכימו להסדר דיוני שהוצע על-ידי בית המשפט (יוער, שבפרוטוקול נכתב בטעות כי הדברים הם מפי בא-כוחה של הנתבעת, הגם שנכתב בלשון רבים "אנחנו מסכימים להצעת בית המשפט ...". מכל מקום, לא הייתה מחלוקת שההסכמה הייתה גם על דעת הצד השלישי, וכפי שיובהר בהמשך, גם אין לכך עוד כל רלוונטיות). על-פי הצעה זו, הוסכם שהצדדים יגישו סיכומי טענות בכתב על סמך המסמכים הקיימים בתיק בית המשפט ולאחר שהצדדים יוכלו להגיש מסמכים נוספים, כפי שביקשו ובמועדים שנקבעו. בהחלטה מאותו יום, אושר ההסדר הדיוני ונקבעו מועדים להשלמת הגשת מסמכים ולהגשת סיכומי הטענות. כפי שנאמר בהחלטה, התובעת אמנם לא התייצבה אולם כאמור שם, לאור עמדתה בעניין ההסדר הדיוני שהוצע על-ידי כבוד השופט מ' בר-עם, שלפניו נשמעה התובענה קודם לכן, נראה היה שניתן היה לקבוע שהיא מסכימה גם להסדר הדיוני שהוצע כאמור. דברים אלו התייחסו לכך, שבדיון שהתקיים לפני כבוד השופט מ' בר-עם ביום 18.1.2011, הציע בית המשפט שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה וללא נימוקים, על יסוד כל המסמכים שבתיק בית המשפט ולאחר שהצדדים יגישו ראיות נוספות וישלימו בקצרה את טיעוניהם בכתב. התובעת הסכימה להצעה זו, אך הנתבעת, שהודיעה במועד מאוחר יותר את עמדתה, לא קיבלה את ההצעה. מכל מקום, אין מחלוקת כי לאחר שניתנה ההחלטה מיום 23.4.2012, על ההסדר הדיוני האמור, לא ביקשה התובעת לבטלו או לשנותו. כך גם אף לא אחד מהצדדים הגיש מסמכים נוספים. 6. ביום 9.5.2012 הגישו הנתבעת והצד השלישי בקשה להורות על דחיית ההודעה לצד השלישי שהגישה הנתבעת נגד שגריר, ועוד באותו יום ניתן פסק-דין שאישר את המבוקש. 7. ביום 17.6.2012 הגישה התובעת את סיכומי טענותיה וביום 11.7.2012 הוגשו סיכומי טענות הנתבעת. לבקשת התובעת, ניתנה ביום 22.7.2012 החלטה המתירה לה להשיב לסיכומי הנתבעת ותשובתה הוגשה יום 2.8.2012. עוד קודם שהוגשה תשובת התובעת, הודיעה הנתבעת (בהודעה מיום 25.7.2012) כי תבקש להגיב לכך וביום 5.8.2012 הגישה הנתבעת הודעה, שבה טענה כי היא מתנגדת לטענות התובעת בתשובתה, מהטעמים שפורטו בהודעה. ב. עיקרי העובדות 8. עיקרי העובדות אינן שנויות במחלוקת. ככל שישנן מחלוקות, נעמוד עליהן בהמשך הדברים. רכב מסוג פורד טרנזיט בבעלות אגד הוכנס ביום 15.9.2009 לתיקון במוסך הנתבעת. ברכב זה היה מותקן כאמור, מכשיר איתור של חברת פוינטר, המאפשר לאתר את מיקום הרכב בכל עת. מכשיר זה גם משדר התראות בנסיבות שונות ובין השאר באלו שיפורטו בהמשך. בעת הכנסת הרכב אל מוסך הנתבעת, נמסרו לבעל המוסך מפתחות הרכב והקוד הסודי שלו. ביום 19.10.2009 הושלם תיקון הרכב ובשעה 10:30 לערך, הודיעה על כך הנתבעת למר יובל סרור, קצין בטיחות באגד (להלן גם - סרור). לאחר השעה 13:00 הגיע אל המוסך מר בנימין כהן, עובד אגד (להלן גם - כהן), כדי לקבל את הרכב. עם הגעתו, נמסרו לו מפתחות הרכב ונאמר לו שהרכב חונה מחוץ לשטח המוסך. כהן ניגש אל המקום שבו הרכב אמור היה להימצא, אך הוא לא נמצא שם. במהלך חיפושו, התקשר סרור אל כהן ואמר לו שנציג חברת פוינטר, הודיע על קבלת התראה באשר לניסיונות לניתוק מערכת החשמל ברכב. לאחר מכן אף התקבלה הודעה שהרכב נלקח לרמאללה. 9. דבר גניבת הרכב דווח למשטרת ישראל ולתובעת המבטחת את הרכב, אשר כאמור בפתח הדברים, שילמה לאגד את תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסת הביטוח בסך של 173,705 ₪. מכאן תביעת השיבוב שהגישה התובעת נגד מוסך הנתבעת על סך של 175,349 ₪, המהווה את הסכום האמור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום לאגד ועד יום הגשת התביעה. ג. עיקרי הראיות מטעם הצדדים (1) הראיות מטעם התובעת 10. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של סרור ושל כהן, וכן הוגשו המסמכים הבאים: פוליסת הביטוח (נספח א'); צילום מתוך מחירון הרכב של "לוי יצחק", שלפיו במועד הגניבה היה שווי הרכב בסך של 192,875 ₪ (נספח ב'); הוראת תשלום תגמולי הביטוח (נספח ג'); הודעה על מקרה ביטוח, שבה דווח על גניבת הרכב לתובעת, דיווח למשטרה על הגנבה, ואישורים על הגשת ההודעה והתלונה (נספח ד'); כן הגישה התובעת, כאמור לעיל, דו"ח מיקומים של הרכב שנמסר מחברת פוינטר. 11. מר יובל סרור, קצין בטיחות באגד, הצהיר בתצהירו כי בשל תקלה במנוע של הרכב, שחייבה את החלפתו, נמסר הרכב ביום 15.9.2009 למוסך הנתבעת לשם תיקונו. ביום 19.10.2009 סמוך לשעה 10:00, התקשרו אל סרור ממוסך הנתבעת והודיעו לו שהרכב תוקן וכי הוא מתבקש לשלוח נציג לקבלו. סרור פנה אל כהן וביקש שיחזיר את הרכב מהמוסך. סמוך לשעה 13:00 נודע לסרור שעל-פי מערכת הבקרה של פוינטר, מחבלים במערכות החשמל ברכב ולכן התקשר אל כהן, ושאל אותו היכן הוא נמצא. כהן הודיע לסרור שאינו מוצא את הרכב במקום שהוחנה על-ידי עובדי המוסך. סרור שוחח עם נציגי חברת פוינטר, ואלו הודיעו לו שהרכב נמצא "בשטחים". 12. מר כהן, עובד חברת אגד, הצהיר, כי ביום 19.10.2009 סמוך לשעה 11:00, פנה אליו קב"ט אגד, מר שי אלמליח, וביקש שיוציא את הרכב מהמוסך. עם הגעתו אל המוסך סמוך לשעה 13:00, קיבל את מפתחות הרכב מעובד המוסך ונאמר לו שהרכב חונה ברחוב במרחק של כ-250 מטר מהמוסך. כהן הגיע אל המקום שבו אמור היה הרכב לחנות, אך לא מצא אותו. תוך כדי ניסיונו לאתר את הרכב, התקשר אליו קצין הבטיחות של אגד ואמר שקיבל התראה מפוינטר על כך שנעשים ניסיונות לניתוק מערכת החשמל ברכב. באותה שיחה, גם אמר קצין הבטיחות, כי מבדיקה במערכת האיתור המותקנת ברכב, נראה שהרכב ברמאללה. משהתברר שהרכב נגנב, ניגש כהן אל תחנת המשטרה ומילא דו"ח על הגניבה. 