מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול צו סילוק: תביעה לביטול צו סילוק פולשים שהוציא הנתבע ולמתן צו מניעה קבוע המונע מהנתבע לפנות את התובע מהמקרקעין נשוא התביעה. רקע התובע עותר בתביעתו לביטול צו סילוק פולשים מספר 585 שהוציא הנתבע, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "צו הפינוי" או "צו הסילוק"), מכוח סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א- 1981, או ליתר דיוק חוק מקרקעי ציבורי (פינוי קרקע) - שמו החדש של החוק (בהתאם לתיקון מס' 3 לחוק, מיום 1.1.2011) (להלן : "החוק"). בהתאם לצו שהוצא ביום 12.6.11, ע"י מנהל מחוז חיפה והממונה המחוזית במחלקה המשפטית, במינהל מקרקעי ישראל - מחוז הצפון, נדרש התובע לפנות את המקרקעין בגוש 18327 חלקה 1 באיזור התעשייה שלומי (להלן: "המקרקעין"); הצו נמסר לתובע ביום 14.6.2011 באמצעות הפקח, מר מזייד פארס. בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה בקשה למתן צו זמני למניעת הנתבע מביצוע צו הסילוק ומפינויו של התובע; לאחר דיון בבקשה לצו מניעה ומהנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 6.9.11, הוריתי על עיכוב ביצוע צו הסילוק עד למתן החלטה בתביעה העיקרית. בניגוד להוראת סע' 4 (ב1) לחוק, צו הסילוק אינו נוקב בנקודות ציון או בגבולות ספציפיים ומכאן התייחס התובע בתביעתו, כמו גם בבקשה לצו מניעה זמני, לחזקתו בחלקה 1 באופן כללי, כאשר מדובר בחלקה גדולה ששטחה הכולל קרוב ל- 120 דונם. בתשובת המינהל לבקשה למתן צו מניעה זמני הובהר כי הצו מתייחס לחלק מהחלקה, בשטח של כחצי דונם, בו ננטעו עצי זית (להלן: "חלקת הזיתים") וזה סומן בתצלום האווירי (תצ"א) שצירף המינהל כנספח ב' לתשובתו. לאחר שהובהר הדבר, חידד ב"כ התובע את טיעוניו בהתאם ובנסיבות אלה, אף שהיה על הצו לנקוב בגבולות השטח אליו הוא מתייחס, הפגם תוקן משתוחם השטח הספציפי במסגרת הדיון וניתנה לתובע (אשר לא התנגד לדבר) אפשרות להעלות את טיעוניו ביחס לחלק זה מהחלקה. טענות הצדדים בקליפת אגוז בתביעתו הביא התובע את ההשתלשלות הנוגעת לחזקתה ההיסטורית של משפחתו (המורחבת) במקרקעין הנמצאים ביישוב "שלומי", החל משנת 1950. לטענתו, הוריו יושבו ע"י המדינה במקום, החזיקו והשתמשו בשטחי מקרקעין ניכרים לצורכי חקלאות, כאשר לאחר מותו של אביו המנוח, המשיכו התובע וששת אחיו להחזיק במקרקעין ולהתפרנס מענף החקלאות. התובע טוען כי עד היום, וחרף ההבטחה שניתנה למשפחה ע"י המדינה להסדיר את זכויותיהם במקרקעין, מסרב המינהל להכיר במעמדם כחקלאים ומגדירם כפולשים במקרקעין ועקב כך התנהלו בין המינהל לבין אחיו של התובע הליכים משפטיים שונים, במהלכם הגיעו הצדדים בשנת 1981 להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, מכוחו מחזיקה משפחת נעמן בכ- 14 דונם בגוש 13287 (להלן : "הסכם 81"). סביב הסכם זה תלויים ועומדים היום הליכים משפטיים בביהמ"ש המחוזי בחיפה. יצוין כי התובע לא היה צד להסכם פשרה זה וכי חלקת הזיתים נשוא הצו נמצאת בסמוך לשטחים הכלולים בהסכם. התובע טען (ויש לזכור כי כתב התביעה הוגש בטרם יבהיר המינהל כי הצו מתייחס אך לחלקת הזיתים) כי הוא מחזיק במקרקעין מתחילת שנות השמונים כאשר השטח שימשו כשטח מרעה לעדר הכבשים שלו וכי במשך שנים ארוכות הוא עיבדם, נטע בהם נטיעות שונות, הקים גדרות אבן, סלל כבישים ודרכי גישה, הקים סככה חקלאית וביצע במשך השנים, עבודות להכשרת הקרקע (השוואת שטחים, חלוקה למפלסים, יישור ומצעים), מבלי שהמינהל "פצה פה וצפצף". באשר ל"חלקת הזיתים " (נשוא צו הפינוי) טען כי החל משנות השמונים משמשת אותו החלקה כשטח מרעה וכשטח חקלאי בו זרע אספסת (סוג צמח המשמש כמספוא לבקר וצאן), כאשר היום, משמשת החלקה למטע זיתים אותם נטע ארבעה חודשים לפני הוצאת צו הפינוי (קרי בחודש מרץ 2011). בבסיס התביעה עומד הטיעון של התובע לפיו צו הסילוק מנוגד לחוק ודינו להתבטל שכן אינו עומד בתנאים שנקבעו בהוראות סעיף 4 לחוק, כאשר טיעון זה נשען על שני אדנים : האחד, לפיו תפיסתו של התובע במקרקעין נשוא הצו היא כדין - שכן לשיטתו הוא בעל זכויות במקרקעין מכוח חזקתו הממושכת ומכוח ידיעתו והסכמתו ולו בשתיקה של המינהל, החל משנות ה- 80 ועד היום. בהקשר זה טען התובע כי הוא ממשיך דרכו של אביו המנוח, אשר עלה לקרקע בשנות החמישים ושילם למנהל דמי שכירות כדת וכדין, תוך שעיבד את השטחים ונטע בהם פרדסים. השני, צו הפינוי לא ניתן בתוך 6 חודשים מיום שנתברר לממונה דבר התפיסה וניתן לאחר 36 חודשים מיום התפיסה, ועל כן אין מדובר ב"פלישה טרייה" כנדרש בחוק. התובע הפנה, בין היתר, לנספחים 7 ו- 11 לתצהירו, תשריט ותצ"א של המקרקעין שהכין המינהל (אליהם אתייחס בפירוט המשך), מהם עולה, עפ"י הנטען, כי המינהל ידע על הנטיעות והעבודות שביצע התובע במקרקעין ותפיסת החזקה לפני יותר מ- 36 חודשים. בכתב ההגנה, הבהיר המינהל כי צו סילוק הפולשים הופנה בקשר לשתי פלישות בהן הבחין הפקח מזייד פארס, בביקור שערך במקרקעין ביום 2.6.2011. האחת, בחלק הצפוני של החלקה והשנייה בחלק המערבי ביותר שלה. באותו ביקור התגלה לראשונה כי אחיו של התובע מר מיכאל נעמן ואימו פורטונה, תפסו שלא כדין וללא הסכמת המינהל חלקים מהמקרקעין ונמסרה התראה למר מיכאל באמצעות בנו, ומשזו לא סייעה הוצא ביום 12.6.2011 צו לסילוק פולשים. בנוגע לפלישה של מר מיכאל נעמן למתחם הצפוני של החלקה, ניתן פסק דין מוסכם בבימ"ש השלום בחיפה לפינוי השטח. המינהל טען כי לא ידע על תפיסה של הקרקע ע"י התובע, להבדיל מאמו, וצו הסילוק ביחס לפאתיה המערביים של החלקה הופנה לאימו. לגופם של דברים, הוכחשה מכל וכל טענתו של התובע בדבר חזקתו במקרקעין משנות השמונים ונטען כי הצו, העונה על כל דרישות החוק, ניתן ביחס לפלישה טרייה לחלוטין, סמוך לבית