מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי חידוש מסגרת אשראי: רקע תביעה כספית שסכומה עומד, נכון ליום הגשתה, על 13,778,277 ₪. התובעים הם בעלים, במישרין ובעקיפין, של חלק מהמניות של אירית ליין בע"מ (להלן: "החברה" או "אירית"). לטענתם, נגרמו להם נזקים כספיים כתוצאה מהחלטת הנתבע (להלן: "הבנק") שלא לחדש את מסגרת האשראי בחשבון החברה, ובגין אי מתן הודעה מוקדמת על החלטתו זו. תמצית העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים התובעת 1 היא חברה שהתאגדה בישראל (להלן: "התובעת"). התובעת 2, חברה זרה שהוקמה בהונג-קונג, היא בעלת המניות בתובעת. התובעים 3-4 הם אחים, והם בעלי המניות של התובעת 2 בחלקים שווים. התובעת רכשה בזמנו שליש ממניות אירית תמורת כ-1.8 מיליון דולר ארה"ב. יתר מניות אירית (שני שלישים) הוחזקו בעבר בחלקים שווים בידי מר צביקה אסור ובידי גב' אירית סימון (להלן: "בעלי המניות הקודמים"). מאוחר יותר, ולפני פעולות הבנק שהן עילתה של תביעה זו, נמכרו מניות החברה שלא היו בידי התובעת (כלומר שני שלישים מכלל המניות בחברה) לחברת ג'אמפ אופנה בע"מ (להלן: "ג'אמפ"). התובע 3 כיהן כדירקטור בחברה בזמנים הרלוונטיים. אירית היא חברה פרטית בע"מ המצויה כיום בפירוק שעסקה בזמנים הרלוונטיים בעיצוב, ייצור, שיווק ומכירת מוצרי הלבשה לנשים ואביזרים נלווים תחת המותג "IRIT". ביום 19.6.06 (ולפני שג'אמפ נעשתה הבעלים של רוב מניות החברה) פתחה אירית חשבון בסניף החרושת של הנתבע (להלן: "הבנק" או "הנתבע") בחולון, אשר החל לשמש מחודש אוגוסט 2006 כחשבון דביטורי. ביום 16.5.07 זימנה נציגת הבנק את התובעים 3-4 לפגישה בעניין הוספת בטחונות בחשבון אירית, והתובעים חתמו על שטרי ערבות ומשכון שווה ערך לסך של 200,000 ₪ להבטחת ערבות קרדיט מוגבלת בסכום (מסגרת אשראי שוטפת) ביחס ליתרות החובה של אירית בבנק. כפי שכבר נאמר לעיל רכשה רכשה ג'אמפ, המצויה כיום בהסדר נושים (או שכבר עברה לפירוק - עניין זה לא הובהר במסגרת שמיעת הראיות), ביום 2.7.07 את חלקם של בעלי המניות הקודמים בחברה והייתה לבעלת מניות הרוב בחברה. בזמנים הרלבנטיים לתביעה הוחזקו מניות ג'אמפ בחלקים שווים על ידי המשביר לצרכן החדש בע"מ (להלן: "המשביר") שבעל השליטה בו הוא מר רמי שביט, ועל ידי מר מנחם קופיץ ובנו. ביום 21.12.07 עבר חשבונה של אירית להתנהל בסניף המרכזי של הבנק הנתבע בתל אביב (להלן: "הסניף המרכזי"), שם התנהל גם חשבונה של ג'אמפ. החל מיום 3.7.08 ערב התובע 3, אהוד זליכה, לשליש מהחובות והתחייבויות אירית כלפי הבנק. החל מיום 5.1.09 עברו חשבונות ג'אמפ ואירית לטיפול אגף אשראים מיוחדים בבנק (להלן: "האגף"). אגף זה מטפל בלקוחות מיוחדים אשר נקלעו למצב שבו לדעת הגורם העסקי בבנק המטפל בלקוח, קיים חשש סביר שהלקוח לא יוכל לעמוד עוד בהתחייבויותיו הכספיות. לאחר שג'אמפ קרסה והגישה בקשה להסדר נושים הגיע הבנק למסקנה כי אירית לא תצליח לעמוד בחובותיה, והחליט שלא לחדש עוד את מסגרות האשראי של אירית החל מיום 9.7.09. ביום 16.7.09, כשבוע לאחר אי חידוש מסגרת האשראי של החברה, הגישה החברה "בקשה דחופה במעמד צד אחד להקפאת הלכיים ולמינוי נאמן" לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (להלן: "הבקשה להקפאת הליכים"). ביום 4.8.09 ניתן צו הקפאת הליכים נגד החברה עד ליום 30.8.09 ומונה לה נאמן. בהמשך נכנסה אירית להליך של פירוק. מאוחר יותר הגיש הבנק בבית משפט השלום בתל-אביב תביעה נגד התובע 3 לתשלום סכום הערבות (ת.א. 3441-01-10). לטענת התובעים, החלטתו של הבנק לא לחדש את מסגרת האשראי של החברה, וזאת אף ללא מתן הודעה מוקדמת, התקבלה שלא כדין והובילה לקריסתה של החברה. התובעים מבססים את טענתם זו על שתי עילות מרכזיות; חובת תום-הלב בקיום חוזה כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ועוולת הרשלנות המעוגנת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). לטענתם, הבנק עירב באופן פסול שתי ישויות משפטיות נפרדות - אירית וג'אמפ, וכתוצאה מכך הבנק לא בחן את מצבה הכלכלי של אירית באופן עצמאי כאשר קרסה ג'אמפ. עוד טוענים התובעים כי לו היה הבנק מתריע בפניהם מראש על כוונתו שלא לחדש את מסגרת האשראי לחברה, היו פועלים ככל יכולתם במטרה למנוע הפגיעה בחברה כתוצאה מהשינוי האמור. בעניין זה טוענים התובעים כי העובדה שהם העמידו את עצמם כערבים לאירית עד שליש מחובותיה, יש בה כדי להוכיח נכונותם לסייע לחברה ככל הנדרש, וכי מכל מקום הטלת חבויות על התובעים מטעם הבנק יצרה לתובעים אף היא זכויות כלפי הבנק והפכה אותם ללקוחותיו לכל דבר ועניין. התובעים טוענים גם כי ערב החלטת הבנק שלא לחדש את מסגרת האשראי לחברה התנהל משא ומתן עם משקיע חיצוני (להלן "רחימי") שהגיע לשלבים מתקדמים, אולם נכשל אף הוא בגין התנהלות הבנק. התובעים טוענים שנגרם להם נזק כתוצאה מאובדן שווי מניות החברה שבבעלות התובעת 1, ובגין ערבותו האישית של התובע 3 שהבנק החליט לממש. התובעים עותרים גם לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם ובגין נזקים נוספים. בגין כלל נזקיהם עותרים התובעים לפיצוי בסך כולל של 13,778,277 ₪. באשר לשאלת עילת התביעה האישית של התובעים, בעלי המניות (במישרין ובעקיפין) בחברה, טוענים התובעים כי במקרה דנן מתקיימים החריגים המנויים בפסיקה המקימים בידיהם עילת תביעה אישית בגין ירידת ערך מניותיהם. לטענת הנתבע יש לדחות תביעה זו שכן בידי התובעת, בהיותה בעלת המניות בחברה, אין עילת תביעה אישית נגד הבנק בגין נזק עקיף שנגרם לה כתוצאה מירידת ערך החברה. באשר ליתר התובעים נטען כי הם כלל אינם בעלי מניות בחברה אלא רק בעלי מניות של בעלת המניות של התובעת, ומשכך אף הם, ממילא ומקל וחומר, מחוסרי עילת תביעה נגד הבנק. לגופו של עניין נטען על ידי הנתבע כי ההחלטה שלא לחדש את מסגרת האשראי בחשבון החברה החל מיום 9.7.09 היתה החלטה סבירה בנסיבות העניין. בעניין זה נטען כי מצבה הכלכלי של החברה היה קשה עוד קודם לקריסת ג'אמפ, וכי לאחר קריסת ג'אמפ היה ברור לבנק כי החברה לא תוכל עוד לעמוד בכוחות עצמה שכן איתנותה הפיננסית ויכולת תפקודה ושרידותה בפעילות עסקית היו תלויות באופן ברור בג'אמפ, בהיות האחרונה הספק העיקרי, הנושה העיקרי והערב העיקרי של החברה. באשר לחובת ההודעה המוקדמת לחברה טוען הנתבע כי לא הייתה מוטלת עליו כל חובת הודעה שכזו בנסיבות העניין, אולם חרף זאת הוא הודיע הלכה למעשה לחברה, לפנים משורת הדין, על כוונתו שלא לחדש את מסגרת האשראי. עוד טוען הנתבע כי לא חלה עליו כל חובה להודיע לבעלי המניות של החברה על אי חידוש מסגרת האשראי בחשבון החברה. בעניין זה נטען, בין היתר, כי התובעים לא גילו כל מעורבות בהתנהלות אירית מול הבנק, וזאת גם כאשר הכירו כבר את הנתונים בדבר מצבה של החברה ובדבר קשייה של ג'אמפ. בנוסף נטען כי התובעים העדיפו להשאיר את הטיפול באירית בידי ג'אמפ ורמי שביט. עם זאת טוען הנתבע כי התובעים היו מודעים למצבן הכלכלי של החברות בתקופה הרלוונטית. באשר ליסוד הקשר הסיבתי בכל הנוגע למתן הודעה בכתב טוען הנתבע כי התובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי הם (או צד שלישי) היו מזרימים כספים לחברה, כספים שהיו מאפשרים לה להתקשר בטווח של ימים בודדים עם ספק חלופי. לפיכך נטען כי גם אילו היה הבנק נותן התראה בכתב לחברה כי אין בכוונתו לחדש את מסגרת האשראי בחשבונה בתוך שבעה או