13. התובעת צירפה כאמור, אישור על התקנת מערכת איתור של חברת פוינטר ברכב וכן דו"ח מיקומים של פוינטר, שממנו ניתן ללמוד על תנועות הרכב מיום 18.10.2009 בשעה 13:34 ועד יום 19.10.2009 בשעה 13:34 (להלן - דו"ח המיקומים). על-פי דו"ח זה, הרכב הוחנה בדרך בית-לחם בשעה 09:54 וחנה שם עד השעה 11:44. בשעה זו, החל הרכב לנסוע, בעודו עושה את המסלול הבא: שינוי מיקום בדרך בית לחם, דרך ברעם, רחוב פת, רחוב גולומב, שדרות בגין, רחוב יגאל ידין, דרך האלוף נרקיס, דרך רמאללה, כביש 60, מסלול נחיתה עטרות, גדר הפרדה, ואדי א נטוף. החל מהשעה 12:13 היה הרכב בתוך שטחי הרשות הפלסטינית, בשטח A (בין השאר גם בואדי א נטוף ובואדי א דילג, אשר על פי הדו"ח, מסומן כי אף הם בשטחי הרשות הפלסטינית, בשטח A. ראו: שני העמודים האחרונים של דו"ח המיקומים, המסומנים 11-10). (2) הראיות מטעם הנתבעת 14. מטעם הנתבעת הוגש רק תצהירו של מר אריאל הררי, מנהל העבודה במוסך הנתבעת (להלן גם - הררי). בתצהירו הצהיר הררי כי הרכב היה במוסך לצורך החלפת מנוע. "ביום האירוע" סמוך לשעה 10:30 הודיעו מהמוסך לאגד שהרכב מוכן וניתן לבוא לקבלו. מאחר שחצר המוסך קטנה, הוצא הרכב והוחנה בחניה ציבורית הסמוכה למוסך. לטענתו, "נוהל זה הוא נוהל העבודה הרגיל במוסך". סמוך לשעה 13:45 הגיע נציג של אגד, קיבל את מפתחות הרכב במרכז השירות והונחה היכן הרכב חונה. כעבור זמן קצר, חזר נציג אגד ואמר שאינו מוצא את הרכב. הררי הלך עם נציג אגד כדי להראות לו היכן הרכב, ואז התברר שהרכב אינו במקום. בעודם מחפשים את הרכב, שוחח הררי עם סרור, שאמר שפוינטר זיהו שהרכב באזור רמאללה. משיחה שקיים הררי עם סרור מאוחר יותר, התברר לו שמעט אחרי השעה 13:00 קיבל קריאה מפוינטר בעניין הרכב, אבל לא התייחס אליה מכיוון שהניח שהרכב במוסך. 15. הנתבעת צירפה אל סיכומי טענותיה הודעת דוא"ל שנשלחה מנציג פוינטר אל נציג אגד ביום 5.12.2012, אשר לטענתה, נמסרה לה מפוינטר (יוער, שלא ברור מי הנמען ולמי נשלח). כפי שטענה התובעת בצדק, הנתבעת לא הייתה רשאית לצרף התכתבות זו אל סיכומי טענותיה מבלי שהורשתה לצרף ראיות בשלב זה. בוודאי שלא הייתה רשאית לעשות כן, משלא ניצלה את האפשרות שניתנה לה לצרף מסמכים נוספים, בהתאם להחלטה מיום 23.4.2012. למרות זאת, ראיתי לנכון להתייחס אל הודעת הדוא"ל, מן הטעם שממילא אין בה כדי להועיל לנתבעת במאומה. נראה שהנתבעת הייתה ערה לכך, ומטעם זה, בסיכומיה, ציטטה את הדברים המובאים בהודעת הדוא"ל באופן חלקי, תוך השמטת השעות הנזכרות בה, העומדות לה לרועץ. מהודעת הדוא"ל האמורה עולה כי לאחר שהתקבלה אצל פוינטר התראה על ניסיונות נטרול מערכת פוינטר ברכב, נעשה ניסיון ליצור קשר עם נציגי אגד, אך הדבר לא צלח. הנתבעת שבה והדגישה כי כאמור בהודעה, נציגת אגד שהשיבה לפנייה זו, אמרה ש"הם כעת בארוחת צהריים ואין דרך לעזור". בשל חוסר היכולת לאתר את נציג אגד, שאכל ארוחת צהריים, ניסתה הנתבעת לייחס לאגד רשלנות תורמת מטעם זה. דא עקא, שהנתבעת לא אמרה את העיקר, והוא שכאמור בהודעה, ההתראה התקבלה בשעה 12:41 והתראה על ניתוק מלא התקבלה בשעה 12:54. כפי שכבר נאמר, בהתאם לדו"ח המיקומים של פוינטר, החל מהשעה 12:13 הרכב כבר היה בתוך שטחי הרשות הפלסטינית לאחר שכבר עבר את המחסום ואת גדר ההפרדה. כך שאין כל רלוונטיות לשאלה אם נציגי פוינטר הצליחו לאתר את נציג אגד בעת קבלת ההתראה על ניסיון נטרול המערכת, אם לאו, כשם שאין רלוונטיות לסיבה שבעטייה לא עלה בידי פוינטר לאתר את נציג אגד. מטעם זה, ממילא שאין כל רלוונטיות להודעת הדוא"ל אשר הוגשה שלא כדין, ואף לא לטענות הנתבעת בעניין זה, אשר הסתמכו כאמור, על ציטוט חלקי של הודעת הדוא"ל, תוך השמטת השעות הנקובות בה, שבהן התקבלו ההתראות. ד. עיקרי טענות הצדדים (1) עיקרי טענות התובעת בסיכומיה 16. עיקרי טענותיה של התובעת הן כי הנתבעת, בהיותה בעלת מוסך שקיבלה רכב לצורך תיקונו, אחראית לנזק הנגרם מגניבתו. לעניין זה לטענתה, גם אין משמעות לכך שלבעל הרכב נמסרה הודעה על סיום הטיפול ברכב, מכיוון שהגיע לקבלו תוך זמן סביר מעת מסירת ההודעה. 17. התובעת טוענת כי מסירת רכב למוסך לשם תיקונו, מהווה "חוזה קבלנות" כמשמעו בסעיף 1 בחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974 (להלן - חוק חוזה קבלנות). לפיכך, בהתאם להוראת סעיף 6(ב)(1) בחוק זה, אחריותו של הקבלן כי כאחריותו של שומר שכר, לפי חוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן - חוק השומרים). על כן לטענתה, הנתבעת היא בגדר שומר שכר גם לאור הגדרתו בסעיף 1(ג) בחוק השומרים, שהיקף אחריותו היא כפי שנקבע בסעיף 2(ב) בחוק זה, אשר בהתאם לפסיקה, אחריותו היא מוחלטת. מכיוון שכך, לטענתה, אין די בהוכחת היעדר רשלנות לצורך פטור מאחריות. התובעת אף טוענת, כאמור, כי מאחר שבעל הרכב הגיע לקבלו תוך זמן סביר מעת שנמסר לו על סיום הטיפול בו, נותר הקבלן, בעל המוסך, במעמד של שומר שכר עד הגעת בעל הרכב לקבלו, וזאת כל עוד מדובר בזמן סביר ולא בנטישה. בעניין זה סומכת התובעת את טענותיה בין השאר על פסק-דינו של כבוד השופט י' אֵלון, שהיה בדעת הרוב בע"א (מחוזי ב"ש) 1260/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נגד מכון לב (2003) (להלן - איילון נ' מכון לב) וכן על האמור בספרו של י' זמיר, חוק חוזה קבלנות, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, תשנ"ה-1994 (להלן - זמיר, חוק חוזה קבלנות), בעמ' 607. בעניין זה טענה התובעת, כי אין לקבל את טענת הנתבעת בתצהירה, כי הוצאת הרכב אל חניה מחוץ למוסך הייתה בהתאם לנוהל מקובל של מוסך הנתבעת, הנוהג כך בשל כך שחצר המוסך קטנה, כנימוק המצדיק את הוצאת הרכב. כך במיוחד לאור העובדה שהרכב היה במוסך במשך למעלה מחודש, וניתן היה להשאירו לעוד פרק זמן קצר. מכל מקום, הנתבעת לא הוכיחה שהנוהל האמור של מוסך הנתבעת, היה בידיעת אגד ובהסכמתה. 