הנתבעת טוענת כי יחסי העבודה בין הצדדים נותקו באופן סופי בסוף חודש 6/02 ביוזמת התובע. לדבריה, ממועד זה ואילך, השירותים שבעבר ניתנו לה על ידי התובע סופקו באמצעות חֶברתו בשיטת ה-Outsourcing. חברת התובע היא שקיבלה, כנגד חשבונית מס, את התמורה עבור השירותים שסיפקה לנתבעת וחברת התובע היא ששילמה את שכר התובע לרבות כל זכויותיו הסוציאליות. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אאוטסורסינג - יחסי עובד מעביד: עניינו של פסק דין זה - שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים בחלק מתקופת ההתקשרות ביניהם ושאלת הזכויות המגיעות לתובע. רקע עובדתי 1. הנתבעת היא חברה למתן שירותי אחזקה ותיקונים לכרטיסים אלקטרוניים, שהוקמה ביום 6.10.91 (להלן - "הנתבעת" או "החברה"). 2. עם הקמתה החל התובע את דרכו בחברה כמנהל שיווק. במסגרת תפקידו ניהל התובע את מערך השיווק של החברה ובכלל זה - גיוס לקוחות, ניהול מו"מ עם לקוחות, הכנה ומשלוח של הצעות מחיר ללקוחות, גביית תשלומים ועוד. 3. בשנת 1991 החל לעבוד בחברה מר אלי ארושס (להלן - "מר ארושס"), כמומחה בתיקון ציוד אלקטרוני. בשנת 1994 רכש מר ארושס את הבעלות בחברה והפך לשמש מנהל?. 4. בשנים הראשונות לדרכו בחברה קיבל התובע תמורת עבודתו שכר יסוד חודשי. בהמשך, מחודש 3/95 ועד לחודש 6/99 קיבל התובע שכר יסוד חודשי בשיעור קבוע בצירוף עמלות (הסכמים - נספחי א' לכתב ההגנה; תלושי השכר - ת/4). 5. ביום 4.6.99 נחתם בין התובע לבין החברה הסכם עבודה אישי (ת/3; להלן - "הסכם העבודה"). בסעיף 7 להסכם זה נקבע שכרו של התובע כדלקמן - "1. תמורת עבודתו בחברה תשלם החברה לעובד שכר בסיס ברוטו בסך 11,754 שקלים חדשים לכל חודש (להלן: 'בסיס'). הבסיס יהיה צמוד למדד ויעודכן אחת לחצי שנה במשכורת חודש ינואר ובמשכורת חודש יוני. 2. המשכורת תשולם לעובד אחת לחודש, לא יאוחר מן היום התשיעי בכל חודש גרגוריאני, עבור החודש הקודם לו. 3. בנוסף לבסיס ישולמו לעובד עמלות אשר יחושבו לפי 15.7% מההכנסות ברוטו של אגנים בניכוי הבסיס (להלן: 'העמלות'). 4. תשלום העמלות יחושב רק על פי התשלומים שהגיעו בפועל והוצאה לגביהם קבלה, ולכן העמלות עבור חודש העבודה הראשון ישולמו במשכורת חודש העבודה השלישי, ובמשכורת החודש הרביעי העמלות של החודש השני וכך הלאה בהתאמה. 5. למרות האמור לעיל בסעיף 8.3 בסוף כל שנה ב-25 לחודש דצמבר או סמוך לו יערך תחשיב של הכנסות החברה הכוללות לאותה שנה עפ"י ההכנסות בפועל באותה שנת מס (בהקבלה לשיטת המזומנים שבה פועלת החברה) (להלן 'Y'). באותו זמן יערך חישוב של העלות הכוללת של העובד כולל ההתחייבויות הנובעות מאותה שנה, עלות בפועל של הרכב הצמוד לו (ראה להלן בסעיף 8), וכל הכנסה שקיבל מן החברה מכל סוג שהוא (להלן 'X'). בהתאם לערכים לעיל יקבל העובד מענק מיוחד (להלן 'M') אשר יהווה השלמה לעלות כוללת של 25% בתנאים של ההכנסה של שנת המס 1998. כלומר במידה וההכנסות ישמרו על ערכן הריאלי כפי שהיו - 2,526,000 בשנת המס 1998 (צמוד למדד ינואר 1999) או יעלו עליהן אזי גובה העמלה יחושב עפ"י הנוסחה: M=0.25*Y-X במידה וההכנסות לא ישמרו על ערכן הריאלי אזי לצורך תיקון מתאים של המענק לאפשרות זו, יכנס לחישוב גורם ההוצאה הקבועה - 459,000 אשר יהיה צמוד למדד ינואר 1999 (להלן: 'K') ובמקרה זה גובה המענק יחושב על פי הנוסחה: M=0.3*(Y-K)-X." על פי הסכם העבודה, מגיעה עלות העסקתו הכוללת של התובע עד כדי 25% מהכנסות החברה ברוטו והיא משולמת באופן הבא: שכר היסוד וכן העמלות בשיעור כולל של 15.7% מהכנסות החברה משולמים מידי חודש וסכום נוסף המשלים לשיעור כולל של 25% מהכנסות החברה משולם בסוף כל שנה. 6. עד לחודש 6/01 שולם שכרו של התובע - שכר יסוד בשיעור של 11,963 ₪ (נכון לחודש 6/01) וכן עמלות בסכום משתנה - הכל באמצעות תלוש שכר (ת/4; הסכמים - נספחי א' לכתב ההגנה). 7. החל מיום 1.7.01, לבקשת התובע ולאחר שפתח תיק "עוסק מורשה" ברשויות המס, חל שינוי באופן תשלום שכרו החודשי (שכר יסוד + עמלות בשיעור כולל של 15.7% מהכנסות החברה) (להלן - "השינוי הראשון"): סך של כ-36,000 ₪ (שכר יסוד בשיעור של 11,963 ₪ + עמלות בשיעור המשלים ל-36,000 ₪) שולם בתלוש שכר ויתרת העמלות (עד לשיעור של 15.7% מהכנסות החברה) שולמה תמורת חשבונית מס של "גבי שיווק וייעוץ", עסקו המורשה של התובע (חשבוניות מס ותלושי שכר מחודש 7/01 ועד לחודש 6/02 צורפו כ-ת/6-ת/7). יתרת התשלום לתובע בגין שנת 2001 כולה - השלמה ל-25% מהכנסות החברה - שולמה לו בחודש 12/01. 8. החל מיום 1.7.02, לאחר שהתובע הקים את חברת "גבי שיווק אלקטרוניקה בע"מ" שבבעלותו (להלן - "חברת התובע"), נעשה שינוי נוסף באופן תשלום התמורה לתובע, אף הוא לבקשתו וביוזמתו (להלן - "השינוי השני"): מידי חודש בחודשו שולמה לו כל התמורה - 25% מהכנסות החברה - כנגד חשבונית מס של חֶברתו (חשבוניות המס צורפו כ-ת/9). במכתב מיום 1.7.02, המעגן את השינוי השני, כתבה הנתבעת לתובע כך - "הנדון: שינוי תנאי העסקה לאור מעברך לעבודה דרך חברה בע"מ שהקמת בשם גבי שיווק אלקטרוניקה בע"מ, הריני להודיעך כי הסכם העבודה הקיים בינינו ממשיך להיות תקף כאשר כל הסכומים המגיעים ינתנו כקודם כנגד חשבונית מס." (ת/8; להלן - "מכתב השינוי השני"). 9. בשנת 2007 עלה חשדו של התובע כי הנתונים המוצגים בפניו על ידי הנתבעת, שמהם נגזר הסך שהוא זכאי לו, הם חסרים ושגויים. ממועד זה ואילך הלך ונפער סדק ביחסי הצדדים. 10. בחודש 1/08 הפסיקה החברה באופן חד צדדי לשלם לתובע מידי חודש את מלוא התמורה (25% מהכנסות החברה) ושבה לשלם לו עמלות חודשיות בשיעור של 15.7% מהכנסותיה כנגד חשבונית מס של חברת התובע. 11. ביום 12.6.08 מסרה החברה לחברת התובע "הודעה על סיום התקשרות", שלפיה בסוף חודש 6/08 תופסק ההתקשרות בין הצדדים משיקולים עסקיים מסחריים (ת/18). 12. בעקבות ניתוק יחסי הצדדים, לא שולם לתובע הסכום המשלים לשיעור של 25% מההכנסות עבור שנת 2008 שאמור היה להשתלם לו בסוף אותה שנה. 13. בעקבות הודעת החברה על סיום ההתקשרות עמו, הגיש התובע את תביעתו זו, שבמסגרתה הוא טוען לקיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנתבעת בכל תקופת ההתקשרות ביניהם ותובע תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו וסיומה, ובכלל זה זכויות קוגנטיות, הפרשי שכר, פיצויים בגין הפרת התחייבות ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין - בשיעור כולל של כ-6,000,000 ₪. 