אמו של התובע, החורגת מתחום השטחים נשוא הסכם 81. מדובר בפלישה שעניינה מטע זיתים שניטע בטווח של 4 חודשים, ואף פחות מכך, מיום מתן הצו. כאמור, ביחס להסכם 81 מתנהלים היום הליכים משפטיים בביהמ"ש המחוזי בחיפה הנוגעים, בעיקר לאכיפת ההסכם. באותה מסגרת דיונית מתנהלת תביעה שכנגד שהגיש המינהל לפינוי מהשטחים שלא היו כלולים בהסכם 81. בכתב ההגנה מבקש המינהל להדגיש את העובדה כי לתביעה שכנגד שהגיש בקשר עם החריגות שבוצעו על המקרקעין, לא צורף התובע כאן כנתבע נוסף. ראיות הצדדים והעדים מטעמם ראיות הצדדים הוגשו, בחלקן בהליך הזמני ובחלקן האחר בישיבת ההוכחות שנקבעה לשמיעת התיק. יחדיו מהווים התשתית הראייתית בתיק. התובע העיד בעצמו ומטעמו העידו שניים מחבריו, מר דוד לוי ומר יאיא ניסים. בנוסף, הוא זימן לעדות פקח מנהל מקרקעי ישראל אמיר דרורי. מנגד, העיד מטעם המינהל הפקח מזייד פארס. מטעם התובע הוגשו מוצגים שונים, הכוללים תמונות לשטחים בחלקה 1 בגוש 18327. מרבית התמונות מתייחסות לשטחים שאינם רלוונטיים לענייננו. המוצגים והתמונות הרלוונטיים הם אלה: תמונות שהוגשו, מטעם התובע, כנספחים 5 ו- 8 - בהן ניתן לראות מדרכה עם אבן שפה מונמכת, כניסה לדרך עפר עם גדר מתכת, דרך חקלאית לא מעובדת ומשמאל לאותה דרך, שתילי הזיתים. בנספח 10 נראה צילום מטע הזיתים נספח 12 כולל תמונות בהן נראית גדר פח לבנה סמוך למקרקעין, עפ"י העדויות בתיק מדובר בגידור המסגד הסמוך לחלקת הזיתים. נספח 7 הינו העתק צבעוני של תשריט המינהל מס' 738/00 (להלן: "התשריט/נספח 7"). בתשריט מופיעים השטחים נושא הסכם 81, בין המינהל לבין משפחת נעמן. התשריט הוכן ביום 17.4.20007, עפ"י תוכנית מדידה מתאריך 8.12.2006. וכותרתו "פלישה של משפ. נעמן". השטחים נשוא הסכם 81 סומנו בקו תוחם שחור, ואילו הפלישות למקרקעין הסמוכים, נצבעו בצבע צהוב. התשריט כולל, בצידו הימני, צילום אוויר (קטן) ובו תוחם שטח הפלישות, בקו כחול. נספח 11 הינו העתק תצ"א שהכין המינהל במסגרת הליכים אחרים בינו לבין משפחת נעמן וכותרתו "הסגות גבול משפחת נעמן - הסכם 1981", כאשר השטח נשוא הסכם 81 תוחם בקו אדום ובתצ"א סומנו ההסגות מהסכם 81. בתחתית המסמך הופיע תאריך 14.5.2007 ומכאן ייקרא הנספח להלן : "תצ"א 5.2007/נספח 11". מר אמיר דרור, הפקח מטעם המינהל שהכין את התצ"א וצילם את התמונות שבו, העיד כי התאריך המופיע על גבי התצ"א הוא תאריך ההדפסה וכי התמונות צולמו קודם לכן, בין השנים 2003-2006. בדיון הגיש התובע 5 תמונות שסומנו ת/1, בהן נראים שתילי הזיתים. עדויות התביעה עדות התובע - התובע הגיש תצהיר עדות ראשית בתמיכה לבקשה למתן צו מניעה זמני. בתצהיר זה הביא את ההסטוריה של משפחתו ביישוב שלומי וטען כי הוא מחזיק במקרקעין מתחילת שנות ה - 80, כאשר במשך שנים רבות הוא החזיק בעדר צאן והשטח נשוא המחלוקת שימש כשטח מרעה. התובע טען כי הוא מחזיק במקרקעין הגובלים לשטח הסכם 81 מתחילת שנות ה- 80, כאשר במקום הוא הקים סככה חקלאית, נטע עצי תאנה ותמר לפני כ - 20 שנה וביצע עבודות תשתית ועפר. התובע ציין כי בשנת 2006 ערך המינהל מפה מצבית למקרקעין בה ניתן לראות בבירור כי המבנים והנטיעות שהוא הקים מופיעים בתשריט, דבר המלמד כי אין מדובר בפלישה טרייה. כך גם נטען כי בתשריט שהכין המינהל ביום 14.5.07 מופיעה סככת הכבשים שלו ומופיעים כביש הגישה שנסלל והכשרת המקרקעין ויש בדבר כדי ללמד, שוב, כי אין מדובר בפלישה טרייה. בעדותו, כמו גם בחקירתו הנגדית, לא הכחיש התובע כי נטע עצי זית בחלקה לפני כארבעה חודשים. לשאלת ביהמ"ש מה השימוש שנעשה בשטח לפני נטיעת עצי הזית, השיב התובע כי נתן לכבשים שלו לרעות במקום. לשאלה בדבר מיקום עצי התאנים ועצי הדקל השיב "מסביב לחלקה וגם ליד" (פרוטקול עמ' 5, שור 20) ובהמשך הוא אישר כי מסביב לשטח של עצי הזית יש עץ תאנה (עמ' 6, שורות 15-18). יודגש כי חלק לא מבוטל מהאמור בתצהירו של התובע אינו רלוונטי למחלוקת היום, שכן הדברים נטענו ביחס לכל החלקים בהם החזיק התובע בחלקה מס' 1, בעוד שצו הסילוק מתייחס אך לחלקת הזיתים. העלאת טענות כלליות המתייחסות לכל החלקה, ולא רק לחלקת הזיתים, אפיינה את עדותו של התובע גם באולם ביהמ"ש וקשה היה לתובע להצביע על השימושים ו/או על אופן תפיסת החזקה שהיו אך בחלקת הזיתים. העד דוד לוי - מטעמו של עד זה הוגש תצהיר במסגרתו טען כי התובע מחזיק במקרקעין 25 שנה לפחות וכי המקרקעין שימשו כשטח רעייה, בהם הוקמה סככה לכבשים וננטעו נטיעות שונות. בדיון העיד כי הוא מכיר את התובע ומשפחתו משנות השמונים וכי הוא גידל כבשים במשותף איתו. הוא הוסיף כי לפני נטיעת עצי הזית, השטח נשוא הצו, שימש כשטח מרעה לכבשים. העד נשאל איפה היו עצי התאנים והשיב "מסביב" וכאשר נשאל מפורשות אם בשטח נשוא צו (חלקת הזיתים) היו עצי תאנים השיב כי אינו יודע (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 7.8.11, שו' 13). הוא נשאל למה שימש שטח זה בשנה האחרונה שלפני הוצאת הצו והשיב "אוכל של כבשים" ואולם עת נשאל מתי היה בשטח בפעם האחרונה השיב "בשטח עצמו, לא הייתי אף פעם" (עמ' 8, שו' 25), זאת לאחר שכמה רגעים לפני טען כי מזמן לא היה שם ובתחילת עדותו העיד כי הוא נמצא כל יום בחלקה!!! כבר עתה אציין כי לעדותו של מר לוי לא מצאתי לייחס כל משקל, שכן על פני הדברים נראה כי עדותו היא מגמתית ומוזמנת במסגרתה ביקש לטעון כי השטח שימש לצורך מרעה כבשים לפני נטיעת עצי הזית, תוך שביקש להציג מצג כי הוא מכיר את המקום ונמצא בו באופן מתמיד, אלא עת נשאל מפורשות ע"י ביהמ"ש מתי היה בשטח הספיציפי פעם אחרונה, לא היה ככל הנראה מנוס ממתן תשובה כנה לפיה לא היה במקום אף פעם ! העד למעשה בא להעיד על דבר שאינו נמצא בידיעתו האישית. העד יאיא ניסים - מי שמכיר את משפחת נעמן מזה שנים רבות, העיד