18. באשר לטענות הנתבעת, כי התקבלה התראה סמוך לשעה 13:00 מפוינטר, שממנה לכאורה, התעלם סרור, קצין בטיחות באגד, טענה התובעת כי מאחר שסרור ידע שהרכב במוסך, לא היה מקום לייחס חשיבות להתראה. לטענתה, אף ניתן ללמוד מכך, שלא הייתה הסכמה להוצאת הרכב אל מחוץ למוסך. בכל מקרה, מאחר שכאמור, סרור ידע שהרכב במוסך, אין מקום לייחס לו רשלנות בכך שלא עשה דבר בעקבות אותה התראה. (2) עיקרי טענות הנתבעת בסיכומיה 19. הנתבעת פתחה בכך שהנוהל שלפיו בתום העבודה מוציא המוסך (הנתבעת) את כלי הרכב אל מחוץ לשטח המוסך, הוא נוהל שמוכר לאגד, שהיא לקוחה גדולה וקבועה של המוסך, וכי הדבר נעשה בידיעתה ובהסכמתה. לתמיכה בכך, נעשתה הפניה אל דברי בא-כוחה של הנתבעת בישיבת קדם המשפט מיום 18.1.2011. לחלופין טענה הנתבעת, כי אם יימצא שהדבר לא הוכח, כי אז מתבקש בית המשפט לזמן את אנשי אגד להעיד בפניו, כדי להוכיח עובדה זו. טענה נוספת שטענה הנתבעת היא, שטענות התובעת בעניין הוצאת הרכב אל מחוץ למוסך, הן בגדר הרחבת חזית אסורה. בטרם נפנה אל יתר טענותיה של הנתבעת, יש להדוף טענותיה אלו כבר עתה, וכך גם את בקשתה לזמן עדים עתה, שאותה העלתה רק בסיכומיה, לאחר שהוגשו סיכומי התובעת. ככל שהדברים אמורים בדברי בא-כוחה של הנתבעת בישיבת קדם המשפט האמורה, הרי שזו טענה הטעונה הוכחה ואין חולק כי אין זו ראייה, וכי היה על הנתבעת להוכיח טענה זו. הגם שהתצהיר מטעם הנתבעת הוגש במועד מאוחר יותר, ביום 26.9.2011, לא הצהיר על כך מר הררי, מנהל העבודה במוסך הנתבעת, וכל אשר אמר בעניין זה הוא שחצר המוסך קטנה ולכן הרכב הוחנה בחניה ציבורית סמוך למוסך, והוסיף כי "נוהל זה הוא נוהל העבודה הרגיל במוסך". אולם אין בכך כדי ללמד על כך שנוהל זה היה ידוע לאגד, כי הסכימה לכך או שהסכימה להחניית הרכב דווקא במקום שבו הוחנה. בדומה יש לדחות את טענות הנתבעת, כאילו ישנה הרחבת חזית אסורה בטענות התובעת, הנסמכות על עובדת הוצאת הרכב אל מחוץ למוסך, מבלי שהוכח שהייתה הסכמה לכך מצד אגד. אין זו הרחבת חזית אסורה מכיוון שטענה זו היא בלב לבה של התביעה, מראשיתה ועד סופה. העובדה שרק בסיכומי טענותיה של התובעת הובאו הטענות המשפטיות המבססות את טענתה, אינה הופכת את הדברים להרחבת חזית אסורה, כפי שנקבע ונפסק פעמים רבות. ראו למשל בפסק-דינו של כבוד השופט א' א' לוי בע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105 (2004) בדחותו טענה כי היה בטענת המערערת באותו עניין משום הרחבת חזירת אסורה (בפסקה 13): "הכלל של שינוי חזית מופנה בעיקר כלפי טענות עובדתיות, אך גם כלפי טענות משפטיות שיש בהן שינוי מהותי של חזית הטיעון, אולם כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרוסים בפני בית-המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה (ע"א 271/75 שושן נ' שושן, פ"ד ל(1), בעמ' 476; ע"א 776/86 עודה נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מד(4) 652, בעמ' 658). המערערת לא הוסיפה עובדות, אלא טענה למשמעותן המשפטית-פרשנית בלבד, ולכן אין למנוע ממנה העלאת טענה זו (השוו רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779, בעמ' 789), בייחוד לאור העובדה כי לצדדים הייתה הזדמנות להתמודד אתה והם עשו כך". באשר לבקשה לזמן את אנשי אגד, המצהירים מטעם התובעת, לשם חקירתם על תצהיריהם, הרי שאין לקבלה בשלב הזה. בדיון שהתקיים ביום 23.4.2012, שבו הוצע לצדדים לוותר על חקירות נגדיות ולהגיש את סיכומיהם על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט ולאחר השלמת המסמכים מטעמם, נכח בא-כוחה של הנתבעת והודיע באופן ברור ומפורש על הסכמתו להצעה זו. זאת כאמור לעיל, בשונה מבא-כוחה של התובעת. בנסיבות אלו, אין הנתבעת יכולה לחזור בה מהסכמתה להסדר הדיוני, בוודאי שאינה יכולה לעשות כן לאחר שהתובעת הגישה את סיכומיה. בהקשר זה ראיתי לנכון להעיר, כי אין להשלים עם התופעה שבה בעלי-דין מסכימים להסדרים דיוניים כאלה ואחרים, לרבות הסדרים שלפיהם מצהירים לא יחקרו על תצהיריהם, ולאחר מכן, במועד מאוחר יותר, בשלב סיכומי טענותיהם או - וזה אף נפוץ יותר - בשלב הערעור, הם מבקשים לחזור לאחור, ולנהל את המשפט מראשיתו. מדובר בתופעה פסולה, אשר בעיקרה, מהווה בזבוז זמנו של בית המשפט ואף זלזול בעבודתו. כך במיוחד במקום שבו לאחר שההליך בערכאה הראשונה מסתיים, מבקשים הצדדים להחזירו אליה, רק כדי לחזור בהם מהסכמתם. בשעה שבית המשפט מציע לצדדים לסכם את טענותיהם על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט, הוא מניח שבטרם יקבלו את ההצעה, ישקלו את כל אשר עליהם לשקול לשם כך, לרבות שקילת היתרונות והחסרונות. כך מצופה שיעשו. אין לקבל מצב שבו בעלי-דין אינם עומדים מאחורי הסכמותיהם - בין המפורשות ובין המשתמעות - וחוזרים בהם מהן, בין בשלב הסיכומים ובין בשלב הערעור. 20. לטענת הנתבעת, אין היא אחראית לנזק שנגרם בשל גניבת הרכב ואין להשיתו עליה. לפי טענתה, סעיף 4 בחוק השומרים, שעניינו סייג לאחריות, קובע ששומר שכר אינו אחראי לנזק שנגרם בשל "שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה". לטענתה, נסיבות העניין באות בכלל חריג זה בשל הסכמת אגד להוצאת הרכב מהמוסך בתום העבודה. זאת לטענתה, לאור פירוש סעיף זה בפסיקה ובין השאר, בע"א (מחוזי מרכז) 2721-09-07 יוסף בכר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (2008), שאושר ברע"א 5338/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף בכר (2010) (להלן - בכר), וכן לאור הפירוש שלפי טענתה, נתנו לו י' זמיר במאמרו "חוק השומרים, תשכ"ז-1967 - על החוק ופירושו", משפטים ל', תש"ס, בעמ' 393 (להלן - זמיר, מאמרו על חוק השומרים) וש' רנר, בספרה, חוק השומרים, פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, תשנ"ח-1998 (להלן - רנר, חוק השומרים), בעמ' 206. עוד טענה הנתבעת בעניין זה, כי אף אין ליחס לה רשלנות בשל גניבת הרכב, מכיוון שעובדיה נהגו כנדרש בכך שמפתחותיו נשמרו בארון מאובטח ונמסרו לידי נציג אגד, רק עם הגעתו לקבל את הרכב. 21. הנתבעת אף טוענת כי מדיניות ראויה מחייבת שלא להטיל עליה אחריות. לטענתה, אין מחלוקת שהאירוע הביטוחי הנדון של גניבת הרכב, מכוסה בפוליסת הביטוח של התובעת, וזאת בין אם ישנו גורם אחראי לגניבת הרכב ולנזקי אגד ובין אם לאו. מאחר שהרכב יכול היה להיגנב בנסיבות אחרות, ובהן גם אילו היה נציג אגד זה שהשאיר את הרכב מחוץ למוסך, הרי שהרכב נגנב תוך שימוש רגיל בו, ולכן לא פעולה מטעם הנתבעת היא זו שגרמה לגניבה. מסיבה זו, לטענת הנתבעת, גם נקבעה הוראת סעיף 4 בחוק השומרים, הקובעת סייג לאחריותו של שומר, בין שומר חינם ובין שומר שכר. זאת ועוד, לטענתה, מדיניות משפטית ראויה מחייבת שלא להשית את האחריות על כתפי מוסך הנתבעת, מכיוון שהדבר ירתיע מוסכים מהוצאת כלי רכב משטחיהם ויחייבם להחזיק שטחי חניה גדולים ומקורים. 