התובעים טוענים כי ההתדרדרות במצבו של המנוח ביום הגעתו לבית החולים חלה בשל ביצוע בדיקת ה-CT באיחור, ובשל אי מתן הטיפול המתחייב מתוצאות הבדיקה במועד. לטענת התובעים, המתין המנוח כשעתיים וחצי מרגע הגיעו לבית החולים ועד לביצוע הבדיקה, זאת מאחר, כך נמסר להם ע"י רופאי חדר המיון, שהרופאה שאמורה היתה לבצע את הבדיקה, לא שהתה בבית החולים. עד שבוצעה בדיקת ה-CT התדרדר מצבו של המנוח עד כדי אובדן הכרה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא איחור בבדיקת סי טי / עיכוב בביצוע בדיקת :CT 1. לפני תביעת יורשיו ותלוייו של המנוח ז"ל לפיצויים בגין רשלנות רפואית שכתוצאה ממנה, על פי הנטען, לא נמנע מותו של המנוח ביום 24.5.01 בשל אירוע מוחי בו לקה. רקע עובדתי 2. המנוח, יליד שנת 1948, היה בן 53 במותו. ברקעו הרפואי היו יתר לחץ דם קשה לא מטופל ולא מאוזן, עם פגיעה באיברי מטרה (רשתיות העיניים, לב, אי ספיקת כליות), משקל עודף ועישון כבד. 3. ביום 12.5.01, בוקר יום שבת, חש המנוח ברע. אמבולנס הוזעק והמנוח פונה מביתו לבית החולים הדסה הר הצופים. בדו"ח מד"א מן השעה 10:30 צוין כי קיים חשד ל-CVA, כי המנוח בהכרה מלאה, נושם עם דופק סדיר, וכי הוא סובל מלחץ דם גבוה (260/190). עוד צוין "כרגע מדבר לא לענין, אווט בשפתיים" (השיבוש במקור. בע' 45 לרשומה הרפואית). 4. המנוח הגיע לבית החולים בשעה 10:40. בקבלתו צוין כי הגיע עם דיספזיה (הפרעת דיבור) ושיתוק פלג גוף ימני שהופיעו באופן פתאומי וחד כשעה טרם קבלתו. עוד צוין כי ברקעו יתר לחץ דם מוזנח רב שנים עם פגיעה באיברי מטרה: רטינופתיה דרגה 3, נפרופתיה עם אי ספיקת כליות, ו-LVH, אינו נוטל כל תרופות, עישון כבד, השמנת יתר והיפרליפידמיה (רמת שומנים גבוהה בדם). בבדיקה גופנית שבוצעה למנוח נמצא לחץ דם גבוה (233/153), נמדדו דופק וסטורציה ונלקחו בדיקות דם. צוין כי המנוח "שקוע, אך מגיב לקריאת שמו. דיספזיה קשה - לא ניתן להבינו, ללא קישיון עורף. אישונים צרים, שווים, מגיבים לאור". בהמשך צוין כי שקע ל"קומה עמוקה, דצרברציה, אישונים רחבים ולא מגיבים. ברדיקרדיה. נושם עצמונית". בשעה 11:45 הוכנסה זונדה לקיבה, ובשעה 12:00, לאור ההתדרדרות במצבו של המנוח לאחר שהמנוח שקע לקומה, בוצעה למנוח אינטובציה לצורך הנשמה מלאכותית (בע' 52- 53 ובע' 47 לרשומה הרפואית. ס' 4 לתצהיר ד"ר רות סטלניקוביץ מטעם הנתבעת). 5. בשעה 12:10 הוזמנה בדיקת CT ראש (בע' 46 לרשומה הרפואית). בבדיקה שבוצעה למנוח זמן מה לאחר מכן (לטענת התובעים כשעתיים וחצי לאחר מועד הגעתם לבית החולים, קרי: בשעה 13:00 לערך, ולטענת הנתבעת בשעה 12:24), נמצא דמם תוך מוחי נרחב הפורץ לכל החדרים, ובצקת מוחית עם דחיקת קו אמצע. בייעוץ טלפוני שנערך עם נוירוכירורג וכונן בכיר הוחלט כי אין מקום להתערבות ניתוחית כלשהיא. 6. המנוח אושפז ביחידה לטיפול נמרץ כשהוא מחוסר הכרה ומונשם ללא סימני התאוששות נוירולוגית. נוירולוג שבדק אותו התרשם כי המנוח מצוי במצב המתאים למוות מוחי, אולם בשל תגובה מינימלית לכאב, הוחלט שלא לכנס וועדת מוות מוחי. בהמשך אשפוזו של המנוח חלה החמרה בתפקודי הכליות. מצבו הקריטי והבלתי הפיך של המנוח הוסבר למשפחה מספר פעמים לאורך תקופת אשפוזו. 7. ביום 24.5.01 לפנות בוקר התדרדר מצבו של המנוח, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים, בוצעה החייאה אשר בסיומה, בשעה 02:02, נקבע מותו של המנוח. טענות התובעים 8. התובעים טוענים כי ההתדרדרות במצבו של המנוח ביום הגעתו לבית החולים חלה בשל ביצוע בדיקת ה-CT באיחור, ובשל אי מתן הטיפול המתחייב מתוצאות הבדיקה במועד. לטענת התובעים, המתין המנוח כשעתיים וחצי מרגע הגיעו לבית החולים ועד לביצוע הבדיקה, זאת מאחר, כך נמסר להם ע"י רופאי חדר המיון, שהרופאה שאמורה היתה לבצע את הבדיקה, לא שהתה בבית החולים. עד שבוצעה בדיקת ה-CT התדרדר מצבו של המנוח עד כדי אובדן הכרה. 9. עוד טוענים התובעים כי ביום ה-24.5.01, יום מותו של המנוח, הבחינה בתו של המנוח, ענבל מאמא, כי מכונת ההנשמה אליה חובר המנוח אינה תקינה. ענבל הזעיקה את האחיות אך אלה ביטלו את דבריה בזלזול וביקשו שלא תפריע להן בעבודתן ובארוחתן. ענבל הפצירה באחיות להיכנס לחדרו של המנוח, אולם רק לאחר כשעה ניאותו האחיות לעשות זאת, אז הבחינו בתקלה במכונה וקראו לרופאה. רופאה שהגיעה ובדקה את המנוח, קבעה את מותו. התובעים טוענים כי התקלה במכונת ההנשמה, ואי מתן מענה מיידי לתקלה, הביאו למותו של המנוח. 10. התובעים תמכו תביעתם בחוות דעתו של ד"ר יחיאל דב היילברון, מומחה לנוירוכירורגיה. על פי חוות הדעת, הגיע המנוח לחדר מיון עם סימני CVA מוחי חד, ומצבו חייב ביצוע בדיקת CT דחופה על מנת להבדיל בין דמם לאוטם איסכמי. ההתדרדרות המהירה במצבו של המנוח מעת הגיעו לחדר מיון, הדגישה את הדחיפות בביצוע הבדיקה ואף חייבה העברתו ליחידה לטיפול נמרץ וזימון מיידי של נוירולוג או נוירוכירורג, ואם אין מומחה כזה בבית החולים, להעבירו "למרכז הנותן מענה בהדמיה וצינטורים". עוד נטען כי הייעוץ הטלפוני עם נוירוכירורג נעשה באיחור קריטי. איחור זה הביא לנזק מוחי קשה גם אם לא למוות מוחי. התייחסות נכונה לדחיפות בביצוע CT ראש בעת קבלתו לאשפוז וטיפול חירום מקצועי מיידי, כפי שנדרש במקרה של יתר לחץ דם קיצוני ידוע עם אירוע מוחי חד, היו יכולים לשנות את כל המהלך הקליני. לפיכך, המסקנה היא כי שהטיפול הלקוי הוא שהביא למותו של המנוח. 