כי השטח של חלקת הזיתים נמצא בחזקתו של התובע משנת 80. הוא העיד כי מדובר בשטח שהיה הררי, קוצי עם אבנים וסלעים ששימש כשטח מרעה של כבשים של התובע, אלא שבניגוד לעדותו של התובע, הוא העיד כי עבודות ההכשרה בוצעו בשנים 2001-2002 ושלל מפורשות כי אלה בוצעו בשנת 1980 (עמ' 4 לפורטוקול, שו' 25). הוא העיד כי ידוע לו שבחלקה ישנם עצי זית אך לא ידע לציין מתי אלה נשתלו; לשאלת ביהמ"ש, מתי היה בשטח פעם אחרונה, השיב כי הפעם האחרונה בה ביקר במקרקעין הייתה לפני 4-5 שנים. גם בעדות זו אין כדי לסייע לתובע, שכן בכל הנוגע להכשרת המקרקעין ע"י התובע, הוא העיד עדות סותרת לעדותו של התובע (התובע העיד כי הוא הכשירה בשנות השמונים ולשיטת העד הדבר נעשה בתחילת שנות האלפיים), דבר המעמיד בספק רב את כל הטיעון סביב הכשרת המקרקעין. באשר למחלוקת סביב 'טריות התפיסה', עדותו כמעט ולא תרמה מאום שכן הוא התברר שב 4-5 שנים האחרונות לא ביקר במקרקעין ! עדותו של אמיר דרור - מדובר במי שהיה פקח מטעם המינהל באזור המחלוקת, מסוף שנת 02 ועד אמצע שנת 08. העד נשאל בעיקר ע"י ב"כ התובע לגבי גידור המסגד ועל עבודות ההכשרה שבוצעו לטענת התובע בחלקה. לגבי גידור המסגד - הוא העיד כי המסגד נמצא בצמוד לחלקה נשוא הצו והגידור בוצע בשנת 2005-2006. הוא הכחיש כי ביקש את רשותו של התובע כשנכנס לשטח (חלקת הזיתים), לצורך גידור המסגד. העד הסביר כי לצורך הגידור, נכנסו טרקטורים, משאיות ומחפרון מהחלקה. בעניין עבודות ההכשרה והמצב בשטח - העיד כי בתקופה בה עבד, הכיר וביקר בחלקה ובשלב מסויים בוצעה מדידה בעטייה היה באזור כשבוע ימים. הוא העיד כי המקום מוכר לו וזכור לו כמקום נטוש וריק. לגבי המצב בשטח בעת צילום התמונות בנספח 11 (תצ"א 5.2007) העיד כי בזמן הצילום בחלקה הייתה עשבייה נמוכה, אבנים וטרשים, בדומה למצבה בעת האחרונה. מר דרור הגדיר את גבולותיה של חלקת הזיתים (ראה פירוט בהמשך) והעיד כי בכל הזמנים שהיה בחלקה, אף אחד לא טען לחזקה בשטח, אף אחד לא היה בחלקה, מדובר בשטח פרוץ ולא מגודר וכי לעומת מקומות אחרים, הוא יכל להיכנס ולהסתובב שם חופשי. הוא התייחס לאירוע בו נכנס לשטחים אחרים בעזרת המשטרה לצורך ביצוע מדידה כאשר אחיו של התובע, נעמן מוריס, מנע את הכניסה בכוח. מר דרור הדגיש כי בחלקת הזיתים, להבדיל משטחים אחרים, היה נכנס באופן חופשי גם לצורך בדיקות וצילומים וגם לצורך גידור המסגד. מר דרור נשאל לגבי תשריט המינהל (נספח 7) והתבקש להסביר מהן "דרך העפר" ו"רחבת העפר" המופיעים בתשריט והשיב כי "בתקופה מסוימת" נכנסו טרקטורים, כלים ורכבים הן של המינהל (לצורך גידור המסגד הסמוך), של העירייה ושל אנשים אחרים. "חלקם השליכו פסולת, חלקם עברו שם, חלקם שמו כל מיני דברים, פינו, ניקו, אחרי שניקו את כל המקום הזה, זה היה נראה כמו רחבת עפר" (עמ' 8 שורות 26-28) ובהמשך העיד "בתקופה מסוימת כשהמודדים היו שם זה היה נראה להם כמו רחבת עפר שהיא חלק מהשטח ובתקופה מסוימת אחרי שמתחילה תקופת חורש, כל העשבייה עולה בחזרה". (עמ' 8 שורות 30-31). למעשה, עדותו של הפקח דרור באה לתמוך בעמדת המינהל, לפיה חלקת הזיתים לא היתה בחזקתו של התובע, היתה נטושה ולא מגודרת והגישה אליה וממנה היתה חופשית ללא כל הגבלה ו/או התנגדות מצידו של התובע, כפי שהיתה כזו מצד אחיו במקומות אחרים בחלקה 1. הוא הסביר כי השטח המופיע בנספח ב"רחבת עפר" הוא השטח שנכנסו ממנו הכלים של המנהל לגידור המסגד וכי לאחר מכן האזור כוסה בעשבייה בשנית. ראיות הנתבעת המוצגים הרלוונטיים שהוגשו מטעם הנתבעת הן : נסח רישום המקרקעין הידועים כחלקה 1 בגוש 18327, אשר "חלקת הזיתים" מהווה חלק ממנה. כנספח א' לתשובה, הוצגו 4 תמונות צבעוניות בהן נראים שתילים צעירים של עצי זית בחלקה המגודרת ברשת ברזל, עליה הדביק הפקח את הצו. נספח ב' הינו תצלום אוויר (תצ"א) הנושא תאריך 5.6.2011. מטע הזיתים סומן בריבוע אדום מלא צמחייה. מר מזיד פארס ציין בפני ביהמ"ש כי התצ"א צולמה בשנת 2008 (להלן: "תצ"א 2008") והסימונים הוספו ביום 5.6.11. עדות הפקח מזייד פארס מטעם המאשימה העיד, כאמור, מר פארס. הוא העיד כי בשנים 1996 עד 2003 היה אחראי על אזור שלומי, ובין השנים 2003 עד 2009 היה אחראי על אזור סכנין - דיר חנא. כיום ומזה שלוש שנים, חזר לפקח על אזור שלומי. הוא הסביר כי במסגרת תפקידו הוא מבקר פעם בשבוע באזור שלומי, כאשר ביום 2/6/2011 זיהה את עצי הזית ואת הגדר הנמצאת במקום. לטענתו מדובר ב"משהו טרי" שכן הוא היה רגיל לנוף מסוים ופתאום זיהה "קרחת", ושתילים קטנים וכך הוא השיב בשאלת ב"כ התובע כיצד הוא זיהה את הפלישה הטרייה : "כשאני מסתובב בשטח ופתאום רואה משהו שונה, כשאני מסתובב פעם בשבוע בשטח, אני רגיל לנוף מסוים, פתאום אני מזהה קרחת ושתילים קטנים. זה משהו טרי" (עמ' 10, שו' 2) ובמקום אחר, עת נשאל על הכשרת השטח, השיב "....פתאום נפתח כזה. פתאום ראיתי שהשטח מוכשר" (עמ' 14, שו 8). הפקח הופנה לנספח 8 לתצהיר התובע בו מופיעה הכניסה לשטח וציין כי הוא מזהה פתח לשטח אך לא ידע ממתי קיים "פתח" או כניסה זו בשטח. הוא אישר כי הנמכת אבן השפה בכניסה קיימת מאז נסלל כביש האספלט במקום, מלפני כ- 14 שנים, ואולם הבהיר כי הנמכה זו והפתח נעשו כדי לשמש כניסה לסככות ולא למטע הזיתים. לשאלת בית המשפט הסביר הפקח, כי לפני עצי הזית השטח היה מוזנח ומלא עצים מקומיים ועצי תאנים ישנים של הכפר הישן "בסה". במקום נמצאים גם בתים ישנים ומסגד. בהמשך עדותו ציין כי בשנת 1996 נכנס לתפקידו באזור שלומי ובשטח נשוא הצו הייתה עשבייה ויער סבוך של עצים גבוהים ולטענתו נטיעת עצי הזית נעשתה מיד לאחר הכשרת הקרקע. הפקח העיד כי הפקח הקודם, מר אמיר דרור, יזם את הקמתה של גדר הפח מסביב המסגד במטרה לשמור עליו, אך לא ידע מתי נעשה הגידור. לגבי קירות האבן, הוא