אובדן ראיה בעין אחת בתאונת עבודה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אובדן ראיה בעין אחת בתאונת עבודה: א. פתח דבר 1. עניינה של התביעה, פיצויים בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התובע, יליד 01.01.49, שימש כעובד כללי אצל נתבעת 1, נפתלי ניסן ובניו בע"מ, שהינה חברת בניה. ביום 13.12.07, עת עבד באתר בניה ביישוב יד בנימין, חוט ברזל ניתז לעינו השמאלית של התובע וכתוצאה מפגיעה זו התובע איבד מאור עיניו בעינו זו. ב. האחריות ב(1) נסיבות התאונה - העדויות 2. ביום 13.12.07, שעה 09:00 לערך, עבד התובע באתר בנייה ביישוב יד בנימין. באתר עמד סל אשר עשוי מרשת ברזל. הסל היה ריק. לדברי התובע, הסל היה מונח ליד שביל גישה והפריע לתנועת משאיות. אין מחלוקת כי התובע הציע להזיז את הסל באמצעות טרקטור. מר מלכה, אשר משמש כמנהל עבודה אצל נתבעת 1, אמר לתובע שאין צורך בטרקטור וביקש מהתובע לעזור לו להרים את הסל. (סעיפים 7 ו- 10-12 לתצהיר התובע). כך העיד התובע בנקודה זו: "ש. הטרקטור שהזיזו את הסלסלה ממקום למקום, אמרת לו לבוא, בני אמר לך לא צריך נעשה את זה לבד. ת. חד משמעית נכון. ש. למה רצית שהטרקטור יזיז את זה ת. מתוך נוחיות, בגלל שיש לו מזלג שיכול להרים, בני חשב אחרת. לצערי הרב חשב אחרת". (פרוט' עמ' 12 ש' 6-10. ור' גם עדות מר מלכה בפרוט' עמ' 19 ש' 9-10). 3. מר בני מלכה, אשר העיד מטעם נתבעת 1, הצהיר כי אכן ביקש מהתובע לעזור לו לפנות את הסל. התובע ומר מלכה אחזו בסל, כל אחד מצד אחד. לדברי התובע, תוך כדי הרמת הסל הוא צעד צעד אחד או שניים ולפתע, במהירות רבה, פגע ברזל בעוצמה ישירות בעינו השמאלית. לדעת התובע, היה זה ברזל באורך מטר וחצי אשר, ככל הנראה, שייך לסל. בעדותו התובע תאר את התאונה בהתרגשות באמרו: "אני זוכר את מה שהיה אותו יום טוב, אני לא אשכח את זה בחיים, נכנסתי למשרד ניקיתי את הכוסות, היה בלגן מיום לפני, יצאתי החוצה לאתר, בני אמר לי בוא נזיז, אמרתי לו בני יש פה טרקטור עם מזלג, אמר לי לא צריך טרקטור, זה קל, אני ואתה יכולים להרים, אמרתי לו בסדר, הרמתי מצד אחד בני מצד שני, בני הלך אחורה ואני הלכתי קדימה, אולי מטר, מטר וחצי, שבריר שנייה, הרגשתי חבטה בום לכוון עין שמאל שלי, זה נכנס לעין שלי, צעקתי תביאו לי קרח, תאילנדי הלך להביא קרח, אמרתי לבני קח אותי לבית חולים, קרה לי משהו לא פשוט, הוא לקח אותי לבית חולים". (פרוט' עמ' 8 ש' 6-12). 4. מר מלכה הצהיר כי השניים אחזו בסל, התובע הלך מקדימה ומר מלכה מאחור. לדברי מר מלכה, בדיעבד התברר לו כי אחד הברזלים אשר מרכיבים את הסל, היה משוחרר ובזמן שהשניים נשאו את הסל ותוך כדי הרמתו, לפתע ניתז אותו ברזל משוחרר במהירות מהסל ופגע בעינו של התובע. כך מסר מר מלכה בעדותו: "ת. הסלסלה אמנם הייתה ריקה, לחץ על הסלסלה כמעט ולא היה, ההרמה שהרמנו שנינו יכול להיות שאחד מתוך הידיות שהיה תפוס בסלסלה השתחרר אז נתן את המכה. ש. יכול להיות שאותה ידית ספציפית שהשתחררה האורך שלה בין מטר למטר וחצי ת. כן בערך בין מטר למטר וחצי". (פרוט' עמ' 17 ש' 15-18). ר' גם סעיפים 8 ו- 13 לתצהיר התובע וסעיפים 4 ו-6 לתצהיר מר מלכה. 5. התובע פונה מידית לבית חולים ברזילי באשקלון לקבלת טיפול. בתאונה נגרמה לעינו השמאלית של התובע פציעה חודרת והוא איבד את הראייה בעין זו. ב(2) הסל 6. לדברי מר מלכה, הסל לרבות טבעות האחיזה, סופק על ידי נתבעת 3, חד אסף תעשיות בע"מ, אשר סיפקה לאתר גם את מוטות הברזל, בהם עשתה נתבעת 1 שימוש במסגרת פרויקט הבניה. (סעיף 8 לתצהיר מר מלכה). 7. נתבעת 3 הינה חברה הפועלת בתחום ייצור ברזל לענף הבנייה. מטעמה מסר עדות מנהל מחלקת תכנון והנדסה, מר אבי בן גיגי. מר בן גיגי תיאר את העבודה הנעשית במפעלה של נתבעת 3 ובכלל זה דרכי ייצור הסלים, אשר משמשים ככלי קיבולת לחלקי ברזלנות ודרכי שינוע הסלים. 8. לדברי מר בן גיגי, נתבעת 3 מייצרת במפעלה רשתות ברזל ליציקות רצפה, מוטות ברזל לכלונסאות וחלקי ברזלנות המיועדים לבניה. חלקי הברזלנות הינם פריטים שגודלם קטן באופן יחסי והם מסופקים לאתרי הבניה כשהם ארוזים בתוך סלים שאותם מייצר המפעל. כל סל מורכב משתי רשתות מכופפות בצורת האות ח', ח' נכנס לתוך ח' ונוצרת מעין קופסה סגורה בגודל 1.5X1.5 מטר או 1X1 מטר. גובה הסל הוא 1 מטר עד 1.25 מטר. סל מלא חלקי ברזלנות שוקל כ- 200 ק"ג. לדברי מר בן גיגי, לייצור הסלים נעשה שימוש ברשתות סטנדרטיות ולא ברשתות פסולות. כן לדבריו, כל ענף ייצור הברזל לבניה עובד בשיטה זו של הסלים. (פרוט' עמ' 27 ש' 25-26. עמ' 29 ש' 1-6, 27-28. עמ' 30 ש' 15. עמ' 37 ש' 16-21. עמ' 38 ש' 23-25). 9. לדברי מר בן גיגי, לעיתים החיבורים בדפנות הסל מרותכים אך לרוב דפנות הסל נקשרים במפעל הנתבעת 3 באמצעות חוטי ברזל בקוטר 6 מ"מ. זאת על מנת לאגד יחדיו את הרשתות היוצרות את הסל ואת תכולת הסל קרי: חלקי הברזלנות. הסל נקשר ידנית על ידי מפעיל מכונת החישוקים, לרוב באמצעות שני חוטי ברזל בכל כוון (לאורך ולרוחב). העובד מניח את חוטי הברזל מתחת לסל, אוסף את החוטים סביב דפנות הסל וקושר אותם מעל לסל. חוטי הברזל יוצרים מעל לסל מעין ידית אשר מגיעה לגובה 20-40 ס"מ מעבר לקצה העליון של הסל. חוטי הברזל אינם מולחמים לסל. קשירת הסל נבדקת ויזואלית על ידי המלגזן. (פרוט' עמ' 29 ש' 20-24. עמ' 31 ש' 1-3. עמ' 35 ש' 18-30. עמ' 36 ש' 3-6.