ביטול רישיון להחזיק במקרקעין ללא תמורה

התובעים טוענים כי בפסק הדין החלוט נקבע כי הנתבעים החזיקו במקרקעין ברישיון ללא תמורה אשר בוטל, לכל המאוחר, בשנת 1988, עת הוגשו תביעות הפינוי נגדם, וכי עליהם לפנות ולסלק ידם מהם. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול רישיון להחזיק במקרקעין ללא תמורה: 1. התובעים הינם הבעלים במקרקעין המצויים בגוש 6107 (גבעת עמל ב') בתל אביב ("המקרקעין"). בשנת 1988 הגישו התובעים תביעות לפינוי ולסילוק יד של הנתבעים ממקרקעיהם. 16 מהתביעות אוחדו לתובענה אחת, נדונו במאוחד, והוכרעו ב-22.11.95. בפסק דינה של כב' השופטת מ. רובינשטיין ("פסק הדין החלוט") נקבע כי התובעים הינם הבעלים במקרקעין וכי רישיונם של הנתבעים להחזיק בהם, כל אחד בחלקתו ובביתו, ככל שהיה כזה, פג עם הגשת התביעות, דהיינו בשנת 1988. על פסק הדין הוגשו ערעור (ע"א 941/96) ובר"ע (6259/99) שנדחו. 2. על פי פסק הדין החלוט, בשנת 1961, עת רכשה התובעת 1 את זכויותיה במקרקעין, לא נמצאו עליהם המבנים נושא תביעות הפינוי. משכך, נקבע כי התחייבותה כלפי המדינה, ממנה קנתה את המקרקעין, ל"דיור אקוויוולנטי" למפונים, לא חלה כלפי הנתבעים. עוד נקבע בשתי הערכאות כי חוזה מאוחר יותר, משנת 1987, בו רכשו התובעים 2,3 את זכויות התובעת 1, לא שינה את מצבם של הנתבעים ולא העניק להם זכויות נוספות מעבר למה שהיו בידם בשנת 1961. 3. בית המשפט קיבל את התביעות והורה על סילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין, נשוא התובענות המאוחדות. ביצועו של פסק הדין נדחה עד לתום הדיון בשאלת גובה הפיצוי שעל התובעים לשלם לנתבעים, מחד גיסא, ועל דמי השימוש הראויים שצריכים האחרונים לשלם לתובעים, מאידך גיסא. 4. הדיון התארך וניסיונות חוזרים ונשנים לפשרה נכשלו. יחד עם זאת, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית (אסמכתא 9 לסיכומי התובעים) הקובעת את גודל המבנים, המועד הקובע לשומות שטחי המבנים וגובה דמי השימוש הראויים למ"ר. בעקבות הסכמה זו הגישו התובעים חוות דעת שנייה ובחלוף זמן רב הגישו גם הנתבעים שתי חוות דעת מטעמם. 5. טענות הצדדים התובעים טוענים כי בפסק הדין החלוט נקבע כי הנתבעים החזיקו במקרקעין ברישיון ללא תמורה אשר בוטל, לכל המאוחר, בשנת 1988, עת הוגשו תביעות הפינוי נגדם, וכי עליהם לפנות ולסלק ידם מהם. לטענתם, נהגו על פי הוראת בית המשפט שקבע שיש לדון בשאלת הפיצויים המגיעים לנתבעים והשכר הראוי שעליהם לשלם עבור השימוש- מנגד. משכך, הגישו חוות דעת שמאי מטעמם. מאוחר יותר, משהושגה ההסכמה הדיונית שאושרה על ידי בית המשפט הוגשה חוות דעת נוספת, המקלה עם הנתבעים ומקטינה את דמי השימוש במידה ניכרת. 6. לטענת התובעים, חוות הדעת השנייה שהגישו, הולכת עקב בצד אגודל אחר פסק הדין החלוט וההסכמה הדיונית. לגבי כל אחד מהנתבעים נקבעו דמי השימוש לפי מועד הגשת התביעה ושטח המבנה המוחזק והופחתו עלויות בנייה לפי 400$ מ"ר לשטח בנוי ו- 150$ מ"ר לשטחי מרפסות ומחסנים. לשיטתם, לא נסתרו נתונים אלו ע"י הנתבעים ויש לקבלם ולשערכם. לטענת התובעים שתי חוות הדעת השמאיות שהוגשו ע"י הנתבעים לא תאמו את ההסכמה הדיונית לפי שהן העניקו דיור אקוויוולנטי לנתבעים, בניגוד לקביעות שבפסק הדין החלוט. עפ"י חישובי התובעים, (טבלה בס' 78 לסיכומיהם), עולים דמי השימוש על הפיצויים המגיעים לנתבעים דהיינו שעל הנתבעים לפנות לאלתר את המקרקעין ואין הם זכאים לפיצוי כלשהו, ולהיפך, חובת התשלום- עליהם. 7. במהלך השנים קידמו התובעים הליכי תכנון ושינוי תב"ע והכשירו את הקרקע, לאחר פינויה, לבניית שכונת מגורים חדשה בצפון תל אביב. לטענתם, עשה בית המשפט חסד עם הנתבעים בעכבו את צו הפינוי עד להכרעה בשאלה הכספית לשיטתם, יש לשים קץ לתפיסת הקרקע ע"י הנתבעים ללא רשות וללא תשלום ולהורות על הפינוי לאלתר, ללא קשר לתוצאות הכספיות של פסק הדין ולמועדי התשלום שיקבעו ע"י בית המשפט (ס' 142 לסיכומי התובעים). 8. טענות הנתבעים 1: הנתבע 1 טוען כי הוא ואשתו אינם מסיגי גבול, כפי שטוענים התובעים וכי הוריו והוא הועברו לשכונה (כפר ג'מוסין, ששמה שונה לגבעת עמל ב') עוד בשנת 1947. בעת שרכשה התובעת 1 את זכותה במקרקעין, בשנת 1961, התחיבה בפני רשות הפיתוח, עמה נערך החוזה, ליתן דיור חילופי למחזיקים: "הרוכש מצהיר כי הוא מכיר בזכותם של המשתכנים לקבלת דיור אקוויולנטי בשיכונים שייבנו על ידו על הנכס במידה וירצו בהם." כך גם לגבי התובעים 2,3 שרכשו את זכויותיהם בשנת 1987 כשהם מודעים לקיומם של מחזיקים אותם יצטרכו לפצות. באותה עת התגורר הנתבע 1 בבית הוריו. 9. לטענת הנתבעים 1 נקבעה ההלכה בע"א 219/68 רשות הפתוח ודיור ב.פ נגד ויקטור סרבי (פד' כב'(2)851) כי "ההתחייבות לפיצוי משתכנים כוללת גם "מחזיקים ללא כל זכות חוקית" וכי פיצוי זה אינו בחסד אלא בזכות" (עמ' 3 לסיכומיהם). על פי הלכה זו, השיכון האקוויוולנטי לנכס המפונה- הובטח לבעלי זכות ולמסיגי גבול כאחד, וכל עוד לא הועמד לרשותם שיכון כזה, בעין או בשווה כסף, אין לפנותם. 