עשרה ימים, לא היה יכול הדבר להשפיע באורח אפקטיבי על מצבה של החברה. בעניין שיעור הנזק טוען הנתבע כי התובעים לא עשו דבר כדי להקטינו. עוד נטען בעניין זה כי לא הוכח שנגרם לתובעים כל נזק המתבטא בירידת שווי המניות, שכן לא הוכח שלמניות החברה היה שווי כלשהו במועד הרלוונטי בחודש יולי 2009. באשר לסוגיית הערבות של התובעים 3-4 טוען הנתבע, בין היתר, כי אין בין טענות התובעים כל טענה קונקרטית המלמדת על הפרת חובה כלשהי של הבנק כלפיהם. דיון והכרעה טרם שאדרש לבחינת השאלות הצריכות דיון והכרעה, מצאתי לנכון לציין בפתח הדברים שסיכומי התובעים לא הקלו על מלאכת ניתוח העובדות והסוגיות המשפטיות. בסיכומים אלה, הפרוסים על פני 30 עמודים צפופים, רוכזו למעשה בעיקר ציטוטים ארוכים מתוך דיוני ההוכחות שהתקיימו, ולצערי לא מצאתי בהם ניסיון של ממש להציג מצע עובדתי סדור ומובנה, להראות מהי המסגרת הנורמטיבית ומהו הניתוח המשפטי של הסיטואציה, ובעיקר - לכלול בסיכומים תיאור וניתוח נאותים ומסודרים של העילות שעל בסיסן הוגשה התביעה. האם לתובעים או למי מהם עילת תביעה נגד הבנק השאלה של קיום עילת תביעה אישית של בעל מניות בחברה בגין נזקים שנגרמו לו עקב ירידת ערך החברה, היא שאלה שנדונה בשורה של פסקי דין. בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312 (1997) (להלן: "פרשת מגן וקשת"), נקבע הכלל הבא: "...כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה - בדרך כלל - לבעל מניות עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה." הנה כי כן, העיקרון הוא שכאשר לבעל מניות בחברה נגרם נזק הנובע מירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה - לא תקום לבעל המניות עילת תביעה אישית. לצד עקרון זה נקבעו בפרשת מגן וקשת שלושה סוגים של חריגים שבהם עשוי נזק משני, אשר נגרם לבעל המניות אגב פגיעה בחברה, להקים לו עילת תביעה אישית (ראו גם ע"א 3506/09 שלמה צאייג נ' קסלמן וקסלמן רואי חשבון, (טרם פורסם, 04.04.11), להלן: "פרשת קסלמן"). אלה החריגים: כאשר נפגעת זכות חוזית של בעל מניות; כאשר קיים הבדל בין הנזק שנגרם לבעל מניות מסוים או לקבוצת בעלי מניות לבין הנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים; ובמצבי קיפוח של בעלי מניות המיעוט (להלן: "החריגים"). בע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד נט(1) 673, 695 (2004) (להלן: "פרשת דרין") העיר הנשיא (דאז) ברק כי יש לשקול החלתו של חריג רביעי, שלפיו "בנסיבות מיוחדות ביותר, בהן אמצעי הפיקוח הקיימים אינם מספקים, תוכר עילת תביעה אישית של בעל מניות כלפי מי שהזיק לחברה באופן שהוביל לירידת שווי המניות שבידיו". הדברים אוזכרו בסעיף 12 לפסק דינה של הנשיאה ביניש בפרשת קסלמן לעיל. חריג אפשרי זה אינו רלבנטי לענייננו, והצדדים אכן לא טענו לגביו דבר. הכלל והחריגים שלצדו כפי שהובאו לעיל אינם אלא ביטוי קונקרטי בתחום התאגידים של עקרון ריחוק הנזק, כאשר שאלת "ריחוק הניזוק" היא חלק משאלת ריחוק הנזק המשתרעת גם על נזקים מסוימים שאמנם נגרמו לניזוק הישיר אולם הם עצמם, ולא הניזוק, "מרוחקים" מהמעשה או מהמחדל המזיק עד כדי שלילת היכולת לקבל סעד בגינם. כידוע, מעשה או מחדל הגורמים נזק לאדם או לתאגיד מסוימים צפויים פעמים רבות (ואולי אפילו תמיד או כמעט תמיד) להשפיע לרעה גם על צדדים שלישיים, ואף הרחק מעבר לכך. אם נגרם נזק או הפסד ממון למישהו, עלולים גם נושיו להיפגע במקרה שאותו נזק או הפסד יביאו אותו לכדי פגיעה ביכולתו לעמוד בחיוביו במלואם ובמועדם. הוא הדין בלקוחות של הניזוק שטרם קיבלו את שביקשו לקבל (ולעיתים אף שילמו כבר לפחות חלק מהתמורה); בעובדיו של הניזוק; ועוד. פגיעה בהם עשויה להביא אף היא, בתורה, לפגיעה בנושיהם, בלקוחותיהם, ועוד. גם מי שתלויים בניזוק, ואף מי שאינם "תלויים" בו במובן הצר אולם היתה להם ציפייה מבוססת וסבירה לקבל ממנו בעתיד הקרוב או הרחוק תמיכה או סיוע בעניינים מסוימים, עלולים להיפגע ותכניותיהם עלולות להשתבש. אם נרחיק מעט את המבט נוכל לראות בין הניזוקים העקיפים גם את היורשים-לעתיד של הניזוק, שהעזבון שהם צפויים לרשת עם פטירתו "התכווץ" (הגם שנזקם או הפסדם זה יתגבש רק בעת פטירת הניזוק הישיר). הדין -דין החוזים ודין הנזיקין - אינו יכול להכיר, לפחות בנסיבות שאינן חריגות, בקיומה של עילת תביעה בידי "ניזוקים משניים" שכאלה המצויים במעגל השני, ואף במעגלים רחוקים יותר, של מי שהושפעו מנזקו או מהפסדו של הניזוק הישיר. כך, למשל, מוכר היטב הכלל בדיני הנזיקין כי מי שנגרמו לו צער ועגמת נפש מחמת שהיה עד לפגיעה באדם אחר או לסבלו של אותו אחר כתוצאה מהפגיעה, אינו יכול לזכות בפיצוי על נזקיו הללו אלא בהתקיים תנאים מוגדרים היטב ונדירים למדי (להבדיל מהזכות לקבל פיצוי, וליתר דיוק שיפוי, על הוצאות והפסדים שנגרמו לו עצמו מחמת פעולות שעשה להטבת נזקיו של הניזוק העיקרי). ראו, כדוגמה בלבד לשיקולי מדיניות הקובעים את התנאים שעל "נפגע משני" כזה לעמוד בהם כדי שתהיה בידיו עילת תביעה במקרה של תאונת דרכים: רע"א 444/87 אלסוחה נגד עזבון דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397. אכן, לפחות עד גבול מסוים ניתן לקבוע שעל מזיק (לרבות מפר של חוזה) לצפות שהנזק שגרם לניזוק הישיר יביא גם לפגיעה בניזוקים משניים מסוימים. פשיטא שפגיעה מהותית במצבה הכספי או בנכסיה של חברה תזיק גם לבעלי מניותיה. עם זאת הדין הוא, כידוע, שלא כל נזק שניתן לצפות הוא גם נזק שחובה שבדין לצפות, חובה המקימה חבות של תשלום פיצוי בגין אותו נזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982), להלן "פרשת ועקנין"). כאן בדיוק מקומם של שיקולי המדיניות שיכריעו מיהם הניזוקים המשניים שיש לפצותם, ומיהם ניזוקים משניים שהדין אינו מקנה להם עילה אישית כנגד מי שהזיק לניזוק הישיר. לכללים המגבילים ומצמצמים את עילת התביעה שבידי ניזוק משני בכלל ובעל מניות בחברה בפרט יש טעמים חשובים שבמדיניות שלא זה המקום לעמוד עליהם בהרחבה, ודי אם נאמר שהם מבוססים על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ושהם נועדו - בין היתר - למנוע את אלה: הצפה חוזרת ונשנית של בתי המשפט בתביעות רבות של "ניזוקים משניים" הנובעות כולן ממערכת עובדתית אחת, שעליה מתבססת גם תביעתו של הניזוק הישיר; מצב בו המזיק (או המפר, כאשר אנו מצויים בתחום התרופות בשל הפרת חוזה) ימצא עצמו נאלץ לפצות את כלל התובעים בסכומים העולים לאין שיעור על הנזק שגרם לניזוק הישיר; למנוע מצבים בהם, בסופו של תהליך, יזכו "ניזוקים משניים" לפיצוי כפול: פעם אחת ישירות בעצמם, במסגרת התביעה שהם הגישו, ופעם שניה לאחר שהניזוק הישיר יפוצה על נזקיו ויוכל להשתמש בכספי הפיצויים שקיבל כדי להיטיב גם את נזקיהם של לפחות חלק מהניזוקים המשניים; וכן למנוע חשש של עקיפת סדרי הקדימות בין נושים. במיוחד בולטים שני החששות האחרונים במצבים בהם הניזוק הישיר מוצא עצמו בהליכי חדלות פירעון או בהסדר נושים (כבענייננו). במצבים אלה קיימת האפשרות הממשית (ככל שעל פני הדברים אכן נראה שיש בידי הניזוק העיקרי עילה טובה נגד המזיק, או המפר, הנטען) שבמסגרת הליכים אלה יגישו המפרק, כונס הנכסים, הנאמן בפשיטת רגל או הנאמן להסדר הנושים (לפי המקרה) תביעה נגד המזיק, בה יתבעו לחייבו בפיצוי בגובה מלוא נזקו של הניזוק הישיר, שהם חליפיו לצורך העניין. תביעה כזו, אם תתקבל, תביא את