עמ' 38 ש' 23-25). 10. גם מר מלכה העיד ביחס לחוטי הברזל הקושרים את הסלים. לדבריו, באמצעות שני חוטי הברזל, נתבעת 3 עוטפת את הסל וכך מחזקת אותו על מנת שלא יפתח. כך גם נוצרת, לדבריו, ידית אחיזה לסל. עוד לדבריו, החוטים נקשרים בלולאה ובולטים באורך כמטר. כך עדותו: "ש. חוד מתכת באמצעות ברזל עגול ישר עוטפת את הסלסלה יוצרת גם ידית אחיזה וגם מחזקת את הסלסלה שלא תפתח. ת. נכון. ש. כמה ליפופים עושה חוד מתכת כדי ליצור את הידית המאולתרת הזו ת. בדרך כלל היא לוקחת שני ברזלים בשני ידיות היא לוקחת את הברזל 6 מ"מ עוטפת אותו מעל הסלסלה וקושרת בלולאה, לפי דעתי הברזלים גם לא מקצרים אותם הם בולטים אולי מטר בולטים. וזה גם עוזר להרמה במנוף שהוא מוריד. כשקושרים את הרשת מלפפים ויש בליטות הם לא חותכים כדי שיהיה כמה שיותר צר, יש בליטות מזה. הם לא חותכים את הברזל בצמוד לקשירה, הם משאירים, לא יודע למה ככה זה". (פרוט' עמ' 16 ש' 3-14 ור' גם עמ' 15 ש' 32-33). 11. לדברי מר בן גיגי, בעבר חלקי הברזלנות לא סופקו בסלים אלא היו נקשרים על גבי חוט ברזל 6 מ"מ. מאחר שחלקי הברזלנות אינם סגורים לגמרי (לדוגמא חלקי ברזלנות בצורת האות ח'), היו מקרים בהם חלקי ברזלנות נשמטו ונפלו, דבר שהיווה סכנה משמעותית, בעיקר בעבודה בגובה כגון בבניית מבנים רבי קומות. למניעת סיכון זה, הוחלט על אריזת חלקי הברזלנות בסלים. כך עדותו של מר בן גיגי בנקודה זו: "הייעוד של הסל הוא בטיחותי, הוא אמור למנוע נפילות של דברים קטנים שיכולים ליפול, ברזל שנופל מגובה גבוה, גם אם הוא שוקל שני קילו, הוא יכול לגרום לנזק גדול מאוד . . . לפני השימוש בסלסלאות, גם את החלקים האחרים היו קושרים באמצעות חוטי ברזל או חוטי קשירה ואז היה קורה שחלקים היו נופלים". (פרוט' עמ' 29 ש' 12-17. ור' גם עמ' 29 ש' 8-12. עמ' 38 ש' 32). 12. ביחס לשימוש בחוטי הברזל הכרוכים סביב הסל כידית להרמה, לדברי מר מלכה, החוטים משמשים להובלת הסל באמצעות מנוף. לדבריו, הסל מורם באמצעות מנוף ומועבר ממקום למקום על ידי תפיסת החוטים הקושרים את הסל באמצעות הוו המחובר למנוף. (פרוט' עמ' 16 ש' 19-22. עמ' 17 ש' 6-9). לעומת זאת, מר בן גיגי העיד כי חוטי הקשירה של הסל (ברזל 6 מ"מ), אינם מיועדים להרמת הסל באמצעותם וככל שנעשה שימוש באותם חוטים לצורך הרמת הסל, מדובר בפעולה שאינה תקנית. לדבריו, ברזל 6 מ"מ אינו מוגדר כאביזר הרמה ויש לשנע את הסלים באמצעות מנוף אשר חובק את הסל. (פרוט' עמ' 30 ש' 5-12, 20-27). ב(3) נסיבות התאונה - הכרעה 13. נתבעות 1-2 אינן חולקות על עובדות המקרה. לדבריהן, התאונה אכן ארעה לאחר שהתובע התבקש להזיז ממקומו סל ריק עשוי ברזל ובעשותו כן, חוט ברזל המחבר את הסל, נמתח והשתחרר כקפיץ ישירות לתוך עינו של התובע. (סעיפים 3, 4 ו- 7 לסיכומי נתבעות 1-2). נתבעות 3-4 טענו כי נסיבות פציעת התובע אינן ברורות וכי לא הוכחו קיומם של ליקוי בסל וקשר סיבתי בין הליקוי לבין התאונה. (סעיף 5 לסיכומי נתבעות 3-4). לאור הראיות אשר הובאו בפני בית המשפט ואשר פורטו לעיל, נסיבות התאונה הינן כמובא להלן. 14. התובע התבקש על ידי מר מלכה לעזור לו להעביר סל ריק ממקומו. התובע הציע להזיז את הסל באמצעות טרקטור. מר מלכה אמר שאין צורך בטרקטור וכי השניים יכולים להזיז את הסל ידנית. התובע ומר מלכה אחזו בסל, התובע הלך קדימה ומר מלכה מאחור. תוך כדי הרמת הסל, חוט ברזל משוחרר, אשר היה כרוך סביב הסל, ניתז במהירות לעינו של התובע. חוט הברזל אשר פגע בעינו של התובע, הוא אחד מחוטי הברזל אשר היו כרוכים סביב דפנות הסל כפי שפורט לעיל בסעיף 9. עובדה זו הוכחה בעדות ברורה של מר מלכה אשר אמר: "ת. הסלסלה אמנם הייתה ריקה, לחץ על הסלסלה כמעט ולא היה, ההרמה שהרמנו שנינו יכול להיות שאחד מתוך הידיות שהיה תפוס בסלסלה השתחרר אז נתן את המכה. ש. יכול להיות שאותה ידית ספציפית שהשתחררה האורך שלה בין מטר למטר וחצי ת. כן בערך בין מטר למטר וחצי". (פרוט' עמ' 17 ש' 15-18). ידית הסל אליה התייחס מר מלכה כאמור, היא אותו חוט ברזל 6 מ"מ הקושר את הסל. מר מלכה גם ידע לומר כי אורך אותו חוט ברזל היה בין מטר למטר וחצי. אין מדובר בחוט ברזל אשר השתחרר מגוף רשת הסל. זאת הן לאור עדותו של מר מלכה כאמור והן לאור עדותו של מר בן גיגי, לפיה מהרשת עצמה לא יכול להשתחרר חוט ברזל. (פרוט' עמ' 35 ש' 11). 15. נתבעות 3-4 גם הטילו ספק בעובדה לפיה מדובר בסל שסופק על ידי נתבעת 3. מר מלכה הצהיר כי הסל סופק על ידי נתבעת 3. (סעיף 8 לתצהיר מר מלכה). גם לדברי התובע, הסל סופק ע"י נתבעת 3 והובא לאתר הבניה ימים ספורים קודם ליום התאונה. (סעיף 9 לתצהיר התובע. פרוט' עמ' 9 ש' 6-7). בנוסף לאמור, נתבעת 3 לא הכחישה כי היא סיפקה ברזל לנתבעת 1 בכלל ולאתר הבניה בו אירעה התאונה בפרט. לאור הראיות כאמור, אני קובעת כי הסל נשוא התאונה יוצר וסופק על ידי נתבעת 3. ב(4) אחריות נתבעת 1 - המעביד 16. ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא מונע הנזק הטוב והזול. הצדקה נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם, בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים. חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה. נקודת המוצא היא כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה. (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין, 31.08.11, סעיף 17). 17. על מעביד מוטלת חובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה אשר תשמור על העובדים מפני סיכונים ותקלות, אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש ולדאוג לקיומה באמצעות פיקוח יעיל. על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ובמיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות, להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. כן מוטלת על המעביד החובה להעמיד את העובד על קיומן של סכנות קיימות ולהזהירו מפניהן. (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' סימון אמסלם, פ"ד לה(2) 209. ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349). ר' גם ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד, 18.11.92. ע"א 8133/03 עודד יצחר נ' לוטם שיווק בע"מ: "העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על-מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה". (פ"ד נט (3) 66, 67). 18. נתבעות 1-2 אינן חולקות על קיומה של חובת זהירות מושגית כלפי התובע אך לטענתן, לא מתקיימת בנסיבות חובת זהירות קונקרטית. לעניין חובת הזהירות הקונקרטית נפסק בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, כדלקמן: "כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השנייה היא נורמאטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי". (פ"ד לז(1), 113, 125-126). וכן בעמ' 127: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". 19. האם היה על נתבעת 1, כמעבידתו של התובע, לצפות התרחשות נזק גוף בנסיבות בהן ניתנת לעובד הוראה לשאת בידיו סל אשר סביבו כרוכים חוטי ברזל ארוכים משוחררים? התשובה לכך חיובית. מתן הוראה לעובד לשאת סל כאמור, ללא אמצעי מיגון, טומנת בחובה סיכון כי חוט או חוטי ברזל יינתזו לעבר העובד ויגרם לו נזק גוף ובכלל זה פגיעה בעין. בנסיבות כאמור, מעביד סביר יכול היה לצפות בפועל את התרחשות הנזק וגם כעניין שבמדיניות היה על מעביד סביר לצפות את התרחשותו של הנזק שכן עבודה בסמוך ועם חוטי ברזל משוחררים ללא אמצעי מיגון, היא סיכון בלתי סביר, אשר לגביו היה על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. יש לבחון, אפוא, אם נתבעת 1 נקטה אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק. 20. נתבעת 1 כלל לא טענה, לא כל שכן הוכיחה, כי היא הנהיגה הוראות בטיחות ביחס לטיפול בחוטי ברזל משוחררים וכן לא הביאה כל ראיה לשיטת עבודה, אם כזו נהוגה על ידה, אם ביחס לסילוק אמצעי הקשירה וחוטי הברזל מאתר העבודה ואם ביחס לשיטת פינוי סלי ברזל ריקים מאתר הבניה. העובדה כי מנהל העבודה מטעם נתבעת 1, מר מלכה, ראה לנכון לסלק את הסל הריק מהאתר, הגם שחוטי ברזל משוחררים כרוכים סביב הסל, באופן ידני, בעצמו ובאמצעות התובע, (ובכך גם מנהל העבודה נחשף לסיכון הפגיעה) - מצביעה כי נתבעת 1 לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ביחס לפינוי סלי הברזל. 21. מר בן גיגי, אשר העיד מטעם נתבעת 3, מסר בעדותו כי בכל מוצר המסופק לאתר בניה ישנם עוקצים או דברי קשירה. לדבריו, גם משטחי בלוקים אגודים ברצועות מתכת וגם אלה יכולים לסכן עיניים בטיפול לא זהיר הגם שהם תקניים. עוד לדבריו, גם כל הברזל המסופק על ידי נתבעת 3 לאתר הבניה, מלופף בחוטי ברזל 6 מ"מ ובאתרי הבניה נוהגים לחתוך את חוטי הברזל ולזרוק אותם לצד. כך אמר בעדותו: "אני מסתובב הרבה באתרי בניה בדרך כלל לאחר שמוציאים את הדברים מהסל, חוטי 6 מ"מ חותכים אותם וזורקים אותם לצד, הם לא אמורים בכלל להישאר בסל". (פרוט' עמ' 33 ש' 15-18). ביחס לשינוע הסל הריק לאזור הפסולת, אמר מר בן גיגי כי זה אמור להתבצע באמצעות מנוף או טרקטור. (עמ' 34 ש' 2-3, 11-23.). 22. לאור האמור, היה בידי נתבעת 1 לנקוט אמצעי מיגון לסילוק חוטי הברזל בשיטה בטוחה וכן לפנות את סלי הברזל באמצעות טרקטור, מלגזה או מנוף. הדרכת העובד 23. במסגרת האמצעים הסבירים אותם על המעביד לנקוט כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה, מוטלת על המעביד חובה ליידע את עובדיו בדבר סיכונים קיימים במקום העבודה, להדריך את העובדים ולספק להם ציוד נאות. 24. התובע, אשר שימש כעובד כללי, העיד כי בשום שלב לא נמסרו לו לא נהלי בטיחות ולא הוראות התנהגות באתר בניה. כן העיד כי בשום שלב לא ניתנו לו אמצעי מיגון. קסדה לא הייתה לו ובכפפות הוא הצטייד מיוזמתו. כך עדותו של התובע: "ש. בני לפני שהתחלת לעבוד, הסביר לך על נהלי בטיחות, נעליים, קסדה, כפפות ת. אף אחד לא הסביר לי, היו לי כפפות מיוזמה שלי לקחתי. קסדה לא הייתה לי. ש. אמצעי מיגון אחרים ת. לא. נעליים היו לי. לא הלכתי עם סנדלים. ש. אף אחד לא הסביר לך איך צריך להתנהג באתר בניה ת. לא". (פרוט' עמ' 11 ש' 14-19). 