מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת מעביד נגד עובדים עקב שביתה: בפני תביעה כספית - נזיקית בסך של 2,500,000 שהגישה התובעת כנגד 34 עובדיה בגין טענה לנזקים ממוניים וקנייניים שגרמו לה, לטענתה, במהלך שביתה שיזמו. רקע עובדתי התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בהסעת נוסעים, אשר בבעלותה עשרות אוטובוסים ופעילותה מתבצעת בסניפים בכל רחבי הארץ, כאשר סניפה הראשי נמצא בעפולה. הנתבעים 1-34 הועסקו כנהגים אצל התובעת וניהלו עמה משא ומתן לקראת כריתת הסכם קיבוצי באמצעות ההסתדרות. כשזה לא צלח, הכריזו הנתבעים על סכסוך עבודה ופתחו בשביתה. התובעת פיטרה את הנתבעים, עובדיה, שהשתתפו באופן פעיל בשביתה. השביתה נמשכה שישה ימים, אשר במהלכם החזיקו העובדים באוטובוסים שהינם קניין התובעת, במגרש החניה בקניון איילון ברמת גן. ביום השישי לשביתה הגיעו נציגי התובעת לפנות את האוטובוסים ממגרש החניה ולהחזירם לעבודה השוטפת. בשל פיטוריהם על ידי התובעת הגישו הנתבעים תביעה באמצעות ההסתדרות לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אשר קבע בפסק דינו כי יש לבטל הפיטורים ולהחזירם לעבודה לאלתר. התובעת ערערה על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, ברם, הערעור נדחה ופסק הדין שלערעור חיזק את קביעות בית הדין קמא. בגין הנזק הממוני הנטען שנגרם לתובעת בשל פעולותיהם של הנתבעים במהלך ימי השביתה, הוגשה תביעה זו. ראיות התובעת העיד מר יעקב הורן בתפקידו כמנכ"ל ומנהל תפעול אצל התובעת בתצהירו המסומן ת/3 אודות השתלשלות העניינים כפי שקרתה בחודש מרס 1999. שני שותפיו לעסק של מר הורן יצאו את הארץ לנסיעה עסקית שמטרתה רכישת אוטובוסים בספרד. הובא לידיעתו של מר הורן ביום 22.3.99 כי חלק מהאוטובוסים של החברה לא התייצבו לעבודה ולא הגיעו ליעדם. כן הובא לידיעתו כי פרצה שביתה וכי הנהגים מתבצרים במגרש החניה של קניון איילון. נשלחו אל הנהגים מברקים הקוראים להם לשוב לעבודה, אולם ללא הועיל. עוד העיד, כי הנהגים סרבו להוציא האוטובוסים ממגרש החניה ובכירי ההסתדרות ששהו במקום עודדו אותם לכך. הנהגים התבצרו בתוך האוטובוסים כשהם מוקפים במכוניות פרטיות, תוך שהם מבצעים חבלות שונות באוטובוסים כגון, קשירתם בשרשראות, ניתוק המצבר, פגיעה במשאבת הסולר, פגיעה במערכת החשמל והוצאת האוויר מהגלגלים. הדבר נמשך במשך שישה ימים והצטבר נזק רב, לעדותו, הן לרכוש החברה והן למוניטין שלה. הסעות רבות לא בוצעו ואחרות הופנו לקבלני משנה. התובעת חששה מאובדן לקוחות גדולים כגון תע"ש. השותפים בחברה ששהו בנסיעת העסקים בספרד למטרת רכישת האוטובוסים הובהלו חזרה ארצה, ובכך נגרם נזק, שכן העסקה בספרד לא יצאה לפועל ונגרמו לתובעת הוצאות נוספות בשל הקדמת הטיסות וקיצור השהייה שם. על פי עדותו של מר הורן בליל 26.3.99 הגיעו נציגי התובעת אל מגרש החניה בלוויית מאבטחים, נהגים, מכונאים, חשמלאי, איש איתוראן וגרר במטרה להוציא האוטובוסים משטח מגרש החניה של הקניון ולהשיבם לחברה. עוד העיד כי התובעת הצליחה להניע את האוטובוסים, למעט שניים או שלושה מהם, שהתנעתם לא צלחה והחברה נאלצה לגרור אותם ולהביאם לתיקון במוסך שנמשך