11. באשר לאירוע מיום 24.5.01 מציין ד"ר היילברון כי חולה מונשם הנמצא בקומה צובר הפרשות רבות המצריכות שאיבות תכופות חוזרות. כאשר מכונת ההנשמה מפסיקה לפעול ואינה מתוקנת או מוחלפת מיד ואין מנשימים את החולה ידנית בעזרת מכשיר אמבו, ימות החולה מחנק תוך 3-4 דקות. ד"ר היילבורן קובע כי אי ההנשמה הידנית הביאה למותו של המנוח כתוצאה מהיפוקסיה (חוסר חמצן) של לבו ומוחו תוך דקות מהפסקת פעולתו של מכשיר ההנשמה. פרופ' היילברון מוסיף ומציין כי התגובה השלילית לבת משפחה המבקשת להפעיל מחדש את מכונת ההנשמה שנעצרה, אינה מתקבלת על הדעת ומשולה להמתת חסד פעילה האסורה על פי החוק ונופלת מההקפדה הנדרשת בנושא זה מכל רופא ואחות. 12. בכתב התביעה נטען עוד כי לפי דברי הצוות הרפואי, נדבק המנוח במהלך אשפוזו בוירוס (ס' 8 לכתב התביעה). פרופ' היילברון מציין בחוות דעתו כי לא מצא בכתובים תוצאות בדיקת מעבדה המעידות על כך, ואין הוא מייחס בחוות דעתו רשלנות לנתבעת בענין זה. בעת הדיון בתביעה זנחו התובעים טענה זו, ולא ניתנה לה כל התייחסות בחקירות העדים או בסיכומיהם. טענות הנתבעת 13. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה. הנתבעת טוענת כי האירוע נשוא התביעה בעקבותיו הגיע המנוח למצב של מוות מוחי, אירע ביום 12.5.01, ואילו כתב התביעה הוגש ביום 22.5.08, למעלה משבע שנים מיום שאירע. עוד היא טוענת כי האירוע מיום 24.5.01, מועד בו היה המנוח במצב סופני, הוסף, ככל הנראה, לכתב התביעה, רק על מנת להתגבר על טענת ההתיישנות. 14. הנתבעת טוענת כי המנוח הגיע לבית החולים בשעה 10:40 כשהוא במצב קשה, וסובל משטף דם מאסיבי במוח (CVA), שהתבטא, בין היתר, בשיתוק בפלג גוף ימין, דיספזיה קשה, עיוות בשפתיים ולחץ דם גבוה ביותר. מיד עם אשפוזו, אבחנו הרופאים שהמנוח סובל משטף דם במוח וטיפלו בו בהתאם לאבחנה זו. רופאי בית החולים הזמינו בדיקת CT וביצעו פעולות לייצוב מצבו של המנוח. במהלך הטיפול, המשיך מצבו של המנוח להתדרדר. כשעה וחצי לאחר הגיע המנוח לבית החולים, ועם סיום הבדיקות והטיפולים ההכרחיים לייצוב מצבו, הוכנס התובע לבדיקת CT אשר אשררה את אבחנת הרופאים, ולפיה סבל המנוח משטף דם מאסיבי במוח אשר פרץ לכל החדרים ומבצקת מוחית עם דחיקת קו האמצע. נערכה התייעצות עם נוירוכירורג בכיר אשר שלל התערבות כירורגית, ובבדיקת המנוח ע"י נוירולוג נמצא כי המנוח מצוי במוות קליני. המנוח הועבר למחלקת טיפול נמרץ, כשהוא ללא הכרה, ומצבו המשיך להתדרדר, עד שנפטר 12 יום לאחר מכן, לאחר ניסיון החייאה מלא. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם לו בוצעה בדיקת CT מיד עם הגעת המנוח לבית החולים, לא היה בכך כדי לשנות את הטיפול שניתן למנוח. 15. הנתבעת מכחישה כי אירעה תקלה במכונת ההנשמה ביום מותו של המנוח. הנתבעת טוענת כי מכונת ההנשמה פעלה היטב, אולם המנוח נפטר ביום 24.5.01, כתוצאה ממצבו הנוירולוגי הבלתי הפיך כשהוא מצוי במצב של מוות מוחי. מצבו הטרמינלי של המנוח הוסבר למשפחה לכל אורך אשפוזו, לרבות ביום שלפני מותו, כפי שצוין פעם אחר פעם ברשומה הרפואית, אך המשפחה סירבה להכיר בכך. 16. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של פרופ' צבי רפפורט, מומחה לנוירוכירורגיה. פרופ' רפפורט מציין בחוות דעתו כי המנוח הגיע לבית החולים עם חשד לאירוע מוחי בעקבות הפרעה בדיבור עם שיתוק בפלג גוף ימין. המנוח טופל מיד עם הגעתו עם 1 מ"ג ניטרוגליצרין תוך וורידי, ובשעה 11:45 הוכנסה זונדה לקיבה. בשעה 12:00, ולאחר שקיעת המנוח לקומה, בוצעה אינטובציה לצורך הנשמה מלאכותית. בשעה 12:10 הוזמן CT ראש אשר הדגים דימום מוחי נרחב משמאל אשר פרץ לחדרים. בבדיקתו היה המנוח בקומה עמוקה עם דצרברציה, אישונים מורחבים, לא מגיבים לאור וברדיקרדיה. ביעוץ נוירוכירורגי הוחלט שאין מקום להתערבות ניתוחית. המנוח טופל שוב בניטרוגליצרין להורדת לחץ הדם, ובטיפול להורדת לחץ תוך-גולגלתי. בשעה 18:00 לא היו החזרים של הקרניות והחולה לא נשם עצמונית, מצב המתאים למוות מוחי. בהמשך החמירה אי ספיקת הכליות, המנוח המשיך לקבל טיפול תמיכתי עד לקביעת מוות לבבי ביום 24.5.01 בשעה 02:02. 17. פרופ' רפפורט מציין בחוות דעתו כי המנוח סבל מיתר לחץ דם מוזנח שפגע ברשתיות העיניים, בלב ובכליות, מהשמנת יתר ועישון כבד. לכן היה בסיכון גבוה לדימום תוך מוחי כפי שאכן אירע ב-12.5.01. הדימום היה מסיבי בצד הדומיננטי של המוח עם פריצה לחדרים, והמנוח התדרדר במהירות לקומה עמוקה ונפטר. פרופ' רפפורט מציין כי מדובר בדימום קטלני שאינו בר טיפול. פרופ' רפפורט מוסיף ומציין כי ד"ר היילברון טוען כי CT מוקדם היה יכול לשנות את המהלך הקליני ולמנוע את מותו של המנוח, אולם אין הוא מפרט כיצד CT מוקדם היה משנה את הטיפול, וזאת מן הסיבה הפשוטה שאין טיפול אחר במקרה זה. בדימום מוחי היפרטנסיבי בעומק המוח עם פריצה לחדרים אין מקום להתערבות ניתוחית, ובמקרה זה לא היה מקום להתערבות ניתוחית בלי קשר לעיתוי ה-CT. הצוות הרפואי טיפל במנוח מיד עם הגעתו ע"י הורדת לחץ דם, בדיקות דם והכנסת צינורות לגוף לצורך טיפול. ה-CT בוצע לאחר טיפולים אלה, עיתויו היה סביר והוא לא שינה את הגישה הטיפולית ואת תוצאותיה. הדימום היה קטלני ולחולה לא היה סיכוי להישאר בחיים למרות כל הטיפולים הרפואיים. בית החולים טיפל במנוח לפי הסטנדרטים המקובלים, ואין טיפול רפואי שהיה יכול למנוע את פטירתו. 18. באשר לאירוע מיום 24.5.01 מציין פרופ' רפפורט כי אין תיעוד רפואי התומך בטענה כי חלה תקלה במכונת הנשמה רגעים לפני קביעת מותו של המנוח. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט 19. נוכח הטענות הרפואיות הסותרות שהועלו ע"י המומחים מטעם הצדדים, הוריתי על מינויו של ד"ר נבו מרגלית, סגן מנהל המחלקה הנוירוכירורגיה במרכז רפואי תל אביב סוראסקי, כמומחה מטעם בית המשפט. 