לא ידע לזהות את מיקומן בדיוק וציין כי יכול להיות שהם שייכים לכפר הישן בסה. דיון והכרעה צו סילוק פולשים - מסגרת נורמטיבית חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), חוקק בשנת 1980 הואיל וההסדר שנקבע בחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, לא ענה על הדרישה למניעת השתלטות על מקרקעי ציבור, בשל פרק הזמן המועט שהוקצב לגילוי מעשה הפלישה, בשים לב לשטחים הרבים המוגדרים כמקרקעי מדינה והשתרעותם לאורכה ורוחבה של הארץ והקושי לזהות פלישה למקרקעי ציבור, שמעצם טבעם והיקפם אין בהם נוכחות מתמדת של בעליהם. זאת ועוד, בשטחים פתוחים רבים בבעלות המדינה אין היא מממשת את זכות הבעלות בדרך של חזקה בפועל במקרקעין, ועל כן אינה רשאית לנקוט בדרך של עשיית דין עצמית בהתאם לסע' 18 לחוק המקרקעין (ראה ה"ח 1484, ב' בחשוון תשמ"א, עמ' 20). הוראות חוק זו נועדו להעמיד בידי המדינה כלי יעיל למאבק בפולשים למקרקעי הציבור. חוק מקרקעי ציבור מעניק לרשות (המדינה/רשות מקומית) את הסמכות לסלק פולשים בדרך מינהלית, מקוצרת בלא צורך בפנייה מוקדמת לערכאות משפטיות וזאת באמצעות הוצאת צו פינוי מכוח סעיף 4 לחוק. לעומת הוראותיו של סעיף 18 לחוק המקרקעין והאמצעים העומדים לאדם פרטי, חוק מקרקעי ציבור מאפשר למדינה הוצאת צו סילוק תוך שישה חודשים מיום שנודע על התפיסה שלא כדין ולא יאוחר משלוש שנים מיום התפיסה. יצויין כי בעוד במקרקעין פרטיים מותרת עשית דין עצמית רק למחזיק שנושל ממקרקעין שבחזקתו, הרי שבמקרקעי ציבור סילוק פולש יכול שייעשה, אף אם המקרקעין לא היו מעולם בהחזקת בעליהם (המדינה או רשויות המדינה). ככלל, שיטת המשפט בישראל מסתייגת מעשיית דין עצמית. מדובר בכלי חריג המעניק לרשות כוח רב ועל כן יש לפרש את הסמכות שניתנה על פיו, על דרך הצמצום ותיקון החוק משנת 2005, מעיד על הזהירות שביקש המחוקק להנהיג בהפעלת הסמכות להוציא צווי פינוי. לעומת נוסחו הקודם של סעיף 4 לחוק שהסתפק במבחן "דעתו של הממונה", נוסחו המתוקן של הסעיף מטיל על הממונה להפעיל את סמכותו להוצאת צו פינוי רק לאחר שעיין בדו"ח הביקור בשטח, המסמכים בעניין הזכויות במקרקעין ולאחר שנתן לתופס הזדמנות להשמיע את דבריו, ושוכנע כי מדובר בתפיסה שלא כדין. לפי נוסחו הקודם של החוק, תוקפו של צו פינוי היה כשל פסק דין הניתן לאכיפה בלשכת ההוצאה לפועל. מעמד זה בוטל ונקבעו הוראות אחרות בסעיף 5 לחוק המתנות את ביצועו של הצו באישור בעל תפקיד נוסף, תלוי במעמדם של המקרקעין, ותוך הגבלת המועד לביצוע הצו לשישים ימים מיום כניסת מועד הסילוק והפינוי לתוקף. הסוגיה של צו לסילוק יד לפי החוק נדונה בהרחבה בבית המשפט העליון בפסק הדין ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (להלן "עניין בן שמחון"). שם נקבע כי "היקף עשיית הדין העצמית של הרשות הציבורית לסילוק פולשים ממקרקעי הציבור, הינה חריג לתפיסה המשפטית המקובלת, לפיה ההגנה על חזקה בקרקע, מן הדין שתמומש באמצעות ערכאות המשפט. הוא חריג גם לדין הכללי, המוכן להכיר אך בגבולות צרים, בתופעת עשיית הדין העצמית, מקום שהיא בבחינת תגובה טבעית למעשה התנכלות 'טרי' לחזקה בקרקע ומקום שהמשתמש בכוח עצמי הינו מחזיק כדין בפועל בנכס. עם זאת, נאמר כי ההצדקה לחקיקת חוק סילוק פולשים, נעוצה בכך "שבעשיית השימוש בסמכותה להוציא צווי סילוק לפולשים, דואגת המדינה לקרקעות הציבור ולנכסי הכלל, ובכך משרתת פעולתה את טובת הציבור הרחב. בלא אמצעים מיוחדים להגנה על קרקעות הציבור באמצעות צווי סילוק יד, חשופים נכסי הכלל לפגיעה ולנזק". לעניין נטל הראיה נקבע בפרשת בן שמחון כי "אם התופס פנה לבית-המשפט ואינו מעלה טענה לגבי תקפות הצו אלא פונה מיד להוכחת זכותו לקרקע, יניח בית-המשפט כי הצו הוצא כדין והתנאים להוצאתו התקיימו, ויבחן את שאלת הזכויות לקרקע לגופן, כאשר נטל ההוכחה על-פי החוק מוטל על התופס להוכיח את זכותו לחזקה. אולם מקום שבהליך משפטי כאמור תופס הקרקע מעורר ראשונה את שאלת תוקפו המשפטי של צו הסילוק, מוטל על בית-המשפט בשלב ראשון, וקודם לבירור הזכויות, לבחון אם צו סילוק הפולש הוצא כדין, ואם מסגרת של ערר התופס על הצו הינה מסגרת הדיון הנאותה. בבירור חוקיותו של צו סילוק הפולש כאמור על הרשות המוסמכת לבסס את קיומם של ארבעת התנאים האמורים בסעיף 4 לחוק בהצטברותם", שם עמ' 845. סעיף 4 (א) לחוק קובע כי: "תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן - מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו". בסעיף 5ב (א) נקבע כי "הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו". ב"כ המינהל טען בסיכומיו כי לאחר תיקון החוק משנת 2005, נטל ההוכחה רובץ בראש וראשונה לפתחו של הטוען לזכות במקרקעין, להוכיח זכותו להחזיק במקרקעי ציבור. ב"כ המינהל הפנה להחלטת בית המשפט השלום בת"א 37415-11-09 נידאל ראבי נ' מינהל מקרקעי ישראל (23.5.2010) במסגרתה נקבע כי סעיף 5ב(א) לחוק צמצם את יכולת הפנייה לבית משפט רק "כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור". טענתו זו של המשיב לעניין פרשנותו של סעיף 5ב(א) דינה להידחות; סעיף 5ב(א) המתוקן (בנוסחו לעיל) הרחיב את תחולת החוק ואת זכות הפנייה לביהמ"ש לכל "הרואה את עצמו נפגע ממתן הצו" בשונה מהנוסח הקודם לפיו פנייה לביהמ"ש עומדת למי שהוצא נגדו צו הסילוק, לפי סעיף 4 לחוק. בכפוף לכך, נוסחו של סעיף 5ב(א) לחוק זהה כמעט לנוסחו הקודם של סעיף 5(ג) (הרלוונטי להחלטת ביהמ"ש העליון בפרשת בן שמחון). החלטת בימ"ש השלום אליה הפנה ב"כ המשיב בסיכומיו, נידונה ע"י ביהמ"ש המחוזי במסגרת ערעור שהוגש וביהמ"ש הורה על החזרת התיק אל ביהמ"ש קמא, על מנת לקיים דיון בשאלה אם מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 4(א) לחוק [ראה בע"א (מרכז) 22946-07-10 נידאל ראבי נ' מינהל מקרקעי ישראל]. למעשה, בתי המשפט השונים ממשיכים גם לאחר התיקון, לבחון את התקיימותם של התנאים הקבועים בסע' 4 לחוק, כאשר הנטל להוכחתם מוטל על מוציא הצו. בין היתר, אני מפנה להחלטה שניתנה בבש"א (חד') 1854/08 ארז שפרלינג נ' מינהל מרקעי ישראל (27.4.2008), ו-רע"א (חי') 3348/08 מינהל מקרקעי ישראל - מחוז חיפה נ' ארז שפרלינג, ואח' (22.12.008). צו הסילוק - תנאים לפי סע' 4 לחוק בטרם ייבחן צו הסילוק נשוא ענייננו, נבקש להגדיר את מיקומה/גבולותיה של חלקת הזיתים במובחן מיתר חלקי החלקה. עיון בתשריט 738/200 (נספח 7) והשוואת השרטוטים בתצ"א 5.2007 (נספח 11) ותצ"א 2008, מלמד כי חלקת הזיתים אינה חלק מהשטחים נשוא הסכם 81, ואינה כלולה בשטחים שסומנו כהסגות או פלישות של משפחת נעמן. כך גם בהתאם לעדותו של הפקח דרור, האחראי על הכנת התשריט בתצ"א 2007 ומי שצילם החריגות במקרקעין. חלקה זו נמצאת סמוך לגבול הדרום מזרחי של המקרקעין נשוא הסכם 81, כפי שסומנו בתשריטים ובתצלומי האויר שהוגשו ע"י הצדדים. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, התשריטים והתמונות שהוגשו שוכנעתי כי : בצידה המזרחי של החלקה גובל בכביש אספלט ובצידה הדרומי נמצא מבנה עתיק של מסגד הכפר הישן בסה, שתוחם ע"י המינהל בגדר פח שצבעה לבן. (ראה במיוחד ת/1 שהגיש ב"כ התובע). בצידה המערבי, נמצאת סככה המשמשת את התובע, ובגבולה הצפוני נמצאת גדר רשת מתכתית ודרך כורכר/דרך גישה שלא הוכשרה (כפי שמעידה התמונה שהגיש התובע בנספח 8 לבקשה ושלושת התמונות הצבעוניות שצירף המינהל לתשובתו). בעניין זה, אני מפנה לעדותו של הפקח דרור, מיום 20.11.11, פרוטוקול עמ' 10, שורות 18-20). כאמור, על מנת שהצו יהיה בתוקף, יש צורך בקיומם של ארבעה תנאים מצטברים, שנקבעו בסעיף 4 לחוק: אדם תפס מקרקעי ציבור; הממונה שוכנע כי התפיסה שלא כדין; הצו ניתן תוך שישה חודשים מיום שהתברר לממונה שהתפיסה שלא כדין; הצו ניתן לא יאוחר מ- 36 חודשים מיום התפיסה. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע תפס מקרקעין הנמצאים בבעלות המדינה, שכן חלקה 1 בגוש 18327 ביישוב שלומי, נמצאת בשלמותה בבעלות "רשות הפיתוח" (ראה נסח רישום המקרקעין שצורף לתשובת המינהל). התובע העלה בתביעתו טענות כנגד התקיימות התנאי השני ולטענתו מדובר בתפיסה כדין, שכן הוא מחזיק במקרקעין מזה שנים בידיעת המינהל. לטענה זו אין בידי להסכים. התובע לא הציג כל מסמך או בדל של ראייה המלמדים על זכות כלשהי במקרקעין וגם לא הניח - כפי שיובהר בהמשך - תשתית לטיעון כי הוא מחזיק במקרקעין זמן רב וכי המינהל הסכים לכך (ולהדגיש, הדברים מתייחסים לחלקת הזיתים בלבד). מאחר וטענותיו לאי התקיימות התנאי בדבר "פלישה טרייה" חופפות את הטענות לתפיסתו במקרקעין כדין (השניים מתבססים על הטיעון כי הוא מחזיק במקרקעין זמן רב), הן יידונו יחדיו בהקשר של "התפיסה הטרייה" ואם להקדים את המאוחר אומר כי מאחר ושוכנעתי כי עסקינן בפלישה טרייה, ממילא נשמטת הקרקע מתחת לטיעון בדבר החזקתו הממושכת של התובע במקרקעין, החזקה אשר לשיטתו הקנתה לו זכויות כדין בה. בנסיבות אלה שוכנעתי כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של הממונה עת הוציא את הצו שכן היה בסיס איתן לסברה כי מדובר בתפיסה שלא כדין. הפקח מטעם המינהל העיד כי בטרם הוצאת הצו ניתנה "התראה" לתופסים במקרקעין. משאלה לא העלו כל טענה בעניין, מאחר ובעת הוצאת הצו, עמד לפני המינהל דו"ח הפיקוח מיום 2.6.2012 ובהעדר כל מסמך, הסכם או כל אסמכתא אחרת המלמדים על חזקה או תפיסה כדין במקרקעין נשוא הצו, לא היה מנוס מהמסקנה כי מדובר בתפיסה שלא כדין. השאלה העיקרית שטעונה הכרעה במקרה דנא נוגעת ל'טריות התפיסה' (תנאים ג ו -ד לעיל). "תפיסה טרייה" צריכה לעמוד בתנאים שנקבעו בסעיף 4 לחוק. יש להוכיח כי המדובר בתפיסת מקרקעין שנעשתה תוך 6 חודשים מיום שהתברר לממונה כי מדובר בתפיסה שלא כדין וכי התפיסה היתה פחות מ- 36 חודשים ממתן הצו (להלן: "פלישה טריה"). כפי שכבר הובהר התובע אינו צד להסכם 81 בין המינהל לבין משפחת נעמן (אחיו של התובע), לפיו סוכם כי משפחת נעמן תחזיק בכ- 14 דונם ואין חולק כי חלקת הזיתים אינה כלולה בשטחים שהוכרו במסגרת הסכם 81. מראיות הצדדים עולה כי צו הפינוי נשוא התיק, הוצא בעקבות נטיעת עצי הזית, כך אף טען התובע בסיכומיו (סעיף 19). המינהל טען כי לא ידע על תפיסה קודמת במקרקעין והפקח פארס העיד, ועדותו מקובלת עלי, כי הוציא את הצו לאחר שזיהה את מטע הזיתים בחלקה (ראה עדותו בעמ' 9, שורות 8- 13, עמ' 13 שורה 12). צו הפינוי הוצא ביום 12.6.2011 ובתצהירו מיום 3.7.2011 ציין התובע ביחס לחלקת הזיתים כי "כיום משמש אותי חלק מהשטח הנ"ל כמטע זיתים אותו נטעתי לפני כארבעה חודשים" (סע' 26 לתצהיר). בעדותו בפניי, אישר התובע הצהרתו זו (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 2-3). היוצא מהאמור, ובכל הנוגע לנטיעת עצי הזית, כי תפיסה זו נעשתה במסגרת הזמנים שנקבעו בסעיף 4 לחוק, קרי פחות משישה חודשים מיום הוצאת הצו. התובע אינו מכחיש את האמור ויחד עם זאת טען הוא מחזיק ומשתמש בחלקה מזה שנים רבות שכן היא שימשה אותו בעבר החל משנות השמונים כשטח מרעה וכשטח חקלאי בו זרע אספסת המשמשת למאכל צאן. עם מתן צו פינוי, נתפס המינהל כמי שתובע פינוי המקרקעין ובהתאם להלכת בן שמחון עליו הנטל להוכיח כי הצו מתייחס ל"פלישה/תפיסה טרייה". המינהל הכחיש את טענות התובע לגבי חזקה ושימוש בחלקה בעבר וטען כי לא ידע אודות תפיסה ו/או חזקה ו/או שימוש כלשהם בחלקה טרם נטיעת עצי הזית, ואם היה מגלה היה פועל בהתאם. על כן, משהוכח כי צו הפינוי מתייחס לעצי הזית שניטעו כשלושה - ארבעה חודשים לפני הוצאת הצו, מאחר וברור כי הצו הוצא בעקבות