22. הנתבעת טענה עוד, כי ככל שהייתה רשלנות כלשהי שהובילה לגניבה, הרי שהייתה זו רשלנותה של אגד ולחלופין של פוינטר. בעניין זה הסתמכה הנתבעת על התכתבות הדוא"ל שהוזכרה לעיל, שלפיה כאמור, לאחר שהתקבלה בפוינטר התראה על ניסיונות ניתוק מערכת החשמל ברכב, לא הצליח נציג פוינטר לאתר את נציגי אגד. עניין זה, כפי שכבר נאמר לעיל, אינו מעלה ואינו מוריד. שכן כאמור, התכתבות הדוא"ל המלאה - ולא החלקית שצוטטה בסיכומי הנתבעת - מעלה כי ההתראה התקבלה בשעה 12:41 ולאחר מכן בשעה 12:54. מאחר שכאמור, הרכב עבר לשטחי הרשות הפלסטינית עוד בשעה 12:13, אין כל רלוונטיות לשאלה אם ניתן היה לאתר את נציג אגד בעת קבלת ההתראה. לכן גם אין רלוונטיות לכל תילי הטענות שבנתה הנתבעת על הקושי באיתור נציג אגד וגם לא לרשלנות שייחסה לאגד בשל כך. למעלה מן הצורך גם יוער, כי הגם שהנתבעת ביקשה להדגיש את העובדה שנציג אגד לא היה זמין וכי היה זה מאחר שהיה בארוחת צהריים, אין בכך בהכרח כדי ללמד על רשלנות מצדו או מצד אגד. הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית, כמו למשל, את הסכם ההתקשרות בין אגד לבין פוינטר, המחייב את נציג אגד להיות זמין בכל רגע במהלך שעות היממה. כך גם לא הראתה, כי האחריות לפעול בעת שמתקבלת התראה, חלה דווקא על אגד, ולא על גורם אחר. עוד יש להעיר כבר עתה, כי לא ברורות טענותיה של הנתבעת בעניין האמור, שבהן ניסתה לייחס רשלנות תורמת לאגד או לפוינטר. ככל שהיו לנתבעת טענות כלפי אגד, הרי שדבר לא מנע ממנה להגיש נגדה הודעה לצד שלישי. בדומה, גם אינה יכולה להעלות עתה טענות נגד פוינטר, לאחר שביקשה לדחות את ההודעה לצד שלישי נגדה, שהוחלפה בשגריר, המפעילה של פוינטר. 23. לבסוף טענה הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה כנדרש את טענותיה בעניין סכום הנזק ובעניין התשלום לאגד. לטענתה, היה על התובעת להוכיח את שווי הרכב שנגנב באמצעות חוות-דעת של שמאי, כפי שנקבע בעניין זה בפסיקה, וכי לא ניתן להסתמך בעניין זה על מחירון "לוי יצחק". עניין אחרון זה זכה להתייחסות רחבה בתשובת התובעת לסיכומי הנתבעת, אך לא ראיתי להרחיב בכל טענותיה של התובעת בעניין זה, ומכל מקום, גם טענה זו של הנתבעת, ראוי לדחות כבר עתה. כפי שטענה התובעת בצדק רב, הנתבעת מעולם לא חלקה על סכום הנזק ועל כך שהתובעת קבעה את הסכום ששולם לאגד על סמך שוויו של הרכב לפי מחירון "לוי יצחק". העלאת טענה זו של הנתבעת בשלב הסיכומים, אכן מהווה הרחבת חזית אסורה. טענת התובעת בעניין שווי הרכב שנגנב, אשר הסתמכה על המחירון, וכך גם טענתה באשר לסכום ששולם לאגד, נטענה עוד בכתב התביעה ועניינים אלו נתמכו במסמכים שכאמור, הוגשו, כמפורט לעיל. בכתב ההגנה, לא חלקה הנתבעת על סכומים אלו, וגם לא טענה דבר בעניין במסגרת הראיות שהציגה. טענתה היחידה של הנתבעת בכתב ההגנה הייתה, כי היא מכחישה את שווי הרכב מחוסר ידיעה וכי "בעת שהוכנס הרכב למוסך הנתבעת הוא היה רכב לא תקין (שהרי מהות התיקון הייתה החלפת מנוע), ולעניין זה לא ניתן כל ביטוי בכתב התביעה" (פסקה 20 בכתב ההגנה). מכאן אפוא, שטענתה היחידה של הנתבעת הייתה כי יש להפחית משווי הרכב את הסכום המבטא את העובדה שבעת הכנסתו אל המוסך הוא לא היה תקין. הנתבעת לא טענה דבר באשר לכך ששווי הרכב הוכח באמצעות מחירון או כי אין במחירון כדי ללמד על שוויו. לכן אינה יכולה לטעון עתה, שאופן הוכחת שווי הרכב אינו מספק. בכל מקרה, גם לא היה מקום לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, כי יש להפחית משווי הרכב, מאחר שלא היה תקין. שהרי אין חולק, שהרכב הושאר על-ידי עובדי הנתבעת מחוץ לשטח המוסך, לאחר שהושלם תיקונו והיה תקין. כך שהרכב שנגנב, היה רכב תקין. (3) תשובת התובעת לסיכומי הנתבעת 24. בתשובתה לסיכומי הנתבעת, השיבה התובעת לטענות הנתבעת בעניין סעיף 4 בחוק השומרים, הקובע כאמור, סייג לאחריות, וזאת תוך הפנייה אל דברי המלומדים שאליהם הפנתה הנתבעת. אולם לטענת התובעת, יש באותם דברים דווקא כדי לתמוך בטענותיה, ולא בטענות הנתבעת. כל זאת כפי שיובהר להלן, בדיון בטענות הצדדים. כן טענה התובעת, כי לא ניתן להסתמך על אותם פסקי-דין שהנתבעת הפנתה אליהם בעניין זה, שכן באותם מקרים דובר בהסכמה של מוסר הרכב, להוצאתו משטח המוסך. התובעת טענה עוד, כי הטענה שלפיה היה נוהל עבודה שלפיו בתום העבודה ניתן להוציא את הרכב אל מחוץ לשטח המוסך, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, כמשמעו בסעיף 4(1) בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. 