מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול החלטות ועדת האתיקה של עורכי הדין: עתירה מינהלית בה נתבקש ביהמ"ש לבטל החלטות ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין וההליכים המשמעתיים הנגזרים מהן. רקע עובדתי: העותר עו"ד (להלן: "העותר"). המשיב 1 הוא ועד מחוז תל-אביב (להלן: "ועד המחוז") והמשיבה 2 היא ועדת האתיקה של המחוז (להלן: "ועדת האתיקה"). במרוצת השנתיים האחרונות נפתחו כנגד העותר מספר רב של הליכי משמעת, בהם - קובלנות, בקשות להטלת עונש ולהשעיה זמנית/קבועה. את כולם יזמה ועדת האתיקה - אחד הגופים להם הקנה המחוקק סמכות להעמיד לדין משמעתי עורכי דין. נכון למועד פסק הדין, חלק מההחלטות הובילו להליכים משמעתיים כנגד העותר המצויים בשלבים מתקדמים - ונתקיימו בהם דיונים - וחלק עודם בשלבים התחלתיים. להלן יוצגו ההחלטות השונות. ביום 1.11.2010 החליטה ועדת האתיקה להגיש קובלנה כנגד העותר לאור "התבטאויות בלתי הולמות" שנקט כלפי כב' השופטת טובה סיוון במסגרת בקשה לפסילתה ובגין הגשת תביעה אזרחית נגדה. בתום הליך משמעתי, זוכה העותר (בדעת רוב) מכל העבירות שיוחסו לו (בד"מ פ/236/10). ועדת האתיקה ערערה (בד"א 123/11) וככל הידוע בית הדין הארצי טרם הכריע בעניין. באותו יום (1.11.2010), קבעה ועדת האתיקה כי תוגש קובלנה בחשד לפיו העותר היה מצוי בניגוד עניינים כשייצג לקוחות שהיה להם סכסוך עם עו"ד אחר. כן נטען כי נקט בהתבטאויות בלתי הולמות כלפי האחרון. ככל הידוע הקובלנה הוגשה והיא תלויה ועומדת בפני בית הדין המשמעתי המחוזי (בד"מ פ/254/10). בחודש ינואר 2011 החליטה ועדת האתיקה להגיש בקשה להשעייתו הזמנית של העותר, לאחר שהואשם בניסיון לשדל אחר לפגוע ברכבה של כב' השופטת סיוון, באיומים על שכנו ובניסיון לשדל לפגיעה בו. בית הדין המחוזי קיבל את הבקשה והורה על השעיה מלאה עד לסיום ההליך הפלילי, אולם בית הדין הארצי (החלטה מיום 10.4.2011) קבע כי תחול השעיה חלקית בלבד, במהלכה ייאסר על העותר לייצג לקוחות בהליכים פליליים או בפני בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. בהמשך, ערערה ועדת האתיקה לבית המשפט המחוזי בירושלים, אך ביום 10.8.2011, לאחר שניתן פסק הדין בהליך הפלילי, חזרה בה. יצוין, כי הפרשה הסתיימה בהסדר טיעון, במסגרתו נמחקו חלקם הארי של האישומים. העותר הורשע אך באיומים על שכנו והוטל עליו מאסר על תנאי. על בסיס גזר הדין, הגישה ועדת האתיקה ביום 31.8.2011 בקשה להטלת עונש בה נתבקש להשעות את העותר לתקופה ארוכה ובלתי מוגבלת (בד"מ פ/64/11). לא ניתנה לעותר הזדמנות לטעון טרם נקיטת ההליך ורק לאחר שהתקיים דיון בבית הדין המשמעתי (לאחר הגשת העתירה) הסכימה הוועדה ליתן לו זכות טיעון. בסופו של דבר, גזר בית הדין עונש השעיה על תנאי לשלושה חודשים (החלטה מיום 3.5.2012). הוגש ערעור לבית הדין הארצי וככל הידוע העניין עודו תלוי ועומד לפניו. מלבד ההחלטות שנסקרו לעיל, קיבלה ועדת האתיקה מספר החלטות נוספות, אך אלו טרם הובילו להגשת קובלנות או טרם התקיימו דיונים בהן. הראשונה התקבלה ביום 4.10.2010 על רקע "תלונה אנונימית", שהפנתה לממצאים שנקבעו במסגרת פסק דין אזרחי שניתן בתביעה שהגיש העותר נגד שוטר. בפסק הדין צוין כי העותר אמר לשוטר ש"הסתבך" וש"אינו יודע עם מי הוא מתעסק" ועל בסיס האמור קבעה הועדה שהוא עבר עבירת משמעת בכך ש"התנהל באופן בלתי הולם ופגע בכבוד המקצוע". ככל הידוע, נכון למועד פסק הדין טרם הוגשה הקובלנה. החלטה נוספת ניתנה ביום 10.1.2011 ועניינה ב"איומים" שהפנה לכאורה העותר כלפי הממונה על חופש המידע בלשכה (להלן: "הממונה"). במסגרת מכתב ששלח לה התריע כי אם תימנע מלמסור לו מידע בדבר תאריך מינויה לתפקיד ישקול נקיטת צעדים משפטיים אישיים נגדה. ועדת האתיקה ראתה בכך "איום בלתי לגיטימי" וביום 2.5.2012, לאחר הגשת העתירה, הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי. טרם התקיים דיון בה. לבסוף, כחודש לפני הגשת העתירה, החליטה ועדת האתיקה (ביום 24.10.2011) להגיש קובלנה בגין אירוע בשנת 2004 שבו היה מעורב העותר, בעקבותיו נגזרו עליו עבודות שירות ללא הרשעה. טרם הוגשה קובלנה בעניין. דיון: בראשית דברים אציין, כי לאחר הדיון בעתירה הגישו הן העותר, והן הלשכה מסמכים שונים במטרה לבסס את טענותיהם. מצאתי להתייחס לכלל המסמכים שרלוונטיים לטענות שהועלו במסגרת העתירה ובתגובות לה - ולא יותר מכך. בעתירה מתבקש להורות על ביטולן של כלל ההחלטות וההליכים הנגזרים מהן, בהסתמך על שני אדנים עיקריים: החלטותיה של ועדת האתיקה לוקות בחוסר סבירות קיצוני, התקבלו בחוסר סמכות ותוך שקילת שיקולים פסולים. העותר סבור כי הלשכה נוהגת באכיפה בררנית. היעדרם של פרוטוקולים מפורטים מהם ניתן ללמוד על הדרך והאופן בו התקבלו ההחלטות, מונע מהעותר לטעון כראוי נגדן וכן כי ההחלטות אינן מנומקות כלל או מנומקות באופן סתמי. אלו טענות התוקפות את תקינות ההליך המינהלי טרם הגשת הקובלנות. ביהמ"ש התבקש גם להורות