מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בעיית רטיבות בבית משותף: כללי לפניי שלוש תובענות שהדיון בהן אוחד. שלוש התובענות עוסקות בעניינים הקשורים בבית המצוי ברחוב רבי עקיבא 20 בירושלים. הבית מונה ארבע דירות, בהן גרים ביהם (להלן - "ביהם"), פריד (להלן - "פריד"), טמיר (להלן - "טמיר", והלנר (להלן - "הלנר"), אשר הלכה בינתיים לעולמה. להלן אכריע בכל אחת מן התובענות. ת.א. 3891/06 ביהם נ. פריד וטמיר התביעה מדובר בתביעה כספית שהגישו ביהם נגד פריד וטמיר (אמנם התביעה מתייחסת גם להלנר, אולם כאמור בהחלטתי המקדמית מיום 20.7.08, התביעה נגד הלנר איננה טעונה עוד את הכרעתי). על פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 1998 נתגלתה רטיבות בדירת ביהם, אשר מצויה בקומת הקרקע של הבית. ביהם ביקשו לתקן את מקור הרטיבות, ברם פריד וטמיר התנגדו לכך ומנעו את התיקון. כיוון שכך, הגישו ביהם תביעה אשר נדונה לפני כב' השופטת מלכה אביב (ת.א. 18212/99, להלן - "ההליך הקודם"). בתביעתן עתרו ביהם לצו עשה אשר יחייב את פריד וטמיר לתקן מדרגות חיצוניות וקיר החיצוני שדרכם חדרה הרטיבות לדירתן, ולחילופין שיחייבם לאפשר לביהם לבצע את התיקון בעצמן ולהשתתף עימן בעלותו. את תביעתן השתיתו ביהם על הטענה, שאיננה שנויה במחלוקת, לפיה המדרגות והקיר הינם רכוש משותף שכל דיירי הבית מצווים באחזקתו התקינה. כמו כן, תבעו ביהם פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין עגמת הנפש ואובדן דמי שכירות שנגרמו להן עקב הרטיבות. ביום 30/12/04 ניתן פסק דין בגדרו התקבלה תביעת ביהם. בית המשפט נתן צו עשה כמבוקש, וכן פסק לטובת ביהם פיצויים בסך של 20,000 ₪. בהמשך לפסק הדין תוקן מקור הרטיבות בחודש פברואר 2005 (ראו - סעיף 12(א) לכתב התביעה). בתביעה שלפניי תובעות ביהם פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין כל אחת משש השנים שחלפו מאז שהוגשה התביעה שנדונה בהליך הקודם ועד שתוקנה הרטיבות, ובסך הכל סך של 120,000 ₪. טענות פריד וטמיר פריד טוען כי בשנים 2002-1998 הוא לא התגורר בבניין אלא השכיר את דירתו, ולכן הוא לא ידע כלל על בעיית הרטיבות. פריד מוסיף וטוען, כי הרטיבות חדרה לדירת ביהם מהמדרגות החיצוניות אשר מובילות לדירת טמיר, ומאחר שמדרגות אלה רחוקות באופן יחסי מדירתו, הוא לא היה יכול לדעת על בעיית הרטיבות. פריד טוען כי כאשר החל ההליך הקודם הוא הצהיר שאין לו התנגדות לתיקון מקור הרטיבות, ומי שהכשילו את התיקון היו דווקא ביהם, שסירבו לגישור ולכל הצעה אחרת שתכליתה היתה לפתור את בעיית הרטיבות עד להכרעה סופית בהליך. פריד מציין, כי לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם הוא לא הכשיל את ביצוע התיקון, והעובדה שהתיקון בוצע רק חודשיים לאחר פסק הדין נעוצה במחדלי ביהם. טמיר טוענת כי ביהם לא הביאו ראיות להוכחת נזקיהן. טמיר טוענת כי העיכוב בתיקון הנזילה נובע ממחדלי ביהם, אשר סירבו להצעת טמיר בהליך הקודם, לפיה ביהם יתקנו על חשבונן את מקור הרטיבות ואילו הצדדים ימשיכו להתדיין בשאלה על מי מוטל הנטל לממן את התיקון. דיון והכרעה 5. על מנת להכריע בשאלה האם פריד וטמיר הכשילו את תיקון הרטיבות אין מנוס מסקירת ההליכים שהתקיימו בפני כב' השופטת מלכה אביב. התביעה שנדונה לפני כב' השופטת אביב הוגשה ביום 26/08/99. ביום 30/12/99 התקיים דיון בבש"א 11176/99 (נספח א' לתצהיר טמיר), בגדרו נדונה בקשת ביהם למתן צו עשה זמני שיורה על תיקון מקור הרטיבות. בפרוטוקול נרשם מפי ב"כ המשיבים (פריד וטמיר) כי: "אנו מבקשים להיכנס למקום ולראות אם אכן קיימת נזילה, כהליך ביניים, נסכים כי המבקשות (ביהם - א.ר.) תתקנה את הנזילה על חשבונן, ולאחר מכן הסכסוך יהיה סכסוך כספי" עמ' 2 ש' 25-24). בתום הדיון החליטה כב' השופטת אביב לקיים ביקור במקום. הביקור התקיים ביום 09/01/11 ובפרוטוקול הביקור (נספח ב' לתצהיר טמיר), נרשם כי: "הצדדים קיבלו את המלצת בית המשפט כי המבקשות (ביהם - א.ר.) תזמנה את האדם אשר ביצע לאחרונה את איטום הגג כדי לקבוע אם הנזילה אכן מאותו קיר. אם כן יבצע את איטום הקיר והמבקשות תישאנה בעלות התיקון". בהמשך לכך, הזמינו ביהם את קבלן האיטום לוצאטו, אשר ביקר במקום ביום 10/01/00. בסיום הביקור כתב לוצאטו (נספח א' לתצהירו), כי קיימת בעיית איטום באזור שבו מתחברות המדרגות לקיר המבנה, וכן קיימת בעיה כתוצאה מהיקוות מים על הפודסט שבראש אותן מדרגות. בהמשך לכך הציע לוצאטו, במסמך נוסף מיום 13/01/00 (נספח ב' לתצהיר לוצאטו), כי הוא יאטום את הקיר הנ"ל, ובנוסף יפרק את המדרגות, יצוק מתחת להן בטון ויחזירן למקומן. המלצת לוצאטו בדבר איטום הקיר בוצעה, ולעומת זאת המלצתו לפרק את המדרגות נדונה ביום 24/02/00 (ראו - פרוטוקול שצורף כנספח ד' לתצהיר פריד). בדיון התנגדו פריד וטמיר לביצוע התיקון במדרגות, בטענה שאותו חלק של דירת ביהם אשר נמצא מתחת למדרגות נבנה שלא כחוק. בסיום הדיון קבעה כב' השופטת אביב כי היא איננה מתירה את פירוק המדרגות, מן הטעם שנושא זה לא עלה במכתבו הראשון של לוצאטו, ומן הטעם שהאיזון הראוי בין זכותן של ביהם שהמדרגות יתוקנו, לבין זכותם הקניינית של המשיבים, איננו מצדיק את הפירוק. במילים אחרות, כב' השופטת אביב קיבלה את התנגדות פריד וטמיר. ביום 26/03/00 ביקר לוצאטו שוב בדירת ביהם, ונוכח לדעת כי הרטיבות נמשכת, כיוון שלא התאפשר לו לפרק את המדרגות (ראו - נספח ד' לתצהיר לוצאטו). לא הובאה לפני ראיה על דיון שהתקיים בעקבות התמשכות בעיית הרטיבות, אולם בדיון שהתקיים כשנה לאחר מכן, ביום 15/02/01, החליטה כב' השופטת אביב כך: "הצעתי לצדדים באולם לסיים תיק זה בצורה מעשית והוגנת על ידי מינוי מהנדס מטעם בית המשפט, אשר יבצע את התיקונים במדרגות וברחבת הכניסה לבית משפחת טמיר, תיקונים אשר שני הצדדים כאחד מסכימים שעליהם להיות מבוצעים כחלק משיפוץ הבית הישן בו הצדדים מתגוררים... יש להצטער על כך כי התובעים (ביהם) לא הסכימו להצעה זו, ועומדים על כך כי התיק ישמע בדרך הרגילה". (עמ' 2 ש' 10-1). לאור זאת, תיקון המדרגות לא בוצע עד סוף ההליך. כאמור לעיל, ביום 30/12/04 ניתן פסק דין בהליך העיקרי, בגדרו פסקה כב' השופטת אביב כי על טמיר ופריד לאפשר את תיקון הנזילה ולשלם לביהם פיצוי בסך של 20,000 ₪, ובעקבות פסק הדין תוקנו המדרגות בחודש פברואר 2005. 