קופת הניזוק הישיר למצב בו היתה צריכה להימצא אלמלא עוולת הנזיקין או הפרת החוזה שבוצעו כלפיו. קופה זו תהיה, בתורה, המקור לתשלום לנושי הניזוק הישיר. הייתכן שבמקביל, ואף טרם שנסתם הגולל על האפשרות שתוגש תביעה כזו, יוכל גם כל נושה (וככל שמדובר בניזוק שהוא חברה - גם כל בעל מניות) של הניזוק הישיר לתבוע מאותו מזיק ובשל אותה מערכת עובדתית את הנזק שנגרם לאותו נושה? תוצאה כזו אינה מתקבלת על הדעת, והדברים ברורים. זאת הן משום שהמזיק ישלם פעמים (ויותר) על אותו נזק ועל אותה עילה, והן משום שבדרך זו יזכו אותם ניזוקים משניים להטבת נזקם ישירות ממי שפגע בניזוק הישיר, בעוד ניזוקים עקיפים אחרים אינם זוכים לכך ונאלצים להסתפק בחלקם מתוך מה שיחולק בעתיד לנושים לפי מקומם בסדרי הנשייה החלים על פי דין, מתקבולי קופת הליכי חדלות הפירעון (ובהם גם הסכומים שישלם המזיק לאותה קופה). לא נעלם מעיניי כי בענייננו לא התבקש בית המשפט הדן בפירוק החברה להורות למפרק להגיש תביעה נגד הבנק, אולם אין בכך כדי להצדיק סטייה מהכללים שנקבעו בסוגיה כולה. מדובר בכללים שתחולתם צריכה להיות רחבה ולחול גם מקום בו, כבענייננו, בית משפט של חדלות הפירעון של הניזוק הישיר טרם דן, וטרם התבקש לדון, בשאלת התביעה נגד המזיק הנטען. לכאורה פועל נתון זה דווקא לחובת התובעים, משום שהוא מעמיד בספק את האפשרות שהתובעים עצמם מאמינים שסיכויי תביעה כזו נגד הבנק הם ממשיים, לאחר שנמנעו מהעמדת השאלה להכרעת בית המשפט של הפירוק; נושא זה יוזכר גם בהמשך פסק הדין. זאת ועוד: בענייננו, כל עוד הליך הפירוק של החברה לא הסתיים, קיימת לפחות לכאורה האפשרות שבית המשפט הדן בפירוק החברה יידרש לשאלת הגשת התביעה נגד הבנק בשם החברה עצמה (על ידי מפרקה), וכן קיימת גם האפשרות שהמפרק עצמו ישקול מחדש את גישתו בסוגיה, גישה אשר לפי הנתונים שבפניי כפי שיובאו בהמשך, לא היתה אוהדת לאפשרות של הגשת תביעה כזו על ידו. דיברנו לעיל בעיקר על נושיו של ניזוק ישיר כניזוקים משניים, אולם הדברים נכונים באותה מידה ואף למעלה ממנה מקום בו הניזוק המשני הוא בעל מניות בחברה שהיא הניזוק הישיר. למעלה ממנה - משום שכאשר בבעל מניות עסקינן, הכרה בעילת תביעה ישירה שלו כנגד מי שהזיק לחברה עלולה להביא לכך שבעל המניות יזכה לשיפוי לפני נושי החברה, אף שלפי סדרי הקדימויות הקבועים בדין קודמים הנושים לבעלי המניות. נזכור כי המזיק אינו תמיד בנק, שלכאורה יש לו די משאבים כדי להתמודד גם עם תביעות של ניזוקים "משניים" ואף לשלם לכל הניזוקים את נזקם (וגם משאביו של בנק אינו בלתי מוגבלים). לא אחת אותו מזיק, או מפר, הוא בעל משאבים מוגבלים ביותר. נזכור גם כי לא כל נזק המקים עילת תביעה מכוסה על ידי ביטוח (הן משום שעריכת רובם המכריע של הביטוחים אינה חובה, והן משום שלא כל דבר ניתן לבטח והדוגמה הקולעת ביותר לכך היא בתחום החוזי: ככלל, לא ניתן לערוך ביטוח מפני חבות אפשרית מחמת הפרת חוזה). על כן יש סכנה של ממש שמי שיקדים ויגיש תביעה ויצליח להביא לסיומה המהיר, יהיה היחיד שיזכה בפיצוי במקום ניזוקים אחרים שמעמדם הנכון שווה לשלו ואף קודם לו, ואף במקומו של הניזוק הישיר, שכולם יגלו בבוא היום שמי שגרם לנזק מיצה כבר את משאביו ולא ניתן עוד להיפרע ממנו. בחינת קיומה או העדרה של עילה תביעה אישית על פי הכלל והחריגים שלעיל רלוונטית בענייננו רק לגבי התובעת, בהיותה בעלת מניות בחברה. היא אינה רלבנטית כלל לגבי יתר התובעים, שכאמור אינם בעלי מניות של החברה. החריגים שנקבעו בהלכת מגן וקשת מאפשרים, בנסיבות המתאימות, רק למי שהוא בעל מניות של חברה להגיש תביעה בעילה אישית בגין ירידת ערך החברה. אין כל הצדקה עניינית או נורמטיבית להרחיב את מעגל התובעים האפשריים באופן שיקנה עילה אישית גם לבעלי מניות במעגלים רחוקים יותר (כלומר צדדים קשורים בבעלי המניות, לרבות בעלי המניות של בעל מניות שהוא תאגיד בעצמו כבענייננו), בשל נזקים עקיפים שנגרמו להם מחמת ירידת ערכה של חברה שזיקתם אליה היא זיקה עקיפה לחלוטין. לפיכך, דין התביעה בכל הנוגע לתובעים 2-4 להידחות כבר בשלב זה. טרם הדיון בגופה של השאלה האם מתקיימים בתובעת אילו מן החריגים, יש להתייחס לטענת התובעים כי הנתבע מושתק מלהעלות בתיק זה את הטענה של העדר עילה בשל היעדר יריבות בין הצדדים בפרשה זו. לטענת התובעים, מושתק הנתבע מלהעלות טענת העדר עילה אישית נגד התובעת מאחר שלא הגיש בקשה לסילוק על הסף של התביעה בעילה זו, ובכך "ישן על זכויותיו". דין טענה זו להידחות מכמה טעמים: מן הטעם שטענת העדר העילה האישית נכללה כבר בכתב ההגנה של הנתבע (סעיף 9 לכתב ההגנה); ומן הטעם ששאלת קיומם של החריגים דורשת, לפחות בחלקה, בירור עובדתי, ועל כן לא ניתן היה להכריע בטענה האמורה בשלב המקדמי גם לו הוגשה בקשה לסלק את התביעה על הסף מחמת העדר עילה. הכרעה כזו יכולה להינתן רק על בסיס הראיות שהובאו במהלך בירור התביעה לגופה. טעם נוסף לדחיית הטענה הוא כי העדר עילת תביעה אינה ממין הטענות שחובה להעלותן בהזדמנות הראשונה (להבדיל מטענת התיישנות דיונית, או מטענה של העדר סמכות מקומית), משום שלעולם על התובעים ממילא הנטל להראות שעומדת להם עילת תביעה, ובנטל זה, כפי שיפורט להלן - לא עמדו, כולם או מי מהם. נפנה עתה, אפוא, לבחינת השאלה האם חל בענייננו איזה מהחריגים לכלל של העדר עילת תביעה אישית של בעל מניות מחמת נזק שפגע בערך החברה. הטענה הראשונה של התובעת בהקשר זה היא כי קיים הבדל בין הנזק שנגרם לה לבין הנזק שנגרם לבעלי המניות האחרים, ולפיכך נתקיים בה החריג האמור לכלל של העדר עילת תביעה אישית בידי בעל מניות. לטענת התובעת, מקור ההבדל הנטען בין נזקה של התובעת לבין נזקם של בעלי המניות האחרים באירית הוא בכך שהבנק שיפה את בעלי מניות הרוב בחברה והיטיב עמם בסתר, לאחר שקיים עימם משא ומתן בנושא. בעניין זה נראה כי התובעת מתייחסת בדבריה להסכם העדר תביעות בין הבנק למשביר. זהו הסכם שבעלת מניות הרוב באירית - ג'אמפ - כלל אינה צד לו (ראו לעניין זה עדותה של יפה שגיא, ששימשה מנהלת ענף באגף האשראים המיוחדים של הבנק, פרוטוקול מיום 9.2.11, עמ' 231 שורות 16-17, עדות שלא נסתרה בכל דרך שהיא). המשביר היא בעלת אישיות משפטית נפרדת מזו של ג'אמפ, והתובעת לא הביאה כל ראיה לשיפוי כלשהו שניתן לג'אמפ מהבנק. התובעת נמנעה מלזמן לעדות את נאמן ג'אמפ או את מר רמי שביט, בעל השליטה במשביר, שלבטח היו מודעים לשיפוי שכזה שכביכול ניתן לג'אמפ והיו יכולים לשפוך אור על שאלה זו. זאת ועוד: גם אילו היתה התובעת מוכיחה כי הבנק העניק לג'אמפ פיצוי כלשהו בגין הנזק שנגרם לה, הרי שאין בעובדה זו לכשעצמה כדי להקים לתובעת עילת תביעה אישית נגד הבנק (בניגוד לתביעה נגזרת שאולי הייתה אפשרית, אלא ששאלה זו אינה רלוונטית לענייננו כפי שנראה בהמשך). יפים לעניין זה דבריה של הנשיאה ביניש בפרשת קסלמן, שלפיהם גם אילו הייתה התובעת מוכיחה כי הבנק שיפה את ג'אמפ לאחר קריסת החברה, לא היה בעובדה זו לכשעצמה כדי להקים לתובעת עילת תביעה אישית: "במקרה דנן, ברי כי אין בעצם העובדה שיתר הניזוקים שופו בגין נזקיהם כדי לבסס עילת תביעה אישית במקום שבו היא איננה קיימת. ה"שוקת השבורה" שבפניה ניצבים כביכול בעלי מניות הבנק אינה אלא ביטוי לכך שהבנק קרס והוכרז על פירוקו...". טענה נוספת שטוענת התובעת כדי לבסס את טענתה כי עניינה נופל בגדר החריגים שנקבעו בהלכת מגן וקשת היא, כי התנהלות ג'אמפ והנתבע מהוות קיפוח