כשבועיים. ראיות הנתבעים כפי שעולה מעדותו של מר רמי רחפור בתפקידו דאז כמזכיר אגודת פועלי התחבורה במרחב תל אביב - יפו בתצהירו המסומן נ/3, חרף קשיים רבים שהערימה התובעת על הנתבעים הצליחו להתארגן בשנת 1998 ולערוך בחירות לוועד עובדים. עקב כך, פיטרה התובעת מספר עובדים ורק לאחר התערבות ההסתדרות הוחזרו אלה לעבודה, ואף לאחר שהושג הסדר בין הצדדים ניסתה התובעת לסכל התארגנות העובדים על ידי אילוצם לחתום על הודעות לפיהן אינם חברי הסתדרות ועל ידי שידול חברי הועד להתפטר מתפקידם זה באמצעות הצעת הטבות כספיות. האירועים נשוא התביעה נידונו זה מכבר בתב"ע 4-33/99 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' הורן את לייבוביץ' בע"מ (להלן: "פסק הדין") בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אשר קבע כי התנהלות התובעת מול הנתבעים לקתה בחוסר תום לב ובהפעלת לחץ עליהם על מנת שלא יתארגנו כוועד, שכן מקור הסכסוך בין הצדדים היה בכך שהנתבעים ביקשו להתארגן ולהקים וועד עובדים במקום העבודה, אשר יפעל להסדרת תנאי העסקתם בהסכם קיבוצי. לאור האמור לעיל, ומאחר שהנתבעים כשלו בניהול משא ומתן עם התובעת לחתימת הסכם קיבוצי, החליטו על הכרזת סכסוך עבודה. לפיכך, ביום 21.3.99 שלחו הנתבעים אל התובעת הודעה בדבר שביתה על פי חוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957. עם הודעת השביתה נשלח מכתב מטעמו של מר רחפור הקורא לתובעת להידבר עם נציגות העובדים וההסתדרות. ביום קבלת ההודעה, שלחה התובעת מכתבי פיטורים לנהגים שהועסקו בסניף תל אביב ולקחו חלק בהתארגנות העובדים. הפיטורים היו על אתר וללא מתן הודעה מוקדמת כנדרש על פי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. למחרת היום, לאור צעדי התובעת, הוחלט לפתוח בשביתה שתנוהל מקניון איילון ברמת גן, לשם הגיעו 18 נהגים מסניף תל אביב ו- 22 נהגים מסניף עפולה. 24 מהנהגים הגיעו עם האוטובוסים אותם נהגו. במהלך השביתה שלחה התובעת ל- 17 נהגים שהשתתפו בשביתה ועבדו בסניף תל אביב מכתבי פיטורים שנשאו את התאריך 21.3.99. מאוחר יותר, פוטרו כל הנהגים ששבתו, לרבות אלה מסניף עפולה. לעדותו, התובעת לא ניסתה בשום שלב ליישב את הסכסוך ביניהם ותרצה את פיטורי הנהגים השובתים בסגירת סניף תל אביב עקב קשיים כלכליים. בנוסף, לא ביקשה התובעת להשיב לרשותה את האוטובוסים בנהלך ימי השביתה. עוד העיד כי הנהגים שמרו על האוטובוסים היטב, ישנו בהם בלילה ולא גרמו להם כל נזק, וכי הנהגים לא קשרו את האוטובוסים בשרשראות, לא ניתקו חלקים בהם ולא חיבלו בהם בכל דרך אחרת. בליל שישי ה- 26.3.99 הגיעו לחניון הקניון נציגי התובעת מלווים באנשי אבטחה ופינו תוך שימוש בכוח ובאלימות את האוטובוסים ממגרש החניה. כמו כן לא נזקקו נציגי התובעת לעזרתם של אנשי המקצוע שצוותו אליהם כיוון שהאוטובוסים היו כשירים לנסיעה. פינוי האוטובוסים נמשך כמחצית השעה עד שעה בלבד. במקביל להכרזה על סכסוך עבודה, הנתבעים הגישו תביעה כנגד הפיטורים לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב אשר קבע בפסק הדין כי פיטורי הנהגים היוו אפליה על רקע דרישת עובדי התובעת למימוש זכות ההתאגדות והפרתה על