6. נקודת המוצא להכרעתי הינה העובדה שעם הגשת התביעה בהליך הקודם ידעו פריד וטמיר כי קיימת בעיית רטיבות שאותה דורשות ביהם לתקן על חשבון כל דיירי הבית. פריד וטמיר התנגדו לדרישת ביהם, וזו הייתה זכותם, אולם בדיעבד הסתבר, כאמור בפסק דינה של כב' השופטת אביב, כי להתנגדות לא היה בסיס חוקי, ועל כן חויבו פריד וטמיר לפצות את ביהם בגין הנזקים שנגרמו להן עד הגשת התביעה. משמעות פסיקתה של כב' השופטת אביב הינה, שאם וככל שאשתכנע כי פריד וביהם התנגדו לתיקון גם לאחר שהוגשה התביעה, הרי שיש לחייבם בפיצויים גם בגין תקופה זו, בכפוף לטענות בדבר חובת הקטנת הנזק ובכפוף להוכחת הנזק עצמו. 7. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 24/02/00, פריד וטמיר התנגדו באותה עת לתיקון המדרגות והפודסט, ולנוכח התנגדותם ניתנה החלטה לפיה התיקון לא יבוצע. ואולם, בסוף הדרך קבעה כב' השופטת אביב כי היה מדובר בהתנגדות סרק: "הנתבעים אשר מתגוררים בבניין שנים רבות, ידעו היטב מראש את מה שהתברר לי רק במהלך כתיבת פסק דין זה - כי כל טענותיהם כאילו מדובר בבניה ובתוספות אשר נעשו על ידי התובעות לאחרונה, הן טענות סרק שקריות. בגין טענות אלה של הנתבעים התקיימו עשרות ישיבות, נכתבו מאות עמודי פרוטוקול, מונו מומחים והוגשו עשרות מסמכים. דומני שאם יש להטיל הוצאות לדוגמא וכן הוצאות לטובת אוצר המדינה בגין בזבוז זמנו של בית המשפט - הרי זה המקרה..." (עמ' 23 ש' 16-10 לפסק הדין). משעה שהתברר כי התנגדות פריד וטמיר היתה התנגדות סרק, פשיטא שיש לחייבם בגין הנזק שנגרם לביהם במהלך שש שנות ההתדיינות בהליך הקודם. 8. חרף האמור, ניתן לאתר, זעיר פה זעיר שם, התבטאויות של פריד וטמיר במסגרת ההליך הקודם, מהן משתמע לכאורה כי הם הסכימו לתיקון המדרגות והפודסט. כפי שיוסבר להלן, אין בהתבטאויות אלה כדי לשנות את התמונה הכללית. הנה כך, בפרוטוקול הדיון מיום 30/12/99 (נספח א' לתצהיר טמיר), נרשם מפי הנתבעים כי הם מוכנים לפתרון ביניים של תיקון הנזילה (עמ' 2 ש' 26-24), אולם יש לשים לב כי דיון זה קדם לדיון מיום 24/02/00 הנ"ל, שבו התנגדו הנתבעים לתיקון המדרגות והפודסט. הוא הדין בהודעת טמיר מיום 13/01/00 (נספח ג' לתצהיר טמיר), אשר בה נאמר, בסעיף 7, כי טמיר מסכימים לתיקון הנזילה. גם הודעה זו מוקדמת לדיון מיום 24/02/00, בו התברר כי הנתבעים מתנגדים לתיקון. בפרוטוקול דיון מיום 20/09/01 (נ/14), הציעה כב' השופטת אביב כי מהנדסים של שני הצדדים יפגשו ויגישו יחדיו הצעה לתיקון הנזילה מבלי לפגוע בטענות הצדדים. הצעה זו לא התקבלה כיוון שהנתבעים דרשו שביהם יישאו בשכר טרחת שני המהנדסים, ולכך ביהם סירבו. בהמשך לכך כתבה כב' השופטת אביב כי: "במהלך הדיון בתיק זה הצעתי מספר רב של פעמים הצעות פשרה הן לסיום התיק כולו והן לשם מתן פתרון ביניים. כל ההצעות נדחו על ידי הצדדים, חלקן נדחו על ידי התובעות עצמן. כך גם ההצעה דנן, כאשר יכלו התובעות לצמצם את הנזק בכך שהיו נושאות גם בהוצאות המהנדס מטעם הנתבעים אשר היה אמור, על פי הצעתי, לתת פתרון, ביחד עם המהנדס של התובעות, כדי לפתור את הבעיה המיידית של הנזילה בביתן של התובעות. התובעות בחרו שלא להסכים לכך ומעדיפות שלא למצוא פתרון זמני כדי שלא יצטרכו לשאת בעלות המהנדס. הרי שכך קצרה ידי מלהושיען, עד למתן פסק דין סופי". (נ/14 עמ' 14). מדברים אלו עולה, כי ביהם אמנם סירבו להצעת הפשרה, אולם לטעמי לא ניתן לבוא אליהן בטרוניה בענין זה, לנוכח העובדה שהנתבעים התנו את הסכמתם בכך שביהם יישאו גם בשכר טרחתו של מהנדס הנתבעים. 9. פריד טען בתביעה הראשונה, וחזר וטען לפני, כי הוא לא ידע על בעיית הרטיבות שממנה סבלו ביהם, מפני שהוא לא גר בבניין בשנים 2002-1998. דין טענה זו להידחות, כיוון שפריד ידע על הרטיבות לכל המאוחר כאשר הומצאה לו התביעה בהליך הקודם, ויש לזכור כי התביעה שלפניי עוסקת בנזקים שהתרחשו אחרי תחילת ההליך הקודם. יתר על כן, פריד שימש כחבר ועד הבית בשנים 2005-1998 (עמ' 86 ש' 20-17), כך שסביר להניח כי דבר הרטיבות נודע לו במסגרת תפקידו. ולבסוף, לתביעה הראשונה קדמה התדיינות בין הצדדים בפני המפקח על הבתים המשותפים (תיק 118/98), ובהליך זה הצהיר בא כוחו דאז של פריד כי הוא מתנגד לאיטום המדרגות (ראו - עמ' 87 ש' 14-4), כך שברור כי פריד ידע כבר אז על בעיית הרטיבות. 10. פריד טוען כי ביהם לא עשו כל שניתן היה לעשות כדי להקטין את נזקן. טענה זו אינה משכנעת. כפי שציינתי לעיל, בהליך הקודם אסרה כב' השופטת אביב, על יסוד טענות הנתבעים, שהתבררו בהמשך כטענות סרק, לתקן את המדרגות והפודסט, ולפיכך ביהם לא יכלו לבצע שום תיקון בטרם ניתן פסק דין סופי בהליך הקודם, שקיבל בסופו של דבר את עמדתן. 11. אשר לנזק; ביהם טענו בכתב התביעה כי: "12(א) הנה כי כן, מאז הוגשה תביעת התובעות בבית משפט השלום בירושלים (ההליך הקודם - א.ר.), ועד שהוסרו כל המכשולים לתיקון מקורות הרטיבות בדירת התובעות, דהיינו 2.05, חלפו להם שש שנים תמימות בהם נכפתה על התובעות המשך מגוריהם בדירה (השיבושים הדקדוקיים במקור - א.