דוקטרינת השיהוי מקורה בדיני היושר האנגליים והיא מתקיימת לצד הוראות ההתיישנות הסטטוטורית, כאשר ההתיישנות מהווה גבול עליון לחסימת זכות התביעה, בעוד השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 281). השיהוי בהגשת תביעה נוצר מקום שנעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה העומדת לתובע, באופן הפוגע בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5), 94). שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי: האחד, האם השיהוי מבטא ויתור התובע על הזכות; השני, האם במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה; לעיתים, נוסף תנאי שלישי שעניינו שיהוי אשר נגרם בשל חוסר תום ליבו של התובע (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל על ידי יורשיה נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 755). מכאן, אם נמנע תובע מלתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין שלא יעמוד עוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי. עם זאת, השימוש במחסום השיהוי יעשה בנסיבות חריגות בלבד - מקום שמאזן הצדק בין הצדדים, והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי מצדיקים זאת. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים ירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נז(5) 433 נקבע: "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. ...סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם שהניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה". שיהוי