על חשיפת חוות דעת פנימיות שועדת האתיקה הסתמכה עליהן, לחייב את הלשכה להמציא לעותר את שמותיהם של החברים שהשתתפו בקבלת ההחלטות ולהורות על העברת הטיפול בעניינים המשמעתיים של העותר למחוז אחר. אדון תחילה בחלקה הארי של העתירה - טענות בדבר חוקיות ההחלטות - ולאחר מכן אתייחס לסעדים הנוספים שהתבקשו. פרק 1: האם יש מקום להתערבות שיפוטית בהחלטות ועדת האתיקה: חלק 1א': האדן הראשון - בחינת ההחלטות לגופן ראשית, יש לעשות הפרדה בין החלטות בעניין קובלנות שתלויות ועומדות בפני בית הדין או שהדיון בהן הסתיים, לבין החלטות שטרם הובילו להגשת קובלנות, או שטרם התקיים בהן דיון. הטעם לכך הוא קיומן של עילות סף, בהם - "שיהוי", "סעד חלופי" ו"סעד תיאורטי". על פי הדין, עתירה מינהלית צריכה להיות מוגשת לכל היותר תוך 45 ימים ממועד ההחלטה (תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהלים (סדרי דין) התשס"א - 2000) (להלן: "תקנות סדרי הדין"). בעבר לא הייתה מגבלת זמן להגשת עתירה, אך כיום, משנקבע המועד האמור, בעלי הדין מחויבים לכבדו (ראו: עע"מ 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון (24.3.2002)). יהיו מקרים בהם בית המשפט יידרש לעתירה גם כאשר הוגשה בשיהוי דיוני ומנגד ישנן נסיבות בהן תידחה עתירה על הסף חרף הגשתה במסגרת סד הזמנים המותר (ראו: עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע 46 (7.12.2006)). הטעם לכך הוא חשיבות ההיבט המהותי של טענת השיהוי, הנבחן על בסיס שלושה יסודות: "שיהוי סובייקטיבי", "שיהוי אובייקטיבי" ו"מידת הפגיעה בשלטון החוק" (ראו: עע"מ 8283/11 מהא רפיק עלי חסן אלדר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים (18.4.2012)). השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בבחינת התנהגות העותר בפועל, ובשאלה האם התנהגותו מצביעה על ויתור משתמע מצידו על זכותו לפנות לערכאות. השיהוי האובייקטיבי עניינו מידת השינוי שחל במצב בשטח, והיקף הפגיעה באינטרסים של צדדים נוגעים בדבר נוכח האיחור בהגשת העתירה. כדי להקים טענת שיהוי נדרשת התקיימותם של שני היסודות לעיל במצטבר, אך גם בהינתן הדבר, יש לבחון האם אי בירורה של העתירה יפגע באופן משמעותי באינטרס הציבורי ובעיקרון שלטון החוק (ראו: עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, פד"י נו(3) 673, 679 (2002); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פד"י נז(5) 433, 448-449 (2003)). ומן הכלל אל הפרט. ההחלטה להגיש קובלנה כנגד העותר בגין התבטאויותיו כלפי כב' השופטת סיוון ניתנה עוד ביום 1.11.2010 (להלן: "הקובלנה הראשונה"). באותו מועד הוחלט להגיש קובלנה גם בחשד כי העותר היה מצוי בניגוד עניינים כשייצג לקוחות שהיו מסוכסכים עם עו"ד אליהוד יערי (להלן: "הקובלנה השניה"). שתי ההחלטות התקבלו אפוא כשנה טרם הגשת העתירה. בקובלנה הראשונה, בית הדין המשמעתי המחוזי זיכה את העותר ביום 18.9.201. ועדת האתיקה הגישה ערעור שטרם הוכרע. הקובלנה השנייה עודנה מצויה בדיונים בפני בית הדין המשמעתי ובמסגרתם העלה העותר טענה של "הגנה מן הצדק". מאז שהוגשה הקובלנה הראשונה ועד להגשת העתירה לא נודעו לעותר דברים חדשים בנוגע לנסיבות הגשתה ולעובדות עליהן היא נסמכת. דבר, אפוא, לא מנע ממנו לשטוח טענותיו בסמוך לקבלת ההחלטה. חובתו לעשות כן קיימת הן מכוח עקרונות המשפט המינהלי והן בהתאם לכלל לפיו טענות בנוגע לחוקיות האישום יש להעלות בשלב מקדמי ככל הניתן (ראו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (31.3.2005). בנסיבות אלו, מתקיים "שיהוי סובייקטיבי" מובהק. בנוסף, ביטול הקובלנה בשלב זה יביא עימו פגיעה בלשכה ובתי הדין. ערכאה משמעתית אחת כבר נדרשה לעניין - ולא מצאה לציין כי הגשת הקובלנה הייתה מעשה בלתי סביר. קבלת טענות העותר כאן תשלול מהלשכה את האפשרות לשכנע את בית הדין הארצי כי יש לאמץ את דעת המיעוט של בית הדין המחוזי ותתערב באופן לא ראוי באוטונומיה הנתונה לבתי הדין המשמעתיים תוך עקיפת הפרוצדורה הערעורית המקובלת. מעבר לצורך, לא התרשמתי שהגשת הקובלנה הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין וכך גם אין ממש בטענה לפיה ועדת האתיקה פגעה בזכויות העותר כשלא העניקה לו זכות טיעון טרם החליטה להגיש ערעור. ועדת האתיקה היא בעל דין בהליך ולכן אין היא נדרשת ליתן זכות טיעון טרם נקיטת צעדים משפטיים. זכות הטיעון שמורה לעותר טרם הגשת הקובלנה ולא לאחר פסק הדין. הקובלנה השנייה עניינה כאמור בחשד שהעותר היה מצוי בניגוד עניינים עת ייצג לקוחות שהיו מסוכסכים עם עו"ד יערי. כיום העניין מצוי בדיונים בפני בתי הדין ובמסגרתם אף טען העותר כנגד חוקיות האישום. התערבות שיפוטית תביא לפגיעה באוטונומיה הנתונה לבית הדין - שמונחת בפניו שאלה זהה - ותשלול מהלשכה את הזכות להוכיח את האישום. טעמים נוסף לדחיית הטענות הם קיומו של סעד חלופי, שמומש (ראו: בג"צ 1891/04 אסדו נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (22.4.2004); בג"צ 