20. ד"ר מרגלית קבע בחוות דעתו כי נוכח הנזק הראשוני שנגרם למנוח בשל הדימום המוחי, החלטת הצוות הרפואי לטפל במנוח באופן שמרני, ללא התערבות ניתוחית, היא החלטה מקובלת לחלוטין וכי כל טיפול אחר שהיה ניתן למנוח לא היה משנה את מהלך הדברים. ד"ר מרגלית מציין בחוות דעתו כי המנוח הגיע למיון לאחר אירוע מוחי קשה. בבדיקת ה-CT שנערכה לו נראית המטומה תוך מוחית נרחבת עם פריצה למערכת החדרים, ובצקת מוחית קשה עם דחיקה של קו האמצע כתוצאה מהדימום. דימום זה הוביל לשקיעה של המנוח לקומה עמוקה עם תגובה מינימלית לכל גירוי שהוא. דבר זה מעיד על פגיעה קשה במוח ובגזע המוח כבר בשלבים הראשונים של המהלך. למרות שלא ניתן היה לקבוע מוות מוחי בשל תוספת נשימות של החולה, מדובר במצב קשה ביותר ללא כל סיכוי להתאוששות. ד"ר מרגלית מציין כי מובן שמשפחת החולה, אשר נמצא במצב כה קשה, זכאית ליחס מתאים מצד הצוות הסיעודי ולמאמץ להקל על מצבה. יחד עם זאת, יחס אחר או טיפול אחר לא היו מובילים לתוצאה אחרת. הדימום המוחי המסיבי ממנו סבל המנוח קרה ברגעים הראשונים של האירוע. גם אם היה עיכוב בביצוע ה-CT וגם אם היה עיכוב בביצוע הפעולות השונות שבוצעו, אין זה נכון לומר שקצב אחר או טיפול אחר היו מובילים לתוצאה שונה. 21. ד"ר מרגלית מוסיף ומציין בחוות דעתו כי הדימום המוחי גרם לנזק מוחי שאינו ניתן לתיקון כבר בדקות הראשונות של האירוע. כל הטיפול שניתן בהמשך נועד למנוע נזק משני, כלומר, לשמר את המוח הפגוע ולמנוע ממנו פגיעה נוספת, ואין בו כדי לתקן את הפגיעה שכבר התרחשה כתוצאה מן הדימום. מניסיון עם חולים רבים המגיעים עם דימום מוחי ספונטני, ידוע כי את הפרוגנוזה העיקרית קובע הדימום עצמו. במקרים בהם הדימום הוא "קטסטרופלי", בוחרים במקרים רבים לא לטפל באופן אגרסיבי ולהניח למהלך הדברים הטבעי לעשות את שלו. בענייננו, בחינת תוצאות בדיקת ה-CT מראה דימום גדול עם פריצה למערכת החדרים ולחץ משמעותי. נוכח תמונת ה-CT המדגימה נזק מוחי נרחב מאוד וקשה מאוד, החלטת הצוות הרפואי שלא לבצע פעולות "הרואיות", הגיונית ומוצדקת ביותר. טיפול "אגרסיבי" יותר לא היה מוביל לתוצאה אחרת, ולכל היותר היה מאריך את סבלו של המנוח במספר ימים נוספים. 22. המומחה מטעם בית המשפט נחקר ע"י ב"כ התובעים. בחקירתו נשאל המומחה, בין היתר, האם הוא נוהג לתת חוות דעת רפואיות מטעם תובעים בתיקי רשלנות רפואית, והשיב כי אין הוא נוהג לתת חוות דעת רבות בכלל, וכי מטעם תובעים נתן חוות דעת אחת או שתיים ומטעם נתבעים נתן חמש חוות דעת. בהמשך, ובהתייחס למתן חוות דעת מטעם התביעה, ציין כי "זו עמדה מאוד לא נעימה ונוחה, להיות בעמדה בה אתה מעיד נגד מישהו שעשה ניתוח לא מוצלח או טיפול לא מוצלח ...זו לא הרגשה נוחה להיות זה שמעיד כנגדו" (בע' 20 לפרוטוקול). בשל תשובתו זו, ומטעמים נוספים שיפורטו בהמשך, ביקש ב"כ התובעים בסיכומיו לפסול את חוות דעתו של המומחה, ולחלופין למנות מומחה רפואי נוסף. דיון והכרעה התיישנות 23. ראשית, יש לדחות את טענת הנתבעת להתיישנות התביעה. מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו נולדה עילת התובענה. על פי ס' 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו אירע אותו נזק. בענייננו, מדובר בתביעת עיזבון ותלויים ועילת התובענה היא הנזק שנגרם במות המנוח. לפיכך, התגבשה עילת התביעה ביום פטירתו של המנוח אשר חל ביום 24.5.01. במועד זה נפתח מירוץ ההתיישנות. התביעה הוגשה ביום 22.5.08 ולפיכך עילתה לא התיישנה. למעלה מן הדרוש יוסף, כי התובעת 6, בתו של המנוח, ילידת שנת 1991, היתה עדיין קטינה במועד הגשת התביעה, ותביעתה כתלויה ממילא לא התיישנה. הבקשה לפסילת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט 24. ב"כ התובעים ביקש, כאמור, לפסול את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט או לחלופין למנות מומחה נוסף מטעם בית המשפט, וזאת מכמה טעמים: האחד, חוסר אובייקטיביות של המומחה מטעם בית המשפט אשר העיד כי עדות נגד רופא אחר גורמת לו אי נעימות. מומחה כזה, כך נטען, מצוי בניגוד עניינים, בפועל או בכוח, מעצם האינטרס להימנע מאי נעימות במתן עדות נגד חבריו למקצוע. השני, המומחה לא עיין ברשומות הרפואיות טרם מתן עדותו ובשל כך נמנעה מן התובעים חקירה נגדית יעילה. השלישי, טעות קרדינאלית שנפלה בחקירת המומחה בבית המשפט, בה טען כי המנוח הועבר במהלך אשפוזו מבית החולים הדסה הר הצופים לבית החולים הדסה עין כרם, העברה שלא היתה, והרביעי, אי התייחסות המומחה בחוות דעתו לחוסרים של מסמכים מהותיים ברשומה הרפואית. 25. לאחר ששקלתי את טענות ב"כ התובעים, לא ראיתי לפסול את חוות דעתו של המומחה או למנות מומחה רפואי נוסף מטעם בית המשפט. אכן, אין חולק כי נוכח תפקידו המיוחד של מומחה מטעם בית המשפט, מוטלת עליו החובה לנהוג באובייקטיביות וללא משוא פנים. יחד עם זאת, לענין פסילתו של מומחה מטעם בית המשפט נפסק לא אחת כי "משמונה מומחה מטעם בית המשפט, חזקה עליו שינהג באופן מקצועי ויעשה מלאכתו נאמנה... וכי לפיכך, פסילתו יכול שתיעשה רק בנסיבות חריגות" (רע"א 7098/10 טביבזדה נ' שירותי בריאות כללית, ניתנה ביום 31.1.11, רע"א 7232/06 לויה נ' שירותי בריאות כללית, ניתנה ביום 11.1.07, רע"א 5611/07 לינצקי נ' קופ"ח, ניתנה ביום 21.10.07). בענייננו, אין בטעמים שנמנו ע"י ב"כ התובעים כדי להוביל לפסילתו של המומחה. תשובת המומחה בחקירתו כי עדות נגד רופא אחר היא