ידי התובעת. עוד קבע בית הדין כי על התובעת להחזיר את הנתבעים לעבודתם. התובעת ערערה על פסק הדין ובעת הערעור הפרה קביעת בית הדין וסירבה להחזיר הנהגים לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה קבע בעס"ק 1008/00 הורן את לייבוביץ' בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע ל"ה, עמ' 174 (להלן: "הערעור") כי כל מעשי הנהגים היו חוקיים ולגיטימיים במסגרת השביתה וכי אלה פעלו בתום לב, ומנגד, כי המעסיקה פעלה בחוסר תום לב וכי מעשי התובעת היוו הפרת זכויות חוקתיות לשביתה של עובדיה בדרך של הפעלת לחץ שמטרתו למנוע התארגנותם במקום העבודה. כפי שעולה מעדותו של מר דוד בללי, שעבד כנהג אצל התובעת ותצהירו מסומן נ/1, הסכסוך בין התובעת לעובדיה לא נולד בפרוץ השביתה, אלא שהשביתה היא תולדה של ניסיונות חוזרים ונשנים מצד הנתבעים לנהל משא ומתן לחתימה אודות הסכם קיבוצי שיסדיר את תנאי העסקתם אצל התובעת. בתצהירו, מציין מר בללי כי הנתבעים טוענים טענה של השתק פלוגתא ומעשה בית דין וזאת בשל כך שהפלוגתאות הנדונות בתביעה זו כבר נדונו בין בעלי הדין בהליכים קודמים והוכרעו בפסק דין סופי וחלוט על ידי בית הדין הארצי, וכי זה דחה את טענותיה של התובעת לגרימת נזק על ידי הנתבעים וקבע כי פעולותיהם במהלך השביתה היו מוצדקות ולגיטימיות. ראיות הנתבעים נסמכות בעיקרן על קביעות קודמות כפי שנפסקו בבתי הדין האזורי והארצי לעבודה, ובעטיים של פסק הדין ופסק הדין שלערעור הגישו אף בקשה להכיר בראיות כבמעשה בית דין. דיון והכרעה לאור העובדה שכבר נקבע בערעור בבית הדין הארצי לעבודה (עמ' 153 לערעור) כי המעסיקה פיטרה את עובדיה למטרת מניעת התארגנותם עוד קודם לפרוץ השביתה, ולאור העובדה כי בערעור הודגש כי בית הדין קמא הגיע לכלל מסקנה המעוגנת בחומר הראיות שעמד בפניו כי פיטורי העובדים נבעו מכוונתם לשבות, מתייתר הצורך בדיון מדוע פוטרו הנתבעים ואך תמוה הדבר בעיני שהתובעת מוסיפה וטוענת טענות שכבר דן בהם בית הדין לעבודה וקבע שאינן עולות בקנה אחד עם המציאות. העובדות כפי שהן עולות מפסק הדין ומהערעור: הנתבעים החליטו לשבות בתגובה לפיטורי העובדים חברי הועד וביום 22.3.99 החלו בשביתה שנוהלה ממגרש החניה שבקניון איילון, לשם הגיעו נהגים מסניף עפולה ומסניף תל אביב, ובסך הכל הגיעו ב- 24 אוטובוסים של התובעת. בליל ה- 26.3.99, הגיעו נציגי התובעת לחניון כשהם מלווים באנשי אבטחה ופינו את האוטובוסים. נקבע בפסק הדין כי פרט לחילופי דברים קשים בין הצדדים לא היתה אלימות מטעם התובעת והנתבעים במהלך השביתה או הפינוי. עוד, נפסק, כי הדרך בה שבתו הנתבעים, קרי, תפיסת האוטובוסים והשבתתם, הינן דרכי שביתה מקובלות ולגיטימיות, שכן נועדו למטרת מניעת הפעלת האוטובוסים ולא למטרת החזקה בהם או על מנת למסרם לגורם שלישי. בפסק הדין שבערעור מדמים את דרך פעולת הנתבעים כדרך של "שביתת שבת" בה העובדים משתקים את העבודה ומפסיקים את פעילות העסק על ידי הנחת כלי העבודה בצד.