83/02 אסדי נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (28.2.2002)) והיעדר די נתונים כדי לקבוע שהאישום היה משולל יסוד. ממילא אין זה מן הראוי שביהמ"ש במסגרת זו יעשה כן. לערכאה הדיונית, השומעת ראיות, כלים מתאימים יותר להכריע בכך. החלטה נוספת מחודש ינואר 2011 עניינה בקשת השעיה זמנית עד לסיום הליך פלילי. דא עקא, הדיון בעניין התייתר הואיל ונכון למועד כתיבת פסק הדין ההליכים הסתיימו; ביום 27.3.2011 קיבל בית הדין המשמעתי המחוזי את הבקשה, אך בית הדין הארצי (בהחלטה מיום 10.4.2011) ביטל את ההשעיה המלאה, וקבע כי תחול השעיה חלקית בלבד - במהלכה ייאסר על העותר לייצג לקוחות בהליכים פליליים ובפני בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נמחק בהסכמת הצדדים ביום ב-10.8.2011. גם באשר להחלטה זו נפל שיהוי כבד, היות והעתירה הוגשה לאחר ששלוש ערכאות דנו בעניין. זאת ועוד, ניתן פסק דין במסגרת ההליך הפלילי ולכן ההשעיה הזמנית התבטלה מאליה. כידוע, בית משפט זה איננו מעניק "סעד תיאורטי" אלא במקרים חריגים המעוררים שאלות חשובות ועקרוניות. עניין זה איננו נמנה עליהם (ראו: עע"מ 2126/10 מטאור מערכת טכנולוגיה וארגון בע"מ נ' מנהלת אורות לתעסוקה - ועדת מכרזים בין משרדית 22 (8.12.2010); עע"מ 5933/05 אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל 11 (3.8.2006)). משאלו פני הדברים, יש לדחות גם את הבקשה לביטול החלטת ועדת האתיקה בדבר הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. עוד תוקף העותר את החלטה להגיש בקשה להטלת עונש, מיום 31.8.2011. טרם נכתב פסק הדין, גזר (ביום 3.5.2012) בית הדין המחוזי עונש השעיה על תנאי ל-3 חודשים. הלשכה הגישה ערעור וביקשה להחמיר בעונש. ראוי כאמור להימנע מלהתערב בעניין שתלוי ועומד בפני בית הדין הארצי ויש להותיר לאחרון להכריע בכך. בין ההחלטות היו גם כאלו שטרם הובילו לקיום דיונים בפני בתי הדין. לגביהן הטענות אינן לוקות ב"שיהוי אובייקטיבי" הואיל והתערבות שיפוטית לא תביא לביטולם של הליכים משמעתיים מתקדמים ושל החלטות בתי הדין. דא עקא, גם בעניינן קיים קושי אינהרנטי להתערב לאור קיומו של סעד חלופי. כעיקרון, בית המשפט המינהלי ימנע מלהידרש לעניין מסוים, מקום בו החוק קבע ערכאה מיוחדת לבירורו. המחוקק הקנה כאמור למוסדות הלשכה, ולבתי הדין המשמעתיים את הסמכות להעמיד לדין ולשפוט את עורכי הדין, ולא בכדי. על דרך הכלל, בית המשפט המינהלי לא יזקק לעתירות התוקפות את שיקול הדעת של גופי הקבילה, הואיל ואין זה רצוי לאפשר עקיפה של הפרוצדורה שנקבעה בחוק לבירור הסוגיות (ראו: בג"צ 4262/00 עו"ד יוסף נ' עו"ד זר - יושב ראש ועדת האתיקה 3 (26.9.2000). אך בכך אין סוף פסוק, שכן בדומה לסמכות בית המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה, כך לבית המשפט המינהלי סמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות גופי הקבילה. אמת, ראוי להפעיל סמכות זו במשורה ובמקרים חריגים, בהם נפל פסול מינהלי בהחלטה, מסוג של שיקולים פסולים או בלתי-חוקיים, חוסר סמכות, אי-סבירות קיצונית, חוסר תום-לב, הפלייה, או מניעים זרים, אך אין לקבוע כי לעולם דלתותיו של בית משפט זה יהיו נעולות בפני הנאשם בהליך המשמעתי (ראו: בג"צ 208/08 עו"ד זהבי נ' לשכת עורכי הדין בישראל 7 (18.8.2008) להלן: "פרשת עו"ד זהבי"); בג"צ 327/83 אבא שדה נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פד"י לח(1) 106, 107-108 (1984)). סבורני, כי נסיבות עתירה זו הן אכן יוצאות דופן. במשך פרק זמן של שנה, החליטה ועדת האתיקה להגיש כנגד העותר חמש(!) קובלנות. לאלו יש להוסיף בקשת השעיה זמנית, בקשת השעיה קבועה וערעורים שיזמה הלשכה על החלטות שקיבלו בתי הדין, שלטעמה "הקלו מדי". זכות העותר לעסוק במשלח ידו הועמדה אפוא פעם אחר פעם בסימן שאלה. גם אם צלח בשלום הליך אחד, מיד נאלץ לעמוד בפני הליך נוסף. אין להתפלא על תחושת הנרדפות שחש, בעמדו מול מערכת אכיפתית הבוחרת לפעול כנגדו באופן תדיר. ודוק: המחוקק העניק לגופי הקבילה כוח רב. בידיהם הסמכות הבלעדית להחליט אם לנקוט הליכים כנגד עורך דין ובכך לסכן את שמו הטוב ופרנסתו. ואולם, מכך מתחייב כי יפעלו רק לאחר הפעלת שיקול דעת מעמיק, בזהירות ובמידתיות. גם אם נופלות טעויות - ואלו עלולות להתרחש - אין מקום כי תיווצר התחושה שההחלטה התקבלה בשרירות, מתוך חוסר שיקול דעת או חס וחלילה על בסיס שיקולים זרים. הנכס החשוב ביותר של מערכות אכיפה הוא האמון בתום ליבן והביטחון כי לא ינצלו את השררה לרעה. יפים לעניין דברי כב' השופטת (בדימוס) פרוקצ'ה בעל"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין 7-6 (16.3.2004) (להלן: "פרשת חרמון"): "על לשכת עורכי הדין להפעיל את כוחה בזהירות ובאחריות, תוך שהיא שמה לנגד עיניה את המטרות לשמן הוקמה - בראש וראשונה, שמירה על כבוד המקצוע והגנה על הנזקקים לשירותים המקצועיים של חבריה. כן היא חבה חובת נאמנות מיוחדת כלפי חבריה, עורכי הדין, שעיסוקם המקצועי מותנה בהשתייכותם אליה...