ר.), בה קיימים ליקויי רטיבות קשים ללא אפשרות להשכירה. (ב) התובעות יטענו כי הנתבעים 2-1 חייבים לשלם לתובעות פיצוי בסך 20,000 ₪ עבור כל חורף בו נאלצו להתגורר בדירתן בה קיימים ליקויי רטיבות, ובסך הכל 120,000 ₪ בגין התקופה האמורה". ביהם תובעות, אם כן, פיצוי בגין עגמת נפש ובגין העובדה שהן לא יכלו להשכיר את דירתן בשל הרטיבות. אשר לעגמת הנפש, אין ספק כי מגורים בדירה הנגועה ברטיבות כרוכים בסבל ובעגמת נפש המצדיקים פסיקת פיצוי. עם זאת, יש לזכור כי עגמת הנפש מתרכזת בעיקר, בחודשי החורף. יש לציין כי לא הוצגו תמונות המלמדות על חומרת הרטיבות כדי שבית המשפט יוכל להתרשם מהשפעתה על החיים בדירה. בשים לב לאמור, אני פוסק לביהם פיצוי בגין עגמת הנפש בסכום של 8,000 ₪ לכל שנה נכון להיום, ובסך הכל 48,000 ₪ נכון להיום. לעומת זאת, לא אפסוק לביהם דבר בגין אובדן דמי שכירות, כיוון שראש נזק זה לא הוכח כלל. ביהם לא הוכיחו כי השכירו את הדירה מאז שבוצע התיקון בשנת 2005 ועד היום, דבר המעמיד בספק רב את הטענה שהן התכוונו להשכירה, והן גם לא הוכיחו מהם דמי השכירות הראויים שניתן היה לקבל עבור הדירה. 12. ביהם טוענות כי בעניין גובה הנזק קיים השתק פלוגתא, כיוון שכב' השופטת אביב קבעה שהנזק עומד על סכום של 20,000 ₪ לשנה. טענה זו איננה מקובלת עלי. תנאי לקיומו של השתק פלוגתא הוא שבית המשפט הכריע פוזיטיבית במחלוקת שבין הצדדים (ראו - ע"א 246/66 שמואל ורחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני פ"ד כב(2) 561, 584). העיון בפסק דינה של כב' השופטת אביב מלמד כי נושא שיעור הנזק לא היה שנוי במחלוקת בהליך שהתקיים לפניה (ראו עמ' 20 לפסק הדין ש' 15), ומכאן שסוגיית שיעור הנזק לא הוכרעה באופן פוזיטיבי. זאת ועוד, קביעתה של כב' השופטת אביב התייחסה לשנה שחלפה עד הגשת התביעה בהליך הקודם, והיא לא הכריעה כלל בשאלה שניצבת לפניי - שאלת שיעור הנזק שנגרם לביהם אחרי הגשת התביעה בהליך הקודם. 13. אשר על כן, אני פוסק כי על פריד וטמיר, יחד ולחוד, לשלם לביהם סך של 48,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ת.א. 5759/06 ביהם נ. פריד, טמיר, הלנר, ונציגות הבית המשותף 14. התביעה תובענה זו, שבמסגרתה הוגש כתב תביעה מתוקן, עוסקת בשני עניינים; חלוקת השימוש בחצרות המקיפות את הבניין, והשימוש בחניה הצמודה לבניין. להלן אדון בשני ראשי התביעה כסדרם. 15. אשר לחלוקת השימוש בחצרות; ביהם טוענות כי כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת הסכימו דיירי הבניין דאז, כי כל אחד מהדיירים יחזיק "בחזקה יחודית ונוגדת בחלק החצר שלו" (סעיף 11(א) לכתב התביעה המתוקן). על כן, עותרות ביהם לקבל סעד הצהרתי לפיו קיים: "הסכם חלוקה החל על חצר הבית המשותף, כך שלכל דייר ישנה זכות שימוש יחודית בחלקי החצר שבבית המשותף הצמודים לדירתו כפי שהחצר מחולקת בפועל, ואין לאף דייר זכות לעשות שינויים כלשהם בגדרות הקיימות ללא הסכמה מפורשת של כל הדיירים" (סעיף 11 סייפא לכתב התביעה המתוקן). ביהם מוסיפות וטוענות, כי פסק דינה של כב' השופטת אביב יצר מעשה בית דין בסוגיית השימוש בחצרות. 16. טענות הנתבעים פריד טוען בכתב הגנתו, כי אין ולא היה הסכם בדבר חלוקת השימוש בחצרות, וכי פסק דינה של כב' השופטת אביב איננו יוצר מעשה בית דין, משום שמה שנכתב בו לעניין החצרות הינו בגדר אמרת אגב. טמיר טוענת בכתב הגנתה, כי חלוקת השימוש בחצרות צריכה להיעשות בהתאם לחלקיהם של בעלי הדירות ברכוש המשותף, ולחילופין בלבד בהתאם לחלוקה בפועל שהיתה קיימת במשך עשרות שנים (סעיף 9 לכתב ההגנה המתוקן). הלנר ונציגות הבית המשותף הגישו כתב הגנה אחד, בגדרו הן טוענות כי הן לא היו צד להליך שהתקיים לפני כב' השופטת אביב, ועל כן כל הקביעות שנעשו באותו הליך אינן מחייבות אותן. לגוף הענין, הלנר מכחישה את דבר קיומו של הסכם בנוגע לחלוקת השימוש בחצרות. דיון והכרעה בנושא החצרות 17. בהחלטה מקדמית מיום 20/07/08 קבעתי כי פסק דינה של כב' השופטת אביב יוצר השתק פלוגתא המחייב את הצדדים לאותו הליך - ביהם, פריד וטמיר. וכך פסקה כב' השופטת אביב בנוגע לחצרות: "התובעות (ביהם - א.ר.) טוענות כי בפועל מחולקת החצר של הבית המשותף באופן שלכל אחת מן הדירות מוגדר חלק מסוים של החצר המשותפת. הנתבעים (פריד וטמיר - א.ר.) אינם מכחישים זאת... הגב' טמיר מאשרת כי יש חלוקה של השימוש בחצרות לאורך שנים. העדה מטעם ההגנה, הגב' שטרן, העידה כי חלוקת החצרות קיימת מאז שנות ה-50 (עמ' 359 ש' 15). לטענת התובעות מבקשים הנתבעים לעשות שימוש בחלק של החצר הצמודה להן. לאור גרסת הנתבעים התומכת בתביעה אני מקבלת את התביעה וקובעת כי דין אחד לתובעות ככל דיירי הבנין - אם יוחלט, בהחלטת דיירים כדין, כי החצר תהיה משותפת לכולם, תחול החלטה זו על כל חלקי החצר ולגבי כל הדיירים. כל עוד לא הוחלט כאמור, הנתבעים אינם רשאים לעשות שימוש בחצר המוגדרת משנים כחלקן של התובעות" (עמ' 19 לפסק הדין). ובפרק המסכם של פסק הדין קבעה כב' השופטת אביב כך: "אני אוסרת על הנתבעים לעשות כל שימוש בחלק החצר המוחזק על ידי התובעות, כל עוד לא נתקבלה החלטה כדין המבטלת את החלוקה הקיימת בפועל והחלה על כל החצר של הבנין" 18. בהמשך להחלטתי הנ"ל, נרשמה מפי ב"כ ביהם פריד וטמיר, בישיבת קדם המשפט מיום 05/10/08, הסכמה לפיה מבלי לגרוע מטענותיהם הקנייניות של הצדדים מוסכם כי: "בשלב זה כל בעל דירה ישתמש בגינה שנמצאת בשימושו מזה שנים כפי שהיה עובר לפסק דינה של כב' השופטת מלכה אביב" בהמשך להסכמה זו, הבהרתי לצדדים כי הפועל היוצא של הסכמתם הוא זה: "בהנחה שגב' הלנר תסכים להצעה לעיל, נותרה לדיון רק תביעת הפיצויים של משפחת ביהם בגין העיכוב בתיקון הרטיבויות וכן תביעת הפינוי והפיצוי של גב' טמיר נגד מר פריד" (עמ' 14 ש' 5-3) לכך השיבו ב"כ הצדדים: "נכון" (עמ' 14 ש' 7). בישיבת קדם המשפט שלאחר מכן (ראו - פרוטוקול בכתב יד מיום 30/11/09), הודיע ב"כ הלנר