(עמ' 166 לערעור). בנוסף, נקבע כי הנתבעים נקטו באמצעים סבירים לשמירה על רכוש התובעת, ולמניעת מצב שבו יגרם נזק לאוטובוסים וכי המקום שבו חנו סיפק הגנה מספקת לרכוש התובעת. (עמ' 166-167 לערעור). בית הדין קבע שהתובעת פעלה שלא בתום לב, הפרה זכויות הנתבעים באמצעות הפעלת לחץ למניעת התארגנותם ונמנעה מניסיונות לפתרון הסכסוך בהדברות ישירה בין הצדדים. (עמ' 174 לערעור). נראה שלתובעת אשם תורם משמעותי בפרוץ השביתה שכן היא נמנעה במשך תקופה ארוכה מהידברות ישירה בין הצדדים ונהגה בנתבעים ביד קשה, מנעה מהם את זכויותיהם הלגיטימיות ופיטרה אותם שלא כדין. נראה אף שהתובעת פעלה על פי כללי הקטנת הנזק, שהרי שלחה נהגים חלופיים באוטובוסים חלופיים לבצע את העבודה שהתעכבה ובכך הקטינה את הנזק הכלכלי שנגרם לה במאוד. ספק אם יש בשביתה שנערכה במשך ימים ספורים כדי לגרום לתובעת לנזק תדמיתי, שכן אין בנמצא ראיות אודות כך שהשביתה הובאה לידיעת הציבור או שהשפיעה לרעה לגבי דעתו על התובעת. סבורתני, כי עשוי להיגרם נזק למוניטין החברה דווקא כאשר המעסיקה נוהגת בשרירות לב ומפטרת בניגוד לדין עובדים בשל רצונם להתארגן במקום העבודה וכן מאפשרת ליחסים בין הצדדים להידרדר עד כדי כך שהעובדים נאלצים לשבות על מנת לקבל ממנה יחס ראוי. כל שכן לעניין טענת התובעת לכך שנאלצה לשפר תדמיתה בעקבות המאורעות, כאמור, ככל שנגרם נזק תדמיתי לתובעת, היא האחראית לו. בנוסף, התובעת כלל לא הוכיחה כי אכן היה נזק שכזה. כך אף לגבי מכרזים שכביכול הפסידה התובעת או עסקאות שלא יצאו לפועל שקשרה לפרוץ השביתה, התובעת כשלה מלהוכיח קשר ישיר בין הדברים ובין גרם נזק כספי. בעדותו בבית המשפט ביום 23.5.12 העיד מר הורן מטעם התובעת. לשאלת ב"כ הנתבעים האם ביום פינוי האוטובוסים השובתים ממגרש החניה בקניון איילון, למעט 2-3 אוטובוסים כולם הותנעו, ענה שהדבר נכון (עמ' 8 ש' 31 לפרטיכל), ובהמשך אישר את קביעת ב"כ הנתבעים כי על תיקון האוטובוסים במוסך לא צרפה התובעת כל קבלות (עמ' 9 ש' 2 לפרטיכל). אף לגבי הפגיעה התדמיתית הנטענת בתובעת, כאשר נשאל מר הורן לגבי כימות הנזק או בדבר ראיה בכתב אודות הקשר בין השינוי התדמיתי שערכה התובעת על מנת לשפר תדמיתה לאחר השביתה, לבין שביתת הנתבעים, לא הציג העד כל מסמך והוסיף כי אף לא קיים אחד שכזה. לשאלת ב"כ הנתבעים מדוע לא ניסו נציגי התובעת לפנות את האוטובוסים ביום השני או השלישי לשביתה ענה כי לא היו מספיק רכבי גרר וכן כי האוטובוסים היו קשורים בשרשראות (עמ' 18 ש' 25-28 לפרטיכל). עד הנתבעים מר בללי העיד מטעמם בבית המשפט ביום 11.4.12 כי בליל שישי הגיעו נציגי התובעת לאסוף את האוטובוסים וכי למעט אוטובוס אחד התניעה את כולם והסיעה אותם על ידי נהגים בחזרה למקומם. הפעולות המתוארות כ"ניתוק האיתוראן" התבצעו, לדבריו, באמצעות הטלפון (עמ' 30 ש' 25-26 לפרטיכל). אף על פי עדותו של מר רחפור מאותו היום כל האוטובוסים הונעו ללא אנשי מקצוע וללא כל בעיה ובתוך כמחצית השעה עד שעה לא נשאר ולו אוטובוס אחד בחניון (עמ' 37 ש' 13-16 לפרטיכל). פסק הדין שלערעור מטיל צל כבד בכל הקשור לתום הלב של התובעת. כך נאמר בעמוד 174 לו: "מחומר הראיות שהונח בפנינו עולה, כי המעסיקה פעלה שלא בתום לב... הבא לידי ביטוי באלה: ראשית, הפרה המעסיקה זכויות חוקתיות של עובדיה, בדרך של הפעלת לחץ שמטרתו למנוע את התארגנותם, תוך שימוש באמתלה של רה-ארגון