את סמכות השיפוט המשמעתי, על הלשכה להפעיל תוך מילוי חובת הנאמנות הכפולה שהיא חבה לציבור הרחב ולציבור עורכי הדין...בצד כוחה של הלשכה בהשלטת מרותה על חבריה, עליה להגשים את מטרות הדין המשמעתי באורח מידתי ומאוזן. עליה לקדם בכך את טובת המערכת המקצועית הן מבחינת ההגנה על הלקוח, הן מבחינת השמירה על תדמיתו הכללית של המקצוע בעיני הציבור, והן מבחינת ההקפדה על זכויותיו המהותיות והדיוניות של עורך הדין. שילוב זה של מטרות העומד ביסוד דין המשמעת יש לקדם באורח מבוקר ותוך הפעלת שיקול דעת סביר." ראוי לזכור, כי התגוננות בפני הליך משמעתי מצריכה השקעת משאבים ומביאה למתח נפשי ניכר. כל הליך עלול לפגוע בנאשם - והדבר נכון שבעתיים עת ננקטים כנגדו מספר הליכים במקביל. לכן ידה של הלשכה לא "תהיה קלה על ההדק" ושומה עליה להביא בגדר שיקוליה את הפגיעה הקשה העלולה להיגרם בשמו הטוב של עורך הדין ובפרנסתו, עוד טרם הורשע. בענייננו, התמונה שמצטיירת מותירה תחושה בלתי נוחה, הן לאור ריבוי ההליכים והן לאור תוצאתם. בהליך אחד זוכה העותר על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, הבקשה להשעיה לתקופה ארוכה נדחתה (הוטל עונש על תנאי) וכך גם הבקשה להשעיה זמנית נדחתה כמעט לחלוטין (הוחלט על השעיה חלקית שתחול רק על ייצוג בפלילים). לנוכח נסיבות אלו, מצאתי להיכנס לבחינה מעמיקה ונפרדת של כל אחת מההחלטות שטרם התקיימו בהם דיונים. וישנן שלוש כאלו: החלטה להגיש קובלנה בשל "איומים" שלכאורה הפנה העותר כלפי הממונה על חופש המידע בלשכה. החלטה להגיש קובלנה בשנת 2011 על רקע מעורבות העותר באירוע שהתרחש בשנת 2004. החלטה להעמיד לדין את העותר בשל ממצאים שלכאורה נקבעו במסגרת תביעה אזרחית שהגיש. אציין כבר עתה, כי כמות ההחלטות איננה מעידה על איכותן. בהחלטה מיום 10.1.2011 נקבע שתוגש קובלנה בגין "לשון איום" שנקט לכאורה העותר כלפי הממונה על חופש המידע בלשכה, במסגרת מכתב מיום 5.10.2010 , בו התריע כי אם לא יקבל מידע באשר לתאריך מינויה לתפקיד - יראה עצמו חופשי לנקוט נגדה צעדים משפטיים: (ההדגשות במקור): "אמתין תקופה של עד תום 7 ימים נוספים, החל ממועד קבלתי מכתב זה על ידך - בשים לב לעובדה שהנני ממתין למידע מבוקש ונדרש זה, תקופה זמן נמשכת של 57 ימים בדיוק! - לקבלת מידע נדרש ומבוקש זה, קודם נקיטת צעדים משפטיים, נגדך אישית, המתחייבים והנדרשים, בנסיבות העניין... העותר טרח להוסיף בהמשך: "כדי למנוע, בכל הכבוד הראוי, מתן פרשנות בלתי ראויה ובלתי נכונה, כפי שאירע לי, בעבר, בהתנהלותי אל מול גורם אחר, הפועל מטעם ובשם ועד מחוז תל-אביב...ולצורך הסרת ספקות כל שהן!, הרי להודיעך בזאת, כי אין במפורט בסעיפים 4-5 למכתבי זה, משום שמץ של איום אסור שהוא כלפיך." נראה כי העותר ניבא את העתיד. ביום 12.12.2010 כתב לו פרקליט ועדת האתיקה דאז, עו"ד עמוס ויצמן כי ועדת האתיקה מצאה שלכאורה עבר עבירה של "איום": "מכתבך מיום 5.10.2010...מתרה אישית בעו"ד מיכל קרסוצקי-יחזקאל...נבקשך להגיב על האמור לעיל, תוך 14 יום...". בהמשך, לאחר שהוגשה העתירה, הוגשה הקובלנה שבה נטען כי, "איום הנאשם על הממונה אישית בדבר נקיטת הליכים משפטיים נגדה אישית, מהווה לשון איום ונועד להטיל אימה. חוק חופש המידע שבמסגרתו פנה הנאשם לקבל את המידע, מקנה לו או למרשיו סעד של פנייה בעתירה מינהלית נגד החלטת הרשות הציבורית ולא אישית נגד הממונה שהינו עובד הרשות ופועל מטעמה. הקובל טוען כי איום אישי על עושה דבר רשות...הוא בלתי הולם ובלתי ראוי ונועד להפעיל לחצים לא ראויים להיכנע לדרישותיו". במילים אחרות: לטענת הלשכה, די בכך שהעותר הודיע לממונה כי ינקוט כנגדה "צעדים משפטיים, המתחייבים והנדרשים" כדי "להטיל עליה אימה", בין היתר משום שהפניה לקבלת המידע נסמכה על חוק חופש המידע שאיננו מקנה תביעה אישית. עמדה זו תמוהה, בלשון המעטה. ראשית, גם אם הפנייה לקבלת המידע נסמכה על דין מסוים, אין זה מונע הגשת תביעה על בסיס דין אחר (נזיקי למשל)- אם המידע לא מסופק. שנית, קשה להלום כי לשכת עורכי הדין תחליט במקום עורך הדין האם יש לו עילת תביעה בתיק המצוי בטיפולו. שאלה זו מסורה להכרעת הערכאות המוסמכות - במקרה זה בתי המשפט האזרחיים - ולהם בלבד. החלטה של ועדת האתיקה להעמיד לדין משמעתי עורך הדין בגלל שהיא גורסת כי התרה על הגשת תביעה חסרת יסוד, מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכות הגישה לערכאות והתערבות לא ראויה בחופש המקצועי. שלישית, הודעה לפיה ינקטו הליכים משפטיים אם ובמידה לא תענה פניה איננה "איום" אלא התראה לגיטימית. הגשת קובלנה במקרה דנן - היא חרב מתהפכת כנגד עורכי הדין שכן, במקרה כזה עלול כל עורך דין המציין במכתבו כי ינקוט הליכים משפטיים במקום שהוא סבור כי יש מקום לכך - לעמוד בפני חשש לקובלנה משמעתית כנגדו. אין חולק, כי ראוי להתרות על האפשרות שתוגש תביעה טרם הגשתה בפועל. במידה