14. החברה הגישה כתב הגנה שבמסגרתו היא טוענת כי החל מחודש 7/02 לא נתקיימו עוד יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, אלא יחסים של קבלן עצמאי ומזמין שירות ומציינת כי אם לא תתקבל עמדתה בעניין זה, הרי שיש לחייב את התובע בהשבה של סכומי כסף. כן כופרת הנתבעת בזכאותו של התובע לכספים הנתבעים על ידו. 15. מטעם התובע העידו הוא עצמו, עובד הנתבעת מר פאבל גורביץ' (להלן - "מר גורביץ'") ורואת החשבון הגב' כרמית זיני (להלן - "הגב' זיני"). מטעם החברה העידו מר ארושס ומנהל החשבונות של החברה מר אדוארדו גינזבורג (להלן - "מר גינזבורג"). את הדיון בטענות הצדדים נפתח בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד ובהתאם לקביעות בשאלה זו נעבור לבחון את רכיבי התביעה הנתבעים על ידי התובע. י ח ס י ע ו ב ד - מ ע ב י ד א. טענות התובע 16. לטענת התובע, על פי כל המבחנים המקובלים התקיימו בינו לבין החברה יחסי עובד-מעביד במהלך כל תקופת ההתקשרות ביניהם. לדבריו, הנתבעת מאשרת כי עם תחילת עבודתו בשירותה התקבל והועסק כעובד לכל דבר ועניין - כך בעת קבלתו לעבודה וכך בעת חתימת הסכם העבודה בחודש 6/99. עוד טוען התובע כי לחברה שהקים לא היתה כל פעילות עסקית מלבד הוצאת חשבונית אחת לחודש בגין השכר שהיה זכאי לו מהחברה, ושכר זה היה הכנסתה הבלעדית (ת/21). 17. עוד טוען התובע, כי במהלך כל תקופת ההתקשרות בינו לבין החברה לא חל כל שינוי בתפקידו, באופן ביצוע העבודה, במקום ביצוע העבודה, בשעות עבודתו, בשיעור שכרו ובעובדת היותו חלק אינטגראלי מהפעילות הארגונית הרגילה של החברה. לדבריו, השינויים היחידים שנעשו במהלך השנים ביחסי הצדדים הם באופן תשלום השכר ובבסיס שינויים טכניים אלה עמדו שיקולים חשבונאיים בלבד, שאין בהם כדי להשליך על מעמדו כעובד הנתבעת. באשר לשינוי הראשון מסביר התובע, כי ההתחשבנות הכספית בינו לבין החברה גרמה למתיחות, ועל כן העדיף לפתוח תיק "עוסק מורשה" ולשלם בעצמו עבור ההוצאות השונות ולקזזן כהוצאות מוכרות. באשר לשינוי השני מסביר התובע כי נעשה בעקבות שינוי בהוראות החוק הנוגעות לתקרת תשלום דמי הביטוח הלאומי (ת/29) ומאחר שביקש לשלוט על שיעור התשלומים לביטוח הלאומי וכחלק מתכנון מס לגיטימי, בחר להקים את החברה שתקבל את התמורה בגין עבודתו ובאמצעותה יכול היה לקבוע את שיעור שכרו ואת שיעור התשלום למוסד לביטוח לאומי. התובע מפנה למכתב השינוי השני (ת/8) וטוען כי במכתב זה הוסכם בין הצדדים במפורש כי השינוי באופן תשלום שכרו לא ישנה דבר בזכויותיו, ביחסי הצדדים ובהסכם העבודה שביניהם. עוד מציין התובע כי בחזרתה של הנתבעת בשנת 2008 לשלם לו מידי חודש שכר בשיעור של 15.7% מהכנסותיה (ת/13) וכוונתה לשלם את הסכום המשלים ל-25% בסוף השנה פעלה היא על פי הסכם העבודה ובכך אישרה כי הוא ממשיך לחול על הצדדים גם באותו השלב. 18. לטענת התובע, משפוטר על ידי הנתבעת ביום 30.6.08 מבלי שנערך לו שימוע וללא הודעה מוקדמת, ללא תשלום פיצויי פיטורים וזכויות נוספות להן הוא זכאי על פי חוק ותוך הפרה בוטה של התחייבויות הנתבעת על פי הסכם העבודה, זכאי הוא לתשלום פיצוי בגין כך בצירוף זכויות המגיעות לו בגין תקופת עבודתו וסיומה. ב. טענות הנתבעת 19. הנתבעת טוענת כי יחסי העבודה בין הצדדים נותקו באופן סופי בסוף חודש 6/02 ביוזמת התובע. לדבריה, ממועד זה ואילך, השירותים שבעבר ניתנו לה על ידי התובע סופקו באמצעות חֶברתו בשיטת ה-Outsourcing. חברת התובע היא שקיבלה, כנגד חשבונית מס, את התמורה עבור השירותים שסיפקה לנתבעת וחברת התובע היא ששילמה את שכר התובע לרבות כל זכויותיו הסוציאליות. 20. הנתבעת מציינת כי מאז חודש 7/02 חלו שינויים מסוימים המלמדים שבמועד זה חדל התובע להיות עובד החברה. לגרסת הנתבעת, בתחילת שנת 2001 החליט התובע מיוזמתו-הוא להתפטר ולנתק את יחסי העבודה בינו לבינה ותחת זאת לספק לה שירותים כקבלן עצמאי באמצעות ישות שתוקם על ידו. לטענתה, בבסיס החלטה זו של התובע עמדו שיקולים אישיים-כלכליים - רצונו לחסוך בתשלומי מס, רצונו לשלם בעצמו את הוצאותיו בגין העסקתו ובגין יצור ההכנסה ורצונו להעמיס על חֶברתו הוצאות אישיות שלו ושל משפחתו ולקזזן מהכנסתו הגבוהה. לדבריה, התפטרות התובע וניתוק יחסי העבודה ביניהם נערכו בשני שלבים; השלב האחד כולל את השינוי הראשון שבמסגרתו שולמה התמורה לתובע חלקה בתלוש שכר וחלקה כנגד חשבונית מס שהופקה על ידו כ"עוסק מורשה", ובשלב השני בוצע השינוי השני, שבו ביקש התובע לנתק את יחסי העבודה עמה בפועל ובאופן סופי ועל כן הסב את עסקו לחברה בע"מ ובאמצעותה נתן לה שירותי מיקור-חוץ וקיבל תמורה אך כנגד חשבונית מס של חֶברתו אשר שילמה לתובע את שכרו ודאגה לזכויותיו הסוציאליות. לטענת הנתבעת, מלבד השינויים שבאו לידי ביטוי באופן תשלום התמורה (כנגד חשבוניות מס במקום תלושי שכר), בתכנון המס שבוצע בפועל על ידי התובע ובכך שבכל הוצאות התובע בגין ייצור הכנסותיו נשא הוא לבדו, חל עם תחילת השינוי השני, שינוי מהותי בתפקידו של התובע, שונתה מסגרת האחריות בתפקידו בחברה ונערך שינוי נוסף באופן תשלום התמורה (מידי חודש שולמה התמורה המלאה - 25% מההכנסות - ולא 15.7% מידי חודש והשלמה ל-25% בסוף השנה כפי שנעשה עד השינוי השני). מוסיפה החברה וטוענת, כי אומד דעתם של הצדדים בהגיעם להסכמות השונות (ראה סעיפים 7 - 8 לעיל) מלמד שהשינויים באופן תשלום השכר נעשו במישור החוזי-העסקי הטהור ואין ללמוד ממנו על כוונה לקיים יחסי עובד-מעביד. לטענת הנתבעת, אין לקבל את פרשנותו של התובע למכתב השינוי השני (ת/8). לדבריה, מטרתו היחידה של מכתב זה היא לעגן בכתב את שהצדדים הסכימו עליו בעניין שיעור התמורה לחברת התובע לאחר סיום יחסי העבודה ביניהם ובמסגרת התקשרות חדשה עם חברת התובע. 21. טענות נוספות בפי החברה: בסמוך למועד השינוי השני ביצעו הצדדים התחשבנות סופית והחברה חדלה מלשלם לתובע שכר חודשי; כבר בחודש 1/01 נתנה לחברת הביטוח "מנולייף - מנורה חברה ישראלית לביטוח חיים בע"מ" (להלן - "מנולייף"), הוראה מותנית להעביר את הפוליסות לבעלות התובע עם הפסקת עבודתו והוראה נוספת עם הפסקת העבודה בחודש 7/02 (ה/14(3)); התובע רכש מהחברה את הרכב (ה/15) ואת מכשיר הטלפון הנייד ששימשו אותו בעבודתו אצלה. לדבריה, עובדות אלה מחזקות את טענתה כי בחודש 7/02 הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. 