עמדה "לא נעימה" או "לא נוחה", היתה תשובה כנה, ואולי אף מובנת, ואין בה, כשלעצמה, כדי להצביע על משוא פנים או על ניגוד עניינים המחייב פסילתו של המומחה. יתר על כן, המומחה ציין כי נתן בעבר חוות דעת מטעם תובעים, ומכאן, כי אין בתחושתו זו משום נקיטת עמדה מקצועית שיטתית לטובת נתבעים. משידע המומחה להתגבר על אי הנעימות וליתן חוות דעת מטעם תובעים, חזקה עליו כי ידע לעשות כן שעה שנתן חוות דעת מטעם בית המשפט. יוסף לאמור כי המומחה עשה בעדותו רושם שקול וחסר פניות, ועדותו ניתנה באופן ענייני ומקצועי, וללא כל סממן להטיה או מגמתיות. באשר ליתר טענות ב"כ התובעים, אין בטענות אלה כדי להביא לפסילת חוות דעתו של המומחה, ואלה מתייחסות רק למשקל חוות דעתו. אף לא מצאתי כי יש ב"פגמים" עליהם הצביע ב"כ התובעים כדי לפגום במשקל חוות דעתו של המומחה. חקירתו של ב"כ התובעים את המומחה היתה חקירה מדוקדקת, ארוכה וממצה, וזכות התובעים לחקירה נגדית לא נפגעה כהוא זה. גם טעותו של המומחה, אשר סבר, בעת החקירה, כי המנוח הועבר לבית החולים הדסה עין כרם, היתה טעות שנפלה בלהט החקירה, ואין בה כדי לפגום בחוות דעתו בכל המתייחס לסוגיות שבמחלוקת. 26. ויודגש: אין בדחיית בקשת התובעים לפסילת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כדי להביא אוטומטית לאימוץ מסקנותיו של המומחה. חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט נתונה, ככל חוות דעת אחרת, לביקורתו של בית המשפט, בשים לב לסוגיות שבמחלוקת ולעובדות המתבררות במהלך המשפט (המתחדדות, בדרך הטבע, לאחר שמיעת הראיות), ואין בית המשפט מתפרק מסמכות ההכרעה מקום בו הוגשה חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט: "...מושרשת ההלכה לפיה אין בית המשפט מתפרק מסמכות ההכרעה שעה שמוגשת לו חוות דעת מומחה, וכי הוא הפוסק האחרון בשאלות הרפואיות במחלוקת...הלכה זו מפיגה - לכל הדעות - במידה משמעותית את החשש המדובר באשר למינוי המומחה מטעם בית המשפט" (ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 5.3.09, בס' כ"ד לפסק הדין). יתר על כן, על בית המשפט לבחון את התשתית הנורמטיבית שביסוד מסקנותיו של המומחה, ולענין זה מוטל עליו, בין היתר, "לבדוק על אילו אדנים הושתתה חוות הדעת המקצועית ולהפריד באזמל חד בין קביעות מקצועיות, הנובעות ממומחיותו של נותן חוות הדעת, לבין קביעות בעלות נפקות משפטית, המצויות בתחום סמכותו של בית המשפט בלבד" (רע"א 2146/08 עז' המנוח בושוויק ז"ל נ' מרכז רפואי בני ציון, ניתן ביום 12.1.11). יוסף לאמור כי העמדתו של המומחה מטעם בית המשפט לחקירה נגדית מדוקדקת, כפי שנעשה בענייננו, מעניקה לבית המשפט כלי משמעותי נוסף לבחינת חוות דעתו של המומחה (ר' ענין מוזס, שם, בס' כ"ג לפסק הדין). הדחיפות בביצוע ה-CT 27. התובעים טוענים כי היה על הנתבעת לבצע למנוח בדיקת CT ראש מיד עם הגיעו לבית החולים. ד"ר היילברון העיד כי כאשר אדם מגיע לחדר מיון עם אירוע מוחי - הפרעה בדיבור וחולשת גפיים - הפרקטיקה הנכונה היא לבצע בדיקת CT מיד עם הגיעו. מדובר במקרה דחוף, וביצוע הבדיקה מתחייב מן הצורך לקבל את מלוא המידע הזמין האפשרי לשם עריכת אבחנה וקבלת החלטות בהקדם האפשרי. 28. בחינת הראיות מעלה כי אין, למעשה, מחלוקת כי ראוי היה לבצע את בדיקת ה-CT בהקדם האפשרי. פרופ' רפפורט, המומחה מטעם הנתבעת, הסכים בעדותו כי חשוב היה לבצע בדיקת CT מוקדם ככל האפשר, לצורך ביצוע האבחנה ומתן הטיפול: "ש. למה חשוב לבצע CT מוקדם ככל האפשר? ת. לפני שאנו עושים CT אין לנו אבחנה. יש כל מיני דברים שיכולים לגרום לאותה תמונה קלינית. ש. איזה מידע נותן ה CT לגבי דימום תוך מוחי? ת. זה מראה לנו איפה הדימום התוך מוחי. אם זה חוץ מוחי או תוך מוחי. זה יכול להיות דימום שפוגע בריכוז המים המוחיים. אז יש הרבה וריינטים וחשוב מאוד לצורך הטיפול שיהיה CT" (בע' 89). 29. גם ד"ר סטלניקוביץ, מנהלת המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים, אישרה כי כשהמנוח הגיע לבית החולים, היה ברור שיש לבצע בדיקת CT, זאת בשל חשד לדמם תוך מוחי (בע' 75- 76). אין תמה, אפוא, כי הנתבעת בסיכומיה אישרה כי "אין מחלוקת שעדיף לעשות CT מוקדם ככל האפשר" (בע' 127, ור' גם בע' 123). המועד בו בוצע ה-CT בפועל 30. ענבל מאמא, בתו של המנוח, העידה כי רופאי חדר המיון אמרו לבני המשפחה כי נדרשת בדיקת CT לאבחון מצבו של המנוח, אולם הטכנאית שעורכת את בדיקות ה-CT איננה נמצאת בבית החולים וצריך להמתין לה. עוד העידה כי בני המשפחה שאלו את הצוות הרפואי כל מספר דקות מה קורה, וקיבלו את אותה תשובה, שהטכנאית איננה ויש להמתין לה. כשעה לאחר הגיעם למיון, נראה היה לה שמצבו של אביה מתדרדר, אולם נאמר לה שלא יודעים כיצד לטפל בו ללא CT. רק כעבור שעתיים וחצי, ולאחר שאביה כבר איבד את הכרתו, העבירו אותו לבדיקת CT (ס' 5 לתצהירה). חיזוק לעמדת התובעים מצוי בדו"ח סיעודי מיום 13.5.01, למחרת אשפוזו של המנוח, בו צוין כי בני המשפחה "הביעו מורת רוח על כך שלאחר שעתיים נעשה CT למטופל" (בע' 29 לרשומה הרפואית). 31. הנתבעת טוענת כי ה-CT בוצע בשעה 12:24, שעה ו-44 דקות לאחר הגיע המנוח לבית החולים. על השעה המדויקת היא למדה מדיסק בדיקת ה-CT המתעד את תוצאות הבדיקה. דיסק הבדיקה לא הוגש לבית המשפט ומטעמים טכניים לא ניתן היה לצפות בו במחשב בית המשפט. לפיכך, הצהיר ב"כ הנתבעת בישיבת הסיכומים כי יעביר את הדיסק לב"כ התובעים ותוגש הודעה מוסכמת לבית המשפט (בע' 136 לפרוטוקול). חרף הצהרה זו, לא הוגשה לבית המשפט כל הודעה, מוסכמת או אחרת. מכל מקום, המועד שננקב ע"י הנתבעת הולם את שעת הפניית המנוח לבדיקה (12:10) ותואם בקירוב את טענת המשפחה, בזמן אמת, כי ה-CT בוצע כעבור שעתיים. יש לקבוע, אפוא, כי הבדיקה בוצעה בפועל כשעה וארבעים וחמש דקות עד שעתיים לאחר הגיע המנוח לבית החולים (וראה גם טענות ב"כ התובעים המתייחס בסיכומיו לשעה 12:24 כשעת ביצוע ה-CT, בע' 111-115 לפרוטוקול). 