והדבר יחשב עבירה אתית עורכי דין ימנעו מליתן למזיק הזדמנות סבירה לתקן את הנזק - וזו תוצאה שלילית בעליל. למותר להוסיף, כי העובדה שהמכתב הופנה ל"עובדת רשות", ולא לאזרח פרטי חסרת חשיבות. אם מדובר באיום - הוא ייחשב ככזה בין אם יופנה לאדם פרטי ובין אם לעובד רשות. אין נפקות לכך שהמכתב מופנה לעובדי ציבור, אשר אינם חסינים מפני עוולות אישיות המבוצעות על ידם (ראו: סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 117 (1991); ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל 29 (21.3.2011)). יכול ובנסיבות מסוימות תביעה אישית כנגד עובד ציבור תידחה מסיבות כאלה או אחרות. אולם אין להעלות על הדעת כי עצם הגשת התביעה תיאסר. אין ספק, כי ראוי לשמור על כבודם של עובדי הציבור ולהימנע מלהשתלח בהם, אולם המכתב כפי שנוסח על ידי העותר, איננו עולב בעובד הציבור ולא מגבש עבירה משמעתית. המסקנה היא שבמקרה זה נהגה ועדת האתיקה בחוסר איזון ובלא שיקול דעת. מדובר בהחלטה שרירותית שיש בה משום אכיפה בררנית. מבוקש כי העותר יועמד לדין בגין פעולה שעורכי דין מבצעים חדשות לבקרים ואינם נושאים בתוצאות משמעתיות בגינה. ועדת האתיקה חטאה לחובת הנאמנות הכפולה שלה - ובנסיבות חריגות כאלו קבעה ההלכה הפסוקה כי בית משפט זה רשאי להתערב על אף קיומו של סעד חלופי. משכך, הריני לקבוע כי החלטתה להעמיד לדין את העותר בשל הודעתו לממונה כי הוא עשוי לנקוט כנגדה צעדים משפטיים, איננה עומדת במבחן הביקורת שיפוטית ויש להורות על ביטולה, כמו גם על הקובלנה שנגזרה ממנה. החלטה נוספת ניתנה ביום 24.10.2011 - כחודש לפני הגשת העתירה. עניינה בהגשת קובלנה בגין אירוע שהעותר היה מעורב בו בשנת 2004 בעקבותיו הוטל עליו צו לעבודות שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. במכתב שמוען לעותר מיום 23.6.2011 כתבה ועדת האתיקה, כי מחומר שהגיע אליה מהפרקליטות, עולה כי בעבר הודה בעבירות בגינן נגזר עליו הצו הנ"ל ויש בעבירות אלה כדי לגבש עבירה משמעתית. הסבריו של העותר לפיהם מדובר בתיק ישן שאיננו רלוונטי, לא הועילו והוחלט על הגשת קובלנה. בעניין זה, הפגם שנפל בהתנהלות הועדה הוא חמור ונוגע ל"גרעין הקשה" של חוקיות המעשה המינהלי. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק המרשם הפלילי" או "החוק") קובע כי המשטרה תנהל מרשם פלילי לגבי כל אדם. בסעיף 2 לחוק נקבע כי במרשם יהיה מצוי בין היתר מידע לגבי "צווי מבחן...וצווי שירות לתועלת הציבור, אף אם ניתנו ללא הרשעה..."(ההדגשות אינן במקור). לאור הרצון להגן במידת האפשר על פרטיות האזרח נקבע כי המרשם יהיה חסוי ולא יימסר ממנו מידע אלא לפי החוק (ראו: סעיף 3 לחוק). עם זאת, ישנן נסיבות בהן אינטרסים ציבוריים שונים, למשל הגנה על שלום הציבור ובטחונו, ניהול הליכים פליליים, שמירה על טוהר השירות הציבורי וכו' מצדיקים חשיפת עברו הפלילי של אדם (דנ"פ 9384/01 נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין 22 (15.11.2004)). לכן, בסעיפים 10-4 מצוינים רשימת גופים הזכאים לעיין בפריטי מידע המצויים במרשם. לשכת עורכי הדין מנויה בין אלו, הואיל והוסמכה "על פי חיקוק לתת, לחדש או לבטל רשיון". היא רשאית להביא בחשבון את עברו הפלילי של אדם, אם הוא הסכים לכך (ראו: סעיף 6 לחוק). אלא שלצד הוראות החוק המסדירות את מסירת המידע מהמרשם הפלילי והבאתו בגדר שיקוליהן של הרשויות המוסמכות, קובע פרק ג' לחוק מגבלות על מסירת מידע. תכליתן העיקרית של מגבלות אלה הינה לסייע לאדם להתנתק מעברו במטרה להשתלב בחברה כשווה בין שווים ולעסוק במקצועות שנחסמו בפניו בעבר, כחלק מעיקרון הרהביליטציה. אחת מאותן הגבלות נוגעת למסירת מידע לגבי צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. סעיף 13(5) קובע כי מידע כאמור לא יימסר אלא לגופים מסוימים המצוינים בתוספת הראשונה לחוק, שלשכת עורכי הדין איננה נמנית עליהם. סעיף 21 קובע כי (ההדגשות אינן במקור) "בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה". מכאן, ועדת האתיקה הסתמכה על מידע שאסור היה לה להביאו בחשבון והפרה את הוראות סעיף 21. חרף האמור, העלתה הלשכה מספר טיעונים בניסיון למנוע התערבות שיפוטית. לעמדתה, פסק הדין איננו סודי ולראיה הייתה רשאית לקבל העתק ממנו באמצעות בקשה לעיון בתיק בית המשפט, החומר התקבל מהפרקליטות ולא מהמשטרה המנהלת את המרשם, מטרת השימוש במידע הייתה להביאו בפני בית דין המשמעתי שזכאי לעיין בו וממילא העותר רשאי להעלות את טיעוניו בפני הערכאה הדיונית. מצאתי כי טענותיה מחטיאות את תכליתו של חוק המרשם הפלילי וקבלתן תעשה אותו פלסתר. כפי שצוין לעיל, המחוקק קבע כי הרשעות שהתיישנו, נמחקו או הליכים שהסתיימו ללא הרשעה לא ימסרו ולא יובאו בחשבון אלא על ידי גופים ספציפיים ובנסיבות מוגדרות, הכל במטרה להגשים את רעיון הרהביליטציה. העובדה שהלשכה קיבלה מידע שלא הייתה אמורה להיחשף בפניו דרך הפרקליטות ולא דרך בקשה לעיון במרשם היא חסרת חשיבות. כך עולה מלשונו החד-משמעית של סעיף 21 והדבר מתחייב לאור תכלית החוק. הרציונאל העומד ביסודו - הגשמת העקרונות האוניברסאליים של שיקום ושיבה למוטב - מתקיים הן כאשר המידע הגיע באמצעות עיון במרשם והן כאשר המידע התקבל ממקור אחר. כוונת המחוקק הייתה לאסור את השימוש במידע בשל תוכנו ולא בשל מקורו ולכן אין לאפשר את עקיפת הוראות חוק מרשם הפלילי באופן שהלשכה מבקשת לעשות. ראוי בעניין זה להפנות לדברי כב' השופטת נאור בעל"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נט(6) 202, 217-216 (2005): "צו שירות לתועלת הציבור אשר ניתן ללא הרשעה הינו יוצא דופן. הוא בא כאקט שיפוטי הצופה פני שיקום...