10. עוד טענו הנתבעים 1 כי עם כניסת תכנית המתאר המקומית 1770 א' לתוקף, ביום 12.1.06, הפכה הוועדה המקומית לתכנון ובניה לבעלים של המקרקעין שבהם מצויים המבנים של נתבעים 1 ולתובעים אין עוד זכויות בהם. לשיטתם, פעלו התובעים במשך עשרות שנים להגדלת אחוזי הבנייה באותם מקרקעין, ומשאושרה התכנית, מיועדת הקרקע עליה יושבים בתי הנתבעים 1- לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ) בבעלות הועדה המקומית לתכנון ובנייה. 11. לטענת הנתבעים 1, מכוח אישורה של התב"ע החדשה, ועל פי הוראת ס' 124 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה- 1965 הקובע כי "תחילת תקפה של חלוקה חדשה היא ביום תחילת תוקפה של התכנית שבה נכללה החלוקה", הפכה הועדה המקומית לתכנון ובנייה לבעלי המקרקעין. משכך, עליה להפקיע את המקרקעין עליהם יושבים הנתבעים 1 ולפצות אותם עפ"י ס' 194 לאותו חוק, קודם לפינוי. הנתבעים 1 משווים את זכויות דיירי גבעת עמל ב' לאלו של שכונות אחרות שפונו, (כפר שלם ושיח מוניס) וטוענים כי גם הם זכאים לפיצוי, כחבריהם, אלא שלשיטתם (בס' 45 לסיכומיהם) "נראה כי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אשר לפי התכנית משנת 2006 קיבלה שטחי קרקע המיועדים להפקעה לצרכי ציבור עשתה יד אחת עם התובעים, אשר ככל הנראה התחייבו להעמידם לרשות העירייה , מבלי שהוועדה המקומית תזקק לזכות ההפקעה, ומבלי שתעתור במסגרת ההפקעה לקבלת החזקה במקרקעין (על מנת שאלה יהיו לרשותה) על ידי המצאת דיור חלוף, למרות שבמקומות אחרים הפקיעה את הקרקע והיא מפנה את התושבים היושבים עליה באותו מתחם- גבעת עמל." עוד טוענים הנתבעים 1 כי השכר הראוי (דמי השמוש הראויים) אמור להסתיים ביום אישור התכנית, דהיינו 12.1.06 שמאותו מועד ואילך ניטלה הבעלות במקרקעין מהתובעים ועברה לידי הוועדה המקומית, וממנה, לאחר תשלום הפיצוי בגין ההפקעה- לעירייה. 12. בשל אישור תב"ע 1770 א' אף טוענים הנתבעים 1 כי התובעים הסתירו מעיני בית המשפט כי אינם עוד הבעלים של המקרקעין וכי אינם רשאים עוד לנהל את התובענה כנגדם. בגין כך אף הגישו ביום 13.2.11 עתירה לפס"ד הצהרתי (ה.פ 22370-02-11). 13. עוד טענו נתבעים אלה כי הרשויות והגורמים המוסמכים הגדילו את אחוזי הבנייה לתובעים על מנת שיוכלו לממן את הפיצוי המגיע למפונים ועתה הם מתעלמים מכך. לשיטתם, התעשרו התובעים שלוש פעמים: בפעם הראשונה כאשר רכשו את המקרקעין בזול, בפעם השנייה כאשר קיבלו הטבה מהציבור בדרך של הגדלת אחוזי הבנייה ובפעם השלישית- אם לא תיועד הטבה זו לזכאים לה, דהיינו המפונים. באשר לפסק הדין החלוט טוענים הנתבעים 1 כי פסק הדין ראוי לשינוי עקב שינוי נסיבות הן מפאת הבעלות החדשה ואף בשל התמורות שחלו במקרקעין והשבחתם במהלך 17 השנים האחרונות. 14. הנתבעים 1 אף טוענים כי שאלת הפינוי והפיצוי כרוכות זו בזו ולפיכך יש להתייחס להליכים קודמים שהתנהלו בת.א 25071/72, 25072/02 כנגד הנתבע ואמו לפינוי מבנים שהחזיקו בהם. לגרסת הנתבעים 1, חייב אותם בית המשפט, באותן תובענות, בדמי שימוש, אלא שהתובעת 1 בחרה שלא לממשו, ובחלוף עשור, בשנת 1989, הגישה תביעה חדשה, בה לא נתבעה אמו של הנתבע 1. משמע, שהתובעת הכירה בזכות האם לקבל פיצוי בעת הפינוי. לטענתם המבנה נשוא תביעה זו נוסף למבנה בו התגוררה האם ומקים גם לה, חרף כך שאין היא צד להליך, זכות לפיצוי בגינו. לחלופין נטען כי זכות הפיצוי של האם מקימה זכות גם לנתבע 1 באשר התגורר עם אמו במבנה, שהוקם לפני 1961, השנה בה רכשה התובעת את זכויותיה. 15. הנתבעים 1 מפנים לפסק הדין החלוט וטוענים כי קבע פיצוי על ההוצאות שהוציאו המחזיקים ועל הנזק שנגרם להם בעת שחיו עשרות בשנים בתנאי מעברה. לשיטתם, ההסדר הראוי הצודק והנכון הינו דיור חלוף. הנתבעים הגישו חוות דעתם מטעמם הקובעת שוויה של זכות כזו. מבחינתם (ס' 239 לסיכומיהם), "צדק ופיצוי מן הצדק מחייב שיאפשרו להם לקבל דירה סבירה באיזור". כאמור, טענו הנתבעים 1 כי שינוי הנסיבות מצדיק ביטולו של פסק הדין על קביעותיו. 16. הנתבעים ערכו חישוב המתבסס על שטח שתי היחידות המוחזקות ע"י הנתבעים 1 ובנם דורון, לרבות חצר צמודה בסכום כולל של 3,000,000 ₪. לשיטתם אין לקזז מסכום זה שכר ראוי, אל נוכח תנאי המגורים המחפירים מהם סבלו במשך כל השנים. 17. טענות הנתבעים 2-15 הנתבעים הללו, המיוצגים בנפרד, טוענים כי התובעים, העורכים את המשוואה של דמי שימוש אל מול הפיצוי בהשקעות מתעלמים מכך כי פסק הדין קבע כי הם זכאים "לפיצוי מן הצדק", לפיצוי על הוצאה ועל הנזק שנגרם להם. לשיטתם, יש ליתן למונח "פיצוי מן הצדק" פרשנות מרחיבה ומקלה ולאפשר לנתבעים לרכוש, בפיצוי שיקבלו, דירה סבירה (ולא דיור אקוויולנטי שלטענתם ערכו גבוה יותר- ס' 2 לסיכומיהם). 