האם התובע היה רשאי להעביר הרכב למוסך בשטחים ולתקנו שם ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תיקון רכב במוסך בשטחים: רקע : הנתבעת 1 הינה חברה שעיסוקה סחר במכוניות. הנתבע 2 הינו הבעלים והמנהל של הנתבעת 1. ביום 7.2.07, רכש התובע רכב לאחר תאונה, מסוג סיטרואן ברלינגו, מ.ר. 60-696-47 (להלן: "הרכב"). הרכב נרכש מאת הנתבע 1, באמצעות הנתבע 2, עפ"י הסכם אשר צורף כנספח א' לתצהיר התובע. הנתבעת 3 הייתה הבעלים הרשום של הרכב בעת מכירתו. הנתבעים 4-5 הינם משרד שמאות רכב ושמאי רכב מוסמך, אשר ערכו את שומת הנזק לרכב נשוא התובענה, בטרם נמכר לתובע. עובר לרכישת הרכב, העביר התובע את הרכב לטיפול בשטחי יהודה ושומרון (להלן : "השטחים"). ביום 12.2.07 במסגרת מבצע לאיתור רכבים גנובים, פשטה יחידת אתג"ר של המשטרה, על המוסך בשטחים בו נמצא הרכב, ולקחה את הרכב למגרש המשטרה בעטרות. לאחר בדיקת שמאי מטעם המשטרה, הוחלט כי הרכב מוכרז כ"אובדן מוחלט", וככזה, מדובר ברכב אשר אינו מיועד לשיקום ו/או מכירה. הרכב הושבת, ויועד לפירוק וחלפים בלבד. שמאי מטעם התובע, מר גורביץ דני, ערך שומה מטעמו, לאחר השבתת הרכב, ואף מסקנתו היתה כי מדובר ב"אובדן מוחלט", ובכלי רכב אשר אינו בטיחותי ואינו רשאי לנוע בדרכים. יצויין כי בזמנו, בהסכמת הצדדים, ניתן בתיק זה פסק דין על יסוד הכתב. ללא שמיעת ראיות. בהסכמת הצדדים, לאחר ע"א 1030/09 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוחזר התיק לשמיעה. שמעתי את הצדדים מלבר ומלגו. כאשר התקיימו שתי ישיבות הוכחות ממושכות. מקובלני כי אכן היה מקום לכך ופסק דין זה, שניתן לאחר שמיעת הצדדים במלואם, ניצב על אדנים איתנים. טענות התביעה : התובע טוען כי הרכב נרכש על ידו לאחר שהנתבע 2 הציג בפניו מצג על פיו הרכב לאחר תאונה, לא מתוקן, אולם בר תיקון. כתימוכין הציג הנתבע 2 דו"ח שמאי אשר צורף כנספח ב' לתצהיר התובע, ושנערך ע"י הנתבע 5, מטעם הנתבעת 4, הקובע כי נזקו של הרכב הוא בשיעור 57.5%. התובע טוען כי הנתבעים 1 ו - 2 כרתו איתו את הסכם המכירה, תוך הסתרת פרטים מהותיים, והדבר גרם לו נזק כספי ממשי. כן טוען התובע כי הנתבעים 1 ו - 2 סיכנו את חייו, כאשר הסתירו ממנו כי יתכן והרכב אינו כשיר לנוע על הכביש. התובע סבור כי הנתבעים 4 ו - 5 נהגו ברשלנות בעריכת השומה על ידם, תוך הצגת מצג שווא והטעייתו. כן סבור התובע כי הנתבעת 3 פעלה אף היא ברשלנות, וכי הנתבעים 4-5 פעלו מטעמה וכשלוחיה. התובע מבקש מבית המשפט לבטל את הסכם המכר מחמת הטעייה, מצג שווא והסתרת מידע. כן טוען התובע למירמה, ועשיית עושר ולא במשפט. הפיצוי הנתבע: השבת כספי המכר 46,500 ₪ עלויות התיקון טרם תפיסת הרכב 25,000 ₪ גרירות של הרכב 1,000 ₪ שכ"ט שמאי 2,887 ₪ אחסנה של הרכב לאחר השחרור מהמשטרה 5,000 ₪ הוצאות בגין ההליך הפלילי 9,240 ₪ עוגמת נפש, טירחה, טירדה 10,000 ₪ בסה"כ תובע התובע סך של 103,630 ₪ (שהם 96,627 ₪ משוערכים ליום הגשת התביעה). טענות הנתבעים 1-2 : הנתבעים 1-2 טוענים כי בעת שרכשו את הרכב מן הנתבעת 3, נמסר להם כי מדובר ברכב אשר אחוז הנזק בו נמוך מ - 60%, ומשכך, מדובר ברכב אשר ניתן לתקנו ולעשות בו כל שימוש חוקי. הסכום שילמו הנתבעים 1-2 לנתבעת 3 - 46,500 ₪, מעיד לטענתם על כך כי מדובר היה ברכב לתיקון, ולא ברכב לפירוק. הנתבעים 1-2 מכחישים כי הסתירו מידע מהתובע. הנתבעים 1-2 טוענים כי התובע הינו סוחר רכבים, אשר ידע להעריך מצב הרכב בעצמו, אשר