במקום העבודה שנית, הנהלת המעסיקה ונציגיה לא דייקו בעדותם בבית הדין קמא, סיפקו גרסאות שבית הדין הכריע כי אינן נכונות ואף עשו ניסיונות לטשטש את רצונם האמיתי למנוע התארגנות עובדים ומשא ומתן קיבוצי. זאת ועוד, התנהגותה של המעסיקה לכל אורך ההליך התאפיינה בחוסר נכונות להתאמץ וליישב את הסכסוך בהדברות ישירה בין הצדדים... מנגד, נהגו העובדים וההסתדרות בתום לב בכל הקשור לניסיון לארגן את מקום העבודה". מעשה בית דין והשתק פלוגתא הנתבעים טוענים טענה של השתק פלוגתא הנובע מקביעותיו דנן של בית הדין לעבודה. נפסק בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומס, פ"ד נד (1)642 כי השתק פלוגתא הוא עיקרון המתקיים כאשר במשפט קודם הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית או משפטית שהינה חיונית לתוצאה, והיא הוכרעה במפורש או מכללא. על מנת שיחול השתק פלוגתא רצוי אף שבעלי הדין יהיו זהים. בעלי הדין או חליפיהם יהיו מושתקים מלהתדיין לגבי הנושא שהוכרע פעם נוספת במשפט השני, אף אם קיימת אי זהות מוחלטת בין עילות התביעה. בהמשך פסק הדין דלעיל נאמר כדלהלן: "השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל-דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בין בעלי-הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעת התנאים הבאים: ראשית, הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; שנית, קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא; שלישית, ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהיעדר הוכחה ורביעית, ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה...ההבדל בעילות אינו משנה את העובדה, שהמסכת העובדתית המיוחדת, שעל בסיסה נדחתה התביעה בבית-הדין, היא בדיוק אותה מסכת שבה נתבקש בית-המשפט להכריע שנית... אין מחלוקת שהעובדות שנקבעו על יד בית הדין היו חיוניות לתוצאה הסופית שם. אלאמלא דחה השופט בבית הדין את גרסתו של המערער בדבר קרוצ הארוע, היתה תוצאתו של פסק הדין שונה בתכליתץ המערער ניסה לטעון, כי יריעת המחלוקת היתה שונה וכי עילת התביעה שונה, אך בטענה זו אין ממש. ההבדל בעילות אינו משנה את העובדה, שהמסכת העובדתית המיוחדת, שעל בסיסה נדחתה התביעה בבית הדין, היא בדיוק אותה מסכת שבה נתבקש בית המשפט להכריע שנית. הפלוגתא העובדתית אותה פלוגתא היא... עניות דעתי היא, כי עקרונית, אין שום סיבה שלא להחיל את דיני ההשתק הרגילים לגבי כל עניין ... גם כשההשתק נובע מקביעה של בית-הדין לעבודה... דהיינו שדי בכך שבעל-הדין שלחובתו נקבע המימצא העובדתי היוצר את ההשתק יהיה בעל-דין בכל אחד משני ההליכים. כל זה בכפוף לסייג זה, שאם המימצא שעליו נשענת הטענה של השתק פלוגתא נקבע על ידי בית הדין לעבודה על יסוד דיני ראיות שונים מאלו הנהוגים ביית המשפט, לא תישמע טענת השתק פלוגתא. לסיכום, לדעתי , עקרונית, קביעה הנוגעת למחלוקת שבין בעלי-דין, שנקבעה בבית הדין לעבודה, תשמש כהשתק פלוגתא בבית המשפט בכפוף לסייג אחד והוא שאם הקביעה העובדתית מושתת על דיני הראיות או על סדרי דין שונים מאלו הנהוגים בבית-משפט - היא אינה יוצרת השתק פלוגתא לגבי דיון בהליך אזרחי רגיל בבית-המשפט". (ההדגשות אינן במקור - ח.