25. בנוסף לכך, התייחסה התובעת אל טענות נוספות שטענה הנתבעת בסיכומיה וכן לכך שהנתבעת כאמור, צירפה מסמך לסיכומיה מבלי שניתנה לה רשות לעשות כן. כן ביקשה לדחות את טענת הנתבעת בדבר היעדר הוכחת סכום הנזק וזאת מטעמים נוספים, שלא ראיתי צורך לפרטם. (4) הודעת הנתבעת בתגובה לתשובת התובעת 26. בהודעה שהגישה הנתבעת לאחר שהוגשו סיכומי התשובה של התובעת, טענה כי טענות התובעת מהוות הרחבת חזית אסורה, ובהן הטענות בדבר היעדר הסכמה של אגד להוצאת הרכב אל מחוץ לשטח המוסך; הטענה בעניין תנאי מקפח בחוזה אחיד וכן טענות התובעת בעניין הוכחת גובה הנזק על סמך הבנות שלכאורה, היו בין הצדדים (שבהן כאמור, לא ראיתי צורך להרחיב). ה. דיון (1) התשתית העובדתית 27. התשתית העובדתית שעל בסיסה יש לדון, היא זו אשר עולה מן הראיות המצויות בתיק בית המשפט, שעל תוכנן עמדנו קודם לכן. עתה נעמוד על עיקריהן של העובדות הרלוונטיות לשם הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת. 28. על-פי דו"ח המיקומים הרכב הוחנה בדרך בית לחם בשעה 09:54 וחנה שם עד השעה 11:44. בשעה זו, החל הרכב לנסוע, בעודו עושה את המסלול שפורט לעיל לכיוון דרך רמאללה. החל מהשעה 12:13 כבר היה הרכב בתוך שטחי הרשות הפלסטינית, בשטח A, לאחר שעבר את גדר ההפרדה. לפי האמור בתצהירו של הררי, מנהל העבודה של הנתבעת, סמוך לשעה 10:30 קיבלו אנשי אגד הודעה מהמוסך שהרכב מוכן ושניתן לבוא לקבלו. אין מחלוקת שהרכב הוחנה מחוץ למוסך ולפי טענת כהן, נציג אגד שהגיע לקבל את הרכב, המקום שבו הוחנה היה במרחק של כ-250 מטר מהמוסך. הררי טען שנציג אגד הגיע לקבל את הרכב בשעה 13:45 וטען שבדיעבד התברר לו שמעט לאחר השעה 13:00 קיבל סרור, קצין בטיחות באגד, התראה מפוינטר בעניין ניסיונות ניתוק מערכת החשמל, אך לא התייחס לכך. בעניין התראה זו, הצהירו גם סרור וגם כהן, שאף הם טענו שהיה זה בשעה 13:00 לערך. בשונה מהררי, טען כהן ששעת הגעתו אל המוסך הייתה סמוך לשעה 13:00, והוסיף כאמור, כי בעת שחיפש את הרכב נודע לו על ההתראה האמורה שהתקבלה מפוינטר. כפי שכבר נאמר, אין רלוונטיות לשעה המדויקת שבה הגיע כהן אל המוסך, כשם שאין כל רלוונטיות להתראה הראשונה שהתקבלה בפוינטר בשעה 12:41 (לפי הודעת הדוא"ל שצירפה הנתבעת לסיכומיה), ואף לא לכך שדבר ההתראה נודע לנציגי אגד בשעה 13:00 לערך. כמפורט לעיל, על-פי דו"ח המיקומים, הרכב הוזז ממקומו עוד בשעה 11:44, שזו כנראה שעת הגניבה, ובשעה 12:13 הרכב כבר היה בשטחי הרשות הפלסטינית. כך שבכל מקרה, גם ההתראה הראשונה וגם הגעת כהן אל המוסך היו בשעה שכבר לא ניתן היה לעשות דבר כדי למנוע את הגניבה. כבר בעת קבלת ההתראה לא הייתה כל תועלת בהודעה לגורמי הביטחון המצויים במחסומים או במעברים משטחי ישראל אל שטחי הרשות הפלסטינית. לכן אין בטענות הנתבעת באשר למחדלים לכאורה, מצד אגד או פוינטר, כדי להעלות או להוריד. 29. הצדדים חלוקים אפוא, בשאלה, אם הוצאת הרכב אל מחוץ לשטח המוסך והחנייתו במרחק מה מהמוסך, הייתה בידיעת נציגי אגד ובהסכמתם. בתצהיריהם של נציגי אגד, סרור וכהן, אין לכך כל התייחסות. הדבר היחיד שנאמר בתצהירו של כהן הוא, שקיבל את מפתחות הרכב מעובד המוסך, אשר אמר לו היכן הרכב חונה, וכי היה זה במרחק של כ-250 מטר מהמוסך. גם בראיותיה של הנתבעת אין כל התייחסות לשאלה האמורה. הררי, מנהל העבודה במוסך הנתבעת, רק אמר כי "חצר המוסך קטנה ולכן הוצא הרכב והוחנה בחניה ציבורית בסמוך למוסך", והוסיף כי "נוהל זה הוא נוהל העבודה הרגיל במוסך" (פסקה 5 בתצהירו של הררי). בדבריו אלו, אין כל אמירה כי אגד ידעה על הנוהל או על הוצאת הרכב הספציפי הנדון, כי הדבר היה בהסכמתה או, כפי שנטען בסיכומי הנתבעת, כי כך נעשה במקרים רבים עם כלי הרכב של אגד, שהיא לקוחה קבועה של המוסך שכלי רכב רבים שלה מטופלים בו. גם הטענה האחרונה, כי אגד היא לקוחה קבועה של המוסך, לא נטענה בשום מקום, גם לא בכתב ההגנה, ולא הובאה לכך כל ראיה, בין באמצעות התצהיר ובין בראיה אחרת. בנסיבות אלו, המסקנה היחידה שיכולה לעלות מן הראיות ושעל בסיסה יש לדון בטענות המשפטיות של הצדדים היא, שהנתבעת אמנם הוציאה את הרכב אל מחוץ למוסך, וכי אין כל ראייה שהדבר נעשה בידיעת אגד. אין כל ראיה שאגד ידעה על הנוהל האמור, שהסכימה לו או שכך נעשה במקרים רבים נוספים עם כלי הרכב של אגד. 30. כפי שכבר נאמר, בסיכומי טענותיה ביקשה הנתבעת לאפשר לה עתה, בשלב סיכומי הטענות, לזמן את נציגי אגד כדי לחקור אותם על תצהיריהם, מתוך ניסיון להוכיח את טענתה, שהוצאת הרכב הייתה בהסכמת אגד ובידיעתה. בקשתה זו נדחתה כאמור לעיל, לאור השלב שבו הועלתה והעובדה שהנתבעת הסכימה לוותר על חקירת המצהירים על תצהיריהם, והסכימה להגשת סיכומי טענות הצדדים על סמך המסמכים והראיות המצויים בתיק בית המשפט, לרבות מסמכים נוספים שהצדדים הורשו להשלים, אך לא ניצלו אפשרות זו. (2) הוראות החוק הרלוונטיות והשאלה הטעונה הכרעה 31. סעיף 1 בחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, שכותרתו "חוזה קבלנות מהו" קובע כי "חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". מסירת רכב למוסך לשם תיקונו תוך תשלום תמורה למוסך עבור מלאכתו, מהווה אפוא, חוזה קבלנות. 32. סעיף 6(א) בחוק חוזה קבלנות קובע כי, "נעשו המלאכה או השירות בנכס בידי הקבלן, חייב המזמין לקבלו במועד שהוסכם עליו, ובאין הסכם - תוך זמן סביר לאחר שהקבלן הודיע לו שגמר את המלאכה או השירות". השאלה אם זמן הגעתו של כהן לקבל את הרכב בחזרה לידי אגד נחשב לזמן סביר, לא הייתה שנויה במחלוקת באופן אמיתי. מכל מקום, דומה כי במקום שבו הודעה על סיום תיקון רכב נמסרת בשעה 10:30, וההגעה לקבלו היא כעבור כשעתיים וחצי עד כארבע שעות (בין בשעה 13:00 כטענת כהן מטעם אגד, ובין בשעה 13:45, כטענת הררי מטעם הנתבעת), ניתן לומר שמדובר ב"זמן סביר לאחר שהקבלן הודיע לו [למזמין] שגמר את המלאכה". ראו גם בין השאר את דברי כבוד השופט י' אֵלון בעניין איילון נ' מכון לב, שהוזכר לעיל (בפסקה 3 בחלק הדיון בערעור)): "ראשית - הדעת וההגינות מחייבים מתן פרק זמן סביר, שבין מתן הודעת הקבלן למזמין לקבלת הנכס. אותו פרק זמן מהווה חלק אינטגראלי ממערכת ההתקשרות המקורית שבין הקבלן למזמין. שנית - 'סיום עשיית המלאכה' איננה נקודת זמן הניתנת להגדרה חד משמעית וגורפת ובוודאי שאין הדבר כך בהסתמך על הודעת הקבלן למזמין כשלעצמה. לדוגמא, הקבלן הודיע למזמין כי סיים מלאכתו, אולם, משבא המזמין לבחון את הנכס מתברר לו כי מלאכה לא נעשתה או לא הושלמה כראוי. שלישית - מסירת הנכס ע"י הקבלן למזמין לאחר השלמת המלאכה, מותנית בד"כ בתשלום תמורת המלאכה לידי הקבלן שבידו גם זכות העיכבון בנכס אם לא שולם שכרו". ראו גם זמיר בספרו 'חוזה קבלנות' (בעמ' 607): "סבירות