18. לטענתם, יש להתחשב, בקביעת הפיצוי מן הצדק בנתונים הבאים: א. שהנתבעים אינם צעירים ואין ביכולתם לממן דירה באיזור בו התגוררו כל חייהם, ב. כי אין להשליכם לרחוב, ג. כי למרות קביעת בית המשפט כי החוזה משנת 1987, אינו מעניק להם זכויות יתר, הרי שבמסגרת השיקולים מן הצדק יש לתת את כל המשקל לחבות שלקחו על עצמן התובעות לפצות כנגד הפינוי. ד. עוד הזכירו הנתבעים סכומים ששילמו התובעות בהסכמתן , למשפחות אחרות שנתבעו. לטעמם, נפגע חוש הצדק אם חלק מהנתבעים יקבלו סכומים גבוהים בעוד שהאחרים ייוותרו ללא קורת גג. עוד מתייחסים הנתבעים לתקופה הארוכה בה ישבו הנתבעים בשטח מבלי שהתובעות פנו אליהן, לשוויה הגבוה של הקרקע והצעות יזמים לרכישתה בסכום של 25,000 ₪ למ"ר, ולהסכם גבעת עמל א' שם ניתן פיצוי המאפשר רכישת דירה חלופית, בשונה מ"שווי עלות בניה" כפי שמציעות וטוענות התובעות. 19. הנתבעים מתמקדים בפרשנות פסק הדין וטוענים כי חוות הדעת שהוגשה ע"י התובעים איננה תואמת את הפרשנות הנכונה והצודקת שיש לילך על פיה. לשיטתם, יש לקחת בחשבון סכומים אחרים ששילמו התובעות או מי מהן לדיירים אחרים , שהתגוררו ביחידות קטנות יותר בסכומים של כ- 800,000 $ לדירות חלופיות באותו אזור. 20. לטענת הנתבעים, קבע בית המשפט בפסק הדין החלוט, כי היו על המקרקעין עוד מילדותם, אך מכיוון שכל המבנים בהן עוסקות התביעות המאוחדות נבנו לאחר השנה בה רכשה התובעת את זכויותיה, ניתן צו הפינוי כנגדם. לשיטתם, לא עמדו התובעים בהתחייבויותיהם כלפי המדינה לפצות את התובעים ולהעבירם למקום מגורים חלופי, וכך ארע שבניהם של אותם תושבים בני ה60 , אשר על פי פסק הדין אינם זכאים לפיצוי נפרד, הפכו אף הם לדור שני של מצוקה, כהוריהם. 21. הנתבעים מתייחסים לשיהוי הממושך של התובעים בהגשת התביעות, לרווחים העצומים שיופקו מהמקרקעין ומתבססים על פסקי דין רבים בהם נלקחו בחשבון גורמים רבים אשר הגדילו את הפיצוי למפונים. לתמיכה הגישו חוות דעת שמאית (השמאית הגב' נורית ג'רבי) אשר שמה את נכסי הנתבעים (לרבות חצרות), לפי בעלות מלאה, (כ-25,000 ₪ למ"ר, 37.5% מסכום זה למרפסת ולמחסן). 22. באשר להסדר הדיוני טוענים הנתבעים כי הסכימו ש"דמי השימוש הראויים יהיו כנטען בכתבי התביעה השונים." כתבי התביעה עתרו "לחייב את הנתבעים לשלם לתובעות את דמי השימוש....כערכם בשקלים עפ"י השער היציג ביום התשלום, לכל חודש, עד לפינוי המלא של המקרקעין הנ"ל בפועל והחזרתם לתובעות וכל זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מירבית עד ליום התשלום המלא בפועל." לפיכך, טוענים הם כי אין לקבל את עמדת התובעים לפיה יתורגמו דמי השימוש מדולרים לשקלים ליום הגשת התביעות וישאו הפרשי הצמדה וריבית מאותו יום ואילך. לשיטתם, יש להכפיל את מספר חודשי השימוש מיום הגשת התביעות ועד למתן פסק הדין (22.11.95) ולהמיר לשער הדולר באותו יום ולהוסיף לו ריבית מיום זה ואילך. למותר לציין כי חישוביהם (ס' 10 לסיכומים, נספח ב' ) נמוכים במידה ניכרת מאלה של התובעים. הנתבעים מסיימים ב:"הצדק לא יוכל לאפשר סילוק הנתבעים ללא פיצוי ראוי, ובניגוד מוחלט לדרישת התובעות. הצדק דורש כי הנתבעים יקבלו פיצוי בשווי המפורט בס' 10 לסיכומים אלו, קרי, בשווי דירה סבירה באיזור.. ... אשר לשכר הראוי, הרי כאמור , לשיטתנו יש להעריכו כאפס.." עוד טענו לחוסר תום הלב של התובעים אשר במקביל לניהול התביעות המאוחדות נטלו חלק בהליכי הפקעה שיזמה עיריית תל אביב באותו מתחם. לשיטתם, עקב כניסת תכנית איחוד וחלוקה של הקרקע שנכנסה לתוקף (תכנית מתאר מקומת 1770א) הפכה עיריית תל אביב לבעלים של הקרקע ולתובעים אין עוד מעמד בתביעה כנגד חלק מהנתבעים. 23. תשובת התובעים לנתבעים 1, כי כל טענותיהם חדשות ומנסות לקעקע את פסק הדין החלוט. כך למשל טענות כנגד שינוי התב"ע ואישורה ושינוי נסיבות היורד לשורשו של פסק הדין של פינוי כבר נדונו ונדחו בתביעה אחרת (רע"א 1608/12 ציון נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ ו-א.מ.ת.ש השקעות בע"מ). כך גם בפסה"ד בו נקבעה חובת הפינוי של מי שרשות החזקה שלו, בתמורה או שלא בתמורה מסתימת ועליו לפנות את המקרקעין המוחזקים גם אם החזיק בהם שנים רבות (ת"א 7139/03 מנהל מקרקעי ישראל נ' עיריית אילת, פורסם באתרי האינטרנט). 24. עוד טענו התובעים בתשובתם לנתבעים 1 להרחבת חזית המחלוקת ולצירוף ראיות חדשות לסיכומים- שלא כדין. נטען כי שאלת בעלותה של העיריה והועדה המקומית לתכנון ובניה לא הועלתה ע"י הנתבעים 1 בהגנתם וכי התב"ע, מפות החלוקה, לו"ח ההקצאות והאיזונים, כמו גם התצהיר הנוסף שצורף לסיכומים (!) אמורים להימחק מהם. לגוף העניין טענו כי טענות הנתבעים 1 כנגד התב"ע כבר נדונו ונדחו וכי ממילא הבעלות במקרקעין לא תועבר לעירייה ו/או לוועדה כל עוד לא יפונו המקרקעין מכל אדם וחפץ, לרבות הנתבעים . 