25. העד מטעם נתבעת 1, מר מלכה, כלל לא ידע אם התובע קיבל תדריך בטיחות אם לאו. (פרוט' עמ' 20 ש' 4-9). 26. לאור האמור, נתבעת 1 התרשלה גם בכך שלא דאגה לכך שהתובע יקבל תדריך בטיחות ביחס לדרכי עבודה והתנהגות באתר בניה בכלל וביחס לעבודה בסביבת חוטי ברזל משוחררים בפרט. משקפי מגן 27. במקום עבודה שלא ניתן למנוע בו סיכונים בטיחותיים על ידי בניה או התקנה, לשם מניעת סיכוני בטיחות לעובד, רובצת על המעביד חובה לספק לעובד ציוד מגן אישי כמפורט בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997. 28. מר בן גיגי מסר בעדותו כי באתרים שבהם יש פיקוח, קיימת דרישה להרכבת משקפי מגן בכניסה לאתר. ר' פרוט' עמ' 38 ש' 14-20: "בכל א[ת]רים שיש פיקוח אני נדרש לשים משקפיים בכניסה לאתר, כמו אינטל שיש פיקוח משמעותי על תקנות עבודה, העובדים נדרשים ללכת עם משקפיים". 29. נתבעות 1-2 טענו כי העבודה אותה ביצע התובע אינה באה בגדר העבודות לגביהן קבע המחוקק חובת שימוש במשקפי מגן. (סעיף 19 לסיכומי נתבעות 1-2). אינני מקבלת את הטענה. כאמור בסעיף 4.13(יד) לתוספת לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, החובה לספק משקפי מגן להגנת הפנים והעיניים, אינה מתמצית בעבודות המנויות בתוספת וכאמור בסעיף י"ד, החובה חלה גם "על כל עבודה שלא פורטה והעלולה לסכן את הפנים או את העיניים". 30. אשר על האמור, נתבעת 1 אחראית לנזקי התובע. על נתבעת 1 הייתה מוטלת החובה למנוע באופן אקטיבי קיומו של סיכון במקום העבודה הנובע מחוטי ברזל משוחררים אך היא לא נקטה באמצעי מיגון ובכלל זה סילוק חוטי הברזל מסביבת העבודה בדרך בטוחה. נתבעת 1 גם לא טענה, לא כל שכן הוכיחה, כי היא הנהיגה הוראות בטיחות ושיטת עבודה בטוחה ביחס לטיפול בחוטי ברזל משוחררים בכלל וביחס לפינוי סלי הברזל בפרט ובכלל זה סילוק חוטי הברזל המשוחררים בדרך בטוחה או פינוי הסלים באמצעות מכשיר כגון טרקטור ומתן ציוד מגן לעובד כגון משקפי מגן. נתבעת 1 גם לא נתנה לתובע הדרכה נאותה ותדריך בטיחות ובכלל זה יידוע העובד בדבר הסיכונים הקיימים בחוטי ברזל משוחררים, דרכי עבודה, אמצעי מיגון וטיפול בחוטי ברזל ודרכי שינוע סלים בהם כרוכים חוטי ברזל משוחררים. ב(5) אחריות נתבעת 3 31. כמפורט להלן, גם על נתבעת 3, מוטלת אחריות בגין הפגיעה שאירעה לתובע, הגם שמידתה של זו פחותה משל נתבעת 1. אחריות זו נובעת בעיקר מהעובדה שהסל, באמצעותו סופקו חלקי הברזלנות, הורכב ממעטפת חריגה. כפי שפורט לעיל בסעיפים 8-10, דפנות הסל לא היו מולחמים ולא היו מחוברים זה לזה וחוטי הברזל שימשו לאגד יחדיו את הסל על תכולתו. קיימת אפשרות שהעובדים נמנעו מסילוק חוטי הברזל למניעת התפרקות הסל. עוד יש להתחשב בעובדה שמדובר בחוטי ברזל ארוכים אשר יכלו להשתחרר. לכן, היה על נתבעת 3 להזהיר את העובדים, שהם המשתמשים בפועל בסל, מפני הסכנה בחוטי הברזל הכרוכים סביב הסל ולציין על גבי הסל את הסכנה הנובעת מחוטי הברזל ואזהרה לסלק את חוטי הברזל טרם השימוש בסל. מאחר שנתבעת 3 לא נקטה אמצעי זהירות סבירים כאמור, אף היא חבה כלפי התובע. ב(6) חלוקת אחריות 32. החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית, כאמור בסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. החלוקה נעשית לפי מידת האשם המוסרי שאותו יש לייחס לכל אחד מהמעוולים או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית. (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר, 07.09.10, סעיף 40). 33. אשמתו המוסרית של המעביד, נתבעת 1, גדולה באופן משמעותי מזו של נתבעת 3. הדאגה לסביבת עבודה בטוחה לעובדים באתר הבנייה בכלל, וההקפדה על סילוק חוטי ברזל משוחררים מסביבת העבודה של העובד או פינוי אביזרים שבהם כרוכים חוטי ברזל, בדרכים בטוחות, ללא סכנה לגופו של העובד, הן בראש ובראשונה חובתו של המעביד שהינו קבלן הבניין. כפי שהעיד מר בן גיגי, כמפורט לעיל בסעיף 21, במוצרים רבים המסופקים לאתר בניה כגון משטחי בלוקים ועמודי ברזל, ישנם עוקצים, רצועות מתכת ודברי קשירה. על נתבעת 1, שעסוקה ומומחיותה הוא ביצוע בניה, לדעת כיצד לטפל בדברי הקשירה, לקדם פני סכנות על ידי נקיטת אמצעי בטיחות נאותים ולקיים פיקוח מקצועי ויומיומי על אתר העבודה. נתבעת 1 לא עמדה בחובה זו. 34. בהתחשב באמור לעיל, נתבעת 1 היא הנושאת בעיקר האחריות. בהתחשב במכלול הנסיבות, חלוקת אחריות 80% על נתבעת 1 ו- 20% על נתבעת 3, היא חלוקה ראויה, המשקפת את אחריותה המוסרית של כל אחת מהנתבעות, לאור טיב הרשלנות המיוחסת לכל אחת מהן. ג. הנזק ג(1) הנכות הרפואית 35. לבית המשפט הוגשו חוות דעת מטעם הצדדים בתחום רפואת עיניים. להלן עיקרי חוות הדעת הרפואיות. 