אותה נטיעה (שהיתה "הטריגר" להוצאת הצו) וכי חלקה זו אינה חלק מהמקרקעין נשוא "הסכם 81" או מהסגות משפחת נעמן מאותו הסכם, הורם לדעתי הנטל הראשוני המוטל על המינהל להוכיח כי מדובר בפלישה טרייה ולנתבע עובר נטל הבאת הראיות להוכחת טענתו לפיה הוא מחזיק בחלקת הזיתים מעל לשלוש שנים לפני הוצאת הצו. ודוק, נטל השכנוע להוכיח פלישה טרייה היה וימשיך להיות על המינהל, ואולם בשים לב להיקף השטחים הנמצאים בבעלותה של המדינה ולמידת הפיקוח שהיא יכולה להטיל, מאחר ומדובר ביסוד שלילי של הוכחת העדר תפיסה בתקופה העולה על 36 חודשים לפני הוצאת הצו ובעיקר מפני שהוכח כי הרקע להוצאתו היה נטיעת עצי זית כ 3-4 חודשים לפני הצו, עובר הנטל להבאת ראיות לתובע להראות כי הוא תפס במקרקעין בתקופה שקדמה והשאלה שצריך לבחון הינה, איפוא, איזה ראיות הביא התובע בעניין זה. התובע טוען לסממנים שונים הנמצאים בחלקת הזיתים ובסביבתה מזה שנים רבות המעידים לגישתו על תפיסתו והחזקתו במקרקעין. בין היתר הצביע על שער הברזל בחלקה הצפוני של החלקה, הנמכת אבן השפה בכניסה לחלקה, דרך גישה, הכשרת הקרקע, הקמת גדר וחומה ונטיעת עצי תאנים ונוי בחלקה ובסביבתה. לעניין השימוש בפועל במקרקעין, טענתו היא כי החל משנות השמונים הוא משתמש בחלקה לצרכי רעייה ונטיעת עשב אספסת המיועד למאכל צאן. הוא אף העיד כי המינהל ידע על החזקתו במקרקעין והביע את הסכמתו בשתיקה. לאחר שבחנתי את העדיות והראיות שהוגשו, מצאתי לדחות את גרסתו של התובע. חלקת הזיתים גובלת במקרקעין הנמצאים בחזקת מי מבני משפחתו של התובע אשר לגבי חלקם, הגיעו המינהל ואחיו של התובע להסכם ההיסטורי משנת 81. טענות התובע לשימוש בחלקה, לפני נטיעת הזיתים, הן טענות כלליות, שככל הנראה הן פועל יוצא מסמיכות החלקה הנ"ל למקרקעין אחרים, שבחזקתו או בבעלותו, ואינם חלק מהדיון כאן; אף אם אניח כי התובע אכן החזיק בעבר בעדר צאן (ויצויין כי בחקירתו הנגדית השיב כי כיום יש לו 4 כבשים בלבד) למרות שלא הוגש כל מסמך או אסמכתא אחרת מהרשויות, לא שוכנעתי כי הוא השתמש בחלקה זו ספיציפית לצרכי רעייה והעדים מטעמו לא הצליחו לשפוך אור על הנעשה בחלקה בשנים האחרונות. אתייחס להלן ל"סממנים" השונים אשר לטענת התובע מוכיחים את חזקתו בחלקה. התובע טען כי סלל כביש גישה (דרך עפר) לצורך כניסה לחלקה והמועצה אף הכירה בכניסה זו עת סללה את כביש האספלט במקום והנמיכה את אבן שפת המדרכה בכניסה לחלקה. בתמונות שהגיש (נספח 8) אכן מופיעה אבן השפה המונמכת והפקחים מטעם המינהל אישרו את קיומה ואף פארס העיד כי היא קיימת מזה שנים רבות. יחד עם זאת, לא מצאתי לקבל את הטענה כי הנמכת אבן השפה ודרך העפר במקום, נעשו לצורך כניסה לחלקת הזיתים דווקא. דרך העפר מקבילה לגבולה הצפוני של החלקה והכניסה מכביש האספלט לא עוברת דרך חלקת הזיתים, על אף נסיונו של התובע בדיון לטעון כן. בהקשר זה אני מפנה לבקשת התובע לצו מניעה בגדרה נטען כי הכביש נסלל לסככת הכבשים וכך, בסע' 12 לתצהיר, הצהיר התובע "..במשך השנים ביצעתי עבודות תשתית ועפר במקרקעין כגון .. סלילת דרך עפר וגישה לסככת הכבשים". בדברים אלה ישנה למעשה הודאה כי דרך העפר והגישה נסללה לסככה של התובע שנמצאת בקרבת מקום ולא למטע הזיתים. דברים אלה של התובע מתיישבים עם עדותו של הפקח פארס אשר הסביר כי דרך הגישה קשורה לכניסה לסככות ולא למטע הזיתים (עמ' 11 שורה 26-27). כך גם לגבי שער הברזל במקום. ב"כ התובע הפנה לתמונות שהוגשו בדיון בהן מופיעה חלקת הזיתים כשבאחד הצדדים לה נראה שיפוע מסוים והפרשי גובה בין החלקה למקרקעין סמוכים ככל הנראה. תחילה ניסה לשכנע את ביהמ"ש כי מדובר בחומה שהוקמה לצורך גידור החלקה, אך בהמשך טען כי הפרש גבהים זה הוא העדות להכשרת הקרקע בחלקה ע"י התובע. התמונות שהוגשו אינן ברורות והן צולמו מצד אחד בלבד. אותה חומה או שיפוע, נראים כשורת אבנים עתיקה מאוד ולא מטופחת, החומה מכוסה בעפר ועל גבה צמחו עשבים שונים. לאור סמיכותה של החלקה למקום היסטורי, מסגד בסה הישן, סבירה יותר עדותו של הפקח, כי מדובר בגדר השייכת לכפר בסה, על פני עדותו של התובע כי הקים את החומה או "יישר" את הקרקע. לגבי עבודות ההכשרה של הקרקע - טען התובע כי ביצען "בשנות ה- 80" וזאת לצורך שימוש עתידי כלשהו; הגם שטענתו לגבי מועד ביצוע עבודות ההכשרה לא הוכחה ואף נסתרה ע"י העד מטעמו, מר ניסים יאיא אשר טען כי עבודות ההכשרה בוצעו בתחילת שנות ה- 2000, לא נטען ולא הוכח כי בוצעו עבודות או פעולות אחרות לשימור ואחזקת הקרקע, ולכל היותר מדובר בעבודה חד פעמית, שבוצעה לכאורה לפני לא מעט שנים. לעניין העצים במקום - עיון בתמונות מלמד כי העצים ניטעו מסביב לחלקה ולא בתוכה והשטחים בהם ניטעו, הם מחוץ לגבולותיה של חלקת הזיתים, ואינן נושא הפינוי בענייננו. בהקשר זה אני מפנה לתשובותיו של התובע בחקירתו הנגדית, בהן אישר כי עצי התאנה נמצאים מסביב למטע הזיתים. ויוטעם כי הנתבע הבהיר בכתבי טענותיו כי ככל שתידחה התביעה הוא יפעל מכוח הצו לפינוי חלקת הזיתים בלבד. אין חולק כי לפני מספר שנים, העולה על שלוש שנים, גודר המסגד הסמוך לחלקה. מר דרור העיד, ועדותו אמינה בעיניי כי לצורך גידור המסגד, הובאו כלים מכניים שעברו בחלקה, ללא מפריע וללא רשות של מאן דהוא. טענתו של התובע כי כבר באותה עת ידע המינהל על עבודות ההכשרה וחזקתו במקרקעין נטענה בעלמא ולא הוכחה. התובע הפנה לתצ"א שהכין המינהל בשנת 2006 וטען כי המינהל סימן דאז את הכשרת הקרקע בחלקה כ"דרך עפר" ורחבת עפר", ויש בכך כדי להעיד על ידיעה והסכמה לחזקתו של התובע בחלקה. התובע הגדיל וטען כי המינהל ידע והסכים כי משפחת נעמן, תחזיק בכל השטחים המזרחיים לכביש האספלט, ואולם בשלושת צילומי האוויר שהוגשו : תצ"א 2008, תצ"א 5.2007 ותצ"א קטן בתשריט 738/00 (נספח 7)] מופיעה חלקת הזיתים