של בעלי מניות המיעוט. זאת הן בשל השימוש שג'אמפ עשתה באירית "ככלי להחדרת ביגוד למבוגרות חלף הביגוד הטרנדי לצעירות שאירית הצליחה בו", לטענתה, והן בשל התנהלות הנתבע, שלטענתה מידר את התובעים בנושאים שונים והעדיף את בעלי הרוב במניות אירית - ג'אמפ ורמי שביט. גם דינה של טענה זו להידחות. ראשית, הטענה לפיה ג'אמפ עשתה שימוש באירית ככלי להחדרת ביגוד מסוג מסוים ובכך כביכול פגעה בתובעת, היא טענה שהועלתה לראשונה בחקירתו של התובע 3, ולפיכך יש לראות בה הרחבת חזית אסורה. שנית, התובעת לא הוכיחה כי בהשפעתה כביכול של ג'אמפ על סוג הבגדים שאירית שיווקה היה משום קיפוח המיעוט. שלישית, גם לו היה מוכח שג'אמפ ניצלה את שליטתה באירית כדי לפעול בדרך העולה כדי קיפוח המיעוט, אין בין זה לבין הבנק ולא כלום, ועילת התביעה בגין פעולות כאלה היא רק כנגד בעלי מניות הרוב. רביעית, גם הטענה בדבר התנהלות הנתבע, שכביכול מידר את התובעת במגעים שניהל עם ג'אמפ בענייניה של אירית - דינה להידחות. כידוע, ככלל, ההסדר בעניין קיפוח המיעוט נועד להגן על בעלי מניות המיעוט מפני חלוקות לא שוויוניות שמבצעים רוב בעלי המניות (אירית חביב-סגל דיני חברות כרך א', 455; ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים בע"מ, פ"ד נ(1) 238 (1996)). בענייננו, לא זו בלבד שטענה זו נטענה בעלמא ולא נתמכה כלל בראיות, אלא שממילא היא לא כוונה לעברה של ג'אמפ כי אם לעבר התנהלותו של צד ג' - הבנק - כלפי החברה. האורגנים של אירית הם הקובעים את זהותם של האנשים שמוסמכים לבוא בדברים עם הבנק מטעם אירית והמוסמכים לחייב את אירית כלפי הבנק, וזאת על פי תקנונה ועל פי החלטות מוסדותיה המוסמכים של אירית. הבנק אינו קובע עם מי עליו לדבר כאשר עסקינן בלקוח שהוא תאגיד. התאגיד, ורק התאגיד, הוא שעושה זאת. כל עוד בעל מניות המיעוט או מי מטעמו אינו נמנה עם האנשים שהלקוח - אירית - הודיע מראש ובכתב כי הוא אחד מהמוסמכים לפעול מטעמו מול הבנק וכי בלעדיו אין תוקף לפעולות, למצגים ולהתחייבויות של אירית כלפי הבנק, אין הבנק חייב, ולכאורה גם אינו יכול, לדבר עם בעלי מניות המיעוט בחברה על ענייני חשבון הבנק שלה, לפחות ביוזמתו של הבנק. לדיבורים כאלה ולכל סיכום שיושג בהם אין כל תוקף המחייב את החברה. המידע שיימסר בשיחות כאלה על ידי הבנק לא ייחשב כמידע שהגיע לידיעת החברה. התחייבויות או מצגים שיעשה בעל מניות המיעוט כלפי הבנק לא יחייבו את החברה. פנייה ישירה של הבנק לבעל מניות מיעוט שאינו נמנה עם מי שהוסמכו לייצג את אירית מול הבנק עלולה אף, לכאורה, להיחשב להפרת חובת הסודיות של הבנק כלפי אירית, לפחות כל עוד לא הודיעה אירית לבנק שהיא מסכימה לכך. עוד טוענים התובעים כי ערבותם האישית של התובעים 3-4 לחובות אירית כלפי הבנק מקימה להם עילת תביעה אישית לנגד הבנק. לטענתם, בשל היותם ערבים לאירית נגרם להם נזק מיוחד השונה מנזקם של בעלי מניות אחרים. טענה זו יש לדחות ולו מן הטעם שהוזכר לעיל, לפיו בידי התובעים 3-4 כלל אין עילת תביעה אישית נגד הבנק משום שהם אינם בעלי מניות באירית, ולכן אין גם מקום לבחון בעניינם האם מתקיימים בהם החריגים שנקבעו בהלכת מגן וקשת לכלל של העדר עילה אישית בידי בעל מניות. למעלה מן הדרוש ייאמר כי המסלול המתאים היחיד לבירורן של טענות התובעים 3-4 בעניין הערבות הוא במסגרת הגנתם מפני התביעה שהגיש הבנק נגדם על יסוד ערבותם האמורה, ולא בתביעה אישית שלהם נגד הבנק. נזק, לכשעצמו, במובן של גריעה ממשאבי הניזוק (בענייננו יהיה זה מדויק יותר מדויק יותר לדבר על "הפסד" גרידא ולא על "נזק") כלל אינו מקים עילת תביעה, ואין די בו לבדו כדי להקים זכות לקבלת סעד. נזק הוא אחד משני אלה: או אחד מיסודות העילה (וזה המצב בכל הנוגע לעוולת הרשלנות), ובמקרה כזה קיומה של עילה מותנה גם בקיומם של יסודותיה המצטברים האחרים של אותה עילה; או תוצאה של העילה אשר יש לה השפעה, בדרך כלל משמעותית ואף מכרעת, על טיבו ושיעורו של הסעד שיינתן למי שניזוק על ידי פעולה או מחדל המקימים לו עילת תביעה. בנוסף, עצם העובדה שמי מהתובעים נדרש לפרוע את ערבותו אינה יכולה ליצור עילת תביעה בשל כך בלבד. אחת מהשתיים: אם לחייב העיקרי אין הגנה כלפי הנושה בקשר לחוב הנערב, אין הגנה כזו גם לערב (אלא אם עומדות לו טענות הגנה שבמישור יחסיו כערב עם הבנק, טענות שגם מקומן היחיד הוא במסגרת ההגנה של הערב כנגד תביעה על פי הערבות). ממילא גם אין לערב עילת תביעה נגד הנושה רק משום שהנושה פעל בדרך שהביאה להעמדת החוב והערבות לפירעון, וזאת כל עוד הנושה עשה כן בדרך שאינה מקימה לחייב העיקרי עילת תביעה, או למצער טענת הגנה כנגד החוב הנערב. אם, לעומת זאת, פעל הנושה שלא כדין כלפי החייב העיקרי, יכול הערב להתגונן בטענה זו כנגד התביעה המבוססת על ערבותו, וזאת בהתאם לסעיף 7(א) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, משום שאנו דנים אז בסיטואציה שבה התנהגות הנושה כלפי החייב העיקרי מקימה לחייב העיקרי הגנה נגד החוב (גם אם מטעם כלשהו החייב העיקרי לא התגונן, ולא פעל כנגד החוב בכל דרך שהיא). כך או כך, עניינים אלה אינם יכולים להידון במסגרת תביעת הערבים נגד הבנק, אלא במסגרת הגנתם כנגד תביעת הבנק (המתנהלת, כזכור, בבית משפט אחר). יש לדחות גם את טענת התובעת לפיה בידיה עילת תביעה אישית משום שהיא מנועה מלהגיש תביעה נגזרת בנסיבות ענייננו. אירית אכן מצויה בהליכי פירוק, וסעיף 205 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") קובע כי לא תוגש תביעה נגזרת בשמה של חברה שמונה לה מפרק; אולם מכאן ועד להסקת המסקנה כי בשל טעם זה בלבד נפתחת הדרך בפני בעלי המניות בחברה כזו להגיש תביעה אישית, כאילו היו בעלי המניות צדדים ישירים לסכסוך המשפטי שבין החברה לצד שלישי כלשהו, רחוקה הדרך. לבטח אין די בנסיבות אלו, כשלעצמן, כדי לאפשר לבעל מניות להגיש תביעה אישית בגין ירידת ערך החברה. בע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר (לא פורסם, 14.12.06) (להלן: "פרשת גרינפלד") דן בית המשפט העליון בטענה זו ודחה אותה בקבעו כי: "עצם העובדה שהחברה נמצאת בהליכי פירוק או במצב של חדלות פירעון אינה מצדיקה הקמת מסלול של תביעה אישית מקום בו לא היה כזה מלכתחילה." ההבדל בין תביעה אישית של בעל מניות לבין תביעה נגזרת שהוא מגיש, אינו הבדל שבפרוצדורה גרידא. הוא הבדל שבמהות. אין מדובר בשני מסלולים מקבילים. נהפוך הוא: מדובר בשני הליכים שונים, ובמידה רבה אף במסלולים הסותרים זה את זה. תביעה נגזרת אמנם מוגשת ביוזמת בעל מניות ולא ביוזמת החברה (ובדרך כלל יהיה זה בעל מניות שאינו שולט, או שותף לשליטה, בחברה); אולם זהו המכנה המשותף היחיד של שני מסלולים אלה. עילת התביעה כנגד הנתבע בתביעה נגזרת (להבדיל מהעילות שבגינן יש להתיר את הגשתה וניהולה למי שיזם אותה), היא עילתה של החברה ולא עילתו של בעל המניות. גם הנזק שניתן לטעון לו בתביעה נגזרת ולבקש בגדרה את הטבתו, הוא נזקה של החברה ולא נזקו של בעל המניות. אם תתקבל התביעה הנגזרת, יבואו פירותיה לידי קופת החברה ולא לידי קופתו של בעל המניות שיזם את הגשתה (בהתעלם משאלת התגמול לאותו בעל מניות). תביעה אישית של בעל מניות היא, לעומת זאת, בדיוק ההיפך מכל אלה: העילה של תביעה אישית היא עילתו של בעל המניות; הנזק שהטבתו מבוקשת בתביעה כזו הוא נזקו של בעל המניות; והוא לבדו ייהנה מפירותיה, אם יהיו כאלה. מטעמים אלה ברור שאין