25. בנוסף, טענו התובעים כנגד טענת נתבע 1 כאילו זכות הפינוי שלו שלובה בזכותה של אמו. נתבע זה התגורר עם אמו בביתה. בשנת 1961, השנה הקובעת לצורך הכרה בזכות הפיצוי לצורך הפינוי, לא היה בעל יחידה עצמאית משל עצמו. כך נקבע בפסק הדין החלוט, אשר התייחס למבנים, ולא לאנשים. כל המתגוררים במבנה שהיה קיים באותה עת, הוכרו כזכאים לדירה אחת, אקוויוולנטית למבנה שפונה. משכך, ילד שהתגורר עם הוריו, לא נולדה לו זכות נפרדת מהם, גם אם הקים לאחר היום הקובע, יחידת דיור משל עצמו. 26. באשר לטענת הנתבעים 1 כי הינם זכאים "לפיצוי מן הצדק" טוענים התובעים כי טענה זו אינה יכולה להישמע מפיו של מי שבמשך שנים נהנה משימוש ללא תשלום במקרקעין יקרים בעיבורה של עיר. לשיטתם, חוות הדעת שהגישו הנתבעים 1 איננה עוקבת אחר פסק הדין וההסכמות הדיוניות שהושגו לאחריו ולפיכך אין להידרש לה. 27. תשובת התובעים לנתבעים 2-15 התובעים יוצאים כנגד טענתם העיקרית של נתבעים אלו כי הינם זכאים לפיצוי "משיקולי צדק" וכי נגרם להם נזק שהם זכאים לפיצוי בגינו. לשיטתם, הנתבעים הם שהזיקו לתובעים בהחזיקם ללא תמורה במקרקעין שאינם שייכים להם ובשללם את זכות הקניין של התובעים. יתרה מכך, הנתבעים מעולם לא טענו לנזק, לא כימתו אותו ואף לא הוכיחוהו- ואין הם זכאים לו עתה. 28. באשר לגובה הפיצוי- התובעים טוענים כי במשך שנים הוצעו לנתבעים הצעות נדיבות שנדחו על ידם. הפיצוי הנדרש על ידם נקבע ע"י חוו"ד שמאית, שבינה לבין פסק הדין החלוט אין כל קשר. לטענתם, כתבה השמאית במפורש כי "חוות הדעת מהווה הערכה תיאורטית לשווי בבעלות של דירה שאיננה מסוימת העונה למיקום כללי בדרום מערב שכונת בבלי בעלת נתונים פיסיים כמתואר בחוות הדעת." וזאת בניגוד גמור לקביעות פסק הדין. עוד טענו התובעים כי גם לגבי נתבעים אלה אין להיזקק לטענת "הפיצוי מן הצדק" שעה שנהנו שנים רבות ממגורי חינם, בנו לעצמם בתים בשטח לא להם ואף לא להוריהם. מאליו מובן שהתובעים דוחים את טענת הנתבעים שהוכחת גובה "הפיצוי מן הצדק" מוטל עליהם. 29. לשיטת התובעים פסק הדין עשה חסד עם הנתבעים בעת שלא הורה על פינויים המיידי ומן הראוי כי בית המשפט יורה כן עתה. למותר לציין כי לטענתם של התובעים הימשכות ההליך המשפטי לא נגרמה בעטיים ומשכך אין לשמוע לטענת הנתבעים ולמנוע מהם דמי שימוש ראויים לכל אותה תקופה בה נמשכו ההליכים והנתבעים המשיכו להחזיק במקרקעין ללא תשלום. זאת ועוד, לטענת התובעים זכו הנתבעים מן ההפקר שעה שהופטרו מתשלום דמי שימוש ראויים עד להגשת התביעה, דהיינו כ-15 שנים. עוד מפנים התובעים לפסקי הדין הרבים שהובאו על ידם ולאילו שצוטטו ע"י הנתבעים להראות כי בר רשות שרשותו בוטלה, אינו זכאי, על פי דין, לפיצוי עבור ביטולה. לשיטתם, מצביעים פסקי הדין גם על הפחתת אינטרס הצפיה וההסתמכות של מי שמצוי בהליך משפטי בו כבר נקבע כי אין לו זכות במקרקעין. בתשובתם לנתבעים, בוחנים התובעים את רשימת האסמכתאות על מנת להראות כי אינן רלבנטיות ו/או אינן תומכות בטענות הנתבעים. לטענת התובעים, חרף הודאת הנתבעים כי אינם זכאים לדיור אקווילנטי לזה שיפונה על ידם, טענותיהם בסיכומיהם מעידות כי הינם דורשים אותו, בין היתר באמצעות חוות הדעת שצירפו. 30. דיון נקודת המוצא לדיון זה הינה פסק הדין החלוט מיום 22/11/95, הערעור שהוגש עליו- (ע"א 941/96) ובר"ע (6259/99) שנמחקה- בהסכמה, ביום 27/2/03. במשך עשרות שנים מחזיקים הנתבעים במקרקעין לא להם, אינם משלמים דמי שימוש (כך גם בתקופה שקדמה להגשת התביעה) ועתה נדרש בית המשפט להורות על פינויים מבתיהם בהם גידלו את ילדיהם, חגגו את שמחותיהם, הרחיבו ובנו אף יחידות דיור נוספות ולא הצליחו להגיע להסכמה עם התובעים באשר לסכומים שישולמו להם עבור הפינוי. ככל שחלפו השנים, גדל לכאורה חובם בגין הימשכות השימוש, בעוד שהשקעותיהם נותרו ואולי אף פחתו. גם יוקר המחיה עלה בהתמדה. משכך, גם הצעות מיטיבות ומפליגות נדחו על ידם. התרעתי פעם אחר פעם כי חשש בליבי כי כל סכום שיוצע ע"י התובעים ו/או ע"י בית המשפט יהא גבוה לאין ערוך מסכום שיפסק, ולמגינת ליבי- נדחו ההצעות בזו אחר זו. גם שדולה שניסו הנתבעים להפעיל העלתה חרס בידה, ועתה נדרשת אני לסיים מלאכתו של בית המשפט ולקבוע את הפיצוי לו זכאים הנתבעים כנגד סילוק ידם מהמקרקעין. 31. ת.א.מ 40071/88 הינו תיק בו נדונו במאוחד תביעותיהם של התובעים כנגד 16 נתבעים המחזיקים במקרקעין המצויים בגבעת עמל ב'. בפסק הדין נסקרה ההיסטוריה של השכונה, העברת הרשויות את התושבים היהודים שהתגוררו בסמוך לעיר יפו, שהיו אז באיזורי קרבות, לבתיו של הכפר ג'מוסין שהתפנה אז מתושביו הקודמים. ב24/2/61 רכשה התובעת 1 את זכויותיה במקרקעין מאת רשות הפיתוח. בסעיף ב' 6 להסכם בין השניים נקבע כי "ידוע לרוכש, כי יש מחזיקים בנכס בזכות או שלא בזכות והוא קונה את הנכס כמות שהוא...הוסכם במפורש בין הצדדים כי הרוכש מתחייב לתת למשתכנים דיור אקוויולנטי בבניינים ובשיכונים שיוקמו על ידו על הנכס במידה וירצו בכך." 32. ביום 26/11/87 נחתם זיכרון דברים בין התובעת 1, לתובעות 2,3 על פיו מכרה תובעת 1 לתובעות 2,3 את זכויותיה במקרקעין. בזיכרון הדברים לקחו על עצמן התובעות 2,3 את כל התחייבויות התובעת 1 בהתאם לחוזה משנת 1961, כולל ההתחייבות כלפי הדיירים. ההסדר לא הוסיף לדיירים, וכך אף קבע פסק הדין, זכויות מעבר למה שהוקנו להם בשנת 1961. בהליך המשפטי שהתנהל, ביקשו הנתבעים להוכיח כי בתיהם עמדו על תילם עוד לפני 1961, ומשכך, הינם זכאים לפיצוי של הדיור האקוויוולנטי עפ"י ס' 6 להסכם הראשון. בית המשפט בחן משפחה אחר משפחה, יחידה אחר יחידה, בין באמצעות חוות דעת, תצלומי אויר ועדויות והגיע למסקנה כי כל הנתבעים שייכים לקבוצת מחזיקים שבתיהם הוקמו לאחר 1961. 