22. החברה טוענת, כי החלת מבחני הפסיקה על נסיבות המקרה דנן, מעלה כי בתקופה שלאחר השינוי השני לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים: התובע יצא ובא בשעריה באופן חופשי, התעקש שלא להיות תחת "פיקוח" של מי מטעמה, לא דיווח לאיש על הגעתו לחצרי החברה, לא דיווח על היעדרויותיו (לרבות ימי חופשה ומחלה), לא דיווח על עבודתו, החליט בעצמו מתי וכמה לעבוד, ולמעשה הכנסתו לא השתנתה בין אם הגיע לחצרי החברה בין אם לאו; כל ההוצאות בגין ייצור ההכנסה היו על חשבון חברת התובע ולא על חשבונה-היא; התובע לא קיבל מתנות לחגים כְיתר עובדי החברה; התובע שילם את ארוחותיו בעצמו, בניגוד למצב שהיה קודם לשינוי השני; התובע הציג את עצמו כלפי כל עלמא כקבלן עצמאי. הנתבעת מדגישה כי בבחינת מהות היחסים בינה לבין התובע, על בית הדין ליתן משקל רב לוויתור התובע על זכויותיו הקוגנטיות ולחוסר תום ליבו בהגשת התביעה. ג. המצע המשפטי 23. היותו של אדם "עובד" הוא עניין של סטטוס, שאינו נקבע על-פי התיאור שניתן לו על ידי מי מהצדדים, אלא נגזר כמסקנה משפטית מנסיבות המקרה כהווייתן (ע"א 426/63 המוסד לביטוח לאומי - זינגר בע"מ, פ"ד יח(2) 269; דב"ע לה/3-36 נוימן - כץ, פד"ע ו' 333; דב"ע לא/3-27 עיריית נתניה - בירגר, פד"ע ג 177 (להלן - "פרשת בירגר")). לקביעת מהות היחסים בין צדדים אימצה פסיקת בתי-הדין את המבחן המעורב, הכולל את מבחן ההשתלבות כמבחן עיקרי, ומבחנים נוספים, כגון כפיפות, אופן הפיקוח על ביצוע העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר, אופן ניכוי מס הכנסה, תשלומים לביטוח לאומי ולמס ערך מוסף, ביצוע העבודה באופן אישי ועוד (פרשת בירגר; ע"ע 300267/98 טויטו - מ.ש.ב. הנדסת קירור ומיזוג אויר בע"מ, פד"ע לז 354; בג"ץ 6194/97 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(5) 433, 449; בג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628). עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי מכיוון שיחסי העבודה בימינו הם מורכבים ורב-גוניים, אין לגזור מסקנה בדבר מעמדו של אדם כשכיר או כמפרנס עצמאי על פי מבחן יחיד ובלעדי, אלא על-פי שקלול העובדות והסממנים, הנותנים במצטבר תמונה כוללת ושלמה, ולאחר מתן משקל ראוי לכל אחד ואחד מהסממנים, על פי שיקולי מדיניות רלוונטיים (דב"ע לג/0-30 המוסד - אבא כהן ומאפיית כץ בע"מ, פד"ע ד 393). וכפי שניסח זאת פרופ' א' זמיר - "... לבחון בכל סיטואציה עובדתית - לפי מכלול נסיבותיה ולפי מכלול שיקולי המדיניות הרלבנטיים לגביה - את מגוון האינדיקציות והמאפיינים הרלבנטיים להבחנה בין עובד לקבלן." (א' זמיר "עובד או קבלן", משפטים כב 113, 124; ההדגשה שלי - י.א.ש.). וכך נקבע בדנג"ץ סרוסי - "הגישה הרווחת כיום הינה כי המושג 'עובד' הינו מושג מורכב, הכולל בחובו מבחנים שונים, שיש ליתן להם משקל שונה. 'אין בית-הדין נזקק למבחנים כאל אמות מידה מוחלטות, אלא שכל מבחן מהווה סממן, ואל ההכרעה מגיע בית-הדין לאחר שקילת מצבור הסממנים שבכל אחת מכפות המאזניים." (דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד (4) 817; הדגשה שלי - י.א.ש.). ובעניין צדקא - "לא אחת אין המסכת אחידה, המבחנים אינם נקיים מספק, תחומיהם משתנים ו'הסממנים המעידים' אינם עשויים מעור אחד. לעתים, נוטה חלקם לכיוון האחד וחלקם לכיוון האחר. מלאכת המשקלות והאיזונים היא זו אשר תסייע בידינו, כאשר משקלם המצטבר של חלק מן 'הסממנים המעידים' יכריע את הכף ושארית חלקם תיסוג מפניו ותבלע בו." (ע"ע (ארצי) 300274/96 צדקא - מדינת ישראל, גלי צה"ל, פד"ע לו 625, 673-674; להלן - "פרשת צדקא"). מגוון האינדיקציות והמאפיינים קובצו גם בפסק הדין כפר רות, שם חזר בית הדין על ההלכה שלפיה, אין צורך שהמבחנים כולם יצביעו על אותו הכיוון, אלא די בכך שחלקם המשמעותי יַטה את הכף לכיוון מסוים על מנת לקבוע את מערכת היחסים בין הצדדים (דב"ע נב/3-142 חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד(1) 535). ד. ה כ ר ע ה 24. בענייננו, ניתן לחלק את תקופת ההתקשרות בין הצדדים לארבע תקופות - א. מחודש 10/91 עד לחודש 6/01, עת שולמה התמורה לתובע באמצעות תלוש שכר (להלן - "התקופה הראשונה"). ב. מיום 1.7.01 ועד ליום 30.6.02, תקופה שבה פעלו הצדדים על פי השינוי הראשון - שכרו של התובע שולם בחלקו באמצעות תלוש שכר ובחלקו תמורת חשבונית מס של עסקו המורשה ויתרת התשלום לשנת 2001 כולה עד לשווי של 25% מהכנסות החברה שולמה לתובע בחודש 12/01 (להלן - "התקופה השנייה"). ג. מיום 1.7.02 ועד לחודש 12/07, תקופה שבה פעלו הצדדים על פי השינוי השני - התמורה כולה (25% מהכנסות החברה) שולמה לתובע מידי חודש בחודשו כנגד חשבונית מס של חברת התובע (להלן - "התקופה השלישית"). ד. מחודש 1/08 ועד למועד סיום ההתקשרות בין הצדדים בחודש 6/08 - עת חזרה הנתבעת באופן חד צדדי לשלם לתובע מידי חודש עמלות בשיעור של 15.7% מהכנסותיה ואמורה היתה להשלים את היתרה (עד לשיעור של 25% מההכנסות) בתום אותה השנה. גם בתקופה זו הועברה התמורה לתובע כנגד חשבונית מס של חֶברתו (להלן - "התקופה הרביעית"). 25. כאמור לעיל, הנתבעת אינה מכחישה כי התובע החל את דרכו אצלה כעובד. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת אך לתקופות השלישית ואילך ומתמקדת בתוצאות יישום המבחנים לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד בתקופות אלה. לשיטת התובע, יישום המבחנים מוביל למסקנה כי היה עובד הנתבעת משך כל תקופת ההתקשרות עִמה ואילו הנתבעת סבורה כי יישום המבחנים מוביל למסקנה כי החל מחודש 7/01 חל מִפנה מסוים ביחסי הצדדים ששיאו בחודש 7/02 וכי ממועד זה ואילך לא ניתן לראות עוד בתובע עובד החברה. 26. משאין מחלוקת כי התובע החל את דרכו בחברה כעובד, הנטל להוכיח כי חל שינוי במעמדו מוטל על כתפי הנתבעת (בג"ץ 319/78 שמן תעשיות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(2) 75). נקדים אחרית לראשית ונציין כבר עתה, כי לאחר שקילת הראיות שהובאו בפנינו מצאנו כי החברה הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה כי בחודש 7/02 חל שינוי במעמדו של התובע והוא חדל מלהיות עובד שלה. ונפרט. 27. אכן, במובנים לא מעטים לא חל כל שינוי באופי עבודתו של התובע: גם לאחר חודש 7/02 השתלב התובע במפעל החברה באופן מלא, תוך שעבודתו מבוצעת כחלק אינטגראלי ממערך העבודה בחברה ונעשית באופן קבוע ממשרדי החברה. מערך השיווק שעליו היה ממונה התובע, נותר גם לאחר חודש 7/02 שלוב וכרוך בעבודת האגף הטכני שעליו היה ממונה מר ארושס. אלה מלמדים כי התובע הוסיף להיות חלק מהמערך הארגוני הרגיל של החברה ולא הפך להיות גורם חיצוני לה. עניינים נוספים שנותרו כמות שהיו הם שיעור התמורה ששולמה לתובע (25% מהכנסות החברה), העובדה שהשירות שניתן על ידי התובע בוצע על ידו באופן אישי ולא על ידי אחרים וכן העובדה שחברת התובע לא סיפקה שירותים לאיש מלבד הנתבעת ולא הועסקו במסגרתה עובדים באופן אמיתי (בעניין זה ראו התייחסות נוספת בהמשך הדברים). ואולם, במספר היבטים חלו שינויים משמעותיים במידה כזו שניתן לומר עליהם כי שינו את התמונה הכוללת של יחסי הצדדים. ד.1 אופן תשלום התמורה 28. אין מחלוקת כי בחודש 7/01 חל שינוי באופן תשלום התמורה לתובע וכי שינוי נוסף חל בחודש 7/02. התובע טוען, כי צורת תשלום השכר שנהגה בתקופה הראשונה ובתקופה השנייה יצרה מצב שלפיו בפועל "מימן" הוא עצמו את כל ההוצאות הכרוכות בהעסקתו ועל כן היה מקום לשינוי הראשון ולשינוי השני. טענת התובע, שלפיה אופי התשלום לא השתנה ועל כן אין בו כדי להטות את הכף לצד זה או אחר, אין לקבלה. 