כי הוא מצטרף להסכמה הנ"ל. בכך התייתר הצורך לדון בראש הראשון של תביעת ביהם. יצוין, כי באותה ישיבה טענה ב"כ פריד כי הסכמת מרשה להצעת בית המשפט הינה הסכמה מסויגת, וכי הדברים שנרשמו בפרוטוקול לא היו מדויקים, ברם דחיתי טענה זו על אתר, מן הטעם שהדברים שנרשמו בפרוטוקול היו מדויקים לחלוטין. אציין, כי פריד לא הגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול, וגם לא בקש לחזור בו מהסכמתו. על כן הסכמתו של פריד עומדת בתוקפה, מה גם שאף ללא הסכמתו קיים מעשה בית דין כנגדו מכוח פסק הדין של כב' השופטת אביב. יתר על כן, כפי שיובהר בהמשך הדברים, גם אם לא היה מעשה בית דין, וגם אם אתעלם מהסכמת הצדדים הנ"ל, שוכנעתי כי בין הצדדים היה הסכם רב שנים לגבי חלוקת השימוש בחצרות. במצב דברים זה אין לי אלא לקבוע כי ניסיונותיו של פריד לתקוף את ההסכמה נעשו בחוסר תום לב במטרה לסבך את ההליכים ולהאריכם שלא לצורך, ועל כן יש לדחות ניסיונות אלו בשתי ידיים. כאמור, אילו פריד חשב באמת ובתמים כי ההסכמה לאו הסכמה היא, אזי היה עליו להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול או בקשה לחזור בו מהסכמתו, אך הוא לא עשה כן, והרושם שנוצר הוא שטענותיו בנושא ההסכמה נטענו מפעם לפעם אך ורק לשם יצירת "רשת בטחון" לקראת ערעור עתידי למקרה שתוצאות ההתדיינות לא יישאו חן וחסד מלפניו. 19. התוצאה היא אם כן, שבהסכמת הצדדים, ולאור פסק הדין של כב' השופטת מלכה אביב, אני קובע כי בשלב זה, וכל עוד לא הוסדר הנושא הקנייני/רישומי של הבעלות בחצרות, כל בעל דירה ישתמש בחצר שמצויה בשימושו מזה שנים, כפי שהיה עובר לפסק דינה של כב' השופטת מלכה אביב, וכפי שנקבע בעמוד 19 לפסק הדין ובפרק המסכם שלו. יודגש, כי אין בהסכמת הצדדים כדי לגרוע מטענותיהם הקנייניות לגבי החצרות שבבניין, אם וכאשר יתעורר עניין זה בעתיד. 20. אשר לראש השני של תביעת ביהם - עניין החניות; ביהם טוענות בכתב התביעה המתוקן, כי פריד והלנר, או מי מטעמם, התקינו עמודים ושרשרת המונעים מביהם להשתמש בחלק מן הרכוש המשותף כחניה, ועל כן הן עותרות לסילוק העמודים והשרשרת. כדי להבין את מהות המחלוקת יש לשוב ולסקור את שאירע בהליך הקודם בעניין החניות. בפסק דינה התייחסה כב' השופטת אביב למספר חניות הסמוכות לבניין. כעולה מהחלטת כב' השופטת אביב בבש"א 7107/06 (נספח ג' לכתב התביעה המתוקן), החניות שבהן עוסק פסק דינה מצויות בחזית הבניין, מימין לשער הבניין, בשטח שבין שער זה לבין השער שמוביל לדירת טמיר. וכך פסקה כב' השופטת אביב: "התובעות (ביהם - א.ר.), טוענות כי בעבר היה הסדר בין כל הדיירים, אשר על פיו לכל משפחה הוקצה שטח חניה. התובעות צירפו את ת/43 שהוא תרשים ההסדר (תרשים זה הוגש גם בהליך שלפניי כנספח ט"ו לתצהיר ביהם - א.ר.), ביחד עם פרוטוקול ישיבת הדיירים שאישרה את החלוקה. התובעות תובעות לאכוף את ההסדר ואת חלוקת החניות על פי הסדר זה. גם אם אקבל את גרסת התובעות כי אכן היתה חלוקה כזו - לא יהיה בכך כדי לעזור לתובעות. התובעות הגישו חוות דעת של מודד מוסמך, קראוס, לענין החניות. המודד כותב בזו הלשון: "אני מדגיש שהחניות ברובן הינן בתחום השטח הציבורי וכנראה שחלק קטן מהן נמצא בתחום החלקה" ראה גם עדות התובעת (עמ' 33 לפרוטוקול שורה 25): "יש רק מקום חניה אחד ששייך לבית והיתר שייך לעיריה" די לי בכך כדי לדחות את תביעת התובעות. חלוקת החניות אותן מבקשות התובעות לאכוף נוגעת ברובה לשטחים ציבוריים של העיריה, ולא לשטח שבתחום הרכוש המשותף של הבית. אין לתובעות כל זכות לתבוע חניה בשטח הציבורי (כולו או חלקו), ואין הן יכולות לאכוף הסדרים על הנתבעים, הסדרים לגבי השטח הציבורי. יחד עם זאת, ברור כי אין לאף אחד מן הצדדים זכות קנויה הגוברת על הזכויות של זולתו, באותו חלק של הרכוש המשותף המשמש לחניה. לפיכך אני קובעת כי החלק של הרכוש המשותף המשמש לחניה יעמוד לרשות כל הצדדים ובכלל זה התובעות. ככל שיש מתקן המונע זאת מן התובעות (שרשרת, מנעול, עמודים, אבני שפה וכיוצ"ב), יסלקו הנתבעים את המתקן בתוך 30 ימים מהיום". עד כאן לשון פסק הדין. בהמשך לפסק הדין הגישו ביהם בקשה לבזיון בית משפט נגד פריד וטמיר (בש"א 2416/05 - ראו החלטת כב' השופטת אביב נספח ב' לכתב התביעה המתוקן), בטענה שאלה לא הסירו את העמודים שמפריעים לשימוש בחניה. פריד וטמיר טענו כי דין הבקשה להידחות, כיוון שפסק הדין חייב אותם להסיר מתקנים המותקנים ברכוש המשותף, ולא כאלה המצויים בשטח הציבורי. כב' השופטת אביב דחתה טענה זו מכל וכל, והבהירה כי: "החובה שהטלתי על המשיבים (הנתבעים) חלה על כל מתקן המונע מן המבקשות לעשות את השימוש בחניה דנן. אחת היא אם המתקן נמצא בתוך שטח הרכוש המשותף או מחוצה לו ומונע את הגישה אליו" השופטת אביב חייבה, אפוא, את פריד להסיר את העמודים, הוא הסירם. 21. אם כך, כיצד צץ מחדש נושא החניות והעמודים למרות שהוא כבר הוכרע בהליך קודם? ביהם טוענות כי לאחר החלטתה של כב' השופטת מלכה אביב בבקשתן הנ"ל לפי פקודת בזיון בית המשפט, שינה פריד, או מי מטעמה של הלנר, את מיקום העמודים, ואף התקין ביניהם שרשרת (ראו - סעיף 5(ב) לתצהיר ביהם בבקשה לתיקון כתב התביעה). על כן, עותרות ביהם בכתב התביעה המתוקן כי גם העמודים והשרשרת הללו יוסרו. 