לשכת עורכי-הדין אינה נמנית עם הזכאים לקבל מידע בדבר צו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה (סעיף 13 לחוק), ולכן אין היא רשאית להביא בחשבון מידע כאמור... אלא שיש לבחון כעת את השאלה אם יש משמעות לאופן שבו הגיע המידע לידי הלשכה. הלשכה טוענת כי אין כל הוראה בחוק המרשם הפוטרת את מי שנדון לשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה ממסירת מידע. לגישתה, ההגבלה על מסירת המידע חלה על מנהלת המרשם, הלא היא משטרת ישראל. לכן לדידה מאחר שאין חלות הוראות ההתיישנות או הוראות המחיקה של חוק המרשם, רשאית היא להשתמש, ללא הגבלה, במידע שהתקבל מהמערער. זהו לדעתי היפוך היוצרות. נקודת המוצא היא חיסיון, כאמור בסעיף 3 לחוק המרשם. אין כל סעיף בחוק המרשם המאפשר ללשכה לקבל מידע בדבר צו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה, ובנוסף הרי סעיף 21 לחוק אוסר במפורש הסתמכות על מידע מסוג זה." אין גם ממש בטענה לפיה מטרת השימוש במידע - לצורך הגשת קובלנה - "מכשירה" את המעשה. אמנם, בחוק המרשם הפלילי נקבע כי בית דין רשאי לעיין בעובדות הנוגעות לצו הרשעה לתועלת הציבור אם הן מהותיות לנושא הדיון שבפניו, אולם מכאן אין להסיק כי ללשכה עצמה מותר להסתמך על המידע בהחלטה להגיש קובלנה. האיסור הקבוע בסעיף 21 לחוק איננו מוחרג לנסיבות מסוימות אלא הוא חל על כל ההחלטות שמקבל גוף ציבורי הפועל במסגרת סמכותו. בין אם הלשכה מחליטה על קבלה של חבר חדש, חידוש רישיון, או נקיטת הליך משמעתי - אל לה להסתמך על מידע כאמור. מכאן, ועדת האתיקה הפרה בריש גלי את הוראות חוק המרשם הפלילי. החלטתה התקבלה בחריגה מסמכות תוך שקילת שיקולים בלתי חוקיים. היות ועסקינן בפגם מהסוג החמור ביותר - בית משפט זה רשאי וצריך להתערב על אף קיומו של סעד חלופי (ראו: דפנה ברק ארז, משפט מינהלי - כרך ב', 797 (2010); פרשת עו"ד זהבי, 7)). אשר על כן, החלטת ועדת האתיקה מיום 24.10.2011 בדבר הגשת קובלנה כנגד העותר בטלה ואין להמשיך בהליכים המשמעתיים הנגזרים ממנה. עוד אציין כי מצאתי טעם משמעותי לפגם בכך שהלשכה החליטה על הגשת קובלנה בשנת 2011, בהתבסס על אירוע יחסית אזוטרי שהתרחש בשנת 2004. אמנם, אין דיני ההתיישנות הסטטוטוריים חלים על עבירות משמעתיות של עורך דין, אך אכיפתם של עבירות משמעת כפופים לעקרונות המשפט הציבורי - בהם שיהוי ותום הלב. הזמן הרב שחלף עלול לפגוע בזכות הנאשם להתגונן כראוי וגם להחטיא את תכלית הדין המשמעתי - שכידוע איננה להעניש את העבריין אלא לקבוע באיזו מידה הוא עודנו ראוי לאימון הציבור בעיסוקו המקצועי. במילים אחרות: התועלת ציבורית בענישת עורך דין בשל מעידה "קלה" שהתרחשה לפני שנים ארוכות היא מועטה, אם בכלל, ומנגד הנזק לפרט ניכר. החלטה על הגשת אישום בנסיבות אלו עלולה להיחשב "כמעשה של בחירה באמצעי לא ראוי, בהעדר יחס סביר בין התועלת לציבור בנקיטתו לבין הנזק לפרט" (ראו: ז' סגל וא. זמיר, הגנות מן הצדק כיסוד לביטול אישום - על קו התפר בין המשפט הפלילי למשפט הציבורי, הפרקליט 2003, כרך מז, חוברת א', עמ' 73). כב' השופטת (בדימוס) פרוקצ'ה הבהירה בפרשת חרמון את החשיבות בנקיטת הליכים משמעתיים תוך זמן סביר וקבעה כי ייתכנו מקרים שבהם פתיחת הליך משמעתי בשיהוי ניכר תהווה פגם שורשי, המצדיק התערבות שיפוטית (עמ' 16, 17): "גם אם תכליתו העיקרית של הליך המשמעת היא להגן על התדמית הראויה והתיפקוד הנאות של השירות המקצועי, גם מאחוריו ניצב אדם העומד למשפט ונתון לביקורתו של גוף שיפוטי, העלול להיפגע מעצם ההליך ומהעונש העלול להיות מושת עליו. גם הוא זכאי להליך שיפוטי תקין והוגן בעניינו. תקינותו של ההליך תלויה, בין היתר, באופי ובטיב היוזמה הננקטת על ידי הקובל בהגשת הקובלנה המשמעתית. מועד פתיחתם של הליכי משמעת כנגד עורך דין עשוי להשליך במישרין על שאלת תקינותם והגינותם של ההליכים במקרה נתון...המשפט הציבורי מכיר בטענת השיהוי כטענת הגנה כנגד פתיחת הליך שיפוטי באיחור. טענה זו נטענת, על פי רוב, בהעדר תקופת התיישנות סטטוטורית...