לראות את התביעה האישית של בעל מניות כמסלול תחליפי למסלול של תביעה נגזרת. על כן גם אין להתיר לבעל מניות הגשת תביעה אישית, וליתר דיוק - להכיר בקיום עילת תביעה אישית בידיו, רק מחמת שהמסלול של תביעה נגזרת חסום בפניו. לפחות לכאורה, המסלול המתאים היחיד העומד בפני התובעים להעלאת טענת נגד הבנק, ככל שטענות אלה מקורן בפעולות של הבנק שלדעת התובעים גרמו שלא כדין לנזק לחברה, הוא מסלול של פנייה למפרק אירית, רו"ח אליעזר שפלר (להלן: "המפרק") במטרה להביאו לכך שהוא יגיש תביעה נגד הבנק, או הגשת בקשה למתן הוראות לבית משפט של הפירוק על מנת שזה יורה למפרק להגיש את התביעה נגד הבנק. הנתבע 3 אמר בעדותו כי הוא אכן פנה למפרק בעניין זה וכי המפרק לא ראה לנכון להגיש תביעה נגד הבנק (פרוטוקול מיום 23.1.11, עמ' 91 שורות 5-11). לדבריו בעדותו, לאחר שהמפרק לא הסכים להגיש תביעה נגד הבנק נמנעו התובעים או מי מהם מלהגיש לבית המשפט של הפירוק בקשה למתן הוראות למפרק בעניין זה (פרוטוקול מיום 23.1.11, עמ' 93 שורות 15-16). נראה בעליל כי התובעים ויתרו על השימוש במסלול זה משיקולים השמורים עמם, ועל כך אין להם להלין אלא על עצמם (ככל שהדברים אינם ניתנים עוד לשינוי, ולכאורה כל עוד לא הושלם הפירוק אין זה המצב). מכל הטעמים האמורים לעיל הגעתי למסקנה כי לא מתקיימים בענייננו החריגים להלכת מגן וקשת שהתובעים טענו להם, ומשכך דין התביעה נגד הבנק להידחות בשל העדר עילת תביעה אישית בידי התובעים, כולם או מקצתם. עם זאת ובבחינת למעלה מן הצורך אתייחס גם לטענתה של התובעת כי הבנק נהג שלא כדין בנסיבות המקרה, ולו מחמת המאמץ הרב שהשקיעו הצדדים בטענות אלה. האם הבנק נהג כדין בהחלטתו שלא לחדש את מסגרת האשראי כאמור לעיל, התובעים מבססים את עיקר טענותיהם על שתי עילות מרכזיות; חובת תום-הלב בקיום חוזה כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"); ועוולת הרשלנות, המעוגנת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). על פי כל אחת משתי עילות אלו נדרשת התובעת להוכיח כי הבנק פעל שלא כדין, בין אם מדובר בהתנהגות שלא בתום-לב ובין אם מדובר בהפרת חובת הזהירות כלפי החברה (ראו פרשת ועקנין, לעיל). בענייננו, הטענות המרכזיות של התובעת בהקשר זה נוגעות לעצם ההחלטה שלא לחדש את מסגרת האשראי לחברה, ולצורך במתן הודעה מוקדמת לפני אי חידוש מסגרת האשראי. הדין בסוגיית חובות הבנק בעת מתן אשראי נקבע בשורה של פסקי דין שיוזכרו להלן, וכן בהוראת סעיף 2(א) סיפא לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, הקובעת כי "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". הוראה זו היא נקודת המוצא של דיוננו. ברוח זו נקבע בפסיקה כי לבנק אין חובה לתת אשראי או לחדשו, כל עוד אין הוא מפר הסכמים בינו לבין הלקוח: ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 591-592 (1999); ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 683-685 (1983); ת. אז. (מחוזי חיפה) 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (כב' השופט י' עמית, 26/3/07), סעיף 28 לפסק הדין. הדברים שנאמרו שם מתאימים היטב לענייננו: "שיקולי הבנק אם להעניק אשראי או לחדשו, או לצמצם או להפסיק את האשראי שניתן ללקוח, הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים  עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל  זמן נתון. הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים שהבנק משקלל: עברו העסקי של הלקוח, תזרים המזומנים ו"המחזור" של העסק, הערכת מצבו של הלקוח בהווה והצפי באשר לעתיד, טיבו של העסק ומצב השוק הרלוונטי, גובה האשראי המבוקש, רצון לסייע ללקוח הנמצא בקשיים זמניים, גביית ריבית גבוהה יותר בגין חריגה ממסגרת אשראי, היקפם וטיבם של הביטחונות שהלקוח העמיד או יכול להעמיד לזכות הבנק  וכיו"ב שיקולים - יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי",  הפרקליט מד (1999) 449 עמ' 469. ברגיל, היקף התערבות בית המשפט בשיקול הדעת הבנקאי, אם "בזמן אמת" ואם בדיעבד, תהא על דרך הצמצום, ותיעשה כאשר הבנק פעל בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהיעדר הגיון עסקי-בנקאי. לטעמי, בחינת הנתונים שעמדו בפני הבנק בתקופה הרלוונטית, מצביעה על כך שהחלטתו שלא להמשיך להזרים אשראי לתובעות, עומדת במבחן הסבירות הבנקאי." (כל ההדגשות הוספו, ואינן במקור - ש.מ.).  כדי להכריע בשאלה האם הבנק נהג כדין כשהחליט שלא לחדש את מסגרת האשראי של אירית, יש לבחון האם אירית הייתה אמנם מצויה במצב כלכלי רעוע שהצדיק החלטה זו של הבנק, ולמצער מצדיק את המסקנה כי עסקינן בהחלטה העומדת ב"מבחן הסבירות הבנקאי". התמונה העולה מהראיות היא כי החלטת הבנק הייתה סבירה בנסיבות העניין, הן בשל מצבה הכלכלי של אירית עצמה ערב החלטת הבנק, והן בשל קריסתה של ג'אמפ שאירית הייתה כה תלויה בה. טרם הכניסה לפרטי הנושא נזכיר כי לעת הזו, לאחר הגשת הסיכומים, אין עוד מחלוקת כי עסקינן בסיטואציה בה הבנק החליט שלא לחדש את מסגרת האשראי של אירית, ולא בסיטואציה של ביטול מסגרת אשראי קיימת. סעיף 22.1 למסמך שכותרתו "תנאים כלליים לפתיחת וניהול חשבון אשראים במט"י ובמט"ח", שהוא החוזה שבין הבנק לאירית עליו חתמה אירית ביום 22.6.06 (נספח 2 לתצהיר יגאל שטיין, נ/15, (להלן: "סעיף 22") קובע כי: "בכל אחד מהמקרים המפורטים להלן, יהיה הבנק רשאי לדרוש את סילוקה המיידי של היתרה הבלתי מסולקת של כל אשראי או חלק ממנו... וכן לא להעמיד ללקוחות כל אשראי נוסף שהתחייב להעמיד להם, אם התחייב: ... 2. אם יוטל עיקול על נכסי הלקוחות או על חלק מהם או אם תיעשה פעולת הוצאה לפועל נגדם 3. אם תוגש נגד הלקוחות בקשה לפירוק או למינוי קדם מפרק זמני, כונס נכסים... 10. אם יארע, בכל עת שהיא, מאורע או נסיבות המרעים או מסכנים, לדעת הבנק, את אפשרות הבנק להיפרע בגין האשראי במלואו או במועדו (לרבות שינוי מהותי לרעה במצב הכספי ו/או בפעולותיהם ו/או בעסקיהם של הלקוחות) ו'או אם יהיה קיים חשש, לדעת הבנק, כי מאורע או נסיבות כאמור לעיל צפויים לקרות וזאת בין אם קרות האירוע או היווצרות הנסיבות כאמור תלויים בלקוחות ובין אם לאו. ... 13. בקרות אחד מהמקרים המנויים בסעיף זה לעיל, בשינויים המתחייבים, לערב כלשהו לפרעון האשראי ו/או שהעמיד לזכות הבנק בטוחה להבטחת פירעון האשראי." האמור לעיל חל מקום שבו מסגרת האשראי עודנה בתוקף. מקל וחומר שאותן הנסיבות, שבהתקיימן רשאי הבנק לבטל מסגרת אשראי תקפה, מאפשרות לבנק להימנע מחידוש מסגרת האשראי. ראו גם סעיף 3.1 רישא להסכם תנאי ניהול החשבון שבין הבנק לאירית, שבו נאמר במפורש שהבנק לא יהיה חייב לתת או לחדש מסגרת אשראי. לאבחנה בין אי חידוש מסגרת אשראי לבין ביטול או הקטנת מסגרת אשראי קיימת, ראו: ע"א 10201/06. כפי שיפורט להלן, עולה כי לפחות חלק מהאירועים הנזכרים בסעיף 22 הנ"ל התקיימו באירית. כבר בתחילת חודש ינואר 2009 עברו חשבונות ג'אמפ ואירית לטיפול באגף, שכאמור לעיל הוא זה המטפל בלקוחות שקיים חשש סביר כי לא יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם הכספיות. ביום 3.2.09 הוטל עיקול על כספים המגיעים לאירית מחברת ישראכרט בע"מ (נספח 2 לתצהיר אלי הרמן [נ/12]), וככל הנראה הוטל כחודשיים וחצי לאחר מכן עיקול נוסף על כספים המגיעים לאירית מחברת ישראכרט בע"מ. בתחילת חודש יוני 2009 התקבלו בבנק דוחות כספיים תמציתיים, בלתי מבוקרים, של אירית ליום 31.3.09 (נספח 11 לתצהיר יפה שגיא [נ/9]. בדו"ח הסקירה של רו"ח המבקר מיום 31.5.09 נכללה הערת "עסק חי" ונכתב בו, בין היתר, כי: "לחברה הפסד תפעולי בסך של 2,313 אלפי ₪, גירעון בהון בסך של כ-16,052 ₪, הון חוזר שלילי בסך של כ-18,836 אלפי ₪ ותזרים מזומנים חיובי מפעילות שוטפת בסך של כ-4,010 אלפי ₪. קיימים ספקות משמעותיים לגבי המשך קיומה של החברה." (ההדגשה שלי - ש.