33. פסק הדין החלוט אף סקר פסקי דין קודמים בהם נדון עניינם של תושבי גבעת עמל ב', לרבות כאלו שהוזכרו ע"י נתבעים 1, וקבע כי הם מתייחסים לזכויות של אלו שעליהם חלה הודעת שנת 1949 (החלטת הממשלה מיום 11/1/49 להעברת תושבי ג'מוסין), וההסכם משנת 1961, אך אינם מלמדים על זכות לנתבעים, שבתיהם טרם הוקמו באותה עת. בפסק הדין החלוט אף נקבע כי שתיקתם של הבעלים במשך שנים מהווה הענקת רישיון מכללא לשימוש במקרקעין ואולם, "מי שזכה לרשות הנובעת מעצימת עיניים, אינו יכול להיות בעל זכויות משפטיות רבות יותר ממי שהעניקו לו רשות בעיניים פקוחות." (עמ' 30 לפסק הדין). 34. ועוד קבעה שם כב' השופטת מ. רובינשטיין:"יש נסיבות בהן נוצר מכוח מערכת הנתונים מצב המונע מבעל המקרקעין את ביטולה של הרשות ללא תנאי. בית המשפט רשאי משיקולים של צדק למנוע את ביטול הרשות או להתנותה...יש ובית המשפט פסק על כן מטעמי צדק כי מי שבנה ברשיון על אדמתו של אחר כדי להתגורר בדירה וגר בה שנים לא מעטות זכאי מטעמי צדק לפיצוי על השקעותיו בהוצאותיו, כאשר הרשות מתבטלת...יש איפוא ובית המשפט מתנה את ביטול רשיון בפיצוי של נתבע על ההשקעות שהשקיע בנכס או בפיצוי המתבסס על הנזק שנגרם לו. האמור כאן חל גם על המקרה שבפנינו. כאשר אדם בונה לעצמו מקום מגורים ללא רשות הבעלים, אך נגד עיניו, והוא ממשיך ומחזיק במקרקעין במשך שנים לא מעטות, אמנם ניתן לבטל את הרשיון שנוצר עקב ההשלמה עם מעשה העולה, אולם בנסיבות כגון אלו, כאשר מדובר על בנית בית מגורים, מתחייב תשלום פיצוי על ההוצאה ועל הנזק, וזאת גם כאשר בעל המקרקעין אינו מעונין במבנים ובהשבחות ועתיד להרסם לאלתר..." 35. בסיכום פסק הדין החלוט חזר בית המשפט על כך כי הנתבעים נחשבים כבעלי רשיון שניתן בלי תמורה ואשר ניתן לביטול, אך הם זכאים לפיצוי מטעמי צדק. "משמעות הדבר...מן הרגע בו עושה בעל המקרקעין שימוש בזכותו לבטל את הרשיון, וחולף זמן סביר, כמבואר לעיל, יש לבעל המקרקעין זכות לתבוע שכר ראוי עבור השימוש במקרקעין מבעל רשיון שרשיונו בוטל והפך למסיג גבול. מאחר ובעלי המקרקעין, היינו התובעים, הודיעו על ביטול הרשיון, לפחות ע"י עצם הגשת התביעות בשנת 1988, הנני מחליטה על קבלת התביעות הנדונות ועל מתן צו פינוי וסילוק יד מן המקרקעין, נשוא התביעות המאוחדות הנידונות. ביצועו של צו הפינוי מן המקרקעין ידחה עד לתום הדיון בשאלת הפיצויים והשכר הראוי. בשלב האמור של הדיון תידון בין היתר גם השאלה מאיזה מועד תחול חובת תשלום שכר ראוי." 36. כאמור, נדחה הערעור על פסק הדין ואישר כי אין הנתבעים זכאים לפיצוי אקוויוולנטי מכוח ההסכם משנת 1961: "הפועל היוצא מן המסקנה המפורטת לעיל הינו כי על מנת שמחזיק ביחידת פינוי כהגדרתה בזכרון הדברים, יהיה זכאי ל"דיור אקוויוולנטי" על פי ההסכם משנת 1961, עליו לקיים שני תנאים מצטברים. ראשית, עליו להראות כי התגורר במקום במועד הקובע דהיינו ביום חתימתו של ההסכם משנת 1961, וכי הוא ממשיך להתגורר במקום גם במועד הפינוי. שנית, עליו להראות כי התגורר וכי הוא ממשיך להתגורר ביחידת הדיור המזכה, דהיינו ביחידת דיור שהייתה קיימת במקום במועד הקובע. קביעתו של בית משפט קמא לפיה הזכאות ליחידת "דיור אקויוולנטית" מוקנית, יחד, לכלל דיירי יחידת הפינוי המתגוררים בה כמשפחה, מקובלת עלינו אף היא." 37. "הלכה פסוקה היא, כי טענת בר-רשות ובמיוחד רשות בלתי הדירה, מהווה טענה לזכות אישית, ואין בכוחו של רישיון או היתר אישי, כדי ללמד על הענקת זכות דומה לקבוצה (ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, 25.11.12 (להלן: "כדורי"); ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל, )".(ת.א 7139/03 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' בן גר ואח' ). מכוחה של הלכה זו, אינני מקבלת את טענות הנתבעים 1 לזכאות מכוח בית האם. פסק הדין החלוט התייחס כאמור אל כל נתבע בנפרד. באשר לנתבעים 1 נקבע שם (בעמ' 11) :"שלמה בן דוד הינו יליד 1943, הוא עבר לגור עם הוריו בשכונה בשנת 1947. בשנת 1963 התחתן עם אסתר. לטענתו הוא גר במבנה המוחזק על ידו כיום עוד מהיותו נער, כיום הוא מתגורר במבנה עם אשתו וילדיו....עפ"י עדות הנתבע עצמו המבנה הפך ליחידת דיור נפרדת מזו של הוריו רק לאחר נישואיו ב-1963. העובדה שחלק מהמבנה אולי שימש כחדרו של הנתבע לפני שנת 1961, בזמן שהיה חלק מבנין הוריו, לא די בה כדי לסווגו לקבוצת התושבים שבנו ביתם בשכונה לפני 1961...