על הקובל לשקלל את נתון מעבר הזמן שהתרחש מאז נמסרו בידיו כל האמצעים הנדרשים לצורך נקיטת הליך המשמעת; את הנתון בדבר ההיקף ואופי הפגיעה הצפויה בעורך הדין הנאשם כתוצאה מהאיחור בנקיטת ההליך, ואת חומרת הפגיעה הצפויה באינטרס הציבורי הכללי ובערך השמירה על כבוד המקצוע באם לא יינקט הליך המשמעת עקב הזמן הרב שחלף... יש לומר, איפוא, כי מעבר הזמן בין מועד הארוע המשמש נושא לדין משמעתי לבין מועד נקיטת הליך המשמעת בגין אותו ארוע, מהווה גורם בעל משמעות משפטית אף בהעדר תקופת התיישנות סטטוטורית התוחמת באורח מובנה את המועד להגשת הקובלנה." (ראו גם: על"ע 4/79 עו"ד דוד נ' בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, פד"י לד(1) 153, 155). בענייננו, בשנת 2011 התקבלה החלטה להעמיד לדין את העותר בגין מעשה שביצע בשנת 2004. הדעת נותנת, כי אם היה מדובר באירוע חמור, המעיד על פגם יסודי בהתנהלותו, בית המשפט לא היה מסתפק בהטלת עונש קל של צו ללא הרשעה. אין זה סביר כי מפסק הדין ניתן ללמוד על קיומו של אינטרס ציבורי בהרחקת העותר ממקצועו, ואף נהפוך הוא - כשבית המשפט גוזר צו ללא הרשעה על עורך דין, הוא עושה זאת בין היתר כדי שלא לפגוע בעתידו המקצועי לאחר שהגיע למסקנה כי פגיעה כאמור תהא בלתי צודקת. בנסיבות אלו, ההחלטה להגיש קובלנה כ-7 שנים לאחר ביצוע המעשה נראית תמוהה ובלתי מידתית. יש אפוא לבטל את ההחלטה הן מטעמים שלגופה והן בשל השיהוי הניכר שנפל בה. ההחלטה האחרונה שנותר לדון בה היא הראשונה בשרשרת (מיום 4.10.2010). לקבלתה קדמה "תלונה אנונימית" שהפנתה לפסק דין אזרחי בו מתח בית משפט השלום ביקורת על התנהלות העותר. פסק הדין ניתן בעקבות תביעת לשון הרע שהגיש העותר כנגד שוטר בשם יהודה, בטענה כי האחרון הוציא את דיבתו כשאמר: "עורך דין הוא עורך דין ביריון וצריך לחנך אותו". ברקע של פסק הדין וכחלק מתיאור ההשתלשלות שהובילה לאמירת הדברים ציין בית המשפט: "דבריו של יהודה נאמרו בתום לב. נזכיר בהקשר זה כי יהודה עצמו חווה על בשרו, דקות ספורות קודם לכן, התנהגות מתגרה ופרובוקטיבית מצידו של התובע...התובע עיכב את השוטרים מחוץ לדירה בלא כל הצדקה במשך עשר דקות ולא טרח לצאת אליהם עד אשר יהודה נכנס לדירה. לאחר מכן איים התובע על יהודה, אמר לו שהוא "הסתבך" ושהוא "לא יודע עם מי הוא מתעסק". התובע נהג בדרך לא ראויה כלפי אנשי משטרה שבסך הכל ביקשו למלא את תפקידם". עוד העיר בית המשפט על התנהלות העותר במהלך דיוני ההוכחות: "אציין...כי לא נעלמה מעיני התנהגותו הלא ראויה של התובע כלפי יהודה במהלך שמיעת הראיות בפניי, כאשר הבחין שיהודה, שהמתין לאחר תום עדותו מחוץ לדלת האולם, התבונן פנימה דרך חלון הזכוכית, לתוך האולם. התובע, תוך כדי חקירה של עד אחר, ניגש לדלת האולם ופתח אותה במהירות לרווחה לכיוון ראשו של יהודה, במטרה להדוף את יהודה לאחור". על יסוד האמור קבעה ועדת האתיקה כי העותר ביצע עבירות משמעת. אינני סבורה כי יש מקום להתערבות שיפוטית בהחלטה זו. הקביעה אם מעשה מסוים מגבש עבירה משמעתית ואם קיים אינטרס ציבורי בהעמדה לדין, נתונה לשיקול דעתה הרחב של הלשכה ומתחם ההתערבות של בית המשפט יהיה צר: "אין בית המשפט הזה רואה עצמו כמי שנכנס בנעליו של הקובל וכמי שמחליט, כאילו מעיקרו, אם יש בתלונה עילה לכאורית לייזום הליכים משמעתיים. משמע, בית המשפט איננו שם עצמו כאחד הקובלים ואינו שוקל, אם הוא היה מגיש קובלנה, לו הייתה באה התלונה לפניו, ואין הוא רואה עצמו כקובל נוסף, המצטרף לסוגי הקובלים המנויים" (ראו: בג"צ 248/81 ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לד(3) 533, 540 (1983)). לסיכום, לנוכח התשתית העובדתית שנפרסה בפני, אין בידי לקבוע כי ההחלטה הנ"ל לוקה בחוסר סבירות קיצוני. ראוי להותיר אפוא את ההכרעה לבית הדין המשמעתי, המהווה ככלל את הערכאה המתאימה לקביעת המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי-דין (ראו: על"ע 4444/99 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד וינוגרד, פ"ד נה(5) 908, 912 (2001)). חלק 1ב': האדן השני - בחינת ההליך המינהלי: חלק נכבד מטענות העותר התייחסו לאי תקינות ההליכים. לסברתו, העובדה כי ועדת האתיקה איננה מנהלת פרוטוקולים מפורטים מהם ניתן ללמוד על הדרך בו התקבלו ההחלטות מנעה ממנו לממש באופן ראוי את זכות הטיעון. בנוסף, ההחלטות לא נומקו במידה מספקת. לנוכח קביעותיי בחלק 1א' לעיל התייתר כמעט לחלוטין הצורך בדיון בטענות הנ"ל. קיומן של עילות סף מונע התערבות בהחלטות שעניינן הובא בפני בתי הדין ואילו שתים מתוך שלוש ההחלטות האחרות מצאתי לבטל מכוח נימוקים אחרים. כך שלגבי רוב ההחלטות הנתקפות המדובר "בדיון אקדמי". ההחלטה היחידה, המצריכה הידרשות לטענות, היא האחרונה שנסקרה במסגרת חלק א' - הגשת הקובלנה על רקע ממצאים שנקבעו בפסק דין אזרחי (החלטה מיום 4.10.2010). טרם התקיים דיון בעניין, אך לא מצאתי שקיימת עילה בדין לביטולה בשל חוסר סבירות. מכאן, קבלת או דחיית הטענות הנוגעות לתקינות ההליך עשויה להשפיע על התוצאה הסופית. לא מצאתי ממש בטענה לפיה אי היחשפות לפרוטוקולים או חוות דעת פנימיות פגעה בזכות הטיעון של העותר. כפי שלא יעלה על הדעת לקבוע כי נאשם שלא נחשף לדיונים פנימיים של