מ). דומה שאין צורך להכביר במילים. הדברים ברורים וקשים. התמונה היא של חברה שעסקיה כושלים והמשך קיומה מוטל, למצער, בספק של ממש כבר בעתיד הקרוב מאד. הפסד תפעולי פירושו שההכנסות אינן מכסות אפילו את אותן הוצאות של החברה שאינן כוללות את הוצאות המימון שלה. קיומם של "ספקות משמעותיים לגבי המשך קיומה של החברה" פירושו חשש של ממש ליכולתה לעמוד בהתחייבויותיה. ממנו עולה גם חשש מוחשי לפגיעה בחלק מהבטחונות שנתנה לבנק משום שברור שערך המלאי, שהוא מרכיב מרכזי בנכסיה של כל חברה שעיסוקה במכירה קמעונאית, אינו אותו ערך כאשר החברה פועלת כ"עסק חי" וכאשר החברה חדלה מפעילות והמלאי נמכר במכירת חיסול או על ידי כונס או מפרק. במקרה השני ערכו של המלאי פוחת במידה ניכרת. אין כל צורך במומחיות כדי להבין זאת. הבנק הציג אף דוחות כספיים מבוקרים של אירית לשנת 2008 שהיו בידיו ושהצביעו על הפסדים משמעותיים ועל העמקת הגרעון בהון העצמי (נספח 12 לתצהיר יפה שגיא, [נ/9]). ביום 2.6.09 אף הוגשה נגד אירית בקשת פירוק בעילה של חדלות פירעון, אותה הגיש משכיר חנות שפעלה בקניון באילת. כאן המקום להעיר במאמר מוסגר כי על רקע כל אלה היה זה מוזר - בלשון המעטה שבהמעטה - להיווכח שמומחה מטעם התובעים, ד"ר בועז ים, אמד את שווי החברה במיליוני שקלים ובחקירתו הוברר שכלל לא ראה, בין היתר, את הדו"חות ל החברה שהוכרו לעיל ואת הערת העסק החי שצוטטה לעיל, וממילא כלל לא נתן דעתו למשמעותם בבואו לאמוד את שווי החברה. הגם שדי בנסיבות אלו כדי לעורר ולבסס חשש ממשי בלבם של מקבלי ההחלטות בבנק כי אירית לא תצליח להחזיר את חובותיה, סבורני כי צדק הבנק גם בכך שהעניק משקל מכריע לקריסתה של ג'אמפ. זאת, לאור תלותה הברורה ואף המכרעת של אירית בג'אמפ (שגם לה לא היה כל זכר בחוות דעתו של המומחה הנ"ל), כפי שיפורט להלן. ג'אמפ העמידה ביום 23.1.08 ערבות בלתי מוגבלת בסכום לטובת הבנק להבטחת פירעון התחייבויותיה של אירית כלפי הבנק (נספח 5 לתצהירה של עינת דליהו [נ/14]). בנוסף, סמוך לאחר מכירת השליטה באירית לג'אמפ הפכה ג'אמפ לספק העיקרי של אירית. לעניין זה ראו דבריו של אריאל חייט, שכיהן כמנכ"ל החברה, בסעיף 69 לתצהירו מיום 26.7.09 שניתן בתמיכה לבקשה שהוגשה בתיק הפירוק של אירית (פש"ר 2534/09, נספח 4 לתצהיר יפה שגיא, [נ/9]), באלו המילים: "עד למכירת השליטה ייצרה החברה באמצעות קבלני משנה ובמפעל החברה. בסמוך לאחר מכירת השליטה לג'אמפ הוסכם כי החברה תחדל מלייצר מוצריה בכוחות עצמה, ותייצר באמצעות ג'אמפ". ובהמשך הצהיר בסעיף 72 לתצהירו האמור: "ביום 3 ביולי 2008 נחתם גם הסכם משגור (קונסיגנציה) בין החברה לבין ג'אמפ (ר' נספח "9" לבקשה), לפיו מלאי המוצרים שיסופקו לחברה על ידי ג'אמפ יסופקו בתנאי משגור (קונסיגנציה)." מעבר לעובדה שג'אמפ שימשה מאז ואילך כספק העיקרי של אירית תוך שאירית מתפרקת מיכולת הייצור העצמית שלה, כאמור לעיל, הצהיר אריאל חייט בתצהירו הנ"ל גם כי ג'אמפ תמכה באירית כספית. כך הצהיר חייט בסעיף 37 לתצהירו הנ"ל, כשתיאר את ירידת היקפי המכירות של אירית החל משנת 2008: "לפיכך נדרשה החברה לתמיכתה הכספית של ג'אמפ, אשר מימנה חלק מהפעילות השוטפת של החברה, בין באמצעות הזרמת כספים, ובין באמצעות העמדת ערבויות, לרבות ערבות בלתי מוגבלת בסכום לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), אשר מממן את פעילותה השוטפת של החברה..." (ההדגשה שלי - ש.מ). ובסעיף 71 לתצהיר הנ"ל הצהיר חייט כי: "יצוין גם, כי ג'אמפ העמידה ערבות בסך של 3.5 מיליון ₪ לטובת החברה להבטחת אשראי מבנקים, כאשר במהלך חודש פברואר 2009 חולטה הערבות על ידי הבנקים כנגד הפחתת אשראי לחברה." הנה כי כן הוכח שג'אמפ תמכה באירית כספית, בין היתר, באמצעות ערבות בלתי מוגבלת בסכום מיום 23.1.08 לטובת הבנק (העתק מכתב הערבות צורף כנספח 5 לתצהירה של עינת דליהו [נ/14], שעבדה בבנק וטיפלה בתקופה הרלוונטית בחשבון ג'אמפ). ברי כי מדובר בבטוחה העיקרית שניתנה לבנק לטובת אירית, ולמצער בבטוחה מרכזית ומשמעותית שבידי הבנק לחובותיה של אירית כלפיו. בנוסף, הוכח בעליל כי מי שניהלו גם מטעם אירית את המגעים השוטפים עם הבנק החל מהמועד שבו ג'אמפ הפכה לבעלת השליטה באירית הם אך ורק רמי שביט ובעלי התפקידים בג'אמפ, והדבר אף נעשה בידיעתם המלאה של התובעים 3-4 (פרוטוקול מיום 23.1.11 עמ' 37 שורות 26 ואילך). מכל האמור לעיל עולה כי הגם שלאירית אישיות משפטית נפרדת מזו של ג'אמפ, הרי שבכל התקופה הרלוונטית לתביעה זו אירית הייתה תלויה באופן ממשי ואף מכריע בג'אמפ. תלות זו באה לביטוי לא רק בשליטה (אשר לכשעצמה אינה מחייבת קיומה של תלות). תלות זו באה לביטוי מיוחד בשלושה אלה: בכך שאירית חדלה מלייצר מלאי ונעשתה תלויה כמעט לגמרי באספקת סחורה מג'אמפ; בכך שג'אמפ היא הנושה הגדול ביותר של אירית; ובכך שהיא גם העמידה את הבטוחה הגדולה ביותר בחשבון הבנק של אירית. בכל הנוגע לחשיבות המכרעת של העובדה שג'אמפ היא הספק הכמעט יחיד של אירית, נזכיר כי אירית היא חברה קמעונאית. מכירת סחורה ללקוחות היא העסק שלה. מדובר בסחורה המתחדשת באופן עונתי לפחות פעמיים בשנה. נפילתו של הספק הכמעט יחיד, על רקע העדר יכולת ייצור עצמית, מותירה את אירית בבת אחת ללא מלאי חדש שניתן למכור, כך שכך פריט שנמכר - אין דרך לחדשו במלאי. לכשתתחלף עונה לא יהיה לאירית דבר למכור פרט לעודפים של שנים קודמות - מלאי שהוא לא רק מקרי (לא לכל דגם יהיו מגוון צבעים ומידות), אלא בעיקר כבר לא עדכני מבחינה אופנתית. לא שמענו אפילו ראשית ראיה לכך שאירית היתה במצב שבו היתה לה אפשרות ריאלית להתגבר על בעיית הפסקתה המוחלטת של פעילות הספק הכמעט יחיד שלה. זאת אף שללא פתרון מלא, מיידי וטוב לבעיה זו, היתה קריסתה נעשית ודאית לגמרי תוך זמן קצר אפילו אם היה מצבה שפיר קודם לכן (ובענייננו, כפי שראינו לעיל, היתה אירית נתונה בקשיים מהותיים גם לפני כן). על כן, ואפילו נתייחס רק להיבט של היות ג'אמפ הספק הכמעט בלעדי של אירית, ניתן לקבוע כי לאור העובדה שג'אמפ, החברה האם של אירית, קרסה (ביקשה הקפאת הליכים על מנת לגבש הסדר נושים) ערב החלטת הבנק בדבר אי חידוש מסגרת האשראי של אירית על ידי הבנק, פעל הבנק באופן סביר כאשר ייחס משקל רב לקריסת ג'אמפ בבואו להעריך את סיכויי הישרדותה של אירית בכלל, ועל רקע הסימנים המדאיגים ביותר שהצטברו כבר לפני כן לגבי אירית כפי שפורטו לעיל בפרט. בנוסף, ניתן ללמוד היטב על החשיבות המכרעת של עובדת היות ג'אמפ הנושה העיקרי של אירית כאשר עוברים לרגע לנושא המו"מ הנטען עם מר רחימי, שיידון בהמשך: היה ברור שברגע שג'אמפ עברה להליך של הסדר נושים, לא היה עוד מקום לצפות שהיא תוותר על החוב שאירית חבה לה, או אפילו תיתן ארכה לפירעונו. ההיפך הוא הנכון. בנסיבות כאלה, התרחיש הצפוי והסביר הוא דווקא דרישה מצידה לפרוע את החוב. כל עוד ג'אמפ ראתה עצמה כעסק חי ועסקה בין היתר בייצור המוצרים שנמכרו על ידי