הזמן תיבחן לפי קנה-מידה אובייקטיבי, אך תוך התחשבות בעובדות ובנסיבות הידועות לצדדים ... סבירותו של הזמן שבו על המזמין לקבל את הנכס תלויה בנסיבות שונות, כמו המרחק בין מקום הימצאו של המזמין למקום שבו נערכת המסירה, היקף ההכנות שעליו לערוך באופן סביר לשם קבלת הנכס, אחסונו או התקנתו במקום המיועד לו, וכדומה ...". במקום שבו מדובר בקבלת רכב ממוסך, לאחר שהוחזק שם במשך כחודש, להבדיל ממצב שבו רכב נמסר למוסך בבוקר מתוך כוונה לקבלו עוד באותו יום, אין מדובר במצב שבו מוסר הרכב רק ממתין לקריאה כדי לקבלו, אלא זהו מצב שבו אינו יודע מתי יתבקש לסור לקבלו. בנסיבות אלו, אפילו חלפו יותר שעות בין מסירת הודעת המוסך ועד הגעת נציג אגד לקבלו, היה זה עדיין בגדר זמן סביר. 33. סעיף 6(ב)(1) בחוק חוזה קבלנות, מוסיף וקובע שעל-פי חוק השומרים, הקבלן אחראי לנכס כשומר שכר, ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. זו לשון הסעיף: "(ב) אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן - (1) אחראי הקבלן, לעניין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו". סעיף 2 בחוק השומרים קובע את היקף אחריותם של כל אחד מסוגי השומרים (שומר חינם, שומר שכר, שומר שכר ששמירת הנכס טפלה למטרת השמירה, ושואל). היקף האחריות של שני הסוגים של שומר שכר, נקבעה בסעיף 2(ב) הקובע כך: "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו". אמנם לכאורה, היה אולי מקום לראות בקבלן משום שומר שכר שמטרת השמירה טפלה למטרה העיקרית של החזקת הנכס, מכיוון שהמטרה העיקרית של החזקת הנכס בידיו היא לכאורה, רק עשיית המלאכה או מתן השירות, אולם לא כך נקבע בחוק. הטעם לכך נעוץ בשיקולי יעילות והגינות, שיקולי חלוקת נזק ושיקולים שתכליתם בעידוד הקבלן לנקוט זהירות מרבית. סיבות נוספות לכך הן העובדה שלקבלן יש מידע רב יותר באשר לסיכוני השמירה וכך גם יכולתו לבטח את עצמו ולפזר את בכך את הסיכון רבה יותר (ראו: י' זמיר, "אחריות הקבלן כשומר - שיקולי מדיניות", עיוני משפט יז(1), 1992, עמ' 95, בעמ' 120-101. להלן - זמיר, מאמרו על אחריות הקבלן כשומר; רע"א 9488/02 חן שחר נ' עטיה גד (2005), פסק-דינו של כבוד השופט י' טירקל, בפסקה 10). מכאן אפוא, שעל-פי סעיף 2 בחוק השומרים, האחריות המוטלת על שומר שכר, שהשמירה אינה טפלה למטרה העיקרית של אחזקת הנכס, היא אחריות מוחלטת לכל נזק שייגרם לנכס שעליו הוא מופקד לשמור, אלא אם כן מדובר בנזק שנגרם מחמת כוח עליון. כך למשל קבע כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346 (1993), בפסקה 11: "אחריות זו היא אחריותו של שומר בשכר (סעיף 2(ב) רישא לחוק השומרים), היינו אחריות מוחלטת, אלא אם יוכיח השומר קיומו של פטור בשל אונס או בשל כוח עליון ...". עוד נקבע (שם, בפסקה 16), כי "חובת הזהירות המוטלת על השומר היא חובת זהירות של שומר סביר", בהתאם למבחן שנקבע בע"א 341/80 חוסיין אסעד עלי נ' רחמים ששון, פ"ד לו(3) 281 (1982), ששם קבע כבוד השופט א' שינבוים מהי חובת הזהירות המוטלת על שומר שכר (בעמ' 282): "היחסים, שקובע חוק השומרים בין השומר לבין בעל הנכס, מטילים על השומר את החובה כלפיו שלא להתרשל. חובתו של השומר כלפי בעל הנכס נראית לי כחובתם של בעל משלח יד', כשהוא משתמש במשלח ידו. כשם 'ש בעל משלח יד' היה צריך לנקוט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט, כך חייב השומר לנקוט אותה מידת זהירות, שהיה נוקט שומר סביר ונבון". 34. עם זאת, סעיף 4 בחוק השומרים סייג את אחריותו של השומר, כל שומר, בקובעו כך: "שומר אינו אחראי לאבדן הנכס או לנזקו שנגרמו עקב שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה או עקב בלאי טבעי או מום שהיה בו בתחילת השמירה, אולם אין בהוראה זו כדי להפחית מאחריותו בשל רשלנות". המחלוקת בין הצדדים היא אם לאור סייג זה, פטורה הנתבעת מאחריות לנזקי גניבת הרכב, אם לאו. זוהי אפוא, השאלה המרכזית הטעונה הכרעה. (3) שאלת אחריות הנתבעת לאור סעיף 4 בחוק השומרים 35. הנתבעת טענה כאמור, כי לאור הנוהל שלה, שלפיו בתום העבודה מוצא הרכב משטח המוסך, אשר לטענתה היה ידוע לאגד ועל-כן היה "לפי תנאי השמירה", יש לומר שהנזק נגרם "עקב שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה". לטענתה, בהתאם לסייג לאחריות השומר שנקבע בסעיף 4 וכפי שלטענתה, פורש בפסיקה ועל-ידי המלומדים, אין להטיל עליה אחריות, הגם שהייתה במעמד של שומר שכר. מנגד טענה התובעת, כי הנתבעת ציטטה את המלומדים שאותם הזכירה, באופן חלקי. שכן הפירוש שניתן למילים "עקב שימוש רגיל בנכס" הוא כמתייחסות למילים "עקב בלאי טבעי או מום שהיה בו בתחילת השמירה". לכן, אפילו הוכח שהנוהל של הוצאת הרכב משטח המוסך בתום הטיפול בו, היה בידיעת אגד ובהסכמתה, לא היה בכך כדי להועיל לנתבעת. אולם בכל מקרה, לא הוכח שהנוהל היה בידיעת אגד ובהסכמתה ולכן גם לפי הפרשנות של הנתבעת, לא היה זה "לפי תנאי השמירה". 36. כפי שכבר נאמר קודם לכן, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהנוהל שלה, שלפיו בשל מחסור במקומות חניה בשטח המוסך, מוּחְנים כלי הרכב שהטיפול בהם הסתיים מחוץ לשטח המוסך, היה בידיעתה של אגד או בהסכמתה. לפיכך, די בכך כדי לדחות את טענת הנתבעת, כי אין להטיל עליה אחריות, חרף היותה שומר שכר, אפילו הייתה מתקבלת פרשנותה לסעיף 4, כי הוצאת הרכב משטח המוסך הייתה היא בגדר "שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה", המסייג את אחריות שומר שכר. אולם אפילו היה עולה בידי הנתבעת להוכיח שהנוהל האמור היה ידוע לאגד וכי הסכימה לכך, לא היה הדבר מסייע לה. שכן, כפי שטענה התובעת, הפירוש שהציעה הנתבעת לסעיף 4, אינו הפירוש המקובל על דעת המלומדים ומהטעמים שעליהם עמדו, אף אינו מתיישב עם הוראות חוק השומרים. 