כמובן שאינני דנה כאן בזכויות אמו של הנתבע במבנה בו היא גרה." הדברים שוללים במפורש את טענת הנתבעים להמשכיות ולזכויות של הבן מכוח זכות הדיור של האם. 38. אינני מקבלת גם את הטענה כי יש להשוות לסכומים שקיבלו מפונים אחרים, באותה שכונה או באחרות. חלק מהסכומים הינם פרי משא ומתן, שהנתבעים לא השכילו למצותו, חלקם האחר הינם פסקי דין שניתנו בהסכמה, ובהגדרה מוקדמת של טווח הפיצוי, ובאף לא אחד מהן נשקלו לגופן נסיבות הדומות לאילו דכאן. 39. אינני מקבלת גם את טענותיהם היוצאות חוצץ כנגד פסק הדין החלוט. כך, טענו כי עקב שינוי נסיבות- אין להתייחס לקביעותיו. פסק הדין לא בוטל אלא אושר- פעמיים. הליכי התכנון ושינוי התב"ע נדונו בוועדות התכנון השונות ואף בבית המשפט והוכרעו לטובת השינוי. אין בעובדה כי התובעים יזכו, אולי, להתעשר, משינוי התב"ע כדי להקנות זכויות יתר לנתבעים. זאת ועוד, הנתבעים, בטענותיהם המתייחסות לרווח הצפוי של התובעים מתעלמים מהוצאותיהם כגון היטלים, רישוי, פיתוח וכיוצ"ב. אין זה תפקידם ואף לא תפקיד בית המשפט לבחון את כדאיות העסקה של התובעים ואם מצאו הנתבעים לנכון לעשות זאת, ייקחו בחשבון גם את עשרות השנים שהתובעים סובלים מחסרון כיס, עקב תפיסת המקרקעין על ידי הנתבעים- ללא כל תשלום. 40. טענה נוספת הנדחית על ידי הינה טענת חוסר היריבות עקב בעלותה של עיריית תל אביב במקרקעין וזכאותם של הנתבעים לפיצוי בגין הפקעת אדמתם לצרכי ציבור. הטענה אמנם לא הועלתה קודם לכן, אך יש לזכור כי בעת שהוגשו כתבי ההגנה, טרם נולדה התכנית החדשה. מכל מקום, אין טענת חוסר היריבות רלבנטית לעניינינו שעה שבתקנון התב"ע נכתב במפורש (סעיף 13 (1) (ב)) כי "השטחים בתכנית זו המיועדים לצרכי ציבור (מגרשים לבניני ציבור, דרכים ושטחים ציבוריים פתוחים) מיועדים להפקעה...על הבעלים לפנות את השטחים הציבוריים הכלולים בשטח המיועד לפרצלציה לפני ביצוע הרישום על שם העירייה בלשכת רשם המקרקעין." ההפקעה, לה טוענים הנתבעים טרם בוצעה, ולא תבוצע כל עוד לא יפנו התובעים את המקרקעין: "על הבעלים לפנות את השטחים הציבוריים הכלולים בשטח המיועד לרפרצלציה לפני ביצוע הרישום על שם העירייה בלשכת רישום המקרקעין". הנתבעים 1 הגישו בסיכומיהם את התב"ע, נספחים חדשים רבים ותצהיר של מר מאור. מבלי להתייחס לעובדה כי לא היו רשאים לצרף מסמכים אלו, ובהתעלם מהתצהיר שהגנבתו בשלב זה אסורה, אעיר כי מקובלת עלי טענת התובעים כי לא הוסיפו ולא חידשו דבר שכן הטענות כבר נדחו על ידי בית המשפט פעם ופעמיים. 41. ביום 3/6/07 הודיעו הצדדים לביהמ"ש (אסמכתא 9 לסיכומי הצדדים) כי הגיעו להסכמה לפיה השטחים, לצורך פיצוי ההשקעות ולצורך דמי השימוש, הם השטחים שהיו בשנים 1988,89 ושעליהם הסכימו הצדדים. לאחריה הגישו הצדדים שלוש חוות דעת. לאחר שהוגשו, התברר כי כל אחת מהן מתייחסת לפרמטרים שונים ואין הן סותרות זו את זו. מכיוון שכך, ביטלתי את מינוי המומחה מטעם בית המשפט והנתבעים חקרו את מומחה התובעים על חוות דעתו. 42. חוות הדעת של התובעים (חוות הדעת השנייה שהוגשה לאחר ההסכמה הדיונית) אשר נערכה ע"י אנג' רחמים שרים קבעה עלויות בניה לפי 400$ למ"ר ודמי שמוש לפי שיעורם ביום הגשת התביעה צמודים ונושאי ריבית, בחקירתו, העיד המומחה כי דמי השימוש עליהם הוסכם בהסכמה הדיונית נמוכים במידה ניכרת מדמי שכירות ריאליים: "למבנה של 104 מ"ר דמי השכירות הממוצעים הם 1,400 ₪ וזה כולל את ההצמדות והריבית" (נכון ל-5/08- מועד עריכת חוות הדעת). לשיטת התובעים, ההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים, ואשר קבעו דמי שימוש ראויים נמוכים משיעורם הריאלי, הינן בעלות השלכות כלכליות מרחיקות לכת מבחינתם. על פי חישוב זה, חייב כל אחד מהנתבעים לשלם לתובעים שכן בכל המקרים, שעורם של דמי השימוש עולה על עלויות הבניה, בין אם יילקח פחת בחשבון ובין אם לאו. 43. חוות הדעת מטעם הנתבעים 1 נערכה ע"י שמאי המקרקעין מר אלי סידאוי. העקרונות אשר הנחו את המומחה הוגדרו בחוות דעתו: "א. פסק הדין.. ב. במהלך כ-14 השנים שחלפו מיום מתן פסק הדין חלו שינויים משמעותיים באפשריות הבניה הקיימות במתחם המחיבות לדעתי שקילה מחודשת של אופן הפיצוי בעת פינוי תושביה הוותיקים של שכונת עמל ב' בתל אביב. ג. מעיון בפסק הדין בשא 006612/04 שניתן ע"י כבוד השופט פרקש בתאריך 11/11/04 עולים בין היתר הפרטים הבאים: "לצד העילות לביטולו של הסכם שאושר בפסק דין שבעניין דיני החוזים, ניתן להשיג עליו כאשר קיים שינוי נסיבות מהותי, אולם אין מדובר בשינוי נסיבות קל ערך או שגרתי, אלא בנסיבות היוצרות בעליל מצב של אי צדק." 44. לצורך עריכתה של חוות דעת זו השתמש המומחה בפרמטרים הבאים: מקום הימצאות המקרקעין, שטח היחידות שתבנינה, נגישות מהנכס לצירי תנועה והכנסות העתק להם יזכו היזמים בעת שיישמו את תא'/1770/א. כן הובאו בחשבון פיצויים שניתנו לתושבי גבעת עמל א' שפונו, שכונת הארגזים, וכפר שלם, מחירי דירות בשכונת בבלי ועליית המחירים המואצת באותו מועד. לשיטתו, "יש להביא את המפונה למצבו הכלכלי הקודם" ((עמ' 10 לחוות הדעת). בחוות הדעת הוגשו סכומים הנוגעים לשתי יחידות דיור של הנתבעים 1, שהפיצוי לאחת מהן 2,433,400 ₪ ולאחרת 589,000 ₪. לא מצאתי בחוות דעת זו התייחסות לדמי השימוש. 