32. כאמור, על פי הרשומה הרפואית הופנה המנוח לבדיקת CT רק בשעה 12:10 (בע' 46 לרשומה), כשעה וחצי לאחר הגעתו לבית החולים. יחד עם זאת, וכעולה מעדות ענבל מאמא, הצורך בבדיקה זו לשם אבחון מצבו של המנוח היה ידוע לצוות המטפל כבר עם הגיע המנוח לבית החולים. חרף האמור, ועל אף מצבו הקשה של המנוח, בוצעה הבדיקה רק כשעתיים לאחר הגיע המנוח לבית החולים. ביצוע הבדיקה שעתיים לאחר הגיע המנוח לבית החולים איננו תואם הצורך בביצועה באופן דחוף או בהקדם האפשרי. 33. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי בדיקת ה-CT בוצעה תוך זמן מקובל וסביר, בין היתר עקב הצורך ליטול אנמנזה ולבצע פעולות רפואיות לייצוב מצבו של המנוח. את טענתה היא משתיתה על חוות דעתו של פרופ' רפפורט שקבע כי "עיתוי ה-CT היה סביר...", ועל תשובתו של המומחה מטעם בית המשפט בחקירתו כי "אני חושב שזה בוצע תוך זמן קצר, תוך שעה שעתיים" (בע' 28). יש לדחות טענתה זו. אין חולק כי היה על הצוות הרפואי ליטול אנמנזה מבני המשפחה ולבצע בדיקות אחדות לייצוב מצבו של המנוח קודם לבדיקת ה-CT, בהן הכנסת זונדה לקיבה וביצוע בדיקות דם. יחד עם זאת הוכח, כי פעולות אלה אורכות דקות בודדות, ובודאי שאינן מסבירות את העיכוב שחל בביצוע הבדיקה. יתר על כן, הנתבעת לא סיפקה בתצהיריה כל הסבר שהוא לעיתוי ביצועה של בדיקת ה-CT. העדה היחידה שהעידה בענין הטיפול שניתן למנוח ביום הגעתו לבית החולים היא ד"ר רות סטלניקוביץ, מנהלת המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים, אשר כלל לא טיפלה במנוח. לא ניתנה כל התייחסות עובדתית, מטוב ועד רע, לטענת התובעים כי מי שאמור היה לבצע את בדיקת ה-CT לא היה בבית החולים, וכי מועד הבדיקה עוכב עד להגעתו. בהעדר התייחסות, יש לקבל את טענת התובעים כי הבדיקה לא בוצעה, מאחר שמבצע הבדיקה לא היה נוכח באותו יום (יום שבת) בבית החולים, והיה צורך להמתין להגעתו. משהוסכם כי חלה חובה על הנתבעת לבצע את הבדיקה בהקדם האפשרי, ומשנקבע כי העיכוב בביצועה חל רק בשל היעדרות מבצעה מבית החולים, אין מקום להתבסס על טענת המומחה מטעם הנתבעת בדבר סבירות עיתויה של הבדיקה שלא בוססה על תשתית עובדתית או רפואית שהיא. גם את דברי המומחה מטעם בית המשפט לפיהם בוצעה הבדיקה תוך זמן קצר, יש לקרוא לאור הבהרתו כי לא שם דגש על לוח הזמנים של ביצוע הבדיקות מן הטעם שסבר כי עיתוי אחר לא היה משנה את התוצאה (בע' 28-29). 34. הנתבעת העלתה בסיכומיה טענות לאילוצים ולמגבלות של כוח אדם, ציוד ותקציבים, בגינם בוצעה הבדיקה במועד שבוצעה. יש לדחות גם טענות אלה אשר הועלו על דרך הסתם ללא כל תשתית עובדתית או מקצועית לתמיכתן. טענות אלה לא נטענו כלל ע"י מי מעדי הנתבעת ולא נתמכו בכל ראיה שהיא. 35. לסיכום פרק זה יש לקבוע, כי הנתבעת התרשלה בכך שביצעה את בדיקת ה-CT באיחור, תוך חריגה מן הסטנדרט הרפואי המקובל והמתחייב. תקלה במכונת ההנשמה 36. בתו של המנוח, ענבל מאמא, אשר סעדה את אביה בעת אשפוזו, טוענת, כי ביום ה-24.5.01 לפנות בוקר, הבחינה כי מכונת ההנשמה, אליה היה אביה מחובר, אינה תקינה. ענבל הזעיקה את האחיות אולם אלה ביטלו את דבריה בזלזול וביקשו שלא תפריע להן בעבודתן ובארוחתן. לדברי ענבל, חזרה והפצירה באחיות במשך שעה שלמה להיכנס בדחיפות לחדרו של אביה, אולם רק לאחר שהרימה את קולה, נכנסו האחיות לחדרו של המנוח, הבחינו בתקלה במכונת ההנשמה וקראו מיד לרופאה. הרופאה הגיעה, בדקה את המנוח וקבעה את מותו. המומחה מטעם התובעים, פרופ' היילברון, ציין בחוות דעתו כי כאשר מכונת ההנשמה מפסיקה לפעול, ואין מנשימים את החולה ידנית, ימות החולה מחנק תוך 3-4 דקות. 37. הנתבעת טוענת כי לא אירעה כל תקלה במכונת ההנשמה. לפי עדות האחות מיכל יונה, הנסמכת על הרישום שעשתה בדו"ח הסיעודי של המנוח, אכן המשפחה התלוננה, ביום 23.5.01 בשעה 01:00 לפנות בוקר כי המנוח אינו נושם טוב. בבדיקה נתברר כי המנוח משמיע "נחירות", קולות הנובעים מהפרשות בצינור הנשימה. בוצע למנוח סקשן מספר פעמים, וכן שינוי תנוחה, ללא הטבה, ונמסרה הודעה על כך לרופאים. כשעה לאחר מכן נקבע מותו של המנוח כתוצאה מהפסקת נשימה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי עוד לפני האירוע הנטען, היה ברור כי המנוח מצוי בשעותיו האחרונות והדבר אף הובהר למשפחה בצהרי היום הקודם. 38. עיון ברשומה הרפואית מעלה כי זו אינה מציינת כל תקלה במכונת ההנשמה. בגיליון הסיעודי נרשם (ע"י האחות מיכל יונה): "בשעה 01:00 לאחר שינוי תנוחה + סקשיין המשפחה התלוננה שלא נושם טוב. ניגשנו לבדוק היה "נחירות" של החולה נעשה שוב סקשיין מס' פעמים ושוב שינוי תנוחה ללא הטבה. נמסר לרופאים. בשעה 02:00 הפסקת נשימה. נקרא לרופא נעשה עיסוי לב. החולה נפטר" (בע' 11 לרשומה הרפואית). פרופ' רפפורט, המומחה מטעם הנתבעת, הסביר כי נחירות וחרחורים אצל חולה מונשם נובעים מהפרשות שנמצאות בתוך קנה הנשימה הגורמות לרעש בכניסה וביציאת האוויר מן הריאות. כאשר יש תקלה הגורמת להפסקת ההנשמה, לא יישמע דבר. 39. הרשומה הרפואית מתעדת את תלונת "המשפחה" כי המנוח אינו נושם טוב. הרשומה אינה מציינת תקלה במכונת ההנשמה, ואף לא תלונה על כך, אולם היא מציינת אירוע של הפסקת נשימה סמוך לאחר מכן, בעקבותיו נפטר המנוח. סמיכות הזמנים ההדוקה בין מועד תלונתה של ענבל על תקלה במכונת ההנשמה לבין אירוע "הפסקת הנשימה" ומותו של המנוח, מעוררת חשד כי אכן קיים בסיס לתלונתה של ענבל, אשר לא זכתה למענה רפואי מיידי. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול את האפשרות כי אירע אירוע אחר, כנטען ע"י הנתבעת, אשר פורש שלא כהלכה ע"י ענבל. לפיכך, לא הייתי מסתפקת בסמיכות זמנים זו כדי לקבוע כי אכן אירעה תקלה במכונת ההנשמה שלא קיבלה מענה במועד. ואולם בענייננו, קיים טעם נוסף המצדיק אימוץ גרסתה של ענבל, והוא חסרונן של רשומות רפואיות המתייחסות לאירוע. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי "בשעה 02:02 צוות ביה"ח נזעק לחדרו של המנוח בבהילות, ביצע בו החיאה מלאה, ללא הצלחה, לאחריה - למרבה הצער - נקבע מותו" (ס' 17.5 לכתב ההגנה). אלא שלמעט התיאור הלקוני שפורט בדו"ח הסיעוד כמצוטט לעיל, אין כל רישום רפואי המתעד אירוע זה: אין כל רישום רפואי על מקרה החירום בגינו נזעק צוות בית החולים בבהילות, הטעם להזעקתו, מצבו של המנוח בעת הגיע הצוות הרפואי לחדרו, והפעולות שננקטו ע"י הצוות הרפואי. למעט אמירה לקונית בטופס "סיכום המחלה" לפיה "בשעה 02:00 התדרדר מצבו, בוצעה החיאה מלאה אך החולה נפטר" (בע' 2 לרשומה הרפואית, וראה גם בע' 63), אין כל רישום רפואי מזמן אמת, ואף לא דו"ח החייאה, המתעדים את האירוע. חסרון הרשומות, שיש להניח כי היה בהן כדי להבהיר את הטעם להתדרדרות מצבו של המנוח, יש בו כדי להעביר את נטל השכנוע לנתבעת כי לא היה קשר בין תלונתה של ענבל מאמא על הפסקת פעולת מכונת ההנשמה לבין אירוע החירום בעקבותיו נפטר המנוח. בנטל זה לא עמדה (ור' ע"א 6948/02 אדנה נ' משרד הבריאות, פ"ד נח(2) 535, ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, ניתן ביום 7.2.05, ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית, ניתן ביום 9.8.06). יוסף לענין זה כי אין צורך לקבוע כי אירעה דווקא תקלה במכונת ההנשמה, ודי לקבוע כי אירע אירוע חירום אשר לא זכה למענה מיידי כנדרש. 40. על יסוד עדותה של ענבל מאמא, והעדר הרשומות, יש לקבוע, אפוא, כי הנתבעת התרשלה באי מתן מענה מיידי לאירוע חירום בעקבותיו התדרדר מצבו של המנוח. הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק 41. על התובע בעילה של רשלנות רפואית להוכיח הפרתה של חובת זהירות, גרם נזק וקיומו של קשר סיבתי בין השניים. עליו להוכיח שההתרשלות שהוכחה היא שגרמה לנזקיו. סוגיית הקשר הסיבתי מציבה בענייננו את השאלה האם ללא אירועי ההתרשלות, היו משתפרים סיכויי החלמתו של המנוח ומותו היה נמנע. שאלה זו מתפצלת לשתי שאלות משנה: הראשונה, האם הוכח על-ידי התובעים כי ההתרשלות גרמה לאובדן סיכויי החלמה כלשהם. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, תישאל השאלה השניה, באיזה שיעור הוקטנו סיכויי ההחלמה. ויודגש, נטל הוכחת הקשר הסיבתי, מוטל על התובעים. על התובעים להוכיח כי ההתרשלות גרמה לאובדן סיכויי החלמה וזאת במידת ההוכחה המספקת במשפט אזרחי, היינו, לפי מאזן ההסתברויות. ככל שאובדן סיכויי ההחלמה הוכח, יהיו התובעים זכאים לפיצוי בגינו על פי שיעור אובדן הסיכוי, גם אם שיעור זה נמוך מ-50% (ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704 (1997), דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל חיפה נ' עדן מלול, ניתן ביום 29.8.10). 42. ייאמר כבר עתה כי בשלב בו אירע האירוע מיום 24.5.01 כבר היה המנוח במצב סופני, ללא סיכוי להתאוששות. כעולה מן הראיות, החל מסוף היום בו התקבל המנוח לבית החולים, 12.5.01, היה המנוח במצב של אי תפקוד גזע המוח, ולמעשה במצב של מוות מוחי. כפי שהבהיר ד"ר מרגלית, המומחה מטעם בית המשפט, בשלב זה לא היה מדובר בחולה שנאבק על חייו, אלא בחולה עם נזק מוחי קשה ובלתי הפיך שימיו ספורים (בע' 22-23). העובדה כי מצבו של המנוח היה בשלב זה טרמינלי ובלתי הפיך עולה היטב גם מן הרשומה הרפואית (ור' שיחת הצוות הרפואי עם בני המשפחה על מצבו של המנוח, בע' 62 לרשומה הרפואית. וראה גם ע' 26, 28, 29 ו-122 לרשומה הרפואית), וגם ד"ר היילברון בחוות דעתו אינו טוען אחרת. 43. אין למעשה חולק, ואין מי שטוען אחרת, כי בשלב שבו בוצעה בדיקת ה-CT בפועל, ולנוכח תמונת הדימום המוחי הקשה שנתגלתה בה, לא היה מקום להתערבות ניתוחית. השאלה המרכזית שבמחלוקת היא, אפוא, האם האיחור בביצוע בדיקת ה-CT הקטין את סיכויי החלמתו של המנוח, ובלשון אחרת: לו בוצעה הבדיקה שעה-שעה וחצי מוקדם יותר, האם אפשר שהיה ניתן למנוח טיפול אחר (התערבות ניתוחית) שהיה מטיב את סיכויי החלמתו של המנוח ומונע את מותו. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה, הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה לשאלה זו שלילית. 44. המומחה מטעם התובעים, ד"ר היילבורן, לא התייחס בחוות דעתו באופן ברור לסוגיית הקשר הסיבתי, ולא הבהיר, בין בחוות דעתו ובין בעדותו, כיצד ביצוע מוקדם יותר של בדיקת ה-CT היה משנה את מהלך המחלה. אף שהוא מציין בחוות דעתו כי בדיקת CT נדרשה בדחיפות "על מנת להבדיל בין דמם לאוטם איסכמי" (בע' 6 למעלה), אין הוא מציין את נפקותה של האבחנה, זאת על אף שדיסק בדיקת ה-CT קיים וזמין. עוד מציין ד"ר היילברון כי אבחון מיידי "אולי היה מאפשר טיפול חירום נוירוכירורגי" (ההדגשה אינה במקור), וכי "התייחסות נכונה לדחיפות בביצוע CT ראש בעת קבלתו לאשפוז וטיפול חירום מקצועי מיידי כפי שנדרש במקרה של יתר לחץ דם קיצוני ידוע עם אירוע מוחי חד היתה יכולה לשנות את כל המהלך הקליני.." (בע' 7 לחוות הדעת). אולם הוא נמנע מלפרט כיצד היה בתוצאות בדיקת ה-CT, במקרה ספציפי זה, כדי לשנות את המהלך הקליני, באלו מקרים היה מקום לנקוט "טיפול חירום נוירוכירורגי" ובאלו מקרים לא היה בטיפול כזה משום תועלת. 