36. התובע הגיש חוות דעת רפואית מיום 02.10.08 מאת פרופ' דן ד' געתון. פרופ' געתון קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה התובע איבד למעשה את עינו השמאלית לחלוטין, הן מבחינת התפקוד והן מבחינת המראה של העין. לדבריו, ברור לחלוטין כי התובע לא יוכל לשוב ולראות בעין הפגועה לצמיתות. פרופ' געתון קבע עוד כי יש סיכוי סביר להניח כי הפגיעה החמורה בעין עלולה להוביל לסיבוכים קשים נוספים כגון פזילה החוצה (אקזוטרופיה) של העין הפגועה, עליית לחץ תוך עיני עם כאבים או ירידה דרסטית בלחץ התוך עיני עם איבוד מבנה העין וכאבים - מצב המכונה פטיזיס בולבי שהוא מצב של תת-לחץ בעין, לעיתים עם אובדן המבנה של גלגל העין העלול להוביל לניתוח הוצאת העין והנחת תותבת. 37. פרופ' געתון קבע לתובע נכויות לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, כמפורט להלן: 30% בגין ראיית אור חלקי בעין אחת, על פי סעיף 52(1)(10)א'. 5% בגין מצב אחרי פציעה חודרת בעין, על פי סעיף 54. 5% בגין עכירויות בקרנית באזור מרכזי, על פי סעיף 61(א). 10% בגין חוסר עדשה בעין אחת, על פי סעיף 62 (1). 5% בגין הרחבת אישון חבלתית מעל 5 מ"מ, על פי סעיף 63(ב). 5% בגין מצב לאחר הוצאת זגוגית, על פי סעיף 86(3). 5% בגין היפרדות רשתית, על פי סעיף 68(א). 38. נתבעות 1-2 הגישו חוות דעת רפואית מיום 27.04.09 מאת פרופ' אורנה גייר. פרופ' גייר קבעה כי התובע סבל פציעה חודרת בעין שמאל ובעקבות הפציעה בוצעו שני ניתוחים: האחד לסגירת הפצע בעין והשני לתיקון הפרדות רשתית. למרות הניתוחים העין נותרה עיוורת. 39. פרופ' גייר קבעה כי נכות התובע בגין מצב עינו השמאלית הינה בשיעור 30% לפי סעיף 52(1)(1)י' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. 40 בין הצדדים הוסכם כי נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור 30%. ג(2) הנכות התפקודית 41. התובע, יליד 01.01.49. בהשכלתו תואר ראשון במנהל עסקים, בוגר קורס גישור של המרכז הישראלי לגישור, בוגר מנהל במכון וינגייט ובוגר קורס מאמני כדורגל. (סעיפים 2 ו-3 לתצהיר התובע). 42. משנת 1978 עבד התובע כמנהל מחלקת ספורט ולאחר מכן כמזכיר מועצה אזורית לכיש ומנהל עמותה לקידום הספורט בחבל לכיש. התובע עבד בשירות הציבורי משך כ- 26 שנים, עד שנת 2004 שאז, בגיל 58, יצא לפנסיה מוקדמת במסגרת תכנית יציאה מרצון לפנסיה. (סעיף 4 לתצהיר התובע. פרוט' עמ' 6 ש' 20-22). 43. בתאריך 01.05.05 התובע החל לעבוד בעבודות כלליות אצל נתבעת 1, בהיקף של חצי משרה, כ- 11 ימים בחודש. שכרו החודשי הממוצע קודם לתאונה, בתקופה ינואר-נובמבר 2007, הוא בסך 1,814₪. (סעיפים 5 ו- 40 ונספחים ד' לתצהיר התובע). 44. לאחר התאונה, הפסיק התובע עבודתו אצל נתבעת 1 ולא עבד במשך כשנה. לאחר מכן החל התובע לעבוד כעצמאי בתפקיד פקח מים במושב נוגה, בו הוא מתגורר. התובע מועסק על ידי חברת "מימי הנגב". בעבודתו, התובע מפקח על מוני המים של האגודה וחבריה, עובד כ- 5-6 שעות ביום, ומשתכר כ- 5,000₪ ברוטו לחודש. לדברי התובע, לאחר ניכוי הוצאות ומס, הכנסתו החודשית היא בסך כ- 2,500₪. גם נכון למועד עדותו, 21.12.11, התובע עבד בעבודתו זו, דהיינו, משך כשלוש שנים. (סעיפים 33-36 לתצהיר התובע. פרוט' עמ' 10 ש' 7-17). 45. לפני התאונה, היו לתובע רישיונות נהיגה לרכב ציבורי (אוטובוס, מונית ומשאיות מעל 15 טון). עקב התאונה, רישיונות נהיגה אלה נשללו מהתובע ונותר בידו רק רישיון נהיגה לרכב פרטי. (סעיף 32 לתצהיר התובע). 46. אבדן ראיה בעין הינה פגיעה קשה ביותר ולפגיעה זו, ללא ספק, השלכות על תפקודו של התובע, על כושר השתכרותו ועל תפקודו בחייו האישיים והיומיומיים. לתובע חשש עתידי מתמיד מפני הפגיעה בעין האחרת. עוד יש לשקול בעת קביעת הנכות התפקודית, כי קודם לפגיעתו, התובע עבד בתחום הבנייה ועקב פציעתו ומהות הפציעה, אין ביכולתו של התובע להמשיך לעסוק בעבודה זו. בנוסף לאמור, עקב הפגיעה, מותר לתובע להחזיק ברישיון נהיגה לרכב פרטי בלבד, כאשר בעבר החזיק ברישיונות לנהיגה ברכב ציבורי ובמשאית. (ר' עדות התובע, פרוט' עמ' 11 ש' 1-2. עמ' 13 ש' 13-15). עוד יש ליתן משקל לכך ששורה של עבודות סגורות בפני התובע עקב הפגיעה בעינו ועבודות נוספות סגורות בפניו בשל חשש, ולו הקטן ביותר, לעינו הבריאה. זאת לצד העובדה שמחמת גילו, העבודות הפתוחות בפניו ממילא הולכות ופוחתות. מן העבר השני, התובע ממשיך לעבוד במשרה חלקית כפקח מים ועינו הפגועה לא תמנע ממנו בהכרח להשתכר. 47. בהתאם להלכה הפסוקה, במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין. ר' ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' חנניה גוזלן: "ברוח הפסיקה דלעיל, אני סבור כי במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטייה למעלה או למטה. זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אבדן העין, אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה (כפי שאכן אירע במקרה דנן בתאונה השנייה אם כי פגיעה זו לא גרמה, חלילה, לאובדן הראיה בעין השנייה). חשש זה עלול להשפיע על הנפגע בדרך של הימנעות מעבודות מסוימות או הימנעות ממאמץ בעבודה בה עוסק. לכך יש להוסיף כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד את עינו האחת, כמו נהיגה של רכב כבד או כל עבודה הדורשת ראיה תלת-מימדית, וכי יש מעסיקים שיחששו להעסיק עובד שאיבד את עינו". (12.09.10, סעיף 16). 