22. פריד טוען בכתב הגנתו המתוקן, כי דין התביעה בענין החניות להידחות מחמת התיישנות ומחמת מעשה בית דין, שכן נושא החניות כבר הוכרע בפסק הדין של כב' השופטת אביב. טמיר לא התייחסה כלל בכתב הגנתה המתוקן לנושא החניות, והסתפקה בהכחשת הנטען בכתב התביעה המתוקן "מחמת חוסר ידיעה" (סעיף 16(ה) לכתב ההגנה המתוקן). הלנר כלל לא הגישה כתב הגנה מתוקן, ולפיכך כתב הגנתה הינו כתב ההגנה המקורי שהגישה, אשר בו אין, כמובן, התייחסות לנושא החניות, כיוון שנושא זה לא נכלל בכתב התביעה המקורי. יוצא איפוא, כי המחלוקת בענין החניות ניטשת אך בין ביהם לבין פריד. דיון והכרעה בנושא החניות 23. בבואנו להכריע בסוגיית החניות יש לברר תחילה האם החניות בהן עוסק כתב התביעה המתוקן הן אותן חניות בהן עוסק פסק דינה של כב' השופטת אביב. פשיטא, שאם התשובה לשאלה זו חיובית, אזי קיים מעשה בית דין בדמות פסק דינה של כב' השופטת אביב, וכל שנותר הוא להורות, שוב, לפריד, להסיר כל מכשול שמונע מביהם להשתמש בחניות. העיון בבקשה לתיקון כתב התביעה ובפרוטוקול הדיון מיום 05/10/08, מלמד כי כתב התביעה המתוקן אכן עוסק באותן חניות. כך עולה מסעיף 8 לתצהיר ביהם בבקשה לתיקון כתב התביעה, וכך נרשם במפורש מפי הצדדים בפרוטוקול הדיון הנ"ל: "עו"ד אביטל: .... מדובר באותן חניות נשוא פסק הדין של השופטת מלכה אביב. עו"ד פודים: אין מחלוקת שזה אותן חניות". (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 11-9). חרף דברים ברורים אלה, כאשר הוגשו ראיות הצדדים הוסט הדיון לעבר חניות אחרות בבניין, כפי שיוסבר להלן. 24. לאחר שביהם הגישו את בקשתן הראשונה לפי פקודת בזיון בית המשפט הן הגישו לכב' השופטת אביב בקשה נוספת, בטענה שפריד טרם קיים את פסק דינה. בהחלטה מיום 28/11/06 (נספח ג' לכתב התביעה המתוקן), נדחתה בקשתן, וכך כתבה כב' השופטת אביב: "בהליך העיקרי התברר כי קיים מקום חניה אחד אשר נמצא ברכוש המשותף ושייך לבית המשותף, וכל יתר החניות הן בתחומי השטח הציבורי השייך לעיריה (סעיף 18 לפסק הדין). בהתאם לממצא זה קבעתי כי שטח חניה זה יעמוד לרשות התובעות (ביהם - א.ר.), המבקשות דנן ביחד עם כל יתר דיירי הבית המשותף, ואין לחסום אותו בפניהן. בהמשך הגישו התובעות בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (בש"א 2416/05), אשר בה טענו כי המשיב דנן (פריד - א.ר.), חוסם את החניה המשותפת ומפר בכך את פסק הדין. התובעות הגישו שתי תמונות המצביעות על מקום החניה המשותפת אשר נחסמה על ידי המשיב. חניה זו נמצאת בצד ימין לשער הכניסה לבית המשותף, בין השער של טמיר לבין שער הכניסה (ראה - עמ' 9 ש' 4 וכן עמוד 10 ש' 14 לפרוטוקול הדיון בבש"א 2416/05). לאחר הדיון בבקשה נעתרתי לה ואסרתי על המשיב לחסום את החניה המשותפת. בבקשה שלפניי טוענות המבקשות כי המשיב חוסם בפניהן את החניה אשר משמאל לשער הכניסה לבנין (חניה זו מסומנת במספר 4 על גבי ת/55), אשר הוגש בתיק העיקרי, וכן ראה עדותה של המבקשת בבקשה דנן). דומני כי די באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה. החניה נשוא בקשה זו אינה חלק מהרכוש המשותף אלא רכוש העיריה... כיוון שיש חניה אחת ברכוש המשותף וכיוון שזו נמצאת מימין לשער הכניסה (מסומן 1 או 2 על גבי ת/55), התוצאה היא כי אין למבקשות כל מעמד לדרוש זכות כלשהי בחניה אשר משמאל לשער הכניסה (המסומנת 4 על גבי ת/55)." מסתבר, אם כן, כי יש שני שטחי חניה בבניין; אחד משמאל לשער ואחד מימין לשער. והנה, בעוד שבכתב הגנתו המתוקן התייחס פריד לחניות שמימין לשער, הרי שבתצהירו הוא כבר התייחס לחניות שמשמאל לשער, ואף צירף תמונות שבהן נראה השער מימין לחניות (ראו - נספחים ג'1 - ג'2 לתצהיר פריד). ביהם "נגררו" אחר טיעוניו של פריד, בהיסח הדעת או בכוונת מכוון, וכך אירע שהדיון והראיות שהוגשו התייחסו רובם ככולם לחניות שמשמאל לשער. משכך נהגו הצדדים, אכריע אף אני במחלוקת הנוגעת לחניות שמשמאל לשער. 25. ביהם טוענות כי מתכנית מדידה שהגיש המודד ארליך, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, מתברר כי חלק מן החניות שמשמאל לשער מצוי בתחום החלקה שעליה בנוי הבניין. מכאן נובע, שהחניות מצויות בחלקן ברכוש המשותף של הבניין, ומשום כך על פריד להסיר את העמודים והשרשרת ככל שאלו מונעים מביהם להשתמש בחניות (ראו - תמונת העמודים והשרשרת שצורפה כנספח ג'1 לתצהיר פריד). פריד טוען שמדובר בשטח השייך לעירייה, שהוקצה לו לחניה לאחר מאבק ארוך שהוא ניהל בעניין זה. פריד מוסיף וטוען, כי בהתדיינות קודמת בינו לבין ביהם (ת.ק. 3709/92), הודו ביהם בכתב הגנתן כי השטח המדובר אינו שייך לבניין (ראו - נספח ה' לתצהיר פריד). כן טוען פריד, כי בהתכתבויות שונות בין ביהם לעירייה בנוגע לחניות האמורות, חזרו ביהם שוב ושוב על עמדתן לפיה מדובר בשטח ציבורי ולא בחלק מהשטח ששייך לבניין (ראו - נספח ז' לתצהיר פריד). לאור טענות הצדדים עלי להכריע בשתי שאלות, ראשית - האם השטח שמשמאל לשער הכניסה לבניין הינו חלק מהרכוש המשותף, ושנית - האם העמודים והשרשרת שהוצבו בשטח מונעים מביהם את השימוש ברכוש המשותף. 26. דין טענות ביהם להידחות. אכן, העיון בתכנית המדידה שערך המודד ארליך מלמד כי שטח החלקה שעליה ניצב הבניין משתרע אל מעבר לגדר האבנים שמקיפה את הבניין, ואשר הייתה אמורה לסמן את גבולות החלקה. מתכנית המדידה עולה כי בשטח שמשמאל לשער קיים הפרש של כ-1.25 מטר בין הגדר לבין גבול החלקה. כך גם העידה אסתר ביהם (עמ' 51 (ש' 6-5). שטח זה שייך לבניין והוא מהווה חלק מן הרכוש המשותף. בשל גודלו המצומצם שטח הבניין שמחוץ לגדר איננו מספיק לשם החניית מכוניות אלא הוא יכול לשמש לכל היותר למעבר הולכי רגל ולהחניית כלי רכב דו גלגליים. מהתמונה ג'1 עולה כי בפועל הותקנו העמודים והשרשרת במרחק של יותר מ-1.25 מטר מגדר הבניין, וכי בפועל מחנים פריד או הלנר את רכבם במרחק של יותר מ-1.25 מטר מגדר הבניין - קרי מחוץ לרכוש המשותף. יושם אל לב, כי בצמוד לגדר הבניין הוצבה שורת אבנים גדולות, שהיא לבדה גוזלת חלק ניכר מאותם 1.25 מטר. יוצא אפוא, שהעמודים והשרשרת הותקנו בשטח ציבורי ולא ברכוש המשותף, והמכוניות אף הן חונות בשטח הציבורי ולא בשטח הבניין. עם זאת, העובדה שהעמודים הוצבו מחוץ לשטח הבניין איננה יכולה להוות סוף פסוק במחלוקת שבין