29. על פי הפסיקה, אופי התשלום כשלעצמו (בתלוש שכר או באמצעות חשבונית מס), אין בו כדי להעיד על קיומם של יחסי עובד מעביד או על העדרם (דב"ע נב/3-254 פריץ חיים - מפעל הפיס, פד"ע כו 372). עם זאת, תשלום תמורה כנגד חשבוניות מס מצביע על קיומם של יחסי קבלן עצמאי ומזמין שירות יותר מאשר על קיומם של יחסי עובד-מעביד, ואם סממנים נוספים מטים את הכף לכיוון אי הכרה ביחסי עובד מעביד, יש ליתן משקל גם לאופי התשלום עצמו. 30. בנסיבות המקרה שבפנינו ולאור התנהלותו של התובע כפי שיפורט להלן, תופס השינוי באופן תשלום התמורה לתובע מקום מרכזי מאד בתמונה הכוללת, לא רק בשל השינוי גופא באופי התשלום, אלא במיוחד משום שהוא מבטא את השינוי העמוק שחל בשליטתו של התובע על הוצאותיו והכנסותיו. כלומר, השינויים שיזם התובע באופן תשלום התמורה אמנם עשויים להיתפס, כטענתו, כשינויים טכניים בלבד שאין ליתן להם משקל מיוחד, אולם הם הביטוי החיצוני והבולט ביותר של השימוש שעשה התובע בחברה שהקים להשאת רווחיו ושל השינוי בזהות הגורם הנהנה מייעול העבודה ומחיסכון בהוצאות, והכל כפי שיפורט להלן. ד.2 הגורם הנהנה מייעול העבודה ומחיסכון בהוצאות 31. סימן היכר מרכזי לפן השלילי של מבחן ההשתלבות הוא זהות הגורם הנהנה מייעול העבודה ומחיסכון בהוצאות (ע"ע (ארצי) 646/09 טוויזר - מאפיה מרחבית קריית שמונה (1986) בע"מ, ניתן ביום 29.2.12 (להלן - "פרשת טוויזר"), בסעיף 19 לפסק הדין). בענייננו, חל שינוי מפליג בהיבט זה, שינוי שתחילתו עוד בחודש 7/01. הסכם העבודה קבע את שכר התובע על שיעור של 25% מהכנסות החברה (ברוטו). במאמר מוסגר יוזכר כי עצם תשלום שכר בדרך של אחוז מהכנסות אינו מוציא אדם ממעמד של "עובד" (דב"ע נז/0-286 ברוור - המוסד, פד"ע לד 167, 171). מכל מקום, בתקופה הראשונה ניכתה הנתבעת מהשיעור של 25% מהכנסותיה עלויות והוצאות הנוגעות לתובע. החל מיום 1.7.01 שולמה התמורה לתובע, העולה על 36,000 ₪, כנגד חשבונית מס של עסקו המורשה והחל מחודש 7/02 שילמה הנתבעת לתובע את כל התמורה כנגד חשבונית מס של חֶברתו. העובדה שהחל מחודש 7/01 ותוך תהליך שהושלם בחודש 7/02 הפך התובע להיות הגורם היחיד הנהנה מייעול עבודתו ומחיסכון בהוצאות כמו גם העובדה שהוא היה היחיד שנהנה מהשינויים באופן תשלום התמורה - מלמדות כי ממועד זה חדל להתקיים בו חלק משמעותי מהפן השלילי של מבחן ההשתלבות. גם העובדה שעובר לביצוע השינוי הראשון רכש התובע מהחברה את הרכב ואת מכשיר הטלפון הנייד ששימשו אותו לעבודתו - מלמדת כי התובע ביצע השקעות לא מבוטלות לצורך ייצור הכנסתו וכי ממועד השינוי השני היה התובע בעל שליטה מוחלטת בכל הנוגע להוצאות. 32. יודגש כי השינויים באופן תשלום התמורה לתובע נעשו מיוזמתו, לבקשתו ומשיקוליו שלו (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 9-14), וכי אין מדובר במצב שבו כפתה עליו הנתבעת לקבל את התמורה כנגד חשבוניות כקבלן עצמאי. בחירה זו של התובע, אף לה יש משמעות והיא מטה את הכף לאי-הכרה ביחסי עובד-מעביד מהתקופה השלישית ואילך (ראו ע"ע 3-275/98 ויסלר - מוקד (1973) תאגיד לחקירות פרטיות, ניתן ביום 18.12.00; להלן - "פרשת ויסלר"). עוד יצוין כי את השינויים יזם התובע לאחר שהתייעץ עם גורמים מקצועיים מוסמכים (סעיף 37 לתצהיר התובע), ועל כן חזקה כי היה מודע להשלכות האפשריות של המהלך שהניע (ראו פרשת טוויזר לעיל). התובע עצמו מאשר כי שינויים אלה באופן תשלום התמורה נולדו משיקולים כלכליים - על מנת שיוכל לנכות הוצאות ולהקטינן ובכך להשפיע על רווחיו. ואכן, ממועד זה ואילך החל התובע לנכות הוצאות שונות, כפי שיפורט עתה. ד.3 ניכוי הוצאות 33. הראיות מלמדות כי התובע ביקש משלטונות המס להכיר בניכוי של חלק מהוצאות החשמל, המים והארנונה של ביתו, המשמש כמענה הרשום של חֶברתו, הוצאות אינטרנט, טלפון ופרסום. מכאן, כי התובע השתמש בחֶברתו לא רק על מנת לקזז הוצאות שהוציא לצורך ייצור הכנסות כ"עובד" בשירות החברה אלא לצרכים נוספים. 34. התובע טוען בהקשר זה, כי המחשב שרכש על חשבונו בשנת 2007 (ת/23) נרכש משום שהנתבעת סירבה לרכוש עבורו מחשב חדש וכי דובר בהוצאה בשיעור של כ-900 ₪ בלבד, שהיא הוצאה זניחה עבור אדם המשתכר כמיליון-מיליון וחצי ₪ לשנה (סעיף 118 לתצהיר). אף שאין מדובר בהוצאה גדולה, העובדה שהתובע הוא שנשא בה - כמו גם בהוצאות רכישת הרכב ובהוצאות נוספות - מלמדת כי השליטה בהוצאות וממילא בהכנסות היתה של התובע. טענת התובע כי ביצע עבודתו מביתו, בריהוט ובמחשב שרכש מכספו - אף בה אין כדי לסייע לו, מאחר שהיא מצביעה על שימוש בציוד אישי לצורכי עבודה. 35. הוצאות נוספות שאותן בחר התובע להעמיס על חֶברתו הן הוצאות השתלמות ולינה שאליהן יצא עם משפחתו, וכפי שנשאל והשיב בעניין זה - "ש. בשנת 2004 עמ' 14 השתלמויות ולינה, כינוס מקצועי וכינוס בית אלפא אירוח? ת. אני נוסע לצפון ואני נשאר יומיים שלושה כדי ללכת לכל המפעלים בצפון, אני מוצא לי מקום לינה לעשות את מלאכת השיווק ונכנס לכל מיני מפעלים, קובע פגישות. במקום לנסוע כל יום עד לצפון. לא היתה לי ברירה. ש. נסעת עם המשפחה כדי לא להשאיר אותם בבית? ת. יש לי ילדים קטנים לעיתים לקחתי ושמתי אותם באותו מקום ועשיתי את העבודה. לא לקחתי אותם עם אשתי. לקחתי את אשתי עם הילדים שהיו קטנים בגיל 3, 4 שמתי אותם במקום והמשכתי לעבוד. גם שאני עובד בנתבעת בבאר שבע אשתי בבית." (עמ' 34 לפרוטוקול). גישת התובע מצביעה על כך שהוא ראה את עצמו חופשי להעמיס על ההכנסה שקיבל מהנתבעת הוצאות שכלל אינן קשורות לנתבעת או לייצור הכנסה. קביעה זו אין מטרתה לומר דבר לעניין ההוצאות שעליהן הצהירה חברת התובע, אולם יש בה כדי להעיד על הילך רוחו של התובע. 36. עוד עולה מעדות התובע כי דיווח לשלטונות המס ואף שילם בפועל באמצעות חברתו משכורות לשתי אחייניותיו, לאחר שאחיו - אביהן - חלה אנושות. לאחת (ליאת) העביר כספים באמצעות תלושי שכר של חֶברתו במשך כשנה ומחצה וכן שילם לה פיצויי פיטורים בעבור תקופה זו. לאחרת (חן) העביר כספים באמצעות תלושי שכר של חֶברתו, מספר חודשים בשנה, משך כ-3 שנים (ת/24). התובע העיד כי כספים אלה הועברו לאחייניותיו על מנת לסייע להן בתקופה שבה היו במצוקה ושלא כתמורה לעבודה שמי מהן ביצעה בפועל (עמ' 27-28 לפרוטוקול). כלומר, התובע מאשר כי אין מדובר בהעסקה אמיתית של אחייניותיו. אף שסכומי הכסף שהעביר התובע לאחייניותיו לא היו גדולים (יחסית), ואף שאין להסיק מהעסקה פיקטיבית זו של אחייניות התובע כי הוא העסיק עובדים בפועל, סבורים אנו כי יש ליתן משקל ממשי למצג הכוזב שהציג בפני רשויות המס. ונדגיש - איננו קובעים שהתובע העסיק עובדים בפועל ומקבלים אנו את גרסתו כי העסקת אחייניותיו היתה פיקטיבית. ואולם, אדם הבוחר להונות את שלטונות המס ולהציג מצג משתנה על פי צרכיו המשתנים, אין מקום לאפשר לו לחזור בו ממצג זה כאשר הדבר אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס שלו במועד אחר. מתן משקל לגרסת התובע שלפיה העסקת בנות אחיו היתה פיקטיבית (ויובהר כי דיווח זה אינו בבחינת תכנון מס לגיטימי אלא עולה כדי הונאה של ממש), אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שלפיו יש לעודד אנשים לדווח דיווחי אמת ביודעם כי יבוא יום והם עלולים להיזקק לדיווח במקום אחר. קבלת גרסת התובע תהווה מתן גמול למי שבחר (לדבריו הוא) להונות את שלטונות המס. כאמור, משבחר התובע לדווח על הוצאות בגין תשלום שכר, נתפס הוא בדיווח כוזב זה ויש לראותו כעת כמי ששילם אותן בפועל וממילא כמי שהעסיק עובדים. גם בכך יש לראות את התובע כמי שלא נתקיים בו הפן השלילי של מבחן ההשתלבות שכן הלכה פסוקה היא כי העסקת עובדים מעידה על היות אדם בבחינת קבלן עצמאי. יתרה מזו, משבחר התובע לדווח על התשלומים לאחייניותיו כהוצאות של חֶברתו, יש לראות הוצאות אלה כמעידות על שליטה בהוצאות העולה אף היא כדי זיהוי התובע כקבלן עצמאי. ד.4 הדרך שבה ראו הצדדים את היחסים ביניהם 37. עניין נוסף שהשתנה נוגע לאופן שבו ראו הצדדים עצמם את יחסיהם. הגם שהדעה הרווחת בפסיקה היא כי אין בסממן זה לבדו כדי להכריע את הכף בשאלת קיומם או העדרם של יחסי עובד-מעביד, סבורים אנו כי בנסיבותיו המיוחדות של העניין דנן יש ליתן לו משקל מיוחד (ראו דב"ע לט'/3-112 זבוריבסקי - אגודת בית הכנסת הגדול, פד"ע יא' 309, 313; דב"ע נא/0-6 שוורץ - המוסד, פד"ע כג' 202 ,208). 38. על השינוי באופן שבו ראתה הנתבעת את יחסי הצדדים ניתן ללמוד, בין היתר, מהעברת פוליסות ביטוח המנהלים אשר הנתבעת הפרישה להם בעבור התובע (להלן - "הפוליסות"), לבעלותו של האחרון. הצדדים חלוקים באשר למועד שבו הועברו הפוליסות לבעלותו. לדברי התובע, הפוליסות הועברו ביום 8.1.01 ואילו לטענת הנתבעת הפוליסות הועברו בחודש 7/02. עיינו במסמכים השונים ומקבלים אנו את גרסת הנתבעת שלפיה העברת הפוליסות לבעלות התובע נעשתה בחודש 7/02. אמנם ביום 8.1.01 נתנה הנתבעת לחברת הביטוח "הוראה בלתי חוזרת לפי הבעלות על הפוליסות הנ"ל תעבורנה אוטומטית לידי המבוטח אם תסתיים עבודת המבוטח אצלי מכל סיבה שהיא..." (ה/14(1)), אולם ברור מלשון המכתב כי מדובר בהוראה בלתי חוזרת להעברת הפוליסות בעתיד כלשהו, רק בהתקיימו של התנאי "תסתיים עבודת המבוטח" שעליו תדע חברת הביטוח, מן הסתם, באמצעות הודעה מתאימה מהנתבעת. ואכן, הודעה שכזו שלחה הנתבעת לחברת הביטוח במכתב מיום 4.7.02, שבו מסרה על הפסקת עבודתו של התובע אצלה בזו הלשון - "הנדון: הודעה על הפסקת עבודה "הננו להודיעכם כי החל מ-1.7.02 מר זגדון גבריאל הפסיק את עבודתו בחברתנו ולכן יש להפסיק את הגבייה לביטוחי מנהלים עבורו." (ה/14(2)). הודעת החברה אושרה במכתב חברת הביטוח מיום 17.3.09 שלפיו בחודש 7/02 העבירה את הפוליסות לבעלות התובע (ה/14(3)). ביצוע הדברים בפועל תומך בגרסת הנתבעת שלפיה יחסי העבודה בין הצדדים נותקו בחודש 7/02. טענת התובע, כי לא היה מודע למכתב מחודש 7/02 לחברת הביטוח לא היתה מקובלת עלינו שהרי ידע כי החל מאותו המועד תופסקנה ההפרשות על ידי הנתבעת וכי על הנתבעת להודיע על כך לחברת הביטוח, וממילא, אין בה כדי לסייע לו, משהדבר שנלמד ממכתב זה הוא האופן שבו ראתה הנתבעת את היחסים ביניהם. 39. האופן שבו ראתה הנתבעת את יחסי הצדדים - כיחסי קבלן עצמאי ומזמין שירות - עולה גם מהודעתה לתובע ולחֶברתו על הפסקת ההתקשרות - "1. הרינו להודיעכם בזאת כי משיקולים עסקיים-מסחריים החלטנו על הפסקת ההתקשרות העסקית בין חברתנו לחברתכם. 2. הפסקת ההתקשרות כאמור לעיל, תיכנס לתוקפה בסוף חודש יוני 2008. 3. תשלום בגין השירותים אשר יינתנו לחברתנו על ידי חברתם עד למועד סיום ההתקשרות העסקית כאמור לעיל ישולמו לכם על ידנו כנהוג וכמקובל. 4. כמו כן, הינכם מתבקשים בזאת להיערך, ככל שיידרש, לסיום ההתקשרות העסקית בינינו בהתאם (לרבות השבת מסמכים ו/או קבצים המכילים סודות עסקיים ומקצועיים בעלי ערך רב עבור החברה) וזאת בתאום עם חברתנו." (ת/18; ההדגשה שלי - י.א.ש.). מהמונחים שבהם השתמשה הנתבעת במכתבה זה ניכר כי ראתה בתובע קבלן עצמאי ובה עצמה מזמינת שירות. מכתב זה אינו מזכיר ולו ברמז יחסי עובד-מעביד. 40. באשר לאופן שבו ראה התובע את מעמדו - בתצהירו הדגיש התובע את אותם סממנים שככלל מטים את הכף לעבר הכרה ביחסי עובד-מעביד. לדבריו, עבד מידי יום מהשעה 08:00 ועד לשעה 16:30 לערך, עבודתו התבצעה רובה ככולה מתוך חדרו שבמשרדי הנתבעת ורק לעיתים היה עורך שיחות טלפון בשעות הערב מביתו. כן ציין התובע בתצהירו כי נהג לאכול עם יתר עובדי הנתבעת, כי חתם על הצעות מחיר בשם הנתבעת וכי אף הוצג כאחד העובדים (ת/2). אלא שמעבר לאמור בתצהירו של מר ארושס - כי התובע לא היה מצוי תחת פיקוח כלשהו, הוא שקבע את סדרי עבודתו, לא דיווח לאיש על שעות עבודתו, לא ביקש אישור יציאה לחופשה והודעה על יציאתו לחופשה נמסרה לעיתים אף בדיעבד (סעיף 66 לתצהיר מר ארושס) - הראיות מלמדות על כך שהתובע לא ראה עצמו כיתר העובדים. במה דברים אמורים? משך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים לא החתים התובע כרטיס נוכחות וזאת מאחר שבמפעל הנתבעת כלל לא הותקן שעון נוכחות. אלא מאי? שגם לאחר שהותקן שעון נוכחות, נמנע התובע מלהחתים כרטיס כיתר העובדים ולדווח על שעות עבודתו. בעניין זה נשאל התובע והשיב כדלקמן - "ש. אתה היית מחתים את הכרטיס העובד? ת. לא החתמתי כרטיס. ש. כל העובדים היו מדפיסים? ת. כמה שידוע לי שנתיים לפני שפוטרתי לא היה כלל מכשיר שמשהו היה צריך להדפיס. ש. מה היו עושים? ת. ביוזמתם לא פקודת אלי החליטו לתלות פתק שלא יהיו ויכוחים ורשמו את שעות הכניסה והיציאה. לא היה עליהם פיקוח, כל אחד עשה מה שהוא רצה. זה לא היתה יוזמת המעביד. ש. אתה לא השתתפת ביוזמה זו? ת. נכון. ש. ששמו את המכשיר שנתיים לפני שסיימת לעבוד, אז החתמת כרטיס? ת. לא." (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 8-18; הדגשה שלי - י.א.