רכש מספר רכבים מהנתבעים 1-2 ואשר המשיך לרכוש מהם, אף לאחר רכישת הרכב נשוא התביעה והוצאתו משימוש ע"י המשטרה. הנתבעים 1-2 מצרפים כנספח ח' לתצהיר מטעמם טופס עליו חתם התובע, ובו הוא מאשר כי הוא רוכש הרכב במצבו, וכי אין לו ולא יהיו לו טענות כלפי הנתבעת 1. כמו כן, התובע חתם על התחייבות כי הרכב יתוקן בשטחי מדינת ישראל. הנתבעים 1-2 גורסים כי הם אינם אחראים למעשיו של התובע עם הרכב לאחר שרכש אותו, וכי במועד בו נרכש הרכב, מהנתבעת 1, הוא היה כשיר לתיקון. משכך, סוברים הנתבעים 1-2, אין לחייבם בפיצוי התובע. הנתבעים 1-2 טוענים לאחר הגשת התביעה, ולאחר שהומצאו לו תמונות של הרכב, אשר צולמו ע"י שמאי מטעם התובע, הוברר הם כי מצב הרכב בשעה שנתפס ע"י המשטרה, היה שונה ממצבו בעת שנמכר לתובע. אף התמונות אשר צולמו ע"י שמאי המשטרה, טוענים הנתבעים 1-2, מוכיחות כי בטרם נתפס הרכב ע"י המשטרה, בוצעו בו שינויים רבים, פורקו ממנו חלקים, בוצעו בו עבודות תיקון וכו'. לאור האמור, טוענים הנתבעים 1-2 כי פרק הזמן אשר עבר בין מועד מכירת הרכב לתובע ובין מועד תפיסתו ע"י המשטרה, כמו גם השינוי המהותי במצב הרכב, ניתק את הקשר הסיבתי בין מצב הרכב עת נמכר ע"י הנתבעת, ובין מצבו עת נתפס על ידי יחידת אתג"ר של המשטרה, ומסיבה זו אין לתובע כל עילת תביעה כנגד הנתבעים 1-2. עוד טוענים הנתבעים 1-2 כי לא היו מעורבים בעריכת דו"ח השמאי ע"י הנתבעים 4-5. הנתבעים 1-2 סוברים כי נפלו טעויות בדו"ח השמאי מטעם המשטרה, וכי למעשה לא מדובר ברכב באובדן מוחלט. כן מכחישים הנתבעים 1-2 את תוכן דו"ח השמאי מטעם התובע. הנתבעים 1-2 טוענים כי למעט עלות רכישת הרכב ורכישת חלקים, לא הציג התובע ראיות כלשהן באשר לנזקיו הנטענים. טענות הנתבעת 3 : הנתבעת 3 מאשרת כי אכן הייתה הבעלים הרשום של הרכב נשוא התובענה ביום מכירתו. לטענתה, הרכב נמכר לחברת מיר דן עסקי רכב בע"מ (להלן: "מיר דן"), כמופיע בחשבונית אשר צורפה כנספח א' לתצהיר הנתבעת 3. לגרסת הנתבעת 3, במועד המכירה הובהר למיר דן כי הרכב הינו במצב של "אובדן להלכה", בהתאם לחוו"ד שמאי שניתנה בסמוך למועד המכירה, והדבר אף צוין בטופס מכירת הרכב. הנתבעת 3 מפנה לטופס המכירה, אשר צורף כנספח ב' לתצהירה, וטוענת כי עולה ממנו כי מיר דן התחייבה לנהוג ברכב בהתאם לחוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות), תשנ"ח - 1998 (להלן: "חוק סימון כלי רכב"), ואף אישרה כי ידוע לה שמסירת הרישיון ואישור העברת הבעלות תהיינה בכפוף להצגת המסמכים בהתאם לסעיפים 3א' ו- 3(א)(2). הנתבעת 3 מדגישה כי חוות הדעת של הנתבעים 4-5 נערכה בעבורה בלבד. כלומר : לא בעבור צדדים שלישיים, ולא על מנת לשמש כמצג מחייב לעסקת מכר כלשהי. הנתבעת 3 טוענת, כי עובר למכירת הרכב למיר דן, מצבו של הרכב לא הגיע לכדי "אובדן גמור" בהתאם לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), ומשכך לא חלה כל הגבלה על מכירת הרכב לצד ג' במצבו, בהתאם לתקנה 298 לתקנות התעבורה. הנתבעת 3 גורסת, כי מילאה אחר הוראות תקנה 308(ב) לתקנות התעבורה, המטילה חבות על שמאי הבודק את הרכב ואשר הסבור כי יש נזק גולמי מעל 60% לדווח על כך לבעלי הרכב ולרשות הרישוי. כן מדגישה הנתבעת 3 כי מכיוון שצוין על גבי טופס המכירה, כי הרכב הינו רכב לאחר תאונה (ללא תיקון) ואשר מוגדר כאובדן להלכה, ועל מיר דן לקחת אחריות עליו, קמה חזקה לפיה הרכב לא נמכר לצרכי שימוש ונסיעה, וכי הנתבעת עמדה בתכלית תקנה 