45. נוכח החסר שבחוות הדעת, ועמדת פרופ' רפפורט וד"ר מרגלית כפי שיפורטו להלן, ביקש ב"כ התובעים לחקור את ד"ר היילברון בענין זה בחקירה ראשית משלימה. בקשתו נענתה חרף התנגדות הנתבעת אשר סברה כי יש בכך כדי לפגוע בזכויותיה הדיוניות. גם בחקירתו נמנע ד"ר היילברון מליתן תשובה ברורה בענין: "לי לא ניתנה הנבואה בדיעבד. אני לא יודע מה היינו רואים בדיוק ב-CT שהיה נעשה במועד הנכון ועד כמה זה היה מכוון את הרופאים המטפלים לטיפול לא ניתוחי או לטיפול ניתוחי, הורקה על ידי הורדת הלחץ התוך גולגלתי המוגבר, שבוודאי היה בהתפתחות מהירה. היות ואינני נביא בדיעבד, אני לא יודע, לו עשו רבע שעה חצי שעה לאחר הגיעו לבית החולים בדיקת CT יכול להיות שהנזק שהיה נראה היה נרחב מאוד....מאוד קשה, גם במצבים כאלה, לנהוג לפי כללים נוקשים קשיחים, ולא לתת להבדלים האינדיבידואליים בין מקרה ומקרה וההתייחסות של בני המשפחה. אבל אין מקום לשלול אפריורית התערבות. מאוד קשה להתייחס, מה היה באמת נעשה, לו עשו את הדברים כפי שהרשיתי לעצמי להציג..." (בע' 66). ברי כי איש אינו יכול להתנבא, לא כל שכן, לחזות מה היו תוצאות הבדיקה לו זו בוצעה בעיתוי הנכון. יחד עם זאת, מוטל על התובעים להראות לבית המשפט כי לו בוצעה הבדיקה מוקדם יותר, אפשר שתמונת הדימום היתה שונה באופן שניתן היה לנקוט פעולה שהיתה משפרת את סיכוייו של המנוח לשרוד. כזאת לא נטען ולא הוכח. יצוין כי אין חולק, והדבר עולה גם מן הספרות הרפואית שהוגשה ע"י התובעים, כי ההחלטה האם לנתח את החולה היא החלטה אינדיבידואלית המבוססת על מצבו הנוירולוגי של החולה, לרבות גודל ההמטומה ומיקומה (ת/4). ד"ר היילברון לא התייחס כלל למדדים אלה ולא הבהיר, כאמור, מדוע בעניינו של המנוח אפשר ובדיקה מוקדמת היתה משפרת את מצבו. יתר על כן, ד"ר היילברון לא ראה, ככל הנראה, את דיסק בדיקת ה-CT. בחוות דעתו לא ציין את דיסק הבדיקה ברשימת המסמכים שהועברו לעיונו, ומשנשאל בחקירתו אם עיין בו, השיב כי "אינני זוכר. זה היה לפני 3 שנים ואני לא זוכר. אני זוכר שהתיאורים של הרופאים, נוירולוגים ורנטגנולוגים היו מאוד משכנעים. זה אני רואה גם עכשיו" (בע' 68). 46. מנגד, פרופ' רפפורט קובע בחוות דעתו כי מדובר היה בדימום קטלני שאינו בר טיפול. פרופ' רפפורט מציין כי ד"ר היילברון איננו מפרט כיצד CT מוקדם היה משנה את הטיפול, מן הסיבה הפשוטה שאין טיפול אחר במקרה זה. בדימום מוחי היפרטנסיבי בעומק המוח עם פריצה לחדרים אין מקום להתערבות ניתוחית. פרופ' רפפורט מציין כי במחקר אקראי פרוספקטיבי רב מרכזי גדול בו הושווה ניתוח מוקדם לניקוז הדימום לעומת טיפול שמרני, לא היה הבדל בין שני הטיפולים עם כ-25% תוצאות סבירות בשתי הזרועות של המחקר. לדעת פרופ' רפפורט, במקרה שלפנינו לא היה מקום להתערבות ניתוחית בלי קשר לעיתוי ה-CT. הדימום היה קטלני ולמנוח לא היה סיכוי להישאר בחיים למרות כל הטיפולים הרפואיים. 47. גם בחקירתו בבית המשפט טען פרופ' רפפורט כי לא קיימת ספרות רפואית התומכת בכך שהתערבות ניתוחית משפרת את מצבו של החולה בדימומים תוך מוחיים עמוקים, למעט דימומים במוחון או דימומים אונתיים, שאינם רלבנטיים לענייננו. לגבי דימומים תוך מוחיים, ניתוחים לא הוכחו כיעילים, ויש מאמרים המורים אף על נטיה להחמרת מצבו של החולה עקב התערבות ניתוחית לעומת טיפול שמרני. לדבריו "מדובר בחולה שנכנס למיון עם דימום קטלני במוח. לא היה אפשר להשפיע על מהלך המחלה על ידי טיפול כלשהו" (בע' 104). 48. גם ד"ר מרגלית, המומחה מטעם בית המשפט, קבע, כאמור, בחוות דעתו, כי הדימום המוחי המאסיבי ממנו סבל המנוח קרה ברגעים הראשונים של האירוע. דימום זה גרם לפגיעה קשה במוח ובגזע המוח כבר בשלבים הראשונים של האירוע ללא כל סיכוי להתאוששות. בשל אותו נזק ראשוני, כל טיפול שהיה ניתן למנוח לא היה משנה את מהלך הדברים ולא היה מונע את מותו של המנוח. טיפול "אגרסיבי" יותר לא היה מוביל לתוצאה אחרת, ולכל היותר היה מאריך את סבלו של המנוח במספר ימים נוספים. בחקירתו בבית המשפט הוסיף ד"ר מרגלית וציין כי מעיון בדיסק ה-CT, עולה כי "ההמטומה של החולה היתה ענקית". וכי הדימום גרם לנזק קשה ביותר לגזע המוח, "מה שאומר שזה חולה שהוא לא בר-התאוששות" (בע' 34). עוד ציין כי גם אם ה-CT היה מתבצע מוקדם יותר, קרוב לוודאי שלא ניתן היה למנוע את הנזק: "הסי.טי. שבוצע מראה דימום מסיבי ביותר, עם קריש דם ענק, הדבר הזה קורה תוך דקות, זאת אומרת הדימום עצמו קורה תוך זמן קצר, ואי אפשר להתחייב ואנו לא יודעים למדוד אם זה דקות, שעה, שעה וחצי, אי אפשר לקבוע זאת במאה אחוז, אך הדימומים האלה קורים מהר, והנזק - קורה עם הדימום. הדימום - הוא מה שגורם את הנזק. ברגע שהדימום גרם לנזק כל כך נרחב - היכולת שלך לשפר משהו - זה מאוחר מדי..." (בע' 36). "הנזק נגרם...במקום. הביטוי שלו לקח משהו כמו שעה, אך הנזק נגרם במקום" (בע' 37). ד"ר מרגלית הוסיף ואישר כי במחקר בינלאומי שנעשה לא נמצא הבדל בתוצאות בין חולים להם נעשה ניתוח מוקדם לניקוז הדימום לעומת חולים לגביהם ננקט טיפול שמרני. יתר על כן, ד"ר מרגלית ציין כי מצבו של המנוח היה קשה ממצבו של "החולה הממוצע" עליו נעשה המחקר: "החולה הממוצע מגיע עם דימום קטן, בינוני - ואז יש שאלה אם יש מקום לנתח". לעומת זאת, המנוח "היה חולה הרבה הרבה יותר קשה, הקריש שלו היה יותר גדול. מצבו הנוירולוגי היה הרבה יותר גרוע" (בע' 38). 