ש.). מעבר לכך שעובדה זו מצביעה על כך שהתובע לא היה נתון לפיקוחו של איש בנתבעת, לכל הפחות בענייני נוכחות - וכי למעשה "מבחן הפיקוח" מטה את הכף לכיוון אי הכרה ביחסי עובד מעביד - יש בה כדי ללמדנו על האופן שבו ראה התובע את מעמדו בנתבעת. בהימנעותו מלהחתים כרטיס נוכחות שעה שיתר עובדי הנתבעת החתימו כרטיסי נוכחות, הבחין והבדיל את עצמו התובע מיתר העובדים והעיד בכך כי אינו רואה עצמו חלק מהם וככפוף לנתבעת. ד.5 תום לב 41. היבט נוסף המשליך על קביעתנו נעוץ בחוסר תום לבו של התובע, הן בהתנהלותו כלפי החברה, הן בהתנהלותו כאמור כלפי רשויות המס. חוסר תום לבו של התובע כלפי החברה נעוץ בהגשת התביעה דנן, שבמסגרתה הוא עותר להכרה ביחסי עבודה ביניהם ולתשלום זכויות קוגנטיות שונות, אף שמשך כל תקופת ההתקשרות מעולם לא פנה לנתבעת לתשלום זכויות מסוג זה (ראו עניין טוויזר בסעיף 20 לפסק הדין) וחרף העובדה שהסכם העבודה קבע צורת תשלום והתחשבנות שכללה תמורה גבוהה במיוחד ואשר היה ברור לכל כי היא כוללת את כל זכויות התובע לרבות הזכויות הקוגנטיות והוצאות נוספות (ראו לעניין זה פרשת ויסלר, סעיף 23 לפסק הדין). יתר על כן, הסכמה זו היא בדיוק הסיבה שהתובע ביקש לשנות את צורת התשלום, על מנת להשיא את רווחיו. יוזכר בהקשר זה כי הכנסות התובע היו גבוהות ביותר ועמדו על סך העולה על 100,000 ₪ בחודש וגם בכך יש להעיד כי אין מדובר בניצול או בניסיון חסר תום לב של החברה להתחמק מתשלום זכויות קוגנטיות. חוסר תום הלב כלפי רשויות המס - שלא לומר מעשה רמייה של ממש - בא לידי ביטוי בביצוע תשלומים פיקטיביים לאחייניות התובע באמצעות חברת התובע וכאמור לעיל (סעיף 36) התובע נתפס במצג שהציג כלפי שלטונות המס. 42. יצוין כי גם אם היה מקום לסברה שבין הצדדים שררו יחסי עובד-מעביד כל תקופת ההתקשרות ביניהם - וכאמור, איננו סבורים כך - דעתנו היא כי בנסיבות המיוחדות שהוצגו בפנינו יש לראות את התובע כמי שוויתר על העסקתו כעובד, כמו גם על החלתן של זכויות קוגנטיות בענייננו. ויפים לעניין זה דברי בית הדין הארצי בפרשת בוכריס - "עשויים להיות מקרים בודדים, ולו נדירים ביותר, בהם ברי לחלוטין, כי המועסק היה מודע להסכם שעשה והעדיף אותו על פני חוזה עבודה. יתכנו מקרים נדירים בהם עובד ויתר במודע ומתוך אינטרס מובהק שלו על זכויות קוגנטיות. מקרים כאלה עשויים להביא לכך שכאשר יבקש, עם ניתוק היחסים, להסתמך על היותו בסטטוס של עובד או, בבואו, עם ניתוק היחסים, לתבוע זכויות סוציאליות נוספות על שכר 'כולל' שקיבל, וזאת בחוסר תום לב משווע, יגבר חוסר תום ליבו של העובד על דרישת הקוגנטיות או הסטטוס, הנובעת ממנה. ניתן היה לראות בכך השתק הבטחה, כפי שמציינת פרופ' נילי כהן, אך ניתן גם לבחון זאת על פי כללי תום הלב הקבועים בחוק. ברי שבחינת תום לבו של העובד תעשה על פי קנה מידה אובייקטיבי." (דב"ע נה/3-145 מדינת ישראל - יעקב בוכריס, פד"ע לו 1, 9; פרשת ויסלר סעיפים 16-24 לפסק הדין). אף כאן כמו בפרשת ויסלר, בחירת התובע היתה לעבוד כנגד חשבוניות מס כקבלן עצמאי, אף כאן כמו שם, בחירת התובע נעשתה ללא כפייה ולחץ מצד החברה, אלא מיוזמתו שלו, אף כאן כמו שם, התרשמנו כי אין מדובר בתובע חלש שנוצל לרעה בידי הנתבעת, כי אם באדם שבקי בהלכות המשא ומתן, אשר ידע היטב מהן הכנסות החברה ומהי שיטת התגמול העדיפה עליו. לבחירת התובע יש משמעות, התובע לא קופח בבחירתו (להיפך!) ולא ניתן לנקוט דרך של "תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם-מִזֶּה אַל-תַּנַּח אֶת-יָדֶךָ" (קהלת, ז' י"ח) (למשמעות משקל תום הלב בבחינת עצם קיומם של יחסי עובד מעביד ראו עמדת כב' הש' פליטמן בע"ע (ארצי) 3-64/96 פלאי קרני - איתן אביבי ואח', פד"ע לו 241, 249 -250). ד.6 מכתב השינוי השני 43. במכתב השינוי השני (ת/8) נכתב, בין היתר, כי - "...הסכם העבודה הקיים בינינו ממשיך להיות תקף כאשר כל הסכומים המגיעים ינתנו כקודם כנגד חשבונית מס." (המכתב מצוטט במלואו בסעיף 8 דלעיל). התובע טוען כי מכתב זה תומך בגרסתו שלפיה השינוי בצורת תשלום התמורה לא השליך במאום על יחסי הצדדים. אין לקבל טענה זו. ראשית, בידוע הוא כי האופן שבו הצדדים מכנים את יחסיהם אינו מכריע בשאלת מהות היחסים. שנית, הגם שלשונו של המכתב יכולה להתיישב עם טענת התובע, הרי שאורכו (הקצר) ותוכנו מתיישבים היטב אף עם גרסתו של מר ארושס. מר ארושס העיד כי המכתב ניתן אך בתגובה לפניית התובע אליו בטענה שאין ביניהם הסכם ושיש לקבוע את אופן התשלום, וכי את המילים "הסכם העבודה הקיים בינינו ממשיך להיות תקף" יש להבין כמתייחסות לשיעור התשלום בלבד (פרק ב4 לתצהיר מר ארושס). התובע אמנם מכחיש גרסה זו, אך לעמדתנו, בשילוב יתר הראיות שעמדו בפנינו ואשר יש בהם כדי להעיד על ניתוק יחסי עובד-מעביד עובר לכתיבת מסמך זה (כגון העברת הפוליסות לבעלות חברת התובע והודעה לחברת הביטוח על סיום עבודת התובע בנתבעת), מצאנו להעדיף את גרסתו של מר ארושס בעניין זה. ה. סיכום ביניים 44. לאור כל האמור לעיל, מצאנו, כאמור, כי עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל המוטל על כתפיה ולהראות כי החל מחודש 7/02 חלו שינויים מסוימים בנסיבות וביחסי הצדדים, וכי לאור שינויים אלה מאותו המועד, לא היה עוד התובע עובד הנתבעת. ה ז כ ו י ו ת ה מ ג י ע ו ת ל ת ו ב ע 45. התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים (בסך של 1,723,437 ₪); פדיון חופשה (בסך של 541,772.77 ₪); דמי הבראה (בסך של 20,184 ₪); שכר חודש 6/08 (בסך של 103,396 ₪); השלמת שכר החודשים 1-5/08 (בסך של 167,625 ₪); שכר בגין חשבוניות שהוצאו עד לסוף חודש 6/08 (לא כומת); פיצוי בגין הפרת התחייבות להעסקה עד ליום 31.12.10 (בסך של 3,101,880 ₪); תשלום על פי סעיף 2.3 להסכם העבודה (בסך של 98,586 ₪); תשלום בשיעור של 25% בגין עבודות שבוצעו עבור חברת "אי. אס. טי." ופיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב (בסך של 600,000 ₪). 46. כאמור, תביעת התובע להכיר בקיומם של יחסי עובד מעביד עד למועד סיום ההתקשרות בשנת 2008 נדחתה. משכך, רכיבי התביעה שעניינם תשלום בגין שכר ופיצוי בשל סיום ההתקשרות במועד זה - דינם להידחות. אולם, לא היתה מחלוקת כי עד ליום 30.6.02 התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים ולפיכך יש לבחון את זכויות התובע עד למועד זה. לתביעות אלה אנו נדרשים להלן. א. השכר הקובע 47. לטענת התובע שכרו הקובע לבחינת זכויותיו הינו שכרו הממוצע ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו בשנים 2007-2008, היינו סך של 103,396 ₪. אין לקבל טענה זו. ראשית, משקבענו כי יחסי העבודה הסתיימו בחודש 6/02, ממילא אין השכר הקובע יכול להתבסס של תשלומים ששולמו בשנים 2007-2008 ודי בכך לדחות את הטענה. שנית והעיקר, על פי הסכם העבודה (ת/3), שכרו הקובע של התובע לעניין זכויותיו עומד על שכר בסיס של 11,754 ₪ לחודש (סכום שעודכן בצמוד למדד אחת לחצי שנה). בנוסף, סוכם בין הצדדים כי התובע יקבל פרמיה בסוף השנה בשיעור של 25% מהכנסות החברה, בניכוי העלות הכוללת של העסקתו, כולל ההתחייבויות הנובעות מאותה שנה, עלות הרכב הצמוד וכל הכנסה נוספת שקיבל. כך קובעת הוראת סעיף 7.5 להסכם העבודה - "באותו זמן (בסוף השנה - י.א.ש.) יערך חישוב של העלות הכוללת של העובד כולל ההתחייבויות הנובעות מאותה שנה, עלות בפועל של הרכב הצמוד לו (ראה להלן בסעיף 8), וכל הכנסה שקיבל מן החברה מכל סוג שהוא (להלן 'X'). בהתאם לערכים לעיל יקבל העובד מענק מיוחד (להלן - 'M') אשר יהווה השלמה לעלות כוללת של 25% ..." שילוב הוראה זו עם הוראת סעיף 7.1 להסכם הקובעת כי "תמורת עבודתו בחברה תשלם החברה לעובד שכר בסיס ברוטו בסך של 11,754 ₪ לכל חודש (להלן - 'בסיס')" ועם הוראות סעיף 2.3 להסכם המעמידות את שיעור השכר בתקופת ההודעה המוקדמת על שכר בסיס בלבד - מחזק את המסקנה כי את זכויות התובע יש לחשב על בסיס שכר היסוד ולהוסיפן במסגרת העלות של שכר התובע אשר אמורים כולם לבוא בחשבון התשלום בשיעור של 25% מהכנסות החברה ברוטו. 