48. בהתחשב במובא לעיל, אני רואה להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 30%. ג(3) הפסדי שכר כללי 49. כאמור לעיל בסעיף 43, קודם לתאונה, משך כשנתיים ו-8 חודשים, התובע עבד אצל נתבעת 1 כעובד כללי, בהיקף של חצי משרה ושכרו החודשי הממוצע קודם לתאונה היה בסך 1,814₪. 50. לטענת התובע, את הפסדי שכרו יש לחשב לפי בסיס שכר של 6,000₪. זאת משום שאלמלא פגיעתו, היה יכול התובע לעבוד במשרה מלאה וכן משום שהוצע לתובע לעבוד כנהג רכב ציבורי בשכר של 8,000₪ לחודש, ועבודה זו נמנעה ממנו משום שרישיון הנהיגה לרכב מסוג זה נלקח ממנו עקב הפגיעה בעינו. 51. בעת קביעת פוטנציאל השתכרותו של התובע, יש להתחשב בנסיבות ושיקולים נוספים. מאז פרישתו מעבודתו בשנת 2004, במשך כשנה לפחות, התובע לא עבד כלל. לאחר מכן, במשך למעלה משנתיים וחצי, עבד במשרה חלקית אצל נתבעת 1. באשר לעבודה כנהג רכב ציבורי או רכב כבד, הגם שהיו לתובע רישיונות נהיגה מתאימים, בפועל, מאז פרישתו מעבודתו במועצה האזורית בשנת 2004 ועד לפציעתו, משך כשלוש שנים, התובע לא עבד כנהג רכב כבד או רכב ציבורי ועל אף שהשכר בגין עבודה בתחום זה גבוה, התובע העדיף לעבוד בהיקף חלקי אצל נתבעת 1. לעניין זה ר' דברי התובע בעדותו כי בעבר הוא לא עבד כנהג רכב כבד. (פרוט' עמ' 10 ש' 33. עמ' 11 ש' 1). עוד יש ליתן משקל לגילו של התובע בעת התאונה (58) וכן לעובדה שהתובע סובל מנכויות נוספות שאינן תוצאת התאונה, ובכלל זה נכויות בשיעור 40% בגין ליקוי שמיעה, 20% בגין עמוד שידרה צווארי, 20% בגין גב תחתון ו-5% בגין מרפק ימין. סה"כ נקבעה לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, מחלקת נכות כללית, נכות משוקללת בשיעור 76%. (ר' דו"ח ועדה רפואית, מחלקת נכות כללית, נספח לסיכומי התשובה של התובע). 52. בהתחשב במכלול השיקולים לעיל, יש לחשב את הפסדי השכר של התובע על בסיס השתכרותו בפועל קודם לתאונה. הפסדי שכר לעבר 53. התובע הציג אישורי מחלה לתקופה 13.12.07 עד 12.03.08. בגין תקופה זו גם אושרו לתובע, על ידי המוסד לביטוח לאומי, דמי פגיעה. עוד נקבע לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי אי כושר זמני בשיעור 50% עד ליום 31.12.08. בתקופה האמורה, התובע הוכר כ"נכה נזקק", קרי: נקבע לגביו כי אין לו סיכוי סביר לעבודה כלשהי עקב פגיעתו בעבודה, וכי אין לו הכנסה מהתעסקות. (ר' דו"ח ועדה רפואית המוסד לביטוח לאומי מיום 05.03.08. חוות דעת אקטוארית ד"ר רמי יוסף מיום 03.05.11, סעיפים 3-4. סעיף 18א. לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956). אי לכך, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסדי שכר מלאים לתקופה 13.12.07 עד 31.12.08. 54. שכר התובע קודם לתאונה הינו בסך 1,814₪ ובצירוף הפרשי הצמדה כחוק למועד פסק הדין 2,107₪. הפסדי שכרו של התובע לתקופה הנ"ל (שנה ו- 19 ימים) הם בסך 26,575₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה למועד פסק הדין (במעוגל), 29,000₪. 55. מתום התקופה הנ"ל וכן נכון למועד עדותו, משך כשלוש שנים, התובע עבד כפקח מים אצל חברת "מימי הנגב". מאחר ששכרו החודשי נטו מעבודתו זו בסך כ- 2,500₪, אינו נופל משכרו קודם לתאונה, בתקופה זו לא סבל התובע מהפסדי שכר. הפסדי שכר לעתיד 56. ביחס להפסדי השכר של התובע בעתיד, נכותו של התובע הינה נכות קשה ועתידו התעסוקתי של התובע, עם התחשבות בגילו, אינו ברור. לאי הוודאות בה שרוי התובע ר' עדותו לפיה עבודתו הנוכחית ניתנה לו מתוך התחשבות וללא תנאים סוציאליים: "המושב "התחשב בי" הייתי בבית שנה פלוס, הוא הציע לי את זה משהו בחסד. זה זמני ולא קבוע. לא נשאר לי מזה 50 אחוז מס הכנסה, ביטוח לאומי לא נשאר לי. בלי תנאים סוציאליים, אני מגיש חשבונית". (פרוט' עמ' 10 ש' 20-21). לקשיי התובע להתקבל לעבודה מחמת גילו, ר' בפרוט' עמ' 7 ש' 4. עמ' 10 ש' 19. 57. בנסיבות כאמור, נכותו התפקודית של התובע, כאמור לעיל, 30%, הינה אמת מידה סבירה וצודקת לחישוב הפסדי השכר העתידיים של התובע. 58. שכר התובע קודם לתאונה הינו בסך 1,814₪ ובצירוף הפרשי הצמדה כחוק למועד פסק הדין 2,107₪. ההפסד החודשי הוא בסך 632₪. עד הגיעו של התובע לגיל 67 נותרו שנתיים ו-9 חודשים ולפי מקדם היוון 31.65296, הפסד השתכרותו של התובע בעתיד הוא (במעוגל) 20,000₪. ג(4) עזרת צד ג' 59. התובע פרוד ומתגורר לבד. באשר לעבר, לדבריו, לאחר שנפגע, במשך כשנה, אחותו, המתגוררת אף היא במושב שבו הוא גר, הגיעה לביתו מדי יום מספר שעות, טיפלה בו וביצעה עבודות הבית ובכלל זה בישול, ניקיון, כביסה. (סעיפים 28 ו- 39 לתצהיר התובע). התובע לא העסיק עזרה בשכר. 60. באשר לעזרה הדרושה לתובע עצמו לאחר תום תקופת אי הכושר הזמני, התובע לא נפגע באופן אשר מצריך טיפול אישי או ליווי. עם זאת, הנכות הקשה שנגרמה לתובע תקשה עליו, לפחות באופן חלקי, לבצע את מטלות משק הבית. יש ליתן משקל גם לאפשרות שמצבו הרפואי של התובע בגין עינו יוחמר (ר' לעיל בסעיף 36) והוא יזדקק לניתוח נוסף ועקב כך לעזרה צד ג' נוספת. 