37. בספרה של ש' רנר "חוק השומרים", דנה היא בפירוש הראוי של לשון סעיף 4 הקובע את הסייג לאחריותו של השומר (שם, עמ' 214-201), ונדרשה למשמעותם של החריגים אשר בהתקיימם, לא יהיה השומר אחראי לנזק שנגרם לנכס או לאובדנו. חריגים אלו הם: "שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה", "בלאי טבעי" ו"מום שהיה בו [בנכס] בתחילת השמירה". כאמור שם ומן הטעמים שבהם דנה רנר בהרחבה (שם, עמ' 206-204), הגבלת האחריות אינה מתייחסת אל השימוש הרגיל בנכס אשר נעשה לפי תנאי השמירה שעליהם הסכימו הצדדים ובלבד שהשומר לא התרשל. כאמור שם, המילים "שימוש רגיל בנכס" מתייחסות לחריגים של "בלאי טבעי" או "מום שהיה בנכס בתחילת השמירה". לעומת זאת, המשמעות של הביטוי כולו, "שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה", מתייחסות לכך שנעשה שימוש בנכס במובן הרחב ולמטרה שלשמה נמסר לשמירה או בהשאלה, לרבות השימוש לצורך מתן שירות. כמו למשל, במתן בגדים למכבסה. הגם שהשימוש הרגיל בבגדים הוא לבישתם, גם כיבוסם ייחשב ל"שימוש רגיל ... לפי תנאי השמירה", מאחר שלשם כך ניתנו הבגדים. כך ש"תנאי השמירה הם המכתיבים מהו שימוש רגיל ומהו שימוש שאינו רגיל" (שם עמ' 206). המשמעות של "תנאי השמירה" היא אפוא, נסיבות השמירה ומטרתה, אך אין הכוונה לתנאי שמירה המפחיתים מאחריות השומר. בנמקה את הפרשנות האמורה, שלפיה כאמור, לשם קביעת האחריות, מתייחסות המילים "שימוש רגיל בנכס" רק אל החריגים של בלאי טבעי או מום שהיה בנכס בתחילת השמירה, מסבירה המלומדת רנר את הדברים בין השאר בכך שהפרשנות המילולית של המילים "שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה", שאותה מציעה הנתבעת, אינה מתיישבת עם מדיניות החוק. שכן מדיניות זו מטילה על שומר השכר אחריות מוחלטת במקרה של נזק או אובדן הנכס, ואין די בכך שלא התרשל בשמירה, בשל "תנאי השמירה". כך בין השאר, הסבירה רנר את הדברים (בעמ' 206-204): "בהצעת החוק הוגבלו עילות הפטור לבלאי טבעי ולמום שהיה בנכס בתחילת השמירה. החריג שעניינו 'שימוש רגיל בנכס' הוסף בשלב מאוחר יותר. מה היקפו של חריג זה? ניתן להציע שתי אפשרויות פרשניות. אפשרות אחת היא החלת החריג כפשוטו. על פי אפשרות זו כל אימת שהנזק או האובדן נגרמו עקב 'שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה' והשומר לא התרשל, הוא יהא פטור מאחריות. אפשרות שנייה עניינה פרשנות מצמצמת לחריג הראשון ועל פיה יוגבל חריג זה אך לנסיבות שהשימוש בנכס גרם לבלאי טבעי או לנזק כתוצאה ממום שהיה בנכס בתחילת השמירה. טול את האפשרות הראשונה. על אף שאפשרות זו תואמת את לשון ההוראה, יש לדעתי לדחותה. הטעם לכך הוא שאימוץ אפשרות זו עשוי במידה רבה לרוקן מתוכן את הוראת האחריות הכללית שבסעיף 2 ... ניתן לטעון כי בנסיבות שהנזק או האובדן קשורים בשימוש בנכס, המחוקק אכן התכוון להטיל אחריות ברשלנות בלבד. אולם, נראה לי כי עמדה זו אינה מתיישבת עם המדיניות המשתקפת ברמות האחריות אותן הטיל המחוקק על השומרים השונים ... אם אכן זו הייתה כוונת המחוקק ראוי היה לעגנה במסגרת הוראת האחריות הכללית שבסעיף 2, ולא לערוך 'מהפכת אחריות' זו באמצעות הוראה 'שולית' יחסית כדוגמת סעיף 4. ... מתוך האמור לעיל עולה גם ההצדקה לקיומו של החריג הראשון. כאשר שימוש רגיל בנכס גורם 'בהסתברות גבוהה' לנזקים מהסוג האמור, משמעות הדבר היא בעצם כי הדרך היחידה למנוע את הנזק היא לא לעשות בנכס כל שימוש. אשר על כן, בהסכימו לעצם השימוש, נוטל בעל הנכס את הסיכון לגבי התרחשותו של זה". בעמדתה של רנר בעניין פרשנותו של סעיף 4, מחזיק גם זמיר, במאמרו על חוק השומרים, בעמ' 398. מכאן אפוא, שאין לומר שאם השימוש בנכס נעשה לפי התנאים שהוסכמו לשמירה, אשר כללו גם נוהל המתיר את הוצאת הרכב אל מחוץ לשטח המוסך, פטור בעל המוסך (הנתבעת). שכן במקרה זה, תעמוד פרשנות זו בניגוד להוראת האחריות הכללית בסעיף 2, הקובעת כי אחריותו של שומר שכר היא אחריות מלאה ומוחלטת לאובדן הנכס או לנזק הנגרם לו, ואין די בכך שהראה כי לא התרשל. 38. לפני סיום הדיון בעניין זה, נהתייחס בקצרה אל פסקי הדין שאליהם הפנתה הנתבעת. הנתבעת הפנתה אל עניין חן שחר, כדי לבסס את טענתה שאת הדיבור "שימוש רגיל בנכס" ו-"לפי תנאי השמירה" יש לקרוא "כמקשה אחת". הנתבעת לא הפנתה למקום מסוים בפסק הדין ואף לא ציינה אל דבריו של מי משלושת השופטים היא מפנה. באותו מקרה, דובר בנסיבות קיצוניות, שבהן נקבע שמוביל טרקטור (השומר) הוביל את הטרקטור על גבי משאית ולבקשת בעליו, עשה כן בעודו מונע וכתוצאה מכך הטרקטור התלקח. כבוד השופט י' טירקל קבע כי המוביל ובעל הטרקטור היו שותפים לדבר עבירה אשר תרם להתרחשות הנזק, ולכן יש לחלק ביניהם את האחריות. כבוד השופט א' א' לוי הצטרף לדעתו של השופט טירקל. לשיטתו, אין לומר כי מדובר בנזק שהמוביל לא יכול היה לצפות, אולם מטעמים שבמדיניות ראויה יש להטיל את החבות על השניים. כבוד הנשיא א' ברק, שהיה בדעת מיעוט קבע, שהובלת הטרקטור בעודו מונע, לבקשת בעליו, הייתה בבחינת "מום שהיה בו (בנכס) בתחילת השמירה". עוד קבע כי את הסייגים בסעיף 4 יש לקבוע בהקשר של יחסי השמירה, בעוד שהרשלנות באופן ההובלה הייתה כלפי כולי עלמא, ולפיכך גם אין לבחון את אחריות המוביל לפי דיני השומרים, ומסקנתו הייתה שאין להטיל את האחריות על המוביל. מכל מקום, באותו עניין השאלה הייתה ההשלכה שיש להסכמה להובלה מסוכנת באופן העומד בניגוד לדין. ככל שהדברים אמורים בשאלה הדרושה לענייננו, אין בפסק הדין כדי לשנות, שכן הפרשנות שניתנה לסעיף 4 הייתה זו שהציעה רנר, שעליה עמדנו. כך למשל, בפסק-דינו של כבוד השופט י' טירקל, הוא מאמץ את דבריה האמורים של רנר בספרה (בעמ' 207-206), ששם נקבע כי אכן יש לקרוא את הדברים כמקשה אחת, לשם הגדרת השימוש הרגיל בנכס, שזהו תכלית השימוש שעליו הוסכם, כאמור לעיל (בפסקה 12 בפסק-דינו). אולם כפי שהובהר לעיל, לפי פרשנותה של רנר, אין הכוונה ששימוש רגיל כאמור, המוגדר לפי "תנאי השמירה" פוטר מן האחריות שנקבעה בסעיף 2. גם בעניין בכר, הנזכר לעיל אין כדי לסייע לנתבעת. שכן, כפי שנקבע בפסק-דינו של בית המשפט העליון, שדחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, באותו עניין נקבעה העובדה שהשמירה הסתיימה, כך שלא היה עוד מקום להטלת אחריות על המוסך מכוח דיני השומרים. למסקנה זו הגיע בית המשפט מאחר שנקבע שבעל הרכב ביקש מבעל המוסך, שישאיר את מכוניתו מחוץ למוסך, כדי שיוכל לבוא לקחתה לאחר שעת סגירת המוסך. בנסיבות אלו נקבע, כי אין המוסך אחראי עוד לגניבת מפתחות הרכב ולגניבתו. כאמור שם, "פסק-דינו של בית המשפט [המחוזי] מסתמך על הסכמה מפורשת בין הצדדים כיצד לנהוג ברכב, על נטילת האחריות לשמירה על הרכב על-ידי הבעלים של הרכב ושחרור מוסכם של המוסך מאחריותו". אין זה המצב בענייננו. 