48. מההסכם עולה בבירור כי כוונת הצדדים היתה שכל עלות העסקתו של התובע תיכלל במסגרת אותם 25% מהכנסות החברה ותו לא. מהסכמה ברור כי הצדדים לא התכוונו להוסיף על התשלום בשיעור הזה. ויודגש, כי אין מדובר בסכום זניח אלא בעלות בשיעור העולה על 100,000 ₪ לחודש. טענת התובע, כי יש להוסיף לשכר זה תשלום בגין זכויות סוציאליות, חוטאת להסכמה בין הצדדים. לטעמנו, ההפרש שבין סכום השכר בצירוף ההתחייבויות הנובעות ממנו לבין הסך הכולל של 25% מהכנסות החברה, מהווה פרמיה שאינה בבחינת שכר עבודה אלא תשלום בונוס בלבד. מכאן, בהתאם להסכמה בין הצדדים כי שכר התובע הוא למעשה אותו שכר יסוד שנקבע ביניהם, הרי שמשכר יסוד זה וממנו בלבד נגזרות כל הזכויות שלהן זכאי התובע ואשר מתווספות לשכר ונכללות בהגדרת "העלות הכוללת של העובד כולל ההתחייבויות הנובעות מאותה שנה." (סעיף 7.5 להסכם העבודה). 49. יודגש, כי למעשה לא היתה מחלוקת על כך שהתשלום בשיעור של 25% מהכנסות החברה כולל הוצאות הן בגין הפרשות סוציאליות, הן בגין הוצאות נוספות, כגון ביטוח מנהלים (אשר כולל רכיב פיצויי פיטורים), רכב, טלפון (הוצאות שלגרסת התובע עצמו ניכה במסגרת החברה שבבעלותו - והרי גם לשם כך ביקש לשנות את צורת תשלום השכר ולהעבירו לשליטתו). כך עולה בבירור גם מהחישובים שערכו הצדדים בתום כל שנה (ראו למשל נייר עבודה - התחשבנות לשנת 1999 - ת/5). אין כל הגיון כלכלי ומשפטי בקבלת טענת התובע היום, שלפיה הסכום כולו ייחשב כשכרו הקובע, ואף בכך יש כדי להטות את הכף לקבלת הטענה כי שכר הבסיס של התובע הוא השכר הקובע לעניין זכויותיו (ראו גם דב"ע מא/3-23 התזמורת הקאמרית הישראלית - סמדר שזר, פד"ע יב' 355). לפיכך, טענת התובע כי הוא זכאי לתשלום נוסף על התשלום בשיעור של 25% מהכנסות החברה - דינה ככלל להידחות. עם זאת, ועל מנת להשלים את המלאכה, מצאנו כי יש לדון בשלושה עניינים נוספים. ב. זכויות סוציאליות 50. סיום ההעסקה - התובע תבע זכויות הנובעות מסיום ההעסקה (פיצויי פיטורים; פיצוי בגין הפרת התחייבות להעסקה עד ליום 31.12.10; תשלום הודעה מוקדמת על פי סעיף 2.3 לת/3; פיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב). משנדחתה טענת התובע כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בחודש 6/08, ומשנקבע כי הם הסתיימו בחודש 6/02 וביוזמת התובע - ממילא אין כל בסיס לטענות התובע בכל הנוגע לתשלום פיצויי פיטורים או פיצוי כל שהוא בגין הפסקת העבודה במסגרת יחסי עובד - מעביד ודין התביעות בעניינים אלה - להידחות. 51. תשלום נוסף על ה-25% - כאמור, אין חולק כי הצדדים הסכימו כי כל עלויות העסקת התובע יכללו בתוך התשלום בשיעור של 25%. לכאורה, נוגד הסכם זה את הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958, האוסרות תשלום שכר הכולל בתוכו תשלום בגין חופשה, ואת הוראות סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח-1968, האוסרות על תשלום שכר הכולל בחובו את פיצויי הפיטורים. משכך, על פניו, נוגד הסכם העבודה את הוראות החוק ולא ניתן לאוכפו. למעשה אין הדבר כך. משקבענו כי שכר הבסיס של התובע עומד על הסך של 11,963 ₪, הרי שמסכום זה יש לגזור את הזכויות שלהן זכאי התובע, להוסיפן על השכר המשולם (יחד עם הוצאות נוספות) וההפרש בין כל אלה לבין סך השווה ל - 25% מהכנסות החברה מהווה את הפרמיה שאותה יש לשלם לתובע. 52. אלא שאת החישוב בגין זכויות אלה (הנתבעות כיום) לא ניתן לערוך מידי חודש בחודשו אלא רק בתום תקופת העבודה. על פי החוק וההלכה הפסוקה, את חישוב פדיון החופשה יש לערוך בתום תקופת העבודה ואם שולם פדיון החופשה במהלך העבודה (מבלי שניטלה חופשה בפועל) לא ניתן לראות בכך תשלום כדין (עד"מ (ארצי) 13/07 אסלטי - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, ניתן ביום 29.10.08). כך גם נקבע לעניין פיצויי פיטורים, כי מעביד המשלם את פיצויי הפיטורים במהלך תקופת העבודה, נוטל על עצמו סיכון שייאלץ לחזור ולשלמם שוב בתום תקופת העבודה, אלא אם חל סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח-1968 (טענה שלא נטענה בפנינו) (דב"ע נב/3-113 כהן - אסקטלן, פד"ע כד 327). מכאן, כי לא ניתן לקבל את הטענה כי התשלום בשיעור 25% שנעשה הן מידי חודש בחודשו, הן בסוף כל שנה יכול לבוא על חשבון פיצויי הפיטורים או לכלול חופשה, אלא רק בשנת 2002 כאשר קמה החובה לשלם זכויות אלה. 53. משכך, רק בעת תשלום הבונוס לשנת 2002 ניתן לכלול את תשלום פדיון החופשה ופיצויי הפיטורים בעלויות לשנת 2002 ולבחון אם זכאי התובע ליתרה כלשהי לאחר תשלום הבונוס לשנה זו. במועד זה יש לקחת בחשבון "העלות הכוללת של העובד כולל ההתחייבויות הנובעות מאותה שנה." (סעיף 7.5 להסכם העבודה). א. באשר לפדיון החופשה - משלא נסתרה טענת התובע כי ביום 30.6.02 עמדה יתרת חופשתו על 63.12 ימים (מתוכם התיישנה תביעתו בכל הנוגע ל-23 ימים), זכאי היה התובע במועד זה לקבל סך של 21,866.16 ₪ (11,963/22 ₪ * 40.12). ב. באשר לפיצויי הפיטורים - לו היה זכאי להם התובע (ואיננו סבורים כך! - ראו סעיף 50 לעיל) - משקבענו כי שכרו הקובע של התובע עומד על סך של 11,963 ₪ ולאור תקופת עבודתו מחודש 10/91 ועד לחודש 6/02 - 9 שנים ו-9 חודשים, עמדה זכאות התובע בחודש 6/02 לפיצויי פיטורים בשיעור של 116,639 ₪. מסכום זה יש להפחית את הסכומים שהופקדו בקופת ביטוח המנהלים (רכיב הפיצויים) אשר שיעורם לא הוכח בפנינו אך על עצם תשלומם לא היה חולק. ג. באשר לדמי הבראה - לטענת התובע, לא שולמו לו דמי הבראה לתקופה שמחודש 8/01 עד 6/08. משלא נסתרה גרסתו זו, זכאי התובע (על פי הסכם העבודה) לדמי הבראה בעבור התקופה שמחודש 8/01 ועד לחודש 6/02, היינו עבור 11 ימי הבראה. משעמד שיעור דמי ההבראה בתקופה זו על סך של 301 ₪ ליום, זכאי התובע לתשלום בשיעור בסך של 3,311 ₪. משסכום הבונוס ששולם לתובע בגין שנה זו (לחודשים 1-6/02) עמד על פי חישובי התובע על סך של 509,231 ₪ (חישוב רו"ח זיני לשנת 2002 טור 6 - ת/34), ומשיש להפחית מסך זה את שכר התובע לשנה זו (11,963* 6 = 71,778 ₪) ניתן לראות בהפרש בסך של 437,453 ₪ ככולל גם את ההתחיבויות לשנה זו היינו את התשלום בגין פיצויי הפיטורים בסך של 116,639 ₪ (אם היה מקום לשלמו), פדיון החופשה בסך של 21,866.16 ₪ ודמי ההבראה בסך של 3,311 ₪ ואין התובע זכאי לכל תשלום נוסף בגין רכיבים אלה. לאור האמור, מצאנו שהתובע אינו זכאי לכל הפרשי תשלום עבור זכויות סוציאליות כלשהן בגין תקופת עבודתו שעד ליום 30.6.02. 