309 לתקנות התעבורה למניעת סיכון בטיחותי. טענות הנתבעים 4-5 : הנתבעים 4-5 טוענים כי בדיקתו של הנתבע 5, אשר בוצעה בהזמנת הנתבעת 3, העלתה כי לרכב נגרמו נזקים שעלות תיקונם נאמדת בשיעור של 57.5% משווי הרכב. בטרם הועבר הדו"ח לנתבעת 3, הוא עבר בדיקה ואישור של הנתבעת 4, ונמצא תקין. בדיעבד, טוענים הנתבעים 4-5, התברר כי נפלה טעות בקוד הדגם של הרכב, ולמעשה האחוז האמיתי של הנזק משווי הרכב הינו 52.66%, כעולה בתוספת לדו"ח השמאות, אשר צורפה כנספח ב' לתצהיר הנתבעת 4. הנתבעים 4-5 מבארים, כי עפ"י הנחיות הנתבעת 3, רכבים אשר אחוז הנזק שלהם מתקרב ל - 60%, אינם מתוקנים, אלא נמכרים במצבם, בדומה למצב בו חברות ביטוח מכריזות על רכבים כ"אובדן להלכה", ומוכרות אותם במצבם as is לאחר תאונה ללא תיקון. הנתבעים 4-5 מכחישים את הטענה כי דו"ח השמאות נערך בצורה רשלנית, וטוענים כי נערך בצורה מקצועית ואובייקטיבית. הנתבעים 4-5 מוסיפים כי מעיון בדו"ח השמאות שנערך על ידי שמאי המשטרה, ובתמונות שצורפו לו, עולה כי מצב הרכב, בעת שנתפס על ידי המשטרה, שונה באופן מהותי ממצבו בעת שנבדק על ידם, וכי בוצעו בו תיקונים ופורקו ממנו חלקים. כן טוענים הנתבעים 4-5 בנוגע לדו"ח השמאות מטעם המשטרה, כי הוא כולל הערכות שווי מופרזות לחלקים רבים, כולל חלקים אשר כלל אינם קיימים ברכב, ומתייחס לחלקים רבים שכלל לא ניזוקו בתאונה, או שכלל לא הוכח בהם נזק. יתר על כן, הנתבעים 4-5 גורסים כי אף בהתאם לדו"ח המחמיר של שמאי המשטרה, לא היה מקום להוריד את הרכב מהכביש. הנתבעים 4-5 סבורים כי אין להשית עליהם אחריות למעשים שהביאו להשבתת הרכב, וגורסים כי חוות דעתם נכונה, איתנה, ואינה מצדיקה פסיקת פיצויים לזכות התובע. דיון והכרעה : הסוגיות המצריכות דיון הינן - מצב הרכב בעת שנרכש, לעומת מצבו לאחר השהיה בשטחים. האם רשאי היה התובע להעביר את הרכב למוסך בשטחים? דו"ח השמאי מטעם המשטרה. הקטנת נזק. רכיבי התביעה. אדון בשאלות אלו אחת לאחת. מצב הרכב : בפרק זה, נשווה כאמור את מצב הרכב בעת שנרכש, לעומת המצב לאחר השהיה בשטחים. לטענת התובע, בעת שרכש הרכב, נמסר לו ע"י הנתבעים 1-2, כי מצבו של הרכב הינו "אובדן להלכה", כאשר בפועל, לאחר תפיסת הרכב ע"י המשטרה, ובדיקתו על ידי שמאי המשטרה, התברר כי היה מדובר ברכב במצב "אובדן מוחלט". מנגד, טוענים הנתבעים כולם, כי מצבו של הרכב, בעת שנרכש, אכן היה "אובדן להלכה", וכי דו"ח שמאי המשטרה הינו רצוף שגיאות, ובכל מקרה, מצבו של הרכב בעת שנתפס היה שונה לחלוטין ממצבו בעת שנרכש, שכן בוצעו בו תיקונים ושינויים שונים במוסך בשטחים. הנתבע 2 העיד בדבר אמינותה של הנתבעת 3 והמידע אשר מסרה לו אודות רכבים שרכש ממנה, וטען כי מעולם לא ארע מקרה בו רכש רכב מהנתבעת 3, במטרה לשקמו, ובפועל התברר כי מדובר ברכב לפירוק (עמ' 65 שורות 20-24 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12): "ש: האם במהלך התקופה בה עבדת מול הנתבעת 3, היו לך מקרים שבהם רכב שהגיע במטרה לשיקום ולבסוף הסתבר שהוא הפך לפירוק? ת: מעולם לא. ש: כלומר אתה אומר שכל מה שקיבלת מהנתבעת 3 היה תקין? ת: כן". בהמשך עדותו, דבק הנתבע 2 בטענות הנתבעים, בדבר השינוי לרעה במצב הרכב, בעקבות העבודות שבוצעו בו במוסך בשטחים (ראו עמ' 66 שורות 6-14 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12). חיזוק לטענות בדבר אמינותה של הנתבעת 3, אני מוצאת אף בעדותו של התובע עצמו, אשר אישר כי הוא נהג