45. העקרונות אשר הנחו את המומחה סידאוי (ואשר לא התייחס לחוות דעת התובעים כלל) אינם יכולים לבוא בחשבון. כאמור, אין בית משפט זה מבטל את פסק הדין החלוט שאושר בכל הערכאות, ואף איננו בוחן את התעשרותם הפוטנציאלית של התובעים. חוות הדעת איננה עוקבת כלל אחר פסק הדין החלוט ו/או ההסכמה הדיונית שבאה לאחר מכן. אין היא מפרטת עלויות בניה של הנתבעים ו/או דמי שימוש שיש לנכות מהם. 46. הנתבעים 2-15 הגישו חוות דעת שנערכה ע"י השמאית והאדריכלית הגב' נורית ג'רבי אשר התבקשה להעריך דירות בגדלים שונים בדרום שכונת בבלי במכר ממוכר מרצון לקונה מרצון כריקות ופנויות. חוות הדעת לקחה כהנחת מוצא דירות בבניה רוויה הכוללת חצר משותפת, רשומות כבתים משותפים שהמחזיקים בהם הינם הבעלים הרשומים, ומבלי לקחת בחשבון שטחי חצר נוספים. חוות הדעת שהוגדרה (עמ' 14) כ"הערכה כללית לדירות מגורים בשטחים השונים ואינה מהווה שומת מקרקעין לדירות פרטניות" העריכה בממוצע מ"ר ב-25,000 -20,000 ₪, הוסיפה מס רכישה, שכ"ט עו"ד ומתווך ודמי העברה ולא התייחסה לשווי השקעות ספציפיות ו/או דמי שימוש. עינינו הרואות כי גם חוות דעת שמאית זו איננה ממלאת אחר הוראות פסק הדין וכי חרף הודאת הנתבעים 2-15 כי אין הם עותרים לפיצוי אקוויולנטי לנכס המפונה, בפועל מבטאה חוות הדעת מטעמם את הגישה הזו. 47. משכך, נותרנו עם חוות דעת בודדת, זו של התובעים. לשיטתם, יש להיזקק לטבלה שערך המומחה מטעמם, לחשב את מספר החודשים מיום הגשת התביעה, להוסיף ריבית והצמדה ולהוריד מהתוצאה המתקבלת את עלויות הבניה, עם או בלי פחת של 1.5% לשנה. כאמור, על פי שיטת חישוב זו, התוצאה היא שהנתבעים חבים לתובעים לצורך הפינוי, סכומים כאלה ואחרים. 48. ראינו שחוות דעת הנתבעים מאמצות עקרונות אחרים מזה שקבע בית המשפט בפסק הדין החלוט. עיקר הגנתם של הנתבעים הינו שפסק הדין החלוט קבע שהינם זכאים ל"פיצוי מן הצדק". "לפי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר- שאינו חל על בר רשות אלא על דייר מוגן- "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו" ("סעד מן הצדק"). מכח סעיף זה נמנע בית המשפט, במקרים הראויים לכך, מלצוות על פינוי, כנגד תשלום פיצויים על ידי הדייר לבעל הנכס" (רע"א 1156/02 - עבד אל סלאם חיר ו-9 אח' נ' אלון לידאי . תק-על 2003(2), 1235.) 49. "הלכה היא, כי שימוש במקרקעין על ידי בר-רשות לאורך שנים, אינו מקנה אפילו זכות לפיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא לכל היותר זכות לפיצויים בגין המקרקעין שהושבחו. כך נקבע בענין דיאמנשטיין, שם הפנה בית המשפט להלכה הפסוקה לפיה: "הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק.." .... וראה גם ע"א (ת"א) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי ( 7.2.11) שם ציין כב' השופט שנלר: "מהפסיקה שהובאה עד כה מצאו בתי המשפט להורות על פינוי בר- רשות מכללא, מעת שבוטלה הרשות, עם זאת בחנו בתי המשפט אם זכאי המחזיק במקרקעין לפיצוי משיקולי צדק. בין השיקולים אותם מנו בתי המשפט ניתן למנות את משך השנים בהם קיימת החזקה, אינטרס ההסתמכות והציפייה, חוקיות הבנייה ככל שנעשתה. בכל אותם מקרים הפיצוי ניתן לא בגין הפינוי, אלא בגין ההשקעות שהשקיע המחזיק במקרקעין ולאחר שנדרש להוכיחן". (ת.א 7139/03 הנ"ל). 50. הביטוי "פיצוי מן הצדק" לקוח מהדיירות המוגנת ומהכללים שנקבעו עפ"י חוק הגנת הדייר תשל"ב- 1972. על פי רוב, אין מעניקים לבעל רשיון שבוטל, אלא את השקעותיו. "....במקרים מתאימים יש לשקול האם צודק וראוי יהא, משיקולי צדק, לפצות את בעל המקרקעין בפיצויי פינוי, הגם שלא קמה לו זכות משפטית לקבלם..במסגרתם של שיקולי הצדק אין להתעלם מטובת ההנאה שהיתה לבר הרשות בתקופת שהותו במקרקעין, בדמות "חסכון" של דמי השכירות..אין זו הטבה של מה בכך. המבקשים היו יכולים לחסוך במשך התקופה סכום נכבד- כשיעור דמי השכירות שלא שילמו- ולהבטיח לעצמם מקום מגורים." (ת"א 19491/04 עמיהוד רצון נ' עיריית חולון, ). עוד נקבע שם כ "אין מעמדו של בר רשות חינם, כעמיהוד כמעמדו של דייר מוגן אשר זכותו שלא להיות מפונה כנגד רצונו." וכך אף בת.א (ת"א 37785/98 הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' דנחוס על פי ההבחנות בין דייר מוגן ובין בעל רישיון בלבד, ברור שזכותו של המחזיק מכוח רישיון לעניין שווי הפיצוי, נחותה וקטנה יותר, כשזכותו של הדייר המוגן- עדיפה." 51. בסיכומיהם, טענו הנתבעים 2-15: "להלן נסביר ונפרט מהו הפיצוי הראוי במקרה זה, כאשר נשענים על טעמי צדק ונראה, בין היתר, כמה חוסר צדק יהא בהערכת הפיצוי על פי גובה ההוצאות, הזניחות יחסית, שהיו לנתבעים בהוצאות הבניה (כפי ששמאי התובעים העריך) ועד כמה הדבר יהיה לא רלבנטי". עוד הוסיפו כי בקביעת הפיצוי יש להתייחס לעובדה כי יושלכו לרחוב חסרי גג, כי אין הם פולשים וכי לא נעשה עימם כל חסד וכי בית המשפט התכוון לפצותם על הנזק שנגרם להם (עמ' 10 לסיכומיהם): "רק בדרך של מתן פיצוי אמיתי, שיאפשר לנתבעים לחיות בדירת מגורים, שתתאים למצבם דהיום, בהתחשב אף בגידול שחל במשפחות, יהא צדק אמיתי." 52. לשיטתם, יהא זה צודק ונכון, חרף ההסכמות הדיוניות , שלא לחייבם בדמי שימוש כלל. לחלופין טענו כי החישוב שנעשה ע"י מומחה התובעים שגוי. מנגד ערכו את דמי השמוש, לשיטתם, כשהם צמודים לשער הדולר ביום מתן פס"ד, ונושאי ריבית לייבור, בניגוד להצמדות למדד שביצעו התובעים. 