אירית, היה לה אינטרס עצמי ברור בהמשך יכולתה של אירית לפעול, ולכן היה סיכוי שבתנאים מסוימים אולי לא תעמיד את החוב לפירעון מיידי ואולי אף תסכים למחול עליו או על חלקו אם בכך תאפשר את המשך קיומה ופעילותה של אירית, וממילא גם את יכולה של ג'אמפ עצמה להמשיך לייצר את מוצריה ולמכרם לאירית. אינטרס זה אינו קיים עוד מרגע שג'אמפ חדלה מפעילותה השוטפת, ועל כן החוב הגדול שחבה לה אירית הפך לחוב שיש לצפות שהיא תדרוש מאירית לפרוע בהקדם, ואף לאלתר. בנוסף, אין צורך להרחיב את הדיבור על החשיבות המיוחדת של העובדה שג'אמפ היא היחידה שנתנה ערבות בלתי מוגבלת לחובות אירית לבנק. ברור לגמרי שג'אמפ היתה מקור הבטוחה המרכזית בחשבון אירית בבנק. קריסתה של ג'אמפ פירושה פגיעה אנושה בבטוחה המרכזית הזו עד כדי אבדן מלא של ערכה של הבטוחה, פגיעה שברור שאינה יכולה להותיר את הבנק במצב שבו הוא מחדש את מסגרת האשראי כאילו לא אירע דבר. על רקע כל אלה, איש מטעם אירית או מטעם התובעים או מי מהם אינו מציע לבנק בטוחה חלופית כלשהי ואף אינו מציג לבנק תכנית עסקית כלשהי בכלל, ומקל וחומר - תכנית עסקית שיש בה כדי להביא בנקאי סביר למסקנה שמצבה של אירית ויכולתה לעמוד בהתחייבויותיה עומדים בפני תפנית חיובית. גם התובעים עצמם לא הוכיחו (להבדיל מטענה בעלמא, שאין לה כל ערך) אף לא אחד מאלה (אף שסבורני שהיה עליהם להוכיח את כל אלה במצטבר): כי היה בכוונתם וביכולתם שלהם להעמיד מייד בטוחה חלופית לחשבונה של אירית בבנק, שתהיה מספקת ותוכל לבוא במקום ערבותה הבלתי מוגבלת של ג'אמפ; כי היה סיכוי ריאלי למנוע העמדת חובה של אירית לג'אמפ - חוב שעלה בהרבה על חובה של אירית לבנק - לפירעון, לאחר ולאור כניסת ג'אמפ להקפאת הליכים ומינוי נאמן; וכי היה להם פתרון מיידי ומשביע רצון לאבדן המקור הכמעט בלעדי של אספקת מלאי לאירית. בלי שתתקיים תכנית בת-קיימא לפתרון מיידי ובאיכות גבוהה של כל שלושת הבעיות האקוטיות הללו ובלי שתכנית כזו תוצג לבנק ותניח את דעתו, לא היה כל מקום לצפות שהבנק יסכים להמשיך לתת אשראי לאירית, ומקל וחומר שהבנק לא היה חייב לעשות כן. בנק אינו עסק ככל העסקים. לא בכדי מוטלות על בנק חובות אמון מוגברות כלפי לקוחותיו במידה העולה בהרבה על זו המוטלת ככלל על צדדים לחוזה בכלל. לא בכדי נתונים הבנקים למשטר פיקוח ורגולציה נרחב ביותר, ולא בכדי נחשבים הבנקים גם ל"סוכנות חברתית". מקורן של החובות והגישות הללו איינו נעוץ רק במרכזיותם של הבנקים בחיי הכלכלה בכלל ובאמון שהציבור נוהג לתת בהם, אלא גם בכך שהבנקים נותנים אשראי לא מהונם העצמי אלא מכספים שמקורם בפקדונות של לקוחותיהם. הבנקים נדרשים, לכן, לזהירות מיוחדת בבואם לתת אשראי ולנהל את יחסיהם עם מקבלי האשראי, משום שאם ינהגו בפזיזות ובחוסר אחריות הם עלולים לפגוע ביכולתם להשיב למפקידים את כספיהם. אכן, אין הכוונה שבנקים לא ייטלו על עצמם כל סיכון בעת מתן אשראי. נורמה האוסרת על בנק ליטול סיכון בעת מתן אשראי פירושה ביטולו הכמעט גמור של האשראי במשק, והתוצאות תהיינה הרות אסון לכלכלה ולחברה. מידה מסוימת של סיכון בעת מתן אשראי היא בלתי נמנעת, וקיומה הוא אינטרס מכריע של החברה והמשק. דווקא בשל כך חשוב וחיוני לאפשר לבנקים להגיב במהירות לשינויים בסיכון, במיוחד כאשר עסקינן בשינוי חד ומהותי, ולהגן בדרך זו על עצמם ועל כספי המפקידים מפני המשך וגידול החשיפה לסיכונים שהחמירו. ההגנה על הבנק מפני נטילת סיכונים גדולים מדי ומפני אי יכולת לבלום תהליכים של גידול מהותי בסיכון אינה משרתת רק את האינטרס העצמי של הבנק; היא משרתת גם, ואולי אף בעיקר, את האינטרסים של כל מי שמפקידים את כספם בבנקים, ובדרך זו גם גם ואף בעיקר את הביטחון והיציבות בכלכלה כולה וכן אינטרסים חברתיים ראשונים במעלה. זו גם הסיבה לכך שבנק ישראל מקפיד על מתן הנחיות לבנקים שעניינן ניטור והגבלת הסיכונים שבנק נוטל בעת מתן אשראי, כגון המגבלות המוכרות כ"מגבלת לווה בודד" בהוראות נוהל בנקאי תקין. התובעים לא הוכיחו גם את טענתם כי בתחילת חודש יולי 2009 התנהל משא ומתן בעל משמעות אופרטיבית (להבדיל ממגעים ראשוניים, שהסיכוי למימושם בכלל ובתוך זמן קצר בפרט לא היו ממשיים כלל) בין אלברט רחימי (להלן: "רחימי") לבין רמי שביט לרכישת המניות של שביט ושל ג'אמפ באירית, ובמיוחד לא הוכיחו כי המשא ומתן האמור כשל רק בגין אי חידוש מסגרת האשראי של אירית (אגב: הם גם לא הוכיחו שמו"מ זה, לו הבשיל לכלל חוזה מוגמר, היה מביא להם אישית תועלת מידית החורגת מעצם הצלת עסקיה של אירית). לא הוכח כי העסקה עם רחימי הייתה קרובה להשלמה. לא הוצגה אפילו טיוטה אחת של חוזה מגובש שהועברה בין רחימי לבין התובעים או מי מהם ואף בין רחימי לבין אחרים (אירית, שביט או ג'אמפ). לטובת התובעים נניח שטיוטה כזו לא הוצגה משום שלא היתה בנמצא (ומובן שהאפשרות שהיתה טיוטה כזו אולם הוסתרה על ידי התובעים ועל ידי רחימי עצמו, בעדותו מטעמם, חמורה אף יותר). לא צריך אלא הבנה בסיסית ביותר כדי לומר שעסקה בהיקף של מיליונים, הכוללת גם מחילה על חובה של אירית לג'אמפ, אינה קרובה למימוש בשלב שבו טרם הועלתה על הכתב אפילו טיוטה ראשונה של חוזה. מקל וחומר שלא הוכח שלו היתה אותה עסקה יוצאת לפועל, היה נזקם של התובעים נמנע או למצער נעשה קטן יותר. יתרה מכך: רחימי אמר בעדותו בצורה שאין ברורה ממנה כי לא היה מבצע את העסקה כלל אם החוב של אירית כלפי ג'אמפ לא היתה נמחל כליל (פרוטוקול מיום 9.2.11 עמ' 161 שורה 13 ואילך). ברי כי החל ממועד קריסתה של ג'אמפ (כניסתה למהלך של הסדר נושים והקפאת הליכים), לא הייתה לה יכולת למחול על חובות אירית כלפיה. כל טיפול בנושא זה חייב, החל מתחילת הקפאת ההליכים של ג'אמפ, להתנהל באחריות נאמן חיצוני לחברה במסגרת הסדר הנושים ובפיקוח בית המשפט הדן בבקשה להסדר הנושים. קשה להניח בסבירות שאינה תיאורטית לחלוטין שהנאמן היה מוותר על החוב ומקבל לכך אישור של בית המשפט הדן בהסדר הנושים. סביר הרבה יותר שהנאמן היה עומד על דרישה לפירעון החוב, כפי שאמרו אפילו התובעים 3 ו-4 בעדויותיהם (ראו למשל עמ' 74 ש' 12-16; עמ' 129 ש' 1-5). מכל מקום, על התובעים הנטל להראות שהתנאי של מחיקת החוב של אירית לג'אמפ היה צפוי להתגשם, משום שעליהם הנטל להוכיח כי אותה עסקה שגם התובעים ציפו לצאת נשכרים ממנה אכן היתה יוצאת לפועל אלמלא פעל הבנק כפי שפעל ביחסיו עם אירית. הם לא עמדו בנטל הזה כלל, אפילו לא על ידי הבאת ראשית ראיה לטענה זו, וניתן אף לקבוע פוזיטיבית כי הוכח ההיפך. עוד הוברר כי התובעים לא טרחו כלל להביא לידיעת הבנק את העסקה המתגבשת, לטענתם, עם רחימי לפני שהבנק החליט שלא לחדש את המסגרת (עמ' 57-58 לפרוטוקול מיום 23 לינואר), ואף לא ביום העבודה הראשון שלאחר החלטת הבנק, הוא יום א', 12/7/09. לא ניתן להלין על הבנק על שמנע את מימוש אותה עסקה, אם מנע (וכאמור לעיל הוכח שהעסקה לא היתה יכולה לבוא לכל מימוש גם ללא כל קשר לבנק), כאשר איש אינו טורח להביא לידיעתו את העובדות בעניינה ואף את דבר קיומה (או קיום מו"מ לקראתה). האם הייתה מוטלת על הבנק חובה להודיע בכלל ולתובעים בפרט על אי חידוש מסגרת האשראי השאלה השנייה שאליה אתייחס בעניין זה היא: בהנחה שהבנק החליט, כאמור, שלא לחדש לחברה את מסגרת האשראי, האם היה עליו לעדכן בעניין זה את אירית עצמה, ואת התובעת - בעלת מניות המיעוט באירית או מי מהתובעים האחרים. התובעת לא הצביעה על כל חובה בדין המחייבת את