לרכוש רכבים מהנתבעת 3, קודם לרכישת הרכב נשוא התביעה (ראו עדות מר פלאח בעמ' 21 שורות 23-24 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12). נוסף לאמור, מעדותו של התובע עולה כי הנתבע למעשה עוסק במסחר ברכב, ומכוח עיסוקו זה, ניתן להניח כי מדובר באדם בעל ידע וניסיון בשוק הרכבים. העובדה כי שב ורכש רכבים מהנתבעת 3, מעידה כי נתן בה אמונו, וכי עד לרכישה נשוא התביעה, לא היו לו טענות כלשהן לגבי הרכבים אשר רכש ממנה. אילו סבור היה הנתבע כי מדובר בחברה אשר אינה אמינה, הדעת נותנת כי היה מפסיק לסחור עמה. כמפורט בפרק הטענות, עובר לרכישת הרכב ע"י התובע, הוא העביר הרכב לטיפול במוסך בשטחים. הנתבעים טוענים כי התיקונים שבוצעו ברכב בשטחים, בוצעו בניגוד להתחייבות התובע שלא לתקן הרכב בשטחים, והם אלו אשר הובילו לדרדור במצבו של הרכב. השמאי מטעם המשטרה, מר רמי כהן, העיד כי בוצעו ברכב תיקונים, המצריכים אישור יצרן, ואשר לא קיבלו אישור כזה (עמ' 14 שורות 21-26 לפרוטוקול הדיון מיום 8.9.11): "ש: אתה אומר בחוות דעת שלך שצריך אישור יצרן לתיקונים. ת: נכון. ש: איזה תיקונים אתה התכוונת שצריך אישור? ת: החלפת שילדה ברכב. חיתוך שילדה ברכב. ש: נעשה חיתוך שילדה לרכב הזה? ת: נכון. כן. זה אפילו מצולם". יתר על כן, התובע העיד כי לא היה נוכח במוסך בעת התיקון, אין לו מידע בנוגע לאופי התיקון וביצועו ואף לא שלח שמאי או מי מטעמו על מנת שילוו תיקון הרכב (עמ' 57 שורה 30 - עמ' 58 שורה 5 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12): "ש: היית נוכח במהלך כל התיקון? ת: לא. ש: אז אתה לא יודע איך בוצע התיקון? ת: לא. ש: היה שמאי מטעמך שליווה את התיקון שם? ת: לא". כמו כן, הסכים התובע עם הטענה כי בוצעו תיקונים בלתי מקצועיים ברכב, כטענת מר גורביץ (עמ' 58 שורות 16-19 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12): "ש: השמאי שלך, גורביץ', אומר בחקירתו וגם בדוח שהגיש, שבאוטו בוצעו תיקונים ופירוקים, ושחלק מהתיקונים לא היו מקצועיים והיה צריך לבצע גם עליהם תיקון. אם כך, כנראה שבאוטו בוצעה עבודה כלשהי. ת: מסכים איתך". השמאי מטעם התובע, מר גורביץ, אשר קבע אף הוא, בדומה לשמאי מטעם המשטרה, כי הרכב במצב אובדן מוחלט, נשאל במהלך עדותו מספר פעמים על סמך מה הוא טוען כי הרכב היה במצב אובדן גמור עוד במועד הרכישה, כאשר למעשה הוא בדק אותו רק לאחר ביצוע העבודות במוסך בשטחים, וכיצד הוא טען שדו"ח הנתבעים אינו תקין, עוד בטרם עיין בו ובתצלומים. מר גורביץ לא סיפק תשובה מנומקת וברורה לשאלות אלו (ראו עדות מר גורביץ בעמ' 20 שורות 1-9 , ושורות 12-17 לפרוטוקול הדיון מיום 8.9.11). כן אישר מר גורביץ כי יתכן ובמוסך בשטחים בוצעו פעולות אסורות ברכב (עמ' 21 שורות 23-24 לפרוטוקול הדיון מיום 8.9.11). "ש: המוסך עשה דברים שאסור לעשות? ת: יכול להיות". בהמשך עדותו, אישר מר גורביץ את טענת הנתבעים בדבר השוני המהותי במצב הרכב עת שנרכש, לבין מצבו לאחר הביקור במוסך בשטחים (עמ' 25 שורות 26-28 לפרוטוקול הדיון מיום 8.9.11): "ש: אוקי. עכשיו, יש הבדל בין מצב הרכב כשאתה ראית אותו לבין מצב הרכב כשהשמאי של הנתבעים בדק אותו? ת: אכן". יוצא אם כן, כי מצבו של הרכב, עובר לתיקונים שבוצעו בו בשטחים, שונה מהותית ממצבו עת נרכש ע"י התובע. במצב דברים זה, בו טענת התובע בדבר מצבו של הרכב קודם להעברתו לשטחים, אינה נתמכת בראיה כלשהי, לא קועקעה אמינות חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים, ולא ניתן לקבל גרסת התובע בדבר מצב הרכב בעת רכישתו. חוות הדעת מטעם המשטרה ומטעם התובע ניתנו לאחר שבוצעו ברכב תיקונים במוסך בשטחים. לא ניתן להסיק מהאמור בחוות דעת אלו, בדבר מצבו של הרכב בעת הרכישה. לאור האמור אני מקבלת את גרסת הנתבעים, וקובעת כי בעת הרכישה ע"י הנתבע , היה הרכב במצב של "אובדן להלכה" והתובע ידע זאת. התיקון בשטחים : בפרק זה נדון בשאלה, האם התובע היה רשאי להעביר הרכב למוסך בשטחים ולתקנו שם. לטענת הנתבעים, בהסכם הרכישה עם התובע, נאסרה עליו העברת הרכב לתיקון בשטחים. בהסכם בין הצדדים, אשר צורף כנספח א' לתצהיר התובע, נכתב: "הנני מתחייב כי במידה ואתקן את הרכב יבוצע התיקון בהתאם להוראות היצרן, ובכפוף לתקנות והוראות משרד התחבורה לרבות בדיקה עפ"י תקנה 309 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1991 וכל בדיקה הנדרשת על פי כל דין ותקנה" תקנה 309 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כהאי לישנא: " (א) בעליו של רכב, קצין בטיחות או מי שהשליטה על הרכב בידו, לא ישתמש ברכב ולא ירשה לאחר להשתמש בו אם נגרם בו נזק למערכת ההיגוי ולבלמים, לשלדת המרכב מעבר לקו הגלגלים פגיעה בין הסרנים, בעמודי המרכב כשהשלדה היא חלק אינטגרלי של המרכב, או כשהשלדה היא חלק מהרכב, אלא לאחר שהרכב תוקן וניתנה עליו תעודת בדיקה בידי מנהל מקצועי במוסך מורשה הרשאי לתת תעודות בדיקה על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב), תש"ל-1970 (להלן - מוסך מורשה). (ב) לא ניתנה תעודת בדיקה כאמור בתקנת משנה (א) יודיע על כך המנהל המקצועי במוסך המורשה לרשות הרישוי". (הדגשה שלי - נ.ג.). מוסך מורשה הינו מוסך שקיבל הסמכה ממשרד התחבורה וקיבל את אישורו של משרד התחבורה לעבודה כמוסך מורשה. מוסך מורשה, חייב לעבוד תחת פיקוחו של משרד התחבורה והוא חשוף לתקנות המשרד בכל עניין ובעיה. המוסך בשטחים, אליו נלקח הרכב על ידי התובע - אינו בא בגדר הגדרתו של "מוסך מורשה", ומשכך, עצם הבאת הרכב אליו, מהווה הפרה של הסכם הרכישה על ידי התובע. חזקה היא כי כל המעורבים כאן פועלים או אמורים לפעול בכפוף להוראות החוק הישראלי. תקנה 309 דנן, יוצרת מסגרת אשר הצדדים כולם אמורים לפעול בתוכה, ולא מחוץ לה. לאור האמור, הרי שהתובע לא היה רשאי להעביר הרכב לטיפול במוסך בשטחים, ומשעשה כן, הפר למעשה את הסכם הרכישה, ופעל בניגוד למוסכם בינו לבין המוכרים, הנתבעים 1,2,3 . דו"ח השמאי מטעם המשטרה : נבחן עתה את משמעותו של דו"ח השמאי מטעם המשטרה. כפי שכבר ציינתי לעיל, הנתבעים מתנגדים לחוות דעתו של שמאי המשטרה, וטוענים כי בניגוד לאמור בה, הרכב לא היה במצב "אובדן מוחלט". שמאי המשטרה, מר רמי כהן, אישר בעדותו כי משרד התחבורה ביטל הכרזתו כ"אובדן מוחלט" בנוגע לשבעה רכבים (ראו עמ' 5 שורות 24-26 לפרוטוקול הדיון מיום 8.9.11). כן אישר שמאי המשטרה, כי מספר חלקים מהרכב נותרו במוסך בשטחים, ויתכן ואילו היו מוצגים בפניו, היה משתנה הדו"ח שכתב (עמ' 7 שורות 25-30 לפרוטוקול הדיון מיום 8.9.11): "ש: הבנתי. אם החלקים האלה היו נמצאים ומוצגים בפניך צמוד לאוטו, הדוח שלך היה משתנה מן הסתם. ת: אני לא יודע מה, אם היו, אם לא היו, אם כן היו. אני אומר לך עוד פעם, כשאני בדקתי את האוטו, החלקים האלה לא היו. חלק מהמכוניות שעלו לכביש, זה בגלל שהיה להם חוסר חלקים והציגו אותם למשטרה והמשטרה אישרה אותם והעלו את האוטו על