הצדדים, כיוון שכפי שקבעה כב' השופטת אביב, יש לברר האם העמודים מפריעים לביהם להשתמש באותו חלק קטן של הרכוש המשותף שנמצא מחוץ לגדר הבניין. תשובתי לשאלה זו שלילית. כאמור, שטח הבניין שמחוץ לגדר צר ומצומצם, והוא יכול לשמש רק למעבר הולכי רגל או להחניית רכב דו גלגלי. העיון בתמונה ג'1 מלמד בבירור כי העמוד הימני שבתמונה איננו מפריע לגישת הולכי רגל אל הבניין ואל הרכוש המשותף שצמוד לגדר. הרווח בין העמוד הימני לבין הכניסה לבניין והגדר גם מאפשר למי מדיירי הבניין שיחפוץ בכך להחנות רכב דו גלגלי בשטח המשותף. יוצא אם כן, כי גם אם אקבל את עמדת ביהם לפיה מפת המדידה של ארליך מבטאת אל נכון את מצב גבולות החלקה, הרי שהעמודים והשרשרת מצויים מחוץ לשטח הרכוש המשותף ואינם מפריעים לשימוש בו. לפיכך, דין תביעת ביהם להידחות. מסקנותיי אלה מתיישבות היטב עם כתב ההגנה שהגישו ביהם בתיק ת.ק. 3709/92 הנ"ל, ועם ההתכתבויות הנ"ל שניהלו ביהם עם העירייה, שם הן טענו כי השטח שניכס לעצמו פריד הינו שטח ציבורי. לאור האמור, אין מנוס מן המסקנה כי בראשית הדרך לא העלו ביהם על דעתן לטעון דבר מה בנוגע לחניות שמשמאל לשער, ורק כאשר הגיש ארליך את מפת המדידה, אותה הוא התבקש להכין לצרכים אחרים בכלל, הן קפצו כמוצאות שלל רב על מסקנתו שחלק משטח החלקה מצוי מחוץ לגדר הבניין. 27. לאור מסקנותיי לעיל, אין צורך שאכריע בשאלה האם מפת ארליך מדויקת אם לאו, שכן כפי שציינתי, גם אם המפה מדויקת כטענת ביהם, דין תביעתן להידחות. ובכל זאת, מאחר והצדדים טענו בענין זה בהרחבה, אתייחס לכך אף אני, בקיצור. לא שוכנעתי כי ניתן להסתמך על המפה שערך המודד ארליך לצורך קביעת הגבולות החיצוניים של המגרש, מן הטעם הפשוט שגבולותיו של המגרש לא הוסדרו באופן סופי עד עצם היום הזה. ארליך הסביר בעדותו כי לצורך הכנת המפה הוא הסתמך על תכנית לצרכי רישום שערך מודד בשם פלד לפני שנים רבות (עמ' 12 ש' 3-1). דא עקא, שהתכנית מעולם לא נרשמה ועל כן תוקפה פג (עמ' 19 ש' 8, וראו - תקנה 77 לתקנות המודדים (מדידות ומיפוי), תשנ"ח - 1998). בנוסף לתצ"ר פלד מצויה תצ"ר מאושרת משנות השלושים של המאה הקודמת, שמתייחסת לשתי חלקות הגובלות בחלקה נושא דיוננו (עמ' 12 ש' 28-25). תוכנית זו מגדירה את הגבולות של החלקה נושא דיוננו רק מצפון וממערב. היא איננה מגדירה את הגבול המזרחי של החלקה, שבו מצויות החניות שבמחלוקת. ארליך אף העיד כי איננו יודע על יסוד מה קבע פלד בתצ"ר שהכין את גבולות החלקה מדרום וממזרח (עמ' 14 ש' 25-22). זאת ועוד, על החלקה נושא דיוננו חלה תב"ע 1356, אשר תכנית פלד הסתמכה עליה. ואולם, מאוחר יותר אושרה תב"ע נוספת, שמספרה 1769, אשר גם היא חלה על החלקה. ארליך נשאל בחקירתו האם בדק את גבולות החלקה בהשוואה לגבולות המסומנים בתב"עות הנ"ל, ותשובתו היתה: "לא השוויתי .... אולי כן השוויתי פחות או יותר אותו דבר, הגבול שאני סימנתי לחלקה 23 (החלקה בה עסקינן - א.ר.), פחות או יותר את הגבול שסומן במפת הגוש - שומה" (עמ' 26 ש' 14-10). דא עקא, שבמקום אחר בעדותו הודה ארליך כי מפת הגוש היא אחד מן המקורות האחרונים שעליהם מסתמך מודד כאשר אין לו ברירה (עמ' 25 ש' 30), וכי הסתמכות על מפת הגוש עלולה לגרום לטעויות בסדר גודל של חצי מטר (עמ' 26 ש' 4-3). העולה מן המקובץ הינו, שאין הוכחה מספקת בדבר מיקומו של הגבול המזרחי הרלבנטי לענייננו, ומכאן, שביהם לא הצליחו להוכיח כי השטח שבו הוצבו העמודים שייך לבנין ודין תביעתן להידחות גם מטעם זה. לאור האמור אני פוסק, כי בכל הנוגע לחניות שמימין לשער חל פסק דינה של כב' השופטת אביב, ובכל הנוגע לחניות שמשמאל לשער - התביעה נדחית. 28. לנוכח העובדה שראש אחד של תביעת ביהם התקבל והשני נדחה אינני עושה צו להוצאות לטובת מי מהצדדים. ת.א. 6845/06 טמיר נ. פריד, ביהם והלנר התביעה 29. תביעה זו עוסקת, בעיקרה, בסוגיית השימוש בחצרות הבניין. בכתב התביעה טוענת טמיר כי מזה שנים התקיימה חלוקה של חצרות הבניין בין בעלי הדירות, שסומנה בגידור טבעי משולב ברשתות, כמתואר בשרטוט שצורף כנספח א' לכתב התביעה. התביעה כוללת שלושה ראשים. בראש הראשון טוענת טמיר כי מאז חודש פברואר 2005 פעל פריד ב"בריונות", כלשונה, בכך ש"השחית והשמיד" (סעיף 9 לכתב התביעה), את הגדרות שהפרידו בין החצרות, ובהמשך לכך הטיל גרוטאות לתוך חצרה. טמיר דורשת בגין ראש זה של התביעה כי בית המשפט יורה לפריד לסלק את ידו מחצרה ולהימנע מהשלכת חפצים לחצר. כמו כן, טמיר תובעת פיצויים בסך של 20,000 ₪ בגין תיקון נזקי הגינון והגדר, וכן פיצוי נוסף בסך של 30,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לה עקב השחתת הצמחייה. בראש השני של התביעה דורשת טמיר כי בית המשפט יורה: "בצו על חלוקת השימוש והצמדת חצרות הבית, המהוות את הרכוש המשותף. באופן יחסי לשטחי הדירות, או לחילופין לפי הסטאטוס קוו שהיה קיים בין בעלי המקרקעין במשך עשרות בשנים" (סעיף 31(א) לכתב התביעה). בראש השלישי של התביעה עותרת טמיר לצו שיורה על השתתפות בעלי הדירות בהוצאות ניהול הבניין לפי שיעור השימוש שלהם, בפועל, בשטח הבניין (סעיף 31(ג) לכתב התביעה). 