כשטח ירוק רציף (ובעניין זה אני מפנה להסבירו של הפקח דרור דלעיל). התובע הפנה לתצ"א 2007 וטען כי בתמונה 1451 מופיעה חומת אבן בנויה שהקים לתיחום החלקה ובתמונה 1452 מופיע מצע הכורכר שפיזר במקרקעין, אלא שעיון פשוט בתצ"א 2007 מלמד כי תמונות אלו מתייחסות לשטח הנמצא מזרחית למסגד ובצמוד אליו. שטח זה לא חופף לחלקת הזיתים ופינויו לא נדרש מכוח צו הסילוק נשוא התיק. זאת ועוד, ספק אם ניתן להגדיר את שורת האבנים הפשוטה המופיעה בתמונה 1451 כ"חומת אבנים בנויה", מה גם שבנספח 7 אליו הפנה ב"כ התובע (בסע' 11.6 לבקשה) מופיעה "שורת האבנים", בצידו המזרחי של המסגד, בין חצר המסגד לכביש האספלט ואין ספק שצו הפינוי אינו מתייחס לשטח זו. למותר להוסיף כי אכיפתו של הסכם 81 שנויה במחלוקת ועד היום מתנהלים הליכים משפטיים בעניינו וטענתו של התובע כאילו ידע המינהל על חזקתו בחלק זה של החלקה ואף הסכים לכך נראית תמוהה, נוכח ההליכים המשפטיים המרובים שניהל כנגד אחיו ביחס לחזקתם בחלקים אחרים מהחלקה. התובע לא סיפק כל סיבה הגיונית וסבירה, מדוע יסכים המינהל ולו בשתיקה לחזקתו או שימושו בחלקת הזיתים, לעומת הסגות אחרות שהיו נושא להליכים משפטיים בין המינהל לבין אחיו של התובע. העובדה כי התובע לא צורף כנתבע נוסף לתביעה שכנגד שהגיש המינהל בביהמ"ש המחוזי בחיפה, ביחס לחריגות מהסכם 81 (תביעה שהוגשה לא רק כנגד מי שהיה צד להסכם) מלמדת לטעמי כי למינהל לא היתה ידיעה אודות חזקה ו/או תפיסה ו/או פלישה כלשהי של התובע למקרקעין. לסיכום פרק זה אומר כי את מרבית טענותיו של התובע בדבר חזקתו בחלקת הזיתים במועדים שקדמו לנטיעת עצי הזית אני דוחה, ולכל הפחות ניתן לומר כי טענותיו לא הוכחו. מדובר בטענות כלליות, שלא נתמכו במסמכים חיצוניים כלשהם ואף העדים שאמורים היו לתמוך בטענותיו של התובע לא היה בהם כדי לחזק את גרסתו (נהפוך הדבר), שכן הרושם היה כי שניהם לא ממש יודעים מה נעשה בחלקת הזיתים ולא ביקרו בה שנים ארוכות (העד לוי, לא היה אף פעם והעד השני לא ביקר בה ב 4-5 השנים האחרונות). אלא שגם אם היה התובע מצליח להוכיח כי הוא הכשיר את הקרקע בשנת 1980 והשתמש בה בעבר כשטח מרעה ולצורך זריעת אספסת, לא היה בדבר כדי להועיל לו, שכן אין בשימוש זה כדי ללמד על תפיסת חזקה. במה הדברים אמורים : "פינוי מקרקעי הציבור" לפי סעיף 1 לחוק הוא פינויים מכל אדם, ממטלטלין, מבעלי חיים, מכל הבנוי והנטוע עליהם, ומכל דבר אחר המחובר אליהם חיבור של קבע (הגדרה שהוספה בתיקון משנת 2005). מאחר ותנאי להוצאת צו פינוי וסילוק יד הוא 'תפיסת' המקרקעין (ולהזכיר, סע' 4 מתחיל במלים "תפס אדם מקרקעין..."), יש לתהות אחר משמעותו של המונח "תפיסה", שכן נקודת המוצא היא שלא לא כל פלישה למקרקעין של הזולת עולה כדי "תפיסה" במקרקעין. כפי שכבר הובהר בתחילת הדברים, סמכותה של הרשות להוציא צו סילוק פולשים מכוח החוק, היא הסמכות המקבילה ל"עשיית דין עצמית" כפי שנקבעה בסעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין ומכאן שניתן להתחקות אחר משמעותו של המונח 'תפיסה' גם מסעיפי החוק הרלוונטיים המקבילים בחוק המקרקעין. סעיף 17 לחוק המקרקעין קובע כי המחזיק במקרקעין "זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". סעיף 18 (א) מקנה למחזיק במקרקעין זכות למנוע הסגת גבול או שלילת שליטתו במקרקעין ובמקרה של "תפיסה טרייה" בת פחות משלושים יום, לא הסתפק המחוקק במניעת התפיסה (18 (א)) או דרישה לסילוק התפיסה (17 (א) אלא ניתן כוח לסלק בפועל את התפיסה שלא כדין במקרקעין בהתאם לסעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין. סעיף 19 לחוק המקרקעין קובע כי "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם". מהוראות חוק אלה ניתן לומר כי המונח "תפיסה" משמעותו "תפיסת חזקה" או אפילו "חזקה נוגדת" במקרקעין ולכל הפחות מדובר ב"הפרעה לשימוש", "השגת גבול" או "שלילת שליטה" במקרקעין. בספרו של פרופ' וייסמן "דיני קנין - החזקה ושימוש" (תשס"ו - 2005, עמ' 11), הוגדרה "חזקה בנכס" כ"מבטאת מצב עובדתי של קרבה לנכס במידה כזו ובנסיבות כאלה המתקבלות על ידי הסביבה כמספיקות כדי לבטא שליטה בנכס על ידי מניעתו מאחרים". באותה רוח נאמר כי מועד התפיסה הנדרש בהקשר של "העשייה העצמית" הוא "המועד שבו הנסיבות מעידות על כוונת הפולש להשתלט על הנכס" (עמ' 89-90). את הכוונה להשתלט על הנכס או על המקרקעין יש לבחון גם בזיקה לסוג הקרקע, שכן יש הבדל בין קרקע פתוחה, לבין קרקע שקיימים עליה מבנים. יפים לענייננו, דבריו של כב' הנשיא אגרנט, כתוארו אז, בע"א 17/72 יעקב אליהו נ' פישלו ואליעזר גרודה, פ"ד כז (1), 337, 345 לפיהם : "כאשר מדובר בחלקת אדמה פתוחה, שאין עליה מבנה, יש להבדיל היטב בין המקרה שבו עשה שם אדם פלוני מעשה או שורה של מעשים, שהיה בהם רק משום שימוש באותו חלק אדמה למטרות שהיה לו עניין בהן, אך בלי כוונה להשתלט עליו או בלי שהמחזיק (או בעל זכות ההחזקה) יכול להסיק מהם כוונה כזאת: לבין המקרה שבו נעשו המעשים ההם מתוך כוונה גלויה לרכוש שליטה בלעדית באותו נכס. רק לגבי המקרה השני יהיה מקום למסקנה שהלה תפס את ההחזקה בנכס". מדברים אלה ניתן ללמוד גם לענייננו, שכן גם אם עשה התובע שימוש בעבר בחלקת הזיתים לצורך מרעה כבשים לא היה בדבר כדי ללמד על כוונתו להשתלט על המקרקעין או לרכוש בהם שליטה בלעדית, להבדיל למשל ממקרה שהיה מקים שם סככה או מכלאה לכבשים. פס"ד שניתן בעת האחרונה והרלוונטי מאוד לענייננו הוא פסה"ד שניתן מתחת ידו של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בע"א 15146-04-11 עבדל עזיז מחמד סלמאן אל טורי נ' מנהל מקרקעי ישראל. באותו מקרה נדונו שני צווי פינוי שהוצאו מכוח חוק סילוק פולשים אשר העילה המיידית להוצאתם היתה שתילת עצי הזית, כאשר ברקע