הכביש, חלק מהמכוניות". בעדותו, נחקר התובע באשר לקורות אותם חלקים ומקום הימצאם (עמ' 62 שורה 23- עמ' 63 שורה 3 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12): "ש: אתה אומר שהמשטרה לקחה את הרכב בלי החלקים מהמוסך בשטחים. מי הביא את החלקים? ת: לא אני. ש: אז למה אתה טוען שאתה הבאת אותם? בסעיף 17 לתצהיר? ת: (מהרהר). ש: איפה החלקים היום. ת: לא יודע. ש: הצגת אותם לרמי כהן שמאי המשטרה? ת: אני לא זוכר את כל התהליך. ש: הוא אומר שהחלקים לא היו שם. הם נעלמו? ת: (לא משיב)". יוצא אם כן, כי שמאי המשטרה, בדק את הרכב כשהוא חסר חלקים, אשר לא ברור היכן הם ומדוע לא הועברו לבדיקתו. עוד ראינו כי ההכרזה על "אובדן מוחלט", אינה בהכרח סופית אלא ברת ביטול על ידי משרד התחבורה. הנתבע 2 שב בעדותו על טענות הנתבעים באשר לחוו"ד שמאי המשטרה ואף העיד בנוגע לנזקים נטענים בדו"ח, אשר אין להם זכר בתמונות,. עוד הוא מציין כי נפלו טעויות בדו"ח השמאי, כגון בנוגע למספר כריות האוויר (עמ' 67 שורות 1-9 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12): "ש: אתה אומר שחוות דעת שמאי המשטרה לא נכונה? ת: לא. חוות דעת שמאי המשטרה לא נכונה. ש: מדוע היא לא נכונה? ת: אמרתי לו איך אתה כותב 3 כריות אוויר כשבאוטו יש 2? הוא אמר לי טעיתי, אמרתי לו בדקת את החלקים שצריכים להחזיר מהשטחים? הוא בדק את האוטו במצב הקיים, ובו הוא באמת היה אובדן מוחלט, איך שהוא חזר מפורק בלי החלקים. הוא טעה חוות הדעת שלו. כשאני אומר לו שאין מכה מאחורה והוא מצלם ואין מכה, אני אומר לו שאין כריות והוא אומר טעיתי. זה לא האוטו הראשון שהוא בודק לי, הוא עושה הרבה טעויות". עדות זאת, המצטרפת ליתר העדויות והטענות אשר פורטו לעיל, מובילה למסקנה כי לא ניתן לקבוע בוודאות כי בעת שהוחרם הרכב ע"י המשטרה, הוא אכן היה במצב של "אובדן מוחלט". משכך, לאחר שעיינתי במכלול הראיות והעדויות אשר הובאו בפני, אני מוצאת כי הנתבעים קעקעו בענייננו את מהימנות חוות דעת מומחה המשטרה, וכי לא הוכח כי הרכב אכן היה במצב של "אובדן מוחלט" עת הוחרם על ידי המשטרה. אחריות התובע - הקטנת נזק : אף אילו תתקבלנה טענות התובע, הרי שהתובע יכול היה למנוע הנזק או להקטינו משמעותית, אילו היה מביאו לתיקון במוסך מורשה, כפי שהתחייב. כמו כן, יכול היה התובע להקטין נזקו אילו היה מערער על החלטת ההשבתה של משטרת ישראל. התובע לא הכחיש טענת הנתבעות כי במידה והיה נדרש, ע"י המשטרה, לתקן את הרכב, ולעשות כן במוסך בארץ, היו עלויות התיקון גבוהות פי כמה מאשר התיקון במוסך בשטחים. (עמ' 21 שורות 19-23 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12): "ש: זה נכון שאם המשטרה היתה אומרת שהאוטו הזה לתיקון והיית צריך לתקן את האוטו, היית צריך כבר לעשות את זה במוסך בארץ ועלויות התיקון היו קופצות? ת: נכון. ש: אני אומר לך שזה היה השיקול שלך כשלא פעלת נגד ההשבתה. ת: זה שיקול שלך, לא שלי". כמו כן, התובע לא סיפק הסבר המניח את הדעת, להתעלמותו מפניית המשטרה שביקשה ממנו לבוא ולאסוף את הרכב (עמ' 63 שורות 18-23 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12). מכלול העדויות והראיות מובילני למסקנה כי אילו היה התובע מתקן הרכב מלכתחילה בארץ, ו/או פועל לביטול החלטת המשטרה ומתחייב להשיב הרכב למצב תקין, היה הדבר כרוך בעלויות כספיות גבוהות, אשר התובע ביקש להימנע מהן, ועל כן לא ערער על החלטת המשטרה. אני מקבלת את התיאוריה שהעלה