י.). מקבלת אנוכי את בקשת הנתבעים להכרת בית המשפט בקביעותיו של בית הדין הארצי לעבודה כ"מעשה בית דין" וכ"השתק פלוגתא" ומתייחסת להכרעת בית הדין בנושאים שהובאו במחלוקת כראיות שאין לדון בהן שנית. יפים לעניין זה דבריה של המלומדת נינה זלצמן (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א): "כלל מעשה בית-דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי קרבה משפטית עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין". הנזק לאחר שקיבלתי הטענה להשתק פלוגתא, אדון בטענת התובעת לנזק שנגרם לה על ידי הנתבעים במהלך השביתה ובגינה, כנטען. אין ספק כי שביתה גורמת לנזק מסוים למעסיק, ולעתים אף לציבור, אך השביתה הינה כלי לגיטימי במסגרת הכלים המעטים שיש ביכולתם של עובדים להפעיל כנגד כוחו של המעסיק, הגדול מכוחם לאין שיעור. הנזק הקנייני הנגרם למעסיק משביתת עובדיו הוא עצם מהותה של השביתה, כלומר, גרימת הנזק מהווה אמצעי להפעלת לחץ על המעסיק על מנת שיאות לשאת ולתת עם העובדים אודות זכויותיהם, ובלבד שיהא סביר ומידתי ביחס לנסיבות. ביחס למשקל שיש לייחס לנזקי השביתה הנגרמים למעסיק נפסק בעס"ק (ארצי) 1013/04 בנק דיסקונט בע"מ נ' ההסתדרות הכללית החדשה - הסתדרות המעו"ף, פס"ד עבודה, מ(2005),337: "בכל שביתה גלומה פגיעה בזכות קניינית של המעסיק וטיבעה של שביתה שהיא גורמת נזק כלכלי. אולם, ישנם מקרים בהם השביתה גורמת נזק מיוחד ובפני העובדים פתוחה דרך אחרת לקדם את מטרותיהם הלגיטימיות אל מול המעסיק. על יסוד האמור, יש במקרה שבפנינו לבחון מה תוצאת מלאכת האיזון בין חירות השביתה של העובדים לבין זכות הקניין של המעסיק והאם בסופו של איזון, מוצדק להגביל את השביתה בעילה זו... כל שביתה גורמת נזק למעסיק ולעתים גם לציבור או לחלקים ממנו. יחד עם זאת, במערכת יחסי העבודה השוררת במשק כיום שביתה הנה כלי לגיטימי. השביתה הנה אמצעי "אלים" אולם, במצב הדברים כפי שהוא היום אין בידי ארגון העובדים כלי חלופי שיסיע בידו לקדם את מטרותיו אל מול המעסיק". ובהמשך נקבע: "שביתה היא פעולה חד צדדית של עובדים כנגד השותף ליחסים הסוציאליים. היא תמיד גורמת לנזק. מטרתה להכאיב. הנזק לרוב לא מצטמצם בנזק למעביד הישיר אלא הוא משפיע לרוב גם על צדדים שלישיים". התובעת טוענת כי עצם שביתת העובדים הינה גרם הפרת חוזה על פי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, אך על פי פסיקה מהשנים האחרונות, אין לראות בשביתה גרם הפרת חוזה, למרות שהיא עלולה להפר חוקים מסוימים ולמרות הפרתה את חוזה העבודה. מכיוון שהזכות לשבות הפכה עם השנים לזכות חוקתית. בוחנים לעניין זה את הפעולות הנעשות במסגרתה באמצעות הכלים המיוחסים לחוקי יסוד, קרי, מידתיות, איזונים ובלמים. בפסק הדין בעניין בנק דיסקונט לעיל נקבע: "הגישה תחילה בעולם היתה ששביתה אסור לה להפר חוק. כאשר התבססה הגישה שזכות השביתה היא זכות יסוד של ארגון עובדים שתכליתו מאבק ארגוני להשגת זכויות עובדים, התגבשה הדעה בעולם כולו שאין לראות בזכות השביתה הפרת הסכם וגם לא גרם הפרת חוזה (סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). שביתה