53. שלל האסמכתאות שהביאו הצדדים ושנבחנו על ידי, לא העניקו לברי רשות שרשיונם נשלל פיצוי מעבר להשקעותיהם, אלא במקרים בהם ניתנה מראש הסכמת הצדדים לפסיקת בימ"ש לפנים משורת הדין. משכך, אין בהן כדי להועיל בעניינינו. אין ספק כי כאשר הוגשו התביעות, לא העלה איש על דעתו כי יחלפו שנים עד למתן פסק הדין החלקי ושנים נוספות כה רבות עד לקביעה הסופית. בכל אותן עשרות שנים, נהנו הנתבעים ממגורי חינם. חרף זאת הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין מן הראוי לנהוג בחישובים בפרשנות מקילה עימם ככל שניתן, ואף להעניק להם דמי העברה- לצורך הפינוי. תשלום זה ניתן לכנותו פיצוי בגין "הנזק" שנגרם להם. 54. למרות הקביעה בפסק הדין החלוט כי הולדתה של חובת תשלום דמי השימוש ביום הגשת התביעות, הותיר בית המשפט לשיקול דעת את המועד ממנו יחול החיוב (ר' ס' 35 לעיל). לצורך כך הנני נדרשת לשלושה מועדים, הראשון, שנת 1988, עת הוגשו התביעות, האחר, שנת 1995, עת ניתן פסק הדין החלוט, שמאותו מועד ואילך כבר חויבו הנתבעים, ולכאורה כבר הוגדרו זכויותיהם וחובותיהם. מאותו מועד, חובה היה עליהם להפקיד בידי התובעות את דמי השימוש, על פי הקביעות המוסכמות, או למצער לחסכם על מנת שישמשו לתשלומי דמי השימוש לעתיד לבוא. המועד האחרון הינו 27.2.03, עת נדחתה בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון. אין מחלוקת כי מאותה שעה, ידעו הנתבעים באופן ודאי כי הינם חייבים בדמי שימוש ראויים ואין הם יכולים לבוא עתה ולטעון לחסרון כיס, שעה שבית המשפט פסק כי עליהם לשלם, ולא עשו כן. 55. אלמלא שופרו תנאי ניצול המקרקעין בעקבות הליך התכנון שהסתיים, היה מקום לחייב את הנתבעים לכל המאוחר ביום מתן פסק הדין בשנת 1995. הואיל והשינוי היטיב עם התובעים, מצאתי לנכון לאזן ולהורות כי גם הנתבעים יהנו ממנו. משכך, הנני קובעת כי הנתבעים ישאו בדמי השימוש הראויים (ששיעורם המוסכם נמוך במידה ניכרת מדמי שכירות) החל מיום 27.2.03 ובסה"כ עבור 118 חודשים. 56. פירושו, כי דמי השימוש יחולו מיום מתן פסק הדין, לגבי כל הנתבעים. סכום החיוב החודשי הדולרי יומר בשקלים ליום 27.2.03 (4.84₪ לדולר) וישא הפרשי הצמדה ללא ריבית, עד ליום פסק דין זה, (דהיינו 1$ = 5.82₪, לפי עליית מדד- 20.3%) וממועד זה ואילך, תיווסף לו ריבית עפ"י חוק פסיקת ריבית. גם סכומי עלויות הבנייה המפורטות בעמ' 8 לנספח 10 , ללא ניכוי פחת, יומרו לפי שער הדולר ביום 27.2.03 ויוצמדו למדד הידוע ביום מתן פסק דין זה. איני מורה על ניכוי פחת, אך לסכומים אלו לא תתוסף ריבית כפי שנוספה לדמי השימוש. 57. על פי הסכומים הנקובים בטבלה (נספח 10 לסיכומי התובעים) הנני מורה כי הנתבעים חייבים כדמי שימוש וזכאים לפיצוי בגין השקעותיהם כדלקמן: הנתבעים 1אסתר ושלמה בן דוד 2655/89- 186$ לחודש . עלויות בניה- 41,600 $. הנתבע שמעון אלפסי 63398/92- 261.60$ לחודש , עלויות בנייה- 32,200 $. הנתבעים דוד ומרים אלפסי 49470/90- 288$ לחודש , עלויות בנייה- 34,550 $ הנתבעת חילובסקי רבקה 26607/89- 152$ לחודש. עלויות בנייה- 29,400 $. הנתבעים מרגלית מזרחי לנצאנו 11035/93- 86$ לחודש, 18,800 $. הנתבעים אסתר ושמעון חבס 2419/89 162$ לחודש , עלויות בנייה 35,200 $. הנתבעים נוח וברכה לוי 2212/89 -147 $ לחודש. עלויות בניה- 31,200 $. הנתבע דני חקק 62134/92- 230$ לחודש . עלויות בנייה- 32,200 $. הנתבעים דודו ותמר כבירי 6540/89 -182 $ לחודש עלויות בנייה- 42,200$ חיים ואורנה מזרחי 44649/89 264 ₪ , עלויות בנייה- 13,200 $ אשרם אמנון ולבנה 955/89 144 ₪ עלויות בניה- 16,000$. כדורי ואסתר חליף ונעים חלטיף 1341/89 352 ₪ עליוות בניה- 59,350$. אברהם ואורית כבירי 6838/89 122$ לחודש, עלויות בניה - 26,200 $ נעם חליף 6770/89 218 ₪., עלויות בנייה- 16,800 $ כל סכומי דמי השמוש יוכפלו כאמור ב- 118 חודשים ובשער דולר של 5.82 (השוה לשער הדולר מיום 27.2.03 בצירוף הצמדה למדד). במקרים בהם נקבעו דמי השימוש בשקלים, יוכפלו במספר החודשים ותיוסף להם עליית מדד של 20.3%. באשר להשקעות- גם הן צריכות להיות מומרות לשקלים לפי שער הדולר ביום 27.2.03 ולהיות צמודות למדד עד היום. כאמור- אין לנכות פחת. כל אחת ממשפחות הנתבעים תזכה לפיצוי בסכום של 50,000 ₪ לצורך הפינוי וההעברה. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, הנני פוטרת עצמי מלהתייחס לטענות בסיכומים וסיכומי התשובה לגבי הוספת ראיות ושינוי חזית. 58. סיכומו של דבר: דמי הפינוי שישלמו/יקבלו התובעים יורכבו משוי ההשקעות כפי שנקבעו ע"י המומחה מטעם התובעים על פי גדלן של יחידות הדיור של כל אחד מהנתבעים, כפי שהוסכמו בין הצדדים, כשהן מומרות לשקלים וצמודות מיום 27.2.03. מסכום זה ינוכו דמי שימוש ראויים לפי הפרמטרים שנקבעו ע"י מומחה התובעים, מומרים לשקלים ומשוערכים באותה דרך. בנוסף, ישאו התובעים בהוצאות ההעברה לכל משפחת נתבעים בסך 50,000 ₪. אין צו להוצאות. ללא תמורהמקרקעין