הצד שכנגד, לפיה על מנת לחסוך בעלויות התיקון ולהפכו רווחי, בחר התובע בחלופה של תיקון הרכב בשטחים. בעשותו כן, לקח התובע סיכון מחושב. הוא עשה כן ביודעין, למרות שהיה מודע למשמעויות החוקיות ולאיכויות או העדר איכויות התיקון בשטחים. אילו היה התובע פועל הדרכים החוקיות הנורמטיביות שפורטו לעיל, לא היה הרכב נקלע למצב הנוכחי. אני קובעת כי התנהלותו זו של התובע, גרמה להכרזת הרכב כ"אובדן מוחלט" . הנזקים הכספיים שנגרמו איפוא לתובע, אותם הוא מבקש לתבוע כעת מן הנתבעים נגרמו איפוא בעטיו. אגב אורחא : בשולי הכרעתי אומר, כי שמיעת הראיות בתיק זה חשפה לפני את מערכת הטיפול בכלי רכב לאחר תאונה. כאלו שהוכרזו "אבדן מוחלט" וכאלו שהוכרזו " אבדן להלכה". מסתבר כי קיים שוק לכלי רכב כאלו , וגם רכבים שהוכרזו "אבדן כהלכה" ואפילו רכבים שהוכרזו "אבדן מוחלט", עשויים לשוב מתהום הנשייה ולנוע בכבישי הארץ. התובע דכאן הינו סוחר רכב במקצועו. אדם בעל טביעת עין ברכבים, והוא יודע או עליו לדעת על פי תחום עיסוקו, טיבו של רכב הנרכש על ידו, לרבות הרכב נשוא התביעה. התובע, היה מטיב עשות לו היה מפיק לקחים לגבי התנהלותו, תחת הגשת תביעה בלתי מוצדקת זו. שכן ידוע הכלל כי " מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". התנהגותו של התובע כאן, במוסרו את הרכב לתיקון בשטחים , היתה פסולה. תמוה כי בחר להגיש תביעה, תחת הבעת חרטה. לפני הובא רק עניינו של הרכב הנוכחי. איני מוסמכת איפוא לקבוע, האם קיימת כאן שיטה של ממש. והאם קיימים כלי רכב נוספים שתוקנו בדרך-לא-דרך, במוסכים זולים בשטחים, בניגוד לתקנות התעבורה. הלב ממאן להאמין כי אזרחים סוכנו עד כדי כך. עם זאת יש לחזק את ידיה של משטרת ישראל אשר סיכלה לפחות את חזרתו של הרכב הנוכחי לכבישי הארץ. רכיבי התביעה : לאחר הקביעות העקרוניות לעיל, נבחן ונכריע אחד לאחד, ברכיבי התביעה עצמם. השבת כספי המכר : התובע מבקש מבית המשפט, כי יורה לנתבעים להשיב לו את סכום רכישת הרכב, העומד על סך של 46,500 ₪. אף אם תתקבל תביעה זו של התובע, הרי שהתובע עצמו העיד כי מכר הרכב לחלקים, וקיבל תמורה עבורם (עמ' 64 שורות 24-29 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12): "ש: איפה הרכב נמצא היום? ת: נמכר לחלקים. ש: יש לך קבלה על המכירה? ת: לא. ש: למי מכרת אותו? ת: לחלקי חילוף". התובע הגיש תביעתו על מלו הסכום, בלי שטרח להפחית ממנה את תמורת החלקים שנמכרו. אך ממילא, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה להשבת סכום הרכישה כמבואר לעיל, התובע לא הפריך את טענת הנתבעים כי כאשר הרכב נמכר, הוא היה במצב של "אובדן להלכה". התובע בחר להעביר הרכב לטיפול במוסך בשטחים, תוך נטילת סיכון כי הרכב ייתפס על ידי המשטרה, כפי שאכן קרה. כעולה מן העדויות וחומר הראיות, הטיפול שבוצע ברכב במוסך בשטחים, החמיר את מצבו של הרכב וייתכן שאף הביאו למצב של "אובדן מוחלט". אף לאחר תפיסת הרכב ע"י המשטרה, לא פעל התובע במטרה להביא לביטול ההכרזה כ"אובדן מוחלט" ו/או במטרה לתקן הרכב ולהפחית הנזק. משכך, אין לקבל תביעת התובע להשבת כספי הרכישה. עלויות התיקון טרם תפיסת הרכב : התובע סבור כי על הנתבעים לשפותו בגין עלות הטיפולים שבוצעו במוסך בשטחים. לטענתו, עלות התיקון עמדה על סך של 25,000 ₪. אולם בפועל צרף התובע אך ורק חשבונית בסך כל 4,793 ₪ [כולל מע"מ] בגין רכישת חלקי חילוף. התובע נחקר בעניין זה, וטען כי יתר החלקים נקנו ללא קבלה (עמ' 60 שורה 28 - עמ' 61 שורה 2 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.12): "ש: ביקשת החזרה עלויות תיקון שבוצעו טרם תפיסת הרכב, 25,000 ₪. אני מסתכל על החשבונית שצורפה, והיא על רכישת חלקים, כ - 4,000 ₪. אז מאיפה צץ הסכום של 25,000 ₪? ת: יש חלקים שקניתי בלי קבלה". יוצא אם כן, כי כל שהוכח על ידי התובעת, הינה הוצאה בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ, בגין רכישת חלקים. עלות זו, אין להטיל על הנתבעים. התובע רכש הרכב בידיעה כי מדובר ברכב אשר יזדקק לטיפולים והשקעה, ואף הסכים לכך. משבחר התובע לתקן הרכב במוסך אשר אינו מורשה, ואשר בסופו של יום הוביל להשבתת הרכב, אין לו להלין אלא על עצמו. לאור האמור, אני דוחה תביעת התובע לשיפוי בגין התיקונים שבוצעו ברכב. עלויות גרירות הרכב והוצאות אחסנה : התובע טוען כי נאלץ לשאת בעלות של 1,000 ₪ בגין גרירת רכבו, ובעלות של 5,000 ₪ בגין אחסנה של הרכב לאחר השחרור מהמשטרה. התובע לא תמך טענתו זו בראיה כלשהי המעידה על תשלום הסכומים הנקובים. יתר על כן, אילו לא היה פועל התובע בניגוד להסכם, ומעביר הרכב לשטחים, לא היה נאלץ לשאת בעלויות אלו, אם אכן נשא בהן. הוצאות אלו נגרמו לתובע במישרין בשל התנהגות פסולה ובלתי ראויה ועל כן עליו לשאת באחריות הכלכלית לכך, ולא להטילה על שכם הנתבעים. משכך, תביעת השיפוי בגין רכיבים אלו - נדחית. שכ"ט שמאי : אף טענת התובע בדבר הוצאה בסך של 2,887 ₪ בגין שכר טרחת השמאי מטעמו, לא נתמכה בראיה כלשהי, כגון קבלה בגין התשלום. יתר על כן, משנדחית תביעתו של התובע, הרי שלא ניתן לחייב הנתבעים בגין הוצאה זו, ככל שהיא הוצאה. משכך, תביעת השיפוי בגין רכיב זה - נדחית. הוצאות בגין ההליך הפלילי : לטענת התובע, הוא נאלץ לשאת בתשלום של 9,240 ₪ בגין ההליך הפלילי שנוהל כנגדו. התובע אינו מבאר מדוע הוא סבור כי על הנתבעים לשפותו בגין הוצאה זו, אשר אף היא לא נתמכה בראיה כלשהי. התובע הוא האחראי הישיר לנזקים הכספיים בגין ההליך הפלילי אשר נוהל כנגדו, ואשר קם בעקבות פעולותיו המנוגדות להסכם שנכרת בינו לבין הנתבעת 1, והמנוגדות לחוק. משכך, נדחית התביעה בגין רכיב זה. עוגמת נפש, טירחה, טירדה : כפי שפורט בפסק דין זה לעיל, תביעה זו באה לעולם, עקב התנהלותו הפסולה של התובע, אשר הביאה בסופו של יום לתפיסת הרכב אשר רכש מן הנתבעים 1,2,3 ע"י המשטרה, והכרזתו כרכב ב"אובדן מוחלט". התובע לא הוכיח כי הרכב היה במצב "אובדן מוחלט" עת רכש אותו. התובע לא הכחיש העברת הרכב לטיפול במוסך בשטחים, בניגוד להסכם ובניגוד לחוק. התובע לא פעל להקטנת נזקו ו/או לביטול ההכרזה כ"אובדן מוחלט". התובע לא הצביע על התנהלות כלשהי של הנתבעים, אשר הובילה למצב בו נתפס הרכב והורד מהכביש. טענות התובע בנוגע לחוות דעת הנתבעים ומהימנותם - לא התקבלו, וחוות דעת הנתבעים לא נסתרה. משכך, ומשדחיתי התביעה על כל רכיביה, הרי שכל עוגמת נפש ו/או טרחה שנגרמה לתובע - בעטיים של מחדליו שלו נגרמה, ואין הוא יכול לתלות התוצאה העגומה אליה הגיע בסופו של יום, בנתבעים. התובע לא הוכיח את טענותיו כלפי התבעים 4,5 וחוות הדעת שנערכה על ידם. משכך, אף התביעה בגין רכיב זה - נדחית. סיכום : מן המקובץ עולה כי דין התביעה, על כל רכיביה וכלפי כל הנתבעים - להידחות. התובע יישא בתשלום שכ"ט באי כח הנתבעים 1,2,4,5, בסך של 15,000 ₪. התובע יישא בתשלום שכ"ט בא כח הנתבעת 3 בסך של 8,000 ₪.מוסךרכבתיקון רכבשטחי יהודה ושומרון