עשויה לגרום להפרה מסוימת של חוקים. כאן נכנס גורם האיזון עליו נעמוד מאוחר יותר. שביתה מפרה זכות אזרחית בכך שהיא מפרה את חוזה העבודה. היא פוגעת לעתים בנורמה פלילית... על גבולות הזכות לעומת הפגיעה באחרים ובהפרת החוק אעמוד בדוני באיזונים ובמבחן המידתיות... אין אנו רואים בזכות השביתה זכות מוחלטת אלא, ככל זכויות היסוד, זכות יחסית... קנה המידה לאיזון זכות השביתה הוא מבחן המידתיות - proportionality. חשיבות רבה יש להפעלת מבחן זה בעיקר בשל המשקל הרב שיש ליתן לזכות השביתה ומאידך התפיסה שזכות זו מזיקה תמיד. מטרתה היא להזיק, אם רק למעביד ואם גם לצדדים שלישיים". (ההדגשה אינה במקור - ח.י.) פעולות הנתבעים בשביתה משקפות איזון בין הזכות להתאגד ולשבות לבין זכויותיה הקנייניות של התובעת, ובכך מסולקות טענות התובעת לרשלנות, להפרת חובה חקוקה ולגרם הפרת חוזה מצד הנהגים. עוד נפסק לגבי השביתה ככלי לגיטימי ולגבי גרימת נזק קנייני למעסיק כחלק טבעי מאמצעי זה בעס"ק (ארצי) 64/09 כח לעובדים - ארגון עובדים דמוקרטי נ' עמותת סינמטק ירושלים - ארכיון ישראלי לסרטים כדלהלן: "ידוע, ששביתה גורמת למעסיק נזק, שמטרתו לשכנעו להגמיש את עמדותיו במשא ומתן הקיבוצי. שביתה היא הפעלת כח, או כלי "אלים", אולם המשפט הישראלי הכיר בה כלגיטימית במסגרת "מאזן הכוחות" ביחסי העבודה ומערכת יחסי העבודה השוררת כיום במשק הישראלי. סבורים אנו, כי במשק התחרותי-קפיטליסטי בו אנו מצויים, אין ליטול מהעובדים את הכלי שהעניק להם הדין לצורך קידום המשא ומתן הקיבוצי, מניעת פגיעה בתנאי עבודה או שיפורם". בעס"ק (ארצי) 57/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מדינת ישראל - משרד התחבורה, שר התחבורה מר מאיר שטרית ואח' נקבע: "בית הדין האזורי טעה משסבר ששביתה אצל מעסיק המספק שירות לציבור צריך שתהא מכוונת להסב נזק כלכלי למעסיק בלבד. שביתה כאמור, מיועדת לא רק להסב נזק כלכלי למעסיק כי אם להניע את דעת הקהל". ועוד לעניין הלגיטימיות בנזק שגורם העובד למעסיק בס"ק (ת"א) 191/06 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה: "מטרית המגן הנפרשת מעל ראשי העובדים השובתים מונעת מהמעביד לפטר אותם, או להעסיק במקומם עובדים חלופיים, או לצמצם את נזקי השביתה בדרכים חלופיות כאלה ואחרות. במרבית המקרים יתערב בית הדין, ולא יאפשר למעביד לנקוט פעולות שיפגעו בעובדים השובתים או במטרות השביתה. ובמילים אחרות: בית הדין מאפשר לעובדים להפעיל כוח, כוח השביתה, ולגרום נזק למעביד, כדי להשיג מטרה לגיטימית". (ההדגשה אינה במקור - ח.י.) אם כן, על פי סקירת הפסיקה עד כה, בית המשפט מתייחס לגרימת הנזק הקנייני למעסיק, בגבולות הסבירות, על ידי העובדים, כחלק לגיטימי במאבקם להשגת זכויות במקום העבודה. כך אף בענייננו, לרשות הנתבעים לא עמדו אפשרויות רבות להפעלת לחץ על התובעת כדי שהאחרונה תיכנס עמה למשא ומתן להסדרת זכויותיהם. על פי הראיות, כפי שנקבעו בפסק הדין שלערעור, ניסו הנתבעים עובר לפרוץ השביתה לנקוט באמצעים שונים על מנת להיכנס עם התובעת למשא ומתן, קיצוניים פחות ומזיקים פחות לקניין המעסיק, אולם התובעת עמדה בסירובה ולא הותירה לנתבעים דרך אלא להשתמש