61. בהתחשב בנסיבות כאמור, בדרך אומדן אני רואה לפסוק לתובע בפריט הנזק של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, סכום של 60,000₪. ג(5) הוצאות 62. לדברי התובע, מאז הפציעה, הוא נמצא במעקב רפואי קבוע, הוא ביקר אצל מומחים רבים לעיניים, ביקר פעמים רבות בבית חולים הדסה, בקופת חולים, פעולות אשר כרוכות בהוצאות נסיעה. (סעיף 37 לתצהיר התובע). 63. בהתאם לחוות הדעת הרפואית מטעם התובע, פרופ' געתון, אין ספק שהתובע יזדקק למעקב וביקורות רופאי עיניים. עוד בהתאם לחוות דעת פרופ' געתון, הפגיעה של התובע בעינו עלולה להוביל לסיבוך של תת לחץ תוך עיני ובמקרה כזה, התובע עשוי להזדקק לניתוח הוצאת העין והנחת תותבת. התובע צפוי, אפוא, בעתיד להוצאות מסוימות, אם בגין תרופות ואם בגין נסיעות לצורך קבלת הטיפול הרפואי. 64. משהתובע נפגע בעבודה, הוא זכאי לכך שהמוסד לביטוח לאומי יעניק לו את כל הטיפולים הרפואיים בעבר ובעתיד ונסיעות לאותם טיפולים. (סעיפים 86-89 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968). עם זאת, בהתחשב בכך שהתובע לא יקבל בהכרח שיפוי מלא עבור הוצאותיו בפועל, ייפסק לתובע סכום גלובלי עבור פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד בסך 10,000₪. ג(6) נזק לא ממוני 65. לאחר התאונה, התובע אושפז בבית חולים ותחת הרדמה כללית, הוא עבר ניתוח ותפירה לסגירת הפצע בעין. לאחר כ- 10 ימים, אושפז שנית לביצוע ניתוח תיקון היפרדות רשתית. (עמ' 1 לחוות דעת פרופ' געתון. עמ' 2 לחוות דעת פרופ' גייר). 66. על פי חוות דעת פרופ' געתון, פגיעתו של התובע עלולה להוביל לסיבוכים נוספים כגון פזילה החוצה של העין הפגועה, עליית לחץ תוך עיני עם כאבים או ירידה דרסטית בלחץ התוך עיני עם איבוד מבנה העין וכאבים. עוד לדעת פרופ' געתון, המצב הנ"ל עלול להוביל לניתוח הוצאת העין והנחת תותבת. (עמ' 2 לחוות דעת פרופ' געתון). 67. פגיעתו של התובע היא פגיעה כואבת הכרוכה בסבל פיזי ונפשי אשר ימשיך ללוותו כל חייו. נכותו הרפואית והתפקודית של התובע קשה. הפגיעה כרוכה גם בפגיעה אסתטית בולטת בפנים. (ר' סעיפים 20 ו- 24 לתצהיר התובע). לפגיעה השלכות מהותיות על איכות חייו של התובע וגם הנאות חייו נפגעו עקב התאונה. בכלל זה חדל מלעסוק בספורט, עיסוק שהינו קרוב לליבו. על שינוי זה שבחייו העיד התובע: "אני איש ספורט, כל עולמי היה הספורט, במשך כעשרים ושלוש שנה הייתי רכז ספורט במועצה, ספורט זה הנאת החיים שלי, כל נער מתבגר בחבל לכיש מכיר אותי כפעיל בתחום הספורט במועצה. עד הפציעה, הייתי ממש פעיל בספורט, שיחקתי כדורסל וקטרגל להנאתי, ביחד עם חברים ומכרים מהמושב. לאחר הפציעה לצערי הפסקתי לגמרי פעילות זו, מפחד שאאבד את העין השנייה ו[הפעילות] הזו, שבה עסקתי כל החיים חסרה לי עד מאוד". (סעיפים 29-30 לתצהיר התובע). 68. בהתחשב במובא לעיל וכן בנסיבות התאונה, מהות הפגיעה שנגרמה לתובע, אובדן עין, שיעור נכותו הרפואית והתפקודית, הטיפולים הרפואיים שלהם נזקק ועוד יזדקק לרבות ניתוחים, תקופת החלמתו, המגבלות שנותרו בגין הפגיעה ומידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ולאחריה, הפיצוי ההולם בגין כאב וסבל הינו בסכום של 300,000₪. ג(7) גמלאות המוסד לביטוח לאומי 69. בגין פגיעתו נשוא התביעה, התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, מדור נכות מעבודה. תביעתו התקבלה, נקבעה לו נכות צמיתה ועד ליום 01.10.09 שולמו לו גמלאות נכות מעבודה. התובע הגיש גם תביעה למוסד לביטוח לאומי, מחלקת נכות כללית. לאחר שתביעתו זו התקבלה, התובע בחר בגמלת הנכות הכללית. לתובע משולמת גמלת נכות כללית החל מחודש אוקטובר 2009. התובע בחר בגמלאות הנכות הכללית משום שקצבת הנכות הכללית עולה על גמלת הנכות מעבודה. 70. סעיף 82 לפקודת הנזיקין, העוסק במערכת היחסים שבין התובע, המוסד לביטוח לאומי והמעביד, מורה כדלקמן: "82. פיצויים וגימלאות מביטוח לאומי (א) המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953 (להלן בפרק זה - החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק — תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה. (ב) לענין סעיף זה - "גימלה" - השווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק, לרבות תמורת דמי פגיעה המשתלמת לפי סעיף 38 לחוק, וגימלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה; הוראות שר העבודה לפי סעיף 49(ב) לחוק בדבר היוון קיצבאות ובדבר חישוב ערכן הכספי של גימלאות בעין, כוחן יפה גם לקביעת השווי הכספי של גימלאות לענין סעיף קטן זה; "מעביד" - החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו". 