הפרקליטות איננו יכול לממש כראוי את זכות הטיעון טרם הגשת אישום, כך אין לקבוע שהיחשפות לתוכן הדיונים שערך הגוף הקובל הכרחית למימוש ראוי של זכות הטיעון טרם הגשת קובלנה. בדומה לכתב אישום, מורכבת קובלנה מחלק עובדתי וחלק משפטי. בחלק העובדתי מתוארים המעשים המיוחסים לנאשם ובחלק המשפטי מוסבר כיצד המעשים מהווה הפרת חוק. לכן, די בכך, שעורך הדין יהיה מודע לעובדות והנסיבות העומדות מאחורי הכוונה להגיש קובלנה, כדי שיוכל לטעון כנגד הפרשנות המשפטית הניתנת להן על ידי הגוף הקובל. הוא איננו זקוק אפוא לחוות דעת פנימיות, או לפרוטוקולים של דיונים בעניין הספציפי. הוא כן זכאי לקבל את הראיות עליהן נסמכת ההחלטה. ודוק: העותר אינו טען כי נעלמו מעיניו העובדות שלדעת ועדת האתיקה מגבשות לכאורה עבירות משמעתיות. למכתבה של ועדת האתיקה מיום 18.7.2010 צורף העתק התלונה, בה מפורטות העובדות שלדעת המתלונן נקבעו בפסק הדין ונפקותם המשפטית. בתשובתו של העותר מיום 3.8.2010 הוא טען בהרחבה כנגד התיאור העובדתי והטענות והמשפטיות שהועלו בה. משכך, מצאתי לדחות את הטענה לפגיעה בזכות הטיעון. טענה פרוצדוראלית נוספת עניינה בהיעדר נימוקים. במכתב המודיע על ההחלטה מיום 4.10.2010 נכתב בקצרה: "הרינו מתכבדים להודיעך, כי ועדת האתיקה...החליטה להגיש נגדך קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב-יפו, בגין התלונה שבנדון". אף על פי שלכאורה מדובר בנימוק לאקוני, אין בכך כדי להביא לביטול ההחלטה. כזכור, עסקינן בהחלטה לדחות את טענות העותר במסגרת הליך שימוע. בנסיבות אלו אין צורך בנימוקים מפורטים, כיוון שבהליך נחשף העותר לעובדות ולנימוקים עליהן היא נסמכת ויש להניח כי גם בקובלנה שתוגש יובהרו בהרחבה הנימוקים להגשתה. מעבר לצורך, היעדר הנמקה איננו מהווה טעם לפסילת ההחלטה אלא מטיל על הרשות את נטל ההוכחה באשר לחוקיות מעשיה (ראו: סעיף 6(א) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תש"יט - 1958). כפי שצוין לעיל, מהתשתית העובדתית עולה כי החלטה זו של ועדת האתיקה מצויה במתחם הסבירות ועל כן הורם הנטל הנדרש. חלק 2: הסעדים הנוספים הנדרשים על ידי העותר: בשולי העתירה, ביקש העותר כי בית המשפט יאסור על מחוז תל-אביב להמשיך ולטפל בענייניו ויחייב את ועדת האתיקה להמציא חוות דעת פנימיות ואת שאר המסמכים המצויים תחת ידיה בעניין ההחלטות שהתקבלו. בקשת העותר לפסלות איננה מבוססת. לטענתו, די בכך שהתלונן כנגד יו"ר ועדת האתיקה, עו"ד אפרים נוה (כיום יו"ר ועד מחוז תל-אביב) וכנגד רכזת ועדת האתיקה, עו"ד מיכל קרסוצקי-יחזקאל כדי להביא לכך שועדת האתיקה תהיה בניגוד עניינים מובנה כשהיא מטפלת בענייניו. מאליו מובן שאין בהגשת תלונה כנגד נושא תפקיד ציבורי כדי למנוע מהאחרון להכריע בענייני המתלונן ולפעול על פי סמכויותיו. פעמים רבות נפסק כך גם לגבי נושאי משרה שיפוטית או מעין שיפוטית (ראו: ע"א 7725/00 פלוני' נ' פלונית (30.11.2000); ע"א 5714/97 מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (14.10.1997)). מעבר להגשת התלונה, לא הניח העותר תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד על חשש ממשי למשוא פנים של אחד או יותר מחברי הוועדה או ועד המחוז. ראוי לציין, כי עו"ד אפרים נוה פסל עצמו מלדון בענייניו. אשר על כן, מצאתי לדחות את הבקשה. עם זאת במאמר מוסגר, אציין, כי אין ספק שהעותר חש נרדף על ידי ועדת האתיקה. ניתן להניח כי תחושתו קיבלה חיזוק משמעותי על רקע שתי החלטות תמוהות; האחת - הגשת קובלנה בהסתמך על מידע אסור לשימוש הנוגע למעשה שבוצע לפני שנים רבות, והשניה - הגשת קובלנה בגין התראה על נקיטת אמצעים משפטיים שמשום מה נחשבה "איום". בהחלטות אלו אכן נפלו פגמים מהותיים ושורשיים. ראוי כי הלשכה תסיק את המסקנות המתבקשות מהפגמים הקשים שהתגלו בהליך קבלת אותן החלטות כדי שלהבא לא ישנו, לא בענייניו של העותר ולא בענייניהם של חברים אחרים. בטרם סיום אציין, כי לא מצאתי לחייב את הלשכה לחשוף חוות דעת פנימיות, החלטות שונות ורשימה של חברי ועדת האתיקה שהשתתפו בקבלת החלטות ספציפיות. עניינה של העתירה בתקיפת חוקיות החלטות ועדות האתיקה ולא בבקשה לקבלת מסמכים מגוף ציבורי. ככל שהעותר מעוניין בקבלת המסמכים האמורים, עליו להגיש עתירה נפרדת על פי הוראות החוק הרלוונטיות. בכל מקרה, היעדר המסמכים לא פגע בזכויותיו הטבעיות. סוף דבר: דין העתירה להתקבל חלקית. החלטת ועדת האתיקה מיום 10.1.2011 בדבר הגשת קובלנה כנגד העותר על רקע התכתבותו עם הממונה על חופש המידע - בטלה ואין להמשיך בהליכים הנגזרים ממנה. בנוסף בטלה ההחלטה מיום 24.10.2011 בדבר הגשת קובלנה כנגד העותר בהסתמך על מידע בעניין צו לתועלת הציבור שנגזר עליו - ואין להמשיך בהליכים הנגזרים ממנה. לא מצאתי להתערב ביתר ההחלטות. בנסיבות העניין ולאור תוצאת פסק הדין תשא ועדת האתיקה בהוצאות העותר בסך כולל 15,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. אתיקה מקצועית (עורכי דין)אתיקהעורך דין