סכסוך רב שנים סביב הזכויות בחלקה בין המינהל לבין המערערים שם והוצאת הצווים אינה אלא גלגול, אחד מני רבים, של מחלוקת מתמשכת סביב הזכויות בחלקה. בימ"ש השלום קבע - וקביעתו לא שונתה ע"י ביהמ"ש המחוזי - כי המערערים נהגו להיכנס, לחרוש ולזרוע את השטח וכן למנוע בעד צדדים שלישיים לעשות בו שימוש וכי הצווים ניתנו בנסיבות של מאבק מתמשך בין הצדדים. בנסיבות אלה נפסק ע"י בימ"ש השלום כי "ריבוי מעשי פלישה וניסיונות עיבוד, אינו עולה כדי הוכחה פוזיטיבית של חזקה מתמשכת בקרקע, והוא היה ונותר, בפשטות, ריבוי של הסגות גבול ותו לא". השאלה העיקרית שהתעוררה בערעור היתה אם חלפו למעלה מ- 36 חודשים מיום שתפסו המערערים את השטח. ביהמ"ש המחוזי עשה הבחנה בין התיבה "זכות לחזקה" במובנה הרחב לבין אותו אקט של "תפיסת מקרקעין" שהחוק מתייחס אליו. נקבע כי החוק אינו מיועד לברר ולהכריע בשאלת החזקה במקרקעין במובנה הרחב ובהיותה נגזרת של זכות הבעלות בקרקע, כאשר הדיון וההכרעה בשאלה המהותית של בעלות במקרקעין נעשית בערכאה המוסמכת לכך ובהליכים המיועדים לכך. מקל וחומר, כך נקבע, בהקשר המצומצם של בחינת פרק הזמן שחלף בין מועד התפיסה לבין הוצאת הצו. בהמשך נקבע : "במבוא להצעת החוק, שאוזכרה לעיל, הוסבר, שהמטרה היא לאפשר הוצאת צו סילוק ופינוי "תוך זמן מסויים מיום שנודע על הפלישה, ותוך הגבלת זמן מיום התפיסה". כלומר - מדובר על חלוף הזמן מאותו אקט ספציפי שעומד בבסיס העילה להוצאת הצו. אם הסיטואציה הינה, כפי שנקבע עובדתית כאן, של פלישות חוזרות ונשנות, ניסיונות תפיסה, ואף תפיסה בפועל, לזמן כזה או אחר, של הקרקע, על ידי אותו גורם, אין מניעה לראות בכל אקט של פלישה, ובכל תפיסה של השטח, בין בעיבוד, בין בנטיעת שתילים, משום "טריגר", לייזום ההליכים של הוצאת צו פינוי לפי החוק, ומניין המועדים הרלוונטי, יעשה בהתאם. כאשר אין מחלוקת ששתילת עצי הזית באוגוסט 2009, היא האקט, מצד המערערים, שהביא להוצאת הצווים, וכאשר אלה הוצאו אך כחודש לאחר מכן, אין נפקות לבחינת כמות הכניסות למקרקעין, שמא הפלישות, מצד המערערים בשנים עברו, לצורך הבדיקה האם היתה נוכחות שלהם בשטח בתקופה שקדמה ל- 36 החודשים שעובר לשתילת עצי הזית. ניסיונותיהם, החוזרים ונשנים, לפלוש לחלקה, ולקרוא תיגר על הרשויות, בבואן לנהוג בשטח מנהג בעלים, אינם יכולים ליצור, יש מאין, מעין "חזקה נוגדת"". ובהמשך : "ברוח זו יש לראות את הנמקת בית משפט קמא.., ולפיה אף אם עיבוד הקרקע, בשנים מסויימות, עולה כדי יצירת חזקה במקרקעין, הרי, משהופסק העיבוד, נפסקת גם החזקה... " (עמודים 6 ו -7 לפסה"ד). בקביעות אלה של ביהמ"ש המחוזי יש כדי לסתום את הגולל על טענותיו של התובע כאן הן בנוגע לחשיבות עבודות הכשרת הקרקע, בהנחה שנעשו, על שאלת תפיסתו בחלקת הזיתים והן בנוגע להשלכת זריעת האספסת ורעיית הכבשים (שוב, בהנחה שהיו) על שאלה זו. ברוח הקביעה במקרה של "אלטורי" כי הפסקת עיבוד הקרקע מביאה להפסקת החזקה, הרי שעם סיום ביצוע עבודות ההכשרה שביצע התובע בשנת 80 (לשיטתו), אשר לאחריהן לא הוכח כל שימוש, ודאי לא שימוש רציף במקרקעין, הסתיימה החזקה במקרקעין, זאת גם אם נלך לשיטת התובע ונקבע כי ביצוע אותן עבודות מלמד על חזקתו במקרקעין. כך ביחס לזריעת האספסת (והדברים נאמרים למרות קביעתי כי התובע לא הוכיח טענותיו בכגון דא) - זריעה זו, המתחדשת מדי פעם/עונה לשיטתו של התובע, כמוהה כמו הפלישות החוזרות במקרה של אלטורי ואין בה כדי ללמד על חזקה רצופה ועקבית במקרקעין. בהקשר זה יודגש כי התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, באיזה תדירות הוא זרע את האספספת ומהי העבודה הנדרשת לשם כך. הכבשים עצמם, כך עולה מעדותו של התובע, ממוקמים בסככה שיש לתובע בקרבת מקום ולכל היותר הם הגיעו מדי פעם למקרקעין לצורך רעייה. רעייה זו, מעבר לעובדה כי אין היא נעשית באופן רציף וממושך, אינה מצומצמת לשטח זה דווקא ואין בה כדי ללמד על 'קרבה' למקרקעין הספיציפיים ו/או על כוונה להשתלט עליהם ומכאן שאין בה כדי שלילת זכותו וחזקתו של המינהל במקרקעין. מהמקובץ עולה כי גם אם טענותיו של התובע, ביחס להכשרת המקרקעין וביחס למרעה הכבשים היו מוכחות, הרי שאין באלה כדי ללמד על תפיסת חזקה במקרקעין ומכאן שוכנעתי כי עסקינן בפלישה טרייה הבאה לידי ביטוי בנטיעת עצי הזית, אקט אשר על פני הדברים יש בו כדי ללמד על כוונה לתפוס חזקה בלעדית במקרקעין ואשר הצדיק, נוכח התקיימותם של יתר התנאים, הוצאת צו סילוק לפי סע' 4 לחוק. משהגעתי כאן אציין כי טענותיו של התובע לזכויות במקרקעין, זכויות הנובעות מכוח חזקתו הממושכת לטענתו בהם נדחות לאור קביעותיי דלעיל ואולם גם אם היה בוחר התובע לדלג על הטענות ביחס לחוקיות הצו והיה טוען אך לזכויות במקרקעין נוכח הסכמת המינהל להימצאותו בהם, אומר כי גם אם ניתן לראות בו כבר רשות מכללא, המדינה רשאית לבטל רשות זו הואיל ולא נטען (וממילא לא הוכח) כי התובע נתן תמורה בעדה של הרשות וכפי שנקבע "רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע, מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון." (ע"א 96/50 צינקי נ' כיאט, פ"ד ה (1) 474. אומנם הפסיקה הכירה במקרים בהם תהא המדינה מושתקת כלפי בעל הזכויות במקרקעין מלדרוש את פינויו של בר הרשות מהמקרקעין (ראו למשל רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170) ואולם במקרה דנן לא מתקיימים שיקולי צדק ו/או שיקולים אחרים שיש בהם כדי להשתיק את המדינה מביטול הרשות. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. בקביעת סכום צנוע זה (יחסית) לקחתי בחשבון את העובדה כי צו הסילוק לא היה מספיק מפורט, דבר אשר גרם במידת מה לסרבול ההליך והעלאת טענות מיותרות ע"י התובע (טענות המתייחסות לחלקים אחרים בחלקה מס' 1).צווים