באפשרות האחרונה שעמדה לרשותם. מאחר שעלינו לאזן בין זכות הנתבעים לשבות ולהתארגן, מצד אחד, לבין הנזק הקנייני הנגרם לתובעת עקב כך, מצד שני, יש לבחון את היקף הנזק שנגרם לה וכן עד כמה היטיבה התובעת להניח תשתית ראייתית מוצקה בהוכחת נזק זה. יש לבחון האם הנזק הוא כה חמור, כה בלתי מידתי וכה כבד משקל עד שהוא גובר על הזכות הבסיסית והלגיטימית של העובדים להשתמש בשביתה כאמצעי להשגת זכויותיהם. לעניין בחינת הנזק, ראשית, אינני מתרשמת כי טענות התובעת לגבי כל הנזקים שנגרמו לה על ידי הנתבעים, אכן מקורם בפרוץ השביתה. נדמה הוא כי לרשימת הנזקים הוספו כאלה שאינם קשורים אליה באופן ישיר. עולה מהעדויות שסקרתי כי נציגי התובעת שהגיעו בליל שישי על מנת לפנות את האוטובוסים ממגרש החניה של קניון איילון, אכן פינו את מרבית האוטובוסים בתוך זמן קצר ביותר וכי לא נגרם לאוטובוסים כל נזק משמעותי. התרשמתי שהנתבעים שמרו היטב על קניין התובעת. אף אם לא ברור מכלל העדויות אם היה זה אוטובוס אחד או שמא שניים או שלושה שלא הונעו ונגררו למוסך, הרי מדובר בנזק זניח ביותר שכן האוטובוסים המעטים נגררו למוסך התובעת ושם טופלו מיידית. לגבי טענת התובעת לנזק בגין אובדן ימי עבודה, לא ברור מדוע לא הגיעו נציגי התובעת לפנות את האוטובוסים לפני היום השישי לשביתה, הרי כפי שעשו זאת ביום זה יכולים היו לנהל את האירוע באופן דומה בכל אחד מהימים הקודמים לשביתה ומוטב היה לו עשו כן. על כן, לטעמי, על התובעת לשאת באחריות לנזקים אלה בעצמה, במידה שארעו. לגבי הנזק הנטען אודות אובדן עסקת האוטובוסים בספרד או מכרז תע"ש, אינני רואה קשר ישיר בין אלה לפרוץ השביתה, שהרי בהנהלת התובעת ניתן היה לקבל החלטות אחרות מאלה שהתקבלו, לאמור, ניתן היה לשלוח נציגים למטרת ניהול משא ומתן עם העובדים וניתן היה לסיים את העסקה בספרד ולא לשגר חזרה ארצה את נציגי התובעת. קרי, התובעת יכולה היתה לבחור לסיים את השביתה ביומה הראשון, או אף למנעה. לעניין הנזק התדמיתי הנטען של החברה, כאמור לעיל, סבורתני שהחברה פגעה בעצמה במוניטין שלה ובתדמיתה, בכך שפגעה בעובדיה, מנעה מהם זכויות יסוד ונהגה בהם בחוסר תום לב, כך אף על פי קביעות פסק הדין שלערעור. על אף שלטעמי הנזק הנטען מוגזם, מסכימה אני שאכן נגרם נזק זעיר לתובעת. אלא שהתובעת כשלה מלכמת ולהוכיח מה הוא אותו נזק, אם בכך שלא המציאה את כל הקבלות והמסמכים בגין הנזק שטענה לו, אם בכך שהקטינה את נזקיה, שלחה נהגים מחליפים לעבודות הנתבעים וכו', ואם בשל אשם תורם גבוה שהיה לה בגרימת הנזק. לסיכום, סבורתני שהנזק שגרמו הנתבעים לתובעת במהלך ימי השביתה היה נזק מועט, וזאת בהתאם לנסיבות, וכן הנזק שנגרם לא חרג ממטרתה הלגיטימית של השביתה. לטעמי, המסתמכת על הפסיקה שהובאה כאן, הנזק שגרמו הנתבעים היה נזק מידתי ונדרש כדי שהתובעת תיאות לתת לנתבעים את זכויותיהם, המגיעות להם ממילא, ושהיתה צריכה לתת להם שעה אחת קודם לכן וכך לחסוך לעצמה את אירוע השביתה. לאור כל האמור, דוחה אני את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים, ביחד ולחוד, בסכום כולל של 25,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. מעביד נגד עובדשביתה