49. לאמור לעיל יש להוסיף שתי עובדות נוספות: האחת, האירוע המוחי אירע, על פי האנמנזה שניטלה מן המשפחה, כשעה טרם הגעתו של המנוח לבית החולים. לפיכך, העיתוי המוקדם ביותר בו ניתן היה לערוך את הבדיקה היה שעה ורבע-שעה וחצי לאחר קרות האירוע המוחי. השניה, כי אין חולק כי בית החולים הדסה הר הצופים, אליו הגיע המנוח, אינו ערוך לבצע ניתוחים נוירוכירורגיים, וככל שהיה עולה הצורך בניתוח כזה, היה צורך בהעברת המנוח לבית החולים הדסה עין כרם (וראה גם בע' 6 לחוו"ד ד"ר היילברון, עדות ד"ד סטלניקוביץ בע' 76). ברי כי העברה זו כרוכה בזמן נוסף. לוח זמנים זה מחזק את טענת הנתבעת כי נוכח מצבו הקשה של המנוח, כפי שהתגלה מבדיקת ה-CT, לא ניתן היה לשפר את סיכויי ההחלמה של המנוח ולמנוע את מותו. יוסף כי ההערה האחרונה מעלה את השאלה מדוע חולה עם חשד לאירוע מוחי מפונה לבית חולים שאינו ערוך ליתן מענה מלא לחולה כזה, על מגוון הטיפולים העשויים להתחייב ממצבו. ברם, שאלה זו לא הועלתה כלל בתביעה זו ולא נדונה, וממילא יש להשאירה בגדר תהיה בלבד. 50. המסקנה הנובעת מכל האמור היא כי נזקם של התובעים כולו נגרם כתוצאה מן הפגיעה הראשונית עקב האירוע המוחי ולא כתוצאה מאירועי ההתרשלות, וכי ביצוע הבדיקה בעיתוי מוקדם יותר לא היה משפר את סיכויי החלמתו של המנוח. 51. התובעים טוענים כי הנזק הראייתי שנגרם להם, בהעדר אפשרות לדעת מה היה מצבו של המנוח בעת הבדיקה, לו זו בוצעה בסמוך לקבלתו, מצדיק, כשלעצמו, קבלת התביעה. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, דוקטרינת הנזק הראייתי משתרעת גם על מקרה בו עקב רשלנות הנתבע לא קוימו בדיקות, אשר לו בוצעו עשויות היו להקל על התובעים בהוכחת תביעתם. רשלנות כזו עשויה להעביר את נטל השכנוע על שכמו של הנתבע להראות כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע ובין הנזק. ברם, בענייננו, ונוכח כל הנימוקים שהובאו לעיל, ככל שאמנם יש בכך להעביר את הנטל, עמדה הנתבעת בנטל האמור. 52. יש לקבוע, אפוא, כי לא נתקיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת לבין מותו של המנוח, ולפיכך דין התביעה להידחות. טענות נוספות 53. התובעים הוסיפו וטענו בסיכומיהם כי המנוח לא קיבל במועד את תרופת הניטרוגליצרין לייצוב לחץ הדם, טיפול חיוני בסיסי להטבת מצבו. טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה או בחוות הדעת הרפואית שצורפה לה, והועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של פרופ' רפפורט, תוך שינוי חזית שהנתבעת התנגדה לו. אף ד"ר סטלנקוביץ אשר העידה על הפעולות שנעשו בחדר מיון לייצוב מצבו של המנוח לא נחקרה בסוגיה זו. לפיכך, אין לדון בטענה זו, שלא נתמכה כנדרש בחוות דעת רפואית והמהווה הרחבת חזית מובהקת. 54. בתום שמיעת הראיות ויום לפני מועד שמיעת הסיכומים בע"פ, הגישו התובעים "בקשה להגשת מאמרים רפואיים", זאת על מנת להוכיח כי בדיקת לחץ תוך גולגולתי היתה מתחייבת לצורך הטיפול במנוח, ועל מנת לסתור את דברי פרופ' רפפורט בחקירתו כי תרומת מדידת לחץ תוך גולגולתי לתוצאות הסופיות, לא הוכחה בספרות הרפואית. עוד צוין בבקשה כי "מטעמי זהירות" מוגשים המאמרים באמצעות חוות דעת של ד"ר היילברון. הודגש עם זאת כי מטרת הבקשה היא הגשת המאמרים בלבד, וזאת על מנת להזים את טענת פרופ' רפפורט כי ספרות כזו איננה קיימת (בע' 106 ובע' 108 לפרוטוקול). בקשת התובעים נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 2.4.12, תוך שצוין כי הנמקה תינתן בפסק הדין. אם כן, לדחיית הבקשה שני טעמים שלובים: ראשית, לא ניתן להגיש מאמרים רפואיים אלא במצורף לחוות דעת מומחה: "...כדי שספרות מקצועית תתקבל כראיה, יש להעיד מומחה על ערכו של הספר ועל מהימנות מחברו, אחרת יש להתייחס לכתוב כאל עדות שמיעה גרידא. שונה המצב, כאשר מומחה, המעיד בבית המשפט, מסתמך על ספרות מקצועית מוגדרת. במקרה כזה, לא מן הנמנע, שאפשר לחקור אותו שתי וערב על דעות סותרות בספרות המקצועית בכלל, אך כזאת לא קרה בענייננו" (ע"פ 889/79 חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 479, בעמ' 493). שנית, הגשת חוות דעת מומחה בשלב מאוחר זה של הדיון היתה מחייבת לאפשר לנתבעת להגיש חוות דעת נגדית, ופותחת פתח לחקירות המומחים ("מאמרים רפואיים חייבים לעבור את כור ההיתוך של בדיקת החומר בידי שני המומחים ומתן אפשרות לכל צד להתייחס לעניין במסגרת חקירת המומחה" ע"א 5787/08 קפאח נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.8.10). כל זאת, רק על מנת להוכיח ענין אינצדנטלי לפיו דברי פרופ' רפפורט כי לא קיימת ספרות רפואית בענין זה לא היו נכונים. לא נמצאה לכך כל הצדקה. סוף דבר 55. נוכח כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה. אשר להוצאות. ברי כי נוכח מסקנתי כי הנתבעת התרשלה בטיפולה במנוח, אין מקום לזכותה בהוצאות. יתר על כן, מדובר במקרה חריג בו חרף דחיית התביעה, מן הראוי לזכות את התובעים בהוצאותיהם. כאמור, נמצא כי הנתבעת התרשלה בטיפולה במנוח. התרשלות זו, על שני ראשיה, לא היתה דבר נסתר למביני דבר בלבד, אלא נעשתה לנגד עיני בני משפחת המנוח אשר ראו כיצד המנוח, במצבו הקשה, אינו זוכה, לטיפול הרפואי המתחייב ממצבו. בנסיבות אלה, הנני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעים את הוצאות ההליך בסך 50,000 ₪. רפואהבדיקת סי.טי (CT)