30. בהחלטתי הנ"ל מיום 20/07/08, קבעתי כי בית משפט השלום איננו מוסמך להורות על חלוקת הוצאות ניהול הבניין בין בעלי הדירות, כיוון שהסמכות בענין זה נתונה למפקח על הבתים המשותפים. כמו כן, מכוח הסכמת הצדדים להחיל את פסק הדין של כב' השופטת אביב בנוגע לשימוש בפועל בחצרות, עד לקביעה אחרת במישור הקנייני/רישומי, אינני נדרש להכריע בסעד ההצהרתי שביקשה טמיר במסגרת הראש השני של התביעה. יוצא, אם כן, כי עלי להכריע רק בראש הראשון של התביעה, וכך גם הסכימו הצדדים בישיבת קדם המשפט מיום 05/10/08 (עמ' 14 ש' 7-3). טענות הנתבע 31. פריד טוען בכתב הגנתו כי כל החצר שסביב הבניין הינה רכוש משותף של בעלי הדירות, וכי לא היה הסכם בדבר חלוקת החצר. ממילא, פריד גם מכחיש כי השרטוט שצורף לכתב התביעה מבטא את הגבולות המוסכמים בין החצרות. פריד מודה כי בשנת 2000 הוא ובעלה המנוח של טמיר הקימו גדר בין חצרותיהם, ולדבריו הוא הרס אותה לאחר שהעירייה הגישה נגד השניים כתב אישום בגין ביצוע עבודות ללא היתר. פריד מוסיף וטוען, כי מאחר וטמיר גרה בקומה השניה של הבניין לא "הוצמדה" שום גינה לדירתה. ולבסוף, פריד מכחיש כי פלש לחצרה של טמיר או שהניח בה גרוטאות השייכות לו. דיון והכרעה 32. כבר עמדתי לעיל על כך שפסק דינה של כב' השופטת מלכה אביב יוצר מעשה בית דין בכל הנוגע לעובדה לפיה בעלי הדירות בבניין חילקו ביניהם את השימוש בחצרות. כמו כן, עמדתי לעיל על הסכמת הצדדים שהושגה בישיבת קדם המשפט, לפיה בשלב זה, ועד להכרעה קניינית/רישומית, הסכימו הצדדים להמשיך ולפעול בהתאם לחלוקת השימוש שהוסכמה. חרף העובדות הללו ראה לנכון פריד להתייחס בסיכומיו לשאלת חלוקת השימוש בחצרות. לפיכך, ומבלי לגרוע מהחלטתי בדבר קיומו של מעשה בית דין, ומהסכמת הצדדים בקדם המשפט, אבהיר כי גם אלמלא היה קיים מעשה בית דין הייתי קובע כי היתה הסכמה בין הדיירים בדבר חלוקת השימוש בחצרות, שכן כך עולה בבירור מן הראיות שהגישו הצדדים. הנה כך, אסתר ביהם העידה כי: "בין חצר טמיר לחצר ביהם תמיד היתה גדר חיה..." (עמ' 69 ש' 14-13). ובמקום אחר העידה אסתר ביהם כי: "כן, כל הגבולות המסומנים אני מכירה מאז שנולדתי" (עמ' 68 ש' 30-29). עדותה של אסתר ביהם מקבלת חיזוק מעדותו של העד דוד וייס, אשר העיד מטעם פריד, ועל כן לעדותו יש משקל מיוחד בהקשר זה. וייס, אשר שכר את דירתו של פריד, העיד כי עד שנת 1999 החצרות לא היו מתוחמות ומגודרות אולם: "כל אחד ידע מה החלק שלו באיזשהו אופן... בחצר מאחורה הייתה שורת שיחים נמוכה שהפרידה בין חצר פריד לחצר טמיר לפי הקו האדום בתרשים ארליך, ובחצר הקדמית הייתה הפרדה באמצעות של שנים שלושה קווים בין החניה לבין החצר הקדמית של פריד" (עמ' 82 ש' 16-12). עדות דומה מסר מר צין, אשר העיד מטעם הלנר, וגם לעדותו יש חשיבות רבה לענייננו, כיוון שהלנר טענה בכתב הגנתה שלא היתה הסכמה בין הצדדים בדבר חלוקת השימוש בחצרות. צין אישר בעדותו כי בדיון בפני המפקח על הבתים המשותפים הוא העיד כי: "יש חלוקה ברורה של החצרות בין הדיירים" (ראו - נ/21 בעמ' 4 ש' 40; וכן עמוד 130 לפרוטוקול הדיון בתביעה הנוכחית בש' 12-10). לאור זאת, אין פלא כי בהסכם שמכוחו רכש פריד את דירתו בבניין ממשפחת שטרן נרשם שהמוכר, שטרן, מצהיר כי: "הגינה האחורית והגינה הקדמית הסמוכות לדירה היו בשימושו הדייר בדירה (התיקון בחוזה בכתב יד איננו ברור לחלוטין - א.ר.), וכן כי ימסור הדירה לקונה ביחד עם מקום חניה אחד וכן גישה לגינות הנ"ל ולחניה" (ראו - נספח ה' לתצהיר פריד). ולבסוף אזכיר, כי מפסק הדין של כב' השופטת אביב עולה שבהתדיינות לפניה לא הכחיש פריד את חלוקת החצרות (עמ' 19 לפסק הדין). 33. שאלה אחרת ונפרדת היא השאלה האם ההפרדה בין חצרות טמיר ופריד נעשתה באמצעות גדר רשת, ואם התשובה לכך חיובית יש לברר מתי נבנתה הגדר. העדויות והראיות מלמדות כי גדר הרשת נבנתה בתקופה מאוחרת יחסית. אסתר ביהם העידה כי: "בין חצר טמיר לחצר פריד תמיד היתה גדר חיה" (עמ' 69 ש' 13), גדר חיה ולא גדר רשת. וייס העיד, כמצוטט לעיל, כי בין חצר טמיר לחצר פריד הפרידה שורת שיחים נמוכה (עמ' 82 ש' 14), ולדבריו גדר הרשת בין החצרות הוקמה רק בשנת 1999 לערך על ידו ועל ידי מר טמיר המנוח (עמ' 80 ש' 10-2). 34. עתה, יש לברר את השאלה מהם גבולות החצר של טמיר? על מנת שההכרעה בשאלה זו תהיה ברורה, מיניתי כבר בראשית ההליכים, את המודד ארליך, והוריתי לו לערוך מפה שבה יסומנו גבולות החצר לפי טענות כל אחד מבעלי הדין. ארליך הכין מפה ראשונה מיום 06/09/07, ומפה מעודכנת ומפורטת יותר מיום 31/01/08 (צורפה למכתב ארליך מיום 03/02/08). במפות אלה סימן ארליך בקווים אדומים את גבולות החצר לפי טענת טמיר, והוא לא סימן את הגבולות לפי טענת פריד, כיוון שפריד לא הציג בפניו גרסה ברורה משלו לגבי הגבולות הנכונים. 35. אם כן, מהן גבולות החצר של טמיר? התשובה לשאלה זו מצויה בעדויות ביהם ווייס, אשר אישרו כי הגבולות הנטענים על ידי טמיר, כפי שסומנו במפת ארליך, הם הגבולות המדויקים (ראו - עדות ביהם בעמ' 69-68, ועדות וייס בעמ' 80 ש' 18-13 ובעמ' 82 ש' 16-14). אדגיש שוב, לעדות וייס יש משקל מיוחד בהקשר זה, כיוון שהוא עד שהוזמן להעיד על ידי פריד, כך שבוודאי אין לו אינטרס להזיק לפריד, ואם העיד כפי שהעיד - בניגוד לטענות פריד - חזקה שעדותו מהימנה. לפיכך, אני קובע כי גבולות חצר טמיר הינן כמסומן במפת ארליך. 36. האם, כטענת טמיר, הרס פריד את הגדר והצמחייה שהפרידו בין החצרות של שני הצדדים? התשובה לשאלה זו חיובית. פריד עצמו אישר זאת בסעיף 27 לתצהירו, תוך שהוא מסביר כי בשל הצבת הגדר הגישה העירייה לבית המשפט לעניינים מקומיים כתב אישום נגדו ונגד מר טמיר המנוח, ולאחר שהוא ניסה, ללא הועיל, לשכנע את טמיר לפרק את הגדר בשיתוף פעולה, הוא הרס את הגדר בעצמו כדי להסיר מעליו את סכנת ההליך הפלילי, שאכן בוטל בסופו של דבר (ראו - סעיפים 27-22 לתצהיר פריד). 