הבנק להודיע על אי חידוש מסגרת אשראי לחברה, ומקל וחומר - לבעלי מניות של החברה. בהעדר כל חובה חוזית קונקרטית או חובה שבדין בעניין זה, יש לפנות לחובות תום הלב שבדין הכללי. בעניין זה סבורני כי התובעים אינם יכולים לטעון כי אנשי אירית לא היו מודעים למצבה הכלכלי של אירית ושל ג'אמפ. מר יונה שגיא, חשב אירית בתקופה הרלוונטית (להלן: "חשב אירית") אישר בחקירתו כי ידע כל העת מה גובה מסגרת האשראי של אירית בחשבונה ומה היה התוקף שלה (פרוטוקול מיום 13.1.11 עמ' 14 שורה 1 ואילך). בנוסף, התובע 3 שימש בתקופה הרלוונטית דירקטור בחברה, ולפחות הוא ידע, ולכל הפחות היה חייב לדעת, את העובדות לאשורן אודות מצבה הכלכלי של החברה. בנסיבות אלו התובעים אינם יכולים לטעון כי החלטת הבנק שלא לחדש את מסגרת האשראי הפתיעה את החברה (אירית), ואף אותם. משכך אף לא קיימת כל הצדקה לדרוש מהבנק, בנסיבות אלו, לשלוח הודעה מוקדמת לחברה. מקל וחומר שאין לחייב בנק לתת הודעה מוקדמת לבעלי מניות, או לערבים, על כוונתו לא לחדש מסגרת אשראי לאירית. לא במקרה לא הצביעו התובעים על כל מקור שהוא לחובתו של בנק לשלוח הודעה כזו לצדדים שלישיים. הודעה אינה טקס שחובה לקיימו, אלא אם החובה לתתה קבועה באופן מפורש בדין או בחוזה (וגם אז יתכן שחובה זו תפורש בהתאם לתכליתה, ולא בהכרח לפי לשונה הדווקנית). בענייננו, לא נמצא מקור לחובה לתת אפילו לאירית עצמה הודעה בדרך פורמאלית כלשהי (אף כי היה גם היה אזכור של היקף מסגרת האשראי ותאריך סיומה בתחתית כל דף חשבון שנשלח לאירית ושעמד לעיונה בכל עת, תוך ציון מפורש של העובדה שלאחר תאריך סיום מסגרת האשראי אין הבנק חייב עוד לתת אשראי, ואין סיבה שלא לראות בכך "הודעה" לכל דבר ועניין). מקל וחומר שאין מקור בדין המטיל, ככלל, חובת הודעה לבעלי מניות בחברה או לערבים לחובותיה על כוונה שלא לחדש את מסגרת האשראי של החברה. התובעים טענו ל"נוהג" בעניין זה, אולם אותו "נוהג" נסמך רק על אירוע בודד אחד, שאירע בתקופה בה חשבון הבנק של אירית נוהל בסניף החרושת של הבנק ואשר נסיבותיו שונות בעליל מאלה שאנו דנים בהן, כמבואר היטב בסיכומי הבנק. בכל מקרה, אירוע אחד אינו יכול להקים "נוהג" היוצר חובה שאין לה מקור אחר. חובת מתן הודעה בנסיבות אלה יכולה להתבסס, אם כן, רק על חובת תום הלב הכללית וחובות האמון המוגברות החלות על בנק כלפי לקוחותיו; אולם מקום שאנו מטילים חובה המבוססת על מקורות אלה, עלינו לצמצם את החובה רק לנסיבות שנועדו להגשים את מטרתה. אין לשלול את האפשרות שבנסיבות המתאימות יכולות חובת תום הלב הכללית וחובות האמון המוגברות של בנק כלפי לקוחו להיות בסיס לחיובו של בנק - לפחות כל עוד הדבר אינו עלול לגרום לבנק נזקים בלתי סבירים בנסיבות המקרה - לתת הודעה מראש ללקוח (אך לא לצדדים שלישיים) על כוונתו שלא לחדש את מסגרת האשראי ביום פקיעתה. זאת משום שאי חידוש מסגרת אשראי באופן פתאומי עלול לשבש ואף למוטט לקוח שלא ציפה לכך כלל. לעומת זאת, מקום בו הלקוח מודע היטב לבעייתיות שבינו לבין הבנק בתחום האשראי ולאפשרות שהבנק לא יחדש את מסגרת האשראי, אין כל צורך בהודעה בדרך פורמאלית כלשהי משום שמטרת ההודעה היא רק להביא לידיעת הלקוח את האירוע האפשרי על מנת שיתארגן לקראתו - אם במציאת מימון חלופי ואם במציאת דרך לשכנע את הבנק לחדש את המסגרת הקיימת. בענייננו, הראיות מלמדות באופן חד משמעי כי הלקוח (אירית) היה מודע היטב לאפשרות של אי חידוש המסגרת ולקשים ביחסיו כלווה עם הבנק, וזאת גם ללא הודעה פורמאלית כלשהי. הוכח כי מי שהיו בקשר שוטף מטעם אירית עם הבנק ידעו היטב על הבעייתיות של האשראי שאירית מקבלת מהבנק מזה זמן. הם ידעו שחשבונה עבר לטיפול האגף לאשראים מיוחדים בבנק; הם ידעו שמסגרת האשראי שלה מתחדשת מידי פעם לתקופות קצרות ומשתנות, וזאת בסכומים שהבנק פועל בהתמדה להקטינם; והם גם ידעו שאין וודאות שהבנק יחדש את המסגרת עם סיום תקופתה. התובעים עצמם, לרבות זה שהיה דירקטור באירית, כלל לא היו בקשר עם הבנק כל העת, לפחות מאז שג'אמפ נעשתה בעלת מניות באירית. הם עצמם בחרו שלא להיות מעורבים בענייניה השוטפים של אירית מול הבנק, והעדיפו שאנשי ג'אמפ ורמי שביט יהיו אלה שינהלו את המגעים (פרוטוקול מיום 23.1.11, עמ' 36 שורה 27 ואילך). מכאן שגם לו היה הבנק נותן לאירית הודעה על כוונתו לא לחדש את מסגרת האשראי, לא היתה הודעה זו מגיעה לידיהם של התובעים כי אם למשרדי אירית, שהיו גם משרדי ג'אמפ, ולנושאי המשרה שהיו במשרדים הללו ואשר לא היו כפופים למי מהתובעים, ולטענת התובעים עצמם גם לא דיווחו להם. התובעים לא היו מפיקים כל תועלת מהודעה כזו, ולכן גם לא ניזוקו מכך שהיא לא ניתנה. הנה כי כן, גם לו הייתי קובע כי קיימת יריבות בין התובעים (או מי מהם) לבין הבנק, הרי שתביעה זו הייתה ממילא נדחית לגופה שכן התובעים לא הוכיחו כי הבנק נהג שלא כדין בהחלטתו שלא לחדש את מסגרת האשראי של אירית, ואף לא הוכיחו כי היה על הבנק לשלוח הודעה מוקדמת בנסיבות העניין, לא לאירית ובוודאי שלא לבעלי מניותיה או לערבים לחובותיה, ולתובעים או למי מהם באופן קונקרטי. יתרה מכך: התובעים גם לא הוכיחו כי לו היו הם עצמם מקבלים הודעה כזו מהבנק עצמו, או מאנשי אירית, היה בידיהם להביא לשינוי החלטת הבנק או למציאת פתרון חלופי למימון מיידי של פעילות אירית ולהמשך פעילותה, לאור קריסת ג'אמפ. כפי שכבר נאמר לעיל, לא היה בידי התובעים להביא תכנית עסקית בעלת היתכנות ממשית בסבירות גבוהה אשר היה בה כדי להצביע על יכולת קונקרטית של אירית להתאושש הן ממצבה הקשה, עד כדי ספקות ממשיים ביכולתה להתקיים, עוד לפני קריסת ג'אמפ, והן - וביתר שאת - משלושת המשמעויות הקריטיות של קריסת ג'אמפ: אבדן ספק עיקרי; אבדן הערב הגדול ביותר לחשבון הבנק; והחשש המהותי של העמדת כל החוב העצום של אירית לג'אמפ לפירעון. בכך נשלל כל קשר סיבתי בין הנזק (ככל שניתן לראותו ככזה) של אבדן ערך החברה ומניותיה ושל מימוש הערבויות שניתנו לחובותיה כלפי הבנק, לבין הימנעות הבנק ממתן הודעה לאירית ולתובעים על כוונתו שלא לחדש את מסגרת האשראי. כמו כן וכפי שבואר לעיל, מרכיב עיקרי של קיומו שיעורו של הנזק הנטען - אבדן העסקה שנוהל מו"מ לקראתה עם רחימי - לא הוכח כלל. הקטנת הנזק נוסף לכל האמור לעיל, לא ניתן להימנע מלומר בהקשר זה גם שאם נכון שהתובעים ידעו על תכנית שיש לה סיכויי הגשמה ממשיים להצלת אירית, הרי שהימנעותם מלהביא נתונים אלה בעצמם לידיעת הבנק לפני יום 9/7/09, ואף ביום או בימי העבודה הראשונים שמיד אחריו, היא גם בגדר אי הקטנת הנזק מצדם, עד כדי אי מניעתו הגמורה. לא צריך מומחיות מיוחדת כדי לומר שכאשר הבנק "סוגר" את האשראי לקראת סוף השבוע, עדיין ניתן בתחילת השבוע שלאחר מכן להציל את החברה אם הבנק משתכנע "לפתוח" מחדש את "ברז" האשראי על ידי פנייה מהירה לכל מי שקיבל שיק, הפקיד אותו ונתקל בסירוב של השיק, לעשות כן שוב מייד ולהיווכח שהפעם השיק אינו חוזר. גם הימנעות זו של התובעים מלפעול מייד להקטנת ואף לאיון הנזק מצדיקה את דחיית התביעה, אפילו בפני עצמה. בנסיבות המקרה לא מצאתי צורך להידרש ולהכריע בטענות נוספות של הצדדים, משום שאין בהן כדי להשפיע על התוצאה. סוף דבר מכל הטעמים שהובאו לעיל, התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורכי דינו הנקצבים בזאת, שניהם יחדיו, בסכום כולל של 250,000 ₪ (ויוזכר כי סכום התביעה עומד, נכון להיום, על כ-14 מיליון ₪). אשראי