54. למעלה מן הצריך נוסיף כי גם אם היה נקבע שהתקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים עד לחודש 6/08, הרי שעל פי אותה שיטת חישוב ועל בסיס שכר יסוד של 11,963 ₪, ספק אם היה התובע זכאי להפרשים בגין רכיבים אלה בשנת 2008. ג. הפרשי הבונוס 55. לטענת התובע, זכאי הוא לתשלום בשיעור של 25% מהכנסות החברה בגין עבודות שבוצעו עבור חברת "אי. אס. טי.". התובע טוען כי חברה זו שילמה תחילה בגין חשבונית אחת אך בהמשך, ומשמר ארושס נכנס כמשקיע בחברה זו, הפסיק לחייבה בתשלום בגין השירות שנתנה לה הנתבעת ועל כן נגרע מהתשלום שלו הוא זכאי. לטענת הנתבעת לא נתנה לחברת "אי. אס. טי." שירות ללא תשלום ועבודות שביצע מר ארושס עצמו במסגרת פעילותו באותה חברה אינן נוגעות לנתבעת והתובע אינו זכאי בגינה לדבר. איננו מוצאים מקום להיכנס לגדר השאלה אם זכאי התובע לתשלום בגין עבודות שמר ארושס כמנכ"ל החברה בחר שלא לחייב בגינן, ומהי הפררוגטיבה של מנהל בעניין זה. מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, סבורים אנו כי טענות התובע בעניין זה חורגות מן הראוי. 56. עמדתנו היא כי יש לדחות את התביעה ברכיב זה לגופה - ראשית, התובע לא סתר את גרסת מר ארושס שלפיה פעילותו שם נעשתה במסגרת היותו בעל מניות בחברת "אי. אס. טי.". שנית, התובע עצמו לא הרים את הנטל להוכיח ביצוען של עבודות ספציפיות, את התמורה המגיעה בגינן לנתבעת וממילא את התמורה שהוא עצמו זכאי לה. די בכך לדחות את תביעתו ברכיב זה. למעלה מכך יצוין כי חברת "אי. אס. טי." הוקמה בשנת 2004 (ת/12) ומשכך, אין היא נכנסת כלל לגדר התקופה שבגינה זכאי התובע לתשלומים כלשהם במסגרת יחס עובד-מעביד. 57. לטענת התובע, במשך כל תקופת עבודתו לא ניתנה לו אפשרות לבדוק את נכונות המצגים שהוצגו בפניו על ידי מר ארושס בנוגע להכנסות הנתבעת ושעל בסיסם חושבה הכנסתו-שלו (סעיף 23 לתצהיר התובע). גם טענה זו אין לקבל. 58. כעולה מהראיות שהוצגו בפנינו וכטענת התובע עצמו, היה התובע אחראי, בין היתר, על גביית הכספים מלקוחות הנתבעת. מעדותו עלה גם כי המעקב אחר הוצאת החשבוניות ותשלומן היה בידיו או בידיעתו במשך תקופה ארוכה, לפחות עד לאמצע שנת 2002, היא התקופה הנבחנת על ידינו (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 4-12; עמ' 21 לפרוטוקול; וראו גם עדות מר ארושס בעמ' 86 לפרוטוקול, שורות 8-17). מכאן, כי טענת התובע, שלא ניתנה לו כל אפשרות ולא היתה לו כל יכולת לבדוק את הנתונים שעליהם התבססה החברה, אינה מדוייקת. עם זאת, מאחר שנשמעו בפנינו ראיות לעניין הפרשי תשלומי הבונוס, מצאנו כי יש לבחון את הדברים לגופם ולא לדחות רכיב תביעה זה על הסף אך בשל חוסר הדיוק של טענת התובע. יודגש, כי בדיקתנו והחלטתנו נוגעות אך ורק לתשלומים לשנת 2001 ועד לחודש 6/02. 59. בחישוב הראשון שהוגש מטעם התובע ונערך על ידי רואת החשבון גב' זיני, נלקחו בחשבון התקבולים כשהם כוללים מע"מ (עמ' 59 לפרוטוקול, שורה 36). במועד הדיון, הגיש התובע חישוב מתוקן (ת/33-ת/34), שעל פי דברי גב' זיני, לא נלקחו בו סכומי המע"מ (עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 19-20). גב' זיני ערכה חישוב בשני אופנים. האחד התבסס על דפי חשבון הבנק וכלל את כל הזיכויים בחשבון תוך ניטרול רכיבים אשר ניתן היה מדף החשבון עצמו ללמוד כי אינם הכנסה כגון ניירות ערך או פקדונות (עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 5-6; ת/34) וכן תוך השוואה לחישוב האחר, אשר התבסס על דוחות המע"מ המשקפים לעמדתה את החשבוניות (ת/33). על פי חישובי גב' זיני, זכאי התובע עבור שנת 2001 לתשלום הפרשי בונוס בשיעור של 124,831 ₪ ועל פי דוחות המע"מ לתשלום בשיעור של 64,020 ₪ ובגין מחצית שנת 2002 להפרשי בונוס בשיעור של 104,620 ₪ (אף כי בחישוב שנתי עומד ההפרש על שיעור של 7,440 ₪) ועל פי דוחות המע"מ לתשלום בשיעור של 106,386 ₪ (ובחישוב שנתי על סך של 12,989 ₪). 60. לא מצאנו מקום לקבל את החישובים שנערכו על בסיס דפי הבנק. ראשית, גם גב' זיני הודתה כי החישוב המבוסס על דוחות המע"מ עדיף על החישוב המבוסס על דפי הבנק (עמ' 59 לפרוטוקול, שורות 5-9). שנית, משעולה מחקירת גב' זיני כי הנתונים המופיעים בדפי הבנק ואשר היוו בסיס לחישוביה, כוללים גם הכנסות שאינן בהכרח הכנסה מעבודה כמו למשל תשלום בסך של 51,389.96 ₪ אשר שולם על ידי התובע עצמו בחודש 8/01 בגין רכישת הרכב (ה/15; עמ' 65 לפרוטוקול), ומשהודתה גב' זיני כי ייתכן שבחישוב נפלו טעויות נוספות מסוג זה, לא ניתן להסתמך עליו. בעניין זה נציין כי טענת גב' זיני כי לא היתה יכולה להשוות את דפי הבנק אל מול הכנסות וחשבוניות היות שאלה לא הועמדו לרשותה, אין בה כדי לסייע לתובע משאין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו, וזאת משום שרישום מדויק של הכנסות צורף לתצהיר הנתבעת (ה/1) ומאחר שמדובר באותו רישום שהתובע העיד כי נהג לערוך בעצמו כמפורט לעיל. עם זאת מצאנו כי יש לקבל את החישוב על פי דוחות המע"מ (ת/33). חזקה היא כי דוחות אלה משקפים נכונה את הכנסות הנתבעת לשנים 2001-2002, מה עוד שגב' זיני עצמה טוענת כי דיווחי החברה נעשו על בסיס מזומן (עמ' 56 לפרוטוקול, שורה 17), טענה אשר לא נסתרה. 61. לאור האמור, ומשלא מצאנו כי הנתבעת סתרה את חישובי התובע על פי דוחות המע"מ (ת/33), מצאנו כי התובע זכאי להשלמת תשלומי הבונוס בסך של 64,020 ₪ בעבור שנת 2001 ובסך של 106,386 ₪ בעבור מחצית שנת 2002 ובסך הכל לסך של 170,406 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.6.02 ועד למועד התשלום המלא בפועל. א ח ר י ת ד ב ר 62. כפי שפורט לעיל בהרחבה, מצאנו כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד מעביד עם סיום ההתקשרות בחודש 6/08 וכי כבר מחודש 7/02 חדל התובע להיות עובד הנתבעת. לפיכך, תביעותיו לתשלום זכויותיו בגין סיום עבודה (פצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין הפרת התחייבות ופיטורים בחוסר תום לב), הפרשי שכר וזכויות סוציאליות - נדחות. יחד עם זאת, ומשלא היתה מחלוקת כי עד למועד זה (6/02) היה התובע עובד הנתבעת וכמפורט לעיל, תשלם הנתבעת לתובע הפרשי פרמייה בסך של 170,406 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.6.02 ועד למועד התשלום המלא בפועל. 63. בנסיבות העניין, משהגיש התובע תביעה על סך של כ-6,000,000 ₪ אשר נדחתה ברובה המכריע, ומשקבענו כי הוא זכאי לתשלום בשיעור של 170,406 ₪ בלבד (פחות מ-3% מהסכום שנתבע על ידו), ונוכח חוסר תום לבו של התובע העולה מתביעה זו - יישא התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 60,000 ₪, אשר ישולמו לנתבעת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום. יחסי עובד מעבידמיקור חוץ (אאוטסורסינג)