37. מה הנזק שגרם פריד לטמיר והאם עליו לפצות את טמיר? טמיר תובעת סך של 5,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לגדר. להוכחת הנזק הגישה טמיר הצעת מחיר מחברת מוז כהן (נספח ז' לתצהיר טמיר), אשר בעליה - מרדכי כהן - העיד בפני (עמ' 114 לפרוטוקול). פריד טוען שאין לחייבו בסכום זה מן הטעם שהוא הרס את הגדר במטרה להסיר מעל לראשו את כתב האישום שהגישה נגדו העירייה בשל בניית הגדר ללא היתר. טענה זו איננה משכנעת. כתב האישום הוגש נגד פריד וטמיר בגין בניית ארבע גדרות ללא היתר (ראו - כתב האישום שצורף כנספח י"ג לתצהיר פריד). חרף זאת, פריד הרס רק גדר אחת ולא את כל הארבע, דבר המעמיד בספק את הקשר בין ההריסה לבין כתב האישום. בנוסף, להריסת הגדר קדמה התכתבות ענפה בין פריד לבין טמיר (נספחים ט2, ט1, ט3 לתצהיר פריד ונספחים ב-3 לתצהיר טמיר), שבמסגרתה לא טען פריד כי בכוונתו להרוס את הגדר בשל כתב האישום שהוגש נגדו. ולבסוף, כתב האישום בוטל בעקבות הודעת המאשימה מיום 28/09/05 (נ/10), בה נומקה החזרה מהאישום כך: "לאחר שיקול נוסף, ובהתחשב במהות הפעולות נשוא האישום (גדרות), בשטח משותף למספר דיירים, בעובדה שהנאשם (פריד - א.ר.) נותר נאשם יחיד, ובקשיים ראייתיים, אני מודיע על חזרה מן האישום" ההודעה לא מזכירה את נושא הריסת הגדר כשיקול בחזרה מן האישום, ומכאן שהניסיון ליצור קשר בין ההריסה לכתב האישום היא ניסיון כושל. הצעת המחיר להקמת גדר חדשה לא נסתרה, ומכאן שעל פריד לפצות את טמיר בסכום של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הצעת המחיר (17/09/09) ועד ליום התשלום בפועל. 38. טמיר תובעת פיצוי בסכום של 15,000 ₪ בגין צמחים שהרס פריד בעת הריסת הגדר. לביסוס טענה זו הגישה טמיר הצעת מחיר של משתלת אלון (נספח ז' לתצהיר טמיר). הראיות מלמדות כי על הגדר שנהרסה ובסמוך לה צמחו צמחים שונים ששתלה טמיר. כך עולה, למשל, ממכתבו של פריד לטמיר מיום 01/05/04 (נספח ב' לתצהיר טמיר), שם התרה פריד בטמיר כי בכוונתו להרוס את הגדר, תוך שהוא הוסיף כי: "על מנת שלא יטען אח"כ מצידכם כי נגרם נזק כלשהו לצמחיה, הריני מציע כי הסרת הגדרות תיעשה על ידכם אתם." (וראו גם מכתביו של פריד מיום 12/08/04 ומיום 30/03/05 -נספח ב' לתצהיר טמיר). כך העידו גם ביהם (עמ' 69 לפרוטוקול) ווייס (עמ' 82 לפרוטוקול). ולבסוף, אף פריד עצמו העיד כי בעת הריסת הגדר הוא עקר גם צמחים שהיו צמודים לגדר (עמ' 91 ש' 22-17). 37. חרף העובדה שהוכח כי פריד הרס צמחים של טמיר בעת הריסת הגדר, יש קושי ניכר לכמת את הנזק שנגרם לטמיר. הצעת המחיר של משתלת אלון מתייחסת לשיקום מלא של גינת טמיר. וככזו היא כוללת עבודות, חומרים ומרכיבים שהצורך בהם לא נגרם עקב הריסת הגדר, ובכלל זה: "אספקת קומפוסט ואדמת כבול, גיזום עצים וצמחים, עקירת דשא, הוספת אבני דריכה ואבני טוף לגינה, והוספת מערכת השקיה ודישון (ראו - עדות הגנן אלון כהן בעמ' 101 ש' 29 - עמ' 102 ש' 6). אלון כהן ניסה לטעון כי יש לייחס שני שליש מערך הצעת המחיר לנזקים שגרם פריד, ברם טענה זו איננה משכנעת כלל ועיקר, לנוכח היקף העבודות הרב, שבעליל איננו קשור בהריסת הצמחייה שהייתה צמודה לגדר, ולנוכח העובדה שהצעת המחיר הינה משנת 2009, בעוד הריסת הגדר בוצעה בשנת 2005. ויודגש, מר אלון כהן הודה שראה את הגינה לראשונה רק בשנת 2009 (עמ' 103 ש' 23-21). לא ניתן אם כן, לחלץ מהצעת המחיר של משתלת אלון את המחיר שנדרש לצורך שיקום הצמחים שעקר פריד. ואולם, מאחר שפריד הודה במפורש כי עקר את הצמחים שהיו סמוכים לגדר, ועל מנת שלא לגרום עוול לטמיר אני פוסק, על דרך האומדן, כי על פריד לפצות את טמיר בגין עקירת הצמחים בסכום מתון של 1,000 ₪ נכון להיום. 40. טמיר תובעת, בנוסף לכל האמור, פיצוי בגין עגמת נפש בסכום של 30,000 ₪. כאמור לעיל, כל שהוכח הוא שפריד הרס את הגדר והצמחייה שהייתה צמודה לה. פעולה זו איננה מצדיקה פיצוי בסכום מופרז של 30,000 ₪. יש להביא בחשבון שבלי קשר להריסת הגדר והצמחייה הזניחה טמיר את גינתה במשך זמן רב, כפי שעולה מעדותו של קבלן השיפוצים מרדכי כהן, שהעיד כי כאשר הוא הגיע לבצע את השיפוצים בדירת טמיר בשנת 2007 לערך לא הייתה גינה למעט צמח אחד או שניים (עמ' 114 ש' 27 - עמ' 115 ש' 9). על כן, בגין עגמת נפש אני פוסק לטמיר פיצוי בסך של 1,000 ₪ נוספים נכון להיום. 41. סיכומם של דברים, בגין תביעת טמיר נגד פריד אני מחייב את פריד לשלם לטמיר סך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17/09/09, וכן אני מחייב אותו לשלם לטמיר סך נוסף של 2,000 ₪ נכון להיום. סוף דבר 42. ההליך שלפניי הוא רק הליך אחד מבין הליכים רבים שניהלו ומנהלים ביניהם בעלי הדין שלפניי. גם ההליך שלפניי, כמו ההליך הקודם, התאפיין ברוב מלל ומסמכים אשר גזלו זמן שיפוטי ניכר. לא אמנה כרוכל את כמות הישיבות שהתקיימו ,את כמות העדים שנשמעו וכד'. אומר רק זאת, "ייעשה צדק וייחרב העולם" - כך אמר הקיסר פרדיננד הראשון וכך, לצערי, נהגו ונוהגים הצדדים שלפניי. עסקינן בבעלי דין נורמטיביים ביסודם, אשר איבדו בשלב מסוים את דרכם, והם אחוזים זה בזה במאבקים משפטיים, קטנוניים לעיתים, אשר נמשכים כבר שנים. לעיתים נדמו בעלי הדין שלפניי לאותו מיכאל קולהאס בספרו הקלאסי של פון קלייסט, אשר חתר למימוש הצדק, צדק שהגיע לו בדין ואותו הוא קיבל בסופו של דבר, אך זאת במחיר כבד של חורבנו האישי. ואולם, מדוע ארחיק לדברי קיסרים וסופרים, כאשר שנינו מפי חז''ל כי: ''לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה'' (בבא מציעא ל,ב). ועל כך הוסיף כב' השופט חשין: ''כיצד כך, וכי היה עליהם לדון דיני גזלנות? אף אתה אמור: ''שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין. הכל עמדו על זכויותיהם, איש לא ויתר על זכותו, וכך חרבה ירושלים. זכות באה בזכות והמפץ היה בלתי נמנע''. (ראו- בג''צ 6403/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ראש עיריית ירושלים פ''ד נ' 4 241 (1996). יטיבו בעלי הדין לעשות אם יבינו כי רק הידברות, פשרה והסכמה יוכלו להביא לדיירי הבניין את השקט המיוחל. פתרון זה מונח לפתחם של בעלי הדין ועל באי כוחם לסייע להם בכך, במקום להוסיף שמן למדורת ההתדיינות. לאור זאת לא אפסוק הוצאות לאיש מן הצדדים. נזקי מיםבתים משותפיםרטיבות