39. המסקנה היא אפוא, כי ככל שמדובר בעובדות, הרי שלא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענת התובעת, כי לא הייתה הסכמה מצד אגד לכך שהרכב יושאר מחוץ לשטח המוסך, או שאגד ידעה על נהליו של המוסך לנהוג כך ושהסכימה להם. בנסיבות אלו, בכל מקרה, אפילו הייתה מתקבלת פרשנות הנתבעת לסעיף 4 בחוק השומרים - והיא לא התקבלה - לא ניתן לומר שאגד הסכימה לתנאי השמירה בהתאם לנוהל של מוסך הנתבעת, כך שיש בנוהל כדי לשחרר את הנתבעת מאחריותה לנזקי הגנבה. מכל מקום, אפילו היה עולה בידי הנתבעת להראות שאגד ידעה על נהלי הנתבעת האמורים ואף הסכימה להם - והדבר לא עלה בידיה - לא היה בכך כדי לשחרר את הנתבעת מאחריותה. שכן כאמור, "שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה" יפטור את השומר מאחריות רק אם "השימוש הרגיל" גרם לבלאי טבעי או לנזק שמקורו במום שהיה בנכס בתחילת השמירה. מנגד, אם הנזק נגרם בשל תנאים לשמירה שעליהם הוסכם, הדבר לא יפטור את השומר מאחריות. אם לא תאמר כן, תרוקן מתוכנה הוראת סעיף 2 בחוק, המטילה אחריות מוחלטת על השומר, אפילו לא התרשל. (4) טענת הנתבעת בעניין המדיניות הראויה 40. טענה נוספת של הנתבעת הייתה כאמור, כי מדיניות ראויה מחייבת שלא להטיל עליה אחריות. לטענתה, הנזק שנגרם לאגד בכל מקרה מכוסה בפוליסת הביטוח שרכשה מהתובעת, וכי הרכב יכול היה להיגנב גם בנסיבות אחרות. לטענתה, הטלת אחריות על המוסך בנסיבות הנדונות תרתיע מוסכים ותביא לכך שכדי להימנע מהישנות מקרים כגון אלו, יאלצו לשאת בהוצאות כבדות. 41. הסיבות להטלת אחריות של שומר שכר על קבלנים והצידוק לכך נדונו בהרחבה במאמרו של זמיר על אחריות הקבלן. כאמור שם (בעמ' 108), "הכלל שלפיו קבלנים למיניהם נושאים באחריות חוזית מלאה לשלום הנכס מתיישב עם ההנחה המסתברת שהם מסוגלים לשאת בסיכון של אובדן הנכס - אף בהיעדר התרשלות מצדם - בעלות נמוכה יותר מאשר המזמין ... על-פי-רוב, הקבלן הוא מי שעיסוקו במתן השירות או בביצוע המלאכה מושא החוזה. חוזי קבלנות הם בדרך-כלל חוזים מסחריים או חוזים צרכניים, שבהם המזמין הוא הצרכן ...". כך גם (בעמ' 109) "ברוב המקרים, קבלנים הם אפוא פירמות שעיסוקן בביצוע מלאכות או במתן שירותים בשכר. בידי הקבלן מצוי בדרך-כלל מידע מלא יותר על הסכנות לשלום הנכסים שבהם הוא מחזיק לביצוע מלאכתו, אותו מידע הדרוש לעריכת ביטוח הולם. מכיוון שברגיל מספקים את שירותיהם למזמינים רבים, במקרים רבים הם לא ייזקקו לביטוח מסחרי כדי לפזר באופן יעיל את הסכנות הללו. הפיזור יוכל להיעשות בין כל הלקוחות, באמצעות הכללת מרכיב הפרמיה בשכר שהקבלן גובה". כך גם יכול הקבלן לבטח את עצמו מפני אותם סיכונים, כפי שנעשה בדרך-כלל בידי מוסכים, המבטחים את עצמם מפני נזקים שעשויים להיגרם לכלי הרכב המוחזקים על-ידיהם לשם תיקונם, לרבות הסיכון של גניבת אותם כלי-רכב. 42. השאלה אם הייתה לנתבעת פוליסת ביטוח המבטחת אותה מפני נזקים שעשויים להיגרם לכלי הרכב שאותם היא מחזיקה, לרבות מפני גניבתם, לא עלתה במסגרת התובענה הנדונה. אולם יש להניח שלא מן הנמנע שאמנם הנתבעת הייתה מבוטחת, אך גם לא מן הנמנע כי כמקובל באותן פוליסות, אין הביטוח מכסה מפני גניבת כלי הרכב אשר הוחנו מחוץ לשטח המוסך, להבדיל ממצב שבו כלי הרכב הוצאו מהמוסך לשם נסיעות מבחן או לשם העברתם לתיקון במקום אחר. אלמלא כך היה, חזקה על הנתבעת שהייתה מגישה הודעה לצד שלישי נגד חברת הביטוח המבטחת אותה או שאותה חברת ביטוח הייתה מתייצבת במקום הנתבעת בתביעה הנדונה. בנסיבות אלו, שבהן הנתבעת אינה מבוטחת מפני גניבת כלי רכב שהוצאו משטחה רק לשם החנייתם, בעוד שלטענתה כך היא נוהגת עם סיום הטיפול בכלי הרכב, לא ברור מדוע סבורה היא, כי יש לגלגל את הנזק שנגרם מגניבת הרכב אל חברת הביטוח המבטחת את בעל הרכב, במקום שבו הגניבה ארעה בעוד הרכב מצוי באחזקתה ובשמירתה, אך לה אין ביטוח המכסה זאת. אם אמנם סבורה הנתבעת שמדיניות ראויה של פיזור הנזק צריכה להוביל לכך שגניבת רכב תכוסה על-ידי חברת ביטוח, בעוד שלשיטתה אין פסול בהחניית כלי רכב שבטיפולה ובשמירתה מחוץ לשטח המוסך, תתכבד ותרכוש פוליסה שתכסה מפני נזקים הנגרמים לכלי רכב שהיא מחנה מחוץ למוסך. ו. סיכום 43. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, המסקנה היא כי הוּכחה אחריות מוסך הנתבעת לנזק שנגרם מגניבת הרכב של אגד, שאותו החנתה הנתבעת מחוץ לשטח המוסך, וזאת בשל היות המוסך קבלן, שאחריותו כאחריותו של שומר שכר. לפיכך, משלא הוכח שאגד הסכימה להחניית הרכב מחוץ לשטח המוסך, ואף לא נמצא שחל הסייג הקבוע בסעיף 4 בחוק השומרים, הפוטר את הנתבעת מאחריות לנזק שנגרם מגניבת הרכב שהוחנה מחוץ לשטח המוסך, המסקנה היא שהנתבעת אחראית לנזק שנגרם מגניבת הרכב. מהטעמים שעליהם עמדנו לעיל, גם הוכח שגובה הנזק שנגרם הוא בסכום שנתבע. 44. לפיכך התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 175,349 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובעת עבור שכר-טרחת עורכי-דינה ועבור הוצאות המשפט שהוציאה, סך של 18,000 ₪. תשלומים אלו ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. מוסךרכברכב חונהגניבת רכבביטוח גניבת רכבנזק לרכב