71. בהתאם להלכה הפסוקה, על העובד הנפגע מוטלת החובה לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה למימוש זכותו לקבלת גמלאות לנפגע מעבודה ואם אינו עושה כן, יש לנכות מן הפיצוי גמלאות "רעיוניות" המשקפות את זכאותו של הניזוק לקבל גמלאות ואת זכותו של המזיק לדרוש מן הניזוק כי יקטין בדרך זו את נזקו. לנפגע עומדת זכות הבחירה בין מסלולי גמלאות שונים. (סעיף 320(ד) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995). יחד עם זאת, כפי שנפסק, סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין קובע, מפורשות, כי בחירה זו אינה גורעת מן הצורך לנכות מסכום הפיצויים שהמעביד חב בו, את הגמלאות שזכאי להן הנפגע מכוח היותו נפגע עבודה. ר' ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סגרון, 05.11.06: "... מקום בו זכאי הנפגע לגימלה כנפגע עבודה, אך בוחר בגימלה אחרת, רואים את גמלת העבודה שהוא זכאי לה כאילו שולמה, וזאת לצורך ניכוייה מן הפיצוי שזכאי לו הנפגע מאת המעביד, כהוראת סעיף-קטן (א)". (סעיף 7). ובהמשך בסעיף 8: "הוראה זו שבחוק - הגיונה בצדה. ועל ההיגיון כבר עמדנו: המעביד רכש ביטוח אצל המוסד לביטוח לאומי, והיום, כשהוא נדרש לשאת בתשלום פיצויים לניזוק, מבקש הוא, בצדק, ליהנות מן הביטוח. ההנאה מן הביטוח מגולמת בהסדר שלפיו מנוכה שווי תגמולי העבודה (המבטאים את שווי הביטוח שנרכש) מסכום הפיצויים - זאת אפילו לא תבע הניזוק תגמולים כלל (ניכוי רעיוני) או בחר לתבוע תגמולים אחרים. והרי הפסיקה הבהירה, כי אין מקום לכך "... שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד" וכי "... סעיף 82(א) אינו דורש 'קבלת' גימלה, אלא 'זכאות' לגימלה" (עניין תושיה הנ"ל). ועוד עמדה הפסיקה, כזכור, על "... רצון המחוקק אשר ביקש לשריין בסעיף 62 לפקודת הנזיקים האזרחיים [היום סעיף 82] את זכותו של המעביד ליהנות מתשלומי הגימלה של הביטוח הלאומי לעובד הנפגע במלואם, כיון שענף זה של הביטוח הלאומי נישא כולו על כתפי נותני העבודה" (עניין "הקודחים" הנ"ל). כל אלה יפים גם לענייננו. המחוקק "שריין" את זכותו של המעביד בדבר ניכוי גמלאות העבודה, גם מפני בחירה של הניזוק בגמלאות אחרות. לגבי שוויין של גמלאות העבודה המנוכות מן הפיצויים, חלה הוראת סעיף 82(ג) הקובעת, כי למוסד לביטוח לאומי אין זכות שיבוב בגינן (אין בכך כדי לשלול טענות אפשריות מצד המוסד לגבי סכום תגמולים שהוא מעבר לגמלת העבודה). הנה כי כן, הבחירה לבד והניכוי לבד - זו אינה שוללת את זה וזה אינו שולל את זו. זכות הבחירה של הניזוק בגמלאות כאלה או אחרות עומדת בעינה, אך כך גם זכותו של המעביד כי שווי גמלאות העבודה ינוכה מסכום הפיצויים וכי המוסד לביטוח לאומי לא יחזור עליו בתביעת שיבוב לעניין גמלאות אלה". 72. התובע טען כי הפגיעה בעינו הינה רק חלק מהנכות שבגינה אושרו לו תגמולי נכות כללית וכי מעבר לנכות בעינו, שבגינה נקבעה לו נכות בשיעור 40%, נקבעו לו במסגרת הנכות הכללית נכויות נוספות, שאינן קשורות לפגיעה בעינו, והן ליקוי שמיעה בשיעור 40%, נכות בעמוד שידרה צווארי בשיעור 20%, נכות בגב תחתון בשיעור 20% ונכות במרפק ימין בשיעור 5%. סה"כ נקבעה לתובע, במסגרת הנכות הכללית, נכות בשיעור 76%. טוען התובע כי לאור האמור, יש לנכות מקצבאות הנכות הכללית המשתלמות לו, רק את החלק היחסי מהן שאותו ניתן לייחס לנכות בגין עינו. 73. לא ניתן לקבל טענתו זו של התובע. כאמור בסעיף 82 לפקודת הנזיקין, כאשר עסקינן בנפגע שהינו עובד, שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו למוסד לביטוח לאומי, המעביד זכאי לניכוי גמלאות פגיעה מעבודה אפילו בחר העובד גמלה אחרת לפי חוק הביטוח הלאומי. לעניין זה די בזכאות של העובד לגמלת נכות מעבודה ורואים את גמלת הנכות מעבודה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה. כמובא לעיל, המעביד זכאי ליהנות מהביטוח שרכש עבור עובדו אצל המוסד לביטוח לאומי והנאה זו מן הביטוח מגולמת בהסדר שלפיו מנוכה שווי תגמולי העבודה מסכום הפיצויים. זאת אפילו בחר הניזוק לתבוע תגמולים אחרים. לכן, זכותו של המעביד (נתבעת 1) וכן של המבטחת (נתבעת 2) כמי שבאה בנעלי המעביד, ליהנות מהסדר הניכוי הקבוע בסעיף 82 לפקודת הנזיקין. 74. בהתאם לחוות דעת אקטוארית, ד"ר רמי יוסף, מיום 03.05.11, קצבאות הנכות מעבודה לעבר ולעתיד ודמי הפגיעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ליום 30.04.11 הינם בסך של 95,432₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק למועד פסק הדין הינו 101,334 ש"ח. סכום זה יש לנכות מהפיצויים המגיעים לתובע מנתבעות 1-2. ד. סיכום 75. התובע זכאי לפיצויים כדלקמן: הפסד שכר בעבר 29,000₪. הפסד שכר בעתיד 20,000₪. עזרת צד ג' (עבר ועתיד) 60,000₪ הוצאות (עבר ועתיד) 10,000₪ כאב וסבל 300,000₪ סה"כ 419,000₪ 76. בהתאם לחלוקת האחריות בין הנתבעות, כאמור לעיל בסעיף 34, חלקן של נתבעות 1-2 בפיצויים המגיעים לתובע הוא 335,200₪. לאחר הפחתת תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך 101,334 מחלקן של נתבעות 1-2 בפיצויים, יתרת הפיצויים אותה על נתבעות 1-2 לשלם לתובע היא בסך 233,866₪. חלקן של נתבעות 3-4 בפיצויים המגיעים לתובע הוא 83,800₪. 77. אשר על האמור, הנתבעות ישלמו לתובע את הפיצויים כאמור לעיל בסעיף 76. בנוסף, הנתבעות ישלמו לתובע, בהתאם לחלוקת האחריות כאמור לעיל בסעיף 34, את הסכומים כדלקמן: א. אגרת בית משפט. ב. הוצאות שכר המומחה מטעם התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה. ג. שכ"ט עו"ד בסך 74,500₪. 78. לאור התוצאה